פזורתיות וזהות-קהילה קרועה – ירון צור
פזורתיות וזהות
התעמולה הנאצית והמדיניות האנטישמית של משטר וישי החדירו לתוך מרוקו הקולוניאלית את שאלת הזהות היהודית המודרנית בעוצמה חסרת תקדים. באירופה שלפני המלחמה עשויה היתה זהותם העצמית של מי שהוגדרו יהודים לשאת אופי שונה ומגוון ביותר, כולל אדישות או התכחשות גמורה ליהדותם. מלבד אפשרות קיצונית זו יכולים היו היהודים לראות ביהדותם סימן של שייכות דתית או לאומית או דתית ולאומית גם יחדיו, וכל אחת מאפשרויות אלה פתחה פתח לגוונים נוספים בתחום הזהות. יהודי יכול היה להיות דתי קיצוני או אתאיסט, יהודי־לאומי או מתנגד קיצוני להגדרה לאומית כלשהי של היהודים כציבור ופטריוט גמור של ארץ מולדתו. הפנייה האנטישמית לקביעת שיוך גזעי על־פי מסמכים רשמיים בלבד נועדה להשיג שתי מטרות: לחתום את הפתח שאפשר את הרבגוניות הזאת, ולשלול מן היהודי עצמו את הזכות להגדיר את זהותו ולהעביר זכות זו לשלטונות הלא יהודיים העוינים אותו עוינות חסרת פשרות. בכך הוסיף הניסיון הנאצי עוד נדבך לריבוי ההגדרות האפשריות לזהות היהודית בתקופה המודרנית.
בעיני המוסלמי בן המגזר הילידי היה היהודי קודם כל הד׳ימי, בן החסות המקומי, זה שמקבל את העול הפוליטי של שלטון האסלאם, שחייב לשמור על גינוני הכניעות למוסלמים ועל אותות ההבדל בין המאמין לכופר, וזכאי לקבל תמורת זאת חסות והגנה. ואילו היהודים הילידים ראו עצמם בראש ובראשונה בני העם הנבחר הסובלים את עונש הגלות מפני חטאיהם, והעתידים להיגאל ביום מן הימים על־ידי אלוהים באקט שיוכיח את עליונותם על הגויים.
שתי התפישות הדתיות היסודיות לא סתרו זו את זו, ובכך טמון אחד מסודות הקיום עתיק היומין של שתי הקהיליות הדתיות זו לצד זו. אף שכל אחת מהן ראתה עצמה עליונה ועדיפה על רעותה, תפישת היהודים את עצמם כמי שנענשו בידי האל ודחיית ההוכחה של בחירתם לקץ הימים אפשרה להם לקבל את עול השלטון של בני הדת האחרת עליהם, ואף לספוג הפליה וזעזועים תחת שלטון זה מבלי להתפורר. לכל המצוקות היה הסבר ומובן, ואם נהנו היהודים לעתים גם מעושר, רווחה ושגשוג, הדבר התיישב בוודאי עם תפישתם את עצמם כבניו בחיריו של האל. כך או כך ניתן היה להמשיך בחיי המיעוט תחת עול בני הדתות האחרות ולדבוק בתפישת זהות עצמית חיובית. אשר למוסלמים, היהודים היו לדידם מיעוט נסבל כל עוד שמרו על תנאי הד׳ימה ועל תקנות ההפליה במקומות ובתקופות שבהן הקפידו עליהן. גם מבחינתם יכול היה היהודי להתקיים לצדו של המוסלמי לאורך ימים.
במרוקו, בתום מלחמת־העולם השנייה, היתה תפישה זו של זהות שרירה וקיימת בקרב רוב המוסלמים והיהודים שהשתייכו למגזר הילידי. לצד המודעות כי היהודים מהווים מעין קהילייה דתית אחת והמוסלמים קהילייה דתית אחרת, היו תלויות ועומדות שאלות נוספות של זהות, פוליטיות במהותן, כגון מהן המסגרות המקומיות, היהודיות והכלליות, שאליהן משתייך היהודי, ואשר לחוקיהן הוא כפוף. בעבר היו התשובות לשאלות אלו פשוטות: המסגרת הפוליטית היהודית היתה הקהילה המקומית, שבראשה עמד בדרך־כלל פרנס המקורב לשלטון ולצדו נכבדים ורבנים; המסגרת הכללית היתה המח׳זן, שלטונו של הסולטאן, שנציגיו המקומיים היו המושל, הקאדים ושאר נציגי השלטון, כגון הממונה על השוק(מֻחְתָסֵב). במרוקו רחבת הידיים היו מקומות שהשלטון בהם נשמט למעשה מידי המח׳זן, ומאוחר יותר אפילו מידי הצרפתים. שם היו היהודים ״שייכים״ לתקיף מוסלמי מקומי, שהיה ברוב המקרים ראש שבט או ראש כפר. במקומות כאלה, שהיו קטנים ונידחים בדרך־כלל, לא היתה קהילה מאורגנת בעלת מוסדות מפותחים, אך פרנס, רב, בית־כנסת ובית־עלמין היו כמעט בכל מקום.
הקשר לסולטאן היה מאפיין משותף לרוב הקהילות היהודיות במרוקו. היה לכך ביטוי חיצוני ברור: בערי הממלכה הוקם המלאח היהודי בחסות המבצר, הקסבה, של הסולטאן, והיהודים מצדם התחייבו, מלבד תשלום הג׳יזיה, מס הגולגולת המיוחד, במתן שירותים שונים לארמון ולפקידי המח׳זן הגבוהים. רק שנתיים לפני הכיבוש הצרפתי תיאר מנהל בית הספר היהודי בפאס את השמירה על המלאח המקומי כדלקמן:
חגורת חומות גבוהה ומשוננת מקיפה אותו מכל עבריו, מבודדת אותו מן הרובע הערבי ומגוננת עליו מן הצד הפונה לשדות מפני חדירת הקאבילים, המתגוררים בשכנות. ל״מלאח״ יש רק פתח יציאה אחד, ולו שער כבד, שפלוגת חיילים נושאי נשק שומרת עליו, והוא נסגר עם שקיעת החמה וכולא בין החומות את יושבי הרובע. המלאח נמצא בשכנות ל״דאר אל־ מח׳זאן ונתון לחסותו הישירה של השליט. ביצוריו של ארמון הסולטאן חולשים על האוכלוסייה המרדנית והנרגנת של ה״מדינה״ ומעוררים בהם יראת כבוד, ובצלו חוסים יהודים מפאס.
פאס היתה הבירה העיקרית של בית־המלוכה העלווי, אך המלאחים בחסות המח׳זן היו אחד מקווי ההיכר הבולטים של חיי היהודים ברוב הערים. דרך אגב, סמוך לכיבוש הצרפתי של מרוקו ולחתימה על חוזה פאס ניצלו רבים מיהודי העיר הודות לחסות המסורתית שהעניק הסולטאן לד׳ימים שלו. בפאס פרצה באותה עת מרידה, המלאח נבזז ונשרף וכשישים יהודים נרצחו; כדי להציל את הנותרים פתח הסולטאן את שערי ארמונו ונתן מקלט ליהודים בגנו לאחדים לא נמצא מקום אלא בגן החיות של המלך, שם החזיק אריות בכלובים. תמונות הפליטים היהודים העלובים לצד כלובי האריות הופצו אז בעיתונות הבין-לאומית ואף הונצחו בגלויות דואר אקזוטיות מפאס.
