מורשת יהדות מרוקו

פעמים 13 – ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום

שיר ספרדי אחר שימש מקור השראה לסעדיה לונגו. בכותרת משתבח המשורר במעשהו — ׳פזמון נאה ומשובח׳, תוך שהוא מתנצל על נושאו החילוני של השיר. השיר כתוב, לפי כותרתו, בעקבות תבנית ה־ villancico; לייאמאבאשילו לה דונזילייא אקיל מאל ויילייאנו ויל (Llamabaselo la doncella aquel mal villano vil — הנערה קראה אליה את הרועה הרע ההוא). שיר זה כתוב במתכונת סטרופית ובחריזה מסורגת (אבאב). את הרפרן: אמר נבל נפשו עליו תאבל (השווה בצליל ובתוכן: אקיל מאל וילייאנו ויל) מציג המשורר דרך קבע בעקבות חרוז קישור קצר, המתחרז עם הצלעית האחרונה שלפניו (אבאב־ב). השיר מסתיים בהזמנה נועזת של הנערה:

סורה שבה פה לימיני

הרועה והט אזניך

חשק בסתר מלשני

פתני ואוהבך

קרא נא היש עונך

אמר נבל נפשו עליו תאבל

שפתים ישק משיב דברי חן

מחוץ לסטיות בולטות כמו זו הנחילו לנו משוררי מדרש השיר בסאלוניקי בדרך־כלל בתי־שיר במתכונת קלאסית לאלפים ולרבבות, מליצות לעת־מצוא גדושות וחסרות טעם. אסכולת השיר של סאלוניקי לא היתה בסופו של דבר אלא תנועת אפיגונים חקיינית, ניצוץ אחרון של תור־הזהב הספרדי. גם לטובים שבהם לא האירה ההצלחה פנים אלא בשעה שהעזו לזנוח את דרך הכתיבה המסורתית, שהיתה בעלת חוקים נוקשים ומיושנים.

פרשת יחסיו של ישראל נג׳ארה עם החבורה הסאלוניקאית לא נמשכה כנראה זמן רב מדי. ביום מן הימים הוא ניתק את קשריו ההדוקים עמהם. איננו יודעים אם חל כאן שבר דראמאטי, ממש כמו שהדבר מוצג בכותרת של שיר הפיוס, שכתב לו דוד עונקינרה, בתגובה על ׳דברים קשים כגידים׳, שכתב לו כביכול נג׳ארה. מכל מקום השיב לו עונקינרה אמרי נועם:

הן מלאכי רחמים שרפי חסדים אשר / היו סביבי בשכבנו וקומנו

שבו ועטו מעיל קנאה ואף וחרון / התאספו נועדו יחד בלחמינו

הזרדים המשחירים השמיעו פצפוצי מחאה בבלות בהם אש המדורה. גברים בעלי פנים עזות ואדירי גוף ישבו מצועפי מבט בגורן עגולה, וגרונותיהם השמיעו שירים נוגים, שירי מדבריות השוכנים מעבר למאות מילין של ים המפריד בין האי לבין חופי אפריקה, משם התגלגלו גברתנים אלה. על ברכיהם שכבו שרועות נשים שחורות שיער ופראיות־מבט, אשר מדי־פעם הצטרפו אף הן לזמרה בקולות עמוקים הקורעים את הלב מגעגועים. פתע קמה אחת הנשים, ופתחה במחול צועני־ אנדלוסי, שבלע במקצבו הלוהט את שירי המדבר העצובים. שמלתה התנופפה ברוח הסתיו הקלה, וחזה נע כגלי הים הרוגע המלחש ליווי לשירה. ירח עגול כאשכולית חיוורת צף בחלל הרקיע, והרקיד צללים מתפתלים כנחשים.

האיש הפוקח עיניו וקולט מראה אש וצללית של לילית מעכסת, בלום לא תהא מחשבתו הראשונה שפתח גיהנום הוא זה י בייחוד אם המאורע האחרון הזכור לו לאותו איש הוא פרידתו מארץ החיים? תחושת רעב כבדה ללא־נשוא חפרה בחדרי בטנו, תזכורת שאכן לא נפרד עדיין מן העולם הזה. הוא ניסה להתרומם קמעה, אך עצמותיו כאבו. משהביט סביבו, קלט בנוסף למדורה ולמחוללת, יריעות

של אוהל. את מראות האש ראה מבעד לפתח האוהל. הוא שבב על מחצלת שנפרשה על חול רך, ולמראשותיו ברית מרוקמת. משנתרגלו עיניו למראות סביב, היכו את עיניו מחזות פאר. כריות רקומות זהב, גלימות קשמיר משובצות אבני חן, ולידו, ממש במו באותן אגדות על היצר הרע, ארגז גדוש מטבעות זהב, תכשיטים ומרגליות. משהשפיל מבטו מעט, גילה להפתעתו שגם הוא עצמו לבוש בגדי מלכות. גיהנום או גן־עדן? אם יראה על שולחן את שור־הבר והלוייתן מוגשים לצדיקים, שוב לא יתפלא. המחשבה על סעודה הזכירה לו את רעבונו המציק. הוא החליט לקום, ובמאמץ רב עלה בידו להישען על מרפקיו. מייד שמע קול נשי קורא בשם סתום. הוא נבהל וחזר לשבב. אכן היתה עמו אשה באוהל, ולא הבחין בה קודם. ״אלוהים, אל תביאני לידי מבחן!״ מלמל. אך עד מהרה נבלע משולש־ פתח־האוהל באפלולית גוו של איש שעמד שם. היה זה גברתן יפה־תואר בבן גילו של השובב על המחצלת. האיש החזיק בידו צרור של דפים. בראשו אותת לאשה לצאת ולהשאירם לבדם. היא מיהרה לעשות במצוותו. הוא התקרב אל השוכב, ברע ברך לידו, הגיש לו את כתבי־היד ואמר לו בקול רך שעמד בסתירה לחזותו הקשוחה: ״הנה הם ספריך, רבי חיים בן עטר!״

על אף הכאב בעצמותיו, זינק ר׳ חיים למצב של ישיבה והביט באיש שיחו. הקול לא נשמע מוכר, ואף־על־פי־כן, לא ניתן לטעות — מבטאם המתנגן של אנשי סאלי. שלא לדבר על כך שהאלמוני דיבר בעגתם של יהודי עירו. ומניין ידע את שמו?

