מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
הקדמת המתרגמת
על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט
התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.
שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.
הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).
הרקע הקוראני
ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –
فِي لَوْحٍ مَّحْفُوظٍ 22
בלוח הגנוז :
לוח הגנוז " הטופס השמימי של הקוראן ושל כל שאר ספרי הקודש. הקוראן הארצי הוא העתק מדויק של הנוסח החקוק על לוח זה.
וראו גם סורה 13, 39), השמור עם אלוהים בשמים ומשמש מקור לכל הדתות המונותאיסטיות¡ השני הוא הקוראן ה׳׳מאשר את אשר עמם״ (מֻצַדִּק לִמַא מַעַהֻם; סורה 2, 91 ועוד הרבה), דהיינו: מאשר את האמור בספרי היהודים והנוצרים, כפי שגם תורת ישוע – הברית החדשה – באה בזמנה לאשר את התורה שנגלתה לפניה (סורה 5, 46)¡ השלישי, ״אל כל אומה בא שליח״(לִכֻּל אֻמָּה רַסוּל; סורה 10, 47 ועוד הרבה), כדי להנחותה בדרך הישר; הרביעי, מוחמד הוא ״חותם הנביאים״ (חַ׳אתֶם אלנַבִּ?יִּן; סורה 33, 40), כלומר האחרון שבהם. משני הביטויים האחרונים ניתן ללמוד שהקוראן משתמש לציון אותם אישים הן במונח ״שליח״ והן במונח ״נביא״. שניהם נפוצים בקוראן, אם כי יש המצביעים על הבדלים ביניהם. לענייננו כאן, המכנה המשותף לכל האישים הוא היותם נבחרי אלוהים, ששימשו דוגמה ומופת לדרך הישר המונותאיסטית, ובחלקם הגדול גם הטיפו לעמיהם – לעתים באמצעות ספר קדוש – ללכת בדרך זו. אישים אלה, גם אם חטאו – כמו אדם הראשון באכלו מפרי העץ האסור, דוד בפרשת כבשת הרש, שלמה בדבקותו בעושר ובהבלי העולם הזה, ויונה בבריחתו מאלוהים – עשו זאת רק משום ניסיון שהועמדו בו וחזרו בתשובה שלמה. גם בכך הם משמשים דוגמה ומופת לעמיהם.
הנביא מוחמד לא אימץ בשלמותם לא את המקרא ולא את הברית החדשה. הוא כנראה לא הכיר את כתבי הקודש הללו ישירות, אלא רק מפי היהודים והנוצרים שפגש בסביבתו. זו כפי הנראה הסיבה לכך שסיפוריו על נביאי המקרא, למשל, אינם זהים לסיפורי המקרא ממש, אלא יש בהם תערובת של פרטים מן המקרא ומאגדות חז״ל, שאותם שמע מפי יהודים אולי בדרשות בבתי הכנסת. מכל מקום, במהלך תקופת בשורתו, וכחלק מוויכוחיו הקשים עם היהודים ועם הנוצרים שסירבו לקבל עליהם את בשורתו – ויכוחים הבאים לידי ביטוי בקוראן – פיתח מוחמד רעיון נוסף, שאפשר לראותו כמשלים את הסדר העולמי, הלוא הוא רעיון ה״תחריף״ (מילולית: "זיוף" או "סילוף״). רעיון זה מופיע בכמה וכמה מקומות בקוראן בצורות ניסוח שונות, חלקן מעורפלות, ומהן משתמע באופן כללי כי כתבי הקודש הקדומים, של היהודים בפרט, אינם הכתבים המקוריים שניתנו להם מידי שמים, אלא יש בהם מגוון סילופים מעשי ידיהם. אחד מן הסילופים הללו – כפי שניתן אולי להבין – הוא הסתרת דבר בשורתו של מוחמד לעתיד לבוא. מוחמד בא אפוא לאשר את הבשורות הקודמות, אך רק אחרי שיתקן אותן ויציגן כהווייתן המקורית באמצעות בשורתו שלו, שמקורה כאמור בלוח הגנוז השמימי.
חלוץ המחקר בכיוון זה היה גייגר, יהדות ואסלאם, וראו בייחוד שם, עמי 21-1. במחקר שאחריו התקבלה תורתו באופן כללי, עם גוונים שונים, ראו למשל גויטיין, מוחמד. ראו גם כמה מחקרים המפורטים במאמרי שוסמן, אדם, עמי 88, הערה 2. כן נחקרה האפשרות להשפעה נוצרית והתגלו מחלוקות בשאלה אם מוחמד הושפע יותר מיהודים או מנוצרים; ראו למשל טורי, היסוד היהודי, בהשוואה לבל, מקור האסלאם; לואיס, יהודים, עמי 71-65. אך ראו גם רחמן, הדת במכה, המדגיש את נפוצות הרעיונות המונותאיסטיים – יהודיים ונוצריים כאחד – בקרב ערביי מכה עוד טרם הופעת מוחמד, ואת נטייתם לנהות אחר אותם רעיונות. ראו גם להלן המשך הקדמה והערות 11, 14.
לפרטים ראו לצרוס־יפה, תחריף; כן ראו מהדורה הערות 194, 253, 268 והקשריהן. יש להוסיף שהפולמוס בין האסלאם לבין היהדות, שהתפתח בארצות האסלאם בדורות מאוחרים יותר ממוחמד, נשען בין השאר על רעיון התחריף שבקוראן. אולם נראה שמוחמד עצמו שאל את הרעיון מחוגים נוצריים בני זמנו, שהרי כבר בספרות הסורית הנוצרית הקדומה הואשמו היהודים בזיוף כתבי הקודש ובשיבושם.
تَحْرِيف – תחריף
עיוות; סילוף
ייצוג לא הולם; תיאור מסולף
סילוף; זיוף; רמאות; עיוות; הפרכה; מסירת…
חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882
על פעולתו זו והמשמעות שנודעה לה בעיני הביל״ויים עצמם יעידו דברי חיסין, להלן:
"… אדם זה [מויאל] היד. ׳מציאה׳ יקרת ערך לענין הישוב. אנחנו ראינו את עצמנו חוסים בחומת ברזל. לצערנו חלה האיש קשה ברגלו באותו זמן… והוא נעדר יכולת להתחיל מיד בהשתדלות על אודות רשיון לבנות בגדרה, ציוה אותנו להקים לפי שעה אורווה ארעית של קרשים בשביל הסוסים, בכדי שלא להוציא הרבה עצים, העולים כאן ביוקר רב. החילונו לחפור בור… ועליו אמרנו להקים גג… ופתאום הופיעו חיילים מעזה:17 שכנינו הערבים [מקטרה הסמוכה] הלשינו עלינו. החיילים אספו מיד את יושבי הכפר, והבור נסתם מהר. והערבים עומדים ושומרים מתוך ענין רב היעלה בידנו לבנות לנו בתים… ביודעם, שבלי בתים לא תהיה כאן מושבה והיום או מחר נעזוב את המקום. כשסיפרנו את הדבר למויאל, חייך ואמר : עוד היום התחילו לחפור שוב את הבור והשתדלו לגמור את כל העבודה במשך שני ימים; את האחריות אני לוקח עלי. לשייכים של הכפר תגידו שביקשתים לסור אלי; הם יחשבו שאני אשחד אותם בכסף, ובינתיים נרוויח זמן. אם יבוא האופיצר שנית מעזה, תאמרו לו שלום בשמי ותזכירוהו על ענין מאתיים הלירות שהוא חייב לי. עשינו כדבריו. השייכים שמחו לקראת ההזמנה של החוג׳ה איבראהים ושמו פניהם ליפו. מלאי תקוה שיוציאו מידו סכום הגון. חוג'ה איבראהים סידר להם קבלת פנים לוקחת לב, השפיע עליהם אותות חיבה, דברי שבח ותהילה ו… שלח אותם לדרכם. במשך יום ושני לילות הוקמה האורווה בשלמות… וכשהופיע האופיצר שלנו עם החיילים מעזה בלווית שיכי קנטרה… די היה באמירה : אנחנו אנשי אברהם מויאל, כדי שהחיילים יפנו את המקום. אחרי ימים אחדים בא חייל מעזה ובידו פקודה בכתב מאת הקאימקאם [המושל] לאסור שלושה אנשים על אשר היכו פעם ערבי. ענינו שהאנשים האלה נמצאים אצל מויאל… שקיבל פעמיים הזמנה למשפט, אך ענה שהוא חולה והענין נשכח…״ ומוסיף חיסין, שאולי גם ללא עזרת מויאל היה בסופו של דבר מסתדר הענין, אבל בכמה כספים היה עולה הדבר ל״חובבי ציון״ ! ״לאנשים כמויאל זקוק הישוב. עד היום מפזרים כסף לרוב בכל בתי הפקידות… וכל ענין נמשך שנים תמימות ולעיתים לא רחוקות – אין כל תוצאה… הבקשיש [שוחד] מעורר רק את התיאבון אצל הפקידים ומאריך את הזמן. כמה שהאירופי חכם ותקיף, לא יעשה גם בסכומים גדולים את אשר עושה בנקל תושב עשיר וזריז כמויאל… מויאל היה היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את תנועת התחיה העברית…״
על הדרך להשגת הרשיון כותב מויאל, מאוחר יותר:
״עוד טרם הגיעני ההרשאה [המינוי לראש ועד הפועל] קבלתי על בני הכפר ועל מושל עזה בהקונזולאט הצרפתי (שאני חוסה בצילה), כי אנוכי חכרתי אדמת גדרה והושבתי בה איזה חורשים ודרוש לי לעשות שם רפת ומקום עבור תבואה, אבל בני הכפר מתקוממים לנגד אנשי בשוד ורצח והממשלה עוזרת על ידם״.