זיקת היהודים למח׳זן היתה משמעותית ביותר לדידו של הסולטאן; אחריותו למצב היהודים בכל אתר ואתר היתה מסממני שלטונו, והתרופפות בתחום זה עלולה היתה לציין הידרדרות במצבו ככלל. לסולטאן היה אפוא מניע חזק לקיים את זיקתם של היהודים אליו, מניע תועלתני, שהצטרף לחובה הדתית לקיים את הד׳ימה. עם זאת תודעת העדר השיתוף הדתי בינו לבין היהודים "שלו״ היתה אף היא חזקה, והנציחה מעין פער אנושי בינו לבינם. יחסיו עמם בציבור לא נשענו על תחושת שיתוף רוחנית או נפשית.
פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה־18-יוסף שטרית
פריחא בת רבי אברהם: נוספות על משוררת עברייה ממרוקו במאה ה־18
מעטות הן ידיעותינו על משוררות עבריות או יהודיות עד דור התחייה בכל קהילות ישראל. גם העדויות על אודות הנשים המעטות שחיברו שירים עבריים בימי הביניים בספרד, ומאוחר יותר במערב ובמזרח, אינן מסתמכות לרוב על תיעוד חד־ משמעי.
- פרטים חדשים על המשוררת
בשנת תש״ם פרסמתי את הבקשה שכתבה, כנראה, משוררת בשם פריחא בת יוסף, שחייתה במרוקו במאה ה־18 (לעיל פרק ד). לזיהויה יכולתי להסתמך רק על הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״, שנשאה את שמה, פריחא, באקרוסטיכון של חמש הסטרופות הראשונות. בשיר זה הופיע גם אקרוסטיכון פנימי – אברהם בר יצחק בר אדיבה – שטענתי, כי הוא כנראה מפנה אל שמות אבותיה של פריחא. לזיהוי שם אביה כיוסף הסתמכתי על שתי התיבות הראשונות של הבית השישי, ״בת יוסף מיחלת״, ועל הכתובת של הבקשה, שציינה במפורש את סימן המחבר כ״פריחא בת יוסף״.
הערת המחבר : סקירה מקיפה על משוררות – ראה הברמן, משוררות! וראה גם לעיל פרק ד, הערה 31. באחרונה העלה עזרא פליישר את דמותה המעניינת של אשת דונש בן לברט כמשוררת עברייה (אף כי החוקר עצמו מציין ספקות בטיעוניו על אורותיה)¡ ראה: פליישר, דונש.
מפאת חוסר תיעוד משלים ומפאת נדירותן של משוררות עבריות נקטתי לשון זהירה בדבר עצם קיומה של המשוררת ושם משפחתה ובדבר מקום פעילותה וזמנה.
עתה מצאתי עדות המאשרת את דבר קיומה של המשוררת ושופכת אור על למדנותה, משפחתה ומהלך חייה הטרגי. העדות היא מאמר מאת יוסף ביג׳אוי, עורכו הראשי של העיתון ״אליהודי״, בערבית יהודית, שיצא לאור בתוניס בשנות השלושים של המאה העשרים, ובו הוא מעלה את זכרה של המשוררת ומביא שיר נוסף מפרי עטה. המאמר (שיובא להלן במקור ובתרגום עברי) נכתב לרגל עבודות השיקום, שלא הושלמו מעולם, של השכונה היהודית (אלחארה) הישנה בתוניס, אשר במסגרתן נהרסו בניינים רבים ורחובות שלמים, ביניהם בית כנסת ישן על שם פריחה. בית כנסת זה נבנה במאה ה־18 לזכר משוררת בשם פריחה בידי אביה, ר׳ אברהם בר אדיבה (המסומן בבקשה שפרסמתי), שחי במאה ה־18. בית הכנסת התקיים במקומו הראשון עד שנת 1936, ואז הועבר למקום חדש ברובע היהודי והמשיך לשאת את שמה של פריחה.
הערות המחבר :
3 יוסף בן אברהם ביג׳אוי נולד בשנת 1890, היה חייט וכתב בעיתונים רבים בערבית יהודית. בשנות השלושים נתמנה עורכו הראשי של השבועון ״אליהודי״. לצד פועלו העיתונאי עיבד יצירות מערבית ומצרפתית לערבית יהודית, וחיבר סיפורים. ראה עליו חג׳אג׳, תפוצה, עמי 61-60.
4 השבועון ״אליהודי״ יצא לאור בתוניס בשנים 1940-1936 בבעלותו ובניהולו של מרדכי אוזן. השווה הטל, העיתונות, עמי 18. גיליונות רבים של השבועון מצויים בספריית מכון בן־צבי, ושם אותר המאמר שביסוד פרסום זה.
5 על השיקום באלחארה (כך כונו השכונות היהודיות בצפון־אפריקה, פרט למרוקו) הוחלט בעיריית תוניס הקולוניאלית בשנת 1930. העבודות נמשכו עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה, ולא חודשו. על המאמצים לשיקום הרובע היהודי בתוניס ראה סבאג והטל, עמי 28-24.
6 במאמר של ביג׳אוי בערבית יהודית השם פריחה מאוית בה״א, ואילו באקרוסטיכון של שני שיריה השם נכתב באל״ף, כנהוג בכתביהם של יהודי מרוקו. במרוקו השם פריחא רווח בקרב היהודיות וכנראה גם בקרב המוסלמיות: לא כך בקרב יהודי תוניסיה.
7 תשמישי הקדושה של בית הכנסת הישן הועברו לבניין חדש, ברחוב אל־מולה, שנקרא גם הוא ״בית הכנסת על שם פריחה״! ראה סבאג והטל, עמי 65. על הקמת בית הכנסת על שם פריחה הילכו בקרב יהודי תוניס אגדות וסיפורי עם, השונים מהמתואר במאמרו של ביג׳אוי; ראה שם, עמי 65 הערה 12.
מן המאמר של יוסף ביג׳אוי אנו למדים, שפריחא, אביה, ר׳ אברהם, ואחיה הגיעו ממרוקו והתיישבו בתוניס סמוך לאירוע טרגי, שבו נפגעה העיר מידי האלג׳יראים, ותושביה היהודים נאלצו לחפש מקלט לעצמם. פריחא ומשפחתה עזבו את מרוקו בגלל המהומות שהתחוללו שם והרדיפות שמהן סבלו אז היהודים. באיזה אירוע טרגי מדובר? הכוונה היא לכיבוש תוניס בשנת 1756 בידי האלג׳יראים, אירוע שנשאר חרות היטב בזיכרון הקהילתי של יהודי תוניס, בגלל מעשי הביזה, האונס וההרג של הכובשים. בני הקהילה נאלצו אז לנדוד מעירם עד יעבור זעם, ורבים מהם מצאו מקלט בטריפולי שבלוב.
8 על מאורעות אלה בתוניס ראה הירשברג, תולדות, ב, עמי 132. על המהומות במרוקו בשנים 1757-1728 ראה שם, עמי 292-282. משפחת המשוררת עזבה כנראה את מרוקו שנים מעטות לפני כיבוש תוניס בידי האלג׳יראים. ייאמר עוד, שלאחר שהמלך מוחמר בן עבדאללה עלה לשלטון במרוקו, בשנת 1757, הוא הצליח לייצב את ממלכתו וגייס לשירותו יהודים רבים; ראה שם, עמי 295-285.
