מורשת יהדות מרוקו

בית ומשפחה

• 362 – דארי, דארי, יא סתארת עו־וארי.

ביתי, ביתי, המסתיר הפגמים שלי.

ביתו של אדם ־ מבצרו. (אדוארד קוק)

הן קירות ביתי יסתירוני, וצל קורתי יגן עלי. (ספר בן-סירא השלם, עמי קמאי)

• 363 – ביתי הייא כ׳ירי, וכ׳ירי הייא ביתי.
• ביתי זה טובי, וטובי זה ביתי.
• טוב האדם ־ ביתו. (רוקח ז׳ בי)
• אין מתוק לאדם מביתו. (זה לעומת זה)
• כל טוב האדם בביתו. (זוהר, שמות)
• 364 – אל־כּלב כּא ינבח – גיר פ־כ׳ימתו.
• הכלב נובח רק במלוכתו.
• 365 – ּל סבע פ׳־גאבתו ג׳האר.
• כל אריה שואג ביער שלו.

366 – בנאדם פ־דארו – סלטאן פ־קצרו.

 אדם בביתו, כמלך בטירתו.

כל אדם במעונו, כמלךבארמונו. (ב׳׳צ אמיתי, ספר המשלים)

הכלב בביתו, כפיר. (משלי ערב)

כל אחד ואחד, מלן בתוך ביתו. (אבות דיר נתן פרק ב״ח)

התרנגול תקיף ביותר על גל האשפה שלו. (סנקה ״אפולוקנטוסים״)

הכלב שאינו בעירו, שבע שנים לא ינבח. (עירובין ס״א)

אפילו צרוע הראש, בביתו שר. (מגילה יבי) מוכר פחמים, הוא אדון בביתו.

גם האורג, שר ומושל בביתו. (מגילה יבי)

367 א־דאר, דארנא, ול־כּלאב יטרדונא.

הבית ביתנו, והכלבים מגרשים אותנו

אין זר כזר בביתו. (גילה אור)

 אוי שגר־תושב מגרש את בעל הבית. (ויקרא רבה יד)

באו מהרחוב, ומגרשים אותנו מביתנו.

368 – אימארת א־דאר, עלא באב א־דאר.

על פנים הבית יעיד פתחו.

סימן הבית, על פתח הבית.

369 – היבת א־דאר, עלא באב א־דאר.

הדר הבית, בפתח הבית

370 – דק עלא באב א־דאר, תםמע אל־כ׳באר.

הקש בדלת הבית, תדע חדשות הבית.

 אבני ביתו של אדם מעידין בו. (תענית י׳׳א)

בהקדמות, יובנו הנעלמות. (מחברות 321)

 מכתלי ביתך ניכר שפחמי אתה. (ברכות כח׳ א׳)

הבית מעיד על בעליו. (זה לעומת זה 664)

מכותלי ביתו ניכר בעליו. (שם)

ב – 5 בינואר 1954, קיבל שרת לשיחה את זאב חקלאי, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו. הלא חיזק את טיעוניו של השגריר צור והודה, כי קיים חוסר תיאום בפעולותיהם של הגרומים היהודים העיקריים העוסקים בענייני עלייה במרוקו. הוא טען כי קיים פיצול עמוק אפילו בפעילותה של הסוכנות היהודית עצמה וחסרה בקזבלנקה " סמכות " ריכוזית מוכרת. אך טענותיו של זאב חקלאי היו מכוונות בעיקר לארגון ה " ג'וינט ". חקלאי הסביר כי ה " ג'וינט " מסייע להעמקת השורשים היהודיים במרוקו, במקום לשמש מנוף לעלייה לישראל.  על כן, אילו השתמש ה " ג'וינט " בתקציבו לקליטת יהודי מרוקו בישראל – הייתה הירידה נבלמת ושיפור תנאי הקליטה היה מעודד גלי עלייה חדשים.

אולם יושב ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, שלל טיעוניו אלה של חקלאי. הוא הסביר לראש הממשלה כי ה " ג'וינט " במרוקו אינו עוסק בסעד, אלא בחינוך ובריאות והוא מקיים שם גני ילדים, מועדוני נוער, מרפאות ובית ספר מקצועי.  לכן אין לבוא ל " ג'וינט " בתביעות כספיות נוספות, יען כי ממילא מוציא הארגון בישראל 62% מכלל תקציבו בעולם, בעוד שההוצאה באיראן ובצפון  אפריקה מוגבלת ל – 12% בלבד. אשר לעלייה, יוספטל הסכים כי חייב להיות תיאום יתר בארגון העלייה. אך כמי שתמך בעקביות בעלייה סלקטיבית – הוא המליץ בפני שרת " לשמור על קצב איטי…"

לאחר שיחות הבהרה אלה, נועד שרת ב – 11 בינואר 1954, עם ראשי ה "ג'וינט " – משה לויט ותיאודור בקלמן. אלו תמכו בהצעתו של השגריר צור והבטיחו לקיים פעם בפעם התייעצויות, בקשר לענייני העלייה מצפון אפריקה. אך התייעצויות אלה לא הביאו מרפא למכאובם של יהודי מרוקו. אדרבה, ככל שהחריף מאבקם של המרוקנים לעצמאות – כן גברו החששות בקרב היהודים. אולם הדעה שהתגבשה אז בארץ הייתה, שיש להבטיח תחילה תנאי קליטה טובים, בטרם ניתן יהיה להגביר את קצב העלייה. ב – 24 במאי אישר ה " מוסד לתיאום , הגמשה מסוימת במדיניות הסלקציה. לאחר שנפלה הצעתו של לוי אשכול, להקים חוות חקלאיות גדולות על ידי יזמים פרטיים, הוחלט להתיר עלייתם של 5.000 יהודים ממרוקו ולכוונם הישר מהאוניה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך.

