מורשת יהדות מרוקו

ברכת ממילא ובית העלמין המוסלמי

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

ברכת ממילא: שתי אמות מים, עליונה ותחתונה, הותקנו בירושלים. הן נוספו על מימי מעיין הגיחון ועין רוגל ועל הבורות וברכות המים האחרות שלא הספיקו עוד לתושבי ירושלים בתקופת החשמונאים ובימי הורדוס. האמות סיפקו לעיר מים ממקורות גבוהים מחוצה לה.

ברכת ממילא הייתה חלק מהמערכת של האמה העליונה שסיפקה מים לשטח ה״העיר העליונה״ בירושלים. הברכה הובילה מים לברכת המגדלים הסמוכה לשער יפו ולאזור מגדל דוד (המצודה) דרך תעלה בקיר הדרומי של הברכה שאורכה כ־750 מטר. הברכה יכול להכיל כ־40,000 מטר מים מעוקבים.

השימוש בברכת ממילא נעשה עוד בימי בית שני, והיא שימשה מאגר מים גם בתקופת המנדט הבריטי. במלחמת העצמאות, בתקופת המצור, השתמשו תושבי ירושלים במימיה.

בית חעלמין חמוסלמי: בית העלמין שימש לקבורה מהמאה ה־13 עד 1927 והשתרע עד סוף שנות ה־30 במאה ה־20 עד גבולות מחנה ישראל מדרום ורחוב קרן היסוד ממערב. בקצהו מצוי מבנה הנקרא תורבה אל כובכיה, על שם כובך, שהיה קצין ממלוכי. במבנה קבור האמיר הממלוכי אידוגד, ובכיפת המבנה מצוינת שנת מותו – 1289.

קברים רבים נהרסו כשבנה הוואקף המוסלמי את מלון פאלאס שמדרום לאתר, וכשהוקם גן העצמאות דהיום ונבנו הבניינים שממערב.

תאריfי בנייתם של מבנים שונים בקרבת השfונה (לצורך המתשה והשוואה)

מנזר לזארוס, אגרון 20 – נבנה ב-1866

בניין הקונסוליה האמריקנית, אגרון 16- נבנה ב־1868

מנזר האחיות רוזרי, אגרון 14- נבנה ב־1887

מלון פאסט (כיום פנינת דן), שלמה המלך – נבנה ב־1891

בית החולים הצרפתי סנט לואי, רחוב הצנחנים פינת שבטי ישראל – נבנה ב־1896

בניין ימק״א, רחוב המלך דוד – נבנה ב־1926

המכון האפיפיורי למקרא, רחוב אמיל בוטה – נבנה ב־1927

מלון פאלאס, אגרון 30 – נבנה ב־1929

מלון המלך דוד, המלך דוד – נבנה ב־1931

מרכז ״גשר״, המלך דוד 10- נבנה ב־1993

פני מזרח בסוף מערב / בלפור וזקק

עם השמש העולה הוא בא

כרקיע מאיר, לכולנו זוהר

 בשעת בוקר מוקדמת.

גלימתו שלל גוונים

שנשרו מן האופק ההולך ומתבהר.

הוא עולה לקראתנו, נוגע

לא־נוגע ברחוק ובקרוב.

אור חדש מציף את הרחוב.

 הנהו הפלאי שייחלנו לו עכשו

חכם צוף־דב״ש ברומית הבוקר,

באור הזהב.

שלום עליך , הכם דוד בן־שמעון

שפניך נגוהות

וגלימתך קורנת הילה.

 רטובים אנו מצינת הבוקר הזאת

כי חיכינו לך ימים ארוכים.

הנה תפילת שחרית נשמעת

בשכונת המערבים מחנה־ישראל.

 חככו צוף־דב״ש מהלך עימנו

בקוצר רוח, ברעד.

מביט במחנהו, ביתו שהיה לתפארה

ממלמל תפילה ,מאזין לנעימות

״בטרם כל יצור נברא״.

רוח קלה נושבת, רוח אביבית

הערב רד

אולי תישאר עימנו מורנו,

לתפילת ערבית?

הוא הולך וקרב

עד קצה שכונת מערב

זהב הדמדומים

נושק גלימתו הבוערת.

רוח קדושה עוברת בנו, רות אתרת.

לך לשלום , הכם צוף־דבש

כי ביתך יעמוד תמיד,

כי לעולם יאירו פני המזרח

לשכונת מערב.

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת : אביבה שוסמן

על סוג ת ״סיפורי הנביאים״ בכלל רעל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלטית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

שבח חיים העתקה ותרגום

מכלוף מזל תרים

הקדמת המחבר

יראה הרואה וישמע השומע דחובה על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל מה דאיהו עביר בגין דאינון מילין סלקין לעילא וכל פמלייא דלעילא מתכנשי וחמאן לון ואוראן כולהו לקב"ה ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא זהו הטעם שחייבונו רז"ל בסיפור הנסים כדי שכל ישמעו גבורותיו ונוראותיו ויראו ממנו ואמרו רז"ל כל המספר במעשיהם של צדיקים כאילו עוסק בנעשה מרכבה לפיכך כל איש מאישי ישראל צריץ ליקבץ אנשי ביתו וישמיעם את דבריו ויחרד לבו ויכיר מעשה ה' כי נורא הוא ויגיל וישמח על הטובה אשר עשה לנו אלהים מיום הוסדה ארץ ועד עתה וגם בכל מצוה ומצוה שהוא עושה צריך שיהיה זע וחרד על דבר ה' הגדולה וכו' בשומו על לב לפני מי הוא פועל הפעולה כמאמר רשב"י כל פקודה דלא היא ברתיתא ודחילא לאו היא פקודה כדקר יאות וגם בעת חלמוד והתפלה והמצוה הוראה טובה שיתן אל לבו לפני מי הוא עומד ומשרת באה"ר ובלא זה הוא דבר בטל וכמאן דליתיה דאין זה בלא זה ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה' היינו תפלה בתום לבבו תורת ה' תמימה אעפ"י שאין מלאכתו שלינה מלאכת ה' תיקרא בשומו על לבו גדולת הבורא אדון  יחיד אבי התשוה וגילו ברעדה והכל יהיה בעיני השכל ולא בעיני הבשר כי לא יכשר לפניך כי אם הטוב והישר כי אתה הוא בעל הרחמים והסליחות טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיו באמת ובתמים דכתיב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת מלך אדיר אדירים מה אדיר שמך בכל הארץ נאדר בקודש יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי אכי"ר :
עבד לקונו

מכלוף מזל תרים

פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לד׳ ידידיה מונסונייגו

יוסף תדגי

המכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח, פריז

הפיוט ״מי כמוך״ נמנה עם שירי הגאולה, והוא אחד מרכיבי מערכת היוצר. עזרא פליישר הוכיח כי מקורם של פיוטי ״מי כמוך״ בפיוט המזרחי המאוחר. במקור הפיוט היה בנוי מסטרופה אחת של ארבעה טורים בלבד, הוא היה נאמר בתפילת שחרית בשבתות ובחגים וקישר בין שני הפסוקים בשלהי ברכת הגאולה ״מי כמוך באלים ה׳״ ו״ה׳ ימלֹך לעולם ועד״. פליישר הראה כי מהמאה העשירית כתבו פייטנים מזרחים לא מעטים פיוטי ״מי כמוך״ מורחבים, אולי אף לפני ימיו של יצחק מר שאול הנחשב למשורר הראשון שחיבר פיוט ״מי כמוך״ ספרדי טיפוסי.