מבצע מוראל-מקורות שונים
מהרגע שהגענו להחלטה חיכינו קרוב לשלושה שבועות לאישור של נ.ב.א. שמועמדותנו למשימה אושרה באופן רשמי. נותרו לנו כמעט שבועיים לפנות את הדירה ולאכסן את רכושנו שבלוזאן. טסתי ללונדון, הודעתי לאחי על ההחלטה, טיפלתי בכמה עניינים דחופים (בינואר 1960 נבחרתי לחבר המנהלים של החברה של אבי), וערכתי את הסידורים הדרושים לבואה של ג׳יזל עם דיאנה והאומנת שלה אל בית הוריה. בשובי ללוזאן עוד באותו שבוע, הוחלט שאצא לקזבלנקה דרך פאריס, שם אפגוש את ״איש הקשר״ שלי, וג׳יזל תטוס ישירות ללונדון עם דיאנה, ותצטרף אלי במרוקו כעבור שבועיים.
לא ביקשתי שכר, אך הוצעה הקצבה שהיה בה כדי כיסוי הוצאות המחיה והמלון, כמו גם הוצאות הנסיעה וניהול המשרד.
פרופ׳ בלוף נתבקש להשיג עבורי מכתבי המלצה רשמיים ממוסדות שווייצריים. הוא לקח אותי לברן והציג אותי בפני שלושה או ארבעה פקידים בעמדות מפתח, כשליח החדש של O.S.S.E.A.N (להלן אוסאן), שתפקידו לדאוג לכך שילדי מרוקו יגיעו אל Home de la Forêt (״הבית שביער״), אשר במורג׳ין(Morgins), קאנטון ואלה(Valais), לשם הבראה או ריפוי בהרים.
את תוצאות הקשרים הללו ומכתבי ההמלצה שקיבלתי, וערכם לא יסולא בפז, ניתן לסכם כדלקמן:
- מכתב מ-8 במארס 1961 ממר רנה שטיינר (René Steiner), המזכיר הכללי של הצלב האדום השווייצרי (מחלקת ילדים) למר ריינהארד, (,(A.E. Reinhard הנציג הראשי של הצלב האדום במרוקו, שייצג את התאחדות חברות הצלב האדום לענייני הפליטים מאלג׳יר, קורבנות המלחמה בין צרפת ואלג׳יר.
- מכתב מ־2 במארס 1961 מד״ר טרומס ( Tromp), נשיא הוועדה לאשפוז זרים בשווייץ.
- מר מאידר (Maeder) ממשרד המשפטים ומטה המשטרה הבטיח שישלח מכתבים לשגריר השווייצרי ברבאט ולקונסול השווייצרי בקזבלנקה, בהם יאפשר מתן ויזות בעלות תוקף של עד שלושה חודשים לכל ילד מרוקני בעל דרכון תקף, שיצא לשווייץ כאורח ה״אוסאן״.
ארגון O.S.Eנוסד ברוסיה בשנת 1912; הוא היה מוסמך ליד או״ם במסגרת הפדרציה של ארגונים בלתי ממשלתיים בגינווה, וזכה להערכה מצד השלטונות הפדראליים בשווייץ על יעילותו, במיוחד בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר יותר מ-1000 ילדים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית מצאו מקלט במוסדות הארגון בשווייץ. פרופי ג׳אק בלוך היה מוכר היטב למנהל מחלקת הילדים של הצלב האדום בשווייץ ולארגונים השווייצריים האחרים. בעבר היה פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת פטרוגראד (היום לנינגראד), לפני מהפכת 1917, ומו״ל של קלאסיקונים רוסיים בברלין (1939-1924). כמפקח הכללי של מוסדות הארגון בצרפת, יחד עם אשתו, השתתפו באופן פעיל בהצלת אלפי ילדים בצרפת הכבושה, עד שנאלצו בעצמם לחפש מקלט בשווייץ בספטמבר 1942. לעומת זאת, נמנעה הכניסה מאחותו, מומחית לספרות סלאבית, על ידי שוטר חרוץ במיוחד, למרות שהיה בידה מכתב המלצה מפרופסור ידוע שהזמין אותה להרצות באוניברסיטת באזל. המלצה זו וויזה חוקית היו על שמה האמיתי, בעוד שהיא ניסתה להימלט תחת שם בדוי. היא לא הורשתה אפילו להתקשר לאותו פרופסור.
עשרות אלפים כמוה נדחו מסיבה זו או אחרת, ונשלחו הישר לידיהם של הנאצים בידי שוטרים שמילאו את תפקידם. רובם כנראה לא היו מודעים לכך – ממש כממונים עליהם בממשלת שווייץ, שניסחו את חוקי המקלט – שכל אחד ואחד מהיהודים שכניסתם נאסרה נידון בכך למחנה השמדה.
פרוס׳ בלוך ואשתו היו בין כ־28,000 יהודים בני המזל, גברים נשים וטף, שהורשו להיכנס לשווייץ בזמן המלחמה – מתוך המספר הכללי של 285,000 פליטים. לא היה זמן בו מספר הפליטים עלה על 10,000, ומתוכם היוו היהודים עד 10%.
עשרים שנה אחר־כך, בגיל 69, היו הקשרים שלו עם הרשויות בברן מצוינים ותמיד לטובת העניין. כחבר נספח ב״סיוע השווייצי לזרים״,״ היה ארגון .O.S.E בעמדה טובה, דבר שאיפשר לו להציע את תרומתו למבצע ההתרמה הלאומי של 1961, ולד״ר פישר נמסר על משימתי (כיון שלא שהה בברן בזמן ביקורנו שם), אולם לא נמסרו לו מטרותיה האמיתיות.
O.S.S.E.A.N. – Oeuvre Suisse de Secours aux Enfants de l'Afrique du Nord *
מפעל שווייצרי לעזרה לילדי צפון אפריקה.
רבני מש. מאמאן לבית הרמב"ם
ומפרש הרב פירר זצ״ל, ״למה מעלה עליו הכתוב כך? כי אם הוא מלמד את בנו ואת בן בנו תורה שבכתב, ואינו נותן להם ללמוד בעצמם, הרי הוא מבטיח בזה שהתורה תתפרש כהלכתה כפי שנמסרה בהר סיני. הוא יוצר איפוא מעמד דומה לזה שבהר סיני, עליו נמסרה התורה שבכתב על דרך האמת של התורה שבעל פה. ועוד יותר הדבר ״כאילו קבלה מהר סיני״ לגבי הבן. (ראה חידושי אגדות למהרש״א שם שמפרש את ה״כאילו״ לגבי הבן דוקא ולא לגבי האב). הבן שלומד מפי אביו ואבי אביו כאילו קבלה מהר סיני, כי מפיהם הוא שומע את פירושה של תורה שבכתב כפי שניתנה בסיני״.
״יכול להיות שאבי האב חייב ללמד את בן בנו תורה, והבן חייב לשאול את אבי אביו, לא רק במקרה שהאב אינו יכול, או אינו רוצה ללמד את בנו זה, אלא הלמוד חייב להיות גם מאביו גם מאבי אביו. הלימוד משניהם גם יחד, יבהיר לבן כי פירושה זה של התורה שבכתב, מקובל על כל הדורות שלפניו ולא רק על דור זה או אחר; מסורת נצחית שאין להשיל ספק באמיתותה. ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך״, תשאל גם אב אביך, וגם את זקניך, תשאל לשניהם בעת ובעונה אחת, ולא תסתפק בשאלה מאחד מהם״.
