שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית-מעשה ח'
חמי
מעשה ח'
שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד. וזאת, על מנת לא ליפול כמעמסה על הקהילה או אנשים זרים. לצערינו, תפיסה זו חלפה פסה לה מן העולם שלנו, ויש להם לחכמים דהיום ללמוד מנוהגם של רבני וחכמי מרוקו, וגם מסתם ירא שמים ששילבו עבודה ולימוד תורה.
אשריכם ישראל.
מעשה די ואחד לגאון כביר ישמו מהר״ל ז"ל פי בלאד פראג יע"א והווא כאן כלאק פבלאד ישמהא ווירמיזיא – (ווֹרְמְס (בגרמנית: Worms; במקורות היהודים נקראת וורמייזא או גרמייזא היא עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה, על גדות הריין– יע״א פעאם 5273 ליצירת פלילת פסח מן די אוצל בוה נץ פסדור דלהגדה בוה כאן ישמו רבי בצלאל ז״ל כאן צדיק כביר וכיף כלאקלו מהר״ל בנו זאב לבלאד פראג לישועה לאיין כאן ואחד לגייאר כביר ענד ישראל מן זיהת אומות העולם (אדום) די כאנו יקולו באיין ליהוד תה יחדאזו אדדם דנצראני פי כול לילת פסח באס יעזנו למצות די חתא פסח די תה עאם מה דאז די מה תוצאב ואחד לוולד דנצארה מקתול ומרמי פזנקא דליהוד דלעשירים דלבלאד למדכורה באם יטייחו לבאטל עלה סי עשיר ויקולו באיין קתל ואחד לוולד נצראני באס ירפד דם דייאלו לחאזת אדין דייאלו והאגדאך נית פי בלאד ווירמיזיא יע״א טייחו לבאטל עלה רבי בצלאל באיין קתל נצראני ורפד אדדם דיאלו. והאגדאך כאן למעשה ואחד נצראני ראפד ואחד לכנסה ופיהא ואחר לוולד מיית וזה בתכבייה לואחד זנקה די פאם סאכנין ליהוד באם יסייב פיהא האדאך לוולד למיית פם אדאר די רבי בצלאל למדכור לפוק ומראת האד לחכם כאנת חבלה פשהר שאבע ופסאעה די פאס חבבו יגלסו יעמלו פדר דלהגדה לילא לוולה די פסח זאווהא סי אוזאעאת ואערין פחאל לוזע דלוקת די פאס תה יחבבו יולדו והאריךּ סאעה תעמאל ואחד להאראז כביר פדאר לחכם ודגייה מסאוו יזיבולהא לקאבלה ופהאדיךּ סאעה די כרזו באס יזיבולהא לקאבלה כאן האדאך נצראני די ראפד לוולד למיית פלכנסה קריב לדאד לחכם וכיף האדאך נצראני סאף ארזאל תא יזריו מגאבלתו כארזין מן דאר בזרבה ובלעייאט כמם הווא באיין זאיין הומה תה יזריו באס יקבדוה יתסחאבלו הווא ואס עארפוה באיין חב ילוח לוולד למיית פדאר לחכם ומסה וזרה בזרבה מן האדיך זנקה ומסה לואחד זנקה דנצארה ומן כתרת לכופה די כאנת ענדו זא מזהול ואכה הווא אוצל בעדאךּ לזנקה דנצארה לאיין באנלו תה יזריו מנוראה באס יקדבוה ומן די סאפוה לעסאסה דליל תה יזרי וראפד כנסה פיהא סי חאזה ונית סאפו לפאמילייא דלחכם תה יזריוו פטריק כממו הומה באיין האדאךּ די דאז תה יזרי לוולי הווא כוואן וכטפלהום סי חאזה לדאר לחכם ועבבאהא עלה כתאפו והאדוך נאס די מן לפאמיליא דלחכם תה יזריו מנוראה באס יפכּו סריקה דייאלהום מן ייד לכוואן ההדה סאיין כממו לעסאסה פהאדיך סאעה קאמו חתה לעסאסה ותה יזריו עליה חתה קבדוה ומן די סאפו אס כאן ראפד פלכנסה דגייא עגבאוה לכומיסיר ופהאדיךּ סאעה בחתוה בזמננו חתה גררלהום בדי כאיין וקאלהום באיין זיבת האד לוולד דנצארה מיית באס נלוחו פדאד רבי בצלאל ז'ל באס נטייח עליה לבאטל ויקולו נצארה באיין לחכם דליהוד דבח נציראני וצווב ביה למצות לפסח. מן די שמע לכומיסיר לכלאם די האדאךּ אראזל קבדו דגייא ועמלו פלחבס :
האד תשועה תעררפת דגייה פלבלאד כאמלה ושמעו נאס כאמלין נסים די תעמאלו מעה ליהוד פהאד לילה והאדיךּ סאעה תנבבה רבי בצלאל עלה בנו די מאסי יכלאקלו וקאל באיין האד לוולד די מאסי יכלאק גאדי יפךּ ליהיר מן עלילת דם והאגדאךּ כאן : האגדאךּ הקב״ה יציפדלנא מלך המשיח די יפכּנה מן האד לגלות טוילה בזכות אברהם יצחק ויעקב אכי״ר :
הספרייה הפרטית של אלי פילו – ויהי בעת המלאח-יוסף טולדנו
ויהי בעת המלאח – יוסף טולדאנו
הוצאת רמטול –
מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי
עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.
בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.
גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.
רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר של המגרב.
כישלון – המשא ומתן לחידוש חוזה השלום עם צרפת בשנת 1689.
טולידאנו
גם ביחסים עם הולנד שיחק, אברהם תפקיד מרכזי ומנע מספר משברים. הצלחתו בתיווך עם ארצות השפלה הביאה למשל את מלך פורטוגאל לפנות אליו ישירות אם יכול להסדיר לארצו הסכם דומה בדבר שחרור השבויים כפי שמעיד השגריר הצפתי: " שמעתי בסוד שמלך פורטוגל שלח מכתב למימראן על ידי יהודי תושב אמשטרדאם שאם מלך מרוקו נכון לחתום לגבי שבויי ארצו אותו הסכם שהושג עם ההולנדים, יש בידי אותו יהודי באמשטרדאם ששים אלך אונקיות שיכול להמירן בכלי נשק ותחמושת אם יבקש ".
ואם כבר אנו דנים בנשק ובסחורות אחרות הגיע הזמן להוסיף שבאותה תקופה מאושרת לא היתה כל הפרדה בין יחסי חוץ ויחס מסחר. מדיניות ועסקים דרו בשלום תחת אותה כיפה. את סוד נטייתו הפרו-צרפתית של הנגיד אברהם אפשר למצוא בנקל ביחסיו המיוחדים עם ארץ היינות המשובחים.
מה שנקרא אז חוזה שלום מוגדר כיום כחוזה מסחר. עיקר היחסים התנהלו עם צרפת והולנד. שתי אהבותיו של הנגיד. גם הפרדה לא הייתה קיימת בין שרות ציבורי ואינטרס פרטי. אברהם מימראן, שהיה בין מנהלי המו"מ עם צרפת והולנד, היה הסוחר הגדול ביותר עם אותן מדינות.
מסופר שבשנת 1693 תפסו הספרדים אוניית משא של אברהם מימראן שהובילה סחורות לצרפת, מה עשה מולאי איסמאעיל ? זרק למעצר משלחת הכמרים הצרפתים שבאו לנהל מו"מ בענין שחרור השבויים, כדי שפאריס תלחץ על מדריד ! וכך אמנם קרה. הדיפלומטיה לשירות המסחר הפרטי.