האיש הדליק נר וקירבו אל עטיפת הספר. אותיות עבריות עיטרו את הדף והמלים ״אור החיים״ היו רשומות עליו. באילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הצביע האיש על הכותרת הזו בשפת עבר ואמר: ״אור החיים — חיים, על שם ר׳ חיים?״

״לא…״ שמע ר׳ חיים את עצמו משיב, ״חיים היא התורה. ספר זה בא לשפוך אור על התורה. מי אתה?״ ״שמות רבים לי, אבל כשהייתי ילד, בעירי הרחוקה, היה שם זאטוט עקשן שהצמיד לי שם מיוחד במינו. מאז עברו שלושים שנה, ולעתים מתגעגע אותו שודד־ים קשוח, אימת ספינות הסוחר בים התיכון, לשוב ולהיקרא באותו שם מופלא…״

״נמרוד!״ הגו שפתיו של ר׳ חיים בן עטר, ושני הגברים התחבקו באילו שלוש עשרות שנים נמוגו ואינן. מפי נמרוד נודע לר׳ חיים בל אשר אירע לו מאז נטרפה ספינתו. הוא נאחז בקרש מקרשי האוניה ונסחף עמו כמעט חסר־הכרה אל אי שודדי־הים. אנשיו של נמרוד, הסרים למשמעתו, הביאוהו אליו, קפוא וקודח. תחילה לא ידע כמובן נמרוד מיהו אותו איש שניצל מהגלים, גם אם הביר בו שהוא יהודי. משהופשט מבגדיו הרטובים, נמצאו צרורות הדפים הדוקים מתחת לבית שחיו. המים השחיתו אך במעט את הכתוב. שודדי־הים נותרו פעורי־פה בראותם את אדונם ומנהיגם כשהוא מפענח בקלות כתב־חרטומים זה. מייד הבין נמרוד שההשגחה היא ששלחה לו את ידידו משכבר הימים.

״ההשגחה, אמרת?״ תמה ר׳ חיים בן עטר

״שלושים שנה מיציתי את החטא ושתיתי ממנו לרוויה. שוד, רצח, נשים, יין. אתה הצדיק, לעולם לא תדע מהו באמת עומקה של אותה באר של דם, של דמעות, של זיעת תאוות. בבר בגיל צעיר ידעתי שייעודי עלי־אדמות הינו — למצות את הרע. שני ילדים שיחקו בחולותיה הזהובים של רצועת החוף בסאלי. האחד נטל על עצמו את תפקיד הצדיק, השני את תפקיד הרשע. אמור אתה: האם יבוא המשיח בדור שכולו זכאי, בזבותו של הצדיק, או בדור שכולו חייב, בזכותו של הרשע? והאם הוא יבוא בכלל? ואם כן, מדוע בושש כל כך לבוא? מה פשר סבלו הארוך והקשה מנשוא של עם ישראל בגלות? מדוע זרים ועבדים שולטים בנו? חיים בן עטר, אני מולך על האי הזה, וארבעים שודדים כמו הארבעים של עלי־בבא סרים למשמעתי, ומוכנים בכל רגע להרוג וליהרג למעני. שלוש נשים מספקות את כל צרכי — מזון, בידור, מין. צועניות לוהטות וסוערות. לא חסר לי דבר. אתה רואה סביבך? זהו אפס קצהו של עושרי עלי־אדמות. מה בפיך לומר על כך, חיים ידידי?״

״עזוב הכל ובוא איתי לארץ ישראל!״ צחוקו של נמרוד הרעיד את יריעות האוהל. כאשר נרגע, אמר: ״אילו הייתי יודע שאחזור בתשובה ותיכף אמות, הייתי עושה תשובה. אלא שיודע אני שאיני יכול לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי שולט עלי מלך, מלך זקן וכסיל…״ ושוב פרץ בצחוק. עוד הוא מדבר, ואל האוהל התגנבה נערה, וזו התנפלה על נמרוד בנשיקות לוהטות, והתפתלה סביב גופו. 

״אחת מן השלוש?״ שאל ר׳ חיים כמוכה־הלם. ״לא!״ השיב נמרוד כשהוא מתמוגג מצחוק, ומלטף את גוף הנערה, ״אחת מתוך תריסר הנערות ההולכות איתנו והמייחלת למעמד של בכורה. גבר כמוני לא יסתפק בשלוש… אבל אם אתה רוצה בה, קח אותה — היא שלך!״ ובהינף יד השליך נמרוד את הנערה מעליו, לעברו של ר׳ חיים. זו נפלה על הארץ, אך קמה מייד ושוב נטפלה אל נמרוד והעתירה עליו נשיקות. לא עברה דקה ונכנסה לאוהל אותה אשה ששמרה קודם לבן את מראשותיו של ר׳ חיים, זינקה על הנערה וקרעה אותה מעל פני נמרוד. שתי הנשים התגלגלו על הקרקע, כשהן שורטות זו את זו בפניהן ותולשות זו לזו את שערותיהן. ״אינך מפריד ביניהן?״ שאל ר׳ חיים מזועזע. ״לשם מה? תן לטבע לעשות את שלו. הצדק תמיד בידי החזק. לחלש אין כל סיכוי בעולמנו. הצעירה מנסה לכבוש לה מקומה בין שלוש הנבחרות, ואילו המבוגרת לוחמת נגדה לשמור על מקומה. המנצחת תזכה בי במובן. אגב, אינך רעב אחרי כל השעות הללו?״ ״הייתי,״ אמר ר׳ חיים, ולא יבול להסיר עיניו משתי הזאבות הטורפות זו את זו.

״נדאג לך בכל זאת,״ אמר נמרוד ובעט בשתי הנשים הניצות, עד שנפרדו זו מזו, כשהן משמיעות קולות יללה כבושים. ״הביאו מאכל ומשקה!״ אחרי שיצאו, אמר ר׳ חיים: ״חבל על הטרחה. לא אוכל טריפה.״

״טריפה ? ומדוע חושב אתה שאני אוכל טריפה ? עברתי על 

כל לאו בתורה, אבל מעולם לא נכנסו לתוך פי טריפה ונבלה.״

״בוא איתי לארץ ישראל, נמרוד. אווירא דארץ ישראל ימחה את בל עוונותיך. האם לא נמאסו עליך חיי החטא? מה משעמם יותר מחיי פיגולים?״ ״נסה, צדיק תמים שכמותך, ותראה שאין החיים האלה משעממים כלל.״ ושוב צחק נמרוד. האוכל הובא. ר׳ חיים בירך ואכל. בכל זאת נזהר ולא נגע בבשר, מחשש טריפה. 

אולם עם גבור ההתפכחות משיכרונה של ההתעמקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית, והמשורר מתעורר מ אשליית התהילה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר׳ דוד אלקאים ״פיוט זה על החכמה והעושר וארך הימים וגו׳ [־־וגומר], והכל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״,  ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יום יום בי מָשְׁלָה, / אהבת חוֹן תחול / יגעה בקרבי להעשיר [הַשְׂכִּילָה,

אם צדק אם עַוְלָה, / אם קֹדש אם חול / אך רק תתעשר, תַּאֲוָתָהּ [הֶעְפִּילָה;

הָרָה וגם חָלָה, / ילדה רִיב כָּחול; / כל אלה קרה כי גאוה בִמְסִלָּה.

