מורשת יהדות מרוקו

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי

למרות מניעיה השונים והמרובים ומקורותיה המגוונים, ואפילו הקוסמופוליטיים, הלאומנות הערבית כיום היא תנועה מדינית החותרת לחדש את ההגמוניה הערבית על-פי דוגמת הממלכה הערבית-המוסלמית של הח׳ליפים — ממלכה שקמה מכוח סיערוב של אדמות הד׳ימים ושיעבודם של העמים הילידים. מבחינה רעיונית והיסטורית קשורה אפוא הלאומנות הערבית במושגי הג׳האד והד׳ימה. ולפי שהערבאות משמשת כלי לערכי האסלאם, אין מקום לתמוה על כך שהלאומנות הערבית ופן-אסלאם חופפים הם ופעמים מתנגשים, בגלל השוני ברכיביהם. בספטמבר 1968, בוועידה הרביעית של האקדמיה לחקר האסלאם, שנערכה באוניברסיטת אל־אזהר שבקאהיר, חזרו והכירו במעמדו הקיים־ועומד של הד׳ימי.

וכך אמר שם חכם־דת אחד דגול:

אפשר לומר שהם נתינים שאינם מוסלמים, ולפיכך עלינו לדאוג להם. בקבוצה זו מונים את היהודים, הדרים בכמה מדינות מוסלמיות שראשיהן, יחד עם בעלי־שררה שבהן, מזכים אותם בידידותם ומגוננים עליהם מפני המוני המוסלמים. אך למגיניהם של היהודים אנו אומרים כי הללו בהכרח הם ד׳ימים, שמעלו באמנה שעל־פיה ניתנה להם חסות… האנשים האלה הפרו את בריתם והפרו את התחייבויותיהם. בתנאים אלה איך נוכל לקיים את חובתנו ולהגן עליהם?

הנה, אם על־פי השריעה עדיין נחשב היהודי בחזקת ד׳ימי בחברה הערבית של זמננו, הרי בהכרח אותה הלכה עצמה מחייבת שגם הנוצרי הוא ד׳ימי: ואם כך הוא, הרי אי־אפשר שיהיו שווים בזכויותיהם למוסלמים.

תהליך האוסמוזיס בין הערבאות לאסלאם, שעליו מדבר אחמד בן בלה, אינו מבשר דווקה עתיד של חירות וזכויות שוות לנוצרים ה״ערבים״. הם קיוו בזמנו לגלות צורה של טמיעה שטחית בדמוקרטיה ערבית חילונית, שעדיין לא באה לעולם, אך במדינה מוסלמית אף לא ייחשבו ערבים, שהרי מאז־ומתמיד אין ערבי יכול להיות אלא מוסלמי (ראה תעודה 3).

נשיא לוב, הקולונל קדאפי, הכריז ב־1980, בתשובה על שאלה בדבר גורלם של עשרת מיליוני הנוצרים היושבים בארצות ערביות:

1. הנוצרים הלכו בדרך־לא־דרך וחובה עליהם לשנות את ארחותיהם, במידה שבאמת־ובתמים הם ערבים.
2. אבל אין ספק ביחס לזהותם הערבית. —אם כך, הם חייבים להתאסלם.

אולם, אם לא יאבו להמיר את דתם, הרי ההיסטוריה הערבית־המוסלמית כבר פתרה את הבעיה הזאת: היא תמציא להם את המעמד המסורתי, הבדוק־והמנוסה, של ד׳ימים.

הערכים המסורתיים של ה״אומה״, החוזרים ומונחלים במסגרת הלאומנות הערבית, מנציחים אפוא בעת החדשה את הסתירה בין השאיפות התרבותיות והלשוניות של העמים הטרום־ערביים לבין הפן־אסלאם. המאבק נטוש על צדדים שונים של חיי־הדת כגון חופש הפולחן, מעמדם של בניינים דתיים, עריכת תהלוכות, שימושם של פעמוני כנסיה, עשיית־נפשות, המרות־דת, כפירה־בעיקר, נישואי־תערובת וזכויות־ירושה, וכן על שאלות של שוויון בפני החוק ואפשרויות תעסוקה.

לא כאן המקום לעמוד בפירוט על נחשול האלימות ששטף את כל המזרח הקרוב והתיכון ואת המגרב לאחר מלחמת־העולם השניה. שנאת־הזרים, שבאה לאחר הדה־קולוניזאציה, הפיחה חיים חדשים במסורות הישנות של הד׳ימה, שבאו על ביטוין בלשון הלאומנות הערבית החדשה, שלגביה התבטאה מחיקת התוצאות המשפילות של הקולוניאליזם האירופי בעיקר בביטול החירויות והזכויות שהשיגו קיבוצי הד׳ימיס בעבר, בתחומי הדת והתרבות, הודות להתערבותה של אירופה. הד׳ימה המוסלמית התחלפה עתה בד׳ימה הערבית.

האומה המוסלמית נעשתה אומה ערבית, ואילו הקיבוצים הלאומיים המזרחיים הטרום־ערביים שבו־הופיעו בקיבוצים לאומיים של ד׳ימים. הסיכסוך הישראלי־הערבי נתן פורקן לשנאה הכבושה, שקודם־לכן נבלמה משך זמן קצר בלבד על־ידי הקולוניאליזם האירופי. אם תחילה היתה מתפרצת לפרקים כמין קדחת חוזרת, הנה בשלהי שנות ה־30 הגיעה לשיא והעירה בהמונים מחדש תוקפנות עתיקת־ימים נגד הד׳ימים. בגלל שרשים אלה בפסיכולוגיה של המוני־העם, היה גילוי זה מדכדך כל־כך בתפוצתו הנרחבת בעולם הערבי כולו. היו ממשלות — במארוקו, בתוניסיה — שניסו לשים סכר לנחשול הקנאות העממית, אולם בלוב, מצרים, סוריה ועיראק הסיתו השלטונות עצמם את האספסוף, שדמאגוגים כבר שילהבו אותו ממילא.הלאומנים הערבים, שהתירו את רצועת הרגשות הקיבוציים האלה, דיברו בלשון                     השנאה והבוז של דורות־עברו, אך הואיל והרדיפות האלו הבאישו את ריח ארצותיהם                                                                           

ברחבי תבל, חזרו אחרי־כן וביקשו להגשים את העקרונות של מָווארדִי (ראה תעודה                         

5). רוב היהודים, שכל רכושם נלקח מהם, אולצו, באמצעי־כפייה בלתי־רשמיים בעיקרם, לצאת את הארצות הערביות. מאוכלוסיה של קרוב למיליון נותרו כיום   20,000 בלבד — מהם כ־5,000 בסוריה, שבה עודם מוחזקים כבני־ערובה. כך נעלמו כמעט לגמרי מן המזרח התיכון ואפריקה הצפונית הקהילות היהודיות הטרום־מוסלמיות, שהואשמו בהתמרדות נגד הד׳ימה הערבית.