ולעניות דעתי, ניתן לדייק מן הכתוב שאומר ״שאל אביך ויגדך׳ בלשון יחיד, ״זקניך ויאמרו לך׳ בלשון רבים, כי עלינו לשאול, ללמוד, ולהישען על כל זקנינו מאחר והאחד מאשר דברי השני. דור קודם מאשר דברי דור מאוחר, כי ככל שהדור קודם יותר, סמכותו גדולה יותר עד להגיענו למעמד הר סיני, בו משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכן הלאה עד לדורנו אנו.
ועל ידי לימוד תורתם, גדולתם, קדושתם, הליכותיהם ומידותיהם של זקנינו אנו מקיימים את הכתוב ״שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך׳ במלואו.
וכך ניתן לסכם סעיף זה בהביאנו את דברי מורנו ורבנו הראי״ה קוק זצ״ל: ״הבית פועל בחותם המוטבע בו, על הנהגת אנשי הבית, ומטביע על המשפחה בכללה את צורתו. עד שכל בן מבני הבית נמשך הוא אל הדרך הכללי של צורת החיים השולטת בבית… על כן יוכל להיות שחותם חיי הבית רק אז יפעל על טובת חיי החינוך כראוי, כשיהיה מושפע מטל של תורה (עין אי״ה פ״ב-רי״ט).
וכך, שומא עלינו להנחיל לדורות הבאים אותה מסורת אבות ומורשת זקנים אשר ספגנו בבית אבא מארי, במלוא הדרה ותפארתה. ובזה נעורר ב״ה, את זכות אבותינו ע״מ שתסייע בידינו כי ״צדקתם עומדת לעד״ (אבות פ״ב מ״ב).
ובענין זכות אבות, ידועה הגמרא במסכת שבת דף נה. בה נחלקו אם תמה זכות אבות ומאימתי תמה. ובתפילה שאנו מזכירים זכות אבות, הוא ספני שאף על פי שזכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה, שהרי כתוב על זמן הגלות: ״וזכרתי את בריתי יעקב״(ויקרא כ״ו, מ״ב>.
וכפי שמפרש רבנו תם בתוס׳ (שבת שם) אנו מתכוונים בתפילה, לברית אבות, וכך אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש חודש: וברית אבות לבנים תזכור, ויש אומרים(אור זרוע ח״א סי׳ ק״ח בשם הר״ר יונתן) שאין זכות אבות עומדת מעצמה לאחר שתמה, אבל כשאנו מתפללים ומבקשים שתעמוד לנו אז לעולם אינה תמה.
ובמדרש בויקרא רבא פ״ו וכן בירושלמי בסנהדרין פ״י ה״א סובא בשם יש אומדים שלא נחלקו האמוראים, אלא תמה לרשעים ולא תמה לצדיקים, ועל זה אנו סומכים להזכיר זכות אבות, כמובא במדרש שלעולם זכות אבות קיימת (עי׳ ר״י בתוס׳ שם וכ״ה בתיקוני זהר, כא.). והאבודרהם, (סור או״ח סי׳ קי״ג) מפרש בנוסח התפלה: ״וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו״, שמקודם אנו אומרים שזוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם, ושוב מוסיפים שאף אם תמה זכות אבות מכל מקום ״מביא גואל לבני בניהם למען שמו״, על שם גואלנו למען שמך.
מכל מקום, ברית אבות לא תמה שנאסר: ״וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר(ויקרא כ״ו ס״ב). ומבאר מרן הראי״ה קוק זצ״ל(אגרות הראי״ה, ב. אגרת תקנה עס׳ קפ״ו) שזכות אבות היא דבר אנושי חינוכי, היינו השפעת החינוך מן האבות על הבנים. ואילו ברית אבות היא דבר אלקי, מוחלט, אבסולוטי; זה הסבע האלוקי הנמצא בנו מירושת אבות, שלא השתנה ולא ישתנה לנצח. ברית היא עניין אלקי שאין לו גרעון וסילוק בשום תנאי.
וכך מסביר הרמב״ם בהלכות עבודה זרה א, ג׳ שזה שה׳ גאל אותנו ממצרים, לא היה בשל צדקותנו, שהרי היינו עובדי עבודה זרה, שקועים במ״ט שערי טומאה, אלא ה׳ גאלנו אך ורק ספני אהבתו אותנו, אהבה שאינה תלויה בדבר(אבות ה׳, כ׳).
וכפי שמסביר הרה״ג שלמה אבינר שליט״א בפירושו על ספר ״כוזרי״ לרבנו יהודה הלוי זצ״ל, שהקב״ה אוהב אותנו חינם אבל לא סתם. הוא אוהב אותנו בשל הסגולה האלוקית הישראלית הססונה בנו. הוא שבחר בנו להיות לו לעם, ״עם זו יצרתי לי״ (ישעיהו מ״ג, כ״א), ובזה הטביע אהבתו בנו. הבחירה האלקית, היא עצמה עושה את הדבר נאהב ואוהב: ״אתה בחרתנו מכל העמים. אהבת אותנו ורצית בנו״ (מוסף שלוש רגלים וימים נוראים), ״זרע אברהם אהבי״ (ישעיהו מ״א, ח׳), ״ויעלצו בך אוהבי שמך״ (תהלים ה/ י״ב>. מכוח הבחירה האלקית בנו, שאין לה סילוק, ה׳ אוהב אותנו אהבת נצח, ״אהבת עולם אהבתנו״ (קריאת שסע שחרית), יהא אשר יהא. כביכול, שמו של הקב״ה תלוי בקיומו של עם ישראל״.
ויה״ר שזכות אבותינו הנובעת מכחה של ברית אבות תעמוד לנו ולזרעינו ולזרע זרעינו עד עולם, אמן.
Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822
Robert Assaraf
Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822)
La consolidation sans précédent de la monarchie chérifienne entreprise par Moulay Ismaïl ne survécut pas à la mort de ce souverain en 1727.Les querelles entre ses héritiers – pas moins de dix de ses fils revendiquèrent le trône – mirent en évidence la fragilité de l'édifice makhzénien. Moulay Ismaïl avait certes unifié et dirigé d'une main de fer le pays. Mais lui seul avait les qualités nécessaires pour rallier à sa cause les différentes tribus et leur imposer sa terrible volonté. Lui seul était en mesure d'imposer une centralisation poussée des ressorts de l'autorité ainsi qu'une fiscalité écrasante pesant sur toutes les régions et sur toutes les couches de la société. L'instrument qu'il avait forgé à cette fin, la Garde Noire, composée de soldats originaires d'Afrique sub-saharienne, bien équipés et bien payés, devint, après sa mort, une troupe de mercenaires prêts à se vendre au plus offrant. Ils faisaient et défaisaient les souverains en fonction de leur générosité et trouvaient dans le pillage un moyen commode de s'enrichir. Les communautés juives marocaines, en particulier celle de la capitale en titre, Meknès, étaient les victimes toutes désignées des exactions de ces prétoriens et ne pouvaient plus se tourner, afin d'obtenir aide et protection, vers un pouvoir central dont le titulaire était l'otage de sa soldatesque. Dès 1728, les deux principaux prétendants, les princes Moulay Abdallah Adhebi et Moulay Abdel Malik s'affrontèrent près de Meknès. Ayant réussi à acheter la Garde Noire, Moulay Abdallah défit facilement son rival. Il permit alors à la Garde Noire de piller la capitale. Durant plusieurs jours, Meknès fut livrée aux soldats qui saccagèrent systématiquement les palais et les principaux bâtiments administratifs ainsi que les quartiers où étaient internés les esclaves chrétiens capturés par les corsaires de Salé. Reclus dans le mellah, les Juifs assistèrent, impuissants et terrorisés, à ce déferlement de violences. Plusieurs d'entre eux furent tués. Parmi les victimes, se trouvait la mère du rabbin de Sefrou, rabbi Moshé Elbaz, qui, dans son Kissé Melakhim, a laissé un tableau saisissant de ces journées de terreur :
Le camp des esclaves a envahi Meknès. Ils sont d'abord entrés dans la Kasbah et y ont pillé tous les trésors du temps de Moulay Ismaël : les instruments en or et argent, les épées; les lances, les fusils, les sceptres, les vêtements et les bijoux. Ils ont ensuite pénétré dans le harem, ont dépouillé les femmes de leurs bijoux et de leurs habits. Ils se sont ensuite tournés vers les habitants de la médina, en tuant tellement que le sang coulait comme un fleuve. Ils ont dépouillé de leurs biens les survivants. Ils se sont ensuite rués sur le quartier des chrétiens, les laissant sans rien : La nuit du 22 Ab, ils envahirent le mellah des juifs et les dépouillèrent de tous leurs biens. Ils laissèrent nus hommes, femmes et enfants, rabbins et érudits, en tuant cent quatre vingt, blessant et torturant les survivants, avant de s'en prendre aux jeunes femmes et aux vierges, toutes violées sous les yeux de toute la communauté. Que Dieu se charge de leur vengeance ! qu 'il en soit ainsi, amen..