יתרון ראיתי לי, / חכמה כנחל;

יָקְרָה מפז אֶצְלי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל;

יגדל כבוד חילי, / תמיד לא אֶתְחַל / ולא אתחלחל.

מכאוב חכמה עלה / על מוח עקול, / הומה מכה בפטיש חזק

 [בחילה;

כל יומם ולילה / רק שָׁקוֹל אֶשׁקוֹל, / התעלית בדמיוני להרבות

[תְּהִלָּה;

בועט מעלה מעלה, / חבתי כַסָּקוּל; / גם כל אלה יד הַגַאֲוָה

הפעילה (שם, עמי 135).

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹף חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִי, / וּלַגֵו שַׂמְתִי­

[לִי מִטְפַּחַת

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו, לצד ההתעלות והאופוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר רד״א הוא היחידי מבין המשוררים היהודים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה, ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, אשר יובא בהמשך בשלמותו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית – בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם – אותה שפה שהוא כל כך אוהב ומתענג עליה, ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, ״על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו! ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי קולע עוד יותר אופייה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת הקצה והקצירה ולעומת הערבית הקלטית של השירה האנדלוסית, שאותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים, מרוקאים ואלג׳יראים.

וּשְׂפַת אוֹם וְאֻומָּתָהּ / ־ מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה [כְאַוָתוֹ;

וְּׂשַפת עַמִּי קְצָרָתָה, / נֶעֶלְמָה אֲרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ

 [אותוֹ.

שָׂפָה בְטָהָרֳתָהּ, / נְעִימָה בִכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָהּ כָּל נָבִיא בִנְבוּאָתוֹ

עמוד 288

ההתבטלות בפני האשכנזים נראתה לא רק באוהלה של תורה. התחושה הכללית שבאה לביטוי בדברי מורים, מנהלים, עסקנים ורבנים היתה של רפיסות וחוסר יכולת להתמודד עם נטל המעשה. אווירה זו שררה בכל מקום בו היה קשר בין יהודים ממוצא אשכנזי ליהודים ממוצא ספרדי. ואולם בצד ההערצה לאשכנזים הופיעה גם התמרמרות של גורמים מקומיים. כך למשל, כשלוש שנים לאחר שהרב וולטנר החל את פעולתו בישיבה הגבוהה בטנג׳יר, כתב הרב דוד חנינא, מנהל מוסד של ״אוצר התורה״ בקזבלנקה: …לא כתבתי לכב׳ שום מכתב מלפני זמן רב. אמנם יודע כב׳ כי פתיחת הכולל ״שבעה״ [בשנת תשי״ז] שהקמנו כאן במרוקו גרם לי טרדות רבות שאין לתאר כל אחד… עכשיו הרב האשכנזי שמלא מקומו של שמע [הכוונה ליוסף שמאע איש ירושלים] הוא נוסע לאמריקא ולפריז ולהשפיע על העולם שהמקום המסוגל לכולל הוא טנג׳יר בכדי שיראו שהוא לבדו פועל הכל ושהספרדים אינם יכולים לעשות שום דבר.

הוא ממשיך לתאר את המחלוקת ורוטן שהאשכנזים (הרב וולטנר) השתלטו בטנג׳יר על התקציבים של הג׳ויינט והם, הספרדים, נותרו מחוץ לכל השפעה.

״מצוקת הספרדים״ הזו מורגשת גם במכתב ששלח הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר עוזיאל, למנהל ״אוצר התורה״ במרוקו. הרב עוזיאל היה מודע לפער שקיים בשיטות הלימוד, וידע שבני תורה ממוצא ספרדי מועברים למחנה דתי בעל תרבות שונה. הוא הבין שבימים ההם לא היתה לתלמידים ישיבה ספרדית אלטרנטיבית מתאימה באירופה או בארצות־הברית, על כן הציע להפריד חלק מהתלמידים ממרוקו מהתלמידים האשכנזים ולשולחם לירושלים: והנני מוצא להעיר תשומת לבו על דבר אחד יסודי לדעתי והוא משלוח תלמידים לישיבות בירושלים. אינני מתכוון בזה לשלול ישיבות חו״ל, אבל כוונתי היא לשלוח חלק מסוים ומעולה לירושלים ולישיבות הספרדים ביהוד ישיבת ״שערי ציון״ שמתנהלת תחת פקוחי והדרכתי הישירה. דבר זה חשוב מכמה בחינות כדי להמשיך את שיטת הלימוד של הפוסקים הספרדים… הנני מקווה שמעכ״ת ישים אל לבו לתקן חסרון זה.

גם הרב רפאל עבו היה ער לבעיה ולצורך בהפרדת התלמידים כתוצאה מהמצוקה שאליה נקלעו תלמידי מרוקו בישיבות האשכנזיות. בשובו לארץ הוא עונה לידיד במרוקו: קיבלתי את מכתבך. קשה מאוד להשיב על שאלתך היות שאני רואה שהתלמידים שבאו ממרוקו קשה להם הסתגל בישיבות עם אחינו האשכנזים ויום יום באים אצלי ומבקשים להחזירם מאמרקא ויש אפילו למרוקו. ואם תבוא לפה ולא תכנס לישיבה יקחו אותך לגיוס וחבל שתאבד הלמוד, לזה לעצתי אם תשמע הכית כל הזמן חכה עוד, ואם אסתדר אני בעה׳ בתל אביב רצוננו אני והרב הראשי לסדר בית מדרש למורים ורבנים ספרדים ואז תוכל לבוא בשמחה…

קולות המצוקה הספרדית בעולם התורה נשמעו גם בקונגרס הספרדי העולמי השני שהתכנס באייר תשי״ד בירושלים. מנשה הלוי, נציג אגודת הרבנים הספרדים, אמר: …גדולים ואדירים קמו בשבט האציל של היהדות הספרדית. כהרמב״ם ור׳ יוסף קארו, ר׳ יהודה הלוי אבן עזרא ואבן גבירול והרמב״ן ועוד ועוד. בכל שטחי החיים המדע בהלכה ובמשפט ברפואה ובפרשנות ובפילוסופיה ובשירה. אך לדאבון לבנו ירדנו ואנו נמצאים במדרגות השפל ועל כן היחס אלינו הוא כיחס אל נייטיבס… צירים נכבדים דיברו כאן על הפליה שמפלים אותנו אחינו האשכנזים…

מצוקת הספרדים וקיפוחם, אפלייתם לרעה בפועל בחברה ובמנגנוני השלטון במדינת ישראל החדשה, הובילו להתפרצויות זעם בשנות החמישים, שהידועות בהן היו פרשיית ואדי סאליב והמהומות במגדל העמק. בסוף שנות השישים פרצו לתודעת הציבור ״הפנתרים השחורים״, ובשנות השבעים הודגשה האפליה עם הקמתן של המפלגות העדתיות, אך בעיקר בוטא הזעם בהצטרפותם ההמונית למפלגת האופוזיציה המרכזית שגרמה למהפך השלטוני בשנת 1977. למרות שמצוקת הספרדים בתוך עולם התורה האשכנזי היתה בעלת עוצמה, ובמקרים רבים התבטאה בעוצמה רבה יותר מאשר בחברה הישראלית בכלל, היא התפרצה במגזר החרדי רק באמצע שנות השמונים, עם הופעתה של ש״ס בזירה הפוליטית.