הבדלים ניכרים יש כיום במצב המיעוטים הדתיים במדינות המוסלמיות. בטחונם וחירויותיהם מתחזקים ככל שנחלשת שליטת הדת או הלאומנות הערבית על הפוליטיקה. כך אירע במיוחד בתורכיה שלאחר מוצטפא כמאל אתאתורך (1923 והלאה). באיראן בימי השאה ריזה פהלוי ובנו מוחמד ריזה(1978-1925), ובאחרונה, סמוך לסוף תקופתו של סאדאת, ככל שניתקה מצרים מן המעגל הערבי ונקטה קו ריפורמיסטי שהלם יותר את תולדותיה, את האינטרסים שלה ואת התפיסות המודרניות של קיום־צוות בשלום בין לאומים. אי־היציבות המאיימת במחצית השניה של המאה ה־20 על ארצות אלו יש בה כדי להזכיר אותן תקופות של מאבק, במיוחד במאה הי״ט, שבהן נפתלו כוחות התמורה והקידמה המוסלמיים עם המגמות המסורתיות, העוינות כל חידוש. כבעבר כך גם בעתיד יהיו גורל העדות הלא־מוסלמיות ומידת התוקפנות של מניעי הג׳האד תלויים בשאלה איזה משני הצדדים האלה יכריע את הכף.

במצב הנוכחי כל הנסיונות לחילון הלאומנות הערבית, שנעשו על־ידי הנוצרים שבדאר אל־אסלאם — אלה הנתונים בסכנה בלתי־אמצעית, אלה הצפויים עוד יותר מישראל לירידה למעמד של ״ד׳ימיות״ — נראים אוטופיים. דבר זה ברור היה בתכלית למן ראשיתו של הסיכסוך הלבנוני הממושך, שבו התקיף אש״ף — כחוד־החנית של הלאומנות הערבאית — את המארונים בשם הערבאות. אש״ף, הרואה עצמו חלוץ הערבאות, מציב לעצמו כשליחות את המאבק נגד כל תנועת־שיחרור לא־ערבית במזרח הקרוב. כך נמצא, מצד שני, שהנוצרים־הלבנונים והישראלים נמשכו זה אל זה בכוחם של קשרים עתיקי־ימים, שנותקו רק מחמת חולשתם של שני הקיבוצים האתניים האלה והסתגלותם למצבים שאיימו עליהם בכליה.

בכתובות שבחלק המרכזי של אזורנו השמות הם רומיים כגון: אמפליאטוס, ארניסוס, אסטיריוס, אסטיר, ויקטורינוס, טאטיה, יוליאנה, ליציניה, לוקוס, לוציו־ סה, מארקום אוויליוס יאנואריוס, פומפיאנה, רוסטיקוס, סאבירה. השווה גם אירעה* (1091 CIL).

על־פי־רוב לא ביקשו מציבי הכתובות להסתיר את זהותם הדתית והלאומית של הקבורים. במקרים רבים בערך מוצאים אנו את הכינוי האתני יהודי או יהו­דיה, כפי שראינו אותו כבר אצל מארקוס אברליוס פתולומיאוס היהודי. והנה לקט שמות בתוספת הכינוי מאזורנו: אוויליה אסטיר יודיאה יוליה ויקטוריה יודיאה, יוליום אניאנוס יודיאום סאטיה רופיה יודיאה, פומפיוס ריסטוטום יודיאוס פרופאניוס הונוראטוס יודיאוס, ציליה תאלאסה יודיאה. בכתובות תוכרה מצאנו פעמיים את השם יודאים, יודה.

על מצבות־הקבורה בקמרת מצויה המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית, המעידה גם היא על דתם של הקבורים. שכיחה ביותר היא צורת המנורה בעלת שבעת הקנים, הסמל היהודי של אותה תקופה, המצוי לרוב בבתי־הקברות שבארץ־ישראל ואיטליה! היא מתנוססת בכניסה למערות־קבורה וליד הכתובות, ולעומתן נמצא בקמרת נר נוצרי עם דמות ישו והצלב, ומנורה הפוכה, סמל היה­דות שנוצחה.

סמל המנורה נתגלה בקירינאיקה פעמיים במקומות בולטים, שלא בקשר עם קברים. אפלבאום רוצה לראות בזה מעין נס פוליטי של התמרדות. מצאנו גם את המנורה חרותה על עמוד, שעליו הכתובת! Deus Abraham Deus isac], בהנשיר פוארה (Su_PP1.16701) בגבול בין תוניסיה לאלג׳יריה, כלומר רחוק מאוד מקירינאיקה ^.

בכתובות נתקלים אנו לפעמים בשם שמים בצורות שונות! אולם אין דבר זה מוכיח עדיין על יהדותם של הנזכרים בכתובות, כפי שניווכח להלן.

חיי הדת

הכרנו למעלה את בית־הכנסת של נארו׳ ואת הנדבנים שתרמו את הפסיפסים לקישוט הבית. בין אלה נמצאה גם הנערה יוליה. מכאן שגם הבנות נתחנכו לדת יהודית ובוודאי גם לחכמה יוונית. דווקא באפריקה נפוץ היה חינוך הבנות. בכתובות הפסיפס של בית־כנסת זה מדובר על ה־׳instrumenta׳, כלומר ספרי־ התורה, וייתכן גם כתבי־קודש אחרים, שהיו במקום. באפריקה מצויות היו גם ספריות חילוניות, אמנם לא כל־כך גדולות כמו באזורים אחרים של האימפריה.

ידוע לנו, כי בסיטיפיס היה בית־כנסת (מם׳ 8499). מהסיפורים על קדושות נוצריות, מארקיאנה וסאלסה, נודע לנו דרך אגב גם על קיום בתי־כנסת בקיסריה ובטיפאסה. בודאריוס  המסית את ההמון נגד מארקיאנה הוא הארכיסינאגוגוס, ואם יש ראש בית־כנסת או אב בית־כנסת בוודאי שיש גם בית־כנסת. במעשה סאלמה הקדושה נאמר, שבית־הכנסת בטיפאסה הוקם במקום מקדש אלילי! לאחר זמן הפכו הנוצרים את בית־הכנסת לכנסיה, על אף התנגדותם העזה של היהודים. יש ללמוד מכאן׳ כי בית־הכנסת בטיפאסה עמד במקום מכובד והיה בניין שכדאי היה להילחם עליו. טרטוליאן מתאונן, כי בתי־הכנסת היהודיים הם מקור הרדיפות של הנוצרים. הוא התכוון ללא ספק לתעמולה האנטי־נוצרית המתנהלת בהם, אבל גם להדרכה ולהוראה, שהיו מקבלים היהודים, כדי שידעו מה להשיב. אבל על טיבה של הוראה זו ועל צורותיה לא נודע לנו ממקורות יהודיים מקומיים ולא כלום ^.

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שחיי הדת של הפזורה קשורים היו בארץ־ישראל ובבית־המקדש בזמן שהיה קיים. ואמנם, הקשרים בין קיריני, קרתיגני ואפריקה כולה ובין ארץ־ישראל חזקים היו למדי. יאסון איש קיריני עלה לארץ־ישראל בימי התקוממות החשמונאים וחיבר ספר  עליה בחמישה כרכים. כבר קראנו, כי אנשי קיריני התלוננו לפני הקיסר אבגוסטוס על שצורריהם ביקשו לעכב את משלוח מחצית השקל לבית־המקדש, והם זכו בדינם והוצאה פקודה המבטלת את הגזירה.