La guerre entre les deux frères rivaux se poursuivit jusqu'en 1729, date de leur mort. C'est alors qu'un autre fils de Moulay Ismaïl, Moulay Abdallah, réfugié jusque-là dans le Tafilalet, parvint à se faire proclamer sultan. Il n'était souverain que de nom et, durant son règne, il fut cinq fois déposé par la Garde noire mais réussit chaque fois à remonter sur le trône grâce à ses largesses.
Le début de son règne passablement tumultueux fut marqué par une terrible sécheresse, avec, pour conséquence, l'apparition de la famine. Les souffrances de la population amenèrent certains agitateurs à répandre l'idée que celles-ci étaient un châtiment divin destiné à punir l'impiété des Juifs qui avaient oublié de se conformer aux règles de la dhimma et qui, de surcroît, négligeaient les préceptes de leur religion. Le fait nous est connu par le témoignage d'un contemporain, rabbi Eliahou Mansano:
En ces jours, il n'y avait point de roi et chacun faisait ce que bon lui semblait. Les Gentils se livraient au pillage et aux déprédations comme ils voulaient. Pour comble de malheur, une calamité sans pareil survint. Le ciel devint de fer et la terre d'airain. Il n'y eut plus ni pluie ni rosée. Le mercredi 28 shevat (janvier 1737), nous étions en train d'étudier la Loi avec notre maître Hayim Ben Attar, lorsqu'un renégat se présenta devant nous et nous rapporta que, ce même jour, les Gentils de Fès-la-Nouvelle s'étaient réunis pour délibérer entre eux de la cause de la grande détresse qui frappe le monde entier. Ils aboutirent à la conclusion que la faute en était aux Juifs et ils relevèrent plusieurs vices qui se sont enracinés en nous. En premier lieu, la fabrication de la mahya. Autrefois, on ne la vendait que dans un lieu particulier, la taverne. Mais, actuellement, il n'y a pas de maison où ne se trouve ce poison mortel et tous sont complices de ce crime d'où résultent bien d'autres. Deuxièmement, le parjure et le serment en vain. Troisièmement ; la négligence des prières…
Histoire du Maroc -Michel Terrasse
- Un pays riche.
Juba se soucie aussi de la prospérité matérielle de son royaume. Il fait installer dans une des îles d'Essaouira, appelées dès lors « îles Purpuraires », un centre de récolte d'une variété de murex, coquillage produisant la pourpre.
Les îles Purpuraires (du latin purpura, nom de la couleur pourpre) forment un archipel à quelques centaines de mètres du rivage de la ville d'Essaouira au Maroc.
L'archipel est constitué de deux îles et de minuscules îlots très proches de la côte. L'île principale s'appelle « île de Mogador », « îlot de Mogador » ou « Grande île », elle s'étend sur 30 hectares. La deuxième île, « l'île de pharaon » fait 400 m²1.
Au bas de Lixus de véritables usines traitent le poisson; on le sale ou bien on fabrique du «garum » condiment extrêmement recherché, fait pour les meilleures qualités avec des laitances de poissons macérées dans la saumure. La vente du poisson est une telle richesse que les monnaies de Lixus portent souvent au revers, comme celle de Gadès, un thon. Il exporte certainement aussi des bêtes fauves nécessaires aux jeux du cirque à Rome, de l'ivoire, les peaux de différents animaux, tous très nombreux dans ses forêts; ces dernières doivent être exploitées avec ardeur et dévastées : on en tire des tables d'un seul tenant dont le diamètre étonne les Romains. Strabon en parle comme d'un pays extrêmement riche, où la nature est généreuse. Les hommes, qui semblent encore peu nombreux, n'ont pas de peine à faire produire la terre: les céréales et la vigne ont des rendements extraordinaires (il est frappant de constater que les épis et les grappes figurent aussi fréquemment que les poissons au revers des monnaies de cette époque).
Mais, dit-il, la plupart préfèrent encore une vie nomade. On a l'impression que la chasse et sans doute le ramassage gardent une grande importance. Bons cavaliers, armés de javelots et de coutelas, protégés par des boucliers de peau d'éléphant, les « Maurusiens » comme il les appelle, font parade de leurs vêtements et de leurs bijoux, soignent leur barbe et leurs cheveux. Ceci indique qu'en dehors des cités la vie traditionnelle continue.
Juba tire donc sa richesse d'un pays « neuf » qu'il exploite brutalement; l'agriculture bien que très productive y compte moins que l'exploitation d'une nature encore vierge. Il ne doit guère y avoir de champs qu'aux alentours des cités. Les marchands italiens affluent. C'est finalement cette richesse qui tente Caligula et c'est pour s'en emparer qu'il fait assassiner Ptolémée à Rome en 40 après J.-C.
Ainsi se termine une indépendance qui politiquement n'était qu'une fiction, mais qui du point de vue de la civilisation avait été une fusion réussie d'éléments grecs et puniques greffés sur un fonds libyque, ou berbère si l'on préfère.
Bien avant l'occupation romaine il existe des villes au Maghreb occidental. Et l'essentiel des influences civilisatrices est venu du bassin oriental de la Méditerranée, par l'intermédiaire des Phéniciens.
נדחי ישראל – יצחק בן צבי
בראשית הישוב החדש היתה ההגמוניה בידי הספרדים. אולם גם הם לא היו הראשונים. לפני גירוש ספרד ולפני כיבוש הארץ בידי תורכיה, היה הישוב הקטן בעיקרו מסוג ה״מוסתערבים״. אלה היוו את הרוב המכריע בישוב והטביעו את חותמם על העולים, אשד לא חדלו לעלות בימי האיוּבּים והממלוכּים מארצות המזרח והמערב. שפתם של המוסתערבים היתה ערבית.