ב־ 21 באפריל 1885 הגיע לארץ זאב קלונימוס ויסוצקי, סוחר עשיר «״חובבי ציון״ ברוסיה, בשליחות ״מזכרת משה מונטיפיורי״ בהנהגת ד״ר יהודה לייב פינסקר, שעל שליחותה הוחלט בוועידת קאטוביץ. מטרת שליחותו היתה לעמוד מקרוב על צורכיהן של המושבות, אשר לא היו בחסות הברון רוטשילד: פתח־ תקוה, גדרה ויסוד המעלה, להציע דרכים לחילוצן ממצוקתן החומרית ולייסד ביפו ועד פועל לביצוע החלטותיה של הנהלת ״מזכרת משה״. שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ, סייר במושבות הנזכרות, דיווח לשולחיו על מצבן ועשה נסיונות להקים ועד פועל, בתוך שהוא משנה את דעתו מדי פעם. תהילה החליט ללכת בעקבות הדוגמה של הברון ולמנות בכל מושבה פקיד מנהל. אולם בשל התנגדות המתיישבים נתבצעה החלטתו רק בפתח־תקוה, וגם שם לא ברציפות. לפיכך כינס אספות רבות של עסקנים מיפו, מבני ״הישוב הישן״ בירושלים ומנציגי ״הישוב החדש״ במושבות. למן ההתכנסות הראשונה ועד לאחרונה לא ירד מעל סדר יומן של האספות הדיון סביב שאלת מיקומו של הוועד-יפו או ירושלים? הוויכוחים נמשכו ללא סוף כשכל צד מושך לעירו. המצדדים ביפו, ובראשם ״חובבי ציון״ בחוץ־לארץ, נשענו על הטעמים הבאים: יפו היא עיר הנמל והמסחר של דרום ארץ־ישראל, השער לעולים החדשים, קרובה קרבה גיאוגרפית למושבות ולפקידות הברון, ומעל לכל – מרכזו של הישוב החדש בארץ. זכויותיה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי, מקום מושבה של הרשות ושל החכם באשי, הראשון לציון, הועמו לעומת חסרונותיה של החברה היהודית בה: חברה שמרנית, מסוכסכת ומפולגת, שהתקיימה מכספי ה״חלוקה״. משנוכח ויסוצקי שאי־אפשר לפשר בין הנצים, הקים שתי לשכות: אחת ביפו ושנייה בירושלים. שתי הלשכות לא פעלו כלל, כי האחת שיתקה את עבודת חברתה. לעומת זאת הרעש שהקימו סביבן עורר את רוגזו של הברון ושל פקידו הראשי, אליהו שייד, שגינה את ויסוצקי על מעשהו. בעקבות גינוי זה ביטל זיסוצקי את שני הוועדים ומינה את אברהם מויאל כנציג היחיד של ״חובבי ציון״ בארץ.
למעשה עוד קודם־לכן ביקש ויסוצקי מנשיא ״מזכרת משה״ לשלוח אליו את כל הכסף המיועד למושבות על שם בית־מסחרו של מויאל, ״כי יחידי הוא מאחינו הבנקרים ביפו, אשר יכולים אנו להאמין בו בהחלט, גם לעתיד ייעדתי אותו להיות הקאסיר [הקופאי] של הועד ההוא״, ועתה הוא מוציא לפועל את החלטתו וממלת על מויאל בפני פינסקר:
׳״הן על אודות הועד הפועל כבר כתבתי לאדוני, כי מכל הקולות והברקים שהיו בדבר הזה לא מצאתי אפשר לגמור מאומה, ואבחר רק בהאדון מויאל שהוא כמו כן הסוכן, והוא האחד הראוי והיודע בזה, אשר לו הרצון וגם היכולת לעשות דבר מכוח עצמו ומכוח הועד המרכזי ,ואליו צירפתי את ה׳ אלעזר רוקח בתור מזכיר וסופר…״
ובאותו עניין הוא מוסיף:
״מוצא אני לדבר דברים אחדים על אודות ה׳ מויאל. האיש הזה הינו יליד הארץ, יודע בטוב טעם השפה המדוברת, איש עשיר וגדול, וגם אביו החי פה הינהו מהעשירים המצויינים, רב תושיה היודע להלוך עם החיים לרוח היום. הוא בעל כוח כביר ורצון נמרץ, מעורב עם הישמעאלים, שריהם ונכבדיהם, ויודע ומכיר בטבעם. על פיו ועל ידי השתדלותו נבנה המושב עקרון, כי בחוכמתו השיג רשיון מאת המושל פה… ורבות יגעתי עד אשר עלתה בידי כי יקבל עליו המשרה פה, להיות המשגיח הראשי על המושבות וגם לעינים לדבר. הישוב בכלל…״
האור הגנוז – בנרות חנוכה.מאת: טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה – חג האורים.הרב משה אסולין שמיר
טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לחנוכה – חג האורים.
האור הגנוז – בנרות חנוכה.
בבואתנו הרוחנית לאורם של – נרות החנוכה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
האור הגנוז – בנרות חנוכה. {מ.א.ש}.
- בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הלהבה /
המהווה בבואה לנשמתנו הטהורה והזכה.
- לכל אחד יש אור המאיר משרש נשמתו /
אור השייך רק לו, ואינו דומה לשל חברו.
- לכל אחד, יש הילת זהר אותו מקיפה סביב, /
הילה המשתקפת דרך זיו פניו ואור עיניו תמיד.
- לכל אחד פה אחד, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /
שבעת האיברים המאירים -כשבעת קני המנורה המזהירים" .
- ברגע של הארה המלווה באושר, יתנוסס האור מלב אוהב /
לב שמח שאינו נוטר ואינו כועס, אלא רק מחבק ותומך.
מדרש/שיר.
השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה" לכבוד חג האורים, בא לבטא את "האור הפנימי" המאיר מתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו המשתקפים בנרות חנוכה, והאמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים שמעל הטבע, החבויים והצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים.
הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הדומות לגוף האדם.
חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו לשבת/לעמוד ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, המחכה ומצפה לתפילותינו.
לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (במשלי יד, ל).
רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק כך: "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".
המלבי"ם מסביר שקנאת הלב גורמת לרקב העצמות דבר המחזיק את הגוף. לכן רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם היות ובמקום קנאה – השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.
על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח המורכבת מהאש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח, והאש של הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו ותאוותיו, הוא מדכא את נשמתו ואת השאיפה לחזור למקורה.
כל אחד מן האיברים, שולט על הגזרה שבתחומו כמו השמיעה, הראייה וכו'. לעומת זאת, ה"אור המקיף" שהוא מושג קבלי, שולט על כל האיברים אותם הוא מפעיל בהתאם לרצונו. בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.
כאשר הוא מגיע להשגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". כידוע, יש "אור מקיף" ו"אור פנימי".
כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, ועל האדם לקיים תורה ומצוות בבחינת ה"אור מקיף" כדי להתאימו עם ה"אור הפנימי". משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז). המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור המקיף לאור הפנימי. שנזכה אמון.
"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים כז).
"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד:
כשאני מתחיל בדבר תורה,
מעט אני מתחיל בהם והם נובעים.
וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה.
לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובו, מזמור כז).
"על הנסים… ועל הנפלאות… בימים ההם בזמן הזה…".
רבנו "אור החיים" הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה הבעל"ט. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון: משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא. גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם". כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו. מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכוהנים. (רבנו "אור החיים" הק', דברים, לג, יא).
הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס:
"הארץ אשר שבנו לרשתה אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה". (ספר החשמונאים א' פרק טו' לד-לה).
המשפט הנ"ל יאה ונאה למנהיגי עם ישראל בדורות האחרונים המוכנים לוותר על שטחי ארץ קודשנו. רבים וטובים הלכו והולכים עד היום בעקבות שמעון החשמונאי – ראה להלן:
מדינת ישראל – מצווה חשובה עד מאוד –
בעקבות מדינת החשמונאים.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ: (במדבר פרק לג').
רבנו רמב"ן: מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אמרו להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).
טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:
"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים)
מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:
בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל:
גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:
- האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.
- האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.
הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".
תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,
והתרבות החילונית כיום.
"כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).
לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן האמונה בקב"ה ממנה והלאה. "ועוררתי בניך "ציון על בנך יון". (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המלה "ציון" מורכבת מהאות צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודות עלילותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי חנוכה. הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה שלהם המהווה 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו רק בזכות צדקותנו.
נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.
נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.
רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי לפרשת ויצא). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת בהם הוא זוכה, כאשר הוא אינו יכול לעשותם, אבל אתה כן עושה אותם עמדי כדברי רבנו "אור החיים" הק'. (בר' לב, יא).
האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והשמורה מכל עבריה. כך חודש כסלו, מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה. האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".
"הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע. הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד – מילה, שבת וקידוש החודש, לכן הקב"ה עזר להם לנצח את אויביהם. עם ישראל חי במשך אלפי שנים תחת האימפריות: הבבלית, הפרסית והיוונית, והאדומית מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות.
ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה נמשכה זמן רב. לעומת זאת, נס פח השמן הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן, הפכו לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.
מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.
נסי "חנוכה" בתקופת המכבים – ובימינו.
עם ישראל מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע, דרך נסי חנוכה שהתרחשו בתוך הטבע כדברי הרמב"ן: (בראשית יז, א).
"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם ברעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע, והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה". להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:
- בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך". (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).
המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של ה', אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון. { בן נון – הצליח לסלק את האות נ המסמלת נ-פילה, ולחברה לאות ס היוצרות ביחד נ-ס}.
לעומת זאת כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.
- רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:
"כי תצא למלחמה על איבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך – לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך" (דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד, מכל מקום בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".
הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'. כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות כמו בסוריה ומצרים.
שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף – ללא הבחנה.
קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.
"מצוות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב). אכן הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו אלפי נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2178 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס שגזר על היהודים גזירות שמד בכך שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמון.
חשמ – ון. ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה. המצות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.
א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש יודעים מתי יחולו חגי ישראל.
ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי "אור החיים" הק'.
ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בה בקדוש.
"מעוז צור ישועתי"
שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.
השיר היפה הזה שנכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי והבנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה מהן: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}. בבית הראשון מתוארת התקווה לחידוש הקרבת הקרבנות במקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה שרויים, נקמת ה' באויבינו, והגאולה העתידית. "מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו בשעת מלחמה. כנ"ל האדם המאמין הבוטח באלוקים אותו מדמה ל"צור ישועתי". אכן זו תקוותנו לאורך הדורות כפי שזה בא לידי ביטוי לאורך בתי השיר.
בית א': "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'. "לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו של התהליך, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק ובראשן מצרים… כדברי הכתוב: "וסכסכתי מצרים במצרים , ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה". כמו כן אנו עדים לקריסה כלכלית של אדום באירופה כמו איטליה = רומא שהחריבה את המקדש, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה ועינתה את היהודים, מסעי הצלב והשואה…
אז = {8} אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבנין אריאל, ונזכה לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. שכידוע לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה שהוא עתיד להיחרב. בקרוב, נחזה בבניינו.
"אראנו נפלאות" למאור הגנוז,
הרה"ה רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנש"ק האדמו"ר הרה"ק רבנו בבא סאלי זיע"א.
שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.
האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא האדמו"ר בבא סאלי זיע"א, ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.
הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.
לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הימצאו של הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.
האח טלפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו. התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.
האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש. בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד בלונדון.
חנוכה שמח וגאולה מאירה – מתוך אורה ושמחה.
המאמר מוקדש למשה בר זוהרה שנולד בשבת "וישב", והברית בשבת פ' מקץ, ר"ח טבת, וחנוכה.
בעזרת ה-ל וישועתו, התורה תאיר את דרכו ותגן בעדו.
העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו', יקשור שלומו מעל לראשו,
החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו.
בריאות איתנה ונהורא מעליא יהיו תמיד נחלתו.
נסים ונפלאות יהיו סביבו, ומארי תורה יעתירו בעדו.
לע"נ: אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שעלה לגנזי מרומים ב-יב כסלו. הקדוש הרב אברהם בר אסתר הי"ד. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה. חנה בת עליה ע"ה. רבי משה ורבי שלמה שון ע"ה. רבי מימון מלכה בן הרב יעקב ע"ה. רבי משה מלכה בן הרב יחיאל ע"ה.
מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה.
מחזור הסיפורים על הרמב"ם במצרים – יצחק אבישור
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
פי כובור אלולד ואנפטם לחץ מא צאר עומרו תלת סנין ודאה אלכותאב, וקעד מודת סנתין פי אל כותאב ולם אתעלם אלף בית אבדן. וגמיע אכוואתו יתעבו פיה אן יתעל(ם) שמע ישראל ולם יתעלם אבדן לחץ מא צאר עומרו סתת סנין אנחמק עליה אלחכם חב יצרבו. פי קאם הווא צרב אל חכם פי ראסו בטחו והרב. פי אראח אלחכם לאבוה ואחכה להו בדאלך ופרגו אלדם וקאל להו מן אליום לם עודת נקבלו ענדי פי אלכותאב. פי אכד בכאטרו אלרב מימון וקאל להו אסמח דל עיבה לאגל כאטרי וסאמחו ואקבלו ולם תאכוד עלא כאטרך וכליתו יקעוד מע אלאוולאד אייאך עסא אללה יתעלם מן אלאוולאד כלמתין. פי רגע אלכותאב תאני וצאר כל יום יצרב אלאוולאד ויאזיהום ויבט(ח)הום וכל יום יטלע מע אלפלתייה ללכליה ינהב ויצרב ואכד להו נבות כביר וצאר בטחגי מן אל עוטאם. וכל יום וקת מא יגוע ידכול אלבית ויאכול וישרב וילפע נבותו עלא כתפו ותנו מאשי ולם עאדו אכוואתו יקצרו יכלמוה אבדן. וכל מן יכלמו מן אכוואתו והוא ראייח לו באלנבות. וצארו אכוואתו יעזבו אבוהום עלא אלגיזה די אלדי גת מנהא האדא אלג׳ולאם. ואומו צארת מתל אלכדאמה ולם אחד יעמל להא מקאם. וליל ונהאר תבכי עלא דאלך אלולד אלדי גה.מנהא. וכל יום יגי לאבוה מאייתין שכייה מן האדא אלולד דא יקול אבנך בטחני ודא יקול אבנך כסר דראעי וכל ואחד יקול שכל לחין מא זעל אבוה מנו מן אלדי ביעמלו פי אלנאס. ליום מן דאת אלאייאם קאל אלרב מימון לאום אלולד יא פלאנה תערפי תקלי לאבניך אנו יסאפר מן האדי אלבלד וירוח לבלד ג׳יר האדי ונרתאח מנו. פי קאלת להו נעם יא סידי לחין מא יגי נקול להו אייאך עסא אללה ס״ו (סובחאנו ותעאלה) יחוט פי קלבו אנו יסאפר מן האדי אלבלד ונרתאח מן עישתו ויא סיידי לוכאן ביידי כונת מוותו ומוות נפסי ונרתאח מן האדא אלולד. פי חין מא גה אלולד מתל אלעאדה יאכול וישרב. פי קאלת להו אומו יא ולדי ליש מא תרוח תסאפר תתפרג פי האדי אלדונייא. פיקאל להא יא אומי פי דונייא ובלאד ג׳יר די פי קאלת להו יא ולדי פי דונייא ובלאד אחסן מן האדי אלבלד וגמיע אלנאס יאסאפרו וירוחו יגיבו אלמכאסב ויגו. פי קאל להא אלולד יא אומי אעמלי לי שוויית זוואדה וקולי לאבוייה יעטיני מאיית שריפי נתסבב בהא ואנא נסאפר. פי קאלת להו אומו טייב יא ולדי חין יגי אבוך נאכוד לך מנו מאיית שריפי. ועמלית להו זוואדה וגה אבו מן אלמדרש קאל להא יא פלאנה קולתי לאבניך יסאפר פי קאלת להו נעם יא סיידי וטלב מנך מאיית שריפי יתסבב בהא. פי קאל להא כודי מאייתין שריפי וכליה יסאפר ונרתאח מנו. פי אכדית אלמאייתין שריפי לתאני חין מא גה מתל אלעאדה יאכול. פי קאלת להו אומו יא ולדי צוד דל מאייתין שריפי ואלזוואדה וסאפר לבלד אן תריד. אכד אלמיתין שריפי ואלזוואדה ואתווגה מע אלקאפלה וארתאח אבוה מנו ואכוואתו ארתאחו ופרחו ואנשרח קלבהום.
- ילדותו של הרמב״ם בבור ופרא אם
גדל הילד ונגמל. כשהגיע לגיל שלוש שנים לקחו (אביו) לבית המדרש (״אלכותאב״) וישב שם כשנתיים, ולא למד אפילו אלף־בית. כל אחיו התייגעו ללמדו ״שמע ישראל״, ולא למד מאום. כשהגיע לגיל שש כעס עליו החכם ורצה להכותו; קם הוא והכה את החכם על ראשו, הפילו וברח. הלך החכם לאביו וסיפר לו על כך והראה לו את הדם ואמר לו: מהיום לא אוכל לקבלו עוד אצלי בבית המדרש. ביקש הרב מימון לפייסו ואמר לו: מחל על בושה זאת למען כבודי; סלח לו וקבל אותו והעבר על כבודך והנח לו לשבת עם הילדים אצלך, אולי ילמד מן הילדים שתי מילים.
חזר (הרמב״ם) לבית המדרש, והיה מכה כל יום את הילדים ומזיק להם והיה מפילם, והיה יוצא כל יום עם הנערים הפראים מחוץ לעיר שודד ומכה. הוא לקח לו אַלָּה גדולה והיה מן המתאבקים החזקים. בכל יום כשהיה רעב היה נכנס לבית (הוריו) אוכל ושותה, נושא אלתו על כתפו והולך. ולא יכלו אחיו דברו, וכל מי שהיה מדבר עמו מאחיו היה הוא עונה לו באלה. והיו אחיו מחרפים את אביהם בנישואים שנולד מהם הבן הזה. ואמו היתה כמו שפחה, ואיש לא היה מכבד אותה, ולילה ויום היתה בוכה על הנער הזה שילדה. וכל יום היו מגיעות אל אביו מאתיים תלונות על הילד הזה: זה אומר לו בנך הפילני וזה אומר בנך שבר לי את זרועי וכל אחד אומר משהו! עד שכעס אביו עליו בגלל מה שעולל לבריות.
באחד הימים אמר הרב מימון לאם הנער: פלונית, עלייך לומר לבנך שייסע מן העיר הזאת וילך לעיר אחרת, ותהיה לנו מנוחה ממנו. אמרה לו: טוב, אדוני, עד שיבוא אומר לו! שאלוהים ישתבח שמו ייתן בלבו שיסכים לנסוע מן העיר הזאת, וננוח מגידולו. אדוני, לו היה הדבר בידי הייתי ממיתה אותו וממיתה את עצמי, והיתה לנו מנוחה מהנער הזה.
כשבא הנער כמנהגו לאכול ולשתות, אמרה לו אמו: בני, למה לא תיסע לסייר בעולם הזה? אמר לה: אמי, יש עולם מחוץ לעיר הזאת? אמרה לו: בני, יש עולם וערים יפות יותר מן העיר הזאת, וכל האנשים נוסעים והולכים להרוויח וחוזרים. אמר לה הנער: אמי, הכיני לי מעט צידה לדרך ואמרי לאבי שייתן לי מאה שריפי להוצאות, ואני אסע. אמרה לו אמו: טוב, בני, כשיבוא אביך אקח לך ממנו מאה שריפי.
הכינה לו צידה לדרך, ובא אביו מבית המדרש. אמר לה: פלונית, אמרת לבנך שייסע? אמרה לו: אכן, אדוני; וביקש ממך מאה שריפי להוצאות. אמר לה: קחי מאתיים שריפי ותני לו לנסוע, וננוח ממנו. לקחה את מאתיים השריפי עד שהגיע שנית כמנהגו לאכול, ואמרה לו אמו: בני, קח את מאתיים השריפי האלה והצידה ושים פניך עם השיירה. ואביו נח ממנו ואחיו נחו, ושמחו ושש לבם.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
הבתים בצדי הרחוב נראו זנוחים או מטים ליפול והזכירו מחזות של מחנה פליטים פחות או יותר ראוי למגורים. בימים ההם היו הבתים לכוורת צפופה של פחים ולבנים ועצים ואבנים, שנערמו באקראי כבשכונות הפבלות בשולי עריה של דרום אמריקה. מן הרחוב הראשי, שלא נשתייר לו מראה של רחוב כלל, הסתעפו סמטאות עלובות, חלקן מקורות בקשתות אל לב־לבו של המלח, שספק אם ראו אי־פעם את אור היום. בילדותי נתלה שלט בכיתה השלישית שבה ביליתי את שנת לימודי הראשונה ב״אליאנס״, ובו נכתב כי במקום שהשמש אינה באה, בא רופא. אין ספק כי לסמטאות כאלה הייתה כוונת הכתוב. תנאי הסניטציה, שכבר בימים ההם היו מדכאים כי משפחות רבות מטופלות בילדים רבים חלקו ביניהן את בית הכיסא היחיד במטבח שבו עמד תנור מוסק פחם לצורכי כל בני הבית. קשה היה לקלוט עתה כיצד כל כך הרבה יהודים חיו וגידלו משפחות כל כך הרבה דורות בתנאי מחיה כאלה. זאת גם אם למדנו בינתיים שכל העולם היה כזה, שגורל היהודים בשטעטל לא היה שפיר יותר, ואפילו באירופה הנאורה בתי שימוש, אמבטיות, מקלחות ומטבחים מתוקנים הם כולם פרי הדורות האחרונים. צא וחשב תנאי מגוריהם וחיותם של המוני הערבים שהגדילו את הצפיפות פי חמישה במה שהיה המלח היהודי, ואי־אפשר שאדם מן הייישוב לא ייתפס למרה שחורה. בין הבתים, העמוסים לעייפה ילדים וזיכרונות, ראינו שתי נשים יהודיות, כנראה שריד לקהילה ולמלח היהודי שאינם עוד. הן היו כה מפוחדות וחשדניות פן תשזוף אותן עין זרים עד כי פתחו בגערות צעקניות על הילד הערבי החמוד שהואיל להובילנו אליהן כי ביקשנו לראות יהודים. הגערות ודאי היו מכוונות לאוזניהם של השכנים הערבים שלא יחשדו בהן כי יש להן קשרים עם יהודים מ״שם״. בדוחק רב ניאותו לדבר עמנו וטענו בתוקף רב כי אינן מכירות איש ואינן רוצות להכיר איש. בעליבותן ובתגובתן הן הזכירו את שרידי היהודים בדמשק ובבגדאד שרואיינו על ידי אמצעי תקשורת זרים והיו כה נפחדים מנוכחות המשטרה החשאית בסביבה, שכל חפצם היה כי יניחו להם. זה מה שנשים אלו רצו יותר מכול, שכן זה להן 17 שנים במקום זה בין ערבים, והן לא ידעו דבר ולא שמעו דבר על בני משפחתי שדרה באותו גוש בתים 20 שנה או יותר קודם לכן.