בוודאי מקרה הוא, כי רק במעשי השליחים (ב, ז) נשמד זכרם של יהודים מחבל לוב, שעלו לרגל לבית־המקדש. היה להם גם בית־כנסת על שמם בירושלים (שם ו, ט). בין העולים לרגל היו כאלה שהשתקעו בירושלים, כאותו שמעון הקיריני, שעליו מסופר באוונגליון, כי בא לתומו מהשדה ואילצוהו להשתתף במעשה הצ­ליבה. לא נתפלא שנתגלתה בארץ־ישראל מצבת־קבורה (ביוונית) של ׳ראובן בן יעקב׳ מאנשי הפנטאפוליס. וכבר שמענו על ההשערה, כי ייתכן שבין המתיישבים בקיריני היו גם אגשים מארץ־ישראל. ייתכן שדווקא בשל קשריהם של אנשי קירינאיקה עם ארץ־ישראל מצאה שם התעמולה הנוצרית קרקע נוחה — אולי במיוחד בין המתייהדים.

הרקת הקופות

בכל קהילה יהודית חשובה היתה קבועה קופה או קופות מיוחדות לשם נדבות א״י, ובקהילות רבות היו קופות מיוחדות לשם אחת מערי הקודש (ועל כך ידובר בפרוטרוט באחד הפרקים הבאים). השליח בבואו לקהילה מריק את כספי הקופות המיוחדות לעיר השולחת אותו, ומקבל מהקופות המוקדשות לשם א״י סתם את החלק המגיע לעירו לפי מפתח מוסכם בין ערי הקודש בא״י, כמבואר לעיל. בעיר שאין בה קופות קובע השליח קופות כאלה.

בקהילות רבות נהוג לגבות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות תרומות לטובת א׳׳י׳ או לנדב לשם א״י בשעת העליה לתורה. הכספים הללו מרוכזים בידי גזבר, הנקרא ״גבאי ארץ ישראל״ או ״פקיד ארץ ישראל׳, והוא מתמנה ע״י הקהילה, ובקהילות המזרח ע״י שלוחי א״י. מידי גבאי זה מקבל השליח את כספי הנדרים והנדבות. כמעט בכל קהילה חשובה היה איזה הקדש לשם א״י או לשם אחת מערי הקודש מכספי עזבון שהוריש נדיב מבני הקהילה. שליח א״י שבא לעיר מתעניין בהקדשות כאלה ומשתדל לקבל את פירות ההקדש, ואם הקרן מוקדשת לא״י סתם, הוא משתדל לקבל את הלק עירו, כפי המפתח המקובל. במקומות רבים מוצא השליח נטיה מצד היורשים או מנהיגי הקהילה להשתמש בכספי ההקדשות לצרכי הקהילה או לטובת קרובים עניים של המוריש. השליח נלחם במגמות כאלה, ואם יש צורך בכך הוא תובע בפני בית־דין את זכותה של א״י.

קנסות לטובת ארץ ישראל

בקהילות שונות נהוג היה להטיל קנסות על עבריינים לטובת א״י. כך, למשל, התקין ר׳ שמואל ב״ר אלישע משער אריה באמצע המאה השבע־עשרה בעיר סאן־מארטינו בסביבת רג׳יו תקנות נגד משחקים בקוביא ובהן הוטל קנם על המשחקים וחלק מן הקנס הוקדש לטובת א״י. בעיר קאסטוריה הטילו ראשי הקהילה בסוף המאה השבע־עשרה קנס לטובת א״י על אחד מבני הקהילה שכתב אגרת־שטנה על מעריכי המם בקהילה.

הערת המחבר : ראובן שנקבצו עליו מקצת יחידי סגולה ק״ק קאסטורייאה יע״א ביום השבת על ענין כתב אחד שכתבו וחתמו מעט מזער אנשים מעניי העיר הנז׳ לזכותו על ענין המס. קמו יחידי סגולה ואמרו לו: תן לנו הכתב ונראה מה שכתוב בה, ולפי ששמענו מאחורי הפרגוד שכתבו עלינו שטנה לאמר שאנו עושים שלא כדת והלכה. והשיב להם ראובן: הכתב שלחתיה במקום רחוק ולא היה בידי וכששמעו הדברים האלה, הביאו לראובן במצור ובמצוק, שהיו אומרים להוליכו בעש״ג [בערכאות של גויים] עד שנתחייב ראובן בשבועה לתת קנס מאתים גסים לא״י אם לא יביא הכתב לידם עד שני חדשים״. (כרם שלמה, שו״ת, לר׳שלמה אמארילייו, שאלוניקי תע״ט, חו״מ, סימן נייד ! תשובות ר׳ יהודה שמואל פרימו שנדפסו בס׳ ״כהונת עולם״ לר׳ משה הכהן, קושטאנדינא ת״ק, סימן י״ו).

כל מיני קנסות כאלו משתדל השליח לגבות, אם מידי הנקנס ואם מידי גבאי א״י שכבר גבה את סכום הקנס. וכן אנו מוצאים שליח א״י המשתדל לגבות קנס שהטיל על עצמו איש אחד בשבועה. כך היה מעשה בבצרה, באמצע המאה השמונה־עשרה, באיש שנשבע בשעת כעסו שלא יכנס לבית חמיו ואם יכנס יתן אלף אריות (גרוש) לטובת חברון, לימים נכנם לשם בשעת משתה, מתוך תקוה שיעלה בידו להתפשר עם כוללות חברון בסכום מועט. אז נזדמן לבצרה ר׳ מרדכי דובייו שליח חברון, ו״ביום שהיה השליח מוכן לצאת מן העיר שמע את הדברים ומעשה שהיה ושלח לקרא להר׳ אברהם הנודר ובא אליו…ואמר השליח…אתה חייב לפרוע לכוללות עה״ק היא חברון האלף אריות שנדרת״. ״

משסיים השליח לגבות את הכספים לכל סוגיהם, רשם ראש הקהילה או סופר הקהילה בפנקס־השליח את הסכומים שקיבץ השליח בקהילה, לעדות בפני שולחיו ולהמלצה בפני שאר הקהילות שהוא עתיד לילך אליהן, כמבואר לעיל.

והשליח מצדו מאשר בפנקס הקהילה שקיבל סך כך וכך, לעדות בידי מנהיגי הקהילה בפני בני קהילתם וגם בפני שלוחי א״י העתידים. לבוא אליהם בשנים הבאות. בסוף האישור מוסיף השליח ברכה למנדבים ותפלה לשלומם. בקצת קהילות רושם סופר הקהילה עצמו לזכרון, שבא שליח פלוני ביום פלוני, הציע את בקשתו והקהילה נענתה לו ותרמה השליח סך כך וכך. ידיעות כאלו על שלוחי א״י נשתמרו בפנקסי קהילות ואיגודי־קהילות אלה !

אייזנשטאט, אמשטרדם, אנקונה, ביאליסטוק, ברלין, דובנא, האצפעלד, המבורג, ויתנה,  וירמייזא, טיקטין, טריפולי(צפון אפריקה), לונדון(ק״ק הספרדים שער השמים), מגנישיאה, ניו־יורק (ק״ק הספרדים שארית ישראל), קרעמזיר, תוניס, תירייה! ועד ארבע ארצות, ועד מדינת ליטא, ועד גליל מונפיראטו, ובודאי בפנקסים רבים אחרים שעוד לא נתפרסמו בדפוס, או שאבדו בצוק העתים.

עתים נמסרים הכספים לידי השליח, והוא לוקחם אתו או מעבירם כרצונו לא״י, ועתים נשלחים הכספים לידי מרכזי כספי א״י — קושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמשטרדם, פרנקפורט, לבוב — ונזקפים שם לזכות השליחות, והשליח מקבל אישור על כך. בראשית המאה התשע־עשרה היו שלוחי החסידים במזרח־אירופה מוליכים בעצמם לאי׳י את כל הכספים שקיבצו הם וגם כל כספי תרומות א״י שנמצאו במרכזים — וילנא, ורשה — והולכת כספי א״י מרוסיה ומפולין לא״י היתה אחד מתפקידי השליח. עתים השקיעו השלוחים את הכספים בסחורה ושלחו את הסחורה לא״י, מטעמי ריוח או מטעמי בטחון בדרכים, ועתים התנו השולחים עם השליח בפירוש שלא יעשה כך אלא יעביר מעות מזומנים בעין או בהמחאה.

בן העשיר ובת המלך

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר היה בן אהוב מכל. היה העשיר זקן בשנים והרגיש כי קרבה שעתו להאסף אל אבותיו. הוא קרא לבנו ואמר לו: ״בני יחידי, זקן אני וסופי קרב, זה הזמן שתלמד את מקצועי, כדי שתוכל להמשיך בדרכי". עבד הבן במרץ רב עם אביו ולמד את מקצוע המסחר. בבוא היום, הלך העשיר לעולמו ובנו המשיך בדרך אביו. יום אחד, בא אדם זר לעיר וחיפש שותף. הוא חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: "זה חודשים, אני מחפש שותף רציני לעסקי זהב, האם תהיה מוכן להיות שותפי ולבוא עימי"? ביקש בן־העשיר הסבר על העיסקה והזר ענה לו: "הרחק מכאן, יש הר ובהר זהב, שאיש אינו יודע על קיומו״.

ביקש בן־העשיר להתייעץ עם אימו וזו הזהירה אותו מהעיסקה: ״לעולם אל תאמין לזרים״, אמרה.

בשעות הערב, הגיע הזר לבית בן־העשיר. לאחר שקיבל את תשובתו השלילית של בן־העשיר, הוזמן הזר לבוא לבית ולשתות כוס תה. כשהתה היה מוכן ומונח על השולחן, הצליח הזר לשים בכוסות התה של בן־העשיר ואימו סם מרדים. כששתו, נרדמו השניים מיד. הזר לקח את בן העשיר, העביר אותו לסירה והפליג עימו לכיוון הר הזהב. לאחר זמן התעורר בן־העשיר: ״מה מעשיי כאן״? שאל את הזר. הזר הסביר לו כי שותפים הם. אימו הסכימה לשותפות והם עושים עתה דרכם להר הזהב. הם הגיעו לחוף, ירדו מן הסירה, והלכו כברת דרך עד שהגיעו אל ההר.

פנה הזר לבן־העשיר ואמר: "הנה ההר לפנינו. אני אגיד כמה לחשים ואתה תעלה אל ראש ההר בעזרתם. זכור, אל תסתכל לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף את כל העשב הנמצא בהר והשליכו אליי".

שאל בן־העשיר על הזהב והזר הסביר לו, כי מהעשב המיוחד הוא יעשה אבקת זהב.

בן העשיר אכן הועלה בעזרת הלחשים לראש ההר. הוא נכנס דרך שער שהיה במעלה ההר ועשה כמצווה. הוא קטף במשך שעות רבות את העשב וזרקו למטה לשותפו. לאחר שגמר את המלאכה, הוא ביקש מהזר שיורידו למטה כמובטח. אך הזר לא היה אלא נוכל, שמידי שנה מצא לו שותף^,, שקטף עבורו את העשב ואחר כך הוא נהג להשאירו על ההר.

כך היה גם עם בן העשיר. הוא הסתובב והסתובב, וראה שכל ההר מלא עצמות אדם, של אנשים שהועלו על ידי הנוכל והושארו שם, בצידו השני של ההר. הוא חשב וחשב ולבסוף, הוא קשר את כל העצמות ביחד, שילשלם מההר וירד בעזרתם ישר אל הים. בים הגועש נזרק בין הגלים עד שהגיע לחוף.

בקרבת מקום, הוא ראה בית מפואר. הוא זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, שם עמדה נערה. הנערה הכניסה את בן העשיר לביתה וטיפלה בו כיאות.

לאחר שכוחותיו חזרו אליו, הוא סיפר לה את סיפורו מתחילתו ועד הגיעו אליה. הנערה אמרה לו: ״הנוכל נוהג איפוא לקחת שותף ולהשאירו על ההר מידי שנה. אתה היחידי מבין כל 'שותפיו שנותר בחיים״. סיפרה לו הנערה כי היא בת מלך, ומידי שנה הולכת היא לבקר את אביה בארמון. הנערה הציעה לו שיהיה לה לאח כי היא בודדה. בן העשיר חי במחיצת בת המלך שלוש שנים. הם היו מאושרים ושרדו ביניהם יחסי אהבה של אח ואחות. יום אחד, פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה: "זה שלוש שנים, שלא ביקרתי את אבי המלך וברצוני לבקרו עתה. הנה אני משאירה לך את הבית וכל־טוב, אך בקשה אחת לי אליך. לעולם אל תיכנס לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר למלא את מבוקשה. הוא ליווה את בת המלך עד ליציאה מן הכפר וחזר אל הבית.

במשך מספר ימים, הסתובב בן העשיר וחשב בלבו, מה יכול להיות בחדר עד כי אסור לפותחו?

הוא לא עמד בהבטחתו כי גברה עליו סקרנותו. הוא פתח את החדר וראה חלון עגול. מרוב סקרנות, הוא נכנס דרך החלון והנה לפניו עולם אחר, מקום מרהיב ביופיו, הן בגניו והן במפלי המים הרבים. הוא ראה שם שבע יפהפיות לבושות בהדר. בהגיען למפל, הן התפשטו ונכנסו להתרחץ.

כך היה מידי יום ביומו. בן העשיר היה בא לאותו מקום ומסתכל ביופין, עד שהתאהב בבת הצעירה מכולן. מרוב שחשקה בה נפשו, לא בא אוכל אל פיו במשך ימים רבים. בן העשיר רזה מאוד ומראהו היה נורא. לאחר מספר שבועות, שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. היא פנתה אליו ואמרה: ״אחי אחי, השארתי אותך עלם יפה תואר ובחוזרי אני מוצאת שלד״. סיפר לה בן העשיר מה שקרה לו ואמר: ״אם לא תביאי לי את הבת הצעירה, אעדיף למות מאשר לחיות״. בת המלך הסבירה לו, כי שבע היפהפיות הן בנותיו של המלך הגדול, השולט על מדינות רבות וגם על מדינת אביה. היא עצמה גרה הרחק מהמדינה בה מולך אביה, כי עליה לשמור על הבנות.

בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: "למרות העונש הצפוי לי, אעזור לך אחי. מחר תיכנס דרך החלון ותיגש אל המקום בו פושטות הנערות את שימלותיהן. ברגע שהן תתפשטנה, קח את שימלתה של הבת הצעירה, הסתתר והמתן, עד שאחיותיה תסתלקנה והיא תישאר לבד. רק אז תצא מהמחבוא. כשהבת הצעירה תראה את שימלתה, היא בוודאי תבוא אליך. התרחק ממנה אט אט עד שתגיע לחלוץ העגול ואז אחטוף אותה". בן העשיר הבטיח לעשות כדבריה. למחרת, הוא המתין עד שששת אחיותיה התייאשו מחיפוש אחר השימלה והסתלקו. הוא הצליח להביא את הנערה כשהיא ערומה כביום היוולדה, עד לחלון ושם היא נחטפה על ידי בת המלך. זו כלאה אותה מיד בחדר חשוך. לאחר כמה דקות, פנתה הנערה הצעירה לבת המלך השומרת עליה ואמרה: ״יודעת את מה צפוי לך כשיוודע הדבר לאבי״. בת המלך ידעה את חומרת המעשה אך ריחמה על בן העשיר. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים. בן העשיר השתוקק מאוד לראותה אך היא סירבה לראות איש.

יום אחד, התיישב בן העשיר ליד הדלת הנעולה של חדר אהובתו, והחל לנגן בכלי נגינה שבנה בכוחות עצמו. הצלילים נגעו ללבה של הצעירה והיפה, עד שביקשה ממנו שייכנס אליה לחדר וינגן לפניה. החל מאותו יום התאהבה בו, ולאחר זמן מה נישאו השניים. כעבור שנים אחדות, נולדו להם שלושה ילדים.

בן העשיר, ששנים רבות לא ראה את אימו, התגעגע אליה וביקש מאשתו רשות לנסוע לבקרה. בן העשיר ביקש גם מבת המלך, שהייתה לו כאחות, שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיהם. בן העשיר נפרד מהם ויצא לדרכו. הגיע לעירו ומצא את אימו לובשת שחורים ומקוננת. הוא פנה אליה ואמר: ״אמא! אני בנך ועכשיו חזרתי אליך". סירבה האם להאמין ואמרה: "בני מת לפני שנים רבות, לך תהתל במישהו אחר״. התעקש הבן ואמר: ״האם היה לבנך סימן זהוי כלשהו״? ענתה האם ואמרה, כי לבנה הייתה שערה על זרועו. הפשיל בן העשיר את שרוולו. משראתה האם את הסימן על זרועו של בנה, היא חיבקה אותו ובכתה מרוב אושר.

בנה סיפר לה את קורותיו ואמר כי הוא ייסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו. אחרי זמן מה, הוא נפרד מאימו והבטיח לה לשוב במהרה. הוא חזר לאשתו ואחרי כמה ימים, נפרד מחברתו הטובה והנאמנה והבטיח לבוא לבקרה אחת לשנה. בן העשיר הביא את אשתו וילדיו לבית אימו ושם היו למשפחה אחת, אך תמיד שמר על אשתו מכל משמר שמא תברח.

לאחר שנה, החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת־ המלך, ידידתו הטובה. הוא הודיע לאשתו וילדיו על נסיעתו ואת אימו הזהיר לאמור: ״בארון שלי יש שימלה מיוחדת של אשתי. דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים. ברגע בו תגיע שימלה זו לידי אשתי, היא תיעלם והילדים עימה".

הוא סיים את דבריו ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות אודות השימלה. מה עשתה? היא לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. הילד הקטן החל לבכות ואימו שרה לו שיר ערש. קולה של האשה החל להדהד בכל פינות המקווה, עד אשר הגיע לאוזנה של מלכת אותה מדינה, אשר טבלה במקווה באותה שעה. לפתע הפסיקה האם הצעירה לשיר. ניגשה אליה המלכה שהתלהבה מקולה וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה להמשיך לשיר, אך ורק אם יביאו לה את שימלתה המיוחדת מדירתה. המלכה נתנה הוראה לחיילים שהיו בחוץ, להביא את השימלה מהארון בעל שבעת המנעולים שבבית בן העשיר. ואכן כך היה. החיילים פרצו לבית, פרצו את המנעולים של הארון ולקחו את השימלה המיוחדת. אשת בן העשיר לבשה את שימלתה בעלת תכונות הפלא, לקחה את ילדיה ולעיני כל הסובבים והמלכה, נעלמה כרוח רפאים. לאחר ימים מספר, חזר בן העשיר לביתו והנה אימו לבושה שחורים. הוא שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את דבר המעשה. לאחר ששמע את סיפורה, הוא נפרד מאימו בנשיקות וחזר לבת המלך ידידתו, כדי להודיע לה על מה שקרה. מסרה לו בת המלך ידידתו את שם המקום בו יוכל למצוא את אשתו, אך הזהירה אותו, כי זקוק הוא לשנים כדי להגיע לאותו מקום. הוא נפרד ממנה ויצא לדרכו הארוכה. כך הסתובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שהגיע לעיר גדולה. הוא שוטט בעיר ובהגיעו לאחד הרחובות, הוא ראה שלושה אחים הרבים ביניהם וצועקים זה על זה. הוא שאל אותם לפשר הדבר ואלה ענו לו, שאביהם המת הוריש להם שלושה פריטים וכל אחד מהם רוצה לקבל את הטוב ביותר. הפריט הראשון היה כובע, הפריט השני נעליים והפריט השלישי מקל הליכה. המשיכו האחים והסבירו, כי לשלושת הפריטים תכונות פלאיות.

פתח ואמר האח הראשון: ״מי שיחבוש את הכובע, יראה את כל הסובבים אותו, אך איש לא יבחין בו״. המשיך האח השני: "כל מי שינעל את הנעליים, יוכל להגיע לכל מקום בו יחפוץ״. סיים האח השלישי: ״המקל יכול לפתוח כל דלת ברזל, יהיה חוזקה אשר יהיה״. לאחר ששמע דברים אלה, אמר בן העשיר לשלושת האחים: ״הביאו לי את הפריטים. אני אעשה הגרלה ואחלק ביניכם את שלושת הפריטים לפי הגורל". הסכימו שלושת האחים, הלכו לביתם והביאו לו את הפריטים. ברגע שקיבל בן העשיר את הפריטים, הוא חבש את הכובע ונעלם מעיני האחים. אחר־כך הוא נעל את הנעליים וביקש להיות במקום בו נמצאת אשתו. תוך דקות ספורות, הוא מצא עצמו בפתח בית, שדלתו עשויה מברזל והיא נעולה בשבעה מנעולים. הוא שאל את העוברים ושבים ואלה סיפרו לו, שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה, מפני שהיא ברחה מאחיותיה וילדה ילדים ללא נישואין. הבין בן העשיר מה עליו לעשות. הוא הניח את מקלו ודלת הברזל נפתחה. הוא חבש את הכובע, כך שמשמרות המלך לא ראו אותו. הוא עבר מפתח לפתח עד אשר הגיע למקום מאסרה של אשתו. היא הייתה כבולה באזיקים יחד עם שלושת הילדים. מסביבה היו נחשים ועקרבים השומרים לבל יקרב איש, בנוסף על השומרים הרבים ששמרו עליה.

מיד הוא התגלה בפני אשתו וילדיו אשר שמחו על בואו, בעשותו את הבלתי יאומן. פתח בן העשיר את האזיקים בעזרת המקל, ובעזרת הנעליים הם הגיעו עד לארמון המלך, אבי אשתו. שם הסביר בן העשיר את השתלשלות המאורעות, ובו במקום ניתנה הוראה לפתוח בהכנות לחתונה מפוארת. למחרת, ערך המלך משתה חתונה שלא היה כמוהו, ובן העשיר ובת המלך היו שמחים ומאושרים כל ימי חייהם.

 כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

תעודה ט (כתב יד 1825.0106)

בתעודה זו מכתב קצר מיחייא ילוז אל הרב אביכזר שיידע אותו בעניין הסמיכה [של כלי קודש פלוני?].

אהובי חמודי אור עיני, הלא הוא הח[כם] הש[לם] הדו״מ [־־הדיין ומצוין],

כמוה״ר משה בן יוסף – מע״א נ=מן ענדי אנא = ממני אני] ח״מ [=חתום מטה] וס״ע ולדו [ – וסלאם עלא = ושלום על בנו].

דיק לכתיבא די קתבת לדוד וצחק [ ] וציפדתוהא למערב, עלא מסבת סמיכות – אידא זאק לוזאב ציפדולי ואידא מא ציפדתהא שי – עלמוני וש״ר [=אותה כתיבה שכתבת לדויד בן יצחק ( ), שלחתם אותה למערב על סיבת הסמיכה, אם בא לך המענה שלח לי אותו, ואם לא שלחת אותו הודיעוני. ושלום רב]. ע׳׳ה [=עבד השם] יחייא ילה.

[הכתובת:] ליד הח׳ הש׳ הר׳ משה בן יוסף נר״ו. וש״ר [=ושלום רב] ופ[ ].

תעודה י(כתב יד 1825.0130)

זה הוא מכתב נוסף מיחייא ילוז לרב אביכזר, ובו מבקש ממנו ילוז שישלח לו בהקדם את הספר ״מקדש מלך׳׳.

[הכתובת:] תגיע ותתחזה / להח׳ [=להחכם] עדיפ מנביא וחוזה, הח׳ הש׳ הדו״מ [=הדיין ומצוין] כהר״מ ע״ה אשו״ש ואלו״ש [=אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך ולביתך שלום]

 בהו״ו

אחדש״ו [=אחרי דרישת שלומו וטובתו] סבת שורותים אלו תא נחב מן [=אני מבקש מן] שי״ת ומנך [=השם יתברך וממך] תציפדולי לחלקים די ״מקדש מלך״ [=שתשלח לי את החלקים של (הספר) ״מקדש מלך״] בלעזם [=בנמרצות]; תא נקראו [פיה] [=אנחנו קוראים בו] פבה״ך [=פבית הכנסת = בבית הכנסת], פחאל מא תערפ [=כמו שאתה יודע]. ואל[בוד], ותחרוס בזרבא [=ובוודאי, ותשתדל במהירות]. וש״ר [=ושלום רב]. יחייא ילוז.

הערת המחבר –  הימצאותו של הספר ״מקדש מלך״ לרבי שלום בוזגלו באזור מוזכרת גם בספרו של רבי יהודה אלעסרי !ראה מה שכותב מ׳ בר־אשר במאמרו בקובץ זה.

דברי סיכום ראשונים

התעודות

את החשובות מבין התעודות הצגתי לעיל והשתדלתי לתרגם כמעט את כל הדורש תרגום. גם הוספתי ביאורים בסמוך לכל תעודה ובהערות השוליים. כמות ראשי התיבות בשטרות היא רבה עד מאוד. יש בהם שני סוגים: האחד הוא ראשי תיבות נוסחתיים ומוכרים; הסוג השני בנוי כצירוף של מונחים משפטיים, הוא מצוי בייחוד בתעודות בעלות האופי המשפטי (כגון השטר בתעודה ג); ריבוי ראשי התיבות בתעודות במגרב הוא מן המפורסמות, והוא רווח בתעודות בתי הדין היהודיים בכל אתר ואתר בתפוצה היהודית.

התעודה המעניינת ביותר היא השטר המובא בתעודה ג, המדבר בעסקה שנרקמה עם הגביר מסעוד בן דוד אלישע, תושב גריס, לבין שניים מתושבי קהילת קצר אשוק, משה בן סלימאן יתאח ויצחק בן יעקב חמו. שניהם מקבלים מאלישע אשראי לקניית זיתים ״לעשות מהם שמן כתית״,ואת פדיון הכסף מן התוצר הסופי עתידים הם לחלק ביניהם שווה בשווה. לשטר יש תוקף משפטי מלא, וחתום עליו מכלוף בן מסעוד בן חמו בגריס: תוארו של זה אינו נקוב, אך נראה שהוא סופר בית הדין. אם השערה זו נכונה הרי שליד הרב משה אביכזר היה עוד בעל תפקיד רבני בעיר הזאת.

הערת המחבר : ברוב התעודות היא כתובה קצר אשוק, ויש כותבים קסר אסוק. בקהילה זו ישבו יהודים ברציפות לפחות מן המאה השבע־עשרה. במצבה בבית העלמין הישן של הכפר נמצאה כתובת פטירה משנת תט״ל, כלומר משנת 1679 (ראה מאמרו של מ׳ בר־אשר בקובץ זה ב־§1).

שטר נוסף בעל עניין רב הוא המכתב לרב אביכזר מיעקב בן יוסף (תעודה א), שבו מבקר יעקב את הרב אביכזר בצורה קשה ובוטה. יעקב נוזף ברב על שלא קיים את הבטחתו להעמיד גורם שלישי שיעשה משפט צדק בינו ובין יהודי ששמו לא התפרש.

לסיכום, כל אחת מהתעודות עוסקת בתחום אחר בחיי הפרט, ורק מעט שבמעט קשור לחיי ההנהגה היהודית: הרבה מהתעודות הן מחיי יום־יום של יהודים, כגון תעודה ח, המעידה על הקדשת ספר תורה בידי עישא הלוי. היא הקדישה אותו ״הקדש גמור כהלכתו, על מנת אם [=בתנאי ש]לא יהפך לי הזמן״, היא לא תחזור מן המעשה הנאצל. לצורך זה היא הפקידה את רב העיר, הרב משה אביכזר, ש״יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור לו״, וכן שאיש לא ישלח את ידו בו. לימים הצטרפה אחייניתה של זו והפקידה ספר תורה נוסף, אמנם ״הישן הידוע לאבותיהם הנקרא ׳ספר איית לאווי "  גם היא הפקידה את הספר בידי החכם הנזכר ובאותם התנאים. עישא וזוהרא לבית הלוי הקנו לרב אביכזר את שני הספרים, והם הקדש גמור – ״ולא ימכרו לעולם״.

הקדשת ספר תורה הייתה גם ביטוי נעלה לאהבת התורה וגם מעשה הנצחת זכרו של אדם לדורות. לפעמים הונצח בתרומת ספר התורה אדם מת, ולפעמים הנציח את עצמו אדם חי. כך נהגו זוגות שלא הביאו לעולם זרע של קיימא, וראו בתרומת ספר תורה מעין תחליף לפרי בטן.

שתי תעודות אחרות עוסקות באחד המנהגים הידועים במרוקו: החובה לאדם – ובפרט זקנים וזקנות החשים את יומם האחרון המתקרב ובא – להכין תכריכים שבהם ייקברו קבורת עולמים, ואגב זה נזכרה האמונה בתחיית המתים. בתעודה ה המובאת לעיל חתם על השטר יהודי בשם ישועה (שם נפוץ במחוזות הללו) וראה לכתוב: ״ומי הוא היהודי שיאמר שלא יעשה תכריכי קבורה לאשתו, כי הזהירו חז״ל על התכריכין, שכל מי שעושה תכריכין למת – מודה בתחיית המתים: לא כמו סברת הטועים שאומרים שהתכריכין הולכים לאיבוד. שהרי א[מרו] חז״ל יבמה שהמת נקבר הוא עומד בתח״ה [=בתחית המתים]״׳.

חזי כהן.

חוכמה מקדם….

סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח

חוכמה היהודית התאפיינה מאז ומעולם בלימוד המביא לידי מעשה. היא איננה מופשטת אלא נטועה בחיי המעשה, וזו הסיבה שדווקא סיפורי המעשיות משקפים את החוכמה היהודית באופן המדויק ביותר.

מפעלי איסוף שונים התמקדו במאות האחרונות בסיפורים החסידיים והגיעה העת לחלץ את המיטב מתרבות המזרח ומקהילות הספרדים.

חוכמה מקדם הוא אוסף ייחודי וחלוצי מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה, ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. כל חכם ותורתו, כל מקובל וסודו וכל פוסק והוראתו. מקום מיוחד שמור בספר זה לנשים מופלאות, גדולות בתורה ובחסד.

חוכמה מקדם הוא ספר שתחילתו במסע אישי והמשכו באסופה זו שבאה לעורר את הלבבות ללימוד מתורתם העמוקה והרחבה של חכמי המזרח, הראויים להיכנס אל מרכזו של ארון הספרים היהודי.

ד"ר חזי כהן, איש תנ״ך, מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמדרשת עין הנצי״ב. עוסק בתורתם של חכמי המזרח ובהגותו של ה״בן איש חי״.

ראשית דבר

בידוע שתורתם של חכמים פרושה בספריהם, בבחינת תורה שבכתב; אולם אין היא מוגבלת לעולם של מילים, אלא מתבטאת גם במעשיהם ובפועלם, בבחינת תורה שבמעשה. מעשיהם של חכמים הם הזדמנות נפלאה לפגוש את הרגע שבו דרך כוכבו של רעיון, רגע שיש בכוחו להפוך למורה דרך משמעותי עבורנו.

אבי, אבו יהודה, איש סיפור היה. על לשונו היו שגורות מעשיות רבות, וכדרכם של חכמים ספרדים, ידע לשזור אותן בדבר הלכה ובלימוד מוסר. אבי היה מספר סיפורים בחסד, ובשיעוריו היינו יוצאים למסע ברחבי תבל, מפליגים אל מחוזות העבר, ושבים אל ההווה עשירים בתוכנות חדשות. אבי לימדני את כוחו של סיפור. מעשיותיו היו כלי העבודה שלו ־ אחת עודדה בשעת משבר, אחרת שעשעה והפיגה מבוכה וצער. ברגעים של חסד ידע אבי לספר סיפור הפותח את הלב לתשובה, ופעמים רבות, הצליח בעזרת סיפוריו לפייס בין ניצים בבית הכנסת. בחירת הסיפורים חוכמה היא ואינה מלאכה. יש לדעת באיזה סיפור לבחור; סיפור שטמון בו המפתח ללבותיהם של השומעים בשעה הזו דווקא.

בעקבות מסעותיו של אבי, יצאתי למסע משל עצמי. מזה כחמש־עשרה שנה אני מלקט סיפורים על חכמי המזרח. בדרכי עיינתי בספרים רבים, בעלוני פרשת השבוע, ובאתרים רבים באינטרנט. לעתים קראתי ספרים שלמים כדי למצוא את הסיפור הבודד שהחיה את נפשי. גדול מכולם היה חלקם של אלו שסופרו בעל־פה, וכמוצא שלל רב חשתי כאשר פתח בן שיחי במילים ״שמע סיפור…״

בחיפושי התרחקתי מסיפורי נסים, המדגישים את הפער בינינו לבין יחידי הסגולה, מחוללי הנפלאות. התמקדתי רק בסיפורי לקח, המבטאים הדרכה רוחנית וחינוכית או משקפים את גישתו של החכם לשאלות החיים. בכך ביקשתי לקרב אותנו לאבותינו ולרבותינו, ולראות במעשיהם הנחיה לחיינו אנו. נדמה שעיון בסיפורי לקח יש בו להפיח רוח בחיינו, בבחינת ״ישמע חכם ויוסף לקח״(משלי א, ה).

פירותיו של המסע מוגשים בספר שלפניכם. תוכלו למצוא בו מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה. חלקם מוכרים היטב, ואחרים שגורלם לא שפר ואף שהיו מן הגדולים בישראל, לא נודעו בשערים. בין הדמויות ישנן גם נשים מופלאות, גדולות בתורה ונשות חסד. על אף שמספרן מועט, סיפוריהן מלמדים על מפגש משמעותי של נשות ישראל עם תורתנו.

אני מזמין אתכם למסע בין אישים, ארצות ועולמות רוחניים מגוונים. ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. לכל אחד מחכמי המזרח תורה משלו, אות משלו בספר התורה: מקובלים ואנשי תורת הסוד לעומת חכמי תלמוד ופוסקים, אנשי ספר לעומת בעלי מופתים. עם זאת, ניתן למצוא קווים משותפים בין הסיפורים על חכמי המזרח, והדמיון שביניהם רב על השונה. מעט מן המאפיינים הייחודיים לסיפורים על חכמי המזרח (לעתים דרך ההנגדה לסיפור החסידי) תמצאו באחרית הדבר.

הספר פותח שערים אל ארצות המזרח. כל שער מוקדש לארץ אחרת, והוא כולל תיאור עולם התורה באותו המרחב התרבותי והדתי, על מאפייניו הייחודיים. כך יוכלו הקוראים להבין את ההקשר ההיסטורי והתרבותי בו פעלו חכמי המקום. הדמויות מוצגות על פי סדר כרונולוגי מן המוקדם אל המאוחר, ולכל אחת ואחת הוקדמה סקירה קצרה על תולדות חייה ופועלה, המוסיפה ממד נוסף לסיפורים שנקשרו בשמה.

ספר זה הוא בראש ובראשונה מסע אישי, וכוחי לא עמד לי להקיף את כל חכמי המזרח. לבי נוקפני על רבים וחשובים שלא נזכרו כאן, או שהבאתי רק מעט מזעיר ממה שסופר אודותיהם. אני תפילה שמפעל זה יתרום לשיח יהודי־ישראלי היונק גם מספרי חכמי המזרח ונותן להם מקום ראוי ומשמעותי, שכן תורתם תורת חיים היא ויש בה לשמש מענה לשאלות השעה והדור. מי ייתן וספרים נוספים מעין זה יבואו אלי כבוד אל ארון הספרים, וירחיבו את היריעה.

פיוט נעם גדילים תעשה לך סימן אני יחייא חזק תהיה לך תקוה אחרית. טובה יחייא בן שטרית

אפתח פי בשיר ונגונים, לכבוד אחים נאמנים. לטובה יהיו

משונים, חיים ודוד בן שטרית:

נְדָבָם לִבָּם בִטָהֱרָה. לקנות את ספרי התורה. זכו לשלשה

בשורה. בעזרת שומר הברית:

יפתח להם אוצרו הטוב. בברכת יי כי טוב. מזלם חֲטב.