ב – 8 ביולי 1954, כינס שרת את ה " מוסד לתיאום , לישיבה נוספת, שבה נדונו שלו הצעות שהועלו על ידי השגריר צור :

1 – להקים בפאריס ועדה המורכבת מהשגריר עצמו ומנציגי הסוכנות היהודית, כדי לבחון ולאשר את השליחים הנועדים לפעול במרוקו.

2 – לקיים בפאריס מפגש קבוע בין השגרירות, הסוכנות, ה " ג'וינט " ו " אליאנס " לתיאום עמדות ולהחלפת דעות בענייני העלייה מצפון אפריקה.

3 – למנות במרוקו נציג בכיר מטעם הסוכנות היהודית, שיאושר גם על ידי משרד החוץ, ויפעל בתיאום מירבי עם שגרירות ישראל בפאריס מבלי שהדברים נאמרו במפורש, התכוון השגריר צור לכך שנציג הבכיר במרוקו, יקבל למעשה את הוראותיו בעניינים מדיניים עדינים.

נציגי הסוכנות ב " מוסד לתיאום " תמכו בהצעות אלה באופן עקרוני, אך ביקשו שהות לדון בהן בהנהלת הסוכנות. הם הודו כי אין להם בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להשתוות במעמדו לזה של השגריר צור ואפילו למעמדם של נציגי ה " ג'וינט " ו " אליאנס ". ראש הממשלה, משה שרת, מסר כי גם ד"ר נחום גולדמן תומך בהצעה זו ומבקש לצרף לגוף המתאם, נציג מטעם " הקונגרס היהודי העולמי ". יוספטל תקף בחריפות את גולדמן והתנגד לבקשתו. בסופו של דבר, מאומה לא יצא מהצעתו של השגריר צור והגוף המתאם לא קם.

ימים מספר לאחר מכן, יצאו יושב ראש מחלקת העלייה, ש.ז שרגאי ונציג מחלקתו בפאריס – ב- 30 ביוני 1954 – ומסר לשגריר צור דין וחשבון על רשמי סיורו בצפון אפריקה. שרגאי התרשם כי הלחץ לעלייה בערים הגדולות אינו גדול, אך לעומת זאת קיימת בריחה המונית של יהודים מערי השדה. שרגאי צידד על כן ב " עליית הצלה " של היהודים הכפריים, אך המליץ להשאיר את כללי הסלקציה ביחס למועמדים לעלייה מהערים הגדולות ומהזורים ה " בטוחים ".

בישיבת " המוסד לתיאום " בירושלים, ב -20 ביולי 1954, דיווח שרגאי על תוצאות מסעו לצפון אפריקה. הוא סיפר כי מצא במרוקו " ניוון רוחני וגשמי רב " בקרב דלת העם העירונית. לעומת זאת, מצב בריאותם של 5.000 היהודים בהרי האטלס – הוא " מצוין ". מפאת מצב הביטחון המחריף, קיימת בהלה גדולה בקרב היהודים בערים הגדולות, אך בתוך הגטאות – מללאח – מצב הביטחון " יציב ". שרגאי תבע להגביר מיד את קצב העלייה מצפון אפריקה ולהכיר בעלייתם כ " עליית הצלה ", שאיננה מחייבת סלקציה. בתמיכתו של ד"ר גיורא יוספטל, שאף הוא דיווח על ביקורו במרוקו – אושרה הגמשה מסוימת בעניין עלייתם של 5.000 יהודים מהרי האטלס, אף כי מדיניות הסלקציה נשארה בתוקפה.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

גורם שלילי אתר, שהשפיע על עבודת הוועד הפועל בירושלים, היתה אי־ הפעלתו של הוועד הפועל בסלוניקי מסיבות שאינן ברורות. רק שניים משבעת חבריו (אברהם רקנטי ודוד פלורינטין) התגוררו בעיר זו, ואלה לא טרחו לזמן את שאר החברים לישיבות ולא השיבו במשך תקופה ארוכה על המכתבים שנשלחו אליהם מירושלים. גם כאשר נוצר קשר כל שהוא עם החברים, הוא הסתכם בהבטחות להתחלת הפעולה ובמתן תרוצים לאי־השתתפות בעבודה.

אברהם רקנטי, מזכיר הוועד הפועל המרכזי בסלוניקי, טען בתחילה, שלא ידע על דבר המכתבים, ששלחו חברי הוועד הפועל בירושלים לפלורינטין. כמו כן הטיל ספק ביכולתו למלא את תפקידו, מאחר והתכונן לעלות לארץ־ישראל. כעבור יותר משנתיים פירסם רקנטי גירסה שונה. בגילוי דעת, שראה אור בעיתון וינאי, הודיע על התפטרותו מחברותו בוועד הפועל של ההתאחדות בגולה, משום שזה לא קיבל מן הוועד הפועל בירושלים שום עזרה חומרית ומוסרית. יתורה מזו; הוועד האחרון לא נקט— לטענתו— שום צעדים כדי להגשים את התוכנית שנקבעה בוינה בדבר עבודה תרבותית בקרב הספרדים בגולה, שרקנטי ראה בה את התפקיד העיקרי של ההתאחדות. הדחף האחרון להתפטרות היה הסכסוך בין ארגונים ספרדיים אחדים בגולה לבין הוועד הפועל בירושלים בענין התזכיר שנשלח לשאול מיזאן.