הערת המחבר : ייחוס הפיוט לד׳ ידידיה מונסונייגו מושתת על האקרוסטיכון ״אני אני ידידיה בן רפאל אהרן חזק הזק״, אף שבכתובת מודגש שכתב את השיר ר׳ רפאל אהרן ובנו. על עניין זה ראו בפרוטרוט בגוף המאמר. אני מבקש להביע כאן את תודתי הנאמנה לפרופ׳ אפרים חזן ולפרום׳ משה בר־אשר אשר בשיחות עמם נתחוורו לי כמה עניינים יסודיים.

בספרד נעשה הפיוט הזה ארוך והורכב מעשרות מחרוזות המספרות את תולדות בריאת העולם ואת עברו המפואר של עם ישראל, את יציאת מצרים ואת סיפור קריעת ים סוף. תבניתו של הפיוט אחידה בצורה ובתוכן. בדרך כלל הוא מעוצב בטורים בלתי־שקולים המורכבים ממחרוזות מרובעות ששלושת הטורים הראשונים בהן חורזים זה בזה. הטור הרביעי הוא קטע של פסוק המסתיים בדרך כלל במילה קבועה בכל השיר.

עשרות פיוטים נכתבו בספרד במתכונת זו שנתהבבה על המשוררים המקומיים. הם הוכיחו בפיוט זה את כישרונותיהם, כנראה בזכות תבניתו החופשית והלכות הצורה הפשוטות שלו. משוררים אחדים אימצו את הצורה אך סטו מן האופי התמטי של הפיוט. כך עשה ר׳ יהודה הלוי(ריה״ל) – שחיבר גם הוא פיוטי ״מי כמוך״ במתכונת הקלסית – בייחדו פיוט מסוג זה לסיפור מגילת אסתר. הפיוט אומץ במהירות בקהילות, ונאמר בדרך כלל בשבת זכור בברכת הגאולה.

משהתעצמה השפעת הקבלה על התפילה במאה השש־עשרה, הוצאו הפיוטים מן התפילה והועברו למקומות שאין בהם הפסק. בקהילות אחדות של צפון אפריקה אומרים את פיוטו של ריה״ל בתפילת ״נשמת כל חי״ אחר הפסוק ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוכה״, ולפני הפסוק ״מציל עני מחזק ממנו״, שם משתלב הפיוט לתיבות ״מי כמוך״. בקהילות אחרות אומרים את הפיוט הזה לפני ״ברוך שאמר״ או לאחר תפילת העמידה, כך נמנעים מגרימת הפסק בחטיבה שבין ״ברוך שאמר״ לתפילת העמידה.⁷ ומעניין לציין את המנהג של קהילת התושבים בפאס לומר את ״מי כמוך״ של ריה״ל ביום פורים עצמו ולא בשבת זכור. הפיוט שולב בתוך שירת הים אחר הפסוק ״צללו כעופרת במים אדירים״ ולפני הפסוק ״מי כמוכה״ כדי לשמור על הזיקה להקשר.

פיוטו של ר׳ יהודה הלוי זכה להערצה מיוחדת בקהילות ישראל, שלא רק תרגמו אותו ללשונות רבות אלא גם חיקו את תבניתו בפיוטים חדשים. למעשה, שיר זה – שתוכנו סיפור נס הפורים – שימש דוגמה למשוררים רבים, שפייטו את נסי קהילותיהם במתכונתו. וכבר העיר אפרים חזן: ״וכך מתגלגל פיוט ׳מי כמוך׳ גלגול שלישי ונעשה סוג חדש: פיוטים המספרים מעשה הצלה ופדות מקומיים על דרך סיפור המגילה, כפי שסיפרו רבנו יהודה הלוי בפיוט ׳מי כמוך׳ לשבת זכור״.

פיוטי ״מי כמוך״ נתחברו בצפון־אפריקה בעברית ובערבית יהודית ונתפרסמו בידי חוקרים שהשתמשו בהם גם כמקור היסטורי." יש להדגיש שעיצוב שירי הודיה במתכונת זו נמשך עד מלחמת ששת הימים.

הערות המחבר : ראו למשל הירשברג, תולדות, א, עמי 327; ב, עמי 332. דוגמות של פיוטי ״מי כמוך״ שנתחברו על אירועים מקומיים ראו אצל חזן(לעיל הערה 10); וכן אצל תירוש־בקר, מי כמוך, עמי 322-321. באחרונה פרסמו אפרים חזן ורחל חיטיךמשיח (פיוטים על נס) את מכלול פיוטי ״מי כמוך״ שנכתבו בצפוךאפריקה על נסים והצלות מקומיים.

למשל ר׳ יוסף משאש(1974-1890) חיבר בשנת תרפ״ד(1924) את השיר ״מי כמוך דלמעגאז״, שיר ארוך ובו 62 מחרוזות בתבנית ״מי כמוך״ של ריה״ל, ובו הוא מתאר את הוצאתו להורג של המורד זילאלי בן רקייא, המכונה ״אלמעגאז״(=העצלן), שרצה לכבוש את מכנאס בשנת תרכ״ב (1862) ולהתנקם ביהודים. הוא מזכיר שם את קביעת יום ט״ז באדר כ״פורים קטן״ לזכר הצלת הקהילה. הפיוט פורסם אצל משאש, נר מצוה, סא ע״א – עה ע״ב. על מאורע זה ראו גם רבדיו של שיטרית (שירה, עמי 42-41). את הפיוטים שנכתבו במתכונת ״מי כמוך׳ לאחר מלחמת העולם השנייה ריכזה מיכל שרף(מגילת היטלר). לפיוטי מלחמת ששת הימים ראו חזן וחיטין־משיח, פיוטים על נס, עמי 290-275.