יָחְטֹב למעלה עם כל שארית:

ישמחו בנים עם אבות. יצילם מכל מכאובות. ברכות

נעימות טובות. מראשית ועד אחרית:

חנוך לנער תחלה. מצות ציצית היא העולה. מכל התורה כלולה. מראשית ועד אחרית:                  

יהי זהיר בעשותה. כְּתקונה וברכתה. יש תקוה לאחריתה. כמה עבדים לשרת: ירמז בה ארבע השמות. של הויות הם חותמות. בפתילים הם נרשמות אשר על כנף משזרת:

אם ישמר אותם בטהרה. בדרישה ובחקירה. ינצל מכל

עברה. ואת כל משחיתים יכרית:

חיים טובים וארכים. יוסיף ל? אלהיכם עליכם. אלף ככם. גם לשום עליכם שארית: זכות המצוות יגינו. על כל ישראל אחינו. יצילנו מאויבינו. בזכות אבות כורתי ברית:

קרב נא קץ משיחנו. במהרה לבוא אלינו. ישמחו יראו עינינו. בזכות מקנא על ברית:

קום נא במהרה לברך על התורה לכבוד יוצרך. יזמין לך כל מה שצריך, אתה יחייא בן שטרית:

סימן אני יחייא אדהאן חזק

אני אשירה בשירים ונגונים. לכבוד אהובים. אחים נאמנים. חיים ודוד בן שטרית מכֻנים. יחיו יוסיפו ימים

ושנים:

ישמחו אחים. בטוב מנשיהם. בתוך הקהל הוציאו ספריהם. לכבוד אביהם ואמם שניהם. לשם שמים הם מתכונים:

חנון ורחום. ירחם עליהם. בטוב התורה יבלו ימיהם. עם כל ישראל. ובניהם עמהם. למען שמו. הוא שומר אמונים:

ישמח כל אדם. בספרי התורה. כי היא מַצֶלֶת מכל עברה. אם ישמר אותה בקדֻשה וטהרה. מכל רע ישמר אותו אדון האדונים:

ירבה השפע לשומרי התורה . בזה וּבָבָּא . תהיה מאירה . מרחקת . נגע ופגע במהרה . לא יקרב איש זר . מכל המשטינים:

אב הרחמים . ירחם על עמו . בזכות התורה אשר לומדים לשמו . יִזְכּוֹר בריתי יחזיר למקומו . בני ישראל כלם . כאיש אחד חונים:

חי זך וקים . תחזיר עטרה . אל בית המקדש . ובית הבחירה . יראו עינינו מהרה בבשורה . יבוא אליהו . לעורר ישנים

קומה ידידי לבדך . מהרה . על ספר תורה . בשירה וזמרה . ישמרך האל מכל מין עֲבֵרַה . אתה אהובי . חיים בן

שטרית

אוסף משפחת קורקוס

מקשריה המסועפים של משפחת קורקוס עם המח׳זן נותרה התכתבות ענפה, אשר רק בחלקה השתמרה עד לימינו.

דוד קורקוס אשר פעל הרבה לקיים את המורשה המשפחתית, מסביר כיצד הלך לאיבוד חלק מהמסמכים המשפחתיים: ״בשנות השלושים, מרבית המסמכים העתיקים ביותר וגם בעלי הערך הגדול ביותר נשלחו ללונדון, אל דודי מסעוד קורקוס. כמה שנים לפני מותו, ב־1936, הוא הפקיד אותם בספריית מוכטה הלונדונית, אשר למרבה הצער נחרבה בימי ה׳בליץ׳ הגרמני, כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של השולטאנים סיידי מחמד ן׳ עבד־אללה (1790-1757) ומולאי סולימן (1822-1792) וכן של וזיריהם למשפחת קורקוס: נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למח׳זן ולשולטאן מולאי עבד אל־רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במארוקו. כיום יש בידינו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלו, יחד עם כמה מסמכים מן המאות ה־18 וה־19 בנוסף למכתבים השריפיים מן השנים 1890-1840, מהווים את שרידי ׳ארכיוני משפחת קורקוס׳״.

מאתיים וחמישה־עשר המכתבים השריפיים מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בין משפחות קורקוס לבין השלטון, וכן כמה היבטים מחייה הכלכליים של מארוקו בתקופת פתיחותה. לדעתנו, הם מהווים הקורפוס הרשמי היחיד המוחזק בידיים פרטיות. חשיבותו המדעית גדולה עוד יותר בהתחשב בעובדה, שעד היום אין גישה בכלל לארכיבים של המח׳זן עצמם. כל מה שידוע לנו על אותה תקופה לקוח ממקורות אירופיים: דו״חות קונסולאריים, דו״חות מסחריים ורישומי נסיעות.

אולם מחובתנו לציין, שתעודות אלו עשויות לאכזב כל מי שמצפה לגלות בין שורותיהן עובדות ״מרעישות״ או תגליות היסטוריות ״מפוצצות״: הן כמעט שאינן נוגעות או מדווחות על מאורעות ידועים בעלי חשיבות מכרעת, כמו למשל, המלחמה נגד הספרדים ב־1860-1859, או הקרב על אסלי(1844). חשיבותן נעוצה בכך, שהן מספקות לקורא נתונים ״פנימיים״ על המיכאניזמים של קבלת החלטות, על הלך־הרוחות של ההנהגה הפוליטית ועל המצב בפנים הארץ, ועוד כל מיני ידיעות מסוג זה, שאותן לא יכלו לקבל הקונסולים והצופים ״מבחוץ״ על המתרחש בממלכה.

״המכתבים השריפיים״ שברשות משפחת קורקוס מתחלקים כלהלן:

(א)       כעשרה ט׳היריס מלכותיים: הט׳היר במארוקו היה מה שהפרמאן באימפריה העות׳מאנית— מיסמך חתום בידי המלך או משנהו, הנשמר בידי הנמען ככתב־מינוי, מכתב־המלצה או רשיון־תנועה בכל רחבי הארץ.

(ב)        עשרות מכתבים מהשרים ומהיועצים הבכירים של שלושת השולטאנים שמלכו בתקופה הנזכרת: מולאי עבד אל־רחמאן, סידי מחמד הרביעי ומולאי אל־חסאן הראשון. בין האישים האלה נציין, בין היתר, את אל־טייב ן׳ אל־ימאני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה! מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל (1727-1672). ולבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ(וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן.

(ג)        יחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר עם מספר גורמים עויינים למח׳זן, עם כמה שייח׳ים או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי. עם אלה נמנו הקאידים מחמד או־ביהי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחה, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות תמבוכטו ומאוריטאניה. שייח׳ים אלה בנצלם חוסר המעש של השלטון המרכזי וכן את התחרות הבין-אירופית על השליטה בסחר הצחרי, נהגו להשתמש בשירותיהם של התג׳אר היהודיים מבני המקום, כמו אפריאט וששפורטש מאופראן וגולימין.

(ד)        סוג אחר של תעודות מורכב מכמה חוזים לממכר מקרקעין. כולם חתומים בידי הקאדי של העיר מוגאדור, כולל החוזה שנערך בין שני יהודים.

 (ה)      ולבסוף נציין תעודה יחידה ומיוחדת־במינה: מדובר במיסמך כתוב אנגלית, שבו נתפרטה רשימת הנושים מבין פקידי המח׳זן של משפחת קורקוס בשנת 1883, וכן את הסכום הכולל של חובותיהם בסך 45,832 דולרים.