חשוב להדגיש שהמתחים ששררו בין אשכנזים לספרדים בישיבות הליטאיות היו שונים מישיבה לישיבה וכפי שנראה להלן לא התפתח בישיבות דגם אחיד של יחסים בין שני השותפים.

ד. קינות

בידינו שש קינות לאומיות של הרשב״ץ. שתיים מהן מיוחדות. האחת, הקינה ׳שודד אוהלי׳ (נב), מיוחדת במינה הן מצד הצורה והן מצד התוכן. קינה זו כתובה בתבנית סטרופית ללא משקל. מצד התוכן קינה זו מבוססת על דברי המדרש בפסיקתא דרב כהנא, פרשה טז ד״ה [יא]: ׳דברו: את מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמים׳.

החטא, העונש והנחמה מתוארים לאורך טורי המחרוזות של הקינה בדברי המדרש וכתבניתו, מידה כנגד מידה. מצד הצורה מחרוזות הקינה נראות כך: שלוש הצלעיות הראשונות במחרוזות, פרט למחרוזות הראשונה והאחרונה, פותחות במילות קבע על פי הנאמר במדרש פסיקתא דרב כהנא, פרשה טז ד״ה [יא]: ׳חטאו ב… / לקו ב… / יתנחמו ב…׳.

השנייה – הקינה על חורבן בית המקדש, ׳שפכו דמעות׳(נה) – בעלת מבנה מיוחד מבחינת הצורה ומבחינת התוכן. היא כתובה בדגם, בחרוז ובמשקל של הקינה האישית ׳קרחה להרחיב כנשרים שרים׳,שכתב ר׳ יוסף בן יחייא על מות הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת) שנפטר בשנת 1310. קינה זו כוללת ארבעים ואחד בתים, שקולה במשקל ׳השלם׳ ומחורזת בחרוזי הד [ חרוז הד הוא חרוז בצימוד כשהמילה השנייה בצמד כלולה בתוך הראשונה דהיינו, חריזה בצימוד נפחת ]  ובחרוז המבריח – ׳רים׳. הרשב״ץ כתב את קינתו בדגם זה ואף שכללו. קינתו כוללת שישים ושלושה בתים השקולים במשקל ׳השלם׳ וחורזים בחרוזי הד ובחרוז המבריח – ׳רים׳, כמו בקינה ׳קרחה להרחיב כנשרים שרים׳. קינה זו בעלת מצלול עשיר שנוצר שישים ושלוש פעמים מחרוזי ההד המורכבים, מצימודים נפחתים בכל סוגרי הבתים וכן מהחריזה הפנימית הקיימת בכל דלתות הבתים.

שפכו דמעות כיאורים אודים / לא מר ולא בֵּשֵּׁם מאודים אודים

 בהות בְּבַלָהוֹת נגוהות נוגהות / היו מאודים ממזרים זרים

שמש כְּאֶמֶש זהריו ימש כמו / אֹפֶל בְּחֹשֶׁך לא סְדָרים דָּרים.

שכלולו של הרשב״ץ בקינה זו בא לידי ביטוי ביצירת מבנה מעגלי. מילות הסוגר של הבית האחרון: ״שפכו דמעות ביאורים אורים״ חוזרות על מילות הדלת של הבית הראשון כדגם הבקשה ׳אלוהי אל תדינני׳ לרבי יצחק אבן מר שאול. גם מבחינת התוכן נוצרת מעגליות עם הפתיחה והסיום. הרשב״ץ פותח את ארבעת בתיה הראשונים של הקינה בתיאור בכיים של המאורות עקב החורבן מתוך מדרש איכ״ר פרשה א, וחותם את הבית האחרון בקינה במדרש זה. בדלתו הוא מוסיף את בכיית המלאכים המופיעה בראשית המדרש לפני תיאור בכיית המאורות, וחוזר בסוגר של הבית האחרון על דברי מדרש זה מהבית הראשון, המתאר את בכיית המאורות.

נשמת ורוח משוררת בכל לב תְוַעֶדְךָ

מציל עלוב מיד עולב

פקודי ה׳ ישרים משמחי לב.

הקינות הלאומיות שולבו בתקופת הפיוט הארץ־ישראלי הקדום במערכת הקרובות המיוחדות לתשעה באב בהרחבות לברכה ׳בונה ירושלים׳. ידועות עשרות קינות של הקליר שחלק מהן נאמרות עד היום בקהילות אשכנז ואיטליה. ראו: פליישר, שירת הקודש, עמי 205-204. בספרד, לעומת זאת, עוצבו הקינות במתכונת הסליחות והן נבדלות מהן רק בתוכנן, שהוא בעל אופי לאומי ממוקד בענייני הצום. ראו: פליישר, שם, עמי 11 ! אלבוגן, התפילה בהתפתחותה, עמי 173-172. במשך הזמן נוספו במנהג ספרד גם קינות לתשעה באב וכן קינות על חורבן קהילות ספרד לדורותיהם עד הגירוש. ראו: שירמן.

117 יהודי שהתאסלם מכר לאחר ספרים עבריים      

יהודים בבית המשפט המוסלמי

היהודי המתאסלם (אל־מהתדי) סלימאן בן עבד אללה מכר ליהודי יוסף בן עבד אל־כרים מירושלים חפצים שונים שבבעלותו. בין היתר מכר לו שישה ספרים כתובים בכתב עברי. יוסף שילם לו את כספו וסלימאן המתאסלם אישר, כי אינו זכאי לדבר ממנו ולא מעדת היהודים. נרשם ב־20 בחודש צפר שנת 973. 16 בספטמבר 1565