ועוד דוגמה, בשנת 1690 העניק המלך לאברהם הזכות הבלעדית לגבות לטובתו הפרטית מס בגובה אחוז אחד על כל הסחורות שעברו בנמלי מרוקו, הן ביצוא והן ביבוא. הסוחרים התקוממו נגד צעד זה, והמלך הוריד לחצי אחוז אותו מכס ….מימראני.
אולם מה שהמלכות נותנת היא יכולה ליטול עוד ביתר קלות. גם לאחר שהגיע לפסגה נשאר הנגיד, ככל הנתינים, חשוף לשרירות לבם של המלך ובני משפחתו. לאחר הטראגדיה של מות אביו נפל על הנגיד המושלם עוד אסון כבד כאשר אחד מבני המלך – הם נמנו במאות – הרג ללא סיבה את אחיו שהיה בשירות המלך בסאלי. נסיבות הרצח – גם בתקופה בה חיי אדם לא היו מקודשים – זעזעו הקהילה היהודית והקהילה הדיפלומאטית כפי שאנו למדים מעדותו של לאסאטל ( 1696 (
מולאי אחמד ארהבי בא יום אחד אצל מימראן, אחיו של נגיד היהודים שהיה אז בתנז'ה כדי לסיים המו"מ עם ההולנדים ובקשו להתלוות אליו לגן. היהודי לא יכל לסרב, שם הוא ביקש להנות ממנו, דבר שהפתיע היהודי שהתנגד לכך. הנסיך הרג אותו באקדחו. היהודי היה מלווה בארבעה מבני קהילתו והוא ציווה על שומריו לאנוס אותם בנוכחותו והם לא התנגדו כדי להציל את חייהם האומללים.אכזריות והתעוללות ללא תקדים, היהודי הזה היה הטוב שבתושבי מדינה זו והיה מקורב מאוד למלך.
הוא היה ידידי הקרוב ביותר, ומגן על בני ארצנו כפי שהוכיח בהזדמנויות שונות.
גם המלך שאהב את האיש והעריכו, הזדעזע ופסק להוציא להורג את ארבעת שומרי הראש על שלא התערבו למנוע את האסון. אבל את הרוצח הוא חנן למרות תחנוניו של הנגיד. אם הרוצח היתה האהובה שבנשי המלך ורק כלפיה גילה תמיד חולשה מפתיעה.
בעליתו לפסגה לא שכח אברהם מימראן את בני משפחתו שהצטיינו במסחר ובחצר המלך. המפורסם שבחבורה היה דודו, רבי שמעיה שבנה בית כנסת שהיה מוכר עד ימינו תחת השם " סלאת רבי שמעיה ". עוד אחד מבני המשפחה שהצטיין בעושר וביושר היה מאיר , " איש נכבד ונשוא פנים בעיני עמו ובעיני הממשלה ופעמים רבות היה לפה ולמליץ והטב את לב הממשלה לטובת בני עמו " עוד שם מפורסם, מימון מימראן אחי אברהם שמילא את מקומו בנגידות לאחר מותו.
כל בני משפחה זו הצטיינו תמיד בדאגתם לבני הקהילה ובאי-ניצול לרעה של מעמדם. גדול רבני מרוקו באותה תקופה, הרב יעקב אבן צור, כתב על אחד מבני המשפחה " ומה שטענו חכמי מכנאס שכבר ראו יחיד בדורו שהיה פורע ( משלם מסיו ), ידעתי האיש ושמו שמואל בכה"ר רבי יעקב מימראן נ"ע ואילו היה רוצה שלא לפרוע מס כלל היה יכול כי כן דרך כל קרובי בעלי השררה ונגידים ומי יאמר לו מה תעשה, אלא שלנדיבות לבו היה פורע, ומפורסם ועומד היה וכבר יצא שמו בעולם, כי אין כמוהו בארץ כי היה מפורסם משאו ומתנו עם הנוצרים וישראלים ועם השרים ורבי המלוכה במכנאס, בסאלי, בפאס, בתטואן, בתאזה ומרוויקוס ובכל הארצות המערב וגם בארצות אדום, וסחורותיו מצויינות בכל עיר ומדינה, ומפני שכבר שלטה בו ובממונו מרוב פרסומו שהיה תגר גדול ומפורסם בכל העולם ".
ברם סופו של אברהם היה טראגי כמו של אביו לפניו. לפי המסופר רופא אסמאעלי נתן לו רעל בתוך סם מרפא בשנת 1723, כנראה לפי פקודת מושל העיר מכנאס שקנא במעמדו בחצר המלך. הסתלקותו הטראגית לאחר מותם המשונה של כמה מבני משפחתו היה האות לאסונות שעתידים היו לפקוד בקרוב את הקהילה היהודית. אחד מרבני פאס קונן עליו במילים אלו.
איך סר שר מבחר היקומים לאומים.
יחד גדולים כקטנים, ספדו על מות איש אמונים.
ראש כל הקצינים וסגנים.
פועל צדק הולך תמים, ריחו נודף בבשמים.
עומד בפרץ על עמו.
נגיד רב תבונה.
לאחר מותו מילא את מקומו בנגידות דודו מימון. אולם למעשה מות אברהם מבשר סוף תקופתה של משפחה מפוארת זו שבמשך שני דורות הצטיינה בהנהגת הקהילה היהודית ושהגורל התאכזר אליה ולאחר הזוהר הזה חזרה לאלמוניותה.
הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
רשימת מקובלי מארוקו
אברהם בן אהרן. דברי קבלה בשמו הובאו אצל ר״י איפרגאן, מנחה חדשה, דף 154 א.
אברהם אביחצירא. תאפילאלת (?). (ראה מ״ר, יז ע״ד).
אברהם אדרוטיאל בן שלמה. ישב בפאס, חיבורו אבני זכרון (כי״י בית״ המדרש לרבנים בניו־יורק 1746, 1659, 2089 ועוד), נכתב ברבע הראשון של המאה ה־16. המחבר מספר על ״החכמים השלמים מרביצי תורה ראשי הישיבות״, שהוא יושב בקרבם. ״ואני הצעיר תלמידיהם המתאבק בעפר רגליהם שותה בצמא את דבריהם כל ימי גדלתי ביניהם ולמדתי בתלמידיהם … ומרוב התשוקה בינותי בספרים דברי הראשונים והאחרונים להבין דבר תורה וסודותיה״. תוך כדי כך ספרים שונים ״באו לידינו מהחכמים הקדמונים מלבד מה שנתעלמו ממנו לרבבות ולאלפים. וגם מספרי האחרונים יקרים ונכבדים סודות כמוסים באלף מסגר סגורים״. ממקורות שונים אוסף המחבר חומר על שאלות עיקריות בקבלה. אוסף זה הוא ממש אוצר בלום, ונזכרים בו גם ספרים שאבדו בינתים. לא לשווא מרבים לצטט אותו כשני דורות מאוחר יותר בחוג תלמידי ר׳ משה אלבז בדרעא, שם מזכירים שמו בהערצה רבה, כגון: ״המקובל האלוהי נר ישראל״, וכיוצא באלה.
אברהם אזולאי בן ישראל. ת״ך – ח באב תק״א. מגדולי הקבלה במארוקו. ישב במראכש, זמן מה גם בתטואן ובמכנאס. נודע כבעל מופת ומלומד בנסים. היה מתלמידיו של ר׳ יצחק די לויה ממראכש, מחשובי רבני זמנו. חברם של ר׳ אברהם ן׳ מוסה ור׳ יעקב בן מראג׳י. מבין תלמידיו: ר׳ יעקב פינטו ור׳ ישעיה הכהן. ליקוטים מפירושו לספר הזוהר נכנסו לתוך מקדש מלך של תלמידו, ר׳ שלום בוזאגלו. בספר אוצרות חיים, ליוורנו תר״ד, נדפסו גם הגהותיו, ובשער שם כתוב: ״… הגהות … הני אשלי רברבי רבני גאוני המערב חסידי קדושי עליון ה״ה כמוהר״ר אברהם אזולאי זצ״ל וכמהר״ר אברהם בן מוסה זצ״ל מתושבי עוב״י [ = עיר ואם בישראל] מראקיס יע״א עלויי עליה״. לפי הקולופון שבסוף הספר נעתק ״מספר אוצ״ח כ״י דהועתק שנת והיה שכרי [= תק״ל] על ידי הרב … משה מאימראן זצ״ל מעיר מקנאסא״.
הערת המחבר : ברשימה מובאים אישים שהידיעות עליהם כמקובלים ברורות לצד אישים
שהידיעות עליהם מועטות (ולפיכך רשמנו את מקור הידיעה). כמו כן נרשמו
חכמים בעלי זיקה לקבלה הגם שאין לראותם כמקובלים יוצרים (כגון ר׳ דוד חסין)
אברהם אזולאי בן מרדכי. פאס, ש״ל – חברון, ת׳׳ד(י). בפאס הגיע לידיו פרדס רימונים של רמ״ק, התרשם ממנו עמוקות ונדר לעלות לארץ ישראל. עלה בשע״ה. תולדותיו מסופרות בהקדמות ספריו, וכן אצל החיד״א. מחיבוריו הקבליים ייזכרו: זהרי חמה, קיצור מספר ירח יקר, הוא פירושו של ר׳ אברהם גלאנטי לזוהר (ונציה תט״ו): אור החמה, הפירוש החשוב ביותר, המקיף את כל הזוהר על התורה. מהדורה שלמה נדפסה בפרעמישלא תרנ״ו-תרנ״ח (וד״צ בני־ברק תשל״ג); חסד לאברהם, רובו בנוי על שיטת הרמ״ק, ממנה הושפע מאוד בראשית דרכו. חובר בעזה. נדפס ראשונה באמשטרדם תמ״ה: בעלי ברית אברם (ווילנא תרל״ד), פירושים על התנ״ך. אף הוא חובר בעזה.
אברהם אלנקאר בן יוסף. יליד פאס. המחצית השנייה של המאה הי״ח וראשית הי״ט. ידוע במחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק״ק ספרדים, שיצא בעריכתו, ונדפס לראשונה בליוורנו תקס״ג. המחזור, הנקרא זכור לאברהם, בנוי על פי כתבי האר״י וחמדת ימים. תפוצתו היתה רבה מאוד, ועל כך תעיד הדפסתו החוזרת ונשנית. למשל, פעם נדפס המחזור כמנהג ״אלגיר ובנותיה״ (ליוורנו תרמ״ו), אך בעיקר ״כמנהג ק״ק ספרדים שבקוסטאנטינא ומדינות מזרח ומערב ואיטאליא״ (ליוורנו תר״ז, תרכ״ה, תרנ״ד, תש״ז, תשי״ז, תשכ״ב, תשכ״ח, תשכ״ט, תשל״ז ואף יותר מאלה). ר׳ יעקב רקח (שערי תפלה, ליוורנו תר״ל, כב ע״ב) מספר: ״ראיתי ציור מנורה נאה מהרב מהר״א אלנקר ז״ל בכת״י וכתוב בה כל המעלות״. ר׳ אברהם כלפון (חיי אברהם, טעמים נפרדים, אות נד) מביא טעם (קבלי) משמו, מדוע יש להתנועע בעת הלימוד, וכן מזכירו לעתים נוספות בתואר ידי״ן [ידיד נפשי].
רבי מיכאל ב"ר רפאל בדהב כוללות ירושלים שנת תרכ״ד(1864)
רבי מיכאל ב"ר רפאל בדהב
כוללות ירושלים שנת תרכ״ד(1864)
האי שד"ר לא נשאר ממנו שום מכתב, רק מה ששמע ממנו מר זקיני הרב אליהו הרוש ז״ל שהזכירו בשם השד'ר מיכאל בספרו ברכת אליהו דף ט״ו ודף קי״ג ואני משער שזה היה רבי מיכאל בדהב, השד״ר שלנו. נזכר באנצק׳ לתולדות חכא״י ב׳ רנ״ד, וג' רע״ד.
כאמור מר זקיני שמע ממנו. וזה בודאי בשליחותו השנית בשנת תרכ״ד וז״ל שם בדף ט״ו ע״ג ושמעתי מהרב השדר כמוהר״ר מיכאל י״ץ בענין מחלוקת זו דאנטונינום ורבי יהודה לר' עקיבא דקרא מסייעו, לפתח חטאת רובץ. י״ל מאין לימא לן דהאי פתח היינו פתח הלידה, הרבה פתחים יש, וי״ל לתי׳ רחם רמוז בה שטן שאחר הריש בא״ב ש׳ ואחר החיית ט׳ ואחר המי׳ם נו׳ן והיינו שטן.
ובדף קי׳ג ע״א ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וי״ל מה טעם להיות שנותינו ע׳ שנה לא פחות ולא יותר, ועוד י״ל דתי׳ בהם שבפסוק אין לה מובן, ושמעתי מהרב שדר כמוהר״ר מיכאל יש״ץ רמז ע״פ מ״ש רבותינו ג׳ שותפים יש באדם אביו ואמו והקב״ה, וכשחשוב תי׳ א׳ב ותי׳ א׳ם ושם הוי״ה ב״ה תמצא עי, וזהו טעם לשנות האדם, וזהו רמז הפסוק ימי שנותינו בה׳ם שסוף תי׳ א׳ב ב׳ וסוף שם הוי״ה ב״ד. וסוף תי׳ אים מ׳ וזהו בה׳ם, ומטעם זה יהיו שבעים שנה דוקא ודו״ק – ודייק ותמצא קל
טופס תקנת מחילה שעשתה הבת לאביה או לאמה, שצריך הסכמת ב״ד, או הארוס, או שתהיה בוגרת.
טופס תקנת מחילה שעשתה הבת לאביה או לאמה, שצריך הסכמת ב״ד, או הארוס, או שתהיה בוגרת.
ס. תקנה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש זלה״ה, שהיתומה שעשתה מחילה, הן לאביה הן לאמה הן לשאר יורשים, בנכסים הראויים לה, הן מצד ירושת אביה, הן מצד ירושת אמה, בלי הסכמת ב״ד של שלש יצ״ו, שהמחילה הנז׳ בטלה ומבוטלת, אפילו באומרת התקבלתי כל הסך הראוי לי בירושתי, עד שיהיו שם החכמים השלמים דייני הקהלות יצ״ו, ויחקרו בדבר היטב, ויכתוב הטופר והעד בשטר המחילה, שהיו מצויים החכמים הדיינים הר׳ פ׳ ופ' וכו'. זולת אם תהיה המחילה בהסכמת הארוס, שאז היא קיימת. שודאי לא הסכים הארוס במחילה, עד שתהיה מחילה גמורה בלי טעות, ולקיים כל דבר, חתמנו גם כן אנו החתו׳ בעישור אחרון לסיון שנת בנשא״י ידי אל דביר וכו׳ לפ״ק, וחתו׳ הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה. וס״ל – וסח לו – כתוב יתומה יובן קודם שתבגוד, שאם היא בוגרת מחילתה מחילה, וכן המנהג. וחתום על זה הרב כמוהר״ר שאול סרירו ז״ל, והר״ר שמואל סרירו הנזכר בתקנות, הוא בעצמו הרב שאול סרירו זצוק״ל הנזכר.
סיון שס״ג – 1603
ס״א. טופס תקנה שלא ישא אשת חמיו. והאב יהיה אפוטרופוס על בניו, אם אינו זולל וסובא, ושומא הדרא לעולם, זולת אי זבנא, או אורתה, או יהבה במתנה. ומתנה ש״מ סגי שיעידו עדי הצוואה שהיה מצוי שם חכם.
עם היות שדברי פי חכמים נוחי נפש שלמים וכן רבים חן. וכל דבריהם בתקנה וסייגים שעשו האמת והצדק, ואין להרהר אחר דבריהם, שכוונתם לרדוף הצדק. ולהחזיק הבדק. ראינו גם אנחנו לפרש דבריהם, מקצת דברים אשר הם בודאי סמכו על המבין. ומקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו. מה שכתבו בענין דברי הברחות, שכל המבריח נכסיו ולא יחרוך רמיה צידו, ולא תעשינה ידיו תושיה, אף אם ימצא פוסקים מסייעים דבריו, עכ״ז אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז״ל, אחריו אנו הולכים דוקא, בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלינו, שהיו נוהגים בכאן מימות עולם, בימי הקדמונים ז״ל. אך אמנה בשאר הדינים, אם יהיו חולקים על הרא״ש, ב׳ מעמודי ההוראה הייה הרי״ף והרמב״ם ז״ל. ראוי לנו לנטות אחריהם ולשתות מימיהם. אך במה שלא דברו ב׳ העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו. ומה גם עתה אם הדבר ההוא יש בו צד חומרא כמעשה שהיה בכאן במדינת פיאס יע״א, שנשא איש אחד אשת חמיו, ובלי ספק שהרי״ף ז״ל הביא הברייתא המוזכרת במסכת יבמות, בפרק שני בצורתה. תניא מותר לו לאדם לישא אשת חמיו. וגם הרמב״ם ז״ל יראה ממנו שהוא מסכים לסברת הרי׳׳ף ז״ל, מדלא הזכירה באיסורי ערוה. אך אמנה תלמוד ירושלמי חולק על זה, וחשש למראית העין. שלא יאמרו מותר לו לאדם לישא אם אשתו. ובה״ג חשש ג״כ לחששא זאת ופסק כתלמוד ירושלמי, והרא״ש ז״ל כתב דכן מסתברא. אך אמנה נמוקי יוסף ז״ל כתב בשם הריטב״א ז״ל, שהרמב״ן ז״ל ורבים מרבותינו התירו, וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ״ל. ועם היות שבפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי״ף! והרמב״ם, ולית הלכתא כהרא״ש ז״ל לגבייהו. ומה גם עתה שהריטב״א והרמב״ן ז״ל קיימי כוותייהו. עכ״ז כבר נהגו מימות עולם כדעת הרא״ש ז״ל. ועם היות שכבר נעשה מעשה פה פ׳אס בשנים קדמוניות שנשא אחד אשת חמיו. לא נעשה בעצת החכמים, אלא שעמד וקידש קודם ששאלו את פי החכמים ז״ל. ולכן לא יכלו להפקיע הקידושין ואין להוציא לעז על בניו. אמנם לכתחילה יש לחוש לדעת הרא׳׳ש ז״ל, וכן ג״כ אנו נוהגים כסברת הרא״ש ז״ל, בענין אשה שמתה וכתובתה כפי התקנה אחר שיחלוק הבעל עם בניו הקטנקם ובנותיו. אין למנות על הנכסים שנפלו לבניו אפוטרופס, דבמקום אב אין לך אפוטרופוס הגון יותר ממנו, כמפורש בדברי הרא״ש ז״ל בשאלותיו בכלל פ״ז יעי״ש. אך אמנה אם יראה לב״ד שהאב זולל וסובא, ואינו הולך בדרכי הכשרים. יש לאל ביד ב׳׳ד י״ץ לקחת מידו חלק הבנים, ולתתו ביד איש נאמן שיראה לב״ד י״ץ, עד שיגדלו הבנים
גורלו של הרכוש הציבורי היהודי
אווילה (Avila)
על גורלם של בתי הכנסת באווילה מצויות כמה עדויות המצביעות שכבר עם ההפרדה במגורים, שהוצאה אל הפועל בכל חומר הדין, הוחלפו בעלים על חלק משטח בית הכנסת. בשנת 1482 בקירוב קנה פרנאן סנצ׳ים די פאריחה (Pareja), מי שהיה נוטריון מן המניין בעיר, חלקת קרקע מחצר בית הכנסת." הדעת נותנת שהעסקה היתה סמוכה לפעולת ההפרדה במגורים. משיצאו היהודים בגירוש נתעורר חשד בלבו שכמה אנשים ינסו להשתלט בכוח ונגד רצונו על השטח ולנשלו מן הקרקע שקנה. הוא נזקק לכתר לקבלת שטר חסות ומגן, והכתר נענה לו וציווה על הקורחידור של אווילה (או לממלא מקומו), שיבדוק את תוכן הפנייה ואם אכן יתברר שטענתו של פרנאן סנצ׳יס היא טענת אמת ואין על השטח שום תביעה משפטית תלויה ועומדת או שקיימת הכרעה של בית דין על השטח, עליו לדאוג לכך שהפונה לא יוטרד והקרקע לא תינטל ממנו.
הערת המחבר : על בתי הכנסת באווילה עיין בער, תעודות 2, עמי 105-104 ; וכן קנטירה, בתי כנסת, עמי 169-168. חומר רב אספה פ׳ ליאון טליו בספרה 1963 judíos de Avila, Avila עמי 28, 101, 105-106. על בית הכנסת ברחוב אנדרין (Andrin) מצויה עדות במשפט שנערך נגד דיאגו אריאס ד׳אווילה. קטלינה גונסאליס, אשת פדרו גונסאליס, טווה בדים, תושבת אווילה, מסרה בעדותה כיצד נתן לה דיאגו אריאס ד׳אווילה בשנות ה־50 של המאה הט״ו ספר תורה בשביל בית הכנסת. איננו יודעים מה עלה בגורל בית כנסת זה וייתכן שנתחסל עם ההפרדה במגורים.
על בית הכנסת החדש שהוקם ככל הנראה לאחר ההפרדה מצויה עדות משנת 1486. יצחק ביצ׳אצ׳ו (Isaque Bechacho), שהיה אחד מנאמני הקהל, התלונן לפני הכתר על עבודות מסוימות שביצע משה קמניו (Camaño) לרעתו ולרעת יהודים אחרים ופגיעה שפגע בבית הכנסת. לדעת פילאר ליאון טליו ייתכן שהכוונה לבית הכנסת שנבנה ליד שער Malaventura, שנמכר יחד עם בית הכנסת השני במכירה פומבית לקנוניקוס פרנציסקו די אווילה. במכירה זו רכש הקונה את המבנה על כל חלקיו כולל הרעפים, חלקי העץ והאבן וכיוצא באלה.
על המכירה הוכרז ב־22 בנובמבר.1493 באותו יום אף הוכרז על רכישת בית הכנסת השני על־ידי פרנציסקו ד׳אווילה. ב־26 בדצמבר 1495 העניקו המלכים למנזר אנקרנסיון (Encarnación) שבאווילה את המגרש שעליו עמד בית הכנסת שנמצא ברחוב לומו(Lomo), בסמוך למנזר. ההענקה נעשתה לפי בקשתה של דוניה קטלינה די אגילה, ראש המנזר, שפנתה אל הכתר.18 עוד בספטמבר 1494 הפריש פרו סנצ׳יס די פריאס, הקורחידור של אווילה, למנזר זה בית כנסת מסוים (cierta sinagoga) של יהודי העיר. בכך ביקש למנוע בנייה בשטח הסמוך למנזר, שהוא של ׳בנות טובים׳(fijas dalgo) והן כולן הגונות ועניות ובניינן צר עליהן. הכתר אישר את העברת השטח לרשות המנזר.
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
Tous les poètes juifs du Maroc n'ont qu'une idée en tête : imiter son bref poème, Agadelkha elohé kol néchama (Je t'exalterai, Dieu de toutes les âmes), devenu aujourd'hui partie intégrante de toute liturgie juive :
Je t'exalterai, Dieu de toutes les âmes,
Je te rends grâce dans la crainte et le tremblement.
Je me tiens au sein de ton Assemblée, ô Rocher,
[pour te glorifier.
A toi je me soumets, je baisse la tête et l'échiné.
N'a-t-il pas étendu les voûtes célestes d'une seule parole ?
Et la terre, ne l'a-t-il pas fondée du néant ?
Quel homme pourrait-il scruter le mystère de son
[créateur ?
Qui est-il donc, de l'orient à l'occident ?
Dieu est au-dessus de toute expression et de tout langage.
L'Être prodigieux qui a fait tout avec sagesse !
Qu'il soit exalté au sein d'un peuple saint et éminent !
Que soit magnifié son grand Nom dans le monde !
Un autre poète espagnol sera, lui aussi, un maître et un modèle. Il s'agit de Salomon Ibn Gabirol, né à Malaga au xie siècle, l'un des poètes les plus fins de cet âge d'or andalou. De lui aussi les juifs marocains ont retenu une pièce poétique chantée tous les samedis avant le lever du soleil :
À l'aube, je t'adresse ma prière, toi mon Rocher et mon
[refuge !
J'expose devant toi mes oraisons du matin et du soir.
Devant ta suprême grandeur, je suis là tremblant.
Car ton regard pénètre les pensées de mon cœur.
Que peuvent donc faire le cœur et la langue ?
Ma force est bien faible quand seul un souffle habite
[mon cœur !
Puisque le chant de l'amour t'est agreable
Je t'adresse mes louanges tant que l'âme divine est
[en moi.
Éclaire mes ténèbres, toi le créateur de mon corps !
Prête l'oreille à ma mélodie et écoute ma prière !
Les thèmes que développera tout au long de son œuvre Ibn Gabirol se retrouveront intégralement dans les poèmes des rabbins marocains. Les uns et les autres ressentent les mêmes douleurs et entretiennent d'identiques espérances. C'est pourquoi dans les différentes éditions de cette anthologie, on trouve mélangées les œuvres des uns et des autres, sans qu'on puisse toujours distinguer véritablement les poèmes des uns de ceux des autres. Nombre de fidèles de la synagogue marocaine attribuent ainsi à l'un de leurs poètes telle pièce que connaissent tous ceux qui ont participé un jour à un office de Roch Hachana ou de Kippour. Or cette pièce poétique a également pour auteur Ibn Gabirol :
L'esprit humble, le genou et la taille pliés, je viens
[vers toi avec crainte et vénération.
Je me considère comme un petit vermisseau de la terre
[par rapport à toi
Qui emplis le monde et dont la grandeur est infinie.
Comment un être tel que moi pourrait-il te louer et
[avec quoi ?
Si ta majesté ne peut être contenue par les anges d'en
[haut, à plus forte raison par moi-même ?
Car tu as multiplié les bienfaits dont tu m'as gratifié.
A toi, toute âme doit rendre hommage !
Et, à la fin des poèmes des uns et des autres, on trouve un appel à l'espérance messianique. C'est une sorte de refrain général qui affirme – que l'on soit en Andalousie ou en terre d'islam – que, même si le Messie tarde à venir, les juifs ne désespèrent pas. Ils attendent le Fils de David.
Les juifs de Colomb-Bechar-Jacob Ouliel
-
AUTRES APPORTS
Aux deux grands groupes fondateurs de la communauté juive bécharienne, les Kenadziens et les Tafilaliens, se sont joints des Juifs venus d'autres régions du Maghreb, principalement d'Algérie : Oran, Saïda, Tlemcen, Mostaganem, mais aussi du Maroc : Figuig, Oujda…
Un fragile équilibre entre le souvenir de la dhimma (toutes ces régions d'origine, Touat, Tafilalet… faisaient partie du Maroc, et particulièrement du Blad es Siba de la dissidence, où le sort des Juifs n'était guère enviable) et le réflexe de rejet ou de mépris de certains Européens. Cette situation allait resserrer les liens et provoquer une sorte de repli sur eux-mêmes de ces Juifs Kenadziens ou Tafilaliens, d'où une extraordinaire solidarité. Bien évidemment, les membres des différentes composantes – séparés par des barrières multiples (culture, traditions et rites différents…) – finirent par se fondre dans un ensemble unique et quasi-autonome ; l'éloignement et l'endogamie allaient faire le reste et resserrer les liens : dès lors, la communauté se forgea une âme et trouva un équilibre entre deux formes de bilinguisme, deux cultures : arabo-berbère avec youyous, musique judéo-andalouse et danse du ventre, chez les uns, tendances au modernisme francophone chez les autres.
Ainsi, la communauté s'organisa peu à peu, aux plans social, éducatif, religieux… elle pouvait assurer l'observance des règles alimentaires, ayant son propre élevage, ses boucheries cachères, ses épiceries…
La communauté juive bécharienne, outre les opérations essentielles, qui l'engageaient tout entière, avait ses affaires plus intimes, et aussi nobles, dans lesquelles intervenaient les femmes : la bécharienne, bien plus discrète que la légendaire mère juive, a joué un rôle, effacé sans doute, mais particulièrement important ; en premier lieu, il faut observer que, contrairement à ce qui peut être imaginable dans une société archaïque où subsistaient des usages hérités des traditions islamiques comme la polygamie, où les familles étaient souvent nombreuses, comme nous le verrons, la femme est restée le personnage central de la famille.
Suite aux alliances successives entre Juifs de toutes origines, la communauté, gagnant en cohésion, accéléra son unification pour devenir une grande famille, – au figuré, comme au sens propre par le jeu des alliances -, dans laquelle la mère juive bécharienne, tout naturellement, fut amenée à jouer les intermédiaires modératrices en cas de difficulté entre les membres de sa famille d'origine et sa famille d'adoption.
Elle a assuré le maintien et la transmission des coutumes ; à l'occasion des fêtes, elle a veillé à conserver la solennité et la valeur symbolique des éléments qui devaient imprégner ses enfants, complétant l'enseignement religieux dispensé par le père ou le rabbin. Dépositaire de la tradition, elle est à la base de l'éducation des enfants qui lui sont particulièrement attachés, et aux yeux desquels elle demeure un exemple. Il faut ici remarquer la valeur morale et intellectuelle d'une telle éducation (fondée sur les enseignements de la Thora ), qui avait pour résultat immédiat de préserver les jeunes de tous les fléaux sociaux : non seulement la violence, la délinquance, l'ivrognerie étaient ignorées, mais la drogue, le suicide… étaient inconnus ;je ne me rappelle pas avoir entendu parler d'un Juif bécharien assassin, violeur ou seulement mis en prison… Par ailleurs, le divorce était si rare dans notre communauté, qu'un Juif bécharien fut mis en quarantaine, dit-on, parce qu'il s'était séparé de sa femme.
N.B. Les rares différends d'ordre privé (divorces ou conflits de voisinage…) étaient réglés à l'amiable, en présence des notables de la communauté, sous la présidence du Grand Rabbin.
La mère juive bécharienne, qui avait une nombreuse famille (6 à 9 enfants, fréquemment), veillait à faire des jours de joie des fêtes et shabbats ; pour cela, elle préparait les plats les plus succulents, les meilleures pâtisseries…
Pour le Shabbat, l'extraordinaire pain au cumin, à l'anis, au sésame… si parfumé, se préparait la veille, tout comme les plats (tafina…) que les enfants portaient au four communautaire afin qu'ils mijotent vingt-quatre heures durant sur des galets chauffés à blanc. A Pessah (la Pâque), nous le verrons, les familles confectionnaient elles-mêmes des matsot (galettes) autrement plus croustillantes que la production industrielle. Autant de raisons qui ont fait la réputation de la cuisine juive bécharienne, devenue légendaire…
הקהילה היהודית באגאדיר עד 29 בפברואר 1960-אורנה בזיז
הקהילה היהודית באגאדיר עד 29 בפברואר 1960
זה הזמן לעצור ולסקור את מעשיה ופועלה של הקהילה היהודית באגדיר, אשר רובה הגדול הוא אנשי העיר השכנה מוגדור, ומיעוטה בני כפרים ויוצא, ערים שזרמו אליה מכל רחבי מרוקו. לרשימה השמית של יהודי אגדיר שהבאנו לעיל, יש להוסיף עתה אפוא עוד שמות של רבים שהגיעו בעקבות בני משפחה, חברים, ובעיקר בעקבות גורלם.
כאמור, צעירים רבים, גם זוגות צעירים, מדרימים לכיוון העיר החדשה ההולכת ונבנית. אגדיר מאירה להם פנים. העיר המתפתחת מציעה להם קשת רחבה של מקומות עבודה. הם צעירים. הם חרוצים. הם בעלי רצון עז לבנות ולהיבנות. הם הולכים אחר הפרנסה. הם מנסים את כוחם בעסקים, בעיקר עסקי דגה. יש השוכרים אניות ודייגים ועוסקים בדיג. יש העוסקים במסחר דגים כקמעונאים. יש המעזים ופותחים עסקים בשותפות עם בעלי עסקים צרפתיים או אירופיים. אחרים פותחים בתי חרושת לשימורים. אחרים מתפרנסים ממתן שירותים לציבור וממקצועות חופשיים.
לרוב, הנשים אינן עובדות מחוץ למשק ביתן. הן נעזרות ב״פאטמות", עוזרות בית ערביות המשרתות אותן רוב שעות היום, יום־יום. בכל זאת הנשים היהודיות מאגדיר נחשבות מודרניות. יש ביניהן העובדות מחוץ לבית, בעיקר הצעירות. אחדות אף רוחצות בים.
הנשים היהודיות מן החברה הגבוהה מייסדות ארגון צדקה:,L'Union des Dames ״ברית נשים". גב׳ עיידה מראצ׳ה, גב׳ חסיבה סבג, גב׳ טיט׳ סבג, גב׳ נינה קורקוס, גב׳ חנינה מוריוסף, גב׳ קוריאט ואימא שתחיה, גב׳ מסוד׳ רבוח, הן מן החברות המובילות. הגב׳ לונה שוקרון הייתה הנשיאה. מטרת הארגון היא צדקה והושטת עזרה לנזקקים. דואגים במיוחד לילדים העניים.
הערות המחברת : האספה האחרונה של הארגון התקיימה בביתנו שברח׳ שאאבה (Rue Chaaba).
לונה שוקרון : דמות מיוחדת במינה אשר הגיעה מטנז׳ר, מן האזור הספרדי, ודיברה ספרדית, אנגלית וצרפתית. בעלה יעקב שוקרון עבד באגדיר בשירות הממשלה. הם היו אנשים אמידים. לה בת יחידה קוקי, שנישאה לדוד אביסרור. לזוג בת שנפטרה בלידה. לאחר עשר שנות טיפולים קשים נולד בן, ז׳קוביטו. ברעש נספו קוק׳ ובנה בן השנתיים. האם נשאה את כאבה עד שמוטט אותה והכריעה. האישה שהגיעה לאגדיר ברוב עושר, נפסרה בודדה וחסרת כול.
בימי ראשון החופשיים ובבית החברה בחמש אחר הצהר״ם מתאספות הגברות. בכניסה, אחת החברות מעניקה פרח, וכל חברה וחברה מניחה מעטפה (כסף לצדקה) בסל המקושט. השולחן ערוך לתפארת הקינוחים המרוקניים. עול הכיבוד נופל ברובו על כתפי המארחת התורנית, אך יש שבשעות הבוקר ישלחו החברות לביתה את ה״פאטמה״ עם מגשי עוגיות לכבוד האירוע. האווירה נעימה ביותר וחברותית. סביב כוס תה ועוגות יטופלו בעיות הנזקקים, ויועלו תכניות לרווחת האוכלוסייה היהודית הנזקקת. לקראת ערב מצטרפים הגברים לאפריטיף עשיר. זו הזדמנות להתרים גם אותם. לקראת החגים הגדולים מקיימים נשפי התרמה: שוכרים מועדון, מזמינים שירות׳ הסעדה כשרה, מתלבשים בהידור ויוצאים לבלות ערב חברתי שבו צוחקים, אוכלים ורוקדים, ובעיקר מתרימים בכל דרך – מכירה פומבית של מוצרים שנתרמו, זכאות לנופש, כרטיסי קולנוע או הפלגה, ככל העולה בחכתן של הנשים החרוצות שטרחו ופנו לעשירי הקהילה. נדבן, בעליה של חברה, ישמח לפרסמה בזכות כמה מאות פרנקים ולהעניק חסות לפעילות ברוכה. גם גן ילדים מוקם בחסות הקהילה.
ב־1960 הקהילה היהודית מונה כ־2,500 איש. שגשוג כלכלי ורווחה היו מנת חלקה. הקהילה מונהגת ביד׳ ועד מנהל מתנדב – Le comité – אשר נבחר על ידי חברי הקהילה בבחירות מסודרות. דוד מוריוסף הוא נשיא הקהילה. גביית דמי חבר שנת״ם מוסדרת ומנוהלת ביד׳ חברי comités (ביניהם מר קורקוס, מר קוריאט ואחרים), הדואגים לרווחת הנזקקים היהודיים המעטים. חברי הוועד היו השתדלנים בפני כל הרשויות. כל אימת שהתעוררה בעיה במקום העבודה או בקשר עם גוף ממסדי כלשהו, התייצב מר מוריוסף והעמיד עצמו ערב לאחיו, כדי שיהודי לא יבוזה חלילה ולא ישב בכלא. הרב יהודה שטרית הוא דיין העיר, שבה פועלים ארבעה בתי כנסת – בית הכנסת "בוחבוט" (על שם בעליו), תלמוד תורה, בית הכנסת ״רבי כליפא מלכא״, בית הכנסת ״עליה״ של עליה (על שום הקרבה למקווה שגב׳ עליה אוחיון החזיקה) – ומקווה טהרה. שני שוחטים בקהילה: אחד שוחט ובודק בקר, השני שוחט ובודק עופות. פעמיים בשבוע מתקיימת שחיטה של בהמות, ויום־יום – שחיטת עופות.
הקצידה לךָ יְדִיד נֶאֱמָן – לרמ"א -ד"ר מאיר נזרי
הקצידה לךָ יְדִיד נֶאֱמָן – לרמ"א
כתובת: פיוט דרך צחות והוא ויכוח היום והלילה.
סימך:(=חתימה): רפאל משה.
לנועם:(=לחן): 'ליא קאל למזייאן' (מאת בן עלי) מחרוזת א' ראה: אלגירארי, 142.
התבנית: שיר בתבנית השלישית המורחבת של אלמלחון הקרויה למשתיב׳ הממולאת או הפזוראזורית), ובו אחת עשרה מחרוזות ומדריך רפריני. בכל מחרוזת ארבעה עשר טורים ארוכים וקצרים: שני טורי פתיחה קבועי חריזה; שני טורים מתחרזים (ענף ראשון); שלושה טורים מתחרזים(ענף שני), שני טורים קבועי חריזה (ענף שלישי) טור קבוע חריזה(ענף רביעי) וארבעה טורי-חתימה בחריזה אזורית.
המקורות:כתב-יד: כ״י בית הספר הלאומי 5384, דף ה ע״א: כ״י כנ״ל 5091, דף ט ע״א: כ״י
לךָ יְדִיד נֶאֱמָן / תִּפְאֶרֶת הַזְמַן / אַבִּיעָה חִידוֹת
מְרִיבַת יוֹם וָלַיְלָה / מְהוּמָה גְדוֹלָה:
רָאִיתִי גִבּוֹר עָרִיץ / מִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן
כִּי יָרַד הַיוֹם / נֹורָא וְאָיֹם וּבְקִרְבוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ / וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ / וְלִלְחֹם יַגִּישׁ חַרְבּוֹ
אֲנִי שַׂר שָׂרִים / מַגִּיד מֵישָׂרִים
וְאֵין נִסְתַּר מֵחַמָתִי / עַד בַּשַׁחַק נְאֱמָן
לְנֹגַה זַרְחִי שִׁמְּשׁוּ אֲנְשֵׁי מִדֹּות
כָּל נֶפֶשׁ עָמַל עָמְלָה / לִי נָאוָה תְהִלָּה:
ביאורים לשיר
לך ידיד נאמן: פניית המשורר לזמן המופקד על היום והלילה.
תפארת הזמן: כבוד הזמן./
אביעה חידות: דברים שהם דרך משל וחידה, על פי תהי עז,ב.
מריבת…גדולה: הריב שבין היום והלילה, מי יותר עדיף.
מהומה גדולה: ריב הגורם למהומה גדולה, על פי ש״א יד,כ.
3-5: גם אלה דברי המשורר הפותח בתיאור גבורת היום.
ראיתי…רענן: על פי תהי לז,לה 'ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן' וירי כ,יא 'כגבור עריץ',
עריץ: חזק ותקיף.
מתערה כאזרח רענן: משריש כאילן רטוב (מפרשים,שם).
- כי ירד היום: על פי מ״א א,כה. כאן: היום נושא ולא תיאור זמן. במובן: הגיע,האיר היום,וכמו איזה גבור היום,שנמצא במקום גבוה ויורד למטה לערוך קרב כנגד אויבו. נורא ואיים: עדה״כ חב' א,ז.
- ובקרבו ישים ארבו: בלבו שם מארב, על פי ירי ט,ז.'בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו' וסמיך ליה (שם,ג)'איש מרעהו השמרו' ונקשר למריבת היום והלילה, שהם עמיתים ויריבים לזמן.
ואמץ את לבבו: על פי דבי ב,ל 'כי הקשה ד'…את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה',
יגיש חרבו: כאן יקרב וישלוף כדי להלחם. על פי איוב מ,יט.
- אני שר שרים: מכאן דברי היום, ומתחיל במניית מעלותיו.
שר שרים: שר על השרים, על פי דני ח,כה.
מגיד מישרים: על פי ישי מה,יט
- ואין נסתר מחמתי: אין מקום, שלא תגיע אליו שמשי, ואין מי שיכול להסתתר ממנה, עדה״כ תהי יט,ז.
עד בשחק נאמן: על כך יש עד נאמן ונצחי בשמים והוא גלגל השמש, על פי תהי פט,לח.
- לנֹגה…מדות: אל מול אורי השתמשו גם אנשים רמי-מעלה על פי ההקשר בישי ם,ג 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך' וסמיך יה 'כי הנה החשך יכסה ארץ…ועליך יזרח ד' (שם,ב-ג).
שמשו: שירתו ועשו מלאכתם לאור השמש.
אנשי מדות: על פי במ' יג,לב, והם הענקים, שהיו עונקים את החמה בקומתם (רש״י). כאן במובן עיקרי: אנשים בעלי שיעור קומה, צדיקים כמו בימי יהושוע שעמד השמש 'וידם השמשי(יהדי י,יג) השוה: 'לנגה זרחי' (חב' י,יא) שנתפרש על ימי יהושוע (מצוי…שם).
- כל נפש עמל עמלה: על פי משלי טז,כו, ומוסב ג"כ על 'לנגה זרחי', לאורי כל אדם עושה עבודתו, כי עיקר העבודה היא ביום 'תזרח השמש…יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערבי(תהי קד,כד).
לי נאוה תהלה: לכבודי נאה לשבח ולהלל, עדה״כ תהי לג,א 'לישרים נאוה תהלה',
Il etait une fois le Maroc : LES BERBÈRES, par David Bensoussan
Que sait-on de la Kahéna?
Avant l'arrivée des Arabes, de nombreuses populations berbères étaient christianisées et d'autres judaïsées. Tout d'abord, les tribus christianisées dirigées par Koceila s'opposèrent à l'invasion arabe puis ce fut au tour des tribus judaïsées dirigées par la reine judéo-berbère connue sous le nom de Kahéna (prêtresse) de continuer la lutte contre l'envahisseur arabe. Il est possible que l'indifférence des tribus christianisées envers les lois antijuives décrétées par les Byzantins ait empêché la formation d'un front uni avec les Juifs judaïsés. La révolte berbère fut longue et ardue. Les Arabes étaient sur le point de se replier lorsqu'une ultime victoire leur permit de conquérir l'Afrique du Nord, puis l'Espagne des Visigoths mais cette fois-ci, avec l'appui des Berbères et des Juifs. Plus que tout autre, la Kahéna a incarné l'affirmation berbère et elle continue encore de représenter un symbole identitaire des Berbères qui veulent faire reconnaître officiellement leur langue dans le contexte de plus en plus arabisé de l'Afrique du Nord d'aujourd'hui. On peut trouver dans les écrits du linguiste et historien kabyle Boulifa Si Amar-ou-Saïd (1865-1931) dont les notes de voyage au Maroc en 1904 ont été préservées, une lecture berbère de l'histoire de l'Afrique du Nord. Cette dernière contraste tant avec les simplifications et les condescendances des voyageurs et des écrivains français du tournant du XXe siècle qu'avec le discours islamo-arabisant qui a été celui de nombreux nationalistes nord-africains après la Seconde Guerre mondiale.
Y a-t-il eu amalgame entre islamisation et arabisation?
Bien qu'en théorie, être musulman ne signifie pas être arabe ou même arabisé, dans le cas de l'Afrique du Nord, l'arabisation fut très importante considérant que le nombre d'envahisseurs arabes ne dépassa pas quelques dizaines de milliers et que la population berbère comptait plusieurs millions.
Du temps des Romains, il y avait une société latinisée à l'intérieur du limes. L'influence des Byzantins ne fut pas aussi grande, parce qu'elle fut centrée sur Carthage et qu'elle fut diminuée suite au schisme donatiste et à l'invasion des Vandales en 429. Les Arabes défirent les Byzantins, puis le chef des tribus christianisées Koceila et enfin la reine des tribus judaïsées, la Kahéna. Les Berbères se rallièrent aux Arabes pour conquérir l'Espagne. La conversion était aisée car elle consistait à répéter une formule de foi qui par ailleurs, exemptait les populations de la taxe de la jiziya imposée aux non-Musulmans. La conversion des Berbères fut peut-être facilitée par le retour des otages islamisés et arabisés que les Arabes prirent parmi les princes berbères.
Mais ce processus de conversion connut plusieurs soubresauts. L'historien Ibn Khaldoune affirme que les Berbères abjurèrent l'islam douze fois avant de se convertir définitivement. On pourrait voir dans la révolution kharidjite du VIIIe siècle, laquelle soutenait qu'il n'était pas nécessaire d'être descendant du Prophète pour devenir Calife une forme d'affirmation berbère. Précisons que l'arabisation de l'Espagne aurait pu jouer un rôle important dans l'arabisation des Berbères et que l'invasion des tribus hilaliennes au XIe siècle y contribua sensiblement, notamment au sein des tribus nomades. En outre, les croyances antéislamiques s'accommodèrent fort bien d'une version islamique du maraboutisme.
Par ailleurs, il est fort possible que l'influence chrétienne au Maroc se limitât aux régions citadines avant l'arrivée des Arabes. La trace des Chrétiens se perd suite aux persécutions perpétrées par l'intolérante dynastie des Almohades au XIIe siècle et la langue latine ne fut plus utilisée au Maroc. Quant aux Juifs, certains étaient latinisés, d'autres hellénisés et ce groupe comprenait les nombreux réfugiés venus de Cyrénaïque suite aux massacres de l'Empereur Hadrien au début du deuxième siècle. L'araméen et l'hébreu étaient cependant les langues traditionnelles héritées de la Judée antique. Ce fut vers le IXe siècle que l'araméen fut abandonné au profit de l'arabe. De fait, le chercheur Haïm Zafrani a souligné que la syntaxe de la langue judéo-arabe d'Afrique du Nord semble avoir été calquée sur celle de la langue hébraïque. Par ailleurs, une grande partie de la population juive fut décimée par les Almohades au XIIe siècle. Dans les faits, l'hébreu continua d'être la langue sacrée et l'araméen la langue de l'exégèse, le judéo-arabe et le judéo-berbère constituant la langue parlée par les Juifs au quotidien
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
Zone espagnole
A Tanger, jeudi matin, la mère de la mariée entre la première dans la chambre des époux. Le plus souvent, elle dort dans la maison du marié, afin d'être la première le lendemain à voir le "bonheur" de sa fille. Elle offre au couple du lait et des beignets, et fait ensuite le tour des maisons pour montrer le drap sali. Les femmes lui disent à cette occasion: "Buena hora! " (à la bonne heure! ).
- Pourtant, encore au XVIIIe siècle, la famille attendait sur place la consommation du mariage. Romanelli, cit., p. 27, est scandalisé par ce fait : "… (Dès que la jeune fille est déflorée) on montre la robe à tout le monde… pendant que la vieille femme pousse des zgarit, qu'on bat du tambour et qu'on chante des chants".
Dans le Rif, on retire le linge ensanglanté la nuit même. Les femmes font, en dansant, le tour des maisons et exposent le drap. Au matin, la mère de la mariée apporte au jeune couple du thé, un pain de sucre et du lait. Dans la journée, les membres de la famille leur remettent des cadeaux, alors que les amis attendent le samedi pour le faire. Samedi, "sabbat del tala- mon", on accompagne le marié à la synagogue. Pendant la lecture de la Tora, les femmes lui jettent des bonbons. Après la prière, le marié, toujours encadré de ses amis, va baiser la main de sa belle-mère, qui lui remet un cadeau, généralement un louis d'or ou une bague. Les époux déjeunent au lit, alors que les familles et les invités mangent dans le lieu même où se trouve le talamon. L'après-midi, les femmes des deux familles et des invitées se groupent autour de la mariée. Elles dansent et chantent: "ô, madame la mariée! ", pendant qu'une des femmes lui applique du henné. La mariée et sa mère pleurent au cours de cette opération.
Le huitième jour après le mariage est le "dia del pescado" ou "le jour du poisson". La jeune fille est emmenée au bain. Le marié achète un poisson, qu'on peint de couleurs vives et qu'on remet à la jeune épouse, afin de le nettoyer. Les femmes se moquent d'elle, en lui disant: "No sabe, no sabe" (tu ne sais pas, tu ne sais pas). La mariée va passer quelques jours chez sa mère. Dimanche, elle va au bain et retourne chez son mari. C'est ce retour qu'on appelle tornaboda. La mariée restera à la maison quelque temps sans faire aucune visite. C'est seulement quand sa mère viendra l'inviter qu'elle pourra recevoir aussi d'autres invitations.
Chez les Juifs du Sud
- Dans le Haut-Atlas occidental. A Demnate, la consommation du mariage peut avoir lieu du mercredi soir à vendredi soir. Jeudi, "sbâh srir" ou "le matin de l'alcôve", les parents de la mariée envoient leur "dhol asbàh",–"Entrée du matin" ou cadeau. – ainsi que le reste du trousseau que la mariée avait laissé à la maison. Au cours de la remise des plateaux les femmes chantent et dansent. On sert aux invités du poulet. Seuls les parents de la mariée, ses amies et les islan peuvent remettre leurs cadeaux ce jour-là, alors que le reste de la famille et des amis attendent le surlendemain. Samedi, "sabt sabuka", au matin, pendant que les hommes prient dans la synagogue, les femmes des deux familles se réunissent chez la mère de la mariée, qui leur montre le sang virginal, avec lequel elles s'enduisent les yeux. La mère dépose le linge sali sur sa tête, et, accompagnée des femmes qui chantent et dansent, elle va de maison en maison l'exposer. Elle dit, en arrivant: "Regardez la virginité de ma fille! " Elle garde pendant quelque temps ce linge, elle le lave, et, à l'occasion d'une visite chez sa fille, elle le lui remet avec un cadeau.
Quand les hommes reviennent de la synagogue, chaque famille du mellah apporte sa shina et on mange ensemble. La mariée est la première à goûter du plat et dit: "malha", "malha" (salée, salée).
L'après-midi, les femmes se rassemblent dans la cour, où on élève une balançoire. On fait d'abord balancer cinq petits enfants, et, ensuite, la mariée. Les femmes chantent des chants de circonstance. Le marié et ses amis jettent aux femmes des bonbons. Le soir, on distribue du pain aux familles du mellah.
Mercredi matin, les islan viennent ouvrir les azellumin de la mariée et lui donnent un cadeau. Elle est emmenée au ruisseau pour prendre un bain. Les femmes lui mettent du henné et lui font avaler cinq petits poissons. On distribuera là du couscous et des oeufs à toute la famille.
Durant huit jours, les amis du marié et des invités se réunissent tous les soirs chez lui, pour prier et répéter les "sept bénédictions".