מה שהיה הרחוב הראשי של המלח התכווץ עתה למלוא אורכו לעומת מרכזיותו בעולמה של ילדותנו. זה עתה נכנסנו בשער המלח וכבר אנו רואים את בניין הבורג׳ המתנשא על גבה של קשת שקידתה את מוצא הרחוב הראשי בכיוון הרובע המוסלמי והעיר העתיקה – המדינה. על חזיתו של המבנה ההוא, שיִראָה קרנה ממנו היות ושם שכנו משרדי הקהילה והרבנות, עדיין היה תלוי השעון העתיק, שכל אירוע ותנועה בקהילה, כל דופק החיים וכל תכניות היום של הפרט היו תלויים בו כמין ביג־בן ושעון גריניץ׳ גם יחד. כיום היה תלוי שם עם מחוגים משותקים; הזמן עמד בו מלכת, פשוטו כמשמעו. אחת מאמרותיה של סבתא זצ״ל, כאשר לעגה לעשירים חדשים שהתהללו כמפתחים, או לדברנים שלא עמד מאומה מאחורי דבריהם הייתה ״אל־איסם אל־עאלי וול־בורג׳ אלח׳אלי״, לאמור: מדברים גבוהה בעוד המבצר (הבורג׳) חרב. לא היה קשה לזהות, משני צדי הבורג׳, את בתי חברי וקרובי שבהם בילינו שעות בלימודים, בקריאת חוברות מצוירות ובסתם רכילות ובטלה. והנה בפינה החשוכה היוצאת אל חצר מפולשת מוקפת חנויות זעירות של צורפי הזהב, אני מזהה את מקום לכידתו ומקור פרנסתו של דודי יוסף ז״ל, שהיה צורף אומן שמעשי ידיו נרכשו לעתים על ידי הקהילה כדי להגישם לחצר המלוכה ולקוות לחסדיה. דודי יוסף גם שימש חזן לעת מצוא בבית הכנסת שלנו, שהיה קרוי על שמו ונתון לניהולו ולמרותו הרוחנית של הרב ידידיה מונסונגו, לימים רבה הראשי של פאס ושל יהדות מרוקו המידלדלת. קולו הערב וכוח התמדה וסבולת מופלגים אפשרו לנהל את התפילה בשבתות ובמועדים ואפילו בימים הנוראים, שבמצוקת הצום היו רבים נחלשים ולא חשים במיטבם, ואילו הוא עמד כסלע איתן ואי־אפשר היה לזהות התעמעמות בקולו הבהיר בין ״כל נדרי״ ל״נעילה״. לקול קצבו וברוח בוטחת והחלטית הוא הוביל את הקהל שנה אחר שנה עד שעלה גם הוא לישראל.
מפאת קרבתו של שוק הצורפים לרבעים המוסלמיים של העיר, וגם קרוב להניח על שום מוניטין העושר שיצאו לצורפי הזהב, חלק המלח ההוא היה מן החשופים ביותר למהומות אנטי־יהודיות בשעות הרת עולם, כאשר המוסלמים גמרו אומר לטבוח, לשדוד ולהתפרע, או שלמלך חסרו הנחישות או הרצון או היכולת לעמוד נגדם כחומה בצורה. גם שם, כמו בשער הראשי השני בקצה הרחוב שהוביל לכיכר המסחר, ניצבו שומרי הסף הסנגליים, שהיו לחלק בלתי נפרד מן הנוף בימי חג ומועד או בשעות מתיחות שהזמן גרמן. מכל שורת החנויות בשוק הצורפים רק שתיים נותרו בידי יהודים, אלו של מויאל וגוזלן, אותו גוזלן שנרצח שבוע אחד קודם ושרוחו עדיין ריחפה בהיחבא בקהילה היהודית הגוועת, מעוררת פחדים קמאיים מפני מה שעוד עלול לבוא. חנותו הייתה נעולה, וסיפורים על רציחתו, בגרסאות מגוונות כמספר המספרים, עלו ופרחו בעידודם הפעיל של הולכי רכיל או של סתם יהודים אחוזי פחד מפני הבאות. אחת מאלה הייתה סוליקה, יהודייה קשישה שנחרתה בזיכרוני מילדות כבעלת חנות בקצה המלח, ממש על גבול השכונות המוסלמיות אז ובעיבורן כיום. היא עודנה שם, מעין משמר אחורי ליהדות נסוגה, ובינות לבעלי החנויות הערבים היא נאבקת להרוויח את לחם יומה. היא זכרה כל פרט על בני משפחתי ודחקה בי בסקרנות רבה לתאר לה את מקומי בשבט ישראל ואת עוללות כולם בישראל. גרסת סיפורה טענה כי משרתת הבית הערבייה של גוזלן היא שעשתה יד אחת עם רוצחיו להכותו נפש כדי לגזול (כמה אירוני שמו – גוזלן!) את רכושו מיד עם שובו ממסע בחו״ל כששהה בבית בגפו. לא הנחתי לסוליקה עד שהבטיחה נאמנה שתתלווה אלי לביתו של הרב מונסונגו (אגב, דודו של הח״כ והשר לשעבר מטעם הליכוד, דוד מגן) אחר הצהריים.
? LES CONVERTIS Qu'en était-il des conversions
Des Juifs maniant les armes se trouvaient donc exclusivement dans les régions intérieures?
Curieusement, la réponse est non. À la fin du XIXe siècle, les Juifs sentaient le besoin de relever la tête. Profitant de ce que certains Juifs faisaient le commerce des armes, des Juifs en acquirent. Il faut voir en cela un schisme avec le passé, car jusque-là les Juifs attribuaient leurs malheurs aux transgressions morales de leurs ancêtres. C'est ainsi que l'on avait l'habitude d'expliquer l'exil du peuple juif de la Terre Sainte et les malheurs qui s'ensuivirent. Suite aux persécutions des Musulmans, les autorités rabbiniques décrétaient des jeunes et des prières de contrition, incitant leurs fidèles à faire des bonnes actions et à agir avec droiture, et plus encore. Revenons aux détenteurs d'armes : ceux qui en avaient n'osaient les montrer en public et encore moins les utiliser. Mais dans certaines circonstances, lorsqu'il s'agit de se protéger contre les pillards qui saccageaient la cité, leur intervention armée fut tolérée. Ainsi, en 1903, les Juifs de Meknès résistèrent par les armes aux attaques menées par les troupes du prétendant Bou Hmara. En 1910, ils disposaient de 200 fusils et de quelques milliers de cartouches avec lesquels ils résistèrent aux assaillants berbères. Ces derniers avaient pillé la ville, mis en fuite son pacha et s'étaient attaqués aux murailles du Mellah à coups de hache et de maillet. Ils furent repoussés. Lorsque l'armée française entra à Fès en 1912, elle exigea que les Juifs remettent leurs armes car la sécurité était du ressort de l'armée française. Les rebelles contre le sultan Abdelhafid attaquèrent la ville, razzièrent le Mellah et l'armée française cantonnée à l'extérieur de la ville bombarda le Mellah pour faire fuir les envahisseurs. Ce funeste épisode est connu sous le nom de Tritel (saccage).
LES CONVERTIS
Qu'en était-il des conversions?
Elles ne pouvaient se produire que dans un seul sens, car la conversion d'un Musulman à une autre religion était considérée comme une apostasie passible de mort. Beaucoup de prisonniers de guerre et de personnes visant à échapper à la justice dans leur pays s'enrôlèrent au service du sultan après s'être convertis. Dans les témoignages historiques européens, ils étaient désignés comme des renégats. Les conversions sincères à l'islam furent extrêmement rares.
Il y eut dans l'histoire des razzias qui se traduisirent par des enlèvements de jeunes filles juives. Cela est difficile à croire mais pourtant vrai : le Ministère des Affaires islamiques annonçait à la une la grande victoire de l'islam en montrant la photo de mineures juives séquestrées, prétendument converties à l'islam, sans que les parents ne puissent jamais les revoir. Cela se passait entre 1960 et 1964 !
Les grandes conversions remontaient à l'époque Almohade?
Au XIIe siècle, à l'époque des Almohades, de nombreux massacres furent commis. Le fanatisme était grand et certains, tout comme le rabbin Yehouda Ibn Shoshane de Fès, préférèrent le bûcher à la conversion. Suite aux massacres perpétrés par les Almohades, des mesures vexatoires furent instituées. Laissons la parole à Yossef Ben Aknin, disciple de Maïmonide, qui, comme son maître, avait prétendu se convertir avant de prendre la fuite pour l'Egypte : « Des persécutions et des décrets anciens ont été dirigés contre ceux demeurés fidèles à la Loi d'Israël… De sorte qu'ils pourraient même mourir au nom de leur foi.. Des grands et des petits témoignent contre nous et des jugements son: prononcés, dont le moindre rend légal de verser notre sang, la confiscation de nos biens et le déshonneur de nos épouses… Puis ils nous ont imposé des vêtements distincts… pour qu'ils puissent nous dénigrer et nous humilier… Cela permet de répandre notre sang dans l'impunité… Nous sommes secrètement assassinés la nuit ou tués en plein jour… Toute joie a cessé au Maghreb. La lumière d'Israël s'est éteinte au Maghreb.» Un chroniqueur contemporain des événements, Abraham Ibn Daoud écrivit : « Les Almohades ont traversé la mer jusqu'en Espagne, après avoir éliminé tous les rescapés juifs entre Tanger et Mahdia (en Tunisie). » Ajoutons que c'est depuis l'avènement des Almohades que la trace des Chrétiens se perd en Afrique du Nord.
Il est intéressant de noter que du temps des persécutions almohades, Jacques Ie d'Aragon avait donné des ordres pour faciliter l'émigration des réfugiés juifs de l'Afrique du Nord dans son royaume.