118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי

בפני מולאנא… אפנדי עבד אל־כרים, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] בבית־הדין הנזכר… בא בפניו [של הקאדי] מחמד^: הבוגר על־פי הצהרתו בגיל הכשרות [החוקית, מחמד] בן חנאן היהודי מ[בני] החסות בעיר ירושלים הנאצלה, ואמר את שתי העדויות מרצונו החופשי ב[נפש] חפצה וברוחב־לב ללא כפייה וללא אילוץ. [מחמד] אמר בלשון מפורשת: ״אני מעיד, כי אין אל מבלעדי אללה, וכי אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו, ניערתי חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם. יצאתי מהדת היהודית ונכנסתי אל דת האסלאם, אני שבע־רצון ממנה כדת וממחמד, תפילת אללה עליי וברכתו, כנביא ושליח״. [הוא המשיך ואמר, כי] ״הדת היהודית והדת הנוצרית מופרכות. [מחמד] ניער חרצנו משאר הדתות המופרכות והיה שבע־רצון מדת האסלאם. [כן אמר, כי] -אללה, ישתבח ויתעלה, הוא יחיד, אחד, מיוחד, נצחי, אין לו שותף במלכות, אין שווה לו ואין דומה לו, וכי אדוננו מחמד, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, שהוא נביא אללה יתעלה ושליחו, שלח אותו [אללה] עם הדרך הנכוחה ודת האמת על־מנת להנחיל לו נצחון על הדתנות] כול[ן], ולו גם מאסו המשתפים״. [מחמד] הסכים באורח חוקי לגור אצל ח׳ואג׳ה מוסא בן חאג׳ מחמד מוכר הדגים ולעבוד בשירותו. מוסא התחייב באורח חוקי להוציא על מחמד המתאסלם הנזכר את צרכיו וכסותו, ללא [זכות] לדרוש ממנו בחזרה את [כל] זאת או חלק ממנו. הדבר התרחש ונרשם ב־9 בחודש שעבאן שנת  974 19   בפברואר 1567

מכתבי המח׳זן ערוכים בצורה אחידה, לפי שיטת אפיסטולארית – בצורה של איגרות –  שהתגבשה מאז שליטי האלמוחדון. הלשון נקייה והסגנון מהודר. רק במקרים בודדים של שאילת מלים מן הלכסיקון הספרדי, לצורך מונחים מסחריים בעיקר, כתובים כל הטכסטים הנמצאים ברשותנו בערבית קלאסית יפה.

כל מכתב נפתח באחד הפסוקים הבאים, מיד לאחר ה״שבח לאל״ המסורתי: ״אין כוח ואין איל אלא באלוהים״: ״אין בר־קימא אלא מלכותו״. ״תפילת אללה על הנביא מחמד וכד'… ״,פסוק אחרון זה מיועד אך ורק להתכתבות עם נמענים מוסלמיים (ראה מיסמך מס׳ 1).

מיד אחרי הפתיחה מוטבע החותם המלכותי, כשהמכתב נשלח מטעם השולטאן עצמו, כדוגמת הט׳הירים (ראה מיסמך מס׳ 2): החותמת של בני המלוכה ושל הוזירים מופיעה בשולי המכתב או בסוף הטכסט (ראה מסמכים מס׳ 1 ומס׳ 3), אלא אם כן הנמען הוא יהודי או נוצרי, שכן לפי הנוהג המקובל אסור ששם מוסלמי יבוא מתחת שמו של לא־מוסלמי.

״אפליות״ נוספות מאותו סוג לא חסרות: למשל, מקובל להוסיף אחרי הזכרת שם הנמען הדמי, בראשית המכתב, את המשפט הבא: ״אל־סלאם עלא מן אתבע אל־הדא״ (״השלום על מי שנמצא בדרך הנכונה״, קרי: על המוסלמים) או: אין המכתב מיועד לד׳מי נחתם ב״סלאם״ המסורתי, אלא במלים היבשות יותר של ״אנתהא״ או ״אל־תמאם״ במובן של ״סוף״(ראה מיסמך מס׳ 3).

כללים אלו לא תמיד נשמרו בהתכתבות של משפחת קורקוס עם אנשי המח׳זן, הפרוטוקול הנוקשה לא תמיד הצליח לכסות על הרגשות הידידותיים שפעמו בהם. אם השר מוסא ן׳ אחמדלא שוכח אפילו פעם אחת לתקן את ״שגיאותיו״(חתימה בסוף המכתב, למשל), הרי ל״שמרן" מחמד ן׳ אל־מדני בניס אין בכלל נקיפות־מצפון כאלו. מכתביו לאברהם קורקוס מלאים דברי הערכה אישית. לא חסרות בהם לא החתימה בסוף הטכסט ולא ה״סלאם״: בניגוד למוסא ן׳ אחמד, שאינו מחמיץ שום הזדמנות להזכיר לשני האחים את מעמדם ה״ד׳מי״. דבר זה נעלם לחלוטין במכתביו של אל־מדני, הפותח כל אחת מאיגרותיו לאברהם במלים: ״לידיד, לחכם, לנאמן, לכבלירו – מלה ספרדית, בשימוש אצל האנדאלוסים כביטוי להערכה וכאות הוקרה  -לאל־תאג׳ר… ״.

הרוצה להעמיק באיגרות אלו להלן הקישור באתר מורשת מרוקו

http://moreshet-morocco.com/?cat=37

להלן דוגמא של מכתב כזב מתוך הספר " תאג'ר אל סולטאן " מאת מיכאל אביטבול

אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.

19.3.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه

אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם

ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا

בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.

כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……

אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….

טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת

חיי הרוח.

      בהעדר בית דפוס נותרו יצירות רבות של רבני מרוקו בכתבי-יד, לא הוצאו לאור ואף נעלמו במהלך השנים. עם זאת, ולמרות העלות הגבוהה של הספרים הקימו לעצמם תלמידי חכמים ספריות גדולות שהיו מעודכנות אף בחידושי בני דורם.

     הם העתיקו או יזמו העתקת יצירות שלא היו בהישג יד, לעתים בעלות גבוהה. שמען של ספריות משפחות הרבנים, אבן צור, צרפתי, מונסוניגו, אבן דנאן וסיררו בפאס יצא למרחוק. במכנאס היו בני משפחת טולידאנו, בירדוגו ובהלול בעלי מאות כתבי-יד שירשו מאבותיהם והם שימשו ליעקב משה טולידאנו כמקורות לכתיבת תולדות יהודי מרוקו. הפעילות היצירתית של יהודי מרוקו במאה השמונה-עשרה הייתה כמעיין המתגבר. גם בתקופות הקשות והנוראות ביותר של תולדותיהם, בעת שסבלו מפגיעות שדלדלו את מספרם ורוששו אותם, שגשגה הפעילות הרוחנית. היהדות המרוקאית הפגועה כאילו מצאה מפלט בלימוד, ונוחם והצדקה לקיומה ביצירה הרוחנית שאוששה את האמונה בניצחון רוח ישראל.

       כמו שאר רבני מרוקו, גם רבני מכנאס עסקו בעיקר בספרות ההלכה. כמעט כולם מחברים אסופות של שו"ת ושל הלכות, הרי הן התשובות הכתובות הניתנות לשאלות המופנות אליהם בעניינים הלכתיים. התשובות הללו מהוות לעתים קרובות מקורות שלא יסולאו בפז לבירור תולדות החברה היהודית באותה תקופה. הדבר הומחש היטב ביצירותיהם של רבני מכנאס לדורותיהם.

חלק נכבד מכתיבתם של רבני מכנאס עסק בפירושים ובדרשות של התורה או כלל ספרי מקרא, כנראה על פי השיעורים והדרשות שהיו מרביצים בתלמידיהם. פלפול תלמודי לשמו היה שכיח פחות, שכן לימוד התלמוד היה בעיקר " לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ".

    לא מעט רבנים אלה הרבו לעסוק בקבלה בנוסח האר"י הקדוש, וחברות לימוד לקריאת הזוהר היו מתכנסות בכל פינה כדי לשקוד על הלימוד, וביניהם גם כאלה שאינם מבינים את משמעות הטקסטים.  בסימן של אהבת ישרל ושבחה כפי שמתואר בפרשה אותה אנו קוראים השבת, רבי דוד חסין כתב שיר נפלא בשבחה של ארץ ישראל.וכך הוא כותב הקדמה לשיר הזה. שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם.

            על משוררי מכנאס.

חלק מחינוכו של תלמיד חכם בצפון אפריקה היה פרק בשירה ובפיוט הן בקריאה ובזמר והן בכתיבת היצירה. כל אחד כיד כשרונו הטובה עליו וכמידת התמסרותו לעניין. רבים כתבו שירה לעת מצוא, אך לא מעטים הם המשוררים " המקצועיים " כפי שמעידים מאוד כתבי-יד וקובצי הפיוטים שבדפוס.

גדולי המשוררים היו משפחת אבן צור רבי משה, רבי שלום ורבי יעקב בסאלי ובפאס, רבי דוד חסין ורבי שלמה חלואה במכנאס. בשתי קהילות אלה פרחה השירה העברית. כשהיה רבי דוד חסין בן 9 הלך לעולמו המשורר רבי משה בן יעקב אדהאן, שנתפרסם בזכות שירו " סוכה ולולב לעם סגולה " שנפוץ בכל קהילות המזרח. בקשרי ידידות ויצירה עמד רבי דוד חסין עם רבי יעקב אלמאליח ואף כתב אתו שיר משותף " אני בריה וחברי בריה ".

משורר נוסף ממכנאס, רבי מסעוד ארוואח, שיבץ אחדים משיריו במהדורת אמסטרדאם של תהילה לדוד וזכה להיות שכנו של רבי דוד חסין. מתוך כך יש לשער שכתב היד הועבר איליו בידי שלמה אסאבאג שקיבל על עצמו לדאוג להדפסה וראה ברבי מסעוד משורר ראוי לעבוד על כתב היד. רבי מסעוד הוסיף נופך משלו הן בדברי עיון והן שירי שבח לשלמה אסבאג.

עוד נזכיר את רבי יעקב בירדוגו שנולד בסוף ימיו של רבי דוד חסין והושפע משירתו. באחד משיריו מביא רבי יעקב שיר שכתב במשותף עם אחד מידידיו כשכל אחד מחבר מחרוזת לסרוגיו, מעין דו שיח שירי, כדוגמת שירים של רבי דוד חסין ורבי יעקב אלמליאח. כל אלה מלמדים על אווירה של שירה ועל תרבות של שירה ויצירה ברקע יצירתו של רבי דוד חסין.

ביולי 1971 נכשל נסיון הפיכה במרוקו נגד המלך חסן השני. מארגני ההפיכה חוסלו והקצינים והחיילים המבצעים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר שונות. אבל כעבור שנתיים הם הוצאו מהכלא -חמישים ושמונה קצינים וחיילים – ונעלמו. בתחילת שנות השמונים החלו להסתנן ידיעות על גורלם; נודע שהם נמקים בכלא מדברי בטזממארט, בעינויים ובייסורים תופתיים. השלטון המרוקאי הכחיש את דבר קיומו של הכלא הזה, והכלואים הוסיפו לגווע בו אט-אט, שמונה עשרה שנים, ולמות בזה אחר זה. באוקטובר 1991, בהשפעת לחצים בינלאומיים, שוחררו עשרים ושמונה הכלואים שהצליחו לשרוד.

טאהר בן גילון כתב את ספרו על יסוד עדותו של אחד הכלואים שנשארו בחיים, וחלק גדול מהפרטים בו לקוחים אפוא מן המציאות הנוראה ההיא. אבל הסופר הידוע, בן מרוקו שמתגורר בצרפת, כתב אותו מתוך כוונה מפורשת להוציא מתחת ידו לא מסמך תיעודי מובהק, כי אם יצירה ספרותית, ולהעצים כך את כוחן של המילים. הספר הוא אפוא כתב אשמה נגד מנגנון הדיכוי המפלצתי של שלטונו של חסן השני, ונגד כל מנגנון עינויים באשר הוא, וגם שיר הלל לכוח העמידה של האדם, ליכולת המופלאה שזכו בה אנשים יחידים לדבוק, אפילו בנסיבות כאלה, באנושיות, באמונה, ברוח – להעמידם מול מעניהם, ולהנחיל להם תבוסה.

טאהר בן ג׳לון נולד בשנת 1944 בפס שבמרוקו. למד והורה פילוסופיה וסוציולוגיה. מאז 1971 הוא מתגורר בצרפת, אבל יצירתו הספרותית, וכמוה גם מעורבותו החברתית והפוליטית קשורות קשר אמיץ למוצאו המרוקני. עד כה כתב שירה, סיפורים, רומנים ומסות, והוציא לאור אנתולוגיה של השירה המרוקנית החדשה. בעברית ראו אור ״בן החולות״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1987), ״הלילה הקדוש״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1991) ו״הגזענות, כפי שהסברתי אותה לבתי״ (בבל, 1999). ״העדרו המסנוור של האור״ יצא לאור בצרפתית בשנת 2001

Tazmamart (Arabic: تازمامارت‎‎) was a secret prison in south-eastern Morocco in the Atlas Mountains, holding political prisoners. The prison became a symbol of oppression in the political history of contemporary Morocco. It is located near the city of Er-Rich, between Errachida and Midelt. It was managed by commandant Feddoul and Hamidou Laanigri, both Royal Moroccan Gendarmerie officials.

Tazmamart Prison was built in 1972, after the second failed coup d'etat against the late Hassan II of Morocco in August 1972, 58 army officers were sent to Kenitra prison and later to Tazmamart. According to Ali Bourequat, the prison later held also some Sahrawi nationalists and other "disappeared" political offenders.

During the 1980s, there were allegations about the existence of a prison called Tazmamart. Authorities (or Makhzen) were denying all of those allegations. It was not until the publication of the book Notre ami le Roi(Our friend the King) by French journalist Gilles Perrault in 1990 that the issue was raised at a political level. Thomas Miller, who at the time was Director for North African Affairs at the State Department, said in an oral history that he was contacted by American citizen Nancy Touil, who said her husband M’Barek Touil had been languishing in Tazmamart for nearly two decades. Miller inserted a talking point in the background papers for President George H.W. Bush for his 1991 meeting with King Hassan. Bush raised the issue, much to the King's dismay.

According to some former detainees and human rights groups, conditions at Tazmamart were extremely harsh. While torture and ill treatment occurred, the appalling prison conditions were the biggest threat to the lives of inmates.

