מורשת יהדות מרוקו

סידני ש. קורקוס

בית הספר האנגלי לבנות במוגדור

לאור גילוי מסמכים בלתי ידועים עד כה

גילוי מסמכים העוסקים בבית הספר היהודי-אנגלי לבנות "כבוד ואומץ"   ( Honneur et courage )   בעיר מוגדור שבמרוקו, שופך אור חדש, מעניין ומרתק על התנהלותו של בית הספר, על אישיותה המיוחדת של סטלה קורקוס אשר הקימה וניהלה את בית הספר, על אישים בולטים בחיי העיר מוגדור ועל מבקרים מעניינים , בשלהי המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20.

גילויים של המסמכים האמורים החל מעיון במכתבים ומסמכים ישנים.  באחד המכתבים משנות החמישים צויין כי הגברת פלורנס קורקוס – בתה של סטלה – העבירה לידי "ברית אחים" או "הברית האנגלו-יהודית" בלונדון   (Anglo Jewish Association שני ספרי אורחים   (Log books)   שהיו שייכים לסטלה  ולבית הספר.

סקרנותי גברה והתחלתי להתחקות אחר הספרים. תחילה בעת ביקור שערכתי באנגליה ובהמשך באמצעות טלפונים ודואר אלקטרוני אולם ללא הצלחה. פרט אחד שכנראה היה חשוב ושאותו הצלחנו בכל זאת לדלות, היה שכל הגנזך של "ברית אחים" הועבר לאוניברסיטת  סאוסהמפטון ויתכן שהיומנים נמצאים שם.                 .

בשלב זה החלטתי שיהיה  יעיל יותר להפעיל אדם הנמצא באנגליה והיכול ביתר קלות ליצור קשרים עם הגורמים הנוגעים בדבר. פניתי  לאחת מקרובות משפחתי המתגוררת באנגליה, גם היא נינה של סטלה קורקוס, ולאחר שהרציתי בפניה על חשיבות המסמך לחקר המשפחה וההיסטוריה של מוגדור וכך, היא נרתמה למשימה.

התוצאות לא אחרו לבוא והיומנים אמנם נתגלו באוניברסיטת סאוסהמפטון שהסכימה להכין מיקרו פילים מן הספרים ולשלחו אלינו. 

ואכן נתגלו לפנינו שני ספרי יומן של המבקרים בבית הספר משנת יסודו ב- 1885 ועד קרוב לסגירתו ב-1915.

המסמך מכיל 69 עמודים בהם מופיעים הערותיהם של המבקרים בבית הספר, התרשמותם על דרך תיפקודו, על התלמידות ועל המנהלת סטלה קורקוס וצוותה.

כנראה שאפשרו רק למבקרים חשובים ובביקורים רשמיים לכתוב בספר המבקרים ולחתום בו. זאת התרשמותי על פי תאריכי הביקורים, שמות החתומים בספר והתואר שלהם (ראה טבלת המבקרים נספח מס' 14).

סה"כ מפורטים בשני היומנים, 79 ביקורים (אבל יותר מ- 79 מבקרים מכיוון שלעיתים ביקרו משלחות שלמות ורק אדם אחד כתב בשמם בספר) בהם גם של ביקורים חוזרים של בעלי תפקידים רשמיים. למשל הקונסול הצרפתי חזר וביקר ארבע פעמים בבית הספר. הקונסול האיטלקי שלוש פעמים וקונסול ספרד וארה"ב ערכו שני ביקורים חוזרים. אולם מהקריאה בטקסטים מסתבר שחלק מהמבקרים ציינו שהם ביקרו מספר פעמים בבית הספר (ראה כדוגמא את הערותיו של המנהל האדמיניסטרטיבי של הקונסוליה הצרפתית (נספח 3) אך, הדבר לא בא לידי ביטוי בספר המבקרים, כך  שניתן להסיק שלא בכל ביקור כתבו בספר המבקרים.

 הערת המחבר :  " ברית אחים" Anglo Jewish Association נוסדה – 1871 בלונדון והיא שמה לה למטרה לפעול למען זכויות ליהודים והגנה עליהם באמצעים דיפלומטיים .מטרותיה ופעולותיה של האגודה היו למעשה כשל זו של כי"ח (Israelite Universelle  Alliance ). האגודה פעלה בתחום החינוך בארצות "לא מפותחות" .פרט לעיר מוגדור היו לאגודה בתי ספר בבגדאד ,עדן, ירושלים (בית ספר אולינה דה רוטשילד) ועוד. אחד ממנהליה הראשונים  של האגודה היה קלוד מונטפיורי (Claude Montefiore) שהיה בן דודה של סטלה קורקוס בשל היותה אף היא ממשפחת מונטפיורי דרך אימה רבקה מונטיפיורי. (ראה "ברית" 20 על אילן היוחסין של משפ' קורקוס) לעובדה זו הייתה השפעה בהקמת בית הספר במוגאדור ובסיוע הכספי שהוא קיבל. ב-1900  היו לאגודה כבר 36 סניפים .

רוב הטקסטים כתובים בשפה האנגלית חלקם בצרפתית ומיעוטם באיטלקית, גרמנית וספרדית, עובדה הממחישה את אופייה הבינלאומי של העיר מוגדור  ולהיותה למרכז מסחרי ולנמל סחר עם אירופה החל מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20.

חלק מהמבקרים בבית הספר הם קונסולים של המעצמות שנציגיהם ישבו במוגדור (סה"כ ביקרו 25 קונסולים וסגני קונסולים שחלקם, הם אותם אישים בביקורים חוזרים או כאלו שהגיעו מחוץ לעיר (עיתונאי מטנג'ר, ומקזבלנקה קונסול צרפתי בחופשה) .כמו כן, אישים בולטים שביקרו או עבדו בעיר, ראשי הקהילה היהודית, מנהלי בתי ספר ומורים, ויש לציין שגם הגיעו מבקרים, מחנכים ומנהלי בתי ספר מחו"ל שהערותיהם מעניינות במיוחד, ואפילו מיסיונרים שפעלו בעיר (ראה בהמשך ובנספחים).

חלק משמות המבקרים והטקסטים לא ניתן לפענח, מכיוון שכתב היד קשה לפענוח או בלתי קריא בייחוד כשמדובר בחתימה אישית.

בנספח מס' 14 מפורטת רשימה של מבקרים ששמותיהם ותפקידיהם ניתן היה לפענוח באופן מלא או חלקי.

יש לציין שאף אישיות רבנית אחת לא חתמה בספר האורחים (אבל יתכן שביקרה בבית הספר). יש להניח כי הממסד הרבני בעיר התנגד לעצם הרעיון של הקמת בית ספר לבנות יהודיות. הממסד הרבני הסתייג בתחילה גם להקמת בתי הספר של  "כל ישראל חברים" בכלל ולבנות בפרט בשל אופיים ה"חילוני". אולם כאשר בתי הספר לבנות החלו לפעול השלימו עם כך ההורים והרבנים מכיוון שאילו קבלו חינוך שהכשיר אותן למלאכות ומהחשש שיגיעו לבתי הספר של המיסיון. ואכן יש לציין שמטרתו המקורית של הקמת בית הספר הייתה להציל בנות יהודיות, בדרך כלל מבתים מעוטי אמצעים, מהמיסיון האנגליקני שפיתה אותן לבוא ללמוד בבית ספר לבנות שהקים במוגדור.

ב- 1876 למדו בבית הספר של המיסיון 30 יהודים  ולפי ידיעה מ- 1885 , מציין פרופ' בשן,  הצליח בית הספר להוציא 32 בנות מידי המיסיון .

הרישומים בספרי המבקרים פותחים לנו צוהר נדיר על בית הספר ולמעשה מאפשר לנו לעקוב אחר הפעילות בו, על התקדמותו, על אופן ניהולו, השיעורים והמקצועות הנלמדים, האווירה ומצב הרוח, הופעת התלמידות, שמות המורות ואפילו המראה הפיזי של הכיתות ולבסוף על אישיותה המיוחדת של סטלה קורקוס.

אחד האישים הראשונים שביקר בבית הספר "חמישה חדשים לאחר פתיחתו" הוא מאיר קורקוס   שהיה קונסול כללי של ארה"ב במוגדור (ראה נספח מס' 11), כך אנו למדים שיום פתיחתו של בית הספר היה בחודש יולי 1885. כבר מעדות זו אנו מתרשמים על תפקודו הטוב של בית הספר מראשית דרכו.

הערות המבקרים מלמדות על הנהגת משטר של סדר וניקיון מופתיים בבית ספר, על התלמידות הלבושות בקפידה ואפילו על מראהן הפנימי של הכיתות שהיו מסודרות ו"מתאימות לתפקידן". (יש לציין שבתחילת דרכו פעל בית הספר באחת מקומות ביתה הפרטי של סטלה)

המבקרים מדווחים על האווירה טובה השורה בבית הספר, על כך שהתלמידות נהנות להיות במקום, שהן לומדות מתוך רצון וחדווה ומגלות עניין ורצינות בלימודיהן. התלמידות מפגינות בטחון עצמי ופיקחוּת,  התנהגותן מצוינת וניכר עליהן שהן מקבלות חינוך מצוין.

מעדויות המבקרים עולה כי המקצועות הנלמדים בבית הספר הם: הסטורה, גיאוגרפיה, דקדוק, ספרות, השכלה כללית, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה, אנגלית, צרפתית , תרגום, שירה, תפירה, לימודי פסנתר ודרמה   (ראה נספח 6 : עדותו של מיידן, סגן הקונסול הבריטי המספר על ההצגה שראה בבית הספר).

הערות המחבר : ידוע לי שביתה השנייה של סטלה, מיס פלאו (שאינה מוזכרת במסמכים אלו), שימשה אף היא כמורה לתפירה ולציור והייתה אומנית בזכות עצמה. היא הייתה ציונית נלהבת אשר תרמה את כל רכושה, שכלל אדמות רבות בעיר אגדיר, לסוכנות היהודית ולמדינת ישראל.   היא הייתה ציונית אקטיביסטית ובפרוץ מלחמת העצמאות עמדה ללא פחד, מול השגרירות הבריטית בקזבלנקה בהפגנת יחיד. לימים היא עלתה לארץ, חיה בירושלים ונקברה בהר הזיתים בירושלים.

 . פרופ' יוסף שיטרית ציין בפני שעל פי מחקרו, סטלה קורקוס הייתה הראשונה שעשתה והפעילה תיאטרון יהודי במרוקו.

 יש לציין שרוב הלימודים התנהלו בשפה האנגלית  שלא הייתה שפת האם של התלמידות. חלק מהמבקרים התפעלו מעובדה זו וציינו את הקושי שהיה  לתלמידות (נספח מס' 2) שלמעשה  התמודדו עם ארבע שפות : אנגלית ,צרפתית, ערבית יהודית וערבית.

סטלה קורקוס התעקשה לדבר רק אנגלית ונהגה לומר לסובבים אותה ואפילו לערבים עמם הייתה בקשר, שעליהם ללמוד את השפה האנגלית.

כמעט מכל עדות של המבקרים בביה"ס ניכרת ההתלהבות וההתפעלות מבית הספר ומהכתות. (ראה נספחים מצורפים).

מנהל בית ספר מאנגליה כותב:  "לא כל הדברים הטובים מגיעים (רק) מהאיים הבריטיים, יש עדיין תקווה למוגדור". (נספח מס' 7)

אנו למדים שמופעלת שיטת לימוד "מצוינת ומתקדמת" הממריצה את התלמידות למחשבה עצמית שאותה מיישם בית הספר. מעניינות במיוחד ההערות של המבקרים פעם שנייה או שלישית בבית הספר, מפני שהן מצביעות על הישגיהן של התלמידות ועל ההתקדמות המרשימה של בית הספר משנה למשנתה.

מנהל האליאנס מציין שבית הספר יכול להתמודד עם טובי בתי הספר של כי"ח במרוקו.  המבקרים המגיעים מאנגליה, ביניהם אנשי חינוך, קובעים שבית הספר במוגדור, עולה ברמתו על בתי ספר דומים באנגליה ושרמת התלמידות אינה נופלת ואף עולה על אלו של תלמידות מקבילות להן (ראה את עדותם של חברי המשלחת מהאיים הבריטיים , נספח מס' 8 ונספח 9 ו- 12). נציג  "אגודת אחים" מאנגליה כותב שהוא ידווח לשליחיו ולשלטונות באנגליה על הצטיינותו של בית הספר.

מגדיל לעשות, השר הצרפתי במרוקו הכותב שבית הספר הינו "נכס לכל אוהבי הציוויליזציה", אחר כותב שבית הספר הינו "צעד גדול לעבר הקדמה". הקונסול האיטלקי סרוסי, מסכם את דבריו באומרו שהתלמידות השיגו הישגים מרשימים בשלושה תחומים: המשמעת, ההופעה, והידע.

מעל לכל, חשובות הערותיהם של מבקרים רבים בקשר לתרומתו העצומה של בית הספר לעיר מוגדור. יש מי שמציין את בית הספר כיתרון או רווח גדול לעיר, אחר מציין את תועלתו הגדולה לעיר, ויש מי שציין את ההכנה הנפלאה שהבנות קיבלו לקראת הפיכתן "לאימהות ולנשים נאמנות ואוהבות", נשים בעלות השכלה טובה המכינה אותן לקראת השתלבותן בקהילה וליכולת להתפרנס בכבוד.

ואכן לפי דיווח מ- 1907 הועסקו שתי תלמידות בפקידות על ידי סגני הקונסוליה של בריטניה ואוסטריה.

מגוון האנשים המבקרים בבית הספר, ראשי הקהילה היהודית, דיפלומטים, אנשי חינוך, מיסיונרים, כתבים וסתם מבקרים, כולם מזכירים את אישיותה של המנהלת סטלה ותפקידה המכריע בהצלחתו של בית הספר, אותו היא הקימה ומנהלת ויש היוצאים מגדרם על מנת לשבח ולהלל את תכונותיה.

הדבר מאפשר לנו להכיר טוב יותר את אישיותה ופועלה של אישה פעלתנית זו.

כך, ניתן לצייר דמות של אישה כריזמטית, אנרגטית, נעימת הליכות, מחנכת דגולה ומבריקה, "אומנית נפלאה של החינוך", סבלנית, בעלת כושר התמדה שהקדישה את חייה לבית הספר,   האוהבת את תלמידותיה והמקבלת מהן כבוד גדול, אמון וחיבה.

 יש לציין שב- 1907 נפטר בעלה של סטלה, מוזס קורקוס, אישיות יוצאת דופן בפני עצמה ואחד מגדולי הסוחרים בעיר והוא בן ארבעים וחמש שנה. סטלה נשארה עם ששה ילדים, אותם המשיכה לגדל בגפה, כאשר היא ממשיכה לנהל בהצלחה הן את בית הספר והן את עסקיו ונכסיו של בעלה.

לא רק סטלה זוכה לתשבחות, גם חברי צוות בית הספר מוזכרים לטובה וזוכים לשבחים רבים.   בנותיה של סטלה, מיס וויני ומיס פלורנס (שאינה מוזכרת בשמה ), ששימשו כמורות בבית הספר, ומורה נוספת בשם מיס דוראן, מוזכרות  בשל עבודתן הטובה, ברם, מבין אנשי הצוות זוכה מיס בק Miss Beck)), אישה אנגליה שהשתקעה בעיר מוגדור על מנת להיות אומנת, מורה ומחנכת בבית הספר וזאת בזכות כישוריה הרב- גוניים.

מעניין ביקורו של בולדווין ((Baldwin ב- 23/5/1888 (ראה נספח מס' 2) אשר מגיע באותה השנה למוגדור כמיסיונר ומקים את הסניף של ה"אגודה הדרומית"  על מנת להעביר יהודים לדת הנצרות.לאחר ביקורו, הוא משבח את פועלו של בית הספר, למרות שאחת ממטרות הקמתו היו למנוע מבנות יהודיות להגיע לבתי הספר של המיסיון, כלומר להיאבק בפעילותו שלו. הוא מסיים בברכה "ברכת אלוהי אברהם יצחק ויעקב יהיו איתה" (עם סטלה).

גם המיסיונר זרביב ( ( Zerbib(ראה נספח 13) מבקר בבית הספר. הוא היה אזרח צרפתי המגיע למוגדור מאלג'יריה בה נולד והוא מתחיל את פעילותו המיסיונרית החל מ-1875 כאשר כיהן כמנהל בית הספר של המיסיון במוגדורומאוחר יותר היה לראש המשלחת המיסיונרית במרוקו.

בהקשר זה יש לציין שפעילות המיסיון במוגדור השיגה תוצאות כמעט אפסיות ביחס למאמץ.  

לסיכום: מסמך זה, שופך אור חדש על פועלו ותפקודו של בית הספר היהודי לבנות "כבוד ואומץ" שפעל במשך כ- 30 שנה בעיר מוגדור בשלהי המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 .

בית הספר זוכה לשבחים ולהכרה מצד נציגי המעצמות בעיר, אנגלים כצרפתים ,איטלקים כספרדים אוסטרים כאמריקאים, מצד הקהילה היהודית המקומית וממערכת החינוך שלה, אך לא מהממסד הרבני הרשמי שנציגיו אינם משאירים כל עדות  בספרי המבקרים.

בית הספר שרד גם בתקופות של משברים כלכליים שידעה העיר מוגדור, בדמדומי תקופת הזוהר שלה כנמל המוביל של מרוקו ובסוף עידן "סוחרי המלך". גם בשנות הבצורת הקשות והמגפות[1]שפקדו את העיר הצליח בית הספר לשרוד. כניסתם של הצרפתים והחלת הפרוטקטוראט על מרוקו ב- 1912 לא מנעו אף הם את המשך קיומו של המוסד .

כך פעל ושגשג לפחות עד 1915 והותיר חותם אותו הטביע על דורות של  בנות יהודיות ותרומה תרבותית חשובה לעיר מוגדור בכלל ולקהילה היהודית שלה בפרט.

לקוראים: אני פונה לכל מי מיוצאי מוגאדור היכול לתת עדות אישית או משמיעה או מקריאה על בתי הספר האנגליים במוגאדור (גם חומר הקשור לחינוך המקומי בכלל), או שבידו תעודות או תמונות והמוכן לשתף אותנו בחומר זה ליצור עמי קשר באמצעות עורך "ברית" ויבוא על הברכה.

פורסם בירחון "ברית"

  הערות המחבר : Hazma Ben-Driss Ottmani " Mogador Une cité sous les alizées des origines à 1939.

   הכותב מציין (עמ' 198) את סגירתו של בית הספר של  "כל ישראל חברים" במוגדור שפעל מ- 1875 וסגר את שעריו ב- 1878 בעקבות מגפת טיפוס ואבעבועות שחורות שבאו בעקבות רעב כבד שפקד את העיר.רק ב- 1888 הוא נפתח מחדש .

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

אל טייב אבן אל-ימאני מוסר לאברהם ויעקב קורקוס שהעביר באמצעות שליח את התשלום האחרון בחוב שיש לו אצלם.

7.5.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب بن اليماني

השבח לאל לבדו

אין חיל ואין אלא באלוהים

אל טייב אבן אל-ימאני

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوز اخه التاجر يعقوب اما بعد وصلنا كتابكم

( אל ) שני חברינו אברה קורקוס ואחיו, הסוחר יעקב, לעצם העניין ; הגיענו מכתבכם

تسالون عن حالنا بخير والحمد الله نساله سبحناه دوام العفو والعافية

בו הנכם שואליים על מצב בריאותינו. אנו בכי טוב, השבח לאל. נתפלל לאל ישתבח שייתן לנו תמיד מחילה ובריאות ( ויתן לנו )

الختم بخير وقد وصل الفران الذي وجهتموه على يد محبنا السيد الحاج العربي بنيس

סוף טוב, התנור – הכוונה לפי כל הסימנים לתנור בישול -, ששלחתם על ידי ידידינו אל-סייד אל-חאג' אל ערבי בניס שייתן לנו.

وعرفنا ما بينتموه في كيفية استعماله يحييكم ويجازيكم عن الاعتناه

הבנו מה שהסברתם בקשר לאופן הפעלתו.יאריך אלוהים את חייכם ויגמול לכם על הטיפול

وصل بالبال ما ذكرتموه في امر الكبريت التي كتب لنا في شانه المحب المذكور

לקחנו לתשומת הלב מה שציינתם בעניין הגופרית אשרה ידידנו הנזכר לעיל כתב אודותיה.

ولا تقطعوا عنا كتبكم واخباركم والتمام في 26 شوال 1277

אל תפסיקו לכתוב לנו ולספר לנו על עצמכם. סוף. 26 שואל שנת 1277

קבוצת המדורים החותמת את חלק החגים, עוסקת בימים שיש בהם חפץ, ומיועדת לימי השמחה שבחיי היחיד בישראל, כגון: פיוטים למילה, לפדיון הבן, לעטור תפילין, לבר־מצוה ואחרון חביב לברכת חתנים, לאמור לחתונה. בכל הטקסים הללו לא נפקד מקומו של הפיוט המלווה את החגיגה בקהילות מרוקו, ובין השאר קיימים פיוטים של יעב״ץ המושרים עד היום, כגון הפיוט ׳יגל ישמח קהלינו'. לפדיון הבן נועד פיוט אחד בתבנית וילאנציקו. המדור הנרחב ביותר מיועד לפיוטי חתונה, ובו עשרים וארבעה פיוטים. מבחינה ז׳אנרית מיועדים הפיוטים הללו לברכת המזון, לעלית־חתן, לספר תורה, לפסוקי ׳ואברהם זקן׳, וכן רשויות, פיוטים לישתבח, לקדיש ולהולכת כלה. גם מבחינה תבניתית מצטיין המדור בשכלול רב, כגון במערכת הפיוטים הנקראים ליד הקטע הנקרא בתורה ׳ואברהם זקן׳, שכל אחד מן הפיוטים חותם באחד משיבעת פסוקי הפרשה. אף מצאנו פיוטים בתשתית אזורית מגוונת, ותכלית כולם לשמח חתן וכלה.

מכאן עוברים אנו לחלקו האחרון של הספר שנועד ׳לימים שאין בהם חפץ׳, כלשון הכותרת למדורים אלו במפתח הנדפס בסוף ׳עת לכל חפץ׳. במדור הקינות לתשעה באב עשרים וארבעה פיוטים, ואילו במדור ההספדים נכללו שמונים ושלושה פיוטים, והוא המדור הגדול ביותר בספר. בדפוסים ובכתבי־יד, מופיעים קבצים אלו כ׳ספר נפרד׳ שהופץ בהעתקות מגוונות, ומכאן אתה למד על תפוצתם, ראה למשל כתב־יד בן־נאים 60, או כתב־יד אוסף יהודה שבספריה הלאומית בירושלים, 240 Heb. התשתית הסטרופית של הפיוטים עשירה, וחידושיה במדורנו נדונו בפרק על התבניות. לכל הקינות וההספדים דגמי לחן קודמים, דבר המביא עמו גם במדורים הנדונים ׳גרירת תבניות׳ מאוצר המשוררים הקודמים. סדור הקינות לתשעה באב מלמד על גיוון תבניתי ובו קינות סטרופיות לצד פיוטים מרובעים ופיוטים שווי חרוז. אף במדור ההספדים מצאנו גוון מרובה, למרות שלמראית עין הצורה המעין אזורית, המלווה במדריך, נראית שכיחה יותר. חשובה במיוחד העובדה שבראש הפיוטים מופיעות כתובות הכוללות אינפורמאציה חשובה על אודות חכמי מרוקו. כך ניתן לשחזר את תאריך כתיבת הפיוטים על־פי התאריכים המופיעים בכתובות. יוצא דופן בין ההספדים הוא הפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (דף עז עמי ב), שהינו דידקטי, ובא להזכירנו שאין האדם נוטל מעלמא הדין, אלא תורה ומעשים טובים, ואלו עומדים לו לעולם הבא, ואילו עושרו אינו עומד לו ביום פקודתו. המופלא בפיוטינו, הוא שימושו של הפייטן בנימה הומוריסטית סרקסטית, שאינה אופיינית לפייטן ומה גם בקרב הספדים. אין זאת אלא שהפייטן נסמך בעיקרו על המדרש, כנאמר בכתובת שעל גבי הפיוט. הנימה הסרקסטית באה לטלטל את מי שמתו מונח לפניו, שישוב בעת הזאת מתאוות הממון, ולא לחינם קרא הפייטן לפיוט ׳תוכחה׳.

בסוף הספר מופיעים ארבעה מדורים קטנים. ׳שערי תשובה׳ (למי שחטא ומבקש להתוודות ולשוב מחטאו), ׳לכיפור קטן׳, ׳לעת צרה׳ ו׳לשאילת גשמים׳. אף על פי שמדורים אלו קטנים, מעניין הגיוון הז׳אנרי שבהם. לעומת שאר מדורי הספר, בהם שלטו הפיוטים לנשמת, לקדיש ולברכו, הנה מוצאים אנו במדורים קטנים אלו פיוטים שצויינו כמוסתג׳אב או כקיקלר(הציון קיקלר בטעות יסודו), וכן ׳לרחמנא׳ (פיוטי רחמין) או פיוטים מסוג השתחוויה. הפיוטים ליום כיפור קטן הינם המשך למסורת ליטורגית שהופיעה אצל מקובלי צפת. הפיוטים לעצירת גשמים מובנים על רקע הבצרות הקשות שפקדו את מרוקו בימי יעב״ץ. ארבעת המדורים הללו מהווים חתימה לספר, וסוגרים את מעגל הזמנים שבו פתחנו החל מן הבקשות שבראשית הספר.

ר׳ שלום משתקע בלונדון

בני לונדון קבלוהו בכבוד גדול, ומינוהו כאב״ד בעירם. ר׳ שלום הקים בלונדון ישיבה לטובי הבחורים, ובסוף ספרו מקדש מלך, נדפסו חידושיו על מסכת בבא קמא ולשונות הרמב״ם, שחידש בעת לימודו עם בני הישיבה, ״דברים חריפים עתיקים ויפים, מכל סיג מנוקים, מדבש מתוקים, ומנופת צופים״.

ר׳ שלום מספר בספרו מקדש מלך (סוף פרשת בחוקתי), על ויכוח מענין שהיה לו בשנת תק״י, בעת שכבר שהה בעיר לונדון, עם חכם מחכמי הנוצרים. אותו ­חכם נוצרי, היה בקי מעט בכללי חכמת העיבור שכתב הרמב״ם, והתעמת עם ר' שלום בטענה, שחכמת העיבור המצויה בידי חכמי הנוצרים עדיפה על של היהודים.

לאחר ויכוח ארוך, הודה אותו חכם, שבעצם, כל חכמת התכונה הנוצרית, סובבת סביב קבלת היהודים, ומשם שואבת דבריה. אולם עדיין טען: הגם שאמת הדבר שחכמתנו ינקה מחמתכם, אך עדיין לא הוכחת לי בראיה מוצקה שחכמתכם אמיתית.

לשמע טענה זו, השיב ר׳ שלום בחשבון גאוני, המוכיח כיצד חכמת העיבור המצויה בידינו מוכרחת על חשבון של שברירי שניה, ואי אפשר לזוז הימנה אפילו קימעא. (החשבון בשלמותו מובא שם). לאחר שהתבונן אותו חכם בהוכחת ר׳ שלום, והבין את עומקה ונכונותה, נענה ואמר: ״אכן נוכחתי לראות, כי סוד העיבור הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, כי לא יתכן בשכל אנושי להשיג חשבון דק ומדוקדק כזה, ומוכרחים אנו להודות שסוד העיבור נמסר למשה בסיני, כדבריכם״.

אותו חכם איש כנה היה, לכן הוסיף, שברצונו לעלות ראיה זו על ספר בשם חכמי ישראל. ומסיים ר׳ שלום, שמכיון שחשש שמא אותו נכרי יכתוב ראיה זו בשם עצמו, לכן החליט להדפיסה בספרו.

בשנות מגוריו בלונדון הרבה ר׳ שלום לנדוד בקהילות ישראל במדינות אירופה. בכל מקום שהגיע התקבל בכבוד גדול, וגדולי ישראל שהעריכוהו והוקירוהו, השכימו לפתחו.

הקדמתו למקדש מלך, וכך עולה ממכתבו לד׳ דוד מילדולה הנדפס בספר גחלי אש.

[1] לשון ההקדמה הקצרה לחידושים הנ׳׳ל, החידושים הנ׳׳ל נדפסו רק בחלק מהדפוסים.

מתבקש להכריע ברדיפות נגד ר׳ יהונתן אייבשיץ

באחד ממסעותיו, בשנת תקי״ב, הגיע גם לעיר המבורג, בה כיהן ברבנות באותה תקופה הגאון המפורסם ר׳ יהונתן אייבשיץ זצ״ל, בעל יערות דבש.

בעת ההיא, התלקחה במלא עוזה, המחלוקת בינו לגאון ר׳ יעקב עמדין, הידוע בכינויו יעב״ץ, אודות הקמעות שר׳ יהונתן העניק לכל דורש. ר׳ יעקב עמדין חשד בר׳ יהונתן כי הינו נגוע בנגע השבתאות, שהיה נפוץ באותם ימים, וכי קמעותיו כתובים בשמות טומאה, לכן יצא נגדו במלחמת חורמה, ורדף אותו בכל כוחו.

בהגיע ר׳ שלום להמבורג, ביקש ממנו ר׳ יהונתן, שיבדוק את קמעותיו, ויראה שאין שום בסיס לעלילות שטופלים עליו. ר׳ שלום שחפץ בכל מאודו להשכין שלום בכרם ישראל, בדק אחד הקמעות, ולאחר שלא מצא בו שום דופי, שוכנע בצדקת דרכו של ר׳ יהונתן, ופרסם את דעתו ברבים.

אולם בשובו ללונדון עבר דרך אמשטרדם, ושם הראו לו קמעות אחרים מכתב ידו של ר׳ יהונתן, אשר הוכיחו לכאורה כי ר׳ יהונתן משתייך לכת הש״ץ. בשובו לביתו חזר בו, וכתב מכתב לר׳ יהונתן, בו ביקש, שיבהיר לו שנית, את פשר הקמעות המעוררות חשד. לאחר זמן מה, כאשר נוכח כי לא יצליח להשכין שלום בין הצדדים, משך ר׳ שלום את ידו מכל הענין, ולא התערב בו יותר.

בפי בני משפחת פינטו, קיימת מסורת מאב לבן, האומרת, שנדודיו הרבים של ר׳ שלום בערי אירופה, באו בעקבות הוראת רבו, ר׳ יעקב פינטו. והסיבה לכך: בעת שהחל לצוץ שמו המר כלענה של שבתאי צבי ימ״ש, נעשה נזק גדול מאד לתורת הקבלה, היות ועיקר דבריהם של ש״ץ ושליחיו התבססו על ידיעותיהם בחכמה זו, וש״ץ עצמו בנבלותו המרובה השתמש גם בקבלה מעשית. לפיכך מיום -שהתגלתה נבזותו, וכלל ישראל התפכחו ועמדו על טעותם, נאלץ כל מי שעסק בחכמה זו בגלוי, להתגונן ולהוכיח כי אין לו חלק ונחלה עם ש״ץ. שנים רבות נמשך מצב זה, כפי שכבר כתבנו לעיל (עמוד 71), ורבים מגדולי ישראל שהיו קדושי עליון וחסידי אמת, סבלו סבל רב בל יתואר. לפיכך הורה ר׳ יעקב פינטו לתלמידו ר׳ שלום, שעליו להשתדל ולעשות מאמצים לתקן קלקול זה, להוכיח אמיתות תורת הסוד, וקדושת עוסקיה, שלא רק שאין בה כל רע, אלא אדרבא היא סוד ויסוד האמונה היהודית. ר׳ שלום מילא שליחות זו בנאמנות, ובכל מקומות נדודיו הרבה להפיץ את שמה הטוב של תורת הקבלה, ויתכן מאד שמטרה זו הביאתו לתקוע את עצמו במחלוקת ר׳ יהונתן אייבשיץ ור׳ יעקב עמדין.

רבי שמואל עמאר ארזי הלבנון – 2225 . נר המערב רצג

הגאון הגדול רבי שמואל עמאר זצ"ל, נולד י' תמוז התק"ץ – 1830 במרוקו, הוא יצק מים על אחיו הגדול רבי אברהם עמאר זלה"ה, הוא היה כאחיו פסקן בעל שיעור קומה. מחונן בין בקורת חדה ובלתי משוחדה, שקול דעת והכרעה בלתי שכיחה, כובד ראש וסברה בהירה, עמקנותוהקף הנדון לכל צדדיו, ולמעלה מכל – קנאות לאמת ללא שום פשרה.

ידעותיו לא הצטמצמו בד' אמות של הלכה בלבד, הם התרחבו בכל חלקי התורה, ובכשרונותיו האדירים ובשקידתו העצומה הקיף כל אחד מחלקי הפרד"ס לפרטיו, בקיאותו בש"ס ופוסקים הייתה מפליאה, ואכל מי שמציץ בספרו " דבר שמואל ", עומד נפעם מול היקף ידיעותיו, כל רז לא אניס ליה, החל מגדולי הראשונים ועד אחרוני הפוסקים שבימיו.

רבי שמואל זכה לשני שולחנות, כי האיש היה עשיר גדול ובעל נכסים. הוא עסק במסחר וה' הצליח בידו, ועסק מסחרו היה בתבואה ובסוכר ועוד, והיה מוסר סחורותיו לאנשים נאמנים למכרם עם קומיסיון, והוא ישב ולמד בהתמדה עצומה, והיה שקוע בלימוד התורה בחשק גדול להפליא, וכל ענייני העולם הזה ועסקיו לא הצליחו לנתק אותו משקידתו הגדולה רק באהבת התורה ישנה תמיד, והיא שעמדה ךו להיות כאחד הגדולים אנשי שם.

בשנת תרל"א אחר שנתבש"ם אחיו הגדול הרב הגאון אברהם עמאר זלה"ה " מרא דאתרא ", םנו חכמי העיר הגדולה אל הרב שמואל למלא מקום אחיו ולשבת על כס הרבנות. רבי שמואל סירב, ולשוא הפצירו בו, כנראה שחשש פן טרדות הרבנות והנהגת העיר יפריעו לשקידתו הגדולה בתורה, ולא יכול להגות בה עוד כאוות נפשו, וחוק לימודיו יתמעט.

אולם כעבור זמן מוסיים בנאות לקבל המשרה על שכמו. ואכן הוא היה האיש המתאים למשרה חשובה זו הן מצד גאוניותו בתורה ועוצם עיונו להפליא, וכוחו הגדול בפסק ובהוראה, והן מצד כושר מנהיגותו אשר חונן בה, ומעל ללכל בעד אישיותוהמקרינה הוד והדר, ומידותיו התורמיות.

ולבו החם והלהב לכל דבר הנוגע לבני עדתו ומסירותו הנפרזה לכל אחד מהם, ובכן אין פלא שהיה נערץ ואהוב על כל אנשי הקהל. וכמובן שהעובדה שלקח על עצמו משרת הרבנות שלא על מנת לקבל פרס הוסיפה לו תוקף וסמכות לכל פסקיו ועצותיו ותקנותיו בענייני העיר.

חברי בית דינו היו גדולים ואנשי שם. הלא הם ידידו הנאמן הרב הגאון רבי שלום משאש זלה|"ה בעל ספר " דברי שלום " והרב הגאון רבי יעקב בירדוגו בר כמוהר"ר מרדכי בן המלאך רפאל בירדוגו זלה\,ה סעל ספר " עדות ליעקב ", והר בהגאון רבי רפאל אבן צור זלה"ה.

בנוסף הוא זכה לעושר גדול, וביראתו הקודמת לחוכמתו השתמש בכלי חשוב זה לעבודתו יתברך. פזר נתן לאביונים, והשפיע מטובו לכל נמצרך ולכל דורש, תכלה היריעה מספר רוב חסדיו אשר גמל, הן לבני עדתו והן לאנשים הקבצנים שבאו מערים אחריות, ובמיוחד לעניי ארץ ישראל.

צדקותיו רבו למעלה, זיקתו לארץ ישראל ולהחזקת היישוב הייתה נלהבת מאוד, עשרות מכתבים נמצאים אצלנו שנשלחו לו מארבע ארצות המבקשים לעמוד לימין שדריהם, ולטפל בהם במשך זמן שהותם בעיר, ולייעצם בכל מייני עצות להועיל.

רבי שמואל היה משורר בחסד עליון ומליץ נזגבוהכביר תהלות לאלוהיו וריוהו בשיריו ותשבחותיו המשתפכים מעומק לבו. הרבה שירים חיבר וכמה מפיוטיו התפרסמו בעירנו והיו לשירי עם. ואכן מתוך חומר פיוטי זה מצטיירת לפנינו דמותו של משורר מחונן בעל רוח ומלא תוכן פנימי עשיר ומגוון, עם לב מלא רגש אדיר ונפש אצילית הנמצאת על נימי לבו הטהור, ומשמיעה את צליליו רווי זוך וטהר.

המרנינים לב כל שומעם, ומרגשים אותו עד מעמקי נפשו ופותחים לו אפיקים להתבונן בבוראו ובחסדיו הנפלאים וכסוף יכסוף ליוצרו על כלות הנפש.

רבי שמואל נתבקש בישיבה של מעלה י"ח אלול התרמ"ט – 1889, בן שישים היה במותו, השמועה היכתה בתדהמה כל רבני דורו אהוביו ומכריו, והרבה מכתבי תנחומין נשלחו כדי לנחם המשפחה האבלה, ולפיג גודל צערה על נזר תפארתה שהוסר מעליה.

על פאר החוכמה והמדה אשר נגדע, על רוב צדקותיו וגודל חסדיו אשר ספו תמו, על יופי הנהגתו האצילית מסירות לבו ודאגתו הנאמנה לכל כלל ישראל.

רבי שמואל השאיר אחריו חומר רוחני חשוב.

אלה הם חיבוריו.

1 – ספר " דבר שמואל " שאלות ותשובות בענייני אבן העזר וחושן משפט ומעט מזער בענייני יורה דעה, נדפס בקזבלנקב שנת ת"ש.

2 – ספר " שמע שמואל " דרושים לנפטרים ולמעת התורה ןהמידות. נדפס על ידי מכון אהבת שלום ישרושלים שנת תשנ"ז.

3 – ספר " יניקת הנביאים " כתב יד, תשובות מלוקטים מגדולי הדורות המערבים וחלק מתשובותיו שלא ראו אור.

4 – ספר " שירים ופיוטים ", לזמנים ומועדים, לדעות ומידות, מוסר והדרכה, הודאה ותפילה, וקינות כתב יד.

5 – ספר " המכתבים " כתב יד, מחברת מכתבי מליצה וחליפות מכתבים עם חכמי דורו.

רבי שמואל השאיר אחריו שני בנים ושתי בנות. מנישואיו הראשונים עם מרת אסתר בת אלעזר טובי ז"ל, לא נפקד בזרע של קיימא, ונפטרה אחרי זמן קצר לנישואיהם בשנת תרי"ג, אחר כן נשא את מרת רבקה בת רבי מרדכי טולידאנו ז"לף ונולדו לו בן ובת הרב שלום זצ"ל ומזל טוב.

וגם היא נפטרה בעודה באיבה בשנת תרל"א. רבי שמואל נשא את מרת לונה טולידאנו וילדה לו בת ושמה זוהרה. ותעמוד מלדת, ויקח עוד אישה מרת פריחה בת רבי לוי טולידאנו ז"ל מותלד לו את כבוד הרב רחמים שלמה ז"ל

מתוך שאלות ותשובות וחידושים " דברי שלום ואמת " בתולדות המחבר .

רבי שלמה אבודרהם נר המערב – רכב – רפג

נר המערב – רבני תיטואן וחכמיה, רבי יעקב אבוהב, רבי יצחק ביבאס, ורבי יהודה אחיו, רבי חסדאי אלמו שנינו, רבי מנחם אנהורי, רבי משה בן זמרה, רבי אברהם אבודרהם, רבי יצחק נהון, רבי יצחק הלוי, רבי מנחם עטייא, רבי שלמה אבודרהם ורבי אברהם מונסון.

רבי שלמה אבודרהם – ארזי הלבנון, ממזרח וממערב המקובלים במרוקו.

חי במאה ה – 18. מחכמי תיטואן. בהקדמת " מעשה רק"ם ", מיום י"א בחשון תקס"ו, נזכר אברהם בן החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חזיד ועניו כבוד הרב שלמה אבודרהם זצ"ל.

ובהקדמת שאלות ותשובות " זכות אבות ", מחודש תמוז תקנ"א, נזכר " יצחק אבודרהם נר"ו בן לאותו צדיק החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל המקובל האלוהי עץ החיים כבוד הרב שלמה זצ"ל.

רבי שלמה אדהאן – ארזי הלבנון –  2068

מעט מחברים ממרוקו זכו שתורתם תתפרסם בכל רחבי העולם. ערי החוף כמו סאלי, עירו של אור החיים הקדוש או ערי המלכות כמו פאס, מכנאס ומראקש, היו בקשר עם העולם החיצוני ועם כל זה רבנים מעטים הגיעו לערי אשכנז המפותחות להדפיס את ספריהם.

רבנו שלמה אדהאן וצוק"ל יצא מאזור תאפילאלת, מאות קיולמטרים הרחק המיישוב הגדול הראשון מראשק בדרום מרוקו, הגיע לעיר ואם בישראל תיטואן, ומשם לאמסטרדם שבו הדפיס את ספרו " בנאות דשא "

אחרי גירוש ספרד בשנת רנ"ב – 1492, נתמלאה אמסטרדם, עיר נמל בהולנד, ביהודי ספרד והפכה לעיר ואם בישראל, שבה היו בתי דפוס חשובים שמספריהם אנו חיים עד היום.

כמה מחכמי מרוקו הגיעו אליה והתקבלו בתשואות חן ומתוכם נזכיר רק אחדים שהשאירו רושם עמוק בה והם רבי יעקב ששפורטש, שנלחם כנגד שבתאי צבי שר"י, רבי משה חאגיז בעל משנת חכמים ובנו של רבי יעק חגיז בעל ההלכות קטנות מפאס, רבי שלום בוזאגלו ממראקש בעל המקדש מלך ועוד.

אחרי גירוש ספרד קם בית דפוס בפאס שהדפיס רק שמונה ספרים בין השנים רנ"ב – רנ"ט, מחוסר אספקת נייר שהנוצרים ביטלו הספקתו נסגר בית דפוס זה ומרוקו לא זכתה להית דפוס עד המאה ה – 20. במשך ארע מאות שנה המחברים ממרוקו חיטטו את רגליהם לאמסטרדם, איזמיר, וליוורנו להדפיס את ספריהם.

הדרכים היו בחזקת סכנה, חודשים של נסיעות מנעו מרבים מלהדפיס את חיבוריהם ורק מעטים זכו לראות פרי עמלם מודפס. לדאבוננו אלפי כתבי יד הלכו לאיבוד בגלל מחסור בבתי דפוס במרוקו.

רבני שלמה אדהאן זצוק"ל הדפיס את ספרו " בנאות דשא " באמסטרדם בשנת תצ"ה – 1735. ספרו זה זכה למספר הדפסות נוספות בפורציק בשנת תקע"ט – 1819, בזיטומיר בשנת תרי"ז – 1857, בלמבר בשנת תרכ,ט – 1869 ובוורשא בשנת תרמ"ה – 1885.

בספרו המקורי הכניס המחבר קובץ מרבי אברהם אזולאי זצוק"ל אחד ממקובלי מרוקו ממראקש, רבו של רבי שלום בוזאגלו. בהדפסות החוזרות, אחרי הדפסת המחבר, כל המוציאים לאור השמיטו את הקובץ הזה ואחדים הדפיסו את הקובץ בנפרד עם תרגום אידיש שזכה לכמה פרסומים. זכב רבי שלמה אדהאן זצוק"ל ותורתו התפרסמה בכלן ערי אירופה.

רבי שלמה בן רבי יהודה הכהן – ארזי הלבנון – 2085

הרב החסיד המקובל קבי שלמה הכהן ז"ל, בן להגאון רבי יהודה הכהן ז"ל, מגדולי החסידים והמקובלים בדורו. ספריו הנוראים נתקבלו בתור ספרי יסוד בחוכמת הקבלה הנעלמה, אותה זכה להאיר בחוכמתו ובתבונתו.

חסיד גדול היה. בני דורו העידו עליו כי לא עבר עליו לילה ללא שיהא נעור ברינה של תורה, וזאת במשך חמישים שנה רצופות. דבר המעיד על חבידותו ופרישתו הרבה. על גודל שהירותו בפירוש דברי ה " עץ חיים " נווכח מדבריו בספרו " יפה שעה ,, שם כתב :

 " וקצר מצע דעתי להבין, והיינו טעמא שלא מלאני לבי להשים יד ולהעלות על ספר אלא משער אח"פ ואילך, כי בעוונותי ה"ן אני מכיר את מקומי שפלותי ודלותי בתורה ובמצוות. ומכאן נראה גם את ענוונותו המרובה.

במקום אחר כותב הוא בענווה מופלגת " אני ליה וליה עינינו צופיות, יראיני מתורתו נפלאות, ונפשי יודעת קושי השאלה שהתורה אמרה יהיב חכמתא לחכמין, ומילת מיני אזדא כלי ריקם לא סביר ולא גמיר אפרוח לא נתפתחו עיני.

מכל מקום שמתי פני כחלמיש, כבן שואל מנקרא זה נוקב ויורד, יהיב חוכמתא לחכמין, דאעיקרא מהיכן נתחכמו וכי מבטן והמריון הביאוה. אלא וודאי הי פירושו, אחר שטרח ויגע ןהמית עצמו עליה עד שנתחכם מעט, אזי קמי שמיא גליא להשיב עמלו בראשו לפתוח עיניים עוורים להוסיף לו חוכמתא לחכמן.

גם כי ידעתי ביני לידי מדה זו לא באתי, ואין כוחי אלא בפו פי, אתחנן, עשה יעשה צדקה ומתנת חינם, ויקוים בנו וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם כן יהי רצון עד כאן לשונו שם.

מלבד היותו חכם בתורת הקבלה, הצטיין ביותר אף בתורת הנגלה, וידיו רב לו בפלפולא דאורייתא ובהלכות החמורות כיאות לגדול שבגדולים, וספריו החשובים בכוללים חידושים על הרמב"ם, שאלות ותשובות, יוכיחו עליו.

בשנים תקע"ח – תק"פ סיבב רבי שלמה בשליחות ירושלים בערי תורקייא ויוון. בדרך שליחותו הדפיס חלק מספריו. בהגיעו לעיר לארסו שביוון, הקריבו לפניו ראשי הקהל שאלה בעניין מסים. את תשובתו הוא פותח " הלא זאת מן המודעית ולפנים היותי סובב גולל ודופק על ראשי עם קודש בשליחותייהו דרבנן עיר הקודש ירושלים ת"ו, וכי באתי את האץ הלזו עי"ת לארסו יע"א באו אלי טובי פרנסי ומנהיגי העיר ויריבו את משפטן.

בשנת התפק"ד אנו חוזרים ומוצאים את רבנו שירושלים, מסכים לספר " זכות הרבים " לרבי יצחק פרחי. רבי שלמה נפטר בירושלים, ביום ח' תמוז שנת התקפ"ז – 1827 ונטמן בהר הזיתים.

רוב ספרי המחבר, נדירים הם, ומהם שאף בספריות גדולות לא נמצא זכרם. וזו סיבה לריבוי הטעויות והחיסורים בתיאור ספריו בספרות הביביליוגרפיה, למן הספרים הראשונים כ " אוצר הספרים " לבן יעק, ועד אחרון " אוצר הספר העברי ".

במאמר זה ניתן סקירה מתמצתת מכל ספריו בהנדפסים, תוכנם ומהותם, שנת הדפסתם ומקום הדפוס. התיאור נעשה על פי הספרים עצמם כפי שהיו לנגד עיני הכותב בדקדוק, וכפי סדר שנות ההדפסה.

ואלה הם חיבוריו :

1 – ספר " מזל שעה ", אשר טיפחתי ורביתי אני עני..סובב והולך על מקצת חלק שלישי להרמב"ם ז"ל והלכות זכיית ומתנה, שקיל וטרי כאשר ירדוף הקורא, ובא עד קיצו מקצת דרושים…מאשר חנן אלוהים את עבדו…

הצעיר שמה בן כבוד הרב יאודה הכהן ס"ט. נדפה פה שאלוניקי…בשלהי לחודש רחמים דהאי שתא שנת התקע"ב לפ"ק.

2 – ספר " הוראות שעה ,…לאיש אשר כמוני צעיר וזעיר…שלמה בן כבוד הרב יאודה הכהן נר"ו. נדפס פה שאלוניקי…אתן שנת וה' חכמה לשמה לפ"ק – תקע"ח.

ספרו זה מכיל ביאור לענייני הכוונות, ובסופו פירוש לזוהר חדש שיר השירים עח דף. ספר זה הינו הראשון והיחיד שנדפסה בו הקדמה קצרה מאת המחבר, שאר ספריו נדפסו ללא שום הקדמה או הסכמה כלשהיא.

3 – ספר " שער הכושר " ..אמרה נעימה דרושים לכל חפציהם עולת שבת בשבתו…חידושי תורה וחידושי סופרים, על אלה פכולת צדיק אשר פעל ועשה איש ירושלים..המקובל האלוהים, אחד מן הרמתים מר ניהו רבה הרב המובהק מר שליחא דרחמנא כמהר"ר שלמה הכהן נר"ו יאיר כאור חוכמה שבעתיים.

אשר כבר יצאו מוניטין שלו בג' ספרים נפתחים, יפה שעה ומזל שעה והוראת שעה, ואת רב"ע שיורי ברכה לגומרא של תורה…אתיא סוף סוף שישה דרושים טבועים לארבע שבתות השנה הם קבועים. נדפה פה שאלוניקי יע"א…שנה זה השער לה' צדיקים יבואו בו לפ"ק – תקע"ט.

4 – ספר " שעת רצון " שחיבר רב תנא ירושלמאה אחד מן הרמתים לתורה אוזנים, ה"ה הרב המובהק מר שד"ר המקובל האלוהי כמהר"ר של מה הכהן נר"ו..סובב הולך על..ספר זוהר הקדוש וספר התיקונים…נדפה פה שאחוניקי..אתן שנת עת שערי רצון להפתח לפ"ק – תק"פ. ספר זה נדפס בהגהת רבי יאודה חיים אלקלעי ס"ט.

5 – ספר " שאלות ותשובות שעות דרבן "….ותשם בסוף דרושים נפלאים…מני"ר תנא ירושלמאה הרב המופלא וכבוד ה' מלא חסידא קדישא כמוהר"ר שלמה הכהן זצוק"ל ונבג"ם ( נשמתו בגנזי מרומים ). נדפס בקושטנדינה..בשנת והוא יחל להושיע את ישראל לפ"ק – תקפ"ט.

קב דף. ספר זה נדפס כשנתיים לאחר פטירת המחבר, וכולל, מלבד שאלות ותשובות ודרושים הנזכרים בשער, גם חקרי דין והלכה וחידושי רמב"ם. משום מה, נדפס ספרו זה ללא סימון נאות והיכר בין חידוש לחידוש, וללא מספור החידושים וחלוקה נאותה.

בנו רבי יהודה הכהן ז"ל, אף הוא הצטיין בחיבוריו כאביו הגדול. הוא היה מחכמי ורבני ירושלים ומחבורת המקובלים " בית אל " והרביץ תורת הרז לתלמידים רבים. 

תולדות יהודי אל-מגרב

פרופסור יוסף ( ג'ורג' )  הררי

הוצאת המחבר, חולון תשל"ד

הקדמה                                                                                      17—21

מרוקו — פקידה כללית קצרה                                                      23—25

פרק ראשון

ראשית הישוב היהודי במרוקו                                                      27—33

העברים בין יורדי הים הראשונים. — מסורת יהודי האטלס, השתייכותם לשבטי זבולון, אשר ונפתלי. — האבן בקיר בית־הכנסת בג׳רבה המיוחסת למקדש שלמה.— ציוני התלמוד על המצאות יהודים באפריקה. — סיפורי אגדות על משה רבנו ועל קבר יהושע בן־נון. — היחסים בין השלטון הרומאי לבין היהודים עד 400 לספירה.

פרק שני

המאבקים עט הנוצרים והפריחה הרוחנית                                       34—43

הופעתו של בן אדריס ופעולותיו. — ייסוד פאס. — ההתפתחות התרבותית בקרב העם. — שינויים מדיניים. — מצב יהודי סהרה בזמן ההוא. — נצחונות היהודים במאבקם עם הנוצרים באיזור וואד דרעאי. — אדרוס השני והישנויים שהנהיג. — הפריחה הרוחנית. — ר׳ יהודה חיוג, חוקר השפה העברית. — ר׳ יהודה אבן קוריש, הרופא והמדקדק. — דונש בן לברט, אמן השפה. — (408—1040).

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות                                        44—53

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן תמורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. — ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (1040—1270).

פרק רביעי

השפעת מגורשי ספרד על הקהילות                                               54—66

בואם של יהודי ספרד למרוקו.— טלטולי דרכם.—ר׳ חיים.— גדולי גלויות ספרד ופורטוגל במרוקו. — גירוש הפליטים מפאס. — תקופת הרגיעה. — השפעת הפליטים על תושבי המקום. — הקנאה מצד התושבים. — המחלוקות בין שתי הגלויות בדבר משרות ציבור ומנהגים. — רבי משה חליבה ראש הפליטים ומחלוקתו עם רבי שלום מסנות. — הישנות המחלוקת מאוחר יותר עם רבי חיים גאגין. — נצחון הפליטים והשתלטותם על קהילות צפון מרוקו.— משפחת פרץ והתנחלותה בדאדיש ותילליש. — מצבו של הדור הראשון של גולי ספרד בפאס. — שרי היהודים הקרובים למלכות. — שנות הרעה. — השר אהרון בפאס. — שור בכפר תאפיללת. — רבני הדור ופעלם. — (1270—1350).

פרק חמישי

תקופת התלאות ומעמדם הרם של יחידים                                       67—73

המצב המדיני. — התמוטטות שלטון המרעים. — מרד שריף מחמד. — נבואות היהודי מסעוד בן מצליח — הטורקים במרוקו. — יהודי שוש ותלאותיהם. — המגפה בפאס. — הבצורת. — עבד אלמליח מושל אלג׳יר. — התנכלותו ליהודים. — 11 ימי הפורענות שבאו ע״י מולאי מוחמד. — המרת הדת. — מיסוי חדש. — ״חרם״ רבני פאס בדבר המיסים. — צורר היהודים באריחן. — חילול חגים. — המאורעות בתאדלא. — הישנות הצרות. — דלדול הישוב היהודי בפאס. — יהודים בחצר המלכות. — קינות ר׳ שאול סורירו. — משפחת השגרירים: משפחת פליאג׳י, שמואל יעקב ובנו דוד. — (1350—1660.

פרק שישי

פעולותיהם ויצירותיהם של דור ההמשך ממגורשי ספרד

״בעלי התקנות״; נגידי פאם. — תולדותם ופעלם. — הדור השני של מגורשי ספרד ופורטוגל. — וידאל. הצרפתי. — ספרי הקודש: ״צוף דבש״, ״אמרי שפר״, ועוד. — רבי יוסף אלמוזנינו. — ר׳ שמואל אבן דנאן. — רבי יצחק אבן זמרה.— פיוטים. — רבי שאול סירירו. — רבי משה אלבז בר מימון. — ״היכל קודש. — (1660—1710).

פרק שביעי

מהומות ואירועים כחזרה לתקופת ימי הביניים

המצב המדיני. — אהרן בן משעל. — מבצר תאזה. — גזרות המושל בפאס. — טיטוואן ואלקאצר. — הריסות בתי־ הכנסיות. — עלית ממשלת העלאווין. — מולאי ארשיד. — כיבושיו. — גירוש היהודים מאזאוויא. — התישבותם בפאס וצפרו. — השפעת שבתי צכי במרוקו. — התפלגות יהודי מרוקו לקבוצות שונות. — גירוש היהודים במחוז האדלא. — סבל יהודי מארקאש. — מות ארשיד ועלי מולאי ישמעאל. — יחסו ליהודים בכלל וליהודי מקנאס בפרט.— תקופת השואה של אל־יאדיד. — משפחות טולידאנו ומאימראן. — יציאת אברהם טולידאנו ומשפחות נוספות. — (1660—1800).

פרק שמיני

דודות של הוגי דעות

״בית דין החמישה״ בפאס. — רבי שמואל שאול. — רבי אפרים בן אברהם. — רבי רפאל עובד בן צור. — רבי יוסף הצרפתי. — רבי מתתיהו סירידו. — הסופר רבי אברהם מנסאנו. — ספריו על התורה ובפילוסופיה. — קהילת מקנאס. — רבי שמואל טולידאנו. — רבי משה טולידאנו. — רבי יחזקאל ברדוגו. — המשורר רבי דוד חסין, קטעי שיריו. — רבי חיים בן רבי יהודה טולידאנו. — רבי משה ברדוגו. — רבי אליעזר באבילה. — חכם הרזים ר׳ חיים בן עטר, תולדות חיים וספריו. — (1710—1800).

פרק תשיעי

רכנים כני זמננו

מנהיגי מרוקו לפני המנדט הצרפתי. — הקשרים עם יהודי אירופה. — כי״ח. — ר׳ אבנר ישראל הצרפתי. — תולדות יהודי פאס. — רבי שלמה טולידגו. — רבי רפאל אוחנא. — ״דובבי שפת ישנים״, — החברה להוצאה לאור של ספרות ישנה וחדשה. — רבי רפאל משה אלבז: ״שיר ידידות״. — רבי רפאל בן אמוזיג ובית הדפוס שלו. — הגאון רבי יעקב אבו חצירה, ספריו ושיריו. — הגאון הידוע רבי דוד אבו חצירה, כיסופיו לגאולה. — האיש הפלאי, רבי דוד שלוש. — בגו רבי יוסף שלוש וצאצאיו. — מופת הדור — רבי יוסף אלמליח. — המקובל רבי משה בן יצחק אדרעי, פעולתו בלונדון וספריו המתורגמים לגרמנית ולאנגליה. — משפחת טולידנו. — בית בן־עטר. — רבי יהודה. — רפאל בודוגו. — (1800—1900).

פרק עשירי

השפעות התנועה הציונית                                                          121—141

שלטון מולאי סלימן. — בנו חסן. — מראקש מרכז התלמוד. — הגאון רבי אברהם צרפתי. — הרב מרדכי בר ששת. — הגאון אלעזר הלוי, מחברת ״עבודת לוי״. — הרב דוד שלוש, בנו יוסף שלוש. — הרב דוד צבח, בעל הפירוש על ״ארבעה טורים״. — אגדות. — המלכים מולאי יוסף, מולאי חסיד. — פעולות כלכליות ותרבותיות של צרפת. — הרב רבי פנחס כהן אזוג. — ריבוי ישיבות בערים. — הרבנים, יהושע ברדיגו, יוסף ברדיגו, טולידאנו. — השפעת התרבות הצרפתית על הנוער היהודי. — קנאת הערבים ביהודים המשכילים וביהודים בכלל. — המלך מוחמד בן יוסף. — הפחה לגלאוי. — התנועה הציונית והשפעתה. — (מ־1900 עד פרוץ מלחמת העולם השניה — 1939).

פרק אחד עשר

השלכות מלחמת העולם השניה                                                  142—153

מלחמת העולם השניה וזוועותיה. — השפעתה על המדיניות המרוקאנית, על הערבים, היהודים והנוער בכללו. — פעולותיו החיוניות והנועזות של המלך מוחמד בן־יוסף. — השפעת האמריקנים. — אירגון ״האיסתקלאל״ ופעולותיו רבות העצמה, לחיוב ולשלילה. — המאבקים הרבים של הפחה לגלאוי, לצד המלך ונגדו. — המרד הלאומי וספיחיו. — שלטון צרפת ומדיניותו השונה. — הגלית המלך מוחמד בן־ יוסף והמלכת המלך בן־ערפא (״צל־מלך״). — סבלם של היהודים בתקופות תהפוכות אלה. — המרד הכללי נגד שלטון צרפת.—דחף העליה ארצה ופעולות הרבנים.—(1939—1953).

פרק שניים עשר

המחתרת הכפולה                                                                     154—192

פעולות להחזרת המלך המודח. — המרצות לעליה. — יהודים פעילים מלאי מרץ.— מקנאס ויהודיה. — המלאה ותלאותיו. — הרב יוסף ממש. — מר יוסף ברדוגו. — אבוטבול הצעיר. — מר שמעון דיין. — העיר ואדזאן. — רבי עמרם בן דיואן המקובל. — רבי ברוך טולידאנו. — וג׳דה. — קזבלנקה. — מר עזר ביטון המהולל. — מרקש. — ראש הקהיה מר יצחק עשור. — כפרי האיזור ויהודיהם. — מר יוסף הלוי, נשיא כפר תיכרת. — (1950—1955).

פרק שלושה עשר

תנודות במדיניות מרוקו והשפעותיה! על היהודים                        193—207

המשך פעולות המחתרת היהודית. — כישלון המדיניות הצרפתית. — מאורעות הדמים. — התפלגות המפלגות והאזרחים ביחס לצרפתים. — שובו של המלך מוחמד מגלותו. — יחסו האוהד ליהודים. — השלכות מדינת ישראל על ערבי מרוקו. — ריב המפלגות הערבים. — (1955—1961).

פרק ארבעה עשר

מות המל ד מוחמד החמישי                                                      208—219

המצב הכללי במדינה לעת זקנתו של מוחמד החמישי. — מותו והאבל אחריו. — הכרזת חסן בנו ליורשו של מוחמד. — חולשת השלטון בתקופתו הראשונה. — תכסיסי ערמה של מפלגת ״האיסתקלאל״.— מאסרו של ד״ר חי (מחבר הספר).— חודשים של עיניים בכלא. — סידרת משפטים עד לזיכויו. — התנכלויות לאחר השחרור. — עלייתו. — (1961—1963).

נ ס פ ח י ם:                                                                            221—257

נספח א:

מנהגי הכפריים היהודים במרוקו. (חגיהם ושמחותיהם.

שירתם ותפילתם. הליכותיהם ועבודותיהם). נם9ח ב:

קיצור חולדות חייו של המחבר, דעותיו והשקפותיו.

מפתח השמות                                                                          259—266

תמונות רבנים ומנהיגים

המוסלם בחברה החדשה המתהווה הנו בעצם ״מתמסר״ או נכנע, לרצונו של הבורא, כפי שמוחמד ביאר אותו, כלומר אסלאם פירושו היה להיכנע או להתמסר לרצונו של מוחמד, שלא מעט סתירות והתגלויות ״אלוהיות״ היו בדבריו על-פי הזמנה, דבר המעורר ספקות באשר לתפקידו ה״תמים״ כביכול בהעברת המסר האלוהי לבני-האדם ותו לא. תום-לב זה יכול היה להיות בן-תוקף כל עוד מוחמד פעל במכה כמו נביאי ישראל, להבדיל, כסוכן מתריע בפני שחיתות מידות וסוף העולם הקרב, בלי שום אינטרס מושקע בתוצאות נבואותיו על ענייני דיומא. דברי מוסר ותוכחה אלה היו דומים לדברי ירמיה על הכשדים הבאים לצור על ירושלים, בעוד הנביא נרקב בבית האסורים. אך כאשר הזירה עוברת למדינה – שאני. כשמוחמד הוא השליט, ולכן הפתרונות שהוא מספק לאומה שלו, בהתבססו על דברי נבואתו, הופכים לחוק האלוהי, אזי עולות שאלות רבות ביחס ל״כשרותם״ של פתרונות אלה. הנה, למשל, כאשר הוא ממאיס את היהודים, הוותיקים ממנו במדינה, על שכניהם המוסלמים (החדשים) שנטו לצידו, הוא ממהר להוריד פסוקים שמיימיים שמגנים אותם, לעומת דברי השבח שהיה לו להעתיר עליהם קודם לכן, כאשר חיזר אחריהם ורצה את קרבתם. אם כן, להבדיל מתקופת מכה, שבה היו נבואותיו אפוקליפטיות בעיקרן, לאמור דברי אזהרה וזעם על השליטים, הפכו נבואותיו במדינה לתחיקתיות יותר, כמו ויקרא ובמדבר, להבדיל, בחינת "ואלה החוקים אשר תתן לפניהם״. אשר על כן, כל היצירה הקוראנית, אשר מלבד שפתה העשירה והמגייסת אין בה מסר או רעיון חדשים שלמעלה מן הבנאלי, חולקה לפרקיה בעת עריכתה על-פי מקום ״הורדתה״ – מכה או מדינה. והואיל ואין שום סדר ענייני או כרונולוגי בדברים, ושום משנה סדורה בשום עניין, ראו עורכיה לסדר את 114 פרקיה לפי אורכם, פרט לפרק הראשון – אלפאתחה (־הפותחת), בו עושים שימוש יומיומי חוזר בשעת התפילות. בראש בלסורה (פרק), הכוללת בין כמה מאות איה (אות של אללה = פסוק) ועד לשתיים בלבד בסורות הקצרות ביותר, מופיע הציון ״הורד במכה או במדינה״.

הנה כי כן, ההתגלויות התחיקתיות הללו היו למכשיר עיקרי לביסוס שלטונו של מוחמד במדינה, משעה שכל אימת שנזקק להכריע ספקות או ויכוחים באשר לדרוש לעשותו, באה הפקודה האלוהית שאיש לא יכול היה לצאת או לעמוד נגדה. כוח זה הפך את מוחמד למחוקקו של חוק בעל סנקציה שמיימית, דבר שהצעיד אותו אל מעבר למעמדו הקודם של איש מוסר ומתנבא לפי תומו, הרוצה בתיקון העולם, למקומו כמחוקק-שליט שאיש איננו יכול לערער עליו, והמסוגל לנקוט יוזמה כדי לתקן עולם בצלם רעיונותיו שיקדו בקרבו. אולם, כדי להבין עד תום את המהפך הגמור שהתחולל במעמדו של מוחמד במדינה, ולהעריך את עוצם ידו ורוחב כשרונותיו, טוב לזכור שלבד מן הסטטוס הנערץ של נביא-מחוקק, הוא בנה לעצמו עמדה יחודית עוד בארבעה תחומים: המשפט, המנהל, הדת והצבא. ואם כי העיר מדינה היתה קטנה מדי למידותיו של מוחמד, היא ודאי היתה מיקרוקוסמוס להרצתן של שיטותיו, כמו רומא ליוליוס קיסר, בטרם יצאו חילותיו לכבוש את העולם. בשדה המשפט, ניהולה של עיר מחייב גם לפסוק בסיכסוכים בין בני-אדם ושבטים, שמטבע הדברים כולם נהרו אליו, לא רק משום שיצא שמעו כמאזין ובעל חוש צדק, אלא גם כלא נוטה חסד לגדול ולעצום, ולא מטה משפט נגד האומלל וחסר הכל. ואם משפט, היש לדבוק במשפט השבטי המסורתי או להיזקק לאמות המידה החדשות שמוחמד הביא עמו, ושהולידו חיזוקים ופירוטים התגלותיים חדשים כל אימת שהיה נדרש להם? ואם משפט חדש, מי כמוחמד מחוללו, שיוכל לפסוק אם אנשים מסוכסכים נהגו כשורה, ולגזור מעקרונות הבורא שאותם הוא מכיר, על כל מקרה פרטי שיובא בפניו? אנו רואים, איפוא, שתפקידו של מוחמד לאחר תקופת מכה עבר המרה והדגשה מנביא ¡נביא} ממש המתריע מפני הבאות, לשליח אללה (רסול אללה,}, הוא התפקיד העיקרי לו הוא יטען ולו יטענו מאמיניו, בעוד שהנבואה כנראה רק מסייעת לו להימצא בחברתם של הנביאים האחרים, כמו אדם ולוט שאינם נביאים ממש.

כמו משה רבנו, להבדיל, שכאשר תכבד עליו המלאכה הוא ימנה שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, שיהוו את הבסיס למנהל הציבורי העברי הקדום, כך גס במדינה, כאשר תגברנה מאוד תביעות המשרה, יאלצו יורשי מוחמד למנות להם עוזרים: למשפט יהיו אלה קאדים, לצבא הם ימנו מפקדי מסעות ופשיטות, ויפקידו מצביאים דגולים על מסעות כיבוש (פותוח, רבים של פתח, שם ארגונם הראשי של הפלשתינים), לדת יהיו אלה אימאמים (העומדים מנגד) לנהל תפילה, ולמנהל – מפקדי מחוזות ואחשדרפנים שינהיגו את אזוריהם כמדינות משלהם, רק עם חובת תשלום מס למרכז בימים כתיקונם, ואפילו זה לא בימים פחות טובים. ובינתיים, עד שירחיב, וכל עוד מוחמד נהנה מסמכויותיו ואיננו מראה סימן כי כבדו עליו, הוא ממלא את כולן בחדווה וביד רמה. בשטח המנהל, הוא המנכ״ל על ענייני העיר, האקזקוטיבה הראשית, שעל פיה ישק דבר, אם כי לשעה עדיין היה לשבטים מה לומר. מוחמד ניהל את העיר דרך השבטים, כלומר השתמש במבנה הארגוני הקיים כדי להשתלט עליו, אך לאחר הקמת האומה, שהיתה בידיה (כלומר בידיו) קופה ציבורית שניזונה מכספי מיסים אסלאמיים (זכאת, אחד מעמודי האסלאם), גברה גם עצמאותו מהם. רק עם פרוץ האסלאם הכובש לאחר מות מוחמד (632), נוצר הצורך להקים בסיס אימפריאלי מורחב על היסודות ההתחלתיים שאותם הוא הקים. בתחום הדת, מוחמד הנהיג בימיו תפילות בחצרו, בטרם היו מסגדים, ומפאת מעמדו נהרו אנשי העיר להסתופף עמו בשעות התפילה, שלכתחילה לא היו קבועות וגם מספרן לא היה קבוע. אך אט אט התגבשה התמונה, ואם בתחילה הוביל מוחמד את מאמיניו בתפילה, ככל שהמתלמדים החדשים הצטרפו היה צורך להעמיד לפניהם (אימאם – לעמוד לפני) מדריכי תפילה שידריכום בסבך הכריעות וההשתחוויות לפני אללה. גם בתחום הצבאי, מוחמד, כראש האומה, כמו ראשי שבטים במתכונת שהוא הכיר, יצא בראש צבאו למלחמה, אבל תחת התואר החביב על כלל המוסלמים של אז, כנראה מפאת תנאי הכיבוש ואווירת ההתפשטות – אמיר אלמואמין (מפקד המאמינים), תואר שיעבור בירושה, בכל דור ודור, לשליט המוסלם התורן. מעניין שמכל תאריו, ומכל תוארי הח׳ליפים האדירים שבאו אחריו, נראה תוארם הצבאי מועדף או פופולרי בעיניהם, כי בו מרבים להשתמש במקורות כדי להתייחס אליהם, מעבר לכל פרופורציה בתרבויות אזרחיות עשירות ומפוארות, כמו העבאסית (1253-750). ייתכן שבהמשך לאותה מסורת, אנו חוזים גם כיום במנהיגי מדינות, גם אם הם אזרחים, עוטים בגדי צבא, כאילו לומר שגם הם אמירי המאמינים בארצותיהם (סאדאת במצרים, חוסיין בירדן, ערפאת ברשות הפלשתינית צדאם בעיראק).

המקלט בערב

חשוב להעיף מבט על המקלט שבו נמצא מחסה לפליטים היהודים האלה, הפלשתינאים או ״בני יהודה׳, שנמלטו מן הרומאים, וזאת כדי להבין את ״לב הבעיה״ במזרח התיכון כיום – הסיכסוך בין ערבים ליהודים. התנאים שבהם חיו קהילות היהודים בחצי־האי הערבי – הן לפני הכיבוש הערבי המוסלמי והן אחריו – יש להם השפעה נכבדה על יחסי יהודים וערבים עד היום הזה, כי המתכונת שהתפתחה ב־חצי־האי הערבי יצרה מסורת הנמשכת מאז ועד עתה.

לדברי המלומד המזרחן אלפרד גיום(Guiliaume), מסתבר שלראשונה התיישבו יהודים בחצי האי הערבי בעקבות נפילת שומרון ב־722 לפנה״ס:

…כמעט ודאי הוא שהמושבה היהודית הצבאית השלמה לעצמה באסואן ובמצרים העליונה, שעד לפני שנים אחדות לא ידע עליה העולם מאומה, הוקמה סמוך לאחר נפילתה של שומרון, ולכן לא מן הנמנע הוא שכמה יישובים יהודיים בערב קמו הודות לפליטים שנמלטו מבירתם הצפונית העתיקה של העברים.

גיום בטוח כי ״במאות הראשונה והשניה לספה״נ… שימשה ערב מקלט קרוב״ ליהודים שנפגעו מפגיעתם הרעה של הרומאים, ״שהיו חסרי כל רחמים״.

בארץ הערבית, שבעיני רבים היא נחשבת ״ערבית טהורה״, זו שכעבור דורות הרבה עתידה היתה להצמיח את האסלאם,

הוקמו כמה וכמה יישובי יהודים ונוצרים במקומות שונים, ואלה ואלה כאחד הפיצו את התרבות הארמית וההילניסטית. המרכז הנוצרי הראשי בדרומה של ערב היה בנַג'ראן, שבה התפתחו חיים פוליטיים מתקדמים ביחס. יהודים וערבים שהתייהדו מצויים היו בכל מקום, ובפרט בית׳ריב, שלימים הוסב שמה מדינה. הם היו בעיקר חקלאים ובעלי־מלאכה. מוצאם מסופק, והרבה סברות הועלו בקשר אליו.

 אם גם לא רבים הם המודים בכך, הרי לא היסטוריון אחד בלבד טוען כי העיר השניה לקדושה לערבים, מדינה, היתה אחת מאותן ערים ״ערביות טהורות״ כביכול שלמעשה נושבו בה שבטים יהודיים תחילה. כותב ברנארד לואיס:

בעיר מדינה, מרחק כ־450 ק״מ צפונית למכה, נושבו לכתחילה שבטים יהודיים מן הצפון, במיוחד בַנוּ נאדר ובנוּ קּוּרייטזה. עָשְׁרָהּ היחסי של העיר משך אליו ערבים עובדי־אלילים, שהסתננו אליה בראשונה כקליינטים של היהודים וסופם שהצליחו לרדות בהם. מַדינה, או ית'ריב, כמו שקראו לה לפני האסלאם, לא ידעה שום צורה של מימשל יציב כלל. העיר היתה שסועה מריבות בין השבטים הערביים המתחרים עַוץ וחַ׳זרָג' והיהודים היו לשון מאזניים רופפת. הללו עסקו בעיקר בחקלאות ובמלאכות־יד, ולפי שעלו על הערבים מבחינה כלכלית ותרבותית הרי לא חיבבו אותם… משעה שהגיעו הערבים לאחדות בזכות מוחמד תקפו את היהודים עד שחיסלום לבסוף. במחצית השניה למאה החמישית ברחו הרבה יהודים פרסים מן הרדיפות לחצי־האי הערבי ונוספו על היישוב היהודי שם. אבל במאה הששית בקירוב מסרו סופרים נוצרים על חשיבותה הנמשכת של הקהילה היהודית שנשארה בארץ־הקודש. טבריה שבארץ ישראל מילאה תפקיד מרכזי לגבי היהודים הפזורים שהתיישבו בערב. בממלכת חִמְיָר לחופו המזרחי של ים סוף בערב רבים היו ״המתגיירים בחוגים בעלי־השפעה״, והממלכה הרחיבה שלטונה על־פני ״חלקים ניכרים של ערב הדרומית״.

פשוטי־עם ובני מלוכה כאחד קיבלו את היהדות, ואחד הסופרים מוסר כי ״כוהנים יהודים (מן־הסתם רבנים) מטבריה… נמנו עם פמלייתו של המלך ד'וּ נוּאס והיו שלוחיו במשאיומתן עם ערים נוצריות״. לדברי גיום,

בשחר האסלאם תפסו היהודים מקום מרכזי בחיים הכלכליים של חג'אז [ערב]. כל האדמות המשובחות היו בידיהם…; הם היו ודאי לפחות מחצית האוכלוסיה במדינה. יישוב יהודי היה גב מצפון למפרץ עקבה… חשוב לציין שיהודי חג'אז גיירו רבים מבני השבטים הערבים. הפליטים ה״פלשתינאים״ או בני־יהודה הראשונים – היהודים – נעשו מתיישבים ערבים מצליחים ומרובי־השפעה.

הצלחתם של היהודים נבעה מיתרון בקיאותם בעבודת האדמה ובהשקאה וכן ממרצם וחריצותם. בתוך דורות אחדים נעשו פליטים [יהודים] חסרי־בית בעלי אחוזות גדולים בארץ, [אותם פליטים שבאו לחג׳אז כאשר כבשו הרומאים את ארץ ישראל] שלטו במשק הממונות שלה ובמסחרה… הנקל אפוא לראות שהצלחת היהודים היתה קריאת־תגר בעיני הערבים, בפרט בני־קורייש במֶכָּה ו… [שבטים ערביים אחרים] במדינה.

 הנביא מוחמד עצמו היה מבני שבט קורייש, שחמד את אוצרותיהם של היהודים, ועל כן

כאשר אחזו המוסלמים בנשק החמירו עם היהודים הרבה יותר מאשר עם הנוצרים, שעד סופד של הכליפות הערבית הטהורה לא הכבידו אכפם עליהם.

 אחד הטעמים ל״הפליה זו״ לרעת היהודים היא הדבר שגיום הגדירו כ״לשון הב­­וז הקוראן״ ביחס ליהודים. הקרקעות והגידולים שפיתחו היהודים היו מקור ראשון במעלה לשלל בחצי־האי הערבי המדברי. עוד בימי הנביא מוחמד והאסלאם – החל בגירושים, בהשפלות, בעושק, בהמרות מאונס או ברציחות של מתיישבי: יהודים יושבי מדינה וגמור בטבח ההמוני ביהודי ח׳יבר – נוצר אצל הערביב־ המוסלמים התקדים של החרמת רכוש יהודי. היחסים בין הנביא מוחמד ליהודים לא היו ״נוחים… מעולם״:

הם היו לצנינים בעיניו בסרבם להכיר בו נביא, בהלעיגם עליו ובהתווכחם עמו! ומובן שעליונותם הכלכלית… היתה גירוי קיים־ועומד. נראה הדבר כי ה״הסתה״ הראשונה מצד הנביא מוחמד עצמו נגד היהודים קשורה בתקרית שבה  פקד ״ לרצוח… יהודי אחד או שנים בלי לשלם דמי כופר לשארי- בשרם "

ראשיהם דחו את טענתו שהוא שליח האלוהים, ואף על פי שבלי ספק שאבו מידה של קורת רוח מן  העובדה שקיבל את שליחותם האלוהית של אברהם, משה והנביאים, ספק אם אפשר היה לדרוש מהם שישמחו על הכללתם של ישוע וישמעאל במניין השליחים אשר בחר.

העובדה שקיימים היו כיסים של יהודים ממורמרים בתחומי הבסיס שלו ומסביבו היתה עילה לאי נחת וכדי שיוכל [מוחמד] לנהל מלחמה בלי דאגה הכרח היה לחסלם.

הואיל והיהודים העדיפו להוסיף ולהחזיק באמונותיהם שלהם

חשדו בשבט של יהודים בקירבת מדינה כי בגד ואילצו אותו להניח את נשקו ולפנות את מושבותיו. קרקע  רבת ערך ושלל למכביר נפלו בידי המוסלמים… בני שבט קורייטזה השכן, שעד מהרה עלה עליהם הכּורת, לא קמו לעזרת אחיהם, ובעלי בריתם, שבט עַוץ, פחדו לתת להם תמיכה פעילה.

גזר הנביא מוחמד ״לא תדורנה שתי דתות יחדיו בחצי האי הערבי״. צו זה הוצא אל הפועל עלי ידי אבו בכר ועומר הראשון, הכליפים שקמו לאחר הנביא מוחמד כל יושבי המושבות היהודיות ברחבי ערב הצפונית נשחטו באורח שיטתי.

בעקבות השמדתו של שבט קורייט׳ה היהודי״ באה, לדברי ברנארד לואיס, התקפה על נווה־המדבר היהודי ח׳יבר״.

מוחמד שלח שליחים אל היהודים שנמלטו על נפשם לח׳יבר הבטוחה והנוחה,ובאמצעותם  ״הזמין״ את עוּצַייר, ״אל מהמלחמה״ היהודי, לבקר במדינה לצורך משא ומתן.

עוּצייר יצא לדרך עם שלושים בני־לוויה ומשמר ליווי מוסלמי. היהודים לא חשדו בשום מזימה ויצאו בלי נשק. בדרך התנפלו המוסלמים על המשלחת חסרת המגן והרגו את כולם, למעט אחד שהצליח להימלט. ״המלחמה היא מרמה׳ כלשון אחת המימרות שמרבים לצטטה מפי הנביא.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מעשי מופת

רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל

המכונה

רבי הדאן

באבן ובאגרוף

באחד הימים עבר רבי הדאן, בנו של הרב חיים פינטו, ברחוב העיר. ערבי, שעבר במקום, קם עליו והיכה אוחו. רבי הדאן, שהיה אז צעיר בשנים, השיב מלחמה שערה, לקח מאבני המקום וזרק עליו. הערבי נפצע, ודם זב מפצעו.

שלח המושל וציווה להביא אליו את הרב חיים פינטו, האב האחראי על בנו. ציית האב, וכשהגיע אל המושל – כמעט פרחה נשמתו של האחרון. פניו של הרב קרנו, ויצאו מהן שתי אלומות אש. המושל התחלחל וביקש מהרב שלא יתקרב אליו יותר, והתנצל על כך שהטריח אותו. הוא אף שאל את הרב אם יש ברצונו להעניש את הערבי, שפגע ברבי הראן. הר״ח סירב, ומאז כיבד המושל את הרב חיים פינטו והתייחס בכבוד אל יהודי העיר.

והרכוש קח לך

אחד מעשירי מוגארור נסע בספינותיו מאנגליה, לאחר שהעמיסו בסחורות. בדרך קמה סערה גדולה, והכל החלו להתפלל. גם העשיר התפלל, הזכיר את זכות הר״ח פינטו זצ״ל ונדר כי אם יינצל ייתן את כל רכושו ואף את הבגד שעליו לרב הדאן, בנו של הר"ח. שמע הקב״ ה את תפילתו, והוא הגיע בשלום עם אוניותיו למוגאדור.

כשהגיע אל קרקע מוצקה התחרט על נידרו, וחשב לעשות התרת נדרים. בכל מקרה תיכנן לשלוח מתנה קטנה לרבי הדאן. בעודו יושב וחושב הגיעו אליו שליחים מרבי הדאן, ואמרו לו כי הרב רוצה לפגוש אותו. כשהתייצב אצלו אמר הרב לסוחר, כי הספינות של הסוחר – של הרב הן, ואפילו בגדיו שעל גופו. ״מניין לך כל אלה?״ – נדהם הגביר, שלא גילה את נדרו לאיש. סיפר לו רבי הדאן, כי בלילה הופיע אביו בחלומו, וסיפר לו על הסוחר ועל נדרו. ״אם נדרת- קיים. אבל, כדי שלא תצטרך לעשות התרת נדרים, כי אינך מעוניין לקיים את הנדר, הריני מוחל לך על הרכוש ואני נותן לך את הכל במתנה״, אמר לו רבי הראן.

ברוך שומר הבטחתו

בכל שנה, לקראת פסח, היה הרב הדאן אופה מצה שמורה. בנושא זה לא סמך על איש, והוא במו ידיו עסק במצוות המצה. לשם כך הקדיש את היום שלפני ערב פסח.

באחת השנים סיכם עם אופה כי יבוא להשתמש בתנורו, בשעה מסויימת. הגיע הרב עם המים והקמח, המערוך ויתר הכלים לאפיית המצות, וכשהגיע למאפיה מצא כי התנור תפוס על ידי מישהו אחר, למרות הסיכום שהיה בינו לבין האופה. נפגע הרב מכך, ועוד יותר הצטער על כך שלא יוכל לאפות מצות לכל בני משפחתו העניפה.

כשרצה לשוחח על כך עם האופה, ענה לו זה בקוצר רוח: ״אולי כדאי שתבוא ביום אחר. עכשיו יש לחץ״.

יצא הרב משם, ומייד פרצה אש במאפיה, ושרפה את התנור, הכלים והמצות. האופה, שראה כיצד המאפיה שלו עולה בעשן, מיהר אל הרב הדאן וביקש את סליחתו, ומייד התחייב כי מעתה והלאה יעמוד בדיבורו.

קברי הקדושים היו מוקדי עלייה לרגל וריפוי גם באסלאם המרוקאי, אך בצד אלה פעלו ונערצו גם קדושים חיים רבים. באסלאם נתפסה הבאראכּה, המתת האלוהית, כנובעת ממוצא מיוחם, שמקורו בדרך כלל במשפחת הנביא מוחמד (בן-עמי תשמ״ד, 187-186; 23 ,1926,1 Westermarck). במרוקו המוסלמית נפוצו משפחות רבות שטענו למוצא ממשפחת הנביא (שורפה), ובהן הועברה הבאראכּה מאב לבן. חשיבותה של ׳זכות אבות׳ בקרב יהודי מרוקו כמקור לא אכזב להשגת כוחות פלאיים, מעידה כי היהודים לא נותרו אדישים לרעיון הכריזמה המשפחתית הרווח באסלאם. אכן, כפי שניווכח בהמשך, שושלות של צדיקים מצאו את דרכן לפנתיאון הקדושים היהודי־מרוקאי, ואחדים מבני המשפחות הקדושות האלה אף הוכרו כצדיקים עוד בימי חייהם. אך העיקרון הנפוץ באסלאם של כריזמה העוברת בירושה, לא השתרש בצורה כה מעמיקה בקרב היהודים. הקבוצות והמסדרים הסופיים, שהתארגנו למן המאה השש־עשרה במרכזים (שכונו, ביחיד, זאוויה) סביב קדושים נודעים וצאצאיהם (בן-עמי תשמ״ד, 189 ; לא חלחלו לתוך הרקמה של פולחן הצדיקים היהודי. חוסר המיסוד בהערצת הקדושים היהודים אינו צריך להפתיע לנוכח הפוטנציאל לגיבוש כוח פוליטי שהיה טמון במסדרים, ושמומש לא אחת בהיסטוריה של המגרב. ליהודים, שבמעמדם כד׳ימי היו משוללי כוח פוליטי על פי הגדרה, לא נותר אלא להישען על צדיקים מתים. עוצמתם העל־טבעית של צדיקים אלה, שאינה מיתרגמת באופן ישיר לכוח ארצי, היא נשקו המובהק של החלש .

ראוי לציין כי המיעוט היחסי של שושלות צדיקים וחולשת המיסוד והתשתית הארגונית, שאפיינו את פולחן הקדושים היהודי במרוקו עד המאה העשרים, עמדו גם בניגוד בולט לדגם החסידי של הצדיק שנפוץ באירופה מסוף המאה השמונה־עשרה. הצדיקים בחסידות עמדו בראש חצרות בעלות תשתית ארגונית וחינוכית ענפה, והקימו שושלות שהבטיחו המשכיות בין־דורית (אטקס תש״ס: אסף תשנ״ז: שלום תשל״ו, 85-36). ניתן אולי לייחס פיתוחים נבדלים אלה של מושג הקדושה אצל יהודי המגרב ואצל יהודי מזרח אירופה לגבולות החדים יותר שהבדילו בין יהודים ללא־יהודים במזרח אירופה, לעומת המרחב המוסלמי. הצדיק החסידי היה יכול להיהפך במקרים רבים למנהיג רב כוח דווקא משום שכוח המשיכה שלו היה מוגבל לקהילה היהודית בלבד. ואילו במרוקו, בגלל האופי הדומה של פולחן הקדושים המוסלמי והיהודי, לא היה ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות, שהצדיקים ימשכו אחריהם גם מאמינים מוסלמים, אילו יוחסה להם קדושה עוד בחייהם.

19 רעיון זה פותח על ידי הרווי גולדברג (245 ,1992 Goldberg). אכן, קברי הצדיקים היהודים משכו אליהם גם מוסלמים. ראו בן־עמי תשמ״ד, 170-166; 1948 .Voinot

יהודי מרוקו נחשפו לדגם החסידי של הצדיק רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר חסידות חב״ד החלה להקים בה רשת של בתי ספר, אולם, כפי שניווכח בהמשך, עיקר הפיתוח והפעילויות הארגוניות שאפיינו את פולחן הקדושים במחצית הראשונה של המאה העשרים, היו קשורים למודרניזציה של המדינה בעקבות כינון הפרוטקטורט הצרפתי. השפעות חסידיות ברורות על פולחן הקדושים המגרבי ניתן לראות בביטויו המתחדשים בישראל. כך, למשל, זכו דמויות נערצות כמו בבא סאלי בכינוי אדמו״ר, והכריזמה שלהן מוסדה על ידי הקמת מוסדות דת וחינוך המזכירים ׳חצר׳ חסידית. אך המיסוד הגובר של פולחן הקדושים בישראל קשור בעיקר לקיומם של משאבים פוליטיים וחומריים שלא היו קיימים במרוקו.

הנטייה המיסטית החזקה בקהילות מרוקו העצימה את פולחן הצדיקים ועם זאת הועצמה על ידו. גם בפולחן הקדושים המוסלמי מילאו תפקיד חשוב מסורות מיסטיות־סופיות, שהתפשטו במגרב במאה האחת־עשרה. בניגוד לקהילות יהודיות אחרות, שבהן עליונותה של ספרות ההלכה על ספרות הקבלה לא הוטלה בספק, במגרב, ובמיוחד בדרום מרוקו, חיו שתי המסורות בדו־קיום שוויוני למדי. המקום המרכזי שתפסו מסורות מיסטיות בא לידי ביטוי מרחבי בחשיבות המיוחסת לבית הקברות (שבו נקברו רבנים שנערצו כצדיקים) בצד בית הכנסת, וכן בחשיבותו של ספר הזוהר בצד התלמוד. אכן, קשה למצוא מקבילות בקהילות יהודיות אחרות להיקף הקריאה הטקסית ולשימושים המאגיים בזוהר שהיו נוהגים במרוקו .מחברו של ספר הזוהר על פי המסורת, רבי שמעון בר־יוחאי (רשב״י), תנא בן המאה השנייה לספירה, הפך לדמות המתווכת בין פולחן הצדיקים לבין המסורת המיסטית בקרב יהודי מרוקו. מכוח מעמדו המקודש של הזוהר בספרות הקבלה נתפס רבי שמעון כראש וראשון למיסטיקנים במסורת היהודית, ובפנתיאון הקדושים של יהודי מרוקו הוא זכה למעמד מיוחד כמודל נערץ של חסידות, ידע אזוטרי ומעשי נסים.

הפיזור הגיאוגרפי של קברי הצדיקים במרוקו שיקף את תפוצת הקהילות היהודיות במרוקו המסורתית. אולם ההגירה המסיבית מהאזורים הכפריים בפנים הארץ אל המרכזים העירוניים לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי שינתה את מפת ריכוזי היהודים, והותירה קברים לא מעטים באזורים שבהם הנוכחות היהודית התדלדלה מאוד או אף נעלמה כליל. יששכר בן־עמי איתר לא פחות מ־652 קברי קדושים ברחבי מרוקו(בן־עמי תשמ״ד), אך אין ספק כי מספר זה רחוק מלשקף את המציאות. דומה שלכל קהילה יהודית במרוקו היה לפחות צדיק־פטרון אחד משלה. רוב ציוני הקדושים נמצאו בבתי הקברות המקומיים ונבדלו מהקברים האחרים בפרטים ספורים, כמו כיסוי גג פשוט מעל הקבר, מצבה גדולה יותר או כתובת הקדשה מפורטת. הקברים שמחוץ לבית הקברות אופיינו לעתים על ידי ציון טבע בולט, כמו מערה או עץ עבות, או על ידי מבנה קטן, שהזכיר את המבנים שהוקמו על קברי הקדושים המוסלמים, אך נפל מהם בדרך כלל בגודלו ובהדרו.

כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:

למרבה המשרה ולשלום אין / קץ וקצבה, צרר יקדמכם;

בתיכם שלום מפחד, סואן / ברעש לא תשמע אזניכם;

 תמיד אין צְוָחָה, אין פרץ, אין / יוצאת בכל רחובותיכם.

 25 תבלו ימיכם ושנותכם / בטובה, שמורה ערוכה.

מה גדלו

מאירים לארץ ולדרים / עליה, מזכים הרבים,

רודפי צדק; פרנסים, גזברים, / עדת שועים, שרים ונציבים,

צורי, כנשוא נס על ההרים, / מזלכם ירים בין כוכבים.

לעולם שלמים וגם רבים, / ישימכם אדון הממלכה.

מה גדלו

25-22 המשורר מברך את בני הקהילה שימשיכו ליהנות עד סוף הימים ממעמדם הרם ומיחסי שלום עם שכניהם וביניהם. הוא מתפעל מהשקט, מהשלווה ומהרגשת הביטחון השוררים ברחובות העיר.

• למרבה המשרה… וקצבה: על פי ישעיה ט, ו.
• בתיכם שלום מפחד: על פי איוב כא, ט;
• סואן ברעש לא תשמע אזניכם: על פי ישעיה ט, ד.
• אין צוחה… בכל רחובותיכם: על פי תהלים קמד, יד.
• תבלו ימיכם ושנותכם בטובה: על פי איוב כא, יג!
• טובה שמורה ערוכה: שמורה ומזומנת לכל עת וזמן.
• מאירים לארץ ולדרים עליה: יהודי גיברלטר תורמים לשפע של המושבה, מאירים פנים לשכניהם ולאורחיהם (מעתק סמנטי מתוך לשון התפילה בתפילת היוצר);
• מזכים הרבים: על פי לשון חז״ל (אבות ה, יה: ״כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו״), והכוונה כאן שהם לא רק זוכים בקיום המצוות ובמידות התרומיות שהמשורר מנה בהם, אלא גם מזכים אחרים.
• פרנסים… ונציבים: המשורר מונה את כל אלה המשמשים במוסדות הקהילה ואת היהודים בעלי התפקידים הרמים בתוך המושבה, שהיו להם קשרים עם אנגליה ועם ארצות אחרות, ובמיוחד מרוקו, כדי לברך אותם על אירוחם הנאה ומתן הנדבות בעין טובה.
• צורי: בוראי, הקב״ה:
• כנשוא… ההרים: מעלה, מעלה, על פי ישעיה יח, ג:
• ירים מזלכם: כנראה תרגום בבואה של – אללאה יהָאז מְזַאלְכּוּם -בערבית יהודית, שהייתה לשון־אמו של המשורר.

לעולם: לנצח, לעולמי עד! שלמים וגם רבים: על פי נחום א, יב, אך כאן במובן השקוף של ברכה לקיום שלמותה של הקהילה ולהתרבותה:

 אדון הממלכה: הקב״ה, אך ייתכן שהמשורר רומז כאן למלך אנגליה, שתחת חסותו ורשותו היהודים בגיברלטר חיים ומשגשגים

.

30 הדרת נוה צדק, מקדש עליון, / תבנה צור, שמה תִטַּעֵמוֹ:

 בקרוב יֶחֱזוּ באפריון / עשה לו המלך שלמה;

ישירו במכתם וְשִׁגָּיוֹן / לויים עלי דוכנמו;

יְשֵׁינֵי עפר יקומו, / תהיה ליי המלוכה,

 וברוב חסדו לכם ממרומו, / ישים שלום טובה וברכה.

ישים שלום

34-30 מחרוזת אחרונה זו מוקדשת כולה לתפילה לגאולה, לשיבת ציון, לבניין בית המקדש ואף לתחיית המתים. המשורר שוזר את מבורכיו בתפילה ומאחל להם שיזכו להשתתף במאורעות מיוחלים אלה.

הדרת נוה צדק: הכוונה לירושלים, שהיא ״הדרת קדש״, על פי תהלים קד, כח; כט, ב; מקדש עליון: בית המקדש שיבנה הקב״ה, שהוא ״עליון קנה שמים וארץ״ (בראשית יד, כב); שמה תטעמו: תשכן אותם, על פי שמות טו, יז.

אפריון עשה לו המלך שלמה: כינוי לבית המקדש בלשון הפיוט, אך אפשר גם שיש כאן רמז לבית הכנסת החדש ״נפוצות יהודה״, שהיה עתיד להיבנות, ושאת בנייתו יזם ר׳ שלמה אבודרהם. בית הכנסת הוקם בשנת תק״ס (1800). ראה על כך הירשברג, תולדות, ב, עמי 283, 365 הערה 79.

ישירו במכתם ושגיון: על פי תהלים ז, א;

 לויים עלי דוכנמו: מלשון חז״ל ומלשון התפילה: ״ולויים על דוכנם״ בבית המקדש: עלי דוכנמו: הארכה פואטית משיקולי משקל וחריזה.

ישיני עפר: מלשון התפילה בתפילת שמונה־עשרה, על פי דניאל יב, ב:

תהיה לה׳ המלוכה: על פי עובדיה א, כא^.

ברוב חסדו: על פי תהלים סט, יד:

ממרומו ישים שלום: ממקום שבתו במרומים, בשמים – על פי איוב כה, ב

 ישים שלום טובה וברכה: על פי תפילת שמונה־עשרה.

סיום השיר, את חלקיו האחרים של השיר עם ביאורים, ניתן לראות בפוסטים הקודמים, השיר כולו מובא ברצף

אלי פילו – אתר מורשת מרוקו