ידוע שמאז התגבשותו של הפיוט הקדום ייחדו המשוררים פיוטים לא רק לכל מועדי השנה אלא גם לשבתות שלפני החגים (שבת הגדול, שבת זכור, שבת חזון) ולשבתות המיוחסות (שבת חתן, שבת שקלים וכוי). והנה, בפיוטי החגים הרבים שנחשפו בגניזת קהיר נמצאו גם שירים לחג החנוכה ולשבת חנוכה מראשית התפתחות הפיוט בארץ ישראל." בתוכם נמצאה קדושתא לתפילת שמונה־עשרה לר׳ פנחס הכהן מכִּפְרָה שבצפון ארץ ישראל (אחד מפרוורי טבריה), שחי במאה השמינית. מאז נמשכה מסורת כתיבת פיוטי חנוכה בכל קהילות ישראל. מן השירים הבולטים נזכיר את הסילוק לשבת חנוכה ״אזכרו מעללי־יה״ לר׳ יהודה הלוי, שהוא מין עיבוד של מגילת אנטיוכוס, ואת פיוטו של ר׳ ישראל נג׳ארה לאותה שבת, שנכתב בתבנית ״מי כמוך״ ושתחילתו ״אודה שמך ה׳ כי פדית אותי״.

סיפור נס חנוכה והלכות החג משכו גם את לבם של פייטני צפון־אפריקה: בהשפעת פיוטו של ר׳ ישראל נג׳ארה חיבר ר׳ פראג׳י שוואט (סוף המאה השבע־עשרה – המאה השמונה־עשרה) קרושתא לחנוכה, האמורה להשתלב בתפילת העמידה; ר׳ יעקב אבן־צור (1752-1673) ייחד שבעה פיוטים לחנוכה, ומשה אבן־צור (סוף המאה השבע־עשרה – ראשית המאה השמונה־עשרה) ייחד לו שניים; בקובץ ״תהילה לדוד״ לר׳ דוד חסין(1792-1727) יש שני שירים לחנוכה; ובדיוואן ״קול יעקב״ לר׳ יעקב בירדוגו(סוף המאה השמונה־עשרה – 1843) – שניים.

גם בדורות האחרונים חיברו פייטני מרוקו שירים לכבוד חנוכה. ר׳ יוסף משאש כתב שני שירים בתבנית ״מי כמוך״ בסדר האלף־בית. הראשון – תחילתו ״אלהי מה יקר חסדך״ – מתאר את סיפור החשמונאים ונם החנוכה, והשני – ״אדון חסדך  אקרא בגרון״ – מיוחד ל״מעשה יהודית״.                                                                                                  

כל אלה הן דוגמאות אחדות לפיוטים מקובצי פיוטים שיצאו לאור. משוררי צפון־אפריקה אחרים חיברו אף הם שירים לחנוכה, אך אלה טרם נודעו ברבים, מכיוון שרוב היצירות עודן בכתב יד.

במאמר זה אביא פיוט לחנוכה פרי עטו של הרב ידידיה מונסונייגו(1867-1799). השיר נכתב בתבנית ״מי כמוך״ לפורים של ריה״ל, ואולי גם בהשפעת ״מי כמוך״לשבת חנוכה של ר׳ ישראל נג׳ארה.²³ כידוע, לשירתו של נג׳ארה הייתה השפעה גדולה            על משוררי צפון־אפריקה. פיוט זה, שתחילתו ״אלהים צבאות גדול־כח ועצמה״, יצא לאור על דף יחיד בבית הדפום של מסעוד שרביט ועמרם חזן בפאס, על יסוד כתב יד אוטוגרף, בידי אחד מצאצאי הרב, שנשא אף הוא את השם ר׳ ידידיה מונסונייגו (1994-1907) והיה רבה הראשי של פאס.²⁵ לפיוט זה הקדים המהדיר שיר אחר של           חנוכה, ״אני היום אברך״, פרי עטו של ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, אביו של פייטננו. שיר זה, הבנוי משבע מחרוזות, שימש מעין ״רשות״ לפיוט ״מי כמוך״ שבו עסקינן, ואין כל ספק שזה היה ייעודו. בשנות הארבעים של המאה הקודמת הודפסו שני הפיוטים כחטיבה אחת, ועליה מושתתת מהדורת הפיוטים המוצעת בזה. המהדיר, הרב ידידיה מונסונייגו, שמנעוריו ועד ימיו האחרונים שירת בקודש, הנהיג את קריאת פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה בבתי הכנסת ששימש בהם שליח ציבור; כך זכה הפיוט לצאת מהאנונימיות. ברם עם התפוררות קהילות מרוקו נשתכח מנהג קריאת ״מי כמוך״ לר׳ ידידיה מונסונייגו, ולכן ראיתי לנכון להציב יד למשורר ולההדיר את הפיוט בניקוד ובליווי ביאורים ומראי מקומות.

על אף שענייננו במאמר זה בעיקר בפיוט ״מי כמוך״, אביא את שני הפיוטים, כמובא במהדורה הנזכרת לעיל. אך אקדים דברים אחדים על שני המשוררים – ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו (הרא״ם) ובנו ר׳ ידידיה מונסונייגו (הי״ם).

חמי

מעשה ט'

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.

אשריכם ישראל.

מעשה די ואחד צדיק ורב כביר וישמו מערוף בשם : שלום רוקח ז"ל רב בית דין די בלאד בעלץ יע״א די כאן גאלס תה יעמל סעודה שלישית דשבת פעאם 5614 ליצירה האד אצדיק חל פממו וקאל שמעו לי רבותי פואחד למעשה די טרה פואחד למודע מסננד עלה בלאדנה די ואחד ראזל רשע כביר די הווא רשע צאפי די מה כללה חתה עבירה פלעולם די מה עמלהא ומאסי לסהווא דיאלו גיר באס יעמל לכעס להקב־ה לאיין כאיין די תה יעמלהום גיר מן סבבה די תקווה עליה יצר הרע בזאף וכאיין די תה יעמלהום גיר בעמדה באס יעמל 'לכעס״ להקב״ה

בלחק האדאך ארשע די קולנה לפוק כאן חאדי בזזאף ואחד למצוה די נהייא נטילת ידים די עממרו פלעולם מה כאן יאכל בלה נטילה ואכה יעארף יבקה בזוע ועמררו מה תרכה פיהא . ואחד נהאר תחווז באס יכרז פחול המועד די פסח לואחד לכפר די כאן בעיד מן בלאדו כמסה קילומיטר וקבד עאודו ורכב עליה ועבבה לחואייז די כציה כאמלין לטריק ועבבה מעאה למאכלה באס יאכל פטריק וכיף דרב סוייס דטריק זאה אזוע וחב יאכל ומה חבסי יאכל בלה נטילת ידים לאיין קאל מעה ראצו כולסי לעבירות די כאיינין עמלתהום והאד למצוה האדי חאכם פיהא מן די תה נעקל עלה ראצי וכיף דאבה נתרכה פיהא. האדיך סאעה רכב עלה עאודו ודרב סויים דטריק ומה קדרס מאזאל יזיד יתסארה בזוע די תכל עליה ודוור להנה ולהנה ומה צאב חתה עין פאיין יעמל נטילה ותפכּר באיין פואחד למודע קריב למודע פאיין כאן באיינה ואחד לעין דלמה וחב ימסי לתממה וקאל מעה באלו אנה תה עארף באיין פהאדאךּ למודע כאינין לקטטאעה וקתאלין רואח וילה נמסי לתממה יקדר יכון נמות וקאל מררא אוכרה עלאם עלייה האד לגייאר כאמל למות האני תה נסופהא באיין עיני אילה מה ־נאכלס ותה נסופהא אילה מסית להאדאךּ למודע די פיה למה דאבה די נעמל הווא נמסי להאדיךּ לעין וכירלי יקתלוני האדוךּ לקטטאעה ומה נאכלס בלה נטילה.

ומסה להאריך לעין וצאב למה פיהא וכסל ידו ומסחהום ובדה יעמל למאכלה פי פממו פהאדיך סאעה זאוו לקטטאעה וקתלוה. פהאדיךּ סאעה תעמאל פשמים גואת כביר חתה אוצל לחם להקב״ה באיין ואחד בנאדם חדא רוחו למות עלה ואחד למצוה די רבנן לאיין הווא כאן יעארף באיין מאסי למודע למות וקאל חסנלו ימות ומה יתדאווז עלא למצוה דיתה יחדי טול אייאמו:

פהאדיךּ סאעה כרז אסרע דייאלו מן שמים כולסי לעבירות תסמחולו פסביית האד למצוה די כאן חאדי ועטה עליהא רוחו:

וקאם רבי שלום רוקח וקאלהום להאדוךּ לחכמים די כאנו יעמלו מעאה סעודה שלישית יא רבותי עמלו באלכום מעה האד למעשה האד אראזל גיר עלה מצוה וחדא די רבנן די כאן קאבד פיהא מליח אוצל חתה כסב עולם הבא כיף יכין ואחד די יחדי כול מן הייא מצוה די תזי לידו:

ופחאל האד למעשה טרה ואחד לעאם פי בלאד אוכרה די ואחד לחכם די כאן טול אייאמו יקרה גיר לגמרה די חגיגה לאיין האד לגמרה לכתרה דנאס מה תה יקראוהאס והווא כאן יקאדיהא ויעאודהא דימה מן די נפטר מסה ארב דלבלאד באס ידרץ עליה וסאף ואחד למרה תה תגזדר עלה לקבר דייאלו ולחכם טאחלו סךּ וקאל נחב נעארף אסכון חייא האריך למרה די תה תעמל האגדאךּ מן דוךּ נסה כאמלין די כאנו דאיזין מעה למטה :

הווא נאעס פליל האוה פלמנאם וקאלולו האדיך למרה די סופתי תה תגזדד בזאף עלה האדאך לחכם האדיך הייא לגמארה די חגיגה די תה תגזדר עלה די מה בקה מן יקראהא מאאל :

מן האד למעשיות בזוז ירפד לואחד למוסר מעה ראצו באס כול מה הייא מצוה די תזי ליידו לאזם יקבד פיהא מליח וביהא יזכה לחיי עולם הכא אכי״ר :

כאספקלריה של סופרי הכנסיה הנוצרית: טֶרטוליאן ומינוקיוּס

כמקור חשוב להשלמת ידיעותינו על היהדות באפריקה יש לראות את כתביהם של סופרי הכנסיה באיזור זה. מאחורי דעותיהם בענייני אמונה ודברי הפולמוס שלהם ותשובתם לטענות שונות, ואפילו מדברי השנאה הגלויה שלהם, נשקפות דמותה ומערכתה של יהדות זו — אמנם על־פי־רוב בראי עקום שיש ליישרו. מקור ההשראה של אבות הכנסיה הראשונים הם על־פי־רוב הסופרים האנטי־יהודיים של אלכסנדריה.

הראשון בשורת הסופרים האלה הוא טֶרטוליאן, המשפטן הרומי יליד קרתיגני, בנו של קצין־צבא. הוא התנצר בגיל מבוגר והיה הסופר הראשון של הנצרות בלשון לאטינית. הסופר הנוצרי השני הוא מינוקיוס פֶלִיכּס בן דורו של טרטוליאן. אף הוא יליד אפריקה שעבר לרומי, ואפריקאנים הם גם בעלי־דברו בחי­בורו היחיד ששרד, בשם ׳אוקטאוויאנוס׳ Octavinious, הערוך בצורת ויכוח על הנצרות שהתקיים בין נוצרי לעובדי אלילים.

תקופת פעולתם של שני סופרים אלה הם ימי הסֶוורים׳ סֶפטימיוס ובנו קאראקאלה, שהיו קשים לנצרות. טדטוּליאן ומינוקיוס נאלצו להילחם בחזיתות אחדות: להתווכח עם היהודים והמתייהדים, לצאת נגד הדת והדעות של העולם היווני־רומי׳ ולהסתייג מן המינים הרבים בקרב המחנה הנוצרי גופו. הרי אף טרטוליאן עצמו לא נמלט מסטייה מדעותיה הרשמיות של הכנסיה.

ליהדות היה פרק זמן זה שקט מבחינה מדינית לאחר שבעים השנים הסוערות למן אספאסיאנוס ועד אדריאנוס. מצבו של טרטוליאן בוויכוח עם היהודים לא היה נוח מהרבה בחינות. הדת היהודית היתה מוכרת — או לפחות נסבלת — באורח רשמי, והיהודים היו אזרחי רומי, שאסור היה להסית נגדם ולבוא עליהם בעלילות. יתר על כן, עם התקפתם נגד היהודים נאלצו הסופרים הנוצרים להגן על התנ״ך מפני השגות שונות, כי הפגיעה בו היתה גם פגיעה בנצרות, ובהגנתם עליו השתמשו בנימוקים שהביאו כבר היהודים לפניהם.

טרטוליאן מתפאר, כי הנוצרים מרובים בעולם, בעוד שהיהודים מפוזרים, נעים ונדים בתבל, ללא מנהיג. ובכל־זאת מלא הוא טענות כרימון נגד היה­דות והיהודים, שבהם הוא תולה את האחריות לכל הצרות המתרחשות ובאות על הנוצרים, ובתי־כנסיות שלהם הם מקור הרדיפות« נגדם . טרטוליאן אינו מסביר לנו כאן את אופיין של רדיפות אלה, ובוודאי לא התכוון לפגיעות בגוף^.

הדים לוויכוחים בין יהודים לנוצרים

הסבר להאשמה זו נמצא במקומות אחרים. בכתבי טרטוליאן ומינוקיוס נזכרות השמצות על הנצרות, שברובן הועלו בדורות הקודמים נגד היהודים, ואחת מהן הועלתה שוב כעבור אלף שנה ומעלה באירופה — היא עלילת הדם.

בחיבורו ׳אל אומות העולם׳ כותב טרטוליאן: ׳השמועה הפיצה(עלילות) חדשות על אלוהינו. עד כדי כך (הגיעו הדברים), שלפני זמן לא רב התהלך מנוול אחד בעיר זו עם צורה ומתחתיה כתובת (״שוכב עם החמור״), והוא (המנוול) בוגד בדתו הוא, יהודי רק בגלל חסרון הערלה — וזה אולי רק בגלל נשיכת חיות, שהוא משכיר את עצמו להן(כדי להילחם בהן), ובכל יום הוא רועד. ויש לדמות זו אוזני בהמת־משא, והיא עטופה בגלימה, מחזיקה בספר, רגל אחת מפריסה פרסה. וההמון האמין ליהודי. וכי איזה גזע אחר הוא מקור(באופן מילולי: משתלה) לדיבות עלינו וכן מכריזים עלינו בכל העיר: שוכב עם החמור׳.

כעבור חודשים אחדים רואה טרטוליאן צורך לשוב לעניין זה בחיבורו -Apoiogeti cus pro chnstianis. ׳כמו לאחרים נדמה לכם, שראש־חמור הוא האל שלנו׳, והוא מצביע על טאקיטוס, שניסה כבר להסביר למה עובדים היהודים לחמור. בהמשך הפרק משיב הוא על ההאשמה, כי נוצרים עובדים לשמש: ׳ואם מקדישים אנו את יום השמש (יום ראשון בשבוע) לעונג, עושים אנו זאת מטעמים אחרים מאשר לשם עבודת השמש. אנו במקום השני אחרי אלה המקדישים את יום הסאטורן(יום השבת) למנוחה ולאוכל, בהגזימם במנהג היהודי, שאינם מכירים אותו. אולם לפני זמן לא רב הוצגה בעיר זאת צורה (editio) חדשה של אלוהינו, כאשר שכיר מרצונו למשחקי החיות העמיד לראווה דמות עם כתובת Deus Christianorum ovoxoírr' (״אלוהי הנוצרים השוכב עם החמור״). והיו לה (לדמות) אוזני חמור וכוי. צחקנו גם לשם וגם לצורה׳.

רמז ברור לדעה שהופצה על הנוצרים, כי הם סוגדים לחמור, מוצאים אנו אצל אפוליאוס, משורר פאגאני, שחי באותם הזמנים באפריקה׳ ובקובץ שיריו הותיר לנו הרבה תיאורים לקוחים מן החיים. באחד משיריו מסופר על נוצריה שהתאהבה בחמור ^.

אליהו הנביא ובן־החכם

היה היו חכם אחד ואשתו שלא היו להם ילדים. אנשים רבים היו באים אל החכם, וזה היה מעניק להם רפואה או סגולה שיהיו להם ילדים ותמיד היה מצליח. פעם באה איזו אשה למקום, וכאשר לא מצאה את החכם, שאלה את אשתו: ״איפה החכם? רוצה אני שיעשה לי רפואה, אני מזמן עקרה, ושמעתי שכל מי שבא אצלו מצליח״.

בינתיים בא החכם, עשה לה רפואה והאשה הלכה לה. אשתו של החכם רואה כל זאת ומתרגזת. שאל אותה החכם: "מה יש לך, אשתי״? ענתה לו: ״הייתכן שאנחנו חיים בלי ילדים, ואתה עושה רפואה לאנשים אחרים? אני רוצה שגם בשבילנו ולטובתנו תעשה משהו״. הסכים הרב: ״טוב. אשאל״. עשה שאלת חלום, הופיע אליהו הנביא ואמר לו: ״אם אתה רוצה ילד, יתמלא רצונך, אך ביום הברית אקח אותו איתי, כדי ללמדו תורה במשך חמש שנים״. ענה החכם: ״אשאל את אשתי".

בא החכם אל אשתו ושאל אותה: ״האם את מסכימה, כי ביום הברית של בננו, ניתץ אותו לאליהו הנביא כדי שילמד אותו״? "אני מסכימה. העיקה שגם לנו יהיה ילד. אחר־כך ירחם השם״. כעבור שנה נולד להם ילד. ביום הברית, ערך החכם סעודה של מצווה, ואליהו הנביא הגיע מחופש לעני. בסוף הסעודה אמר אליהו הנביא לחכם, אבי הבן: ״המכיר אתה אותי"? ענה לו: ״לא״. אמר לו: "אני אליהו הנביא. באתי לקחת את התינוק״.

הלך החכם לאשתו ושאל אותה: "אם בן־אדם נותן לך משהו ואומר לך: ^'קחי דבר זה ושימרי עליו עד שתחזירי לי אותו כעבור זמן מה', והוא בא כעבור זמן מה לבקש את הדבר, כיצד היית נוהגת? האם תתני לו את הדבר או לא? מה תשובתך״? ענתה לו: ״חס ושלום! מי שנותן משהו כפיקדון, חייבים להחזיר לו״. אמר החכם: ״טוב. עכשיו בא אליהו הנביא כדי לקחת איתו את הבן וללמדו תורה״. בשמחה הסכימה האשה לתת את הבן לאליהו הנביא. אמר אליהו הנביא לחכם: "תספור חמש שנים מן היום ותבוא לקחת את הילד ממקום פלוני. תביא איתך אז עוגיות ופירות יבשים״. עברו חלפו חמש שנים ואשת החכם אמרה לבעלה: ״כבר נגמרו חמש שנים. לך ותביא לנו את הילד״.

לקח החכם עוגיות ופירות ופגש בדרכו את אליהו הנביא. זה אמר לו: ״היכנס תחילה לבית־המדרש וחלק לכולם את מה שהבאת. כאשר תגיע למקום בנך, הוא יכירך ויחבקך״.

נכנס החכם לבית־המדרש, חילק לילדים עוגיות ופירות, והנה קם בנו ונשק אותו, ואביו לקח אותו על כתפיו. היה זה פלא גדול. הרי הבן היה בן שמונה ימים כאשר אליהו הנביא לקח אותו, עכשיו הוא כבר גדול. היו האב ובנו עוברים בים, והנה ראה הבן כתובת בשמיים: 'יבוא זמן, ואביך יגיש לך מים שבהם תיטול את ידיך, ואימך תעשה זאת לאשתך. נאנח הבן ואביו שאל אותו: ״מה יש לך, בני״? לא רצה הבן לגלות דבר לאביו. איים עליו האב: ״אם לא תגיד לי, אזרוק אותך לים״.

לא סיפר הבן דבר לאביו וזה זרק אותו לים. נזדמן לו דג גדול ובלע אותו.

ובעיר אחת, היה רב העיר נוהג לאכול בסעודה השלישית דגים. והנה במשך כל השבוע כולו דגו מן הים רק דג גדול אחד. הודיעו הדייגים לחכם: "לא הצלחנו לדוג השבוע דגים קטנים כמו מידי־שבוע בשבוע. יש לנו רק דג גדול אחד. מה לעשות״? ענה להם החכם: ״אין ברירה. הביאו אותו״. לחכם זה הייתה בת מלומדת. בערב שבת אמר לה אביה: ״קחי את הדג והכיני אותו מהר לשבת״.

לקחה הבת את הדג כדי לפתוח אותו. והנה היא שומעת קול עולה מן הדג: "היזהרי״!

היה זה כמובן, קולו של הילד מתוך הדג. מיד רצה הנערה לאביה ואמרה לו: ״שמע! הדג אמר לי היזהרי". אמר לה אביה: "היזהרי בתי. פתחי את הדג לאט לאט וראי מה יש בתוכו".

פתחה הבת את הדג לאט לאט, ולהפתעתה הגדולה יצא מתוכו ילד יפה־תואר.

לפני שנפרד ממנו, גזר אליהו הנביא על הילד, שיקיים את פקודתו: חודש ימים לא יברך ולא יתפלל. אין לו רשות לקרוא שום דבר, עד אחרי חודש ימים.

הושיבו את הילד בליל השבת ליד השולחן ואמרו לו: "תברך! תגיד ׳ברוך…״. אמר הילד: "לא יודע".

אכל הילד בלי ברכה, לא נטל ידיים, וכך כל החודש לא קרא דבר. נגמר החודש, והבת כאשר קראה בתלמוד, טעתה. אמר לה הילד: ״שמעי, פלונית, זה לא כך. טעית ולא הבנת. תחזרי על מה שקראת". בני המשפחה היו קוראים לו לילד כל החודש רק ׳עם־הארץ׳, כי לא היה קורא שום דבר. כאשר שמעה הבת את דברי הילד, אמרה לו: ״איך עם־הארץ כמוך מעז להגיד לי שאני טועה"? ענה לה: ״פתחי את הספר וראי".

ראתה הנערה, כי היא באמת טעתה, והודתה בכך. אחר־כך הלכה לאביה ואמרה לו: "שמע! הילד הזה מבין בתלמוד יותר ממני״. התפלא החכם: "הייתכן, בתי? הרי אינו יודע אפילו אלף־בית, ואיך יידע תלמוד? רוצה אני שיבוא אליי. אדבר איתו״. בא הילד לחכם וזה שאל אותו: ״בני, היודע אתה לקרוא״? ״כן. עכשיו יש לי רשות לקרוא״.

שאל החכם: ״ומה אתה רוצה״? ענה הילד לחכם: ״רוצה אני לעשות דרוש ביום השבת בבית־הכנסת". בכל העיר ידעו שהילד הוא עם־הארץ.

ביום השבת, ביקש החכם מן הקהל, שהבן הנמצא אצלו יעשה דרוש בבית־הכנסת.

התחיל הילד לדרוש פסוקים מן התורה והדרשה נמשכת הרבה זמן. הוא דורש באריכות, מבלי שיתעייף. אחר־כך הזמין החכם את כל אנשי בית־הכנסת לביתו ועשה סעודה. גדולה הייתה שמחתו על שבביתו נמצא תלמיד חכם.

בסופו של דבר, נשא הבן את בת־החכם ונעשה בעיר זו דיין גדול והתפרסם בכל המקומות.

עכשיו נחזור אל אבא ואמא שלו. זו הייתה כל הזמן בוויכוח עם בעלה. כל הזמן שאלה אותו: "איפה הבן שלי? רוצה אני שתגיד לי איפה מת הילד. רוצה אני ללכת לדיין החדש שבעיר פלונית. נלך אליו וישפוט בינינו ויחייב אותך לגלות איפה הבן שלי. מה עשית לו״? כאשר התכוננו בני הזוג לצאת לדרך, ראה הבן בנבואה, שההורים שלו עומדים לבוא אליו כדי שישפוט ביניהם. אמר לאשתו: "שמעי, ביום פלוני יבואו אלינו הוריי. נעכב אותם אצלנו שלושה ימים. יישארו אצלנו עד שאערוך את המשפט".

כאשר באו ההורים אל הדיין הצעיר, קיבל אותם בסבר פנים יפות. אמרו לו: "באנו להישפט אצלך. שמענו שאתה גדול במשפט ולכן באנו אליך". אמר להם: "החוק כאן אומר: 'מי שבא, יישאר שלושה ימים. כעבור שלושה ימים עורכים את המשפטי ״. נשארו בני הזוג בבית הדיין שלושה ימים. לפני הסעודה היה האב רץ, לוקח ספל של מים ומגיש לו לדיין לשם נטילת ידיים. האם גם היא נהגה כך: לוקחת ספל מים ומגישה אותו לאשתו של הדיין. נתקיימה הנבואה שהילד ראה אותה לפני הרבה זמן בשמיים.

ביום השלישי באו בני הזוג למשפט. אמר הדיין לאבא שלו: ״תתחיל אתה לספר מה העניין״.

גילה האיש לדיין את כל מה שקרה, את כל האמת. אחר־כך אמר הדיין לאמא שלו: ״גם את תספרי לי מה העניין״. סיפרה האשה על עקרותה וכיצד ביקשו אותה שתיתן את הילד לאליהו הנביא לחמש שנים, וכיצד הלך בעלה כעבור חמש שנים להחזיר את הילד ולא החזירו. הוסיפה האשה, ״כל הזמן אני מתלוננת: איפה הבן שלי״? האשה סיפרה גם לדיין(לבן שלה) את כל האמת. שאל הדיין את האם: "האם יש לך סימן היכר מן הבן שלך"? ענתה לו: ״לבן שלי היה שיער ארוך, כמו תפילין, על ידו". פשט הדיין את ידו ושאל: ״אולי כמו זה? גם לי יש סימן כזה". אמרה האשה: "אדוני! בדיוק כזה היה לו לבן שלי. בדיוק כזה״. אמר לה: "אמא! אל תיבהלי! אני הבן שלך, והכל היה כתוב בשמיים. מה שראיתי התקיים, ועכשיו, ברוך השם, נחייה בשלום. תלכו, תמכרו את הבית, תביאו כל מה שיש לכם לכאן, ונחייה חיים טובים, מאושרים ושלווים, בשלום וביחד, בשלווה ובנחת״.

כתבה משנת 2001 – על ספינת אגוז – חג הפסח, תשס"א  

עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

כתבים מוהדרים ומוערים

עורכים משה בר-אשר וסטיבאן פראד

המרכז ללשונות היהודיים וספרותיים

האוניברסיטה העברית בירושלים

הוצאת מאגנס

תוכן העניינים

הקדמה

נחם אילן – על האבנים: מדרשה שבעל פה לדרוש בכתב – עיון 1 בטיוטת דרשה פופולרית לשבת כלה

נטלי אקון – הערבית המשתקפת בעברית של מרוקו                              

יעקב בן־טולילה – המכתבים העבריים של רבי יהודה ליאון כלפון           

אבישי בר־אשר – ״שימושי קראן״: נוסחאות מוסלמיות בקונטרס השבעות  יהודי ממרוקו

משה בר־אשר – שרח מגרבי לספר יונה – עיון לשוני ופרשני ומהדורה של הטקסט

יהודית הנשקה – מבט אל קהילת טריפולי שבין שתי מלחמות העולם סקירה וניתוח של ארכיון הרב יששכר חכמון

אהרן ממן – איגרת מרבי מכלוף אלעסרי ז״ל רב העיר ריש

אריאל שוה – בעקבי מתקני התפילות

יוסף תדגי – פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו

הקדמה

שני הכרכים האלה – הכרך באנגלית והכרך בעברית – הם המשך לשני הכרכים שיצאו בשנת 2011. בימים כ״ט בתשרי – ח׳ במרחשוון תשע״ג(24-15 באוקטובר 2012) נתקיימה סדנת חוקרים על יהדות צפון אפריקה במסגרת התכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל בניו הייבן שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. הסדנה היא פרי שיתוף פעולה של התכנית ללימודי היהדות והיחידה למדעי היהדות בספרייה של אוניברסיטת ייל ושל המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם באוניברסיטה העברית בירושלים. נטלו בה חלק 13 מלומדים מארצות הברית, מצרפת ומישראל.

החוקרים עבדו על תעודות וכתבי יד מארבע ארצות צפון אפריקה – מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב – המצויים באוסף מצפון־אפריקה ביחידה למדעי היהדות בספריית ייל. במשך ימי הסדנה נתן כל אחד מהמשתתפים הרצאה קצרה על נושא מתחומי המחקר שלו.

פניתי לפרופסור סטיבן פראד, ראש התכנית ללימודי היהדות, והצעתי שגם הפעם נפרסם שני כרכים בעקבות הסדנה. אני מודה לו ולעמיתיו שנענו בחיוב לפנייתי והעמידו את התקציב הדרוש להוצאת שני הכרכים האלה.

הכרך האנגלי כולל 12 מאמרים המבוססים על ההרצאות שנשאו המשתתפים. למרבה הצער, בשל סיבות אישיות המרצה השלושה־עשר לא יכול היה לעמוד בלוח הזמנים שנקבע חרף דחיות בתאריך היעד להגשת המאמרים. בראש המאמרים בא המאמר שהוגש בחלקו בהרצאת הפתיחה, ולאחריו באים היתר בסדר האלף־בית.

הכרך העברי מבוסם כמעט כולו על התעודות שהחוקרים עסקו בהם בסדנה והמשיכו בעיבורם לאחר שובם לבתיהם. כאן כלולים רק 9 מאמרים. המשתתפים האחרים טרם השלימו את מחקריהם על התעודות שהם חקרו. יש להניח שכמה מהם יפרסמו אותם במועד אחר בבמות אחרות. יצוין כי אריאל שוה עבד על כתב יד של פירוש רש״י לתורה הנמצא באוסף והגיע מצפון־אפריקה, אך מוצאו בתימן(אפשר שהגיע לשם על ידי שד״ר מארץ ישראל שמכרו לחכם בטריפולי שבלוב). כדי לא לפגום באופיו של הכרך הוא שלח מאמר המבוסם על מחקר אחר שלו התואם את נושא הספר.

* * *

אני מבקש מאוד להודות לאנשי התכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת ייל ולעומד בראשה, פרופסור פו־אד, על ההחלטה לתת מקום בתכנית שלהם גם למחקר יהדות צפון אפריקה, על ההחלטה לפרסם את שני הכרכים האלה ועל נכונותו להיות שותף שלי בעריכתם. תודה מיוחדת נתונה לד״ר נאנט שטהל, אוצרת האוסף במדעי היהדות, שדאגה לרכישה של תעודות וכתבי יד מצפון־אפריקה ליחידה שלה ועל סיועה בארגון הסדנה. תודתי נתונה גם לגב׳ ג׳ולי כהן, הספרנית הנאמנה, שסייעה רבות למשתתפי הסדנה והושיטה להם עזרה מרובה בהנגשת כתבי היד לשם הכנת המאמרים.

תודתי נתונה לגב׳ ליזה מוהר, מרכזת היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית, שהפיקה את הספרים; לגב׳ שירלי זאוור, עורכת הלשון בכרך האנגלי, ולגב׳ סמדר כהן, עורכת הלשון בכרך העברי. אני מודה לאדם פרקר שכתב את המפתחות לספר האנגלי ולד״ר אסתר הבר שכתבה את המפתחות לכרך העברי. ואחרון יבורך מר חי צבר, מנכ״ל הוצאת הספרים ע״ש מאגנס באוניברסיטה העברית, המפיצה את הספרים.

משה בר־אשר

שירים ופיוטים בעברית

2.1 בין שיח לאומי אלגורי לשיח פרטי אמפתי

כל השירים והפיוטים שידובר בהם כאן נכתבו כשירי קודש, מסוגת הרשות, משום שנועדו במהותם להיות מושרים בליטורגיה המיוחדת שהתלוותה לתפילת שחרית של שבת חתן בבית הכנסת ולפעמים גם לתפילת ערבית של שבת חתן, שבקהילות רבות קיימו אותה בבית החתן. בחלקם הושרו פיוטים אלה גם בסעודת החגיגית של ליל הכלולות כדי לשמח את החתן והכלה. בכל הנסיבות הללו בוצעו הפיוטים מפיהם של המשוררים שחיברו אותם או מפיהם של פייטנים מיומנים. אולם, כאמור, פיוטים שונים שהושרו בחתונה לא נכתבו במקורם לעורכי החתונה ולא נכתבו בקהילות מרוקו עצמן אך הוכנסו למערכת הפארה־ליטורגית של החתונה מתוך פרשנות הטקסט כאמירה אלגורית המתאימה ליחסים שבין החתן לכלתו.

ואכן פיוטי חתונה רבים, הן באלה שנכתבו במקורם בשירי חתונה הן באלה שלא יועדו מלכתחילה לטקסי החתונה, מפתחים שיח לאומי בין אלוהי ישראל בדמות הדוד והאוהב המתרפק על אהובתו ובין כגסת ישראל, הרעיה, הנמצאת רחוק מדודה ומבקשת לשוב ולהתחבר אתו. שיח רב־משמעי זה, המאפיין את אלפי שירי הגלות והגאולה שנכתבו מאז הפיוט הארץ־ישראלי ועד לסוף המאה ה־20 בגלויות השונות, הפך לשיח המקובל בשירת הקודש ועשה מחוויית הגלות של הקהילה את חוויית היסוד של השיח השירי הרבני. על פי זה ענייני הפרט וענייני הכלל של המשורר, של נמעניו ושל קהילתו נתפסו בחטיבה אחת הכורכת כתובה ואף מעצבת את מכלול עולמות התודעה, עולמות הרגש ועולמות השיח היהודי הציבורי הרשמי, כשהם באים לידי ביטוי בטקסטים הרבניים השונים, ובכללם השירה העברית לסוגותיה וחלק נכבד מן השירה הערבית־היהודית" (וביתר לשונות היהודים). כידוע, ראייה אלגורית מהותית זו של מצבי ההתרפקות והציפייה, הגעגועים והכמיהה למפגש מיסטי־פוליטי כזה היא שביסוד הפרשנות המדרשית של שה״ש, וממנה היא נפוצה למכלול הספרות היהודית הרבנית, ובכללה השירה. השתרשות תפיסה זו של המצב הקיומי  הלאומי והקהילתי בשיח הרבני נובעת גם כנראה מן המעתקים הביךטקסטואליים הרבים המכוננים את הטקסט הרבני הן בפרוזה הן בשירה והמקשרים כל טקסט רבני חדש לטקסטים המייסדים, הישנים והחדשים, של ־:יביי, הרבנית.²⁵ העלאת הבעיות הקיומיות המשתנות אם בהרבה אב במעט בקהילות היהודיות השונות במטבעות לשון קבועים השייכים למצבים טראומטיים או משמחים מן העבר היהודי הרחוק תרמה גם היא לאלגורחציה הכללית של החוויה הקהילתית היהודית היסודית וכן לגיבוש משמעויותיה הצורבות של הגלות ולתקוותיה הנואשות של הקהילה לגאולה משיחית"

בטקסט אלגורי נוצרים מרחבי שיח מקבילים ומתחרים לרוב. בתשתית הטקסט מתפתח מצד אחד מרחב שיח הנושק למציאות כלשהי, טבעית, חברתית או מיסטית או אף מדומיינת בעליל, המונחת בממשית מבחינה כלשהי על פי המסורת התרבותית שבמסגרתה נכתב הטקסט או על פי אסטרטגיות הכתיבה של המחבר. מצד שני הקורא מתבקש לפענח מרחב שיח זה לא בממשותו ולא במימושו בטקסט אלא על פי תמונת ראי שונה ועל פי מפתחות סמנטיים, קבועים או זמניים, השייכים למרחב שיח אחר או למרחבי שיח אחרים, שמעבר למשמעים המפורשים של הטקסט; הקורא מונחה בדרך זו למתן משמעויות יתרות ביחס למערבי מרחב השיח הממשי." את מרחבי השיח מן הסוג הראשון נבנה כאן מרחבי שיח דפדנציאליים ומן הסוג השני מרחבי שיח מטה טקסטואליים. כך, למשל, קריאת הטקסט של שה״ש על פי מכלול משמעיו האנושיים הממשיים, הגשמיים ואף הארוטיים, יוצרת מרחב שיח רפרנציאלי אנושי, שבו מסתדרים בל הרגשות, החששות, הרצונות, המאוויים, הציפיות, בקיצור יחסי הגומלין והחשק ההדדי שבין האהוב לאהובתו. קריאת שה״ש שלא על פי ממשותו האנושית אלא על פי הפרשנות המדרשית, המחייצת מערכת יחסים זו אל תחום היחסים המיסטיים שבין הקב״ה לכנסת ישראל, תוחמת מרחבי שיח חדשים, שהם מטה־טקסטואליים בעליל לעומת המרחב הקודם, ומרחיבה את משמעויות הטקסט הממשי.

קריאה אלגורית של שה״ש יוצרת אם כן שני מערבים של מרחבי שיח שנבנים דרך הפרשנות הכפולה של הטקסט. לעומת זאת קריאה בלתי אלגורית של טקסט זה מצמצמת את מרחבי השיח הנוצרים לתחום היחסים והרגשות האנושיים ותו לא, ותוחמת מרחבי שיח רפרנציאליים בלבד. אולם קריאתו האלגורית על פי המסורת הרבנית חייבת להביא בחשבון את הממד האנושי של השיח השירי בטקסט בדי שאפשר יהיה לבצע העתקה מעולם זה לעולם אחר, מן העולם האנושי אל העולם המיסטי שמעניק משמעויות כבדות ליחסים הדמיוניים – והממשיים בה בעת מבחינת נוכחותם בתודעה התרבותית המדרשית – שבין עם ישראל לבוראו. לקיומה של העתקה זו הקריאה האלגוריה נאלצת לתת פרשנות מטפורית נרחבת ליסודות הלקסיקליים ולמערכים הפרגמטיים־שיחיים של הטקסט, כן שאלגוריזציה של טקסט כלשהו ברובה תמיד במטפוריזציה של יסודותיו הלשוניים והשיחיים. ולהפך, קריאה בלתי אלגורית של טקסט אלגורי במקורו מביאה לידי טשטוש המשמעים המטפוריים שבו והסבתם למשמעים בלתי מטפוריים. דה־מטפוריזציה כזו נחוצה כדי לקשר בין הטקסט ובין ההקשר החברתי הממשי שבו הוא מבוצע ובדי להעניק לו את מידת הרלוונטיות הדרושה או המוסקת משיבוצו או משילובו באירוע שיוצר את ההקשר. בל התהליכים הפרשניים האלה מתקיימים בשימוש הנפוץ בפיוטים עבריים בטקסי החתונה היהודית.