The prisoners were put in cramped single-person underground cells 24 hours a day. They were allowed no human contact, no light, and very little in the way of food or protection from the summer heat, or winter cold. There was no medical treatment for injuries caused by torture and diseases like tuberculosis. Also, the food rations were minimal.There are also allegations of executions.All in all, 35 prisoners, or more than half of the people incarcerated at Tazmamart during the eighteen years died, before the prison was finally closed in 1991

Rumours about Tazmamart's existence were put about as an instrument of terror by the makhzen, but even though several human rights organizations had reported on existence of Tazmamart, the regime officially denied all knowledge of the prison until 1991 when US pressure forced the release of the surviving prisoners. The camp was closed along with several others of its kind, but Tazmamart remains a particularly powerful symbol of the oppressive "years of lead" in Morocco. Survivors have staged memorial marches to the prison

Rumours persist about the continued existence of Tazmamart-style camps in Morocco, as it has been documented that secret detention and torture of suspects continues, possibly in collaboration with the American CIA (see Black sites).

In 1991, and after pressure from international human rights groups and some foreign governments, Hassan II of Morocco decided to close down the prison and release the last remaining detainees. Some fled abroad, others stayed in Morocco, but were prevented from discussing their experiences in Tazmamart publicly

זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתית Paquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.

וְהִנֵּה רָעָה חוֹלָה לְהוֹרִים בּוּרִים, / לְהִתְחַתֵּן זֶה בָּזֹאת [כחתן דמים.

כְּמַביִּט אל העמל בוגדים וּמַמְרִים, / כמעט קט עבר אָשָׁם [וְהוּרַק חֵרֶם

סורו סורו בִּכְלִמָּה / וּרְאוֹת פָּנִים נִזְעָמִים.

10 אֶחָד לַהֶבֶל דָּמָה / וּלְאַחֵר בוֹלֵס שִׁקְמִים.

                                                                          שֵׁנִי לֶשֶׁם אַחְלָמָה, מִטְּעָמִים נֶעֱלָמִים;

ביאורים לקטע הנ"ל

• והנה רעה חולה: פירוט המצב השערורייתי שעומד במוקד הכתיבה של השיר, על פי קהלת ה, יב, להורים בורים: האשמת ההורים בבורות, כאן במובן של טפשות, על כך שאינם מרשים לבניהם ולבנותיהם להתחתן על פי רצונם.
• להתחתן זה בזאת כחתן דמים: ייתכן שיש כאן רמז אירוני לדמים במובן של כספים והון, שעומדים ביסוד סירובן של המשפחות המבוססות לתת לבניהם להתחתן עם בני העניים של הקהילה.
• כחתן דמים: על פי שמות ד, כה.
• כמביט אל העמל בוגדים וממרים בני המעמד הגבוה מסתכלים על העמלים, על אלה שאינם מתפרנסים כדי מחייתם, כעל אנשים מוקצים מחמת מיאוס.
• כמעט קט עבר אשם והורק חרם: בני המעמד הגבוה מאשימים את בני המעמד הנמוך במצבם הנורא ומטילים עליהם כמעט חרם חברתי.
• חרם: כאן כנראה במובן החברתי של ״הטלת חרם״, ולא במובן ״רשת דיג״ כמו במקור המקראי.
• הורק חרם: על פי חבקוק א, יז.
• סורו סורו בכלמה וראות פנים נזעמים: בני המעמד הגבוה מסתייגים מבני המעמד הנמוך ודוחים אותם מעליהם בבושת פנים ואף כועסים עליהם על שמתקרבים אליהם.
• סורו סורו על פי ישעיה נב, יא.

אחד… שקמים: בני המעמד הנמוך אינם נחשבים בעיני בני המעמד הגבוה בגלל עוניים.

 אחד להבל דמה על פי תהלים קמד, ד.

בולס שקמים על פי עמוס ז, יד.

• שני לשם אחלמה: בני הקבוצה השנייה נחשבים לעדית שבעדית של הקהילה וליקיריה.
• עדית
• (נ') אדמה טובה, קרקע משובחת; הכי טוב, מיטב, מבחר, המוצלח ביותר, הבחירה הטובה ביותר
• לשם אחלמה: אבנים יקרות, על פי שמות כח, יט_; לט, יב_;
• מטעמים נעלמים: למצב זה של חוסר שוויון ושל הפרדה חדה בין שתי הקבוצות אין סיבות מובנות.

סימן סד

סדר ואתחנן שנה תרס"ח לפ"ק

ידידי החכם החשוב, כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו, שלום, שום. אף טרם קבלת תשובתו על העבר, הנני משיג עוד לגבודו דבר מה מעבודתי, והוא, במבו מקווה טהרה, יש עוד בעת כנסת, בצדה ממש של כמהרי"ו בהתית זיע"א, כותל מפסיק ביניהם, ואך זו גדולה הרבה מההיא, פתחה פתוח למבוי הנזכר.

ארכה יותר על רחבה, יש בה ב' היכלות פשוטים, אחד באמצע כותל מערבה, ואחד באמצע כותל צפונה, התיבה עומדת באמצע, פני שליח הציבור לצפון, הספסלים והכסאות כולם בלויים מזוקן, יש בה הרבה כוסות וכו כחברותיחה.

היא נקראת על שם הרב הגאון המפורסם, כמוהר"ר רפאל בירדוגו זיע"א, והרבה קוראים אותה עוד על שם בן בנו הרב הגאון כמוהר"ר יעקב זיע"א, זמן הווסדה, שמעתי מהחכם הישי כמה"ר יצחק בירדוגו ישצ"ו, בן דודו של כמוטהרי"ע הנזכר זצ"ל, קיבל מאבותיו, שהיא עתיקה הרבה, ואבותיהם הראשונים שבאו מגלות א' של ספרד בשנת רנ"ב לפ"ק.

קנו אותה מבעליה וחידשוה, ויוד שמע, כי הייתה בנויה בתוך חצר אחת, כמו הבית כנסת שבצדה הנ"ל, ואחר שנפלה החצר מזוקן, קנו אבותיהם הראשונים ז"ל את אדמתה והוסיפוה עם בית הכנסת, כאשר היא היום גדולה ורחבה, רובה של משפחת בירדוגו זרע ר"ב אדמו"ר הנ"ל זיע"א, ומעוטה של משפחת טולידאנו זרעו של מהרי"ט זיע"א.

בא להם מאיזה ירושה, או מקנה בשנים קדמוניות. הרבה שלוחי ציבור יש בה, החכם כמוה"ר פתחיה בירדוגו ישצ"ו, והרב כמוהר"ר דוד בירדוגו ישצ"ו, בן כמוהרי"ץ הנ"ל, תלמידו של אבא מראי זיע"א, והרב הגאון כמוהר"ר יהושע בירדוגו שיצ"ו, ואחיו כהה"ר יהודה הי"ו, בני הרב הגאון כמוהרי"ע הנ"ל זצ"ל, ועוד בניהם עוזרים על ידם, יש בה קהל כמאה וחמישים נפש, מנהגיה כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר.