השושלת האיובית (בערבית: أيوبيون) הייתה משפחת שליטים מוסלמים ממוצא כורדי. בני המשפחה היו פעילים במאה ה-12 וה-13 ובשיא כוחה שלטה על מצרים,סוריה, צפון עיראק, חלקים מארץ ישראל וערב הסעודית. מייסד השושלת הוא אַיוב ואִילו נציגה המפורסם ביותר הוא צלאח א-דין, נכדו של איוב. האימפריה האיובית, אותה הקים צלאח א-דין, התקיימה במרבית שנותיה כקונפדרציה של נסיכויות מקומיות שבראשן עמדו שליטים איובים. לכל השליטים המקומיים הייתה אוטונמיה שלטונית מסוימת בתחומם, והם נשבעו אמונים לסולטאן המרכזי שישב במצרים, אשר היה לרוב השליט המבוגר מבני השושולת. התערבות של הסולטאן בענייני הפנים של הנסיכויות המקומיות הייתה אחד מהגורמים לפריצתם של מאבקי הפנים הרבים בימי השושלת
עם עלית גולי ספרד במאה השש־עשדה, עברה ההגמוניה לשבט זה למדברי לאדינו. המוסתערבים התבוללו בקרב הספרדים ושפת הלאדינו תפשה במשך שלוש־מאות—ארבע־מאות שנה את מקום הערבית בקרב היהודים הספרדים. האחרונים, שעלו מכל קצוי תורכיה, הביאו אתם כוחות רוחניים חשובים וגם כוחות יצירה ויזמה כלכלית. היו גם נסיונות של התיישבות חקלאית. ובראשית המאה התשע־עשרה התחילה עלית השבט האשכנזי מכל ארצות אירופה, ובראש וראשונה ממזרח אירופה: מפולין, מליטא, מרוסיה, מגליציה ומרומניה. בחצי השני של המאה התשע־עשרה, לאחר מלחמת קרים וביחוד לאחר מלחמת הבלקן, עם החלשתה של תורכיה והגברת השפעתן של ארצות אירופה בה, גברה העליה מארצות ״אשכנז״. בשנות השמונים באה העליה של ״חיבת־ציון, עלית חלוצי ״בּילו״ והעליות החדשות: הראשונה, השניה והשלישית. היזמה היתה בידי השבט הרוסי של יהדות אשכנז, אשר כלל גם את יהדות פולין. תהליך זה נמשך עד המלחמה העולמית הראשונה וזמן מה לאחריה, עד שיהדות רוסיה נותקה משאר חלקי האומה בכוח התנאים החיצוניים. במשטר המועצות ברוסיה נשללה מידי היהדות הרוסית, בתקופה שלפני המלחמה השניה, האפשרות להשתתף בעליה. ואף עכשיו, לאחד הקמת מדינת ישראל, יהדות זו סגורה ומסוגרת, בודדת ומנותקה מן העולם. אמנם, נשארו כשני מיליונים בחיים, אבל הם כלואים מאחורי המסך, מעבר לסמבטיון. לשעה נסתם המעין של יהדות רוסיה בשביל הציונות, נסתם בשביל בנין המדינה — נקווה שלא לדורות.
בא תורה של יהדות פולין. משם באו המוני עולים. כ־25% מיהודי ארץ־ישראל נחשבים על שבט זה. השבט הרוסי שבישוב פחת יחסית, וחדשים לא באו. ודאי שזהו אסון, אסון ליהודי רוסיה ואסון ליהדות בארץ, אבל מבחינה לאומית־היסטורית אין בזה אלא מעין חילופי משמרות. השבטים מתחלפים, האומה נשארת. יהדות גרמניה, המתחרה החשובה ביותר של יהדות מזרח אירופה, תפשה בישוב מקום ניכר באיכותה, אף כי בכמותה לא יכלה לתפוש אלא את המקום השני אחרי יהדות פולין! אבל בגזירת הגורל הפסידו שתיהן את הריזירבואר הראשי שלהן, שאיננו קיים עוד. המלאי הגדול אצור בקרב היהדות האנגלו־סכסית. ייתכן שהעתיד הוא ליהדות זו, ובדברי על העתיד, הנני מתכוון לא רק להמשך קיומם של אלה, אלא גם למשקלם וערכם במדינת ישראל — אולם רק בתנאי שישתתפו בעליה לארץ בפועל, ברבבותיהם ובמאות אלפיהם; לא רק בהונם, אלא גם בגופם.
המקום השלישי הוא ליהדות המזרח. לא למזרח הרחוק ולא למזרח אירופה, אלא ליהדות ״המזרח התיכון״, ליהודים יוצאי גולת ישמעאל.
גולה זו אינה מונה מיליונים, אינה עומדת במרום התרבות הכללית ואף לא היהודית. אולם היא רוויה מסורת עשירה ושומרת בחובה כוחות לאַטנטיים הגנוזים תחת מיכסה של פרימיטיביות ושיכבה של לבנטיניות — מתחת לשיכבה זו טמונה היסטוריה של דורות מלאת מסירות והקרבה עצמית.
כל שבט ומסורת שלו, כל שבט וגורלו.
עלית יהודי עיראק ופרם, האם אין היא מזכירה לנו את עלית עולי בבל בימי זרובבל ובימי עזרא ונחמיה ? הן אלה הם נושאי מסורת חיה בת אלפיים וחמש־מאות שנה, מימי יחזקאל ודניאל הנביא ומימי יהושע בן יהוצדק, אשר מקומות קבורתם וציוניהם משמשים עד היום מקום עליה והשתטחות לאלפים ולרבבות, כמו קברם של אסתר ומרדכי בהאמדאן, בפרס, שהם מזהים עם ״שושן הבירה״; בקברם של נחום האלקושי בקרבת נינווה ואשור. עולי בבל אלה, אשר אבותיהם שמרו את שלשלת הרציפות, נשאו אתם במשך כל הדורות את מסורת סורא ופומבדיתא, מולדת התלמוד הבבלי והגאונים, ואת זוהר ימי ראשי הגולה. מרכזים אלה שבבבל ובפרס, מימי האחימנים, הפארתים והססאנים, וגם אחריהם, בימי הח׳ליפים הערביים מבית עבאס, היו עדים לפריחת הגולה הזאת, אשר היכתה שרשים בארץ גלותה, יותר מאשר בכל ארץ אחרת, ואף מרידות ומלחמות ו״עליה בחומה״ לא חסרו, ושמותיהם של ראשי הגולה, מר זוטרא ובוסתנאי, ובתקופה מאוחרת הרבה יותר — דויד אלרואי, יוכיחו. ובדורות מאוחרים מאלה הקימה גולה זו גדולי תורה ומשוררים, אנשי רוח ואנשי מעשה, בעלי יזמה כלכלית, אשר שלטו על המסחר עד אסיה התיכונה, עד הודו מזה וארצות ערב מזה. צאצאיהם של יהודי פרס ובבל שלחו שלוחותיהם לבוכארה, מבניהם שימשו וזירים בממשלת מלכי המונגולים ורבי השפעה בחצר המוֹגוּל הגדול בהודו, ואף לסין הגיעו; ובעת החדשה יצאו מהם מדינאים ושרי ממשלה בבריטניה. מצד אחד לא נפסקה עלית יהודי המזרח לארץ־ ישראל, ואף במאה האחרונה יסדו מוסדות לתורה ולתעודה, בהם היו מי שחיזקו את הישוב הישן בירושלים ובחברון, ובהם ממייסדי מוצא ומשתתפים בגאולת הקרקע ובהתישבות החדשה, וכפר־יחזקאל ובית־הספר כדורי יוכיחו.
Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Le tout, château et domaine attenant de 302 à 328 hectares, était ainsi cédé en cette année 1959, avec ses installations, selon le descriptif que nous avons évoqué plus haut, moyennant la somme de 79 000 000 de francs, laquelle fut payée comptant à la société vendeuse par ledit Delort, par utilisation des deniers du comité acquéreur (soit 790 000 nouveaux francs de 1960). Mais, à la rubrique origine de propriété, Mme Klotz, assistée de son époux, précisait néanmoins que le prix d’acquisition de 1950, soit 10 000 000 de francs de l’époque, n’était toujours pas payé aux époux Nembriny-Aligro, indiquant page 10 de l’acte «
que ce prix est toujours dû, mais qu’il sera payé au moyen des fonds provenant des présentes et que l’inscription d’office sera [de ce fait] entièrement etdéfinitivement radiée ».
Le but de l’opération est alors d’accueillir en France des colonies de vacances pour enfants de salariés travaillant en Algérie, ce que l’indépendance algérienne viendra bouleverser en 1962. Ainsi, à l’occasion des accords d’Evian, la propriété de plusieurs dizaines d’installations acquises en France par les caisses d’allocations familiales ou desécurité sociale de l’Algérie française fut transférée à la jeune république algérienne.Mais l’Etat algérien se désintéressa de ces propriétés, ne sachant trop quoi en faire, se contentant bien souvent de les faire gardienner, et des associations de rapatriés tenteront par la suite de s’approprier les lieux, quasiment laissés à l’abandon pendant plus de deux decennies
C’est ainsi qu’en 1988, bien après les événements de 1962, l’on verra les militants de l’U.S.D.I.F.R.A. (Union syndicale de défense des intérêts des Français repliés d’Algérie), alors menés par Eugène Ibañez, un pied-noir domicilié à Tourves (Var), s’emparer par laforce du château et de ses dépendances, et ester en justice afin que l’Algérie soit officiellement dépossédée du château au profit des seules organisations representatives des Français d’Algérie. En 1998-1999, un premier jugement donnait néanmoins raison àl’Etat algérien, y compris en appel, sans pour autant que les squatters déguerpissent…Ceux-ci, encore présents sur le site à la fin 2009, envisageaient en 2008 de réaliser sur les lieux un musée de l’histoire et de la culture pied-noir , y organisant de temps à autre diverses festivités ou manifestations, louant même en liquide les bâtiments du domaine à divers particuliers, jusqu’à une trentaine de personnes .
Le site, tel que nous l’avons visité rapidement en septembre 2009, est cependant extrêmement dégradé et sans véritable entretien, faute de véritable solution aux problèmes juridiques et financiers rencontrés. Le château est toujours occupé par les pieds-noirs, les vitres parfois brisées, et son statut alimente toujours les polémiques, avec tout autour des terrains désormais en friche. Ainsi verra-t-on apposé sur la façade de l’ancienne chapelle de Julhans une inscription, en lettres de fer forgé : – Notre-Dame des Pieds-Noir
Mais c’est néanmoins vers le seul consulat d’Algérie de Marseille, qui payait jusque-là les taxes foncières, que les autorités se retournaient en décembre 2008, quand un effondrement de la toiture de la chapelle amena la municipalité à prendre un arrêté de péril imminent, puisque le site restait officiellement la propriété de la C..N.A.S.A.T. algérienne
( Caisse Nationale des Assurances Sociales des Accidents du Travail et des Maladies professionnelles) non de la C.T.P.N. Collectivité territoriale pieds-noirs qui occupait illégalement les lieux…
L’imbroglio juridique était donc total à la fin 2009, plus de dix ans après le jugement de1'ère instance maintenant l’Etat algérien comme seul propriétaire du château de Julhans…A la même époque (1959), les structures sionistes se défont également du château desRhuets, à Vouzon (Loir-et-Cher), un domaine de Sologne, à une trentaine de kilomètresau sud d’Orléans, qui avait été acquis dès le 17 juillet 1944 et qui avait perdu dès1950-1952 sa vocation de Maisons d’enfants en partance pour Israël, devenant en 1952un centre de post-cure sanatoriale puis, en 1954, un centre de reclassement professionnel.
סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור
הפליטים המוסלמים שגורשו מספרד הנוצרית נבדלו מן היהודים בפן אחד: רבים מקרב האנוסים היהודים בפורטוגל התיישבו במערב אירופה ובדרומה, שלא כמו המוסלמים. כתוצאה מכך התפתח אצל יהודי צפון אפריקה רובד נוסף של הגירה ושל תרבות שלא הייתה לו מקבילה אצל המוסלמים: הרובד האיטלקי. כזכור, פגשנו אצל ניסים סרוסי בהשפעה איטלקית בולטת. מקורה של ההשפעה האיטלקית על יהודי תוניסיה בהגירת האנוסים לעיר הנמל ליוורנו, מרכזם המסחרי של הדוכסים לבית מדיצ׳י, אדוני אזור טוסקנה שבאיטליה. מעיר זו, ששמה בערבית הוא אלגורן, יצאו ברבות הימים בני משפחות יהודיות פורטוגזיות למצוא את מזלם בערי נמל אחרות לאורך חופי הים התיכון, ובין היתר הגיעו לתוניס. הם הביאו עמם מיסודות התרבות של דרום אירופה, כלומר שפות שלא מן המשפחה השמית אלא הלטינית (פורטוגזית, איטלקית ואחר כך גם צרפתית), ידע שונה בהליכות המסחר והכלכלה, דפוסים אחרים של בנייה, ריהוט וביגוד, וכיוצא באלה. ברבות הימים הקימו לעצמם המהגרים היהודים מאיטליה קהילה נפרדת, שנקראה על שם עיר מוצאם הטוסקנית גראנה (אנשי ליוורנו). ואילו קהילת הרוב של התושבים היהודים הוותיקים נקראה תוואנסה (אנשי תוניס).
באחד משלבי התלבטותו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבורו של אלבר ממי, בשאלת זהותו, הוא מעלה גם את האפשרות שאין הוא אלא מצאצאי האנוסים הללו, שהגיעו לאיטליה והתיישבו אחר כך בתוניס. ממי בחר לגיבורו אב קדמון מפואר במיוחד ממוצא זה: "פעם… מצאתי את עצמי צאצא לצייר איטלקי מתקופת הרנסאנס. גזרתי את הערך [על שמו] מתוך ׳לארוס׳ [אנציקלופדיה צרפתית ידועה] והראיתי לידידי את ציוריו של אחד מאבות אבותי״. אלא שממי הסופר לא יכול היה להשתבח באמת במוצא איטלקי. אביו של ממי, למיטב ידיעתנו, נמנה עם התוואנסה ולא עם הגראנה.
אם אצל היהודים הופיעו מהגרים מאיטליה, שלא היו כמותם אצל המוסלמים, כך הופיעה אצל המוסלמים קבוצה חדשה שלא הייתה לה מקבילה אצל היהודים: התורכים. אלה היו אנשי צבא ומנהל של אימפריה מוסלמית חדשה, האימפריה העות׳מאנית, שצברה כוח ועצמה החל במאה ה־15 והשתלטה במהלך המאה ה־16 על רובה של צפון אפריקה. התורכים העות׳מאנים נלחמו בנוצרים, בעיקר בים, באמצעות שודדי הים הקורסארים שפעלו בשירות המדינה, וכוננו בלוב, בתוניסיה ובאלג׳יריה ממשלים הכפופים ל״שער העליון" באסתנבול. התורכים נבדלו מתושבי צפון אפריקה הן במוצאם – הם לא היו ברברים ואף לא ערבים – הן בלשונם, שלא הייתה שמית. בתוניסיה הצליחה השושלת התורכית להיפרד משלטונו הישיר של הסולטאן התורכי ולכונן בה מעין ממלכה עצמאית. ואולם השליט, הביי של תוניס, המשיך לגייס חיילים ואנשי ממשל במרכז האימפריה העות׳מאנית. רבים משועי הארץ היו אפוא תורכים. שכבה תורכית לא הייתה בקרב היהודים, אך ראשי הקהילות היהודיות, ובמיוחד אלה של התוואנסה, היו משולבים עמוקות בממשל המקומי וספגו גם הם ממורשת הרובד החדש הזה, שהטביע את חותמו על הארץ במשך קרוב לארבע מאות שנה.
הרובד התרבותי האחרון שהטביע חותם עמוק על תוניסיה הוא נוצרי־ אירופי מודרני. אחרי למעלה מאלף שנים שבהן הייתה יד האסלאם על העליונה, נטתה הכף במאות ה־19 וה־20 לטובת המעצמות האירופיות, והן השתלטו בהדרגה על צפון אפריקה. זה היה חלק מתהליך כלל־עולמי המכונה קולוניאליזם, שמשמעותו הייתה השתלטות של מעצמות מערביות
על שטחים ואוכלוסיות באסיה ובאפריקה. למעשה נאבקו על השלטון בתוניסיה שתי מעצמות, איטליה וצרפת. איטליה הייתה קרובה יותר, וממנה יצאו מהגרים רבים שהתיישבו בתוניסיה במאה ה־19. הם קדמו לצרפתים בהכנסת סממנים של תרבות אירופית לארץ מוסלמית זו. באותה תקופה הפכו עשירי הגראנה למעין עילית של המושבה האיטלקית שהלכה והתפתחה בתוניסיה. ואולם, בהשוואה למעצמות הקולוניאליות הראשיות, בריטניה וצרפת, הייתה איטליה חלשה, ותוניסיה נפלה בסופו של דבר לידיה של צרפת. היא כבשה את תוניסיה בשנת 1881 ושלטה בה עד לשנת 1956. דרך אגב, משנת 1830 שלטה צרפת באלגייריה הסמוכה, והיא קיבלה לידיה גם את מרוקו בשנת 1912. איטליה, לעומת זאת, זכתה בלוב הסמוכה בשנת 1911.
התקופה הקולוניאלית וההשפעות התרבותיות שהביאה עמה עומדות ברקעו של שתי הדמויות שבהן פתחנו ספר זה: הזמר ניסים סרוסי והסופר אלבר ממי.
התקופה הקולוניאלית הייתה תקופה של משבר עמוק בהיסטוריה של תוניסיה בכלל ושל יהודי הארץ בפרט. ההוכחה לעומקו המיוחד של המשבר אצל היהודים היא שעם סיומה של תקופת השלטון הצרפתי בארץ, בעוד תוניסיה זוכה בעצמאותה, נטשו אותה היהודים ולא נשארו בה אלא מתי מעט. רבים היגרו למדינת ישראל, אחרים לצרפת, ומעטים יותר היגרו לאיטליה.
ארצות היעד להגירת היהודים מלמדות, שהיה קשר בין הרבדים התרבותיים של הארץ ויהודיה ובין כיווני ההגירה. מדוע יצאו יהודים רבים לצרפת ולא לארץ אחרת? מן הסתם נבע הדבר מהשפעתו התרבותית העמוקה של השלטון הקולוניאלי הצרפתי. מטבע הדברים שההיכרות עם הלשון הצרפתית ועם התרבות הצרפתית הקלה על ההגירה לארץ זו. אשר לאיטליה, גם פה סייעו מן הסתם הקשרים ההיסטוריים עם ארץ זו.
שתי שאלות, מכל מקום, אינן מוצאות הסבר בתמונת הרבדים התרבותיים שציירנו למעלה. השאלה האחת היא: מדוע לא נשארו יהודים רבים בארץ ולא נטלו חלק בהתפתחותה בתקופת העצמאות, למרות הרובד התרבותי הערבי העמוק כל כך של תוניסיה ושל יהודיה? ושאלה שנייה: מדוע יצאו יהודים רבים מתוניסיה לישראל, הרי בסקירתנו למעלה לא נזכר כלל רובד תרבותי יהודי מיוחד?
לא עסקנו עד כה ברובד התרבותי היהודי המיוחד, משום שדנו ברובדי התרבות הכלליים של תוניסיה. הרובד הערבי היה משותף לכל תושבי הארץ, הרובד הצרפתי לחלק ניכר מן התושבים, מוסלמים כיהודים, וכן למתיישבים האירופים. הרובד היהודי היה מיוחד ליהודים בלבד. ואולם ברור שלא נוכל להביו את מהות המפגש התרבותי בין היהודים לסביבתם בלי להתייחס אליו ולמקומו בסביבה התוניסאית.
יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה – מיכאל אביטבול
ניסיונם של היהודים לזכות בחסות זרה התקבל בעין לא יפה גם באוכלוסייה המוסלמית. זה היה הרקע לתקריות קשות, אשר הטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים בשני העשורים האחרונים של התקופה הקדם־קולוניאלית – בדמנאת ב־1884, בקזבלנקה ובאוג'דה ב־1907 ובפאס ב־1912׳ השנה שבה השתלטה צרפת על מרוקו.
לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה ״סייענים״. שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.
לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג׳יר ב־11 בדצמבר 1863, מטנג׳יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב־5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.
על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב־1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.
ב־1912, כשכונן משטר החסות הצרפתי, היו רשומים יותר מ־5,000 תלמידים יהודים בבתי ספר של כי״ח. ליתר דיוק, 3,214 בנים ו־2,023 בנות פקדו כשלושים בתי ספר בכחמש־עשרה ערים, ובהן שלוש ערים מהאזור הספרדי – תיטואן, אלעראיש ואלקסר – וכן טנג׳יר, העיר שזכתה למעמד בין־לאומי.
נוסף על ההשפעה התרבותית הצרפתית ניכרה גם השפעה אנגלית – בית הספר האנגלי במוגאדור היה ממוסדות החינוך הנודעים – והשפעות שמקורן במרכז אירופה ובמזרחה. השפעות אלה הביאו לצמיחת תנועת השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית. נושאה היה חוג מצומצם של משכילים, אשר עקב אחר ההתפתחות התרבותית והמדינית של יהודי אירופה ואמריקה. לגורמים אלה יש להוסיף את הופעתן של האגודות הציוניות הראשונות, תחילה בקהילות החוף, אשר כבר נחשפו לתמורות רבות, ולאחר מכן בערים בפנים הארץ: מוגאדור ותיטואן ב־1900, סאפי ב־1903, פאס ב־1908, מכנאס ומראכש ערב מלחמת העולם הראשונה.
משפחת קורקוס
מוצאה של המשפחה מהעיר קורקוס שבמחוז קסטיליה שבספרד, שראשוני אבותיה הידועים לנו הם מן המאה השלוש־עשרה. לאחר גירוש ספרד נפוצו בני המשפחה באיטליה, בבריטניה, בצרפת, בתוניסיה, במרוקו ואף בארץ ישראל. הראשונים מבני המשפחה שהגיעו למרוקו התיישבו בפאס. פרסומה של המשפחה בא בזכות מעמדם של בניה כ״סוחרי המלך״ בעיר מוגאדור, והשפעתה על הכלכלה המרוקאית ועