Mon trajet de Casablanca à Montréal en passant par Paris – Jacob GARZON
Témoignage
Jacob GARZON
Mon trajet de Casablanca à Montréal en passant par Paris
Ma jeunesse d'abord, au Maroc, fut magnifique. Des parents extraordinaires, sept frères et deux sœurs absolument super… Même si comme aîné, je devais m'occuper des plus jeunes.
Avec ma mère c'était l'enseignement à outrance… Le style marche ou crève comme dans la légion étrangère…Donc c'est l'université, et moi son aîné, my son the doctor…why does it sound so jewish.
Avec mon père c'est le sport : marche, natation. Et puis ensuite le rugby avec Félix et Haim, mes frères. Ce fut aussi l'époque du scoutisme, bylou, éclaireur Israélite de France.
En 1955, c'est la séparation, je pars à Paris faire médecine…Je rentre dans l'équipe de rugby de la fac de médecine de Paris et j'ai failli accepter de jouer professionnel. Cette utopie n'a duré que quelque instant car ma vie aurait été de très courte durée.. .ma mère… D. ait son âme.
En 1959, j'ai épousé Ruby, et de retour à Paris elle s'est embarquée à l'école Polytechnique Féminine.
Eric naissait en 1960.
En 1961, nous sommes de retour au Maroc, bien décidés à y rester.
Ce fut une époque héroïque à Casablanca.
Ma première expérience chirurgicale fut déplorable étant arrivé en retard en salle d'opération, péché capital. Le docteur Comte m'envoya promener quand je dis que je n'avais aucune expérience chirurgicale.
Et je me retrouve au laboratoire d'anatomie pathologique où j'apprends à disséquer, à suturer, seul.
Ma première expérience antisémite fut de me retrouver exilé à la léproserie de Casablanca. Mon premier contact fut cette jolie fille qui me sauta au cou pour me remercier de venir les aider. Je n'avais pas reconnu qu'elle était lépreuse et quand je l'ai su, j'ai paniqué. J'étais prêt à me jeter dans le premier stérilisateur venu. Mais j'ai vite appris que c'étaient des êtres humains, qui avaient besoin d'aide, ce fut trois mois d'apprentissage magnifique.
En 1962, Laurent naissait.
Après Casablanca, je fus exilé à Kenitra :
JAMAIS AUCUN EXIL N'A ÉTÉ AUSSI BÉNÉFIQUE.
Les hôpitaux du Maroc à cette époque fonctionnaient un peu comme médecins sans frontières. En tant que juif, j'ai été toléré, sans plus. Mais j'ai appris à me battre… Après tout je faisais partie de l'équipe nationale et internationale de rugby du Maroc.
Comme résident, il fallait faire tout soi-même : l'anesthésie, la chirurgie… L'affaire était que if you did not do it, nobody will do it. La chirurgie avec ou sans aide…et surtout sans expérience mais heureusement que les bouquins étaient là, un peu comme un GPS aujourd'hui. L'apprentissage était du style: you see one, you do one, you teach one. Incroyable mais vrai, surtout que je n'avais pas tellement de casse.
Une anecdote mémorable, en deuxième année de résidence à Kenitra, une nuit de Ramadan, s'amène à dos de mulet une jeune femme enceinte à terme avec une rupture utérine. Un bébé mort, une femme exsangue et je n'avais aucune expérience devant une telle situation. Mes patrons musulmans refusent de venir… Je l'endors, je l'ouvre, je sors le fœtus mort, j'enlève l'utérus déchiqueté, contrôle l'hémorragie, et pendant tout ce temps là pas de sang disponible de la banque… Le Ramadan… Ni une ni deux, je m'allonge sur une civière à ses côtes et je demande à l'infirmière de me brancher pour une transfusion directe… Avec une telle vigueur, cette transfusion, que je perdais conscience, mais la patiente a survécu. Le résultat de ce petit fait :
Beaucoup de sang recueilli, une protection instantanée pour ma petite famille, et pour la population musulmane de Kenitra, j'étais devenu le bon D.
Un an après, il était clair qu'il fallait quitter le Maroc, où j'ai tant appris, pratiquement tout seul, où j'ai travaillé comme un forcené, nuit et jour, sauf quand il y avait un match de rugby.
J'avais calculé le nombre de cas majeurs que je faisais seul à Kénitra : 235 cas par mois, ce qui fait une moyenne de 8 à 9 opérations par jour ou nuit, unheard off, quand on pense qu'un chirurgien très occupé à Montréal, va faire un maximum de 40 cas majeurs par mois.
Suite……..
Presence juive au Tafilalet
Ses fils
Rabenou Yaacov a eu quatre fils tous férus en Thora et pieux. Rabbi Massoud, Rabbi Aharon, Rabbi Avraham et Rabbi Ytshak. Le grand Rabbin Massoud a remplacé son père au Rabbinat au Tafilalet. Il a composé des poèmes qui furent imprimés dans le livre Yaguel Yaacov. Il était en correspondance intellectuelle avec Rabbin Chlomo Even Danan. Rabbin Massoud est décédé le 12 du mois de Iyar en 5668 (1908) et a été enterré dans sa ville Rissani. Il a laissé trois fils :
Rabbi David, hassid et kabbaliste. Il a écrit des livres sur la morale selon la Kabala. Sa méthode se basait sur le Remez et le Pchat. Il dirigeait la Yechiva à Rissani et a été assassiné en 5680 (1920) pour la sanctification de D.
Rabbi Israël, dénommé Baba Salé, était un juste, pieux et faiseur de miracles. Il a exercé les fonctions de rabbin à Erfoud et ses environs. Il a fondé des cercles d'études de Thora et vers la fin de sa vie s'est installé à Netivot. Il était célèbre pour ses grandes connaissances en Thora et pour sa piété extraordinaire. Des personnes de toutes origines et de tous genres venaient le voir tous les jours. Il y avait parmi eux des rabbins, des étudiants et des chefs de Yechiva qui voulaient avoir le privilège d'entendre des enseignements de sa bouche, recevoir une bénédiction et demander conseil, d'être à ses côtés et d'observer ses manières saintes. Il est décédé 3 Chevat 5743. Sa tombe, à Netivot, est devenue un lieu important où tous adressent leurs prières et leurs suppliques dans les temps de joie et d'angoisse. Et le jour de sa mort est devenu un jour de Hilloula pour tout le peuple d'Israël.
Rabbi Ytshak Abehssera était directeur de Yechiva et le bras droit de Baba Salé au Maroc. Peu de temps après l'avènement de l'Etat d'Israël, il a fait son Alya et a été élu Rabbin des villes Ramlé-Lod et le chef des Juifs d'Afrique du Nord en Israël. Il est décédé dans un accident le 25 Adar 5730 (1970).
Le grand Rabbin Aharon était le deuxième fils de Rabbi Yaacov. Dès 5645 (1887), il est arrivé en Israël pour faire imprimer les livres de son père. Il a reçu pour cela des recommandations des rabbins d'Israël. Il déploya beaucoup d'efforts auprès des donateurs afin d'obtenir des fonds pour l'impression des livres. Il réussit à faire imprimer une partie des livres. Il retourna au Maroc où il mourut jeune en 5661 (1901) lors d'un de ses voyages au village Talouat. Le lieu de sa sépulture sert de lieu de pèlerinage.
Son petit-fils est le grand Rabbin Makhlouf Abehssera qui était grand Rabbin et juge à Marrakech. Vers la fin de sa vie il est monté en Israël. Son fils Rabbi Yossef était juge dans la ville de Fès. Arrivé en Israël, il a été nommé Rabbin de Yavné. À sa mort, il a été remplacé par son fils Rabbi David.