הבית הקדוש הזה, שימש גן ישיבה לתלמידי חכמים בזמן הקודם לכמה רבנים וחכמים מבני משפחת בירדוגו זיע"א, כאשר שמעתי, גם הרב החסיד כמוהר"א חלואאה זלה"ה הרביץ בו תורה איזה שנים, כאשר זכורני.

גם הרב החסיד התלמודי הנפלא, כמוהר"ר חיים מוריגון ישצ"ו, תלמידו של אבר מארי זיע"א, הרביץ שם תורה כמה שנים, ועתה הוא רק לשתפילות שמ"ע, ובו מתכנסים כל רבני העיר וחכמיה ורוב רהילה ישצ"ו בכל ערב ראש חודש אלול, מאחר הצהרים עד הערב לעשות פקיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקיבצו מהבתים ומהחצרות והחנויות.

ושם מחלקים כל כסף הפדיום, גם בו מסדרים כל הגטין על ידי הרב כמוהר"ר יהושע הנזכר, ישצ"ו. זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום

אני היו"ם ס"ט.

סימן סח כרך א'

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק

ידיד צרור המור, ריחו לא ינמור, החכם החשוב, כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו. שלום. שלום.

שלשם הגיעני מכתבו הבהיר עם יו"ד צורוס, חן, חן אדוני ותודה רבה, ומאד שמחתי כי כל דברי מצאו חו בעיני כבודו, ואודות התנצלותו על אחור תשובתו, כי לא היה בעיר, כן שמעתי מהזולת, והרי לך מן המוכן לפני.

בצד שמאל מבוי מקוה טהרה, יש עוד מבוי כמדתו, נקרא בזמן הקטדם בשם מבוי אשי"ך ( נגיד בעברית ), על שם איזה נגיד של הקהל שהיה דר שם, כן שמעתי מזקן אחד שכן נמ"ך אצלו בשטר ישן, ואני מצאתי באיזה שטרות ישנים, שנקרא מבוי מוהריק"ו על שם הרב הגאון כמוהר"ר יקותיאל בירדוגו זיע"א.

ואך עתה נקרא בפי הכל בשם מבוי " לחכם " על שם בנו, הוא הרב הגאון המפורסם כמהר"ר יעקב בירדוגו זיע"א ( נתבש"מ בשנת גר"ת לפ"ק ) הידוע בפי כל בשם " החכם " שמעתי הטעם, כי בזמנו, היה איזה בלבול בעיר תיטואן יע"א מהערביים, ובאו איזה יהודים לגור פה, והיו מתפללים בבית הכנסת שלו.

והם בלשונם קורים לרב העיר בשם " סיניור חכם " ( כן המנהג עד היום פה תלמסאן ) וכן היו קורים לו, ומהם נשתרבב לו ז"ל השם הזה, גם בפי כל קהל העיר, בדילוג תיבת " סיניור " עד עצם היום הזה, ועד בכלל.

במבוי הזה יש בית הכנסת אחת, נקראת על שמו גם כן, בית הכנסת של החכם, יש לה שני פתחים, אחד בדרומה בבית שער של החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי הזה, גם החצר הזאת נקראת על שם של החכם, ואחד בצפונה, פתוח למבוי הרחב, שבו פותחים המבואות הנזכרים, נקרא מבוי צלאוואת ( בתי כנסיות בעברית.

וזקן אחד אמר לי שנמצא כתוב אצלו בשטר ישן, שנקרא מבוי לפראן ( תנור בעברית ) על שם התנור הקבוע שם משנים קדמוניות, הבית הכנסת הזאת היא קטנה ואנשים בה מעט כשבעים נפש, יש בה שני עליות קיר קטנות, אחד בדרומה, ואחת במערבה, יש בה היכל יפה של עץ על פנעי כל הקיר צפונה, וגם תיבה יפה, פני שליח צבור למזרח.

יש בה כוסות ועששיות וכו….כחברותיה, אומרים, כי היא עתיקה מאד מימי אבות החכם הראשונים זיע"א. השלוחי צבור ששמשו בה, הם אבות החכם והוא זיע"א, ובנו הרב הגאון כמוהר"ר דוד ישצ"ו, ובניו, כמה"ר יעקב, וכמה"ר יוסף ישצ"ו, וכמה"ר משה ז"ל. שלושתם היו תלמידיו של אבא מארי זיע"א. ועוד עוזר על ידם הנו"ח כה"ר משה לכרייף הי"ו בן הרב ימין נ"ע.

הבית הקדוש הזה, אומרים כי שימש ישיבה לתלמוד תורה מיום הוסדו, ועד עתה קבועה שם ישיבה לרבני העיר וחכמיה ישצ"ו.

עוד יש בית כנסת אחרת פתוחה למבוי הרחב הנזכר, נקראת על שפ הרב הגאון והקדוש, כמוהר"ר שמעיה מיימראן זיע"א, אחד מרבנן מגורשי ספרד נ"ו, אומרים שהוא בנאה, ונקראת על שמו עד עצםה היום הזה .

ואך לא נשארה ביד זרעו, כי נפלה מזוקן, ומכרוה להנדיב הרב מנחם בן עבו הי"ו, והוא חדשה בשנת תרנ"ב ותרנ"ג לפ"ק. ובנה עליה את ביתו בנין יפה בקרן דרומית נוכח פתח הבית, ואחד בצדו כמין גם בקרן נערבית .

אין לשניהם הדר, התיבה עומדת באמצע, פני שליח הצבור למזרח, יש בה כוסות וספסלים וכו..וכו…כחברותיה. שמשו בה הרבה שליחי צבור ממשפחות שונות, ועתה יש בה שני שליחי צבור, כמה"ר אברהם בירדוגו ישצ"ן, בכמה"ר פתחיה ישצ"ו, וכמה"ר שלום עטייא ישצ"ו, בן כבוד הרב דוד ישצ"ו.

כשבעים נפש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הזה אומרים ששמש ישיבה לתלמוד תורה בזמן הקודם, וגם הרב הגאון התלמודי הנפלא כמוהר"ר אברהם הלחמי זלה"ה, מעיר ואם בישראל מראקש יע"א, הרביץ בו תורה הרבה שנים, ואך עתה אינו אלא לתפלות שמ"ע, חמש ושש מתפללים בו ערב ובוקר וצהרים, משכימי קום והמאחרים והעצלנים.

ושם נקבצים הרבה משוררים בכל לילי שבתות החורף מחצות ועד בקר, לומר בקשות ושמירות, וכל מעמד ומושב שיהיה לרבנים והחכמים וגדולי הקהל על נדבות לעניים ולשד"רים וכיוצא בהם, שם מתועדים. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום

הצעיר היו"ם ס"ט.