משא בערב – שמואל רומאנילי – ההדיר חיים שירמן
כל זה היה מורה באצבע, כי מאהבתו אותי עשה לי את כל הכבוד הזה. אמנם עוד לא ירדתי לעמק מחשבותיו, אם מישרים אהבני, או למען נסותי בחלקלקות, אשר על כן הודעתי דברי לבעל ביתי. ויגד לי כי ספר כתב הרב עלי לרבו – הוא הרב יהודה הלוי – בגיבר״אלטאר, ורבו השיב לו כי אמת היתה כי רוח מינות נוססה בי, אך כי בעל תורה הייתי, ׳ואולי יש תקוה כי מאור התורה ינחני בארח מישור; ואשרי המחכה ויגיע להאיר עיני׳. שמחתי לשמועתו, וממחרת בישיבה הסיבותי את שיחי וספרתי להם מעשה שהיה ברומי, כי קיסר פלוני תחת ענוש בן מות אחד על רוע מעלליו גדלהו וינשאהו, עד כי נכלם על הכבוד לא נכון לו, היטיב את מעשיו ויעש הישר והטוב. ומדי דברי ידעתי בפניהם אותות אשר הגידו פעולות דברי בלבם. אחרי הרים נסי כן עליהם, לא עמדתי עוד להאמין כי הסירותי את לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר, ולא הגיתי בלבי רק להעריך הדרושים כמשפט.
ביום השבת עת דודים היתה בבית־הכנסת אשר הייתי מתפלל בתוכה ובא הרב וכל להקת הנבונים. ראיתי כי השעה משחקת לי, אם כי השחיתה אשר כוננתי והוגיעתני להמירו לפתע פתאום. בעת הוצאת ספר־תורה שאלתי עוד את פי הרב וחזן בית־הכנסת, עליתי על הדוכן, הרימותי הטלית והכתנת על זרועותי אמה מזה ואמה מזה, ודרשתי בלב חזק ורוח נכון. מי הבין, מי לא הבין ומי חשב להבין; וכלם הודו את שמי כי עשיתי פלא, ויתנדבו כמשפטם וגדול יתר מאד. ביום ההוא גדל לבי ורמו עיני. בבואי אל ביתי, הבעל הבית רץ לקראתי ויחבקני וינשקני, והשכנים והשכנות שמחו ועלצו לפני, כי לא עשו כן הנשים המשחקות בשוב דוד מהכות את הפלשתי. גם יכלתי לשבת בארץ, כי היתה רחבת ידים לפני והודיתי הלשון וכתב ספרדי, וירבו התלמידים. רק בעבור אנשי המקום כי רעים וחטאים היו, ועל חליצותי אשר היו עלי למשא לא נתתי עיני ולבי לשבת שם כל הימים. כל יהודי העובר לפני בית תפלת הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח או יעבור! להצילני מעט מרשעת הגוים ההם נשאתי בגדי כדרך הריני״גאדוס, – הבוגדים באמונתם – בעבור יכירוני כי מארצות איירו״פא אני וישנו אותי לטוב.
הריני״גאדוס הם אנשי הצבא הנסים מספרד וממירים את דתם. כן דבר הקיסר מאר״וק, כי כל הבורח מספרד לארצותיו -או ימיר דתו או ישיבוהו לארצו לההרג. ורבים בחרו להמיר מלהיות תחת עול ספרד, הכי קשה עבודתם. וכאשר הערביאים לא יצלחו לכל כאשר הודעתיך, בבוא אנשים האלה שם יושיבום לשרי צבאות ולעורכי מערכה. על כן כלם נמנו על כלי מלחמה ולמשמרת המבצרים. ובהיותם כמוני בלתי מלומדים לבגדי מערב, נושאים אותם בדרך אחרת. ועתה אחי3 דרך לבושי מערב בגוים וביהודים, אגשים ונשים; ואחל מן הגוים. ודרך כלל אומר, כי כל מלונה נכונה לביתם, כל סחבות נכונו ללבושם, וכל אכל, אם כי נבזה, טוב למאכלם. לא ידעתי, אם כפילוסופים יחשבון או כבהמות נדמו.
היכל הקודש – כוונות התפילה והלכותיה עפ"י הקבלה- רבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל
הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.
הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.
לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.
ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.
הכת השנייה היא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.
בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.
לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו.
הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).
הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים המובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.
מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.
הכת החמישית, האחרונה, היא זאת של אוהבי תורה שלמדו ש״ס ופוסקים, מדרש ושאר ספרי רבותינו שמחפשים מבט כללי וכולל, שפה משותפת ורחבה שתוכל למשוך את אחינו הטועים לאחדות ואחווה, אהבה ורעות, חשובות כל כך היום לעם ישראל. גם בארץ וגם בחו״ל, המצב היום מלא אי-הבנות ומלחמות בין דתיים וחילונים, המגבירות לפעמים אף את שנאת חינם בתוך הקבוצות עצמן. מחלוקות אלו שרובן מקורן בארץ, מגיעות לחוץ לארץ ונותנות הרגשה שאור הגאולה מתרחק כל יום קצת יותר, ח״ו. חסרה לנו היום שפה שתדלג על המציאות, שאינה חומרית ובודאי נטולה אינטרסים כל שהם במטרה לאחד אנשים ודעות כ״כ שונים ונפרדים אחד מהשני. לדור שלנו נחוצה אחדות של הפרט ושל הכלל, כאשר חסרונו העיקרי הוא העדר שפה משותפת. האם לא הגיע הזמן להשתמש בשפת הקבלה?
האיחוד הזה, שהוא חובת השעה, נידון בספרים כדוגמת ״היכל הקודש״, כי בו נאמר שהייחוד נעשה ע״י הכוונות, הספירות והתפילות. כבר בזוהר מוזכרת החובה לדעת סוד התפילות ע״מ לענות אמן אחרי כל ברכה. המילים, שבשימוש בספרי הקבלה, הן ברובן מאוצר המילים שלנו, רק שפירושן שונה. היות ולכולנו החובה להבין את מושגי הקבלה, כי היא חיינו ואורך ימינו, ראוי לפתוח שער הגן הנפלא, שבו ניתן לפגוש מלאכים, כמו שכותב הרמב״ם אלבאז ״האדם צריך לכוון בצורה שנשמתו תגיע לעולם המלאכים, כדי להצטרף אליהם בקדושה״. הדור שלנו נכנס לעולם הדמיוני, הוירטואלי, שהוא מאוד קרוב לעולם הקבלה שהמושגים שלה אינם ממשיים בדומה לעולם המדע בכלל ושפת המושגים בפרט. רק בגלל זה חובה עלינו להרבות בהקדמות כדי לשוב למושגים של הקבלה ביודענו שעולם הקבלה הנו מים ללא סוף והקדושה היוצאת ממנו דורשת עוד ועוד יותר. זו מטרת ההוצאה לאור של ספרים מסוג זה, שדרשו ודורשים מסירות נפש גדולה. הלימוד בספר ״היכל הקודש״ בלי להיות מומחה בנושא מביע את הכבוד וההערכה החשובים ביותר שניתן לתת למחבר, רבי משה בר מימון אלבאז, גם אם התלמיד איננו מבין את כל המילים והמושגים המוזכרים בספר.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה – שלום בר אשר – חכמי מרוקו
אוחיון ר׳ יוסף ב״ר מרדכי, אבקת רוכל
כאזאבלאנקא [תש״ח – 948 ו], בדפוס יהודה ראזון
ליקוטים, חידושים ודרושים, בתוכם רמזים על הנקודות וטעמי המקרא, פירושים למדרשי פליאה, פסוקים ומאמרי חדל.
פ״ד דפים. כולל שני דפים הסכמות והקדמה ורשימת המחזיקים.
אוחנה ר׳ רפאל, יסוד מערבי
ירושלים [תרנ׳׳ו ־ 1896], דפוס הרי"ן לעווי.
ספר תיקון הברית – כולל ניתוח הסיבות השונות המביאות את האדם לפגום בבריתו, מיון הסוגים השונים של הפגמים, ופירוט דרכי התיקון לכל אחד מהם. התיקונים כוללים פרקים ודברים אחרים שעל המתקן לומר או לעשות.
בסוף הספר מספר פיוטים שחיבר אוחנה לכבוד אישים שונים.
אוחנה ר׳ רפאל, מראה הילדים
ירושלים [תרס״ה – 1905] דפוס חיים ר׳ אוחנה (בן המחבר).
אוסף ש״בו נקבצו ובאו כמה מיני רפואות ותעלות וסגולות וגורלות סדרתיים ע״ס א״ב והיה כל מבקש סגולה או רפואה למכתו או גורל לדעת מחלתו, או לראות מצבו ותכונתו, או לחזות בנועם מזלו וזוגתו…״
מהדורות נוספות: ירושלים תרע׳׳ד, 8°. תשכ״ג 12°. וכן מהדורה נוספת ללא ציון תאריך.
אוחנה ר׳ רפאל, פרשת רא״ה
ירושלים [תרס״ט ־ 1909], דפוס ״עזריאל״ ירושלים.
חידושים על ספר בראשית עפ״י פרשיות השבוע מלוקטים וערוכים בידי המו״ל, בן המחבר, חיים רפאל אוחנה.
אזולאי ר׳ חיים יוסף דוד [מכנס], תקון ברת
קאזבלאנקה, בית מסחר [=מו״ל] יוסף לוגאסי.
סדר תיקון כרת, כמנהג יהודי מרוקו.
״כולל כל הלימודים ממשנה, ומהרמב׳׳ם ואדרא רבא ואדרא זוטא, ונאספו יחד להקל על אלה החרדים שנהגו להיות נעורים לילה אחד כולו לתיקון העונות, וחיוב כרת כפי שיסד הרב הגאון המקובל כקש״ת מוהר״ר חיד׳׳א ז״ל״ 1= כבוד קדושת מורנו ורבנו הרב רבי חיים יוסף דוד אזולאי ז״ל](נוסח השער).
הלימודים כוללים מסכת כריתות, משניות שראשי התיבות שלהן הן שנ״ת חיי״ם, רמב״ם הלכות שגגות והלכות תשובה, ושתי האדרות. תפילת ״לשם יחוד״ לפני הלימוד ״ויהי רצון״ לאחר הלימוד. ״רבון העולמים״(תפילה לפני לימוד הקבלה מהאריז״ל) ופתיחת אליהו לפני האדרות. 78 עמי + כ״ו דפים.
אזולאי ר׳ חנניה חביב, הוספת מגן הדת
תוניס [תרפ״ה – 1925].
עיקרו של חיבור זה דברי ביקורת, השמצה וחירוף נוקבים נגד רפאל ביבאס וכמה רבנים נוספים מקהילת המערביים שבטבריה. המחבר מאשים את ביבאס (ואישים אחרים) בסחיטת כספים ורכוש רב מיהודי קהילות מרוקו בתואנה של בניית תלמוד תורה בטבריה. כן מאשימם המחבר בשימוש בכסף וברכוש זה לצרכיהם הפרטיים.
כתוב עברית, ערבית-מרוקאית וצרפתית.
בחיבור יש גם דברי ביקורת על קהילת קזבלנקה ומנהיגותה הרוחנית.
בפתח הספר ״תוכן העניינים״ של החיבורים שעומד אזולאי להוציא לאור, שעיקר עניינם המשך הביקורת.
אזולאי ר׳ חנניה חביב, מגן הדת
ג׳רבה {תרפ״ה – 1925], דפוס דוד עידאן
המשך לחוברת הקודמת כמובטח.
ביקורת על ענייני הסופרים בקזבלנקה; עשרה מאמרים להקמת מרכז ציוני בארצות המערב; המשך התקפתו נגד רפאל ביבאס; השקפה כללית על הריסת הדת בזמננו זה; ״עולם קטן״, הספד לזכר אביו של המחבר.
אזולאי ר׳ חנניה חביב, מורה צדק, חלק ראשון.
ג׳רבה [תרפ״ד – 1924], בדפוס ר׳ דוד עידאן.
שו״ת, פס״ד על חו״מ ואה״ע, בתוכם תשובותיהם של רבנים אחרים.
5 דפים הסכמות (ר׳ משה שתרוג, ר׳ מיכאל סעייד, ור׳ משה טייב) + כ״ח דפים 2°. חסר מדף כ״ט והלאה.
אזולאי ר׳ חנניה חביב, קרית חנ״א ח״א
סוסה שנת צדקה ״תרומם״ [תרפ״ה – 1925] דפוס מכלוף נג׳אר.
96 דרושים במאמרי חז״ל.
איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.
איטליה – הגשר בין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל.
לאיטליה נודע מקום בעל חשיבות ראשונה במעלה בתהליך שנגזר מן הגירוש של היהודים מספרד ומן העיצוב מחדש של מפת ההתיישבות היהודית באירופה בתקופה שלאחר שנת 1492. לתיאורו של התהליך, ראוי להבחין בין שני פרקי זמן : זה של השנים שתיכף לאחר הגירוש, ולעומתו התקופה הארוכה שלאחר העשור השלישי של המאה ה-16.
משנוכחו יהודי ספרד לדעת, שאין להם ברירה אלא לבחור בין ההגירה לבין ההמרה לנצרות, הועמדו שלומי אמוני ישראל בפני ההכרח להסדיר לעצמם ולבני משפחותיהם את ההגירה הלכה למעשה. האפשרויות לא היו רבות. כיוון שהכניסה לצרפת הייתה אסורה ליהודים, לא עמדו בפניהם כי אם כיוון יציאה אחד ויחיד ברך היבשה – פורטוגל. ואמנם לשם פנו בתחילה רבים מבין יהודי קסטיליה המרכזית והמערבית. מלך פורטוגל דרש מן מהגרים תשלום מס מיוחד עבור היתר הכניסה לארצו, ותמורת זה הבטיח לספק להם תוך זמן מסוים אוניות להפלגה בדרך הים. מספרם של מי שנהנו מן ההסדר ההוא אינו ברור די הצורך, וההבדלים בין הנתונים כה גדולים, שקשה להציע אפילו סדר גודל משוער בביטחון כלשהו. על כל פנים, רק מעטים מן המהגרים הללו סכו לצאת מפורטוגל בדרך הים על פי הסיכום עם מלך פורטוגל. המלך לא עמד בהתחייבותו. יתרה מזו, לימים אף נאנסו כל יהודי פורטוגל לעמוד בטקס טבילה, שבעקבותיו הוכרזו הם כנוצרים להלכה ולמעשה רנ"ז – 1497. לעומתם, מי שלא בחרו לצאת לפורטוגל, נאלצו לנסות להבטיח לעצמם מקום על אחת האוניות, שהועמדו לרשותם לפי חוזים מיוחדים שנחתמו בין בעליהן לבין נציגי הקהילות, והפליגו לשני כיוונים עיקריים : צפון אפריקה ולאיטליה. ואכן, לשם פנו רוב יהודי קסטיליה הדרומית וכן יהודי ארגון, ליאון וּולנסיה – הראשונים, כמובן בעיקר אל עבר המגרב הסמוך, ואילו האחרונים אל עבר איטליה.
איטליה לא הייתה בימים ההם מדינה אחת כבימינו. היא הכילה מספר גדול של מדינות קטנות וקטנות פחות, שנשלטו על ידי משטרים שונים :בדרום נמצאה מלכות נאפולי, שמלכה התייחס לבית המלכות של מלך אראגון. צפונית למלכות נפולי השתרעה מדינת הכנסייה, שהאפיפיור שלט בה כמעין מלך חילוני, בראש צבא וממשלה ; יותר צפונה נמצאו דוכסות טוקסנה, שבירתה פירֶנצי ; מדינת הדוכס לבית אֶסטֶה, שבירתה פֶרָרה. מדינת הנסיכים ולימים דוכסים לבית גונזגה, שבירתה מנאטובה ; הרפובליקה של לוּקָה, של גֶנואה ושל ונציה ; הדוכסות של מילאנו ; ועוד כמה מדינות ערים יותר קטנות. האיים של סיציליה ושל סרדיניה היו כפופים ישירות למלכי ספרד, ועל היהודים שבהם חלה גזירת הגירוש בדיוק כפי שהיא חלה על יהודי ספרד.
בדרך הטבע הייתה איטליה יעד מועדף מאוד עבור המגורשים. ראשית, בעלי האוניות, שהפליגו מספרד, היו ברובם אנשי ג'נובה ומיעוטם אנשי ונציה, ונתיבי הפלגותיהם היו נתיבי הקשר בין ספרד לאיטליה. שנית, כפי שמתברר מאחדים מן ההסכמים בין בעלי האוניות ונציגי הקהילות, שנשתמרו בארכיוני ספרד, האוניות, שברובן היו קטנות למדי, הועמסו עד לקצה גבול האפשר כדי להגדיל את הרווחים מן הנוסעים.שכן הנוסעים חוייבו בתשלום גבוה יחסית ולא הורשו לעלות בלא תשלום, פרט לשני נוסעים בלבד בכל אונייה. בתנאים כאלה נמצאה כמובן ההפלגה לאורך החופים בטוחה יותר מאשר בים הפתוח, ועבור ימאי ג'ינובה היה כמובן נמל האם של עירם יעד מועדף ביותר.
שלישית, לרבים מיהודי ספרד נצטיירה איטליה בוודאי כארץ מקלט מועדפת ; בימים ההם עמדה איטליה בסימן של שגשוג כלכלי ניכר ; האוכלוסייה היהודית שבה, שמנתה כשלושים וחמישה אלף נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישה מיליון תושבים, הייתה שנייה באירופה בגודלה אחרי זו של שבספרד, ויהודי ספרד עצמם כבר נמצאו במקרים רבים בקשרים מסוגים שונים עם יהודי אטיליה.
לשם השוואה יצוין, למשל, שהאוכלוסייה היהודית של פולין לא מנתה בימים ההם יותר מאשר אחד עשר אלף יהודים. שפת המקום ותרבותו היו קרובות למדי לאלה של הגולים מאונס, ולמעשה לא נדרש מהם מאמץ מיוחד כדי להשתלב כאן במערך הלשוני והתרבותי. ברבות מערי איטליה, ובמיוחד בנפולי וברומא, נמצאו כבר ספרדים רבים כל כך, ששכונות שלמות היו בעלות צביון ספרדי מובהק – ואין בכך פלא, שכן נפולי הייתה בירתה של מלכות השייכת להלכה לכתר ארגון, ואלו רומא נשלטה על אז על ידי אפיפיור ספרדי, אלכסנדר השישי לביתך בורגֶ'ה 1492 1503, שהעניק לחצרו צביון ספרדי מובהק. אין צורך לומר שבשל כל הסיבות הללו הייתה איטליה יעד מועדף ביותר עבור יהודי סיציליה, שכאמור, צו הגירוש חל גם עליהם. כדי להגיע לאיטליה לא היה על יהודי סיציליה כי אם לעבור את מיצר מסינה בלבד.
הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י
רק שנייה. הייתי חייבת לעצור לרגע ולנתח את המשפט. אם קוראים אותו בתשומת לב מגלים שהקוראן אינו מורה לנו לשחרר את כל העבדים, רק את אלה שבעליהם מחליטים שיש להם פוטנציאל להשיג מעמד טוב יותר. יופי של פנייה לרגישויות הסובייקטיביות, למוסר הפנימי, לחופש הבחירה שלנו. במילים אחרות, מוסלמים יכולים כיום לתמרן ולמצוא דרך לצאת מן המאה השביעית בהסכמתו של הקוראן – אם הם מעוניינים בכך. הקוראן מעניק למחוקקים הניגרים אפשרות בחירה: לעדכן, דהיינו למחות את חרפת העבדות. כמו בעניין הנשים, כך בעניין העבדים: ההחלטות שמוסלמים מקבלים הן החלטות שלנו, ושלנו בלבד. אי אפשר לייחס אותן לאלוהים.
הייתכן שהאיסלאם לא רק מתייחס בסובלנות למוסלמים המפרשים את הקוראן בכוחות עצמם, אלא שהעיסוק והחקירה האלה הם אולי הדרך היחידה ״לדעת את האיסלאם״?
במלוא המרץ עברתי לתיק עצום נוסף של זכויות אדם: היחס ללא־מוסלמים. כיוון שהאיסלאם נובע מהמסורות היהודיות והנוצריות, הקוראן מדבר הרבה על יהודים ונוצרים. הוא מעתיר חיבה על אברהם, אביהן של שלוש האמונות המונותאיסטיות. הוא מהלל את ישו בתור ״משיח״ יותר מפעם אחת. אמו של ישו, מרים, זוכה לכמה אזכורים חיוביים. יתרה מזאת, הקוראן מזכיר לנו את האומה ״התמימה״ של היהודים! אומה תמימה? היהודים? בדקתי כמה תרגומי קוראן לאנגלית רק כדי לוודא. לאור המחמאות החמימות שהקוראן מעניק לאבותינו הרוחניים, הגיוני שהוא מייעץ ליהודים ולנוצרים להירגע, כיוון שאין ״עליהם מורא ולא יגון״ כל עוד הם שומרים על נאמנות לכתבי הקודש שלהם.
עם זאת, הקוראן מושח מפורשות את האיסלאם בתור ״האמונה האמיתית״ היחידה: ״אכן הדת בעיני אלוהים היא האיסלאם.״ משונה. ואולי לא ? יש כאן רעיון בעל חשיבות עליונה – לא יכול להיות חשוב ממנו בתקופתנו המפולגת – והוא נוגע לסיבת היווצרותו של האיסלאם מלכתחילה.
כל דבר שהמוסלמים מצווים להאמין בו התגלה אלפי שנים לפנינו ליהודים. כאשר יהודים מסוימים סטו מדרך האמת שהתגלתה, כאשר סגדו לאלילים כמו עגל הזהב, הם העלו את חמתו של אלוהים עליהם. (אני יודעת, אני יודעת: איזה מין בורא עולם מקנא בגור של פרה? כנראה בורא שנאבק לאחד שבטים הנלחמים אלה באלה ללא הרף באמצעות נקודת מוקד שהיא אמונה משותפת.) נחזור לעגל. בשל תחיית עבודת האלילים נדרשה נוכחותו של בן נוסף של אברהם שיזכיר לעולם השמי את האמת של אלוהיו. זו הסיבה להופעתו של ישו. כך גם התנ״ך, כפי שהוא מוכר בעולם, מכיל בתוכו את ספרי תורת משה (הידועים לנוצרים השם הברית הישנה) ואת ספרי הברית החדשה. אבל בסופו של דבר, היו נוצרים שהתחילו לטעון שישו הוא אל בעצמו, נוסף על היותו בן האלוהים, ולא שליח אנושי שנבחר על ידי האל האחד והיחיד. עבודת האלילים איימה שוב לזקוף את ראשה (או ראשיה י).
ולכן, בסביבות שנת 610 לספירה, אלוהים חזר אל שיטת הנביאים ובחר במוחמד, צאצא נוסף של אברהם, להשליט סדר בבלגן שהיהודים והנוצרים גם יחד חוללו מההתגלויות שלו אליהם. משום כך האיסלאם חוזר להנחיות היהודיות המקוריות כדי לקבל מהן השראה ושלמות. בכל מקום שבו פתחתי את הקוראן, מעולם לא הייתי רחוקה ממסר אחד החוזר על עצמו שוב ושוב – כתבי קודש הקודמים לו ראויים לכבוד.
ברוכים הבאים לרעיון החשוב עד מאוד שאליו רמזתי לפני רגעים מספר: יהירות שבטית לא יכולה להיות האמת. כאשר קראתי מחדש את הקוראן כדי לחפש בו תובנות על ״האחר״, הבנתי שלא נאמר למוסלמים להימנע מכל היהודים, אלא מאותם יהודים הלועגים לאיסלאם כדת שגויה מעצם טבעה. ולמוסלמים אסור לשלול גם את תקפותה של היהדות, כי הרי אנחנו מפקפקים באמונתנו שלנו.
בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
בלמונטה-כפר האנוסים בפורטוגל
נעם פש
ליסבון, פורטוגל,
שבט תשס"ה
בשנת 1493 (זמן הגירוש מספרד) יהודים רבים נמלטו לפורטוגל ביניהם היו 3 משפחות יהודיות, שרצו בכל כוחם לשמור על המסורת והדת היהודית.
לכן, לא נסעו אל אחת הערים, אלא הם מצאו לעצמם איזור מרוחק, הר ירוק ושליו באיזור שנקרא Serra da Estrela("יער הכוכב") והקימו בו כפר משלהם, הם אמנם הכריזו על עצמם כ"נוצרים חדשים" (מאראנוס) אבל בסתר שמרו על המסורת היהודית, בכל מה שיכלו. השכנים הנוצרים היו רחוקים, וידה הארוכה של האינקויזיציה לא השיגה אותם. אבל הכל נשאר בהסתר ומחבוא.
כדי לא להתבולל בין הגויים, וכדי לשמור על המסורת התחתנו שלושת המשפחות היהודיות רק בינן לבין עצמן, כך ששמות המשפחה בכפר כולו הן תמיד דומים, (הנריקז, מנדס, אוליווירה) הכפר גדל במשך הזמן, אבל כמעט ולא הפריעו את מנוחתם.
מי ששמר בעיקר על המסורות היו דווקא הנשים, הסבתות והאימהות, והן היו אלה שדאגו לגחלת שלא תכבה מאות שנים, הם חינכו את הילדים ושמרו את השבתות, כי הגברים היו חייבים ללכת לכנסיה, ולסחור עם הגויים, ולהיראות בפניהם כנוצרים.
לפני כמה שנים הגיעו לבלמונטה כמה רבנים מעמותת "שבי ישראל" והרבנות הראשית, והיהודים ה"ישנים" חזרו ונעשו ליהודים "חדשים" כאשר לימדו אותם את כל הדינים ומסורות שנשתכחו מהם. לפני בערך כ10 שנים יהודי-צרפתי תרם להם בית-כנסת ומקווה, וכיום יש שמה חנויות עם שחיטה, מאפיות כשרות, מוזיאון יהודי ועוד.
עדיין, נשמרות בכפר מסורות מן הימים האפלים, מנהגים שמראים על העוצמה של האמונה היהודית, והרצון להמשיך אותה בכל דרך.
עוד במאה ה-12 הקימה הכנסייה את מוסד האינקוויזיציה, שמטרתו היתה "לנקות" את כל מי שלא האמין באמונה הנוצרית כמו שהוותיקן והאפיפיורים רצו. הם קראו לזה "אינקוויזיציה" שמשמעותו "חקירה". השיטות שבהם היא השתמשה היו אכזריות במיוחד. באמצעות איומים ועינויים מהם הכריחו אנשים "להודות" בכל מיני דברים שהם לא עשו. ועוד יותר גרוע – להלשין על חברים שלהם ועל בני משפחה.
האינקוויזיציה הספרדית – שנולדה מאוחר יותר, רק במאה ה-15 – היתה הגרועה שבכולן, והיא חיפשה אחרי כל היהודים ה"אנוסים" (שקרו להם כל מיני שמות, תלוי במקום: "מאראנוס" "צ'ואטוס" "קריפטו-ז'ודיאוס" "קריסטוש-נובוש" ועוד) וכל מי שנמצא "אשם" בקיום מצוות היהדות הועלה המוקד ונשרף חיים. כל הרכוש של הנספים הועבר לידי הכנסייה, וזו היתה עוד סיבה להעליל על היהומדים העשירים דווקא.
לפורטוגל הגיעה האינקויזיציה רק בשנת 1531, ועד היום ישנה את הכיכר שבו הועלו ה"כופרים" (רובם יהודים) על המוקד, כשהם זועקים בקול "שמע ישראל". (אם מקשיבים טוב, אפשר עוד לשמוע את ההד…) הכיכר נקראת "רוסיו" (Rossio), והיא נמצאת במרכז העיר העתיקה של ליסבון, ליד המנזר הדומיניקני, שבה ישבו חוקרי האינקיוויזיציה.
השריפה של ה"כופרים" נקראה "אאוטו-דה-פה" (Auto-da-fé ) "מעשה האמונה".
האינקוויזיציה בפורטוגל בוטלה, רשמית, מאוחר מאד, רק בשנת 1837.
Sidney S. CORCOS – L’ÉCOLE ANGLAISE POUR FILLES DE MOGADOR
Sidney S. CORCOS
L’ÉCOLE ANGLAISE POUR FILLES DE MOGADOR
À la lumière de documents inédits et récemment découverts
La découverte de documents concernant l’Ecole Anglaise pour Filles juives de Mogador au Maroc (Ecole “Honneur et Courage”) jette une lumière nouvelle, intéressante et passionnante sur la gestion de cet etablissement, et sur la personnalité particulière de Stella Corcos qui le fonda et le dirigea. Elle nous renseigne également sur les visiteurs de la ville et de l’étranger qui s’y rendirent de marque à la fin du 19ème siècle et au début du 20ème.
La découverte de ces documents avait commencé par le dépouillement de lettres anciennes et d’autres papiers datant des années 1950. Dans l’une de ces lettres, il était signalé que Miss Florence (la fille de Stella) avait transmis deux “Livres d’Or”, propriétés de Stella et de l’École, à la “Anglo-Jewish Association” de Londres.
Note de l'auteur ;
- L’Anglo-Jewish Association a été créée en 1871 à Londres dans le but d’œuvrer à la défense des droits des juifs par des moyens diplomatiques. Ses objectifs et ses actions étaient identiques à ceux de l’Alliance Israëlite Universelle. L’Association s’activa dans le domaine de l’éducation dans les pays “non développés”. En plus de Mogador, elle gérait des écoles à Bagdad, Aden, Jérusalem (école Evelina de Roshchild) et ailleurs.L’un des premiers dirigeants de l’Association fut Claude Montefiore , qui était le cousin de Stella Corcos, elle-même issue de cette famille par sa mère, Rebeka Montefiore. (Voir "BRIT" 20 à propos de l’arbre généalogique des Corcos). Cette alliance familiale eut une grande importance sur la fondation de l’Ecole de Mogador et sur l’aide financière qu’elle reçut. En 1900, l’Association comptait 36 agences.
Cette information avait piqué ma curiosité, et je commençai à tenter de suivre les traces de ces “Livres d’Or” tout d’abord à l’occasion d’un de mes voyages en Angleterre, puis par des conversations téléphoniques et des courriers éléctroniques, mais en vain. Le seul détail important que j’avais réussi à éclaircir fut que les archives de l’Anglo-Jewish Association avaient été transférées à l’Université de Southhampton, et qu’il était probable que ceux de l’Ecole de Mogador s’y trouvaient aussi.
A ce stade, je décidai qu’il serait plus efficace de faire agir une personne qui se trouvait sur place en Angleterre et qui pourrait plus facilement entrer en contact avec les responsables concernés. Je m’adressai donc à l’une de mes parentes, elle aussi arrière-petite fille de Stella, et, après que je lui fis dûment comprendre l’importance de ces documents pour l’histoire de la famille et celle de Mogador, elle voulut bien s’atteler à la tâche.
Les résultats ne tardèrent pas à être obtenus: les Livres d’Or furent localisés à l’Université de Southampton, qui accepta de les photographier en micro-films et de nous les adresser.(4)
C’est ainsi que nous prîmes connaissance de deux “Livres de Visiteurs” de l’école depuis l’année de sa fondation en 1885, jusqu’à 1915, date proche de sa fermeture.
Le document comprend 69 pages qui contiennent des remarques des visiteurs, leurs commentaires sur la façon dont l’Ecole était dirigée, leurs impressions à propos des élèves, de l’équipe enseignante, et de la directrice Stella Corcos.
Il semble que seuls les visiteurs importants aient été invités à noter leurs commentaires lors de leurs visites officielles et à signer le Livre d’Or. Du moins est-ce mon impression basée sur les dates des visites, les noms des signataires et leurs titres (voir table des visiteurs en Annexe 14).
En tout, 79 visites sont détaillées dans les deux Livres (mais plus de 79 visiteurs, puisque souvent c’étaient des délégations entières qui arrivaient, dont seul le chef était invité à signer). Parmi elles, des visites réitétées de personnalités occupant des postes officiels, comme par exemple le Consul de France qui était revenu quatre fois, le Consul d'Italie trois fois, les Consuls d'Espage et des Etats Uni deux fois.. Cependant, à la lecture des textes, on s’aperçoit que plusieurs d’entre eux signalaient qu’ils étaient revenus plusieurs fois sans que leur passage ait été marqué par une signature sur les Livres d’Or (voir par exemple les remarques du directeur administratif du Consulat de France (Annexe 3) . On peut en conclure que toutes les visites officielles n’étaient pas systématiquement recensées sur les Livres.
De même, le Consul britannique Broome indique (Annexe 10) que des fonctionnaires du consulat avaient visité l’Ecole cinq fois entre les années 1888 et 1910.
La plupart des textes sont écrits en anglais, quelques uns en français, et une minorité en italien, en allemand, et en espagnol. Ceci ne fait que confirmer la nature internationale de la ville de Mogador, qui avait été un centre de commerce et un port de négoce avec l’Europe depuis le 18ème siècle jusqu’au début du 20ème.(5)
Une partie des visiteurs de l’Ecole étaient les consuls des Grandes Puissances accrédités à Mogador (en tout, 25 consuls et vice-consuls; certains parmi eux étaient des visiteurs qui revenaient pour la seconde fois en provenance du reste du Maroc, tels un journaliste de Tanger, ou un consul de France à Casablanca en vacance). Par ailleurs, des personnalités importantes qui visitaient l’Ecole travaillaient dans la ville, présidents de la Communauté Israélite, directeurs d’écoles et maîtres. Même de l’étranger arrivaient des éducateurs et des directeurs d’établissements, dont les remarques sont particulièrement intéressantes.On trouve enfin des missionnaires anglicans qui exerçaient dans la ville (voir ci-dessous et Annexes).
Une partie des noms de visiteurs et des textes est indéchiffrable, à cause de l'écriture illisible et des signatures compliquées.
En annexe 14 est détaillée la liste des visiteurs dont les noms et les fonctions ont pu être déchiffrés de façon complète ou partielle.
Il faut souligner qu’aucune personnalité rabbinique n’a signé le Livre d’Or (mais il se pourrait que certains rabbins aient visité l’Ecole). On peut supposer que l’Institution rabbinique de la ville était opposée à l’idée même d’une école pour filles juives. Cette même Institution avait émis des réserves lors de la fondation des écoles de l’Alliance en général, et des écoles pour filles en particulier, à cause de leur orientation “laïque”. Cependant, lorsque les écoles pour filles ont commencé à fonctionner, les parents et les rabbins se résignèrent, car ils constatèrent que les filles recevaient une formation professionnelle, (et surtout qu’elles n’allaient pas dans les écoles de missionnaires). En effet, le but initial de la fondation de l’Ecole Anglaise était de détourner les filles juives (généralement issues de milieux pauvres) de la tentation de s’inscrire dans les établissements de la Mission anglicane qui avait elle-même ouvert ses portes à Mogador.
En 1876, 30 juifs étudiaient dans l’école de la Mission (6). D’après les informations du professeur Bashan(7) l’Ecole anglaise réussit à en retirer 32 filles en 1885.
Les notations du Livre d’Or nous offrent des renseignements precieux sur l’Ecole, et nous permettent de suivre ses activités, d’observer son évolution, la façon dont elle a été dirigée, les matières qui y étaient enseignées, l’ambiance générale qui y règnait…On y apprend la façon dont les élèves étaient habillées, les noms des maîtresses, et même l’apparence des classes, et enfin la personnalité particulière de Stella Corcos.
L’un des premiers à avoir visité l’Ecole, “cinq mois après son ouverture” fut Meyer Corcos (8) qui était Consul général des Etats-Unis d’Amérique à Mogador (voir Annexe 11). C’est ainsi que nous apprenons que l’ouverture de l’Ecole eut lieu au mois de juillet 1885. Dès ce premier témoignage, nous sommes impressionnés par son bon fonctionnement aussitôt après son inauguration.
Les remarques des visiteurs montrent qu’il régnait à l’Ecole une athmosphère d’ordre et de propreté, et que les élèves étaient vêtues avec soin. On y souligne que les classes avaient un aspect “conforme à leur destination” (il faut noter qu’au début l’Ecole occupait un des étages du domicile privé de Stella).
Les visiteurs rendent compte de la bonne ambiance qu’on y sentait, de l’évidente satisfaction manifestée par les élèves qui y apprenaient avec intérêt et dans la joie, tout en étant sérieuses et appliquées. Les élèves semblaient sûres d’elles-mêmes, intelligentes, bien éduquées. Bref, une réussite pédagogique.
D’après ces témoignages, on apprend que les matières enseignées étaient: l’histoire, la géographie, la grammaire, la littérature, la culture générale, l’arithmétique, la lecture et l’écriture, l’anglais, le français, la traduction, le chant, la couture, le piano et le théâtre (9) (voir annexe 6: le témoignage de Mayden, le vice-consul britannique qui decrit la représentation théâtrale à laquelle il a assisté à l’Ecole).(10)
La majorité des cours étaient dispensée en langue anglaise, qui n’était pas la langue maternelle des élèves. Une partie des visiteurs s’en émerveillait, tout en soulignant la difficulté que devaient éprouver les petites filles à se confronter à quatre langues: Anglais, Français, Judéo-arabe et Arabe. (Annexe 2)
Stella Corcos s’obstinait à ne parler qu’anglais et avait l’habitude de dire à son entourage – même aux arabes – qu’ils se devaient d’apprendre cette langue.
Presque tous le visiteurs expriment leur admiration pour l’Ecole et ses classes. Un directeur d’école d’Angleterre écrit: “Ce n’est pas seulement des Iles Britanniques que viennent les bonnes choses; il y a encore un espoir pour Mogador” .(Annexe 7)
Nous apprenons qu’une méthode d’enseignement “excellente et avancée” est appliquée, qui encourage les élèves à penser par elles-mêmes. Ce sont les remarques des visiteurs qui viennent pour la seconde ou la troisième fois qui sont les plus éloquentes, car elles mettent en évidence les progrès des élèves, et le perfectionnement de l’Ecole d’année en année.
Le directeur de l’Alliance Israelite écrit que l’Etablissement peut avantageusement se comparer aux meilleures écoles de l’Alliance du Maroc. Les visiteurs en provenance d’Angleterre, et parmi eux des éducateurs, constatent que l’Ecole de Mogador est d’une qualité supérieure à ses équivalents anglais, et que le niveau des filles égalait, et parfois dépassait celui de leurs condisciples d’Angleterre (voir les témoignages des délégués des Iles Britanniques en Annexes 8, 9, et 12). Le représentant de l’Anglo-Jewish Fondation écrit qu’il rendra compte à ses supérieurs et aux autorités britanniques de l’excellence de l’Ecole.
Le ministre de France au Maroc (ambassadeur) va même jusqu’à écrire que l’établissement est “un trésor pour tous les amoureux de la Civilisation”. Un autre déclare que l’Ecole est “un grand pas vers le Progrès”. Le consul italien Saroussi conclut ses propos en disant que les élèves ont obtenu des résultats remarquables dans trois domaines: la discipline, la présentation, et le savoir.
Mais par dessus tout, il faut souligner l’importance des témoignages des visiteurs qui mettent en avant le rôle de l’Ecole dans la vie de Mogador. Certains y voient un gain pour la ville entière; d’autres y apprécient l’apprentissage des filles pour leur futur fonctions de “mères et d’épouses fidèles et aimantes”, des femmes possédant une bonne instruction qui leur permettra de s’insérer dans la société et de gagner leur vie honorablement.
C’est ainsi que d’après un rapport de 1907, deux élèves furent employées comme secrétaires par les vice-consuls d’Angleterre et d’Autriche (11).
L’ensemble des visiteurs de l’Ecole, présidents de la Communauté juive, diplomates, éducateurs, missionnaires, journalistes ou simples passants, tous rendent hommage à la personnalité de la directrice, à son rôle essentiel dans la réussite de l’établissement qu’elle avait créé. Ils ne ménagent pas leurs louanges pour souligner l’étonnante réussite du projet éducatif de Stella Corcos.
Cela nous permet de mieux connaître la personnalité et l’action de cette femme si active.
On voit se dessiner le personnage d’une femme charismatique, énergique, au comportement affable, éducatrice émérite et brillante, “une professionnelle étonnante de l’enseignement”, qui faisait preuve d’une grande patience et d’une persévérance hors pair pour consacrer sa vie à cette Ecole. Elle était adorée par ses élèves qui lui exprimaient leurs sentiments de respect, d’affection et de fidélité.
En 1904, l’époux de Stella, Moses Corcos mourut à l’âge de 59 ans. Il était lui-même une personnalité éminente, l’un des grands commerçants de la ville. Stella demeura seule avec ses six enfants qu’elle éleva, tout en continuant à diriger l’Ecole et à gérer avec succès les affaires de son défunt mari.
Mais Stella n’était pas la seule à faire l’objet des éloges des visiteurs. Le reste de son équipe est également félicité dans le Livre d’Or: les filles de Stella, Miss Winnie et Miss Florence (non citée), qui enseignaient à l’Ecole, ainsi qu’une autre maitresse du nom de Miss Duran font l’objet d’éloges nombreux, de même que Miss Beck, une anglaise qui s’était installée à Mogador en tant que nurse, dont on souligne les indéniables qualités pédagogiques.
Il est intéressant de citer la visite de Baldwin le 23 mai 1888 (voir Annexe 2) qui était arrivé à Mogador la même année en tant que missionnaire chargé de fonder une antenne de l’”Association du Sud” dans le but de convertir les juifs au christianisme (12). Après sa visite, il manifeste son admiration pour l’Ecole, bien que l’une des raisons de sa fondation était d’empêcher les filles de fréquenter les écoles de la Mission. Il termine son témoignage en écrivant (à l’intention de Stella): “que le Dieu d’Abraham, d’Isaac, et de Jacob vous bénisse”
De même le missionnaire Zerbib (voir Annexe 13) visita l’Ecole. Il était citoyen français originaire d’Algérie et s’était installé à Mogador en 1875 afin d’y mener ses activités de conversion et de diriger l’école des missionnaires de la ville (13). Plus tard, il deviendra le chef de la délégation des Missions au Maroc. (Il convient de rappeler que la Mission obtint à Mogador des résultats quasi insignifiants par rapport aux efforts déployés par les missionnaires).
En conclusion: Ce Livre d’Or éclaire d’une lumière nouvelle le fonctionnement et le rôle de l’Ecole de filles “Honneur et Courage” qui a exercé ses activités pendant 30 ans à Mogador à la fin du 19ème siècle et au début du 20ème.
L’Ecole fait l’objet des plus grands éloges de la part des représentants des Grandes Nations, anglais, français, italiens, espagnols, autrichiens et américains. La Communauté juive et ses institutions éducatives se joint à ces compliments. Mais les instances rabbiniques officielles s’abstiennent de noter leurs impressions dans le Livre d’Or.
L’Ecole a survécu aux périodes de marasme économique qu’a connues la ville de Mogador, au début de son déclin en tant que port prospère et proéminent du Maroc, et à la fin de l’ère des “Marchands du Roi”(13). Même pendant les années de famine et d’épidémies (14) l’Ecole a réussi à se maintenir. L’entrée des Français et le Traité du Protectorat de 1912 ne parvinrent pas à l’ébranler.
C’est ainsi que cette Ecole a continué à prospérer jusqu’en 1915. Elle a laissé son empreinte sur des générations de filles juives et a contribué à élevé le niveau éducatif de la ville en général et de sa communauté juive en particulier.
AUX LECTEURS: Je lance un appel à tous les originaires de Mogador qui pourraient donner un témoignage personnel (oral ou par écrit) sur les écoles anglaises de la ville, ou sur les écoles en général. Toute personne désireuse de transmettre des documents ou des photographies est invitée à prendre contact avec moi par l’entremise de la revue “BRIT”.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – ממזרח וממערב כרך ד'
ממזרח וממערב כרך ד'
ממזרח וממערב כרך ד
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
בעריכת שמעון שורצפוקס
תשמ"ד – 1983
תוכן הספר
יוסף ינון(פנטון): תפילה בעד הרשות ורשות בעד התפילה — זוטות
מן הגניזה
משה עמאר: לתולדות ר׳ אהרן אבן חיים
משה עמאר: תיאור קובץ תשובות ר׳ אישטרוק אבן שאנג׳י וחכמי
דורו (כתב־יד גינצבורג 1016—548)
משה חלמיש: ספר ״לחם שלמה״ לר׳ שלמה ב״ר דוד הכהן
בנימין בר־תקוה: בקשותיו של ר׳ יעקב בן צור
יהודה רצהבי: מעשי בית־דין צנעא במאה הי״ח— לקט תעודות
מפרוטוקול בית־דין
אפרים חזן: ארמית ועברית בשירת רבי דוד חסין
תקצירים בעברית
חלק צרפתי
VII Haim Zafrani: Profil intellectuel du Lettré Juif et de son
congénère Musulman au Maghreb (du 16e au 20e siècle)
XXXI J. P. Filippini: Juifs émigrés et immigrés dans le port de Livourne pendant la période Napoléonienne
XCIII English Summaries
Lettre juif et musulman – au Maghreb
PRESTIGE DE LA SCIENCE
L'importance de la science et le rôle prédominant de la connaissance n'échappent à personne, "la seule vraie valeur et la seule hiérarchie sociale incontestée reposant sur le savoir" Une fois acquis, le savoir confère des privilèges qui peuvent paraître exorbitants dans certains cas. Le lettré bénéficie en effet d'avantages matériels non négligeables, quel que soit, du reste, son état de fortune. La franchise fiscale, l'une de ses importantes prérogatives, a fait l'objet, tout au long des siècles, de nombreuses mesures législatives, ordonnances et responsa, qui en sauvegardent l'application stricte, l'étendant à des catégories de plus en plus nombreuses de "lettrés" ayant droit au titre de talmid hakham.
Le lettré jouit, en outre, d'un ascendant moral indéniable, dépassant parfois le champ spirituel pour atteindre une dimension mystique; le magistère intellectuel se double de l'autorité ésotérique; tout rabbin de renom est entouré de l'auréole de saddiq intercesseur et finit en odeur de sainteté.
Les sépultures de rabbins métamorphosés, le plus souvent après leur mort, en saints et santons miraculeux, sont vénérées de tous; elles constituent l'objet d'un véritable culte et le lieu de pèlerinages réguliers (ziyara) à l'occasion de diverses commémorations et hillula-s. Le savoir peut devenir une source de puissance héréditaire; l'auréole de sainteté et le pouvoir surnaturel qui lui est attaché sont considérés comme transmissibles du thaumaturge à ses descendants qui en font parfois un usage abusif. Nous avons connu personnellement deux familles qui bénéficiaient, il y a quelques années encore, d'un crédit aussi exorbitant: la progéniture de Rabbi Hayyim Pinto, rabbin halakhiste et kabbaliste du début du 19e siècle, enterré dans le vieux cimetière de Mogador, et celle de Rabbi David ben Baruch Hakkohen (18e siècle), enterré à Azrou n'Bahamou, en amont de Taroudant, dans le Sous. Leurs enfants et petits enfants, héritant de l'autorité de leur ancêtre et de sa sainteté, s'en sont prévalus pour en tirer profit. On connaît aussi le destin extraordinaire de la famille Abihsera et de son fondateur Rabbi Ya'aqob, né au Tafilalet (Maroc Oriental), enterré à Demanhour, en Egypte; on sait la puissance et la magie que d'aucuns attachent à ce nom prestigieux.
La société musulmane maghrébine connaît les mêmes phénomènes et les même débats entre l'orthodoxie et les manifestations populaires de la religion qui confinent parfois à l'hétérodoxie, voire à l'hérésie, et que condamnent, du reste vainement, le rabbinat et l'Islam officiels, J. Berque écrit: "Les mystiques, vrais ou faux, y abondent. Leur crédit est immense sur le peuple, qu'ils bernent et rançonnent. Cependant, la crédulité de la masse est telle qu'elle voue sa vénération au souji et à ses descendants. Il se crée ainsi une sorte de népotisme de la sainteté dont Al-Yousi dénonce… le ridicule. Cela s'observe surtout chez les fils d'ascètes. Le premier venu d'entre eux cherche à s'orner des grâces de son père, dont il poursuit les sectateurs…". La suite de ce texte est très savoureuse et décrit une situation quotidienne et banale dans les sociétés juive et musulmane.
Dans le monde juif en général et maghrébin en particulier, le savoir n'est pas l'apanage d'une classe comparable à celle des clercs dans la société chrétienne médiévale, ou des 'ulama "oulémas" et fuqahâ' en Terre d'Islam. Il n'est pas non plus élitaire dans le sens où il serait réservé à une catégorie sociale déterminée, à une aristocratie de l'argent ou aux dignitaires et notables que distinguent leurs fonctions spéciales dans la direction ou l'organisation communautaires.
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל
המידות בהשקפת־עולמו
כבר הזכרנו כי ״האדם שלמותו במדות, והוא סור מרע ועשה טוב״. אבל האדם ״אין ראוי שיתנהג כל ימי חלדו על פי מדד. א' אף כי תהיה מדה יקרה כענוה וברוממות כי לפעמים צריך האדם להיות עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים וג״כ צריך האכזריות לפעמים״. במיוחד אמורים הדברים במנהיג ומלך ״אשר הוא המראה אשר בו יסתכלו האנשים ויתנהגו על פי מדותיו כי יש לו להתנהג בשני עניינים מתחלפים כל אחד לפי מקומו ושעתו. שהוא התוקף והחולשה… וכבר אמר חכם א׳ בעת מותו למלך א׳: הזהר, שלא תהיה לח — ותתעצר (כלומר יסחטו אותך), ולא יבש — ותשבר, ולא מתוק — ותמצץ, ולא מר — ותמאס״ .
אין ׳מידות טובות מוחלטות, אלא הכל ביחס ובהתאם לשעה ולנסיבות. היחס בין הטוב ליפה
לשאלת זהות הטוב והיפה הוא אומר: ״כדברי אבן חמד צרכי היפה הם יותר קרובים להיות נענה עליהם… גם כי הוא אות על יופי המדות כי העין והפנים הם כראי מוצק לדבר הפנימי.
אבל במקום אחר אומר: ״כבר נראה מרז״ל היות האנשים היפים אינם מוכנים לשלימות חכמה אמרו… חכמה אינה מתקיימת אלא במכוערים, כי נראה היות דעת זו העלמה (= מתעלמת) דעת הפילוסוף: השמר ממי שרשמו הטבע, והוא השיב שאינו כן רק כל מאי דסאני, טפי גמיר… אבל מה נעשה שמדברי חכמים נראה שהטעם בזה מפני שמתגאה ביופיו״, ולזה ״הנוי נאה לצדיקים… כי אינם מתגאים״. והיופי לצדיקים לא רק שאינו מפריע לחכמתם, אלא יופיו ״ותכונת האיברים בו״ מורים על ״יופי תכונתו ונועם שכלו וחכמתו״ .
גמילות חסדים
מידה זו הוא מעלה על נס, ומבסס דבריו על המדרש: ״גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין… אלא בצלו של הקב״ה… ולא יושגחו לא על ידי מלאך ולא ע״י שרף אלא על ידו כי בזה לא יתן דבר קצוב… אבל בלי תכלית.
התשובה
התשובה היא ערך גדול, והוא מתאר את שלושת המניעים לחטוא: ״לה קונגילאסיון — אם דם לבו חם רותח על הרוב אי אפשר שלא יחטא. לה קוניבירסאסיון — החברה והשכנים הרעים אתם הוא משוחח ובא במגע. לה גיניראסיון — אם הוא מזרע רשעים כי הסגולה שמורה בזרעו ולזה לא רצה אברהם אבינו להשיא בנו לכנענים״ »ג.
אבל הייחום לא תמיד קובע. אדרבא, שכר גדול ושלמות גדולה לאדם שיעבוד אלוקיו נגד אופיו — שיתאמץ לסגל לו מידות טובות: ״בענין עבודת האל יותר נאות המנגד לטבעו ונוהג יושר במלאכה יותר מהטבעי… כי בזה יוכר גודל אהבתו לשי״ ת אף שהיו לו מונעים״
הסתפקות במועט
על מדה זו הוא אומר:
ומהידוע כי האדם ניכר בכיסו ובכוסו והוא מוסר טוב, גם תועלת… כי רוב החלאים יבאו מאכילה גסה… וכן ראיתי מי שכתב: תמהני על מי שמשים לבהמתו אוכל בשיעור קצוב ולו — אין שיעור… רק הב הב כל היום .
השתקפות מצב היהודים והערבים
תמונות ממצבם של המגורשים במארוקו עולות באופן ברור מכמה דברים שלו בפירושיו.
על הפסוק ״תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו מפרש הוא: ״עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי״. ודאי שתמונה זו ראה כמה פעמים בעיניו. ולפסוק ״כל זאת באתנו ולא שכחנוך״ שואל ומשיב: ״וא״ת הרי אנו רואים כמה יהודים ששותים מי הגיות? אמר שזה אינו אלא בהכרח, אבל הלב לא נסוג אחור לבנו מעבודת האל ית׳ אע״פ שנראה שנטתה אשורנו מני דרך. שאם שכחנו שם אלקינו… הלא אלקים יחקור זאת, ויש מין אחר: שעליך נהרגים כל היום״. ובמקום אחר: ״השקיתנו יין תרעלה — יין שמתיר עולה של תורה כי הצרות והאונס פוטרין את האדם מן המצוות כי אנוס רחמנא פטריה״
המקובלים במרוקו – משה חלמיש
דוד חסין. 1730 – 1790. גדול משוררי מרוקו בשיריו ניכרת השפעה קבלית. על רבי דוד בן אהרן חסין, יש שירשור ארוך במיוחד בנפרד שטרם הושלם.
דוד הכהן. נפטר י"ט בתמוס תס"ח. אב בית דין תיטואן. רבי יעקב בן צור מכנהו בקינתו " החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא דקדישא ( עת לכל חפץ ).
דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמה לספרו הוא מכונה המלך דו, מאור הגולה, ידיו רב לו בנסתר ובנגלה, ועוד. ספרו " משכיל לדוד " , הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח בעיר תוניס. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ"ך, זוהר ועוד.
לדעתי ( המחבר ) הוא מכיל מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת שכותרתה היא : הגהות על ע"ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית מדרשם של רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם בן מוסא, על ידי תלמידים רבי יעקב פינטו, שהיה רבו.
פעמים הרבה הוא מזכיר את " מורנו הרי"ף, והכוונה לדעתי, לרבי יעקב פינטו הנ"ל. כן אתה מוצא " עיין בההגהות דברי הראב"ם והרא"א והרי"ף ז"ל, והן אמת שלדברי הרב אברהם אבן מוסא ז"ל יקשו. ובהמשך שם שהרב הראב"םפירש שיחותיו להר"א אזולאי ז"ל.
כן הוא מזכיר פעמים אחדות את הרב מוסא י"ץ. לדעתי הוא הרב מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים " החכם הר"מ אוחיון נר"ו. או הר"מ דוד אוחיון נר"ו. מבני דורו נזכרים גם רבי אברהם פינטו ורבי שלמה אסולין. נפטר ליל יום הכיפורים בשנת תרי"ט – 1859.
אלה הם חיבוריו :
" משכיל לדוד " – חידושים על התנ"ך, ושאלות ותשובות על הלכות שחיטה ובדיקה, ופילפולים על מסכתות.
" מורה צדק ", נדפס בתוניס שנת 1828
זכרי משאש. רבי דוד חסין, בשם אביו תיאר אותו בקינה כמי שבחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי. וראה עליו משאש יוסף " אוצר המכתבים " חלק ראשון, לפיו נפטר בערב ראש השנה תקמ"ב בהיותו בן 42 בעיר פאס.
רבי זכרי היה ידידו של המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. גם היה חריף ובקי בחכמת האר"י ז"ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בש"ס ספרא וספרי.
להלן הקינה של רבי דו חסין מתוך הספר " תהלה לדוד "
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב זכרי בן משאש ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
פנה הודי הדרי.
פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי.
כבודי גלֹה גָלָה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה לי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
זה שמי וזה זכרי : כולל את שם הנפטר
אהה לי : לשונות של צער
כבודי …..גילי : כינוי חיבה ואהבה של האב לבן שהיה שמחת חייו
נפעמתי לא אדבר / לי הוגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפאָרָה יָבְשָה
בָאֵפֶר אתפלשה / ושק אשית חגורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
נפעמתי ולא אדבר : כמו ותפעם רוחו כל כך הוכיתי עד שלא יכולתי לדבר
לי הוגד חזות קשה : נתבשרתי בשורה קשה
מקל תפארה : סמל לאדם יקר ונעלה
באפר חגורי : אתגלגל באפר ואלבש שק לאות אבל
יֶחֶרד לזאת לבי / ויִתַר ממקומו
בזָכרי על משכבי / אמָרָיו כי נעמו
על יומו השתוממו / אַחָ בְּכוּ על שברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בזכרי על משכבי : על פי התפיחה של הסליחה לרבי יהודה אבן בליעם
אמריו כי נעמו " דבריו נעימים
על יומו : על יום מותו
על שברי : על אסוני
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מלפָנַי / מת וקראוהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מֶה חֳרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
יום …מת : ממראה הלוויה
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האוהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל
מֵי מנוחות ינהל / בעיון שָקֵיל פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
ועמלו בתורה : על פי ברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה…ונפטר בשם טוב מן העולם
לא ימוש מן האוהל : מאהלה של תורה, שדברי תורה חביבין עליו ביותר
כחשכה כאורה : הוגה בתורה ביום ובלילה
נרו לא ידעך יהל : נרו דולר כל הלילה לעסוק בתורה
מנוחות ינהל : לומד בשיקול דעת וסברא
שקיל טרי : נושא ונותן בתלמודו.
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגיבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא סִפרא ספרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
דבר טוב רחש על לבו : מהרהר בדברי תורה
כגיבור חגר חרבו : שנדרש על עיסוק בתורה בשבת
ובמלחמתה של תורה : הוא נושא ונותן, על פי מגילה " משיב מלחמה – שנושאין ונותנין במלחמה של תורה
במשנה…..: כל ענפי ההלכה
חכם בֳּנִי ושִׂמֵח / לבי ומִלא חשקי
גיבור ובידו רומח / משנתו קַב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי אֲרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
גיבור ובידו רומח : ציור נוסף למלחמה של תורה.
משנתו קב ונקי : מדויקת ושלמה
בסתרי גורי ארי : רמז לבקיאותו גם בקבלת האר"י
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בו מתעטר : מתכבד בו כעטרה
כסות עיני : שהיה לי מקור כבוד וגאוה
לאט החציף פניו נגדי : זהו מוראו של האב
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קבולינהו בשמחה
כזבח וכמנחה / יֵרָצה לפני צורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
במר רוחי אשיחה : אדבר במרירות נפש על פי איוב.
לא…..בשמחה " זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה
כזבח…צורי : שמיתתו תחשב כהקרבת קרבן לפני ה'
נרו הלל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוּב שפעָךְ / בנעימים שׂים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בעולם שטוב כולו : בסוגיה שדנה בשכר כבוד אב ואם
טוב שפעך : זיו שכינתך
בנעימים שים חבלו : תן חלקו להתענג הנועם ה'
יעמוד לגורלו : לקץ הימים בתחיית המתים והוא מנוסח האשכבה.
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
על לשונו של השרח
מסורת ולשונות
- אבוא לומר דברים אחדים על לשונו של השרח. אפתח דבריי בשיח ושיג של תינוקות של בית רבן. כאשר נוהגים היינו לומדים את השרח ונתקשינו בהבנתו, היה בתוכנו מי שנתרעם ואמר:
האחנא שרחנא לעבראן לשרח, ומן ישרח לנא שרח לערבייא דילנא?
וזה שיעור הדברים:
הנה תרגמנו את העברית ללשון השרח, ומי יתרגם לנו את השרח לערבית שלנו?
התבטאות מכלילה וגוזמנית זו מקפלת בתוכה הרבה מן האופי הלשוני של השרח. אמת, הבא מן החוץ עשוי לסבור שהוא כתוב בלשון הדיבור המקומית. אציין שלוש דוגמות בלבד (הגורמות לזר לבוא לכלל טעות): (א) משמשות בו דרך שיטה הצורות ״נפעל״ למדבר, ״נפעלו״ למדברים, ולא ״אפעל״, ״נפעל״ של הערבית הבינונית (ואין צריך לומר הספרותית). (ב) כינויי הרמז לקרוב הם: האדא hada = זה), האדיhadi = זו), האדוhadu = אלה); הצורה האולאי וגלגוליה כמעט שזכר אין להם בשרח. (ג) התיבה המלך מתורגמת במילה צלטאן(s-saltan), ששימשה במערב, ולא בתיבה מאליך.
ואף על פי כן צדקו הדרדקים שביקשו שהשרח יתורגם להם לערבית שלהם. בכל תחומי הלשון – בתורת ההגה, בתורת הצורות, בתחביר ובאוצר המילים – בללה לשונו מלשון הדיבור. אביא כאן מספר דוגמות.
בתורת ההגה: בלשון הדיבור של תאפילאלת הפכה הכ״ף ك ,k ההיסטורית לתי״ו ت ,t (זולתי במקרים מצומצמים ביותר)
הערת המחבר : ידועה לי צורה זו במקום אחד בשרח של ״מי כמוך״. ״אחר כל אלה הדברים״(שורה א של בית בג) מתורגם מנורא זמיע לכלאם האוולא (ראה זעפרני 1980, עמי 108). במדוברת יופיע הכינוי לפני השם, וצורתו מקוטעת בלא צורן הריבוי u – האד לכלאם; רק בתרגום מילולי של ״הדברים האלה״ (בראשית טו, א) תמצא לכלאם האדו.
העיצורים J z ظ ו־d' הפכו לטי׳׳ת רגילה (t). אך בלשון השרח הכ׳׳ף עומדת על עומדה וה ־וה z־d נתלכדו לאחת ושתיהן נהגות על פי רוב d ض. למשל, كان של הערבית הספרותית נהגית בשרח כּאן (kan) ובמדוברת תאן(tan) ; המילים הנהגות במדוברת (צֵל), mrit (חולֶה) נהגות בשרח mrid ו- dell. בכתיב עברי נמצא אותן כתובות בצד״י בנקודה עלית או בדל״ת(צ'ל/דל, מריץ'/מריד). רק לעתים רחוקות מסתננות לשרח צורות בטי״ת.
הערת המחבר : הדבר קורה לעתים בעיקר בהגייה. אתה עשוי למצוא מסרן מתאפילאלת שיאמר mrit במקום mrid
- בתורת הצורות: בניין אפתעל אין לו כמעט כל עקבות בלשון הדיבור. שריד כמעט יחיד הוא רתאח rtah מן ארתאח. אבל בלשון השרח מצינו צורות רבות של אפתעל, כגון נעשה (אסתר ו, ג) שתורגמה עתמאל(ítmal) שלא כמדוברת תתעמאל(ttaímal), וכן הָטְבָּעוּ (איוב לח, ו) גתרקו(gtarku) ולא תגררקו(tgrrku), ועוד. ודוגמה נוספת: במדוברת דג ביחיד קרוי huta והריבוי דגים הוא hut , אבל בשרח משמשת צורת הריבוי hitan; למשל, דגי הים (שם יב, ח) מתורגמים חיתאן לבחר (hitan 1-bhar), ולא חות לבחר.
- בתחביר: קודם כול יש להדגיש שההבדל בין לשון הדיבור ללשון השרח ניכר כמובן בסדר המילים הכפוי על ידי סדר המילים של הפסוק העברי, כפי שצייננו לעיל. אבל גם בפרטים הדבר ניכר, כגון בהצרכות של מילות יחס אחרי פעלים. די להזכיר דוגמה אחת מני רבות: ״ברך אלהים ומת״ (איוב ב, ט) תורגם כּפר אלאה ומות ; כפר אלאה על פי הפסוק העברי, ולא כפר באלאה (או פאלאה), כמשמש בלשון הדיבור. והדוגמות שופעות.
- באוצר המילים הדוגמות מרובות למאות. השרח גדוש צורות ומילים שאינן ידועות בלשון הדיבור היהודית, או שאינן ידועות לא רק בניב היהודי אלא גם בניב המוסלמי המקומי. דרך משל קאילן (kaylan) המתרגמת לאמיֹר, זדדא (zdda) כנגד מאיֹד, וכן לחורrא (l-hurra) המתרגמת במגילת אסתר את הַמַּלְכָּה אינן נוהגות בלשון הדיבור. גם מילים וביטויים מדיני טומאה וטהרה או מן הפאונה המשמשות בשרח אינן ידועות לדובר המצוי בתאפילאלת (ודבר זה אופייני לכל מסורות השרח בכל המערב): נאדס (nades נאגם) המתרגם טמא, או מברוץ (mabrus) המתרגם מצורע, כנגדן משמשות בלהג המדובר טאמי(tami) ומזדום (mazdum).
להלן תבוא רשימה נוספת שיש בה להראות את היקף ההבדלים בין לשון הדיבור לשרח באוצר המילים:
מקרא שרח מדוברת
1 – קרא (איוב א, ה) נאדא – nada בררח – brreh
אין (א, ח) לאייס – lays מא תממאס – ma temmas
הרשימה המלאה תובא בפוסט הבא
גירושו של מתאסלם משכונת היהודים
119 גירושו של מתאסלם משכונת היהודים
יהודים בבית המשפט המוסלמי
בפני מולאנא אסמאעיל אפנדי, תרבה מעלתו, באה קבוצת [אנשים] מבני החסות היהודים הגרים בירושלים הנאצלה, בהם: יאסף בן שעבאן היהודי, אבראהאם בן עמראן וסאסי בן פרג׳ אללה. הם התאוננו והתלוננו על אבראהים בן שמואל המתאסלם ועל שהוא גר בשכונתם, פוגע בהם תמיד, משתדל להזיק להם ומלעיז עליהם בידו ובלשונו בפני בעלי השררה ללא סיבה חוקית. מולאנא השופט הנזכר הביא את אבראהים הנזכר [בפניו]. קהל רב של מוסלמים הודיע לו, כי כל עוד אבראהים הנזכר נמצא בשכונת היהודים, יהיה ריב ומדון בינו לבין היהודים, וכי שומה עליו לצאת משכונתם ולגור בשכונה משכונות המוסלמים. מולאנא השופט הנזכר היתרה באבראהים לעבור משכונת היהודים אל שכונת המוסלמים, וכי מהיום והלאה אל לו לנסות לפגוע בהם. [זוהי] התראה חוקית ומקובלת על אבראהים הנזכר כחוק. [הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסגיל] ב־ 11 ב[חודש] דיו אל־קעדה [שנת 1002],29 ביולי 1594. מייד לאחר הנאמר לעיל שכרו שלושת היהודים הנ״ל לעצמם מאבראהים המתאסלם הנ״ל את ביתו לתקופה של שלוש שנים תמורת 12 סולטאני, שאותם אמורים היו לשלם בחלקים בתום כל שלושה חודשים.