Joseph ben Judah ibn Aknin ( né à Barcelone (Espagne) en 1150 – mort en 1220) est un philosophe, poète et écrivain juif du 13e siècle, auteur de nombreux traités, essentiellement sur la Mishna et le Talmud. Il s'installe à Fès (Maroc) en tant que Crypto-judaïste.
הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים
הדיון על מדיניות העלייה הסלקטיבית: יוזמים, תומכים ומתנגדים
העלייה הסלקטיבית, בהיותה סטייה חריפה ממדיניות השערים הפתוחים, אמורה הייתה לגרום לוויכוח סוער בקרב מקבלי ההחלטות וההכרעה עליה הייתה צריכה לבוא לאחר דיון מעמיק, אך היא התקבלה בלא התנגדות. הנהלת הסוכנות, שעל פי חלוקת העבודה בין הממשלה לסוכנות הייתה אחראית למדיניות העלייה, קיימה כמה דיונים ארוכים בעניין, אולם עיון מדוקדק בהם מעלה שלא התקיים שם ויכוח מהותי.,
הערת המחבר : לניתוח נוסף של תהליך קבלת ההחלטה בדבר הסלקציה ראו צור, הבעיה העדתית 2002, עמי 106-98. צור מדגיש את ההיבטים העקרוניים בדיון כמו למשל את המתח שבין טובת העולה לטובת הארץ ואת הגישה האינסטרומנטלית לעולים של חלק מהדוברים. הוא אינו מתמקד בשאלה מי יזם את התכנית, מי תמך בה ומי התנגד לה.
בתחילת נובמבר 1951, לקראת ההחלטה על תכנית העלייה ל־1952, סקר יצחק רפאל בפני הנהלת הסוכנות את עניין העלייה. בתוקף תפקידו כראש מחלקת העלייה הוא הציג בפעם הראשונה מדיניות של עלייה סלקטיבית. לימים הציג רפאל את עצמו כאחד המתנגדים לעקרון הסלקציה.
הערת המחבר : רפאל, לא זכיתי, עמי 156. הדברים התפרסמו שוב תחת הכותרת רבת המשמעות יעל חטא הסלקציה׳, ראו שטרית, חלוצים בדמעה, עמי 214-201. ראו גם הכהן, עולים בסערה, עמי 304-303; סטוק, מכשיר נבחר, עמי 150. דבורה הכהן טוענת שרפאל התמיד בהתנגדותו להגבלת העלייה גם בעת הדיון על העלייה הסלקטיבית. לראיה היא מביאה את האמור בספרו האוטוביוגרפי וגם את הוויכוחים שניהל עם המצדדים בסלקציה מקיץ 1952. ראו הכהן, מי תמך. אולם ערכו של ספר זיכרונות כמקור היסטורי הוא כידוע מוגבל, ויש להתייחם אליו בזהירות. הקריאה בפרוטוקולים מראה שרפאל תמך בעלייה הסלקטיבית וכך עולה גם מעדויות מאותה תקופה. חברי הנהלת הסוכנות הבינו גם הם שרפאל הוא שיזם את הסלקציה ותמך בה. למשל יהודה ברגינסקי (שחזר בו מהתמיכה בסלקציה בחורף 1952 והיה הראשון מחברי הנהלת הסוכנות לעשות כן) הביע סיפוק מהתבטאויותיו של רפאל בגנות העלייה הסלקטיבית ואמר שהוא שמח על כך שרפאל יחזר בתשובה׳ והחל להביע התנגדות לסלקציה (הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 [לעיל, הערה 35]). ב־1954, כאשר רפאל כבר פרש מהנהלת הסוכנות וממחלקת העלייה (לאחר שנתיים של מאבק נגד מדיניות הסלקציה), שאל שרת, ראש הממשלה החדש, מה הייתה עמדתו של רפאל כאשר החליטו בסוכנות ובמוסד לתיאום על העלייה הסלקטיבית. ממשרד יו״ר הנהלת הסוכנות השיבו ש׳ההחלטה הוצעה על ידי מר י. רפאל׳ הן בהנהלת הסוכנות והן במוסד לתיאום (משרד יו״ר הנהלת הסוכנות למשרד ראש הממשלה, 7.2.1954, אצ׳׳מ, S42/247). 83 )
אולם באותו זמן, בעת שדעת הקהל נטתה במובהק להסכים עם הגבלות כלשהן על העלייה ובקרב קובעי מדיניות רבו הקריאות לשינוי מדיניות העלייה, נאלץ רפאל, במידה רבה בלחץ חבריו להנהלת הסוכנות, להציע תכנית עלייה חדשה.
רפאל שאף לעלייה גדולה וראה ביהודי צפון אפריקה תרומה דמוגרפית וכלכלית חשובה למדינת ישראל. הוא היה נחרץ הרבה פחות מחבריו בדרישה להגבלת עלייה ועל כן בצד ההגבלות הציע העלאה מהירה של קהילות קטנות.
אולם אי־אפשר להתעלם מכך שכל עקרונותיה של העלייה הסלקטיבית היו גלומים בתכניתו. הוא קרא לעלייה יצרנית; למניעת עליית חולים; למניעת עליית זקנים; למניעת עלייתם של ׳מקרים סוציאליים׳; להגברת חלקה של עליית הנוער בקרב העולים ולשילובם של צעירים בקיבוצים ובעבודה חקלאית. רפאל הסתייג מהעלאתם של היהודים דרי המלאחים העירוניים וביכר על פניהם את תושבי הכפרים בהרי האטלס, הד לגישה הציונית שהעדיפה יהודים ׳אותנטיים׳ וכפריים על אלה ש׳קולקלו׳ בתרבות העיר הלוונטינית.
בניתוח עמדתו של יצחק רפאל אין לערב שני ממדים של הגבלת עלייה – הגבלה כמותית והגבלה איכותית. בכל שנות כהונתו בתפקיד ראש מחלקת העלייה התנגד רפאל להגבלה כמותית וגם בנובמבר 1951 הוא לא הציע זאת. אולם הוא לא דחה על הסף סינון עולים בהתאם לקריטריונים שהנחו את מדיניות העלייה הציונית בתקופת המנדט הבריטי.
הערת המחבר : רפאל הציג תכנית עלייה של 120,000 עולים בשנה, עלייה גדולה לכל הדעות, אולם
התנצל שהיא אינה מגיעה לרף הגבוה של העלייה בשנות העלייה ההמונית. ייודע אני יפה, שתוכנית 120 אלף שהצעתי איננה תוכנית גדולה ואיננה קוסמת […] זוהי ירידה של 50% אבל מספר זה נובע מתוך המציאות׳(הנהלת הסוכנות, 5.11.1951 [לעיל, הערה 50]).
א. על המשוררים ויצירותיהם- פיוט " מי כמוך " לר' ידידיה מונסונייגו
א. על המשוררים ויצירותיהם
ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו
משפחת מונסונייגו נמנית עם המשפחות המיוחסות והענפות במרוקו, שמתחילת המאה השמונה־עשרה ועד ימינו יצאו ממנה גדולי תורה. יצירות לא מעטות נכתבו בידי חכמי המשפחה בכל נושאי הספרות הרבנית, אולם בשל היעדר בתי דפוס במרוקו רק חיבורים אחדים יצאו לאור, ורובם נשארו בכתב יד. מקצת הספרים אף אבדו בפרעות ורק זכרם הגיע אלינו.29 לפי הרב יוסף בן־נאיים, ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו נולד בשנת תק״ך(1760) בפאס לאביו, הרב ידידיה משה(??1800-17), שנמנה עם דייני העיר, ונפטר ביום ט׳ באב הת״ר(8.8.1840). הרא״ם למד אצל הרב שאול סירירו(??1807-17) ונסמך להוראה בידי הרב אליהו הצרפתי(1805-1715), הידוע בשם ״אלחכם״.30 לאחר פטירת אביו, מילא הרא״ם את מקומו בבית הדין.
הרא״ם – רבי אליהו מזרחי (הרא"ם; 1435 – 1526), רב טורקי, אחד משלושת מפרשי רש"י העיקריים. הצטיין בתפקיד דרשן ופוסק הלכה, אך היה גם משורר דגול. מחיבוריו שיצאו לאור נזכיר את הספרים ״מי השילוח״ – מונוגרפיה הלכתית על הלכות הגט (קזבלנקה 1929), ו״משכיות לבב״ – פירוש על מזמור קיט שבתהלים (פאס 1930). חיבורים נוספים שכתב מצוטטים בידי נכדו ר׳ יהושע(1892-1826), אך לא ידועה תחנתם. קובץ שיריו ״נאות מדבר״ שרד בכתב יד בספרייה המשפחתית עד ימינו אלה.
במסגרת מפעלו של הרב משה עמאר לאתר ולההדיר את יצירותיהם של חכמי מרוקו הוא צילם את קובץ הפיוטים של הרא״ם ואף הקליד אותו כדי להוציאו לאור. בינתיים זכה הקובץ לניתוח מדעי בידי תמר לביא שייחדה את עבודת הדוקטור שלה לשירתו של הרא״ם. בעבודתה התעסקה לביא בניתוח הספרותי והלשוני של מכלול השירים, והחדירה שלושים וארבעה מהם בצירוף ביאורים ופירושים. הפיוטים שייכים לארבעת המעגלים: מעגל התפילה, מעגל השנה, מעגל החיים ומעגל היחיד והחברה. בבמה אחרת היא אף פירטה את רשימת הפיוטים שבקובץ של הרא״ם. השיר ״אני היום אברך״ מופיע ברשימה זו, ושתי המחרוזות הראשונות שלו הובאו בעבודתה.
- ר׳ ידידיה מונסונייגו
הרב ידידיה מונסונייגו בן ר׳ רפאל אהרן זצ״ל נולד בסוף המאה השמונה־עשרה בפאס, כנראה בשנת התקנ״ט(1799), ונפטר ביום ה׳ בכסלו התרכ״ח(2.12.1867)."
הערת המחבר : כך עולה מהציון החרוט על מצבתו שהעתקתי:
מצבת קבורת כתר תורה מלא האורה, מר ועטרה בראש כל אדם, מאד מאד שפל בפני כל אדם, רב טוב לבית ישראל, הרב הכולל בישראל להלל, אב בית דין מקודש, שקדשוהו שמים, כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רביו ידידיה מונסונייגו זצוקללה״ה [=זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא] זיע״א [=זכותו יגן עלינו אמן], שנתבקש בישיבה של מעלה, ה׳ ימים כסלו, משנה והוא ישפט תב״ל בצד״ק פ״ק [=פרט קטן](ההדגשות שלי). סימוכין לתאריך החרוט על המצבה נמצא בכותרת לפיוט שכתב אחי משוררנו, הרב אליעזר מונסונייגו(ראו להלן הערה 63). אמנם תמוה הדבר שר׳ יוסף בךנאיים מציין שהרב ידידיה מונסונייגו נפטר ב״ערב ראש חודש כסליו״(מלכי רבנן, מב ע״ב), ואחריו נגררו חוקרים רבים.
" מנעוריו הצטיין בגדולתו בתורה. הי״ם השאיר כשלושים חיבורים בעלי ערך רב, אך רק אחדים מהם יצאו לאור, בהם ספר ״דבר אמת״ – שאלות ותשובות על חלקי השולחן ערוך(פאס 1952), ו״קופת הרוכלים״ – מונוגרפיה הלכתית וליקוטי דינים לפי סדר אלף־בית (לוד 1993). כמו לאביו, היו נהירים לו שבילי הפיוט, כפי שאפשר ללמוד מעדותו של ר׳ יוסף בן־נאיים:
הרב הנזכר] חיבר כמה שירים, ויש בידי שיר אחד שחברו כשעשה הפסקת תענית, עוד חיבר מי כמוך על צרה וצוקה שהיתה בפאס בשנת תקצ״ב, ובתחילתו כתב שמ״ו [שמורנו ורבנו] יהונתן סירירו ז״ל ציוה בעת צרה שלעת שישקיף ה׳ בחמלתו שיחבר שיר תשורה לשמו הגדול, וכן היה ששמר פי מלך וחיבר בשיר ס״א בתים כנגד ימי הצרה שהתחילו מיום הושע״ר [הושענא רבה] שסוגרו דלתות המדינה [=העיר העתיקה] והיו בני המדינה מתגרים זה בזה עד יום כ״ב בכסלו שהוקבע לנו לדורות לששון ולשמחה.
הערת המחבר : בשנת תקצ״א מרדו שבטי האודאיא במלך מולאי עבד א(ל)רהמאן. הוא ברח למכנאס, ולאחר שקיבץ חיילים חזר לעיר פאס והפגיז את המלאח – הרובע היהודי, מאחר שהאודאיא התחבאו בו. יהודים רבים מתו בהפגזות אלו, אך בכסלו תקצ״ג(1832) הצליח המלך לפזר את המתקוממים, והיהודים נשמו לרווחה. בעקבות מאורע זה קבעו היהודים ״פורים קטן״ – ״פורים דלכור״(=פורים של ההפגזות) – ביום כ״ב בכסלו. על המאורעות האלה ראו בן־עטר, זיכרון, עמי 80. בשנים 1832-1825 נתחברה על המאורעות הללו קצירה בערבית יהודית, ״לקצירה דלכור״(=שיר הפגזים), בידי שמעון רודאני. הקצירה פורסמה בידי חיים זעפרני(ספרויות, עמי 221-207); והשוו שיטרית, שירה, עמי 41-40.
גדולי ורבני המאה הרביעית, הדור השני להתיישבות המגורשים – יעקב משה טולידאנו
הרב יעקב משה טולידאנו
רבי שאול בר דוד סירירו שס"ב – תט"ו מגדולי היחש שבמשפחות המגורשים בפאס, הרב הזה הצטיין בידיעתו הגדולה בתורה, וגם האריך שנים ברבנותו, עוד לא נדע באיזו שנה נולד, אכן נראה הדבר כי נולד בסוף הרבע הראשון של המאה הזאת כי בשנת שס"ב התייצב כבר בין רבני המעמד, וכן נשאר על משמרתו זאת יותר מחמשים שנה עד שנת תט"ו.
ובשלשים השנים האחרונות מהם, אחרי מות רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל, היה הוא לראש הרבנים, כפי שיסופר אודותיו היה גם " בעל נסים ובעל מעשים " ושמו היה מפורסם כל כך, עד כי ר"ש צרור הרב באלג'יר אז כתב אודותיו בזו הלשון, רבי שאול סירירו יחיד בדורו, ודבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזה"ז " בכל גלילות המערב, ומי זה שימלאו לבו לבוא אחריו.
הוא היה לו בית מדרש מיוחד בפאס שבו היו נמצאים כמה מספרי רבני ספרד בכתב יד, ולפי הנראה חיבר ספרים אחדים וביחוד בפסקים וחידושי דינים. אכן מה שנודע הוא רק ספר " אורים ותומים " מפתח לכל דיני השלחן ערוך והראשונים, ובו ד' חלקים. חיברו בשנת שס"ח, בספרו זה יאמר " אני שאול סירירו ראיתי אחד שנקרא שמו שמואל לעשות מפתח …." מזה נדע כי מפני איזו מחלה שינו את שמו ויקרא בשם שמואל, גם חיבר קונטרסים לקורות יהודי מרוקו שאירעו בזמנו. גם " פרק השיעורים " על המשקלים והמטבעות שבמקרא ובתלמוד, הוא מת באלול שנת תט"ו.
זקן ושבע ימים כנראה קרוב לתשעים שנה, ועם הרב הזה רבי שאול סירירו כלה הדור לרבני המגורשים בעלי התקנות בהמאה הזאת הרביעית.
בזמנם של הרבנים ההם, בעלי התקנות, שמשו במשרת הנגידות האנשים הנכבדים האלה, רבי משה הלוי, רבי יעקב רותי, רבי יצחק גיקאטילא ורבי דוד בן זמירו. בעיר מארוקה ( מראכש ) הבירה חי בשנת שס"ו הנגיד רבי אברהם בן וואעיש, ובעיר מכנאס הנגיד וחכם חביב טולידאנו שנקרא גם " רבי חביב החסיד ", ולכולם היה מהלכים בחצר המלכות בשלושה הערים ההם, פאס, מכנאס ומארוקה.
עוד רבנים שלא נמנו בין בעלי התקנות היו אז בדור הזה בערים שונות במרוקו, ואלה הם : רבי משה בר מימון אלבאז מעיר תארודנט בחבל שוש, חיבר ספר " היכל הקודש " ומכונה בפי יהודי מרוקו הרמב"ם אלבאז, פירוש על התפילות על פי הזוהר הקדוש והתחיל לחברו בשנת של"ה – 1575. רבי משה בן רבי מרדכי בן אסולין מפאס, חיבר ספר דרשות כתב ידי בערך בשנת ש"ל, ובספרו זה מזכיר שמות שני חכמים מפאס, והם, רבי מוסי ב"ר מחפוטא, ורבי משה אלשקר.
עוד חכם אחד חי אז בפאס שמו רבי עזרא די פארידוש, שהיה סופר מובהק והצטיין במליצתו החריפה, וזאת אחת העובדות שיגיד אודותיו אחד מרבני הדור שאחריו. שמענו עוד על הסופר המובהק הרב עזרא די פארידוש ז"ל שבימי החכם החשוב הרב יהודה עוזיאל השני ז"ל, באו שני אנשים נצים על יונה אחת שגזל אותה איש אחד בליעל נקרא יונה קאלהוראנו והייתה ביניהם מחלוקת עצומה ושאל אותו החכם ז"ל לסופר הנזכר, מה זה ועל מה זה, השיבו, יונה קנה יונה, והיונה שבה אל מעונה, הב לן דינא, מפני חרב היונה.
רבי יצחק קורייאט רב מארקיש סביב לשנת ש"מ, חיבר כנראה ספרים אחדים והוא היה גם מקובל, רבי יהודה הכהן מפאס, חיבר בשנת שמ״ט ספר חידושים על התורה שעודנו בכ״י, והוא היה חותנו של רבי יעקב חאגיז בן ר׳ שמואל חאגיז, רבי דוד הטבעוני הזקן ב״ר אהרן, ורבי ישועה הסבעוני אחיו, שניהם היו מרבני העיר סאלי בדור הזה, והראשון רבי דוד חיבר ספר דרושים בכ״י ונקרא ״טוב ראי״, רבי מאיר צבאע מחכמי פאם (אולי בנו או נכדו של ר״א סבע עי׳ בפרק ח׳) מת ביום ח׳ חשון שנת שע״א, רבי חיים עוזיאל, ורבי שלמה בן דאנאן, היו מרבני פאם בסוף המאה הזאת סביב לשנת שפ״ו, ונלוו לפעמים אל רבי שאול סירירו הנזכר למעלה, במעמד הבית־דין, עוד רב אחד רבי יעקב בן דאנאן שמו נלוה לפעמים אל הנ״ל, הוא היה לראשונה עוד משנת שס״ו לסופר הבית־דין(נט), אך בסוף המאה הזאת נמנה לאחד מהב״ד, וחיבר ספר ״פסקים״ שהיה נמצא בכ״י.
מסי הד'ימה ושימושם – בת יאור – יחס דת האסלאם לדתות האחרות
- מסי הד'ימה ושימושם
שלל
הכנסות המדינה שמקורן בקוראן ובסונה שלוש הן במספר: שלל (ע׳נימה), צדקה (צדקה) והפַיְאְ. שלל פירושו הביזה שנלקחה מן הכופרים בכוח־הזרוע. אללה קבע להן תקנות בסורה אל־אנפאל, אשר אותה גילה בעת קרב-בדר וקרא לה בשם אל- אנפאל דווקה שכן השלל יש בו משום תוספת לעשרם של המוסלמים. אמר אללה: ״ישאלוך על השלל. ואמרת: השלל לאללה ולשליח״ (קוראן ח, 1).
הערות המחבר : הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.
סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7
שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות
בשני הצחיחים אמר הנביא, על־פי דברי ג׳אבר בן עבדאללה: ״חמש מתנות ניתנו לי אשר לא זכה בהן נביא לפני. חודש ימים ניצחתי בכוח האימה. והיתה הארץ לי למסגד וטוהַר! וכל איש מעדתי שהשיגתו עת התפילה רשאי להתפלל בכל אשר יהיה: ורשות ניתנה לי לשלול שלל, זכות אשר מעולם לא הוענקה לאיש מקודמַי. זכיתי ביכולת ההשתדלות לטובת המוסלמים בפני הבורא. הנביאים אשר קדמוני לא נשלחו כי אם אל עמיהם; ואילו אני נשלחתי אל כל האדם״. אמר הנביא: ״בחרב נשלחתי לפני יום התקומה למען יעבדו כל בני־האדם את אללה לבדו בלי שותפים. חֵילִי בצל סֵיפי. כל אשר על מצוותי דוּכּאו והושפלה המבקש לִדמות לאנשים האלה הלא אחד מהם ייחשב״, (עמי 28-27)
הערת המחבר : שני אוספי המסורות המוסלמיות הנקראים ״צַחִיחַיְן (שני הנכונים), משום שמקובל שאין עוררים על אמיתותן המוחלטת של המסורות הכלולות בהם. שניהם נתחברו לפני שנת 870.
הפיא
הפיא מבוסס על הפסוקים הבאים מפרשת אל־חשר (הגלות), שאותה גילה אללה בעת המשלחת נגד בנו־נדיר, אחרי קרב־בדר. אמר אללה: ״אללה העניק רק לשליחו את רכושם כשלל, כי אתם לא נלחמתם בגמלים ובסוסים להשגתו, כי אללה לבדו משליט את שליחו על מי שלרצה והוא הכל־יכול. לכן נועד השלל שהעניק אללה לשליחו מרכוש בני הקריות שהוגלו רק לצרכי אללה ושליחו, לקרובים, ליתומים, למסכנים ולנעיס־דנדים״ (קוראן נט, 6-7).
הערות המחבר : באנו-נדיר – אחד משני השבטים הראשיים של יהודי מדינה, שכעבור זמן היה הנביא עתיד להגלותם.
קרב־בדר נקרא על שם המקום, בדר, מדרום לאל־מדינה, אשר בו התחולל בשנת 624, בין מוחמד ותומכיו לבין אויביו אנשי מכה. בקרב זה ניצח מוחמד, והקרב הפך סמל לנצחון האסלאם והצלחתו.
הנכסים האלה נקראו בשם פיא משום שאללה לקחם מן הכופרים כדי להשיבם [שורש אפאא, רד] למוסלמים. בעיקרו של דבר, לא ברא אללה מה שיש בעולם הזה אלא למען יסייעו בעבודתו יתברך, שהרי לא ברא את האדם אלא למען יעבדנו. על כן הכופרים עצמם, וקנייניהם שאינם משמשים אותם לעבודת אללה, נופלים לידי המאמינים באמונה שלמה, העובדים את אללה ואשר להם אללה משיב את שלהם: כך מחזירים לו לאדם את הירושה שנגזלה ממנו, אפילו לא נחל אותה לפני כן מעודו. בסוג זה יש להכליל את מס־הגולגולת (ג׳זיה) אשר ישלמו היהודים והנוצרים; את התרומות שגוזרים על אי־אלו ארצות אויב, או את המתנות שהן מביאות לסולטאן המוסלמים, כגון קטיפה (דו׳מל) שמייצרות אי־אלו ארצות נוצריות: את המעשרות (עושי) שמשלמים הסוחרים בארצות אשר ב״תחום המלחמה״ (דאר אל־חרב); את מם חמשת האחוזים המוטל על עמי־החסות (אהל אל־ד׳ימה) הסוחרים מחוץ לארץ־מוצאם (אכן זה השיעור שהטיל עומר אבן אל־ח׳טאב); את התשלומים שנגזרו על בני עם־הספר המפירים את אמנות־החסות שלהם; את מס־הקרקע (ח׳ראג׳), שלכתחילה חל רק על בני עם־הספר, אלא שכעבור זמן הוחל בחלקו על אי־אלה מוסלמים.
בסעיף הפיא קובּצו גם כל נכסי המדינה שהם נחלת המוסלמים כגון הנכסים שאין להם בעלים מיוחדים: טובים ללא יורש, טובי־חמס, מלוות ופקדונות שאין למצוא את בעליהם, ובאורח כללי יותר — כל החפצים והמקרקעים השייכים למוסלמים ומצבם דומה. כל רכוש מסוג זה הריהו נחלת המוסלמים.(עמי 36-35)
האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל-הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
האומה הערבית והמדינה הד׳ימית: ישראל
בהקשר ההיסטורי של המזרח מסמלת ישראל את השיחרור הלאומי המוצלח של ציביליזציה ד׳ימית. על אדמה שסוערבה על-ידי הג׳האד והד׳ימה שבו-קמו לשון, תרבות, גיאוגרפיה, טופוגראפית (ערים מקראיות) ומוסדות לאומיים טרום-מוסלמיים, תוך כדי עירעור על אלף ושלוש־מאות שנים שבהן החריבה הד׳ימה את הדפוסים התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האוכלוסיה היהודית הילידית ושקדה על ההתיישבות הערבית לרעת הזכויות הלאומיות היהודיות. ״כוונתנו להילחם לבל תיעשה מולדתנו הפלשתינאית אנדאלוסיה חדשה״, – לה מונד ( פאריז ) 20-21 בינואר 1974 – כך הכריז ב־1974 אבו־איאד, השני לערפאת בסולם־הפיקוד של הפת״ח. ההשוואה בין אנדאלוסיה לפלשתינה לא היתה דבר של מה־בכך, שהרי שתיהן כאחת סוערבו ואחרי־כן הופקעו מסוערובן על־ידי תרבות טרום־ערבית. זאת ועוד: הואיל ובדרך־כלל היו היהודים הד׳ימים הנדכאים ביותר, הרי התחדשותה של ישראל על אדמתה המופקעת־מסיערובה היתה השפלה גדולה עוד יותר לאומה,כמו שאמר נאצר ב־1953:
בתולדות האנושות אין עוד אח ודוגמה לשואת פלשתינה.
וב־1955 הוסיף ואמר:
די לך שתזכיר את פלשתינה וממילא אתה מזכיר לכל ערבי — לא כי, לכל בן־חורין — את הפשע הבינלאומי הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בדברי־ימי האדם.
יתר על כן, היה חשש שישראל אולי תיעשה דוגמה לקיבוצים לאומיים אחרים של ד׳ימים ששרדו עדיין בשטחים שנכבשו על־ידי הג׳האד, ובכך תשוב הערבאות ותידחק אל מולדתה הקדומה בחצי האי־הערבי:
מטרתה של מדינת־ישראל הנפשעת היא להביא לידי כך שהערבים יעקרו לחצי־האי ערב, מולדתם הראשונה מלפני 2,000 שנה.(!)
כתב עבדאללה אל־תל ב־1964, ובכך הודה במובלע בהתפשטות הערבית, שאכן החלה במאה השביעית.
דברים מפורשים יותר אמר נאצר ב־1959:
אינני יכול לדבר על הלאומנות הערבית בלי שאדבר על ישראל, שכּן קיומה ורעיונה של ישראל מאיימים על הלאומנות הערבית בפלשתינה ומכוננים על מקומה את הלאומנות הציונית, הגוררת אחריה התפשטות וחיסול הלאומנות הערבית באיזור.
עבד אל רחמאן אל־בזאז, פרופיסור למשפטים באוניברסיטת בגדאד ומי שהיה ראש־ממשלה בעיראק, הסביר ב־1961 איך התנועה הלאומית היהודית מעמידה בסכנה את ערכי הערבאות:
הסכנה הגדולה שבישראל טמונה בעובדה שהיא מגלמת איום רעיוני על הלאומנות שלנו, ומערערת על עצם קיומנו הלאומי באיזור כולו. קיומה של ישראל שם לאל את אחדותה של מולדתנו, את אחדותה של אומתנו ואת אחדות הציביליזציה שלנו, המקיפה את כלל האיזור האחד הזה. יתר על כן, קיומה של ישראל הוא עירעור משווע על תורת־החיים שלנו ועל האידיאלים שאנו חיים למענם, והיא שמה חיץ מוחלט לערכים ולמטרות שאנו שואפים אליהם עלי־אדמות.
ועוד הכריז ב־1961 ערבי פלשתינאי בשם פאיז א. צאייג:
מלבד המאבק המדיני יש ניגוד פילוסופי ורוחני יסודי בין שתי התנועות הלאומיות המתרוצצות. אפילו אפשר היה ליישב את כל המחלוקות המדיניות הרי מבחינה רוחנית ורעיונית היו שתי התנועות, הציונות והלאומנות הערבית, נשארות עולמות נפרדים — השרויים ב׳ספירות־לשון׳ נפרדות ואינם מסוגלים להידבר או לקיים דו־שיח של ממש.
ממש כמו שהיו הד׳ימים נחשבים תת־אנושיים כך גם התנועות הלאומיות הד׳ימיות נחשבות בגדר תת־לאומיות. אחמד שוקיירי, מי שעמד בראש צבא־השיחרור־הערבי לפני מלחמת־ששת־הימים, סיכם דעה זו ב־1961 על בימת האו׳׳ם:
הציונות גרועה מן הפאשיזם, מכוערת מן הנאציזם, נתעבת מן האימפריאליזם, מסוכנת מן הקולוניאליזם. הציונות היתה צירוף של כל הפגעים האלה. תוקפנות והתפשטות היו מניעיה.
בדומה לזה נאמר באמנת אש״ף:
הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגאני לאימפריאליזם הבינלאומי והמנוגדת לכל פעולה למען שיחרור ולתנועות המתקדמות בעולם. מטבע־בריאתה היא תוקפנית, שוחרת־התפשטות וקולוניאלית במטרותיה, ופאשיסטית בשיטותיה. (סעיף 22)
השאם ג׳איט, סופר תוניסי, ניגש ישר לענין: ישראל חוזרת ומעמידה בסימן־שאלה את האופי המוגמר של הסיערוב והאיסלום שבאו בעקבות הכיבוש הערבי.
הקלון כצורך
במסגרת האומה מילא ביזוּיו של הד׳ימי צורך מעשי. הדיאלקטיקה הפנימית של הכוח והכיבוש חייבה את השפלתו של המנוצח, זו ההצדקה לשליטת־יחיד של המנצחים על המידות הטובות ועל הזכויות. בשלב הקולוניזציה שבא לאחר-כך(הד׳ימה) היה הרע — שהוצג בפומבי לעיני כל על־ידי קלונו של הד׳ימי — מחזק על־דרך הניגוד את עצמתה ואחדותה של האומה. במאבקי המזרח התיכון של ימינו הרע — הוא המדינה הד׳ימיח, הפסולה והמושחתת מעיקרה, כמו שהיו בזמנו האוכלוסיות שנדונו לשיעבוד — ממלא תפקיד כיוצא בזה.
כיום שנאתה של חזית־הסירוב לישראל לובשת ממדים מדהימים עד כדי כך שאחדים מגילוייה מזכירים את התקנות הקפדניות והמדוקדקות באשר לצורתה ולצבעה של הנעל הימנית של הד׳ימי להבדילה מנעלו השמאלית, באשר לארכם ורחבם של שרווליו, צורת חגורתו ואוכפו, תספרתו, וכל אותם פולחני־יומיום מפורטים ומשפילים שנועדו להמיט חרפת־תמיד עליו ועל אשתו, ילדיו, שפחתו, בהמתו, ואפילו על בני־משפחתו המתים.
הגידופים שממטירים הערבים תמיד על ישראל והיהודים בזירות בינלאומיות מחדשים את המסורת העתיקה של הכפשת הד׳ימי. ישראל היא השעיר־לעזאזל, שבצווארו תלוי קולרם של כל הפגעים שבאו על העולם הערבי ועל שאר אזורים ברחבי תבל. ישראל היא מושא ללעג ולשימצה ממש, כמו שהיו אונסים פעם את הד׳ימי ללבוש בגדים בזויים. אכן, כיום ישראל מסמלת את הבידוד, השנאה והביזוי שהיו מנת־חלקם של קיבוצי הד׳ימים בעבר. המיאוס והסלידה שישראל מעוררת בעולם הערבי, עד כדי הימנעות מכל מגע אנושי עמה, מנציחים את ההתנהגות המסורתית של האומה כלפי הד׳ימימ, שכיום הם במקרה הישראלים אלא שמחר יוכלו להיות המארונים או כל קיבוץ לאומי אחר שהג׳האד חרץ את גורלו. גדולה מזו: עצם המונחים שנזקקים להם ביחס לישראל (חוצפה, יוהרה, עונש) הם מלות הבוז הקלאסיות המשמשות לגינוי שאיפת־החירות של הד׳ימי.
יצירת השנאה
השנאה היא, בעצם, דלק וחומר־הסקה לג׳האד, ובלעדיה אי-אפשר היה להתמיד בו אף לא לקיימו. באין אותה שנאה משלהבת ומסנוורת היה החרב, נחשב בעיני המוסלמי איש כערכו-הוא. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן ב-1979 הוכיחה בעליל מה-גדול כוחה של שנאה להביא לידי פעולה: העולם נדהם לנוכח ההתפרצות של התקף-שנאה היסטרי, מתוזמר לצרכים מדיניים. הטכניקה של התקשורת ההמונית בימינו מעניקה לשנאה ממד חדש, אוניברסאלי. סכומי-עתק מושקעים בהפצתה ובניצולה של השנאה למדינת-ישראל בעולם כולו. האנטי-ציונות, ״אופיום ההמונים״ של חזית הג׳האד, מחדירה את רעלה לתחומי החינוך, התרבות והאינפורמציה. בבימות בינלאומיות יכול העולם כולו לחזות כיום בתיעול השנאה המסורתית לדאר אל־חרב אל האפיק הישראלי, שכן ישראל היא שמעמידה בפני חזית הג׳האד את התביעה להכיר בעקרון השוויון, דו-השיח והזכויות הלאומיות הלגיטימיות של הזולת.
AROUEROUER-ASBILI-ASSAL
AROUEROUER
Nom patronymique d'origine berbère, ethnique de la tribu des Arouarouat dans la région de Taza, dans l'est du Maroc. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc.
- ABRAHAM: Saint dont ignore la biographie, dont le tombeau à Moulay Dad connu, dans les Oulad Zin, dans la plaine côtière de la Chaouia, était un lieu de pèlerinage
AROUS
Nom patronymique arabe, le jeune marié, équivalent de l'hébreu hatan, au figuré, indicatif d'un trait de caractère, fier ou timide comme un nouveau marié. Autres orthographes Arrous, Arouche. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie.
ARROYO :originaire de Arroyo, province de Madrid en Espagne
ASBILI
Nom patronymique d'origine arabo-espagnole, ethnique de la ville de Séville qui avait abrité dans le Haut Moyen Age une très florissante communauté juive qui fut décimée à la suite des terribles massacres déclenchés à partir de Séville dans toute l'Espagne, en 1391 Ce furent les originaires de Séville qui fondèrent à Debdou, près de la frontière algérienne, la première communauté de Mégourachim au Maroc. Au XXème siècle, nom très peu répandu, sinon disparu sous cette forme.
ASCOLI : originaire de la ville du même nom en Italie dans les Marches sur le Tronto.
ASHKENAZI ou ASKENAZI ou ASKINAZI ou ESKENAZI ou ESKENAZY ou SECNAJI ou SECNASI ou SECNAZI : nom biblique : Ashkenaz est le nom du petit-fils de Gomer, troisième fils de Noé (cf. bible : Genèse 10,3), considéré comme l’ancêtre des peuples de l’Europe centrale et orientale
ASSABAG ou SABBAGH ou SEBAG ou SEBBA ou SEBBAGH : nom d’origine arabe (sabbâgh) signifiant teinturier.
ASSABTI ou SEBTI ou ESSEBTI : Ce patronyme vient de la ville de Ceuta (au Maroc espagnol) qui se nomme Sabta en arabe.
ASSAL ou ASSOL : ces noms viennent de l’arabe ‘assel qui veut dire miel. Ils désignent probablement des métiers en rapport avec le miel : apiculteur ou vendeur de miel.
ASSAN ou HASSAN ou AZAN : dérive de l’hébreu hazan (chantre) ou encore trésorier de la communauté.
ASSAL
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un métier: l'apiculteur, le fabricant ou le marchand de miel. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté semble-t-il uniquemen: en Tunisie (Tunis, Nabeul).
YAACOB: Metteur en scène et producteur à la première chaîne de la Télévision israélienne, réalisateur de quelques-unes des émissions les plus populaires. En 1993, il réalisa pour la télévision un grand reportage intitulé de Carthage à Jérusalem, retraçant la visite en Tunisie de la première délégation après le dégel des relations entre les deux pays. Ce fut également un retour aux sources de sa famille, à la recherche du souvenir de son grand-père maternel, le célèbre musicien Yossef Mizrahi, natif de Jérusalem, et installé a unis à la fin du siècle dernier où il fit une carrière musicale remarquable. En 1995, il a mis en scène un documentaire sur la vie de Maxi Librati, le célèbre fabricant de prêt-à-porter parisien, de sa naissance a Saint-Fons, dans une famille originaire de Taroudant dans le sud Maroc, à sa déportation à Auschwitz et sa réinsertion a Paris après la guerre. Le film, sur un scénario de Claude Sitbon, fut présenté au. Festival International de Films à Jérusalem en 1995
תולדות יהודי אל-מגרב – יוסף ג'ורג' הררי
ה ק ד מ ה
דמותה של יהדות המגרב, היא דמות לאומית נאה, מסורתית ושרשית. יהדות המגרב מעולם לא בגדה באמונת העם, ולא נסוגה מתרבות ישראל כמלוא הנימה. נהפוך הוא, אפשר שהקפידה על שייכותה ללאום היהודי יותר משדקדקו בה גלויות אחרות. מוסדותיה נועדו מלכתחילה לביצור הדת ואורח חיים היהודי, לאיחוד וייחוד העם. משך תקופות דיכוי ממושכות וקודרות עמדו יהודי המגרב באומץ ובכבוד, בשומרם בחירוף נפש על גחלת יהדותם. מדי פעם הזדקרו איי אור וחופי ישועה בדרכה של יהדות סוערת זו. שנים רבות שמשה פס הבירה מקור איתן לחלק ניכר של העם, כולל יוצאי אירופה. תרבות אמת צמחה כאן בינות לטרשי העוני ומהמורות הרעב. גדולי וכבירי התורה כרמב״ם ואלפסי מחד, וכרבי יעקב אבו־חצירה מאידך, הנם עדות לרוחב אופקיה של התרבות היהודית במרוקו.
אכן, דרכי המלך של היהדות ושביליה — נהירים היו לבני מרוקו. מצד אחד התורה, ההלכה, וההתפלפלות לשמה בעניני חוק יבשים שלטו כאן שלטון ללא מצרים, ומאידך, בו בזמן, נפוצות היו ביניהם אמנות השירה, הקבלה ותורות מסתורין שונות.
שלא כפזורות ישראל אחרות, היוותה גולת מרוקו את גולת הכותרת התרבותית של החברה המרוקנית. יהודי מרוקו הוו את נושאי התרבות במדינה, בתקופה שארכה מאות בשנים ובה נמשכה קפיאה תרבותית של האוכלוסין־, הלא יהודית במדינה. בישיבתם הממושכת בארץ זו השפיעו עליהם יסודות תרבות וחינוך הרווחים שם, תוך שילובם באורחות חיים יהודים. עם חילופי הזמן, נוכחו לדעת השכנים המוסלמים, כי עם חכם ונבון יושב בקירבם, אשר לא נם ליחו גם בחשכת הגלות. טבעי היה, שמלכים מרוקנים נטו למנות להם יועצים יהודים, אכן רבה ידם של היהודים במרוקו במשך התקופות, במדינאות, בכלכלה, בחקלאות, במסחר ובתעשיה.
בתהפוכות העיתים נתהפך הגלגל. מלכים שונים שהושפעו על ידי גורמים שונים, ואשר קו הצדק לאו דוקא היה נגד עיניהם, שיסו את ההמון ביהודים וזאת ״בשם הנביא״. ברור כי המטרה הסופית היתה: להחרים לגנזי המלך רכושם של היהודים, החרמות אלה בוצעו ללא כל נקיפת מצפון, בליווי מעשה תקיפה ושוד, רצח ואונם, והחרבת השכונות היהודיות.
שיחקה לה השעה לגולה זו, שבתקופות שונות קמו במקום מלכים, שהתיחסו אליהם בחיוב, הכירו בערכם הרב ועודדום לפעול במלוא המרץ והתושיה לקידום המשק.
במיוחד ניתן לציין ארבעה מלכים: המלך החסיד מולאי אלחסן, מולאי עבד אלעזיז, מולאי חפיד, מולאי יוסף. מולאי אלחסן, עודד את יהודי מרוקו, בהוציאו כרוז שכולם הם בני חסותו הפרטית, בזה הציל אותם מהשפעתם הרעה של הגורמים השונים במקום. בימי המלכים האלה חזרו ונתמלאו הישיבות שהיוו המרכז הרוחני לקהילות, בפרט מרקש, פס, תפיללת, מקנס, צפרו ורבט.
במותו של מולאי יוסף, הוכתר המלך מלא החן וחסד, מוחמד ה־5, מצאצאי השושלת אלעלויין. זה היה עוד בתקופת שלטון המנדט הצרפתי, ויש להוסיף שגם יחס המנדט לא היה רע ליהודים. אבל מעשיו הטובים של המלך ליהודים היו כל כך בולטים עד שנראה היה, כי הוא אוהד אותם יותר מאשר את הערבים. אגודת ״כל ישראל חברים״ פתחה בתי ספר בכל רחבי המדינה, בניגוד לערבים, שנמנעו מלשלוח ילדיהם לבתי הספר הכלליים, תוך דביקותם בנוהג של שימוש ב״חדר״ המסורתי. (דרך אגב, על בנותיהם בכלל נאסר הביקור בבית־הספר בהתאם לצו הקוראן ״כל המלמד בתו קוראן, כאילו לימדה תיפלות״). כאשר גלה המלך מוחמד ה־5 למדגסקר, היו אלה היהודים נתיניו הנאמנים אשר ליבם צר להם ומנוחתם הוטרדה. עם שובו עטור ניצחון קדמו פניו בשמחה ראשי הקהילות בפאריז. אף הוא שמח לקראתם באומרו: ״דאגתי לכם היתה גדולה מאוד״, ובדמעות בעיניו הוסיף ״ביקשתי מאללה שיחזירני לכסאי למען אוכל לשים עיני עליכם״.
(בהערה אישית ברצוני להוסיף, כי שני ספרים ליוו את המלך בגלותו — התנ״ך וספרו של מחבר שורות אלה ״לבנה״).