Le grand Rabbin Rabbi Avraham est arrivé en Israël en 1873 et s'est établi à Tibériade. Sa tombe dans le cimetière de Tibériade a été réparée dernièrement.
Le grand Rabbin Rabbi Ytshak était le Benjamin du Rabbin Abir Yaacov. Il a été nommé chef de Yechiva. Du temps de son père, il a été envoyé par celui-ci afin d'organiser des collectes pour la Yechiva. Il a continué cette mission après la mort de son père. Pendant un de ses voyages dans la ville de Toulal il a été assassiné. C'était en 1912. C'est à Toulal qu'il est enterré. C'était un poète très sensible et il a laissé des poèmes et des compositions de son cru. Chaque année est organisée une Hilloula près de sa tombe. Les fils de Rabbi Yaacov honoraient et respectaient beaucoup leur père, et ils ont composé beaucoup de poèmes en son honneur. Chez les Juifs du Maroc, Rabbi Yaacov occupe une place si prépondérante que son nom et sa Hilloula paraissent aussi importants que la Hilloula de Rabbi Chimon Bar-Yohaï et de Rabbi Méir Baal Hanés. Dans un des poèmes connus qu'a composé son fils Rabbi Massoud, cette popularité arrive à son apogée. Ces poèmes sont connus et chantés dans beaucoup de communautés au Maroc pendant chaque fête et chaque événement. Les petits-fils de Rabbi Yaacov aussi sont célèbres pour leur piété et ont rempli des sacerdoces au Rabbinat et ont eu le rôle de chefs de communautés dans différentes villes du Tafilalet. Quelques- uns de ses fils et petits-fils ont vu leur souvenir honoré par une Hilloula, par certaines familles, à la suite d'un miracle qui leur est advenu grâce à l'invocation de Rabbi Yaacov et ses descendants.
הרהורים על אתיקה בפרסום – דן אלבו
מתוך ספר השירים של ד"ר דן אלבו " כי כן "
יחס דבדו – משפחת לכחיחל -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת לכחיחל
משפחה נכבדה המוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138), בני המשפחה מתייחסים למשפחת בן עקו.
בן איש חיל, גזע היחס והמעלה, קנה שם טוב קנה לעצמו, ירא אלהים וסר מרע, ביתו פתוח לרוחה, בעל הכנסת אורחים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב הוליד: רפאל, יוסף, יצחק הי״ד, שלמה, דוד, פריחא.
הנכבד ויקר, מתהלך בתום, משכים ומעריב לבית כנסת, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, חונן דלים, גומל חסדים עם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ רפאל הוליד: אליהו, חיים, שם טוב, סעדיה, עליזא.
המנוח, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, אוהב תורה ולומדיה, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ יצחק, יעקב, עווישא, מאחא.
המנוח טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ יצחק ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו לא הניח זרע ב״מ.
יקר ובר לבב, עושה צדקות, משכים ומעריב לבית כנסת, רץ למצוות ולמעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יעקב, רחל, עווישא.
השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, דחיל חטאין ועביד טבין, מתפרנס מיגיעת כפיו, נודב נדבות, הצדיק ר׳ דוד הוליד: שלום, ג׳ולייט.
העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט – יעקב ברנאי
3 – ציפיות משיחיות.
במאה הי"ט התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה, כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי, עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי התורכים. הנוסע הנוצרי באזילי, שביקר בארץ בשנים 1846 – 1847 מספר כי :
" בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות…התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים…מסייעים לעלייה זו. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים על משא ומתן דמיוני בין השלטון לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש.
ניסיונות ראשונים להקים עדה עצמאית.
בשנות השלושים של המאה הי"ט התרבו יהודי המערב בירושלים ונעשו ניסיונות ראשונים להתאגד באופן עצמאי, ובעיקר לשלוח שד"רים ולאסוף כספים לאנשי העדה.
ההרעה במצב החומר בירושלים, הביאה למאבק גובר והולך על סכומי הכסף שהגיעו מחו"ל ודירבנה את המערבים להתארגנות נפרדת. המערבים גם חשו עצמם שונים ונבדלים מן הספרדים הן בשל נתינותם הצרפתית והן בשל השוני במנהגים, בשפה ובאורח החיים. הרצון להתבדל הושפע גם מהקמתו של כולל הו"ד , שהחל להתארגן בסוף שנות השלושים. ואכן ידוע לנו כי רבי אליעזר ברגמן, ממייסדי כולל הו"ד, עזר למערבים בנסיונות ההתבדלות שלהם מן הספרדים.
מנהיגי העדה בתקופה זו היו רבי משה תורג'מן ובנו יעקב, שהגיעו לירושלים מטבריה, שממנה גורש האב לאחר שהסתכסך עם ראשי העדה הספרדית. בשנת 1834 אנו מוצאים את רבי יעקב כשד"ר בלתי ליגאלי בארצות צפון אפריקה, וההנהגה הספרדית, שנודע לה הדבר מן השד"ר הרשמי ששהה שם, ניסתה לטפל בדבר בקשיחות רבה, המערבים המשיכו בנסיונותיהם ושלחו מכתבים לחו"ל על שמדכאים אותם ומקפחים אותם בחלוקת ההכנסה המגיעה מחו"ל. הוויכוח החריף בשנות הארבעים כשהמערבים טענו כי הכסף המגיע מצפון אפריקה מיועד להם ואילו הספרדים שמים ידם עליו שלא בצדק ונותנים להם רק פירורים ממנו.
בכך הסתמכו על התקדים של האשכנזים, שחלק ניכר מן הכספים מאירופה הגיעו לכיסם. סכסוכים בין העדות השונות בירושלים על רקע דומה ידועים לנו גם מן המאה הי"ח בין האשכנזים לספרדים. שרדו לנו שני קונטרסים משנות הארבעים שנשלחו לחו"ל, האחד של הספרדים כנגד המערבים והשני של המערבים כנגד ההנהגה הספרדית והם מגלים לנו את חריפות המאבק בין שתי העדות.
הספרדים הפיצו קונטרס בשם " עדות ישראל " ובו האשימו את ראשי המערבים בהתקשרות למיסיון, שניסה אז לפרוש רשתותיו בירושלים, כי נכנסו אב ובנו…אצל רוח הטומאה, הם האשימו את רבי משה ורבי יעקב תורג'מן בהסתה לפירוד ובהדחת העולים החדשים כנגד הממסד הקיים – מקצת מערבים חדשים..ויהי עליהן לראש ולקצין -. בשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה ובהפצת מכתבי פלסתר בחו"ל ( יעלה בידם להסיב את לב בני ישראל אשר מארצות המערב להחזיר את כל הנידר והנידב להם לבדם ). כל ההאשמות האלה והאשמות אחרות כלולות בקונטרס של הספרדים, שחששו מאוד מנסיונות הפירוד של המערבים, כי ראו בכך ראשיתו של תהליך, שבו יפסידו את השלטון בירושלים שנבע הן מכוח סמכותם כנתינים עותמאניים עקב שליטתם על מקורות הכסף שהגיע מחו"ל.
המערבים ענו להם בקונטרס בשם " משפט לאלקי יעקב " שגם הוא הופץ בחו"ל ועותק יחיד ממנו שמור בספרי הלאומית. בקונטרס זה מקוננים המערבים על מר גורלם ועל עניים הרב " מוטל על ערש דווי…בבית אפל….כמו לול……והעידו אחר פטירתו….שהיה ערום מבלי לבוש ובשרו דבק ממש על חתיכת מחצלת. הם טוענים על זכותם לשלוח שד"רים לעצמם, בהסתמכם על תקדימים הן של האשכנזים והן של המוגרבים הגויים, הנעזרים בתרומות המגיעות מצפון אפריקה. הספרדים מקפחים אותם בכל התחומים וגובים מהם מסים כבדים " ואין נותנים לנו אפילו חלק קטן ". כמו כן בזים להם הספרדים על מנהגיהם השונים משלהם " כי חרפת אדם לוקח כל הנקרא בשם מערבי…שאינם מתנהגים בנימוסים בענייני מאכל ומלבושיהם ". הספרדים אינם קוברים את מתיהם כלחץ על נסיונות הפירוד. המערבים פחדו לחתום את שמותיהם בסוף הקונטרס מחשש להתנכלות מצד הספרדים.
בסכסוך קשה זה לא בחלו הספרדים באמצעים חריפים ביותר. רבי משה תורג'מן ויעקב בנו נעצרו על יד המשטרה התורכית והוכו עד זוב דם בבית המעצר בשכם ונמנע מהם לצאת בשליחות לאסוף כספים בצפון אפריקה. הקונסול הצרפתי לא הגן עליהם ורק בהתערבותו של מונטיפיורי שוחררו השניים ממעצרם. סערת רוחות זאת בירושלים הכתה גלים גם בתפוצות ועתונים יהודיים שונים בגרמניה ובאנגליה דיווחו על כך. בסכסוך שבין הספרדים והמערבים השתקפו העמדות השונות הן בירושלים והן בחו"ל ואפרט במקצת בנושא זה עקב חשיבותו.
ההנהגה הספרדית בירושלים, שבראשה עמד באותה עת החכם באשי הראשון, הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שהגיע לכס הרם לאחר מאבקים וסכסוכים ונתמך על ידי החוגים הקיצוניים שבקרב האשכנזים בירושלים ועל ידי הפקידים והאמרכלים באמשטרדאם. כנגד משולש זה, המורכב מהנהגה הפקידים האמרכלים, וקבוצות של קיצונים בירושלים עמדה אופוזיציה, המורכבת מכל הגופים שניסו להיפרד מעל ההנהגה הספרדית כדי ליהנות יותר מכספי החלוקה.
הקבוצה האפוזיציונית כללה בין השאר את המערבים וכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ), שנתמכו על ידי מונטיפיורי ומתנגדי משטר החלוקה במקומות שונים באירופה. הדבר בולט בקונטרסים הנזכרים לעיל ובהסכמות ובחתימות השונות הנלוות לכל לקונטרס. על קונטרס הספרדים " עדות ישראל " הסכימו רבני הספרדים בטבריה ובדמשק וראשי הפרושים והחסידים בירושלים. ממקורות אחרים ידועה תמיכתו של ועד הפקידם והאמרכלים בראשון לציון גאגין.
באמצע שנות הארבעים, עם שוך הסכסוך, חתמו שני הצדדים על הסכם שנקרא " שלום ירושלים " ובו ביטלו שני הצדדים את טענותיהם. אף בסוף שנות הארבעים המשיכו המערבים בדרכם הרבה יותר שקטות ומחתרתיות בניסיונותיהם לפעול בדרך עצמאית בהשגת כספים מחו"ל מאחורי גם של הספרדים.
סייע להם בכך רבי אליעזר ברגמן, ממיסדי כולל הו"ד, שעלה מגרמניה בשנת 1835 וגם הוא היה באופוזיציה לממסד הקיים. בימנו של ברגמן נשארו העתקי מכתבים המספרים על עזרתו למערבים. הוא העמיד להם חדר בביתו, ששימש בית כנסת וישיבה שנקראה " נר המערבי ". ברגמן תיווך בינם לבין שני סוחרים יהודים עשירים בגיברלטאר ובבירות, אברהם לארידו ומאיר רוזנטל, שהעבירו אליו את הכספים מצפון אפריקה שיועדו למערבים בירושלים מבלי שההנהגה הספרדית והפקידים והאמרכלים ידעו על כך.
La rupture des relations postales – Le dahir de la marocanisation
La rupture des relations postales
L’événement qui atténua l’euphorie du début de l’indépendance et provoqua une dégradation progressive des relations entre les autorités marocaines et le monde juif se produisit le 22 septembre 1959, alors que le gouvernement de gauche était au pouvoir. Sur l’initiative du roi, les ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe se réunirent à Casablanca pour leur 32e conférence. Les entretiens du roi Mohammed V avec Hussein de Jordanie et Fayçal d’Arabie lors de sa visite au Moyen-Orient avait même suscité des déclarations anti-israéliennes ainsi qu’à des appels à l’arabisation linguistique. La décision de créer une « Union postale arabe » entraîna la rupture unilatérale des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël.
Exceptionnellement, cette décision ne s’appliqua pas aux appels d’urgence en provenance de navires en détresse. Trois jours après, des affiches furent placardées dans les bureaux de poste, indiquant que tout courrier envoyé à destination d’Israël serait renvoyé à son expéditeur. Le nombre de courriers expédiés entre les deux pays atteignait 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations. Au Maroc, chaque famille juive envoyait en Israël en moyenne une lettre par mois . Près de 150 000 Juifs du Maroc furent d’un jour à l’autre coupés de leurs proches estimés à quelque 120 000 personnes en Israël. Cette décision porta un coup dur à un semblant de symbiose qui s’était esquissée dans les relations judéo-musulmanes. Certaines familles brûlèrent les timbres israéliens en leur possession pour dissimuler toute référence à Israël de crainte d’éveiller des soupçons. La rupture des relations postales porta un coup sévère à la communauté et aggrava l’atmosphère de soupçon et d’inquiétude quant à l’avenir des Juifs au Maroc.
Le dahir de la marocanisation
La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla ‘Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte. Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers.
Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU , l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait. Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.
צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול
הרי כי כן ממשל פטן אמר למנוע היווצרותו של ׳גיטו תרבותי׳ יהודי, חופשי מהגבלות ומפיקות כלשהו. ב־31 בדצמבר 1941 פורסם חוק בדבר ׳ארגון החינוך היהודי הפרטי באלג׳יריה׳, שהורחב והוחמר באמצעות צו־ביצוע מן ה־8 ביוני.1942 החוק החדש הפקיע את החינוך הגבוה מתחום החינוך היהודי הפרטי, שמכאן ואילך הועמד תחת פיקוחם 
הקפדני של השלטונות. לא רק פתיחת בית־ספר מותנית היתה בהסכמת השלטונות, אלא גם בחירת התכניות, השעות וספרי־הלימוד. יתר־על־כן, סעיף 4 של החוק תבע כי על המורים והמרצים להיות אזרחים צרפתים, חרף העובדה כי רוב יהודי אלג׳יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. לבסוף, הוסמך המושל הכללי בכל עת שתיראה לו להורות על סגירתם הזמנית או הסופית של מוסדות הלימוד היהודיים (סעיף 6), או על הפסקת עבודתם של חברי סגל ההוראה (סעיף 7).
עם פתיחת שנת־הלימודים באוקטובר 1942, כאשר ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הממלכתיים צומצם לכדי 7 אחוזים, היו 20,000 ילדים רשומים במסגרת החינוך היהודי הפרטי, שהצליח לפתוח 70 בתי־ספר יסודיים ברחבי אלג׳יריה וחמש גימנסיות באלג׳יר, אוראן, קונסטנטין ותלמסאן. אולם הצלחה זו, שהיתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות, לא היה בה כדי להסיח מדעתם של האחראים היהודים את מצבם הכספי המדאיג של רוב בתי־הספר, שהלך והחמיר כל אימת שקוצצו מענקי התורמים הראשיים כתוצאה ממסע האריאניזציה הכלכלית. אמנם, אף לא מוסד חינוכי אחד נסגר מסיבות כספיות, אולם איש לא השלה את עצמו בדבר עתידו של החינוך היהודי הפרטי, וברור היה לכל כי במסיבות הקיימות לא יאריך ימים. שכן, לו מתעכב היה שחרור צפון אפריקה ׳היתה הנפילה מקדימה את הגאולה׳, כדברי רובר ברונשוויג.
לאחר סילוקם מן החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בשלוש הארצות, ביקשה וישי למוטט את המוסדות ואת הארגונים הקהילתיים של יהודי צפון־אפריקה.
ב־ 31 במארס 1942, פרסם ממשל אלג׳יריה צו בדבר הקמתו של ׳איחוד כללי של יהודי אלג׳יריה׳ U.G.I.A גוף זה, וכן ׳האיחוד הכללי של יהודי צרפת׳ , U.G.I.F שקדם לו בצרפת, הועתקו מן הדגם הגרמני של ה׳יודנראט׳.
כמפורט בסעיף 1 של החוק, נועד ה׳איחוד׳ לשמש מכשיר לביצוע הוראות הממשל, בכל הנוגע לייצוג היהודים לפני השלטונות, לרבות בענייני עזרה, סעד ושיקום חברתי. כל יהודי אלג׳יריה נקראו להשתייך ל׳איחוד הכללי׳, שאמור היה לבוא במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. משאביו אמורים היו לבוא מנכסי האגודות היהודיות המפורקות, ממסיחובה ששילמו היהודים וממשיכות מקרן הסולידאריות היהודית אשר מומנה, על־פי חוק האריאניזציה הכלכלית, מסכומי הכסף שנאספו מהפקעת עסקי היהודים.
ב־4 במארס ביקש המושל הכללי שאטל מהרב אייזנבט להציג, ׳לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים באוראן ובקונסטנטין׳, רשימה של ארבעים וחמישה אנשים, המתאימים להיבחר למועצת המנהלים של ה׳איחוד׳. הוא הדגיש כי החוק הסמיך אותו לבחור את המועמדים כראות עיניו, ׳גם מחוץ לאנשים שעליהם תצביע׳. אף־ על־פי־כן יעץ איב שאטל לרב הראשי להמליץ לפניו על ׳אנשים שייבחרו לפי התפקיד המוטל על האיחוד, כדי להבטיח לגוף זה ייצוג הולם של האינטרסים העומדים על הפרק׳.
הבקשה הרשמית גרמה להתרוצצות רבה בקרב מנהיגי היהדות באלג׳יריה, אשר, לנוכח ׳הצעה׳ זו של שיתוף־פעולה עם השלטונות, התלבטו בין רצונם להציל ולו מעט שבמעט מן האינטרסים של בני־דתם והחשש — המוצדק, בשל הגורל שנגזר על ׳האיחוד הכללי׳ ועל ה׳יודנרטה׳ למיניהם — ליהפך למבצעי המשימות האפלות של הממשל. אולם, עקב העצות המעודדות של אישיות יהודית־אלג׳ירית בעלת־ מוניטין שהתגוררה במארסיי, ומתוך חשש שמא יפנה המושל הכללי לאנשים חסרי־מצפון או אופורטוניסטים, הגיש הרב הראשי ב־5 במאי 1942 רשימה של 45 מועמדים למועצת המנהלים של ׳האיחוד הכללי׳. אולם מסיבות לא־מובנות, לא הזדרז המושל הכללי לבחור בחמישה־עשר החברים של ה׳איחוד׳ ששמותיהם פורסמו רק ב־3 בספטמבר. מועצת ה׳איחוד׳ כללה את הנשיאים ואת סגני־הנשיאים של הקונסיסטוריות באלג׳יריה, וכן ראשי האגודות של החיילים היהודים המשוחררים. ליושב־ראש הדירקטוריון מונה פול סטורה, נשיא הקונסיסטוריה באלג׳יר. אולם בו־ביום השתבש תהליך ההרכבה, עקב התפטרותו של הנשיא הנבחר, ותחתיו נבחר נשיא הקונסיסטוריה של קונסטנטין, אנדרה באקוש. הלה לא נאות למלא את התפקיד, למרות שידוליו של הרב הראשי, אלא לאחר שקיבל את הבטחתו של איב שאטל כי ׳לעולם לא יאלץ לתת יד לצעדים הנוגדים את מצפונו ואת המטרות הקונסטרוקטיביות הייחודיות שהוא ועמיתיו׳ הציבו לעצמם למען האינטרסים של בני־דתם.
אולם, ה׳איחוד׳ לא יצא לעולם מחיתוליו. בעת נחיתתן של בעלות־הברית מלאו בקושי ארבעים יום לקיומו.
במארוקו ובתוניסיה, לא נאלצו השלטונות להתאמץ באותה מידה, שכן בשתי הארצות האלה היה הארגון הקהילתי מלכתחילה — או עקב התפתחויות שחלו זמן קצר קודם־לכן — קרוב מאוד לדגם שאותו ביקשו לישם באלג׳יריה. בממלכה השריפית נמצא ועד הקהילות, מאז 1918, בפיקוחם הקפדני של השלטונות, שניווטו את פעילות המוסדות היהודיים כטוב בעיניהם. בדומה ל׳איחוד׳ שהוקם באלג׳יריה מינו השלטונות את חברי הוועדים, מתוך רשימות מועמדים שהכינו נכבדי הקהילה. בתוניסיה, לעומת זאת, מועצת הקהילה היתה גוף נבחר, בהתאם לצו מן ה־30 באוגוסט 1921. אולם ב־29 בספטמבר 1941, בוטל גוף זה, ועמו כל הסידורים שקבע הצו מ־ 1921. מכאן ואילך ייצגה את האוכלוסייה היהודית ׳מועצה מינהלית׳ בת אחד־עשר חברים, שמינום השלטונות. ממש כמו במארוקו ובאלג׳יריה, לא נדרש הוועד בתוניסיה למסור דין־וחשבון אלא לנציבות, אשר זקוקה היתה לגוף מבצע יותר מאשר לשליחים שנבחרו כדבעי.
אליטה יהודית כלכלית במרוקו – מיכאל אביטבול
הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ
התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מרוקו עד תחילת המאה העשרים.
אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון שהיה נתון תחת השפעה רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה ואפילו על נתיניו המוסלמים אסר לצאת אל גיברלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי שהיה זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.
מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל De Joinville ב־1848, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.
בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר, מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש, מולאי מחמד, הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. ב־1847 הוא נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), במטרה להשקיעם בעסקיו בחוץ לארץ. מדובר היה בסכום של כ־40,000 מת׳קאל.
לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היר מלכותי, וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ׳בין הסוחרים החשובים ביותר׳ של הממלכה.
עסקיהם הענפים הקיפו את כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה הלאומי של מרוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם: למן תלבושות ייצוג, תרופות, שוקולאד, ועד למשקאות שלאו דווקא היו למהדרין.
פרט לכשרונותיהם המסחריים שאינם מוטלים בספק ניתן להסביר את הצלחת התג׳אר היהודים על ידי מספר גורמים:
א. קשריהם המשפחתיים־עסקיים עם כל הריכוזים היהודיים הגדולים מן הסהרה עד לים התיכון ומטנג׳ה ללונדון ולמרסי דרך גיבראלטר ואוראן. אשר למשפחת קורקוס ממוגאדור, נציין שתי חוליות חשובות ברקמת קשריה המסועפים. החוליה הראשונה נעוצה במיקומו של הענף השני של המשפחה הענף של קורקוס שהיה בעיר מראכש, והחוליה השנייה נעוצה בהתקשרותם בקשרי נשואין עם משפחת אפריאט מהעיירה המדברית גולימין אשר חלשה על הסחר הטראן־סהארי לכיוון מאוריטניה וסודאן המערבית.
ב. ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות: הט׳היר שמקבל כל אחד מ׳סוחרי המלך׳ עם כניסתו לתפקיד, מהווה לא רק כתב־מינוי אלא גם אות הוקרה, מכתב המלצה ורשיון תנועה בכל רחבי הארץ. לדוגמא התוכן של הט׳היר שניתן ע״י המלך עבד אל־רחמאן השאם (1859-1822) לאחים אברהם ושלמה קורקוס.
׳מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם את דברו — ששני מחזיקי., האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עב הסוחרים הראויים לחסרנו ולתשומת לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצה הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום בך, הם נהנים מההוקרה ומהכבוד שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן (כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.׳
ג. יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן; בין האישים שנימנו עם קרובי משפחת קורקוס נציין בין היתר את אל־טייב ן׳ אל־ימני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה; מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במיסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלאוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל(1727-1672). לבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ (וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן (1894-1873).
ספרים המתייחסים ליהדות פורטוגל – רחל איבנייס ספרבר
- יעקב בן יואב אליה מפאנו.
שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.
עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.
עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.
מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.
- יוסף בן שם טוב [ויזיניו]
שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.
פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.
R Fr. 946
[35] Samuel Usque.
Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.
חתימת מ׳ גסטר.
המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.
על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.
[36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.
פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.
המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.
ד. האינקוויזיציה
המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.
אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.
על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821
Cum ad nihil magis
לשון למודים לרבי יעקב אבן צור – רבי דוד עובדיה זצ"ל
מכתה יוד
רבי יעקב בר מלכא ב״ר יוסף ז״ל נודע בפי כל בשם מהריב״ם. חי במאה הה׳, והיה תלמיד מובהק למהריב״ע ז״ל ובר פלוגתיה של הרב יעב״ץ ז״ל. משחר ילדותו ניכרו בו סימני טהרה וקדושה, חריף ובקי, ובעודו ילד רך בשנים פ״א היה ישן על מטתו בלילה ושמע שהיה אביו לומד בס׳ הזהר. ואמ״ל נראה לי שפירוש הלשון הזה כך הוא ויש בו טעות. ולמחרת הרצה אביו את דברי בנו לפני א׳ מרבני עירו וענה אחריו אמן ואמ״ל מובטחני בזה שיורה הוראות בישראל.
עוד לפני שנת תע״ז – 1717 – נמנה לסב״ד בעירו פאס. ואח״כ לאחד מהבי״ד עם רבו מהריב״ע וידידו הרב יעב׳יץ, ואח״כ ברעב ש״ש ח"ץ גלה עם עוד רבנים לעיר טיטואן ושם נתמנה בבי״ד של הרבנים הר״מ עטייה ומהר״ש אבודרהם. ואחר פטירת הרמ״ע נתמנה הריב״ם לאב״ד. ונתפרסם שמו עוד יותר ונחשב לאחד מגדולי הרבנים של ראשית המאה השישית. עם גלותו לעיר טיטואן בנה לו ביהכ״ן שעד היום נקראת על שמו בשם ביהכנ״ס ״מהריב״ם״ ובלע״ז ״לה תפילה דה מלכא״ כלומר הבית כנסת של מלכא.
הרב הנז׳ נתפרסם בשקידתו ובבקיאותו הרבה וגם היה עשוי לבלי חת ותמיד היה אומר ״תיתי לי דלא חניפנא״ ובנוסף לגדולתו בתורת הנגלה כן היה גדול בתורת הקבלה ובהקדמה לשו״ת זרע יעקב בן נאיים תארהו הרה״ג המקובל האלהי, הרב חיד״א בס׳ שה״ג כ׳ ״מו״ה יעקב מלכא רב מובהק במערב הפנימי בר פלוגתיה דהרב מו״ה יעב״ץ זצ״ל ושמענו מהפלגת בקיאותו והפליג בזקנה״ ע״כ. הרב הנז׳ הניח אחריו כמה פס״ד ושו״ת והרב המאסף קרא לספר ״נר מערבי״
ח״א ונדפס בירושת״ו שנת תרצ״ה, ובספר ״ויאמר יצחק״ למהריב״ו זלה״ה בליקו״ד חיו״ד העתיק מכתבי הרב מהריב״ם זלה״ה.
כמו"כ הובאו מפסקיו בכמה מספרי רבני המערב כמוצב״י ועוד, וכן כתב חיבור על הזהר ועדיין בכ״י. הרב נתבש״מ בשנת תקל״ח זקן ושבע ימים והוא בן צ״ג שנים זיע״א. ראה נר המערב טולידני ומלכי רבנן בערכו. ובסי גדולים צדיקים כ״י.
מכתב יב
רבי חיים טולידאנו— יש מקום להניח שהוא אחד מד׳ בנים שהוליד מו״ה משה זצ״ל. הרב הנז׳ נולד בחצי המאה הה׳ ונתבש״ט במגפה בש' תק״ט—י ובהקדמת ס׳ מלאכת הקודש כתב וז״ל ״מו״ר הדו״ם כמוהר״ר חיים טולידאגו קרוב לגו האיש ויעש לו ארבעה טורי אבן על שו״ע ועץ החיים ועץ הדעת על הש״ס, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה בוז יבוזו לו… ואח״ה החל הנגף לתפ״ץ ונשב באהלי קדר ד׳ חדשים ובתוך כך נתבקש רבי… ואחזק בבגדי ואקרעם על עם ה׳ על מו״ר שהיה שקול כנגד כלם … ע״כ. עוד חבר הרב הנז׳ שו"ת הנקראים פסקי מהרח״ט וכן קונטרס לשון למודים ופירוש על רש״י עה״ת וכן ס׳ ״פני מלך חיים״ נמוקים על טור ידיד ואה״ע וחו״מ. בשנת תפ״ג היה מהרח״ט הנז׳ לאחד, מהבית דין בעירו מכנאס ובשנת תצ״ז אחרי מות ר׳ משה אדהאן האב״ד, מלא מהרח״ט את מקומו, שמו של הרב הנז׳ נודע בשערים המצויינים בהלכה ויחד עם אחיו מהרי״ט שמשו כתל תלפיות בין רבני המערב. ראה שו״ת מוצב״י סי׳ ע״ א וקט״ו, וס׳ זכות אבות סי׳ ל״ח מלכי רבנן ונר המערב טולידאנו בערכו.
إيجال بنون، مؤرخ إسرائيلي، يعد من القلائل الذين تعمقوا في ملف العلاقات المغربية الإسرائيلية.
إيجال بنون، مؤرخ إسرائيلي، يعد من القلائل الذين تعمقوا في ملف العلاقات المغربية الإسرائيلية.. في هذا الحوار يعيد ضيفنا تقليب صفحات التاريخ مقدما روايات جديدة تسلط الضوء على ما خفي في العلاقات بين البلدين، بدءا من اتفاق هجرة اليهود المغاربة، ومرورا بحضور الموساد في ملفات مغربية حساسة كملف المهدي بن بركة.
كتبتم بشكل مستفيض عن العلاقات المغربية الإسرائيلية، متى يمكن القول إن هذه العلاقات بدأت وفي أي سياق؟
العلاقات المغربية الإسرائيلية، لم تبدأ خلال سبعينيات القرن الماضي، كما يتصور البعض، بل قبل ذلك، أي منذ فجر استقلال المغرب. في البدء كانت هذه العلاقة تتمحور حول موضوع حقوق اليهود، وحيازة جواز السفر، ثم مبدأ التنقل الحر.
العلاقات المغربية الإسرائيلية، في مجال الهجرة بدأت أولا قبيل استقلال المغرب، من خلال المؤتمر اليهودي العالمي، عبر منتدبيه بالمغرب جو غولان وألكسندر إيسترمان، اللذان التقيا ممثلي القصر على رأسهم مبارك البكاي، وأسماء من حزب الاستقلال من قبيل المهدي بنبركة وعبد الرحيم بوعبيد، كل ذلك بهدف حماية حقوق اليهود بالمغرب.
أثناء اجتماع مغلق للجامعة العربية ببيروت، سنة 1959، فاجأ الأمير مولاي الحسن جميع المشاركين، بأنه قد حان الوقت للعرب للاعتراف بإسرائيل، بل وانخراطها في الجامعة العربية، لم يخرج ما دار في الاجتماع للعموم إلا أثناء التوقيع على اتفاق السلام بين مصر وإسرائيل. بعدها سيزور ولي العهد آنذاك للقاهرة، حيث تلقى دعما عسكريا، هذا في الوقت الذي كان فيه السلطان محمد الخامس يعد لجولة عبر العواصم العربية. وفي يناير 1960 زار محمد الخامس العديد من عواصم الشرق الأوسط خلال خمسة أسابيع، تماشيا مع وعده أثناء القمة العربية بالدار البيضاء، وخلال الأحد عشر يوما التي قضاها بالقاهرة كان منشغلا بمسار تعريب التعليم بالمغرب، الذي لم يكن ليتم، حسب رؤيته، إلا بأساتذة مصريين يدرسون بالمغرب، وذلك بسبب النقص الحاصل بين صفوف الاطر المغربية نتيجة السياسة الاستعمارية الفرنسية، كما وقعت العديد من اتفاقيات التبادل الثقافي والتجاري، بيد أن السلطان محمد الخامس لم يكن متحمسا لعرض مصري لتدريب القوات المسلحة الملكية وتزويدها بالعتاد العسكري، مفضلا عرضا أردنيا، أي من خصم الجمهورية العربية المتحدة آنذاك.
متى تم الاتفاق إذن بشأن هجرة اليهود المغاربة إلى إسرائيل؟
في غشت من سنة 1961، وقع "اتفاق التسوية" بين الحسن الثاني والإسرائيليين، يتيح تنقيلا سريا ومنظما للطائفة اليهودية المحلية، وخلال مفاوضات هذا الاتفاق حضر وسطاء إسرائيليون كجو غولان وأندري شوراكي، ومن الجانب المغربي حضر بنسالم كسوس، الذي التقى في مارس 1960 بالقدس، بوزير الشؤون الخارجية غولدا ماير، فيما ظلت شخصيات يهودية في الظل من قبيل سام بنزراف وإسحاق كوهن أوليفر، الذين التقوا بالأمير مولاي علي وعبد القادر بنجلون، من أجل تمحيص بنود هذا الاتفاق.. وخلافا لما كتب بعدها، فالجنرال محمد أوفقير لم يحضر اتفاق الهجرة الجماعية لليهود من المغرب، حتى إنه رفض الاتفاق.
وعلى ماذا كان ينبني هذا الاتفاق؟
في الواقع فالاتفاق كان يقضي باستفادة المغرب تعويضا ما بين 50 إلى 250 دولار للفرد الواحد، نظير الضرر الاقتصادي الذي من المحتمل أن يتسبب فيه رحيل اليهود المغاربة، هذه الهجرة تمت تحت غطاء المنظمة الإنسانية للهجرة (Hebrew Sheltering and Immigrant Aid Society).
ماذا عن علاقة رموز المعارضة المغربية بالمسؤولين الإسرائيلين؟
في 28 مارس 1960، بعث غولدا ماير مبعوثا خاصا، يدعى ياكوب كاروز، الذراع الأيمن لرئيس الموساد إيسر هارل، للقاء المهدي بن بركة، الأخير طلب من الإسرائيليين دعما ماليا لحزبه، وذلك ما يفسر أثناء "منفاه" الثاني بأوربا تلقيه لراتب شهري من إسرائيل عبر وساطة من ألكسندر إيسترمان عن المؤتمر اليهودي العالمي، بيد أن العلاقات بين بن بركة وإسرائيل ستتدهور حينما طلب من كاروز، ودون تردد مده بأسلحة، ليستعملها حزبه وقتما أراد، حينما يعلن النفير ضد النظام من أجل تسلم السلطة. ابتداء من هذا اللقاء، نصح غولدا ماير سفيره بباريس، بالحيطة من المهدي، والاعتماد أكثر على محيط ولي العهد مولاي الحسن، ولعل هذا ما يفسر الخطاب المعادي لإسرائيل الذي ألقاه بن بركة بالقاهرة، بعدما قلصت إسرائيل علاقاتها معه، وتراجعت عن راتبها الشهري له، وأدارت بوصلتها تجاه القصر.
كل هذه اللقاءات الذي ذكرت حدثت في الظل، فمتى حدث أول تماس ديبلوماسي بين المغرب وإسرائيل؟
سيتعين علينا أن ننتظر حتى فبراير 1963، لأجل تسجيل أول علاقات ديبلوماسية سرية بين المغرب وإسرائيل، قبيل حرب الرمال بين المغرب والجزائر، بصحراء تندوف، حين فضل المغرب مساعدة من تقنيين إسرائيليين عوض نظرائهم من فرنسا أو أمريكا أو روسيا أو حتى مصر، أما بخصوص إسرائيل، فوزيرها الأول دافيد بن غوريون، كان يبحث عن علاقات مع بلدان عربية أو مسلمة، خارج الصراع الإسرائيلي-العربي.
أول لقاء ديبلوماسي مع القصر، حدث بين الذراع الأيمن لإيسر هاريل، ياكوف كاروز والجنرال محمد أوفقير بشارع فيكتو هيغو بباريس، ببيت قائد الشرطة الفرنسي، والمنتدب لدى الأنتربول، إيميل بنحمو، تلته سلسلة من اللقاءات بين أوفقير والعميل الشاب للموساد دافيد شومرون، اللقاءات جرت بجنيف بفندق "بو ريفاج" وبفندق كورنافين بشارع جيمس فازي، ودون شك فقد تلقى أوفقير الضوء الأخضر من الحسن الثاني.
وفي منتصف فبراير من نفس السنة، سيقوم أحمد الدليمي، نائب الدليمي بالأمن الوطني، بسفر لتل أبيب من أجل لقاءات عمل مع عدة فروع للموساد.
من من المسؤولين الرسميين المغاربة الذين التقوا بنظراء لهم من إسرائيل؟
وفي 12 أبريل 1963، تلقى السفيران المغربي والإسرائيلي بباريس، محمد الشرقاوي، ووالتر إيتان، الضوء الأخضر من حكومتي بلدهما للقاء، بعدها توالت لقاءات عملاء الموساد مع أوفقير والدليمي والعديد من الشخصيات المغربية.
بعدها بشهرين، مير أميت زعيم الموساد الذي خلف إيسر هاريل، سيحل بالمغرب، ليلتقي كلا من الحسن الثاني والجنرال محمد أوفقير برواق صغير بقصر مراكش، وعلى عكس بعض الكتبن وبينها كتاب أحمد البخاري، فإيسر هاريل لم يقم بأي سفر رسمي للمغرب ويلتق قط الحسن الثاني.
وجاءت زيارة الجنرال مير أميت ومساعده ياكوف كاروز غداة فشل المفاوضات بين الحسن الثاني والرئيس الجزائري أحمد بن بلة بالجزائر، حول المشاكل الحدودية، وقبيل حرب الرمال بين البلدين الجارين، هنا، طلب أوفقير دعم إسرائيل عسكريا وأمنيا واستراتيجيا، ولم يكن المغرب يثق لا في الأمريكيين ولا في الفرنسيين، لهذا فضل دعما من إسرائيل.
معروف أن الجدار العازل بالصحراء المغربية فكرة إسرائيلية، ما الإرهاصات التي أخرجت هذه الفكرة إلى الوجود، ومن من المغاربة الذي كان يقف على حيثيات الموضوع؟
في سنة 1980، نصح الجنرال إسحاق رابين، الذي سيضحي وزيرا أول، أحمد الدليمي ببناء جدار عازل يقي "الصحراء النافعة" ومناجم بوكراع، وهنا توطدت الروابط بين المغرب وإسرائيل في العديد من المجالات الأمنية، وبالأخص في التعاون الفلاحي، والتكنولوجيات الجديدة، والاتصال والتجارة وتكوين الأطر…
طبعات العلاقات المغربية الإسرائيلية بملف المهدي بن بركة، ما الرواية التي تقدمون؟
بكل تأكيد لم تكن للحسن الثاني رغبة لتصفية بن بركة، حتى إنه أرسل وزيره رضا اكديرة إلى باريس، من أجل عرض فكرة العودة للمهدي إلى أرض الوطن قبل عقد مؤتمر القارات الثلاث، الذي كان من المقرر أن يجري بهافانا، بيد أن بن بركة فضل عدم العودة للبلاد بعد هذا المؤتمر، وبرأيي أن المغاربة لم يريدوا أن يحصل لبن بركة ما حصل له.
انطلاقا من الشهادات التي جمعتها منذ 1996، ومن مصادر جد موثوقة، فبن بركة توفي مخنوقا، بعدما قام أحمد الدليمي وميلود التونسي، المعروف بلقب الشتوكي، بغطس رأسه في حوض استحمام، ما تسبب في موته، وهنا سيسارع الدليمي في طلب إيمانويل تادمور، المسؤول عن الموساد بباريس، من أدل مساعدته للتخلص من جثة المهدي، ومنح مساعديه جوازات سفر مزورة.
وكان الدليمي قد حل بباريس في 28 أكتوبر 1965، والتقى بناتفالي كينان، رئيس فرع تيفل التابع للموساد، وطلب منه البقاء قرب الهاتف في شقة تابعة للموساد، بعد يومين، التقيا مجددا، طالبا منه مفاتيح الشقة، التي لقي فيها بن بركة حتفه.
بعدها حل ثلاثة عملاء من الموساد، وهو أليعيزر شارون، وزيف أميت، ورافي إيتان، بشقة بباريس، حاملين جثة المهدي بن بركة داخل حوض استحمام، فغلفوه ووضعاه بصندوق سيارة ديبلوماسية متجهة لضاحية باريس، من أجل دفنه بغابة شمال شرق باريس، في مكان كان من المعتاد أن يرتاده عملاء الموساد من أجل النزهة، فسكبوا عليه مستحضرا كيميائيا، كانوا قد اقتنوه عملاء الموساد من عدة صيدليات بباريس، ساعات بعد ذلك، تسبب المستحضر الكيميائي حين تفاعل مع الماء في إذابة الجثة.
شهورا بعد الواقعة، اعترف الدليمي لدافيد شومرون أن بن بركة توفي بين أيديه، وهنا أنقل شهادة شومرون بأمانة "الدليمي وضع رأس الضحية في حوض استحمام، حتى إذا أراد أن يتقين إذا ما يزال يتنفس، نكزه في أنحاء جسده، لمعرفة ما إذا تعين عليه إخراج رأسه، بعدها، بقيت رأس بن بركة طويلا في الماء دون تنفس، فتوفي مخنوقا"، وحسب شومرون، فالدليمي لم يستعمل أي مسدس ولا أي أداة من التي منحته إياها الموساد بطلبه، مبرزا أن وفاة بن بركة لم تكن سوى نتيجة حماس زائد من الدليمي، فيما لم يكن لأوفقير أي دور في القضية.
ما ذا كان صدى اختطاف بن بركة وقتله في المغرب؟
بعد وقوع الكارثة، طلب الحسن الثاني من أوفقير الحلول بباريس من أجل استفسار سلوك الدليمي، ففي الواقع أراد الملك "توريط" أوفقير في الملف أمام القضاء الفرنسي، وفي نهاية المطاف، تمت تبرئة الدليمي من القضاء، فيما أدين أوفقير، الذي لم يكن متورطا لا في اختطاف ولا موت بن بركة، غيابيا بالسجن مدى الحياة، وبقية القصة معروفة، بعد محاولته الانقلاب على الحسن الثاني سنة 1972، أما الدليمي فقد لقي مصرعه سنة 1984 في حادثة سير مثيرة للريبة.
نقلت مجمل ما توصلت إليه للبشير بن بركة، وشقيقه بباريس في أكتوبر 1998، ولزكية داود في يوليوز 1997 وشتنبر 1998، إلى جانب المحامي موريس بوتان في 30 مارس 2004، بعدها طلب مني الأخير إذا ما كنت مستعدا لتقديم شهادتي للقاضي راماييل، فوضعت شرطين: ألا تعتبر شهادة بل رأي خبير، وأن يؤخذ هذا الرأي بإسرائيل وليس بباريس، فلم يتم الاتصال بي بعدها، وفي 27 شتنبر 2014، جدد المحامي بوتان طلبه أمام قاضي التحقيق الجديد سيريل بيرسو.
وبوساطة من الوزير الاسبق أحمد رمزي، قبل المسؤول عن الأمن المغربي حميدو لعنيكري لقائي، فحدث اللقاء في شتنبر 1998 بباريس بدروغستور بالشونزيليزي، فأخطرته أني سأنشر ما توصلت له في ملف بن بركة، فقدمت له الإسم الحقيقي للشتوكي.
طبعت العلاقات المغربية الإسرائيلية بحضور شبه دائم للموساد، فماذا قدم المغرب في المقابل لإسرائيل؟
بجهود وتبصر من الملك الراحل الحسن الثاني في مجال العلاقات الدولية، ظهرت إرهاصات اتفاق السلام بين مصر وإسرائيل، سبقتها المشاورات التي جرت بإفران.
وبقيت العلاقات بين إسرائيل والمعارضة السياسية، ممثلة في الاتحاد الوطني للقوات الشعبية من جهة، ومع القصر من جهة ثانية، سرية، وكان اليهود المغاربة يرون بعين الريبة هذه العلاقات دون معرفة أبعادها، وبفضل الولوج لأرشيف القدس، بات بإمكاننا فهم خبايا الوفاق اليهودي المغربي، الذي بدأه محمد الخامس، وطوره الحسن الثاني.
התנועה הציונית במרוקו
התנועה הציונית במרוקו
האוכלוסיה היהודית במרוקו לא ידעה על הציונות הרשמית ועל לבטיה בעולם ובארץ־ישראל והציונות במובן הפוליטי לא חדרה בקרב היהודים במרוקו. הכבוש הצרפתי ב־1912 במרוקו היה מאורע חשוב ליהודים, כהצהרת בלפור לגבי יהודי ארץ ישראל. מאורע זה, להלכה ,ולמעשה גאל את קהילות ישראל במרוקו. השאיפה לצאת למרחב, לשאוב ממעינות התרבות החדשה גרמו לכך שהיהודים פרצו את חומת ה״מלאח׳׳ על מנת להכנס בהדרגה למעגל החיים החדשים שנוצרו.
התנועה הציונית הרשמית הזניחה את מרוקו. בשעה שבארצות אירופה סבבו שליחי התנועה לשם הפצת הרעיון הציוני, שכחו מנהיגיה את גולת מרוקו ולא געשה הרבה כדי לחדור לשם. בבואו של מר שלמה כהן כגן ז״ל למרוקו על־מנת להקים אגודה ציונית, השיבו לו שלטונות מרוקו: ״אין טעם לעסוק בציונות בארץ בה קימות ״ועדי קהילות יהודיות״ מוכרות על ידי השלטונות. אף על פי כן מספר מר כגן, איך בלבטים קשים הצליח לארגן את התנועה הציונית, איך שגשגה וקבלה תגבורת חשובה של מר הלפרן ומר יהונתן טהורש ז״ל.
תנועת ״דרור״ היתה התנועה הראשונה שקמה במרוקו. היא הגיעה להשגים במספר מפעליה וחבריה בקבוץ׳ ביצירת מסרת תנועתית ודפוסים ארגוניים, חינוכיים והווי פנימי, היא הטיפה להגשמה המולדת בחיי הגולה. ציונים בודדים היו תמיד במרוקו, גם כאלה שהתכתבו אישית עם הרצל עוד לפני יסוד התנועה בארץ זו. ר׳ יצחק הלוי ארגן טקס לכבוד ה־2 בנובמבר 1917, ביוש שנתנה הכרזת בלפור על־ידי ממשלת בריטניה. אולם התנועה הציונית המאורגנת החלה לפעול למעשה בשנת 1920 תחת השם ״חברת מגן דור״ בקזבלנקה.
בתחילה היתה התנועה כלל ציונית והתענינה ביחוד בקרנות ובמגביות ורק בתקופה מאוחרת הופיעו שם המפלגות, ששמרו על הקשר עם המפלגות בארץ ומוסדותיה. שליחים כמו סמי הלוי ומר זאב חקלאי ויהודה גרינקר אשר נדדו למרחקים בהרי האטלס ובעירות נדחות, הם שעשו רבות לגאולת יהודי מרוקו.
כאשר הוקמה הפדרציה הציונית החלו סניפים רבים לקום בכל רחבי מרוקו. קבוצות נוער שונות התארגנו וקראו לעצמן על שם ״ביאליק״, ״גורדון, ״בן־יהודה״, ״טרומפלדור״, ״מזרחה״, פתח־תקוה״ החשוב ביותר בין ארגוני נוער אלה היתה תנועת קרל נטר, שמיטב פעילי מרוקו יצאו משורותיו, מאות בני נוער למדו את השפה העברית ושרו בעברית. הקופסה הכחולה של קרן הקיימת לישראל תפסה מקום נכבד בבית יהודי כמו המזוזה.
בתי ספר חדשים הוקמו על ידי הקהילה, ביניהם בית הספר ״מגן דוד״ ששמש סימנר למורים. מר שמואל ד. לוי,'שגר בקזבלנקה, יסד בית־ספר זה, שפעל רבות להפצת הלשון העברית. הוא שמש גם כיו"ר הקרן הקיימת שם. בקזבלנקה היה ״מועדון עברי״ שהתקיים במשך שבע שנים (47—1940). בראש מועדון תרבותי זה עמדו ה״ה ח״כ א. חסין (יו״ר), יחיאל בוסקילה ומאיר אביקסיס ביום מנהל בי״ס בחצרים שבבאר־שבע, כאן קבלו כמה מאות יהודים במרוקו הכשרה 'עברית ותרבות יהודית. מוסד אחר היה ״חובבי השפה״ שבין הפעילים היו ה״ה ח. נחמני (מהמפד״ל), ח״כ אשר חסין, שלמד חינם. מטרתם היתה להכשיר אגשים במסגרת התנועה, ציונית.
בקזבלנקה היה מוסד, בשם ״מגן דוד״ — שבשעורי ערב ביה"ס ,נורמלי עם כי"ח למדו צרפתית ועברית והכשירו מורים מוסמכים במסגרת בית־מדרש זה. בו היתה פנימיה בין המורים .במוסד זה היו ר׳ יעקב אדרעי (סגי נהיר) הרב מנחם גבאי, ש. ד. לוי (שד״ל) ומר אשר הסין ששמש מורה ומנהל במשך שנה וחצי עפ״י חוזה מיוחד.
במקומות מסוימים נחכרו חוות חקלאיות לשם הדרכה והכשרה לבני נוער. הציונות הפיחה רוח חדשה בקרב הגוער היהודי במרוקו.
בין שאר הפעלות החשובות של הקהילה היהודית במרוקו היתה קליטת פליטים שהגיעו מפולין ומארצות אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. הוגשה להם כל העזרה ביד רחבה.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
But her friends
Dispel her sadness.
Leading her blithelv
In a whirl of lightheartedness.
Gailv, thev sing and dance,
Leaving behind all worry. The young girl feted here
, Crowned with flowers ear to ear,
Is ready for the ceremony
Of the Henna.
Which is presented in a bowl
At the peak of the party.
With her hands and feet coated in Henna,
The fiancee prepares for sleep.
She is carried to her bed,
And falls asleep
With golden dreams.
Finally comes
The long-awaited moment.
Oh, my friends, what emotion!
The bride is queen,
The groom is king.
On Wednesday,
At around midday,
The invited guests arrive,
Overflowing with gaiety
At the house of the groom.
The engaged couple, upon their shoulders,
Are carried in a great brouhaha
To the house of Rah'a\
The Msem'in are already on hand
To play tunes of Ala25.
The boys sing and dance
Almost falling into a trance.
The girls trill Zgharit –
Their favorite melody.
And in the middle of the room,
There is a dais
Of embroidered velour.
It is the Talamon
In memory of King Solomon's throne
We lead the couple to the canopy
To celebrate the Huppah ceremony
The Rabbi, with solemn voice,
Blesses them for a life without worries.
The words Hare Atbarely said,
When the Zgharit commences anew
Soaring direct
To His Throne
To implore His blessing
For this splendid couple.
Elohim-
How thev are fair!
And bless them
And their new abode.
But what does the Hatan hold in his hand?
It is a fine crystal glass
That he shatters with a heavy key
If we break the glass in this way,
Believe me, it's not without reason –
The broken glass :
In memory of the destroyed House
The Temple of times past.
The key,
Symbol of the new home
Which the couple will make their own.
After having eaten and drunk,
After the speeches have been heard,
After the cakes and the tea,
Served with joy and gaiety,
All take leave of the couple, farewell!
And go, and leave them all alone.
Alone?
Not always;
Because at times,
My word,
They are so young,
Timid, without experience,
Nervous and without patience…
Then a goodly woman
Stays on a while,
And ardently explains to them
What, how and when.
Gently
She tells them
What is permitted
And what forbidden.
This woman is a fount of science
While I, your narrator, am reduced to silence.
The next day is called the "Sbah"
The couple, still drowsy,
Radiant and happy,
Host their two families.
And with them, friends,
Well-meaning and kind,
They have all come to hear
: "All is well, L'a'rossa a'la hir!