במחצית שנת תרפ״ו/1926 נרשמה ההתאחדות במשרד מושל מחוז ירושלים (ומספרה: 3939/401) ובקיץ תרפ״ז/1927 נקבעו התקנות הסופיות, שכללו את ציון שם המוסד, מטרותיו, מוסדות ההתאחדות, הרכבם, תפקידיהם וסדרי בחירתם. בפרק השני — שכותרתו: ״המטרות שלשמן נוסדה ההתאחדות״ — נמנות עשרים־וחמש מטרות, שעיקרן הוא פעילות ציונית וחברתית בקרב הקהילות הספרדיות במסגרת ההסתדרות הציונית, פעילות חינוכית ותרבותית בגולה, הגברת עליית יהודי המזרח, סיוע בקליטתם, מתן תעסוקה להם, הכשרת קבוצות להתיישבות חקלאית והקמת מושבים ספרדים, השתתפות במגביות לפיתוח הארץ ויישובה וביחוד הגדלת התרומות לקרנות הלאומיות, ייסוד וניהול מוסדות אשראי לסיוע חומרי לבעלי־מלאכה וסוחרים, שיגור משלחות תעמולה לגולה כדי להסביר את רעיון ההתאחדות, הקמת לשכת מודיעין למסירת מידע על התנאים הכלכליים בארץ, ייסוד מוסדות־חסד ספרדים וביסוס הקיימים, סיוע להוצאה לאור של פירסומים על יהודי ספרד בארץ ובעולם; ההתאחדות תהיה מוסד מתווך ומפשר בין ארגונים ספרדים ומנהל משא־ומתן בשם היהודים הספרדים עם המוסדות הציוניים והאחרים.״

בשנים הראשונות יסדה ההתאחדות כמה סניפים בארץ־ישראל: תל־אביב, יפו, חיפה וצפת, ובעולם — בירות, דמשק, חלב, קאהיר, אלכסנדריה, בלגרד, סראייבו, מונסטיר, ניש, סקופיה, פוליפופולי, וינה, פריז, מנצ׳סטר, ניו־יורק ורוצ׳סטר, וכן באמריקה הלטינית — ארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, פרו, צ׳ילי וקובה.

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. הלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי

הערת המחבר : הקביעה באחת מדו״חות ההתאחדות, שהיו לה סניפים בכל ערי ארץ־ישראל, אינה נכונה. ראה : דו״ח ההתאחדות תרפ״ד—תרפ״ז, עמי 5 — שמ/א״ס 5. לעניין המשלחות בארץ־ישראל — ראה גם להלן, העי 50. נציגי ההתאחדות לא הצליחו לעניין את הציבור הספרדי בטבריה ולהקים שם סניף. בעוד שביתר הערים קיימו אסיפות פומביות, הסתפקו בטבריה בקיום אסיפה מצומצמת בלבד, שמשתתפיה המקומיים טענו, שתוצאות ההתאחדות הן ״ההתפרדות וההתפוררות״, ושמלחמה נגד קיפוח חייבת להעשות בכל הדרכים האפשריות, רק לא על־ידי הסתדרות מיוחדת של יהודים מעדה מסוימת — הארץ (תל־אביב), כ״ט תשרי תרפ״ז (י אוקי 1926). נראה שהסניפים לא היו מבוססים. בעוד שגאון התרשם בסוף שנת תרפ״ו (1926), שהרעיון שהונח ביסוד ההתאחדות מקובל באהדה על־ידי כולם, וכי חוגים ספרדים שונים הצטרפו אליה כדי לעזור לה בתפקידיה המרובים, צייר יוסף א׳ שלוש כעבור למעלה משנה תמונה הפוכה. הוא טען, שבארץ־ישראל לא נכנם להתאחדות הספרדים אלא חלק קטן— דאר היום (ירושלים), י״ב אלול תרפ״ו, כ״ז חשון תרפ״ח (22 אוג׳ 1926, 22 נוב׳ 1927 ; הארץ (תל־אביב), י״ד אלול תרפ״ו (24 אוג׳ 1926).

יהדות מרוקו – יששכר בן עמי

הפתיחה האופיינית ביותר היא: ״מעשה בימי״ החוזרת ששים ושבע פעמים בכל הספר וכל הסיפורים למשל הקשורים לר׳ חיים פינטו מתחילים כך. תשע־עשרה פעמים יש לנו ענין עם ״מעשה על יהודי פלוני״(ללא שם) ובהרבה מקרים הוא ממשיך על עור יהודי אחר וכך יוצא שיש לנו מעין צמדים ״י בסיפורים. תופעה זו אינה בהחלט מקרית מפני שכשהוא מזכיר את דוד המלך  במרכז הסיפור הוא ממשיך בעוד שני סיפורים הקשורים אליו. אותו דבר קיים ביחס לשלמה  ר׳ חיים בן עטר, ר׳ דוד בן ברוך, אבן עזרא, מערת אופראן, וכר… ענין זה נכון לא רק לגבי האדם אלא גם ביחס למקום. העורך מביא סיפור שעלילתו נתרחשה במרקש (סיפור מם׳ 30) ושהיא קשורה לר׳ פינטו ומיד אחרי זה (סיפור מס׳ 31) הוא מביא סיפור אנונימי הקשור לעיר זו. מופיע סיפור (מם׳ 70) שבמרכזו עומד חג הפסח. הסיפור שאחריו גם קשור לחג הפסח. יהודי לווה מגוי ואינו מחזיר לו(סיפור מס׳ 47 ו־48).

לפעמים כולל סיפור אחד למעשה שני סיפורים עצמאיים שאין קשר ביניהם מבחינת ההתרחשות. בסיפור מס׳, למשל, קוראים אנו על ר׳ חיים פינטו שהיה רעב בהיותו ילד. פעם בא אביו שמת מזמן בחלום לרב העיר והוכיח אותו על כך שהוא משאיר את בנו ברעב. אגב הסיפור, הוזכרו שנותרו איזה ארבעה קברות באגדיר שהשלטונות לא העבירו למקום אחר וביניהם זה של ר׳ כליפא (חכם אחר) ואז בא סיפור עצמאי על ר׳ כליפא. כאמור, רוב הסיפורים קשורים לניסים שנעשו על־ידי קדושים אבל אנו מוצאים עוד סוג של סיפורים אפולוגיטיים הבאים להסביר למשל למה אדם נקרא בן־ניגרו [= בן כושי] (סיפור מס׳ 66) או בן־שבת (סיפור מס׳ 52).

הסיפורים מלווים נאיביות ותמימות הנוגעות ללב. מלך ספרד והמלכה מגרשים את היהודים מארצם (סיפור מס׳ 37). בחופזם שוכחים אברהם זאבארו ורעיתו את בנם היחידי. המלך והמלכה שעברו בשכונת היהודים שומעים תינוק בוכה (כמו הסיפור עם משה בתיבה) ואז המלכה אומרת למלך ״לנו יש ארבעה ילדים, זה יהיה החמישי״. והמלך עונה: ״מה שתרצי יהיה… גדלו אותו ואהבו אותו יותר מילדיהם…״. בגין העריכה המאוחרת של הספר חדרו לא מעט מלים צרפתיות.

ג.  הגיבורים שבספר

הצדיק הנמצא במרכז הערצתם של יהודי מיגדור, שם הוא קבור, הוא ללא ספק ר׳ חיים פינטו, גיבור הקובץ. רק 24% מהסיפורים מוקדשים לו. יחד עם בני המשפחה האחוז מגיע ל־30%. מה דינם של שאר הסיפורים ? כדאי לציין שחח מגיבורים בודדים שזוכים לכמה סיפורים הרוב הגדול מוזכר פעם אחת. יש לנו כ־70 גיבורים המופיעים רק פעם אחת. הרוב הגדול מגיבורים אלה הם דמויות של רבנים יהודים ממרוקו אבל יש לנו גם דמויות שמחה למרחב תרבותי זה כגון שם בן נוח, אהרון ומשה, ר׳ ישראל נג׳ארה, מהרש״א, ר׳ יהודי הנשיא, סעדיה גאון וכר… כדאי לציין סיפור מענין על אלכסנדר מוקדון, שהוא כאן יהודי עשיר המגן על היהודים נגד הקיסר. זאת ועוד. הוא מתפלל לה׳ ומבקש ממנו לעשות נס למען היהודים וכך היה.

יש מספר דמויות בודדות של גיבורים לא־יהודים כגון מלכי ספרד, איטליה והודו. כמובן שהמוסלמים מיוצגים לרוב: השולטאן, בעלי שררה (קאדי), עשירים וכו'… יש גם שלושה סיפורים מענינים מאוד על שדים וכן שניים על בני משה. מי הם בני משה אלה ? אין לנו פרטים מתוך הסיפורים, אבל לפי מסורת של יהודי מרוקו אלה יהודים מבני דודו של משה, שעדיין חיים בחברה סגורה והבאים לעזור מידי פעם ליהודים בעת צרה.

קשה כמובן מתוך ה״שבחים״ למיניהם להעלות דמות היסטורית של גיבוריהם וכך במידת־מה גם ביחס לר׳ חיים פינטו. מתוך הסיפורים אנו שומעים על מעשיו היומיומיים, עיסוקיו, ניסיו. חלק בודאי של ה״שבחים״ המסופרים עליו אפשר למצוא גם אצל צדיקים אחרים. מכל מקום שפע הפרטים שיש לנו בסיפורים מאפשרים לנו לשחזר דמות מענינת זו.ד.  חיי הצדיק ומשפחתו

ר׳ חיים פינטו הוא ענק השולט בכוחות הטבע. במשפט שהתקיים בין עני ועשיר, כשהעשיר הגיש שטר מזוייף ואי־אפשר היה להוכיח דבר־מה, הצדיק גורם לכך שהאותיות נמחקות מעצמן באופן פלאי כסימן שהשטר מזוייף. הוא מסוגל לא רק להוריד גשמים כשהם אינם יורדים אלא הוא מופיע כמעין נביא. הוא רואה שסיבת עצירת הגשמים היא שאדם נשוי חוטא עם אשת נשואה. האיש מכחיש ואז הוא מת על המקום. הוא פוקד על השדים המת­ערבים בחיי אנוש וגורמים להפרעות. שד שגרם לשבירת כד נאלץ לפי מצוות החכם לשלם פיצויים ליהודי. שני מזיקים באים כדי לקחת נשמת אדם אחד והוא מונע זאת מהם. כשצריך להעניש מישהוא, הוא שולח בלילה מלאכים המכים אותו.

יחד עם זה יש לו דמות אנושית מאוד. לבו של ר׳ חיים פינטו פתוח לעניים ולנזקקים. כל יום שני וחמישי הוא אוסף בעצמו צדקה ומחלקה לעניים. דבר זה נודע לנו תוך כדי ניסיונו לבטל גזירת מוות שנגזרה על עשיר מפני שהוא אינו נותן צדקה וכידוע ״צדקה תציל ממוות״, אבל היהודי מסרב לתת ומת בו ביום.

הוא מכניס אורחים ובחג הפסח, בליל הסדר הוא עושה הכל על ־מנת להחזיר שמחה לאדם שבכה על מר גורלו. הוא כל כך מקובל שאפילו גויים, שני מוסלמים, לוקחים אותו כמתווך (סיפור מס׳ 11). הוא קשוב לבעיות הקטנות של האנשים ומסייע להם בדרכי מסחר. הוא אינו נוטר טינה וגם אחרי שפוגעים בו, הוא סולח אם מתנצלים.

דאגתו לבני המשפחה היא גדולה ודאגה זו אינה נפסקת. גם לאחר שהוא נפטר. נכדז, שלא היה במצב כלכלי טוב בא לבקרו ומבקש ממנו עזרה.'הוא עוזר לו מיד. כשהבת שלו מתאלמנת, וכן יורדת מנכסיה, ולא מרגישה נוח אצל אחיה, היא מתפללת אליו שיעזור לה ויביא לה חתן, והיא בת שישים וחמש. אחיה לועגים לה אבל היא מאמינה באביה ואכן מליסבון הרחוקה, אדם בשם מור יוסף מרגיש שחונקים אותו שלוש פעמים, וכשהוא שואל לפשר התופעה נאמר לו: לך למוגדור ושאל אודות שרה בת ר׳ חיים פינטו והתחתן אתה ולא תמות. וכך הוא עושה. ידו על העליונה גם בתחרות שיש לו עם רב מארץ־ישראל. פעם הם נפגשו ור׳ פינטו נפגע מהתנהגותו והוא מוכיחו. שניהם מקללים אחד את השני והרב מא׳׳י נפטר והוא רק חלה זמן מה.

כשהוא לומד בחדרו, אין להפריע לו. הוא לרוב לומד עם אליהו הנביא או איזה נביא אחר. וכשפעם הבת עולה אליו, כמעט והיא מתה. יחד עם זאת, עם כל הכבוד שרוחשים לו יש ולפעמים ממרים את פיו. פעם ביקש מעוזרו ללכת לשחוט לו עוף וזה מתעצל ואז הוא מאחל לו חצי יום רע וחצי יום טוב וכך קורה לו באמת.

יחס עוין זה גם הוא לפעמים מנת חלקם של בני משפחתו. כשבנו, ר׳ הדאן הולך ללוות רב אחר (סוחר) על מנת לכבדו, האחרון פוגע בו. ר׳ הדאן מתפלל שאחת הספינות עם הסחורות שלו תטבע וכך קרה. אפילו אדם פשוט, אופה, מרשה לעצמו לזלזל בבן הצדיק הוא קובע לו יום כדי לאפות לו מצות וכשהוא בא, הוא כבר נתן את מקומו למישהוא אחר. גם כאן המאפיה עולה בלהבות.

את הביטוי היפה ביותר של רחשי ידידות זו ניתן למצוא במכתב התשובה של אל־טייב ן׳ אל־ימני לגב׳ מסעודה קורקוס — אלמנתו של שלמה קורקוס ב־1858 כאשר התערבה למען בניה בבעיה שנזכיר להלן:

אל מסעודה אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם הענין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם בעבורנו. הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל־צוירה, דיינו: הוא נהג ברעות עמנו והפיג את עצבינו והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו ואם מצאנו נעצבים התעצב כמונו. קרה גם שראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כל פעם שראיתיו, רוויתי מנחת ופגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את בעבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלמסור לנו על מצבך. תמיד אני שואל על שלומך ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך והרי אין האדם מוכיח אלא את חברו והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף. 17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.

ד. העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים בגביית חובותיהם ובמסירת נתונים בעלי חשיבות מסחרית כמו התנודות במחירים המקומיים, מצב הדרכים, הביטחון השוטף וכיוצא באלה. מן הראוי לציין שיחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר גם עם מספר גורמים העדינים למח׳זן. יהדותם, כלומר זרותם למערכת החברתית־שבטית הסובבת איפשרה להם לקיים רשת מסועפת של התקשרויות ונאמנויות מנוגדות אך משתלמות, עם גורמים שלא נמנו עם נאמני השלטון או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי, ביניהם הקאידים מחמד או־ביחי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחא, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות טמבוקטו ומאוריטאניה.

בזכות יחסים אלו, יכלו בני משפחת קורקוס, לספק אינפורמאציה למלך על המצב הפוליטי בדרום המדינה מצד אחד, ומצד שני, לשמש גם כמתווכים בין השלטון המרכזי לבין השייח׳ים הדרומיים, או בין הללו לבין כמה מעצמות אירופיות בדבר שחרורם של ימאים אירופיים שנתקעו בחוף אגאדיר ואף דרומה יותר.

כל הגורמים שמנינו איפשרו לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות׳.

בהעדר כל סיכוי לנטרלם, ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במרוקו. ואכן, כאשר ב־1863, החברה הימית פקה (Paquet) החלה להפעיל את קוויה בין מרוקו לצרפת, כמה סוחרים יהודים היו מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור וכן לסרי מרבאט.

מאוחר יותר, ב־1881 כאשר קבוצת האחים פרייר(Pereire) מפארים הקימה את הבנק הטראנס אטלנטי היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגארור.

עד לשנת 1857, רוב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני המקום: י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל. ש. סומבל וי. בן דהאן ייצגו את צרפת בקאזבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגאדור: בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובאספי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.

מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המרוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקוס והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארצות־הברית במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאג׳ר אל־שולטאן. זה היה הרקע להתערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, התשובה החמה, שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה כאמור עד כמה היו הדוקים היחסים בין ׳המשפחות הגדולות׳ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המרוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצלו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ׳מעמדית׳ משותפת, מתגלה בנסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.

בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, לא הפריע הגורם הדתי כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ׳המשפחות הגדולות׳. מאידך, יחסים אלה אינם מצביעים על שום שינוי מהותי ביחס ליהודים ולמעמדם בחברה האיסלאמית מרוקאית. נביא לדוגמא מה שכותב המלך מולאי עבד אל־רחמאן לקונסול צרפת בטנג׳ה בשנת 1842:"

יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון. אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות (ד׳מה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך.

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה

יהדות פורטוגל במוקד

 אלווירה דה אזבדו מאה

מקובל לחשוב שהמסורת היהודית־נוצרית אחראית להפיכתה של האישה למשנית ברמות שונות, למן הרמה האישית ועד לרמה החברתית והתרבותית.

אין טעות גדולה מזו, ועל כן ראוי לחזור ולהבהיר: למעשה אין לא ביהדות ולא בנצרות תפיסות שליליות בהקשר לאישה, אלא בהתחשב בייחודה, המקנה לה משימות ותפקידים ייעודיים, כפי שאנו למדים מן התנ״ך, מן האוונגליון ומן התלמוד.

בכתבי אבות הכנסייה עולות לראשונה וריאציות מושגיות של היחס לאישה, כאשר הם מחדירים לנצרות הסתכלות אפלטונית, דהיינו פרספקטיבה דיכוטומית המייחסת לאישה שני פנים: של קדושה ושל שטנית. הנזירות, הגברית בעיקרה, וההערכה הרבה להינזרות, השפיעו על החברה הגברית והדתית של ימי הביניים לאמץ גישה של משיכה ודחייה כלפי האישה. זו נתפסה כקשורה במיוחד לסודות הגדולים של החיים – הלידה והמוות – ואלה העניקו לה הילה מסוימת של תעלומה בלתי נתפסת.

אגב, מאז יצירתו המפורסמת של אריסטו ״תולדות בעלי החיים״ ועד לתאולוגיה של ימי הביניים נחשבה האישה ליצור בלתי מושלם, לא גמור, ״זכר לקוי״, אשר לא נברא בצלם אלוהים.

כמהלך המאה הט״ז הסביר התאולוג פרי מרטין דה קסטניגה מדוע מרבית שליחי השטן היו נשים ולא גברים:

" ראשית – מפני שישו הרחיק אותן ממתן ברכות בכנסייתו, ומשום כך השטן העניק להן – להן יותר מאשר להם – את הסמכות למתן קללותיו.

שנית – מפני שהשטן מוליך אותן שולל ביתר קלות, כפי שנראה מכך שהאישה הייתה הראשונה שרומתה, והשטן ניצל אותה לצרכיו לפני שהשתמש בגבר.

 שלישית – מפני שהן יותר סקרניות לדעת ולבחון את הנסתרות, והן שואפות להיות מיוחדות בדעת, שמטבען מנועה מהן.

רביעית – מפני שהן נוטות לפטפוטים יותר מן הגברים, ושומרות על סודיות פחות מהם, וכך הן מלמדות את חברותיהן, דבר שגברים עושים פחות.

חמישית – מפני שהן נתונות יותר לכעס ולנקמה, ומכיוון שחסרים להן כוחות כדי לנקום באלה שעליהם הן כועסות, הן מחפשות ומבקשות מאת השטן נקמה ועזרה.

שישית – מפני שהכישופים שמבצעים הגברים מיוחסים למדע או לאומנות כלשהם, והעם קורא להם קוסמים ואינו קורא להם מכשפים.״

האישה נתפסת אפוא כאחד מסוכני השטן עלי אדמות, במקביל לעובדי האלילים, המוסלמים והיהודים.

התאולוג הכריזמתי בן העיר טרנטו, קרלוס דה בורומאו, בחיבורו שהיה ״רב־ המכר״ בין המדריכים לכמרי הווידוי בתקופתו, חזר פעמים אחדות על הסכנות האורבות לכמרים בווידוי הנשים, אשר היו האויב המושבע, ממנו פחד גם ההגמון פחד מוות.

לא ייפלא אם כן שבמהלך העידן המודרני נמשכה ההסתכלות הדיכוטומית על האישה: מפתה וסוכנת של השטן, אך בו זמנית – עם ההתפרצות המחודשת של פולחן מרים, אם ישו- גם מגלמת את היופי, התמימות, השבירות והחן.

הלשכה הקדושה, כבית הדין של האמונה, אינה יוצאת מכלל זה, והיא משחזרת סטראוטיפ שלפיו המין החלש, בגוף ובנפש, בהיותו מחוץ למסגרת המשפחתית הינו תלוי ישירות בחברה, כפי שאמנם היו היתומות והפילגשים; כך נאמר במדריך האינקוויזיטורים של אימריש־פניה (Eymerich-Pefla) 

״אדם הונה על ידי חוה, לא חוה על ידי אדם. חוה פיתתה את אדם. אי לכך, מן הצדק שאדם ישלוט עליה וימתן אותה, על מנת שלא תשוב ותיפול בחולשת מינה.

על האישה לכסות פניה ברעלה, מכיוון שאינה צלם אלוהים, ועל מנת להראות צייתנות לגבר. ומכיוון שהחטא בא לעולם דרכה, אל לה להיכנס לכנסייה בשיער גלוי, אלא רק מכוסה בצעיף.

ההגמון והכומר מייצגים את ישו. כאות כבוד למעלתם עליה להתכסות בכנסייה, כמו שהייתה מכסה עצמה בפני ישו, השופט העליון. לזכר החטא הקדמון עליה לשמור על כל סממני הכניעה.

כאות לכניעה עליה לגדל את שערה. אם תגזור אותו, תקולל. האל נתן לאישה את שער ראשה כדי שהיא תכסה אותו, כדי שתזכור את כניעתה… היא אינה רשאית ללמד, להעיד, להוכיח אמונה או לשפוט.

  משפחת בן עטר.

משפחת בן עטר היא אחת מהמשפחות המיוחסות והמכובדות ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו. תחילה ישבו בני המשפחה, כרוב המגורשים, בעיר הבירה פאס ולאחר מכן התפצלו בני המשפחה לענפים שונים בסאלי ומכנאס, תוך שמירת קשר ביניהם. בימי מולאי איסמאעיל יחסים אלו היו עדיין הדוקים ובני המשפחה נעו מעיר אחת לשניה לפי הצורך בניידות מפתיעה, אם נזכור את תנאי התחבורה וסכנות הדרכים בימים ההם. משה בן עטר נולד בסאלי למשפחה מכובדת שבניה נודעו בתורה ובמסחר. אביו שם-טוב היה נגיד הקהילה וניהל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה במיוחד אנגליה, בשותפות עם אחיו רבי חיים בן עטר הזקן ( כך קוראים לו כדי להבדילו מנכדו ותלמידו רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " ). בסוף ימיו הוטלו על יהודי סאלי גזירות קשות על ידי המושל המקומי ורבי שם-טוב נאלץ לעקור מעירו ולמצוא מקלט במכנאס ליד בנו משה ושם מצא את מותו בשנת 1705.

משה, שהיה כמסורת המשפחה, סוחר, התיישב תחילה בעיר תארודאנת ושם רכש את אמון המלכה ובנה, מולאי זידאן – אחד מעשרות בני מולאי איסמאעיל. כשרונותיו הפיננסים הגיעו עד לאזני המלך שתמיד שמע בקולה של אם מולאי זידאן שהיתה האהובה בנשי בית הנשים הענק שלו. המלכה המליצה על משה בפני מולאי איסמאעיל שקרא לו לבוא למכנאס בתחילת המאה השמונה-עשרה. הוא נהפך לספק הארמון בתכשיטים וסחורות אחרות. שמו כסוחר הלך לפניו עם שותפו ראובן בן קיקי ועושרם היה לאגדה – אגדה מסוכנת שסכנה לא פעם את חייהם ודחפה המלך מעת לעת להטיל עליהם קנסות מבהילים שהותירו אותם ללא פרוטה. אולם מרוב כשרונותיו ידע תמיד למצוא מחדש שביל ללבו של המלך שלמרות הירידות והעליות שמר לו אמונים כל ימי חייו הסוערים. הוא נתן תנופה למסחר עם אנגליה ועל כן נחשב לחסיד הקו האנגלי בניגוד לקו הפרו-צרפתי של יריבו ולאחר מכן חתנו – אברהם מימראן.

כשרונותיו לא הצטמצמו למסחר והוא רכש את אמונו של הסולטאן שהטיל עליו שליחויות מדיניות עדינות ביותר. תרומתו היתה למשל מכרעת בהצלחת שיחות השלום עם אנגליה שהביאו לחתימת חוזה סחר ושלום בשנת 1721. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו באמצע המאה השבע-עשרה לאחר כיבוש תנז'ה על ידי האנגלים. המרוקאים לא שקטו ולא נחו עד לסילוק  האנגלים מעיר הנמל ב 1688. המתיחות ביחסים עודדו  את שודדי הים בסאלי לתקוף אוניות משא אנגליות ולהרבות בשבויים כדי לקבל תמורתם כופר נפש. שאלת פדיון השבויים הרעילה היחסים בין שתי המדינות עד שבשנת 1717 נפתחו שיחות השלום שכמעט והוכתרו בהצלחה. המכשול האחרון היתה דרישת מרוקו לקבל תמורת השבויים כמות מסויימת של אבקת שרפה. משה בן עטר היה בין מנהלי שיחות אלה שנכשלו בגלל עמדתו הבלתי מקצועית והבלתי מתפשרת של הנציג האנגלי, אולם, משה שהיה מעוניין ביותר בחידוש המו"מ המשיך במאמציו אצל האנגלים בעזרת שותפו ראובן בן קיקי ומספר מתווכחים יהודיים בהולנד ובאנגליה. השיחות התחדשו בשנת 1721 הודות לעקשנותו של משה הסתיימו הפעם בחתימת חוזה שלום. בניגוד לאברהם מימראן זוכה משה במעמד רשמי והוא בין החתומים על ההסכם כ" גזבר הוד קיסרותו ". נוסח ההסכם משנת 1721 ישמש להבא בסיס לכל החוזים בין שתי המדינות במשך כל המאה השמונה-עשרה. כמקובל באותם הימים מעריפים האנגלים מתנות על אדריכלי הצלחת השיחות ובראש וראשונה משה בן עטר וכמובן גם הנגיד אברהם מימראן וראובן בן קיקי, אברהם בן עטר, אחי משה.  שנה לאחר מכן ניהל משא בהצלחה השיחות לפדיון שלוש מאות השבויים האנגלים הנותרים והיה גם מעורב במו"מ לשחרור השבויים ההולנדים.

ניהול עניני החוץ של המדינה מעיד כאלף עדים על גדולת מעמדו בעיני המלך. מסופר שבשנותיו הראשונות במכנאס עלה קרנו עד סיכון מעמדו של הנגיד אברהם מימראן. היריבות ביניהם היתה כה חריפה עד שיום אחד הלך משה והציע למלך סכום נכבד כדי שיסלקו מהחצר. לא איש כמולאי איסמאעיל ידחה הצעת שלמונים, אולם במקום להרחיק מפניו את אברהם קרא לו וסיפר לו על הצעת משה. בו במקום הציע אברהם סכום כפול לאותה משימה. המלך כנראה קיבל את ההצעה, אולם היה יותר מדי זקוק לשניהם ואמר להם " טפשים שכמוכם, תפסיקו היריבות ואתה אברהם תן את בתך למשה " וכך היה.

לאחר מות אברהם מימראן הוא נתמנה עם שותפו ראובן בן קיקי לנגיד הקהילה, מינוי שלא התקבל בברכה על ידי הקהילה אם להאמין לכתבי הרבנים. " אימתם היתה מועלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף כי הוא ואחיו נחשבו לראשי הדור ומנהיגו " ( יעב"ץ, משפט וצדקה ליעקב )

" המלך לא העמיד את זה האחרון ( ראובן בן קיקי ) לנגיד מפני חריפותו וחכמתו, רק שידע שהוא ורבי משה בן עטר היו רעים ושותפים יחד, ידועים ואמידים בנכסים, ומחמת הנכסים העמידו " ( רבי מרדכי בירדוגו ). בהזדמנות אחרת קומם הנגיד משה את הקהילה נגדו כאשר חנך בית כנסת ( שהיה ידוע בימינו כבית הכנסת הלביאה ( ובו חידוש מהפכני – עזרת נשים לראשונה בתולדות העיר, אבל מי היה יכול לעמוד נגדו.

סופו היה מר ככל משרתי המלך ההפכפן. בשנת 1717 הטיל עליו ועל שותפו קנס עצום בסך 50.000 כיכרות כסף. הם מכרו את כל רכושם כדי לשלם את הקנס. אולם לאחר מכן התאושש וחזר לחצר המלך ובשנת 1724 מינה אותו כנגיד הקהילה היהודית, משרה שלא החזיק בה זמן רב כי מת שנה לאחר מכן.לא נשאר מאומה מהעושר האגדי כפי שיווכח על בשרו חתנו, רבי חיים בן עטר.

רבי נסים יעקב ארדיטי

כוללות בית אל שנת ה׳ תרי״ח (1858)

השד״ר הנז׳ יצא בשליחות בית אל המקובלים והיה בצפרו בשנת תרי״ח כמש׳ במסמך הרצו״ב. ובספר שלוחי ארץ ישראל יערי עם 735 כתב ״בשנת תרי״ד 1854 נשלח בשליחות קהל המקובלים ״בית אל״ ר׳ נסים יעקב בר׳ יהונתן ארריטי שליח זה לא נודע ממקור אחר״. וראה שם בהערה 139, והמסמך שלפנינו הוא מקור מהימן, במסמך נזכר ג״כ רבי שלמה בר אברהם הוא ג״כ שד״ר מירושלים בית אל שיצא בשליחות שנת תרי״א

בהו'

דא תהי למקם ביד החבם השלם והכולל הותיק ידידינו אהובינו כמה״ר אהרן… אפיריית ולה״ר אליהו שלוש שבכח המסור בידי ממעלת הרבנים החסידים אשר בעיר עז לנו ע"ק ירושלים תובב״א העומדים בקהל קדוש בית אל יכונן בצדק אני מקנה… ואגבן אני ממני אותם מורשים גמורים לפקח ולהשגיח על קופת הקבועה פה ע״ת סיפרו יע״א לשם ק״ק בית אל יב״ץ נז' לשם מעלת הרבנים החסידים… בארץ המה ליגבות אותה בבל ראש חדש בבל בתי בנסיות ועוד יום אחד בשנה בכל החצרות ביום אחד בעשרת ימי תשובה ושום אניש לא ימחי בידיהון ובל המוחה בידם על ענין גביית הקופה נז' כאלו מיחה ביד הרבנים הנזברים לקדושים אשר בארץ המה ומעתה ומעכשיו שמתי יד הגזברים הנז' הי״ו כידי וקבלתם בקבלתי ודיבורם בדיבורי ופיהם כפי ובירכתם כברכתי וברכת הרבנים החסדים נז' זיע״א נ״ע ומחילתם כמחילתי ופשרתם כפשרתי והעמדתם לדין כהעמדתי באופן שכל מה שיעשו הגיזברים הנז' הי״ו בעינין הקופה נז' כאלו נעשה תיגמר על ידי הרבנים החם' נז' זיע״א מבלי שנוכל לומר לגיזברים נז' לתקוני שדרנוך ולא לעוותי אלא כך אני אומר להם זילו וסבו ודונו לעצמכם ולגרמכם ולחולקכם וכל מין דמיטעני מין דינא או מין פשרה עלינו להדר ובכח המסור בידי מהרבנים החסדים לקדושים אשר בארץ המה אני מבטל כל מין הרשאה שאניח השד"ר קודם ממני ר׳ שלמה בכר אברהם הי״ו על ענין הקופה נז' או איזה מדינה או חלק שיקחו מהקופה נז' כי אים כל מה שיעלה מגיביית הקופה נז' היא כליל לאישי״ם לקדושים אשר בארץ המה הרבנים החס׳ נז' זיע״א ואין לזרים איתם כי אים הקופה נז' עד שיבוא שד״ר ממעלת הרבנים החסדים נז' זיע״א וימסרו הכל בידו כמו מנהג כל שד״ר ממעלת הרבנים החסדים נז' זיע״א ואין לזרים איתם כי אים הקופה נז' כל מה שיעלה יהיה ביד טובים השנים הגיזברים נז' עד שיבוא שד״ר ממעלת הרבנים החסדים נז' זיע״א וימסרו הכל בידו כמו מנהג כל שד"ר שיבוא מירושלים תובב״א ושום אניש לא ימחה בידיהון וכל אשר יבוא לבטל ולהרהר אחריהם אפילו בדיבור בעלמא כאל מדבר אחר הרבנים החסדים לקדושים אשר בארץ המה זיע״א ואין רוח חכמים נוחה המינו והשומע לנו ישכון בטח ושאנן ובירכת הרבנים החסדים יחולו על ראשו כי כולם חייבים לחזק בידם שהיא להחזיק את בית אלוהינו בית אל ימצאנו ולחזק בירכים דרבנן כושלות ועץ חיים היא למחזיקים בה וכל זה נעשה מטוב רצתם של מעלת הרבנים החסדים ומטוב רצוני בקניית ארבע אמות קרקע מאחוזתי להטובים השני גיזברים נז' רבי אהרן אפיריית הי״ו ולה״ר אליהו שילוש הי״ו נז' בקגו״ש – בקניין גמור ושלם – שקנו אחרים בידי במדלב׳… כתחז״ל מעת׳ ומעכשיו והכל דלא וכו' בביטול וכו' ובפיסול וכו' וחוח׳ כחוח׳ וכו' לדעת הרשב״א זלה״ה ולעולם יהיה נידון שטר הנז' לדעת המאשרו והמקימו ואפי׳ שתהיה סברא יחידית וזרה נגד כל הפוסקים ואפילו נגד מרן בית יוסף שקבלנו הוראותיו ואפי׳ שלא עלה על מזבח הדפום וליהיות האמת נהדרת באתי על החתום אני צעיר המשתלח תולעת יעקב פו עת' סיפרו יע״א בח״י לחדש תמת משנת תרי״ח בא סימן ושמרתם את דברי הברית הזאית לפ״ק והכ' שו"ב וקים הין די באר שבבח הרשאתי זאת יש בהם להניזברים נז' חכם ר׳ אהרן אפירייאט נרו׳ ולהר׳ אליהו שילוש הי״ו להרשות את אחרים וקים שנית

נסים יעקב בר יהונתן דידיע ארדיטי

ס״ט

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פעמים – מספר 2 – 1979

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

1. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה

הציונות המדינית חדרה לצפון־אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד׳׳ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין (אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן..

באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד׳׳ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בן־סימון־דונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפון־אפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp

הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש׳׳בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוערמקומית:

" יוזמתך להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו ".

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת.

בניגוד (         ) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (  ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש״ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אבל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון״ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) וכבדה (״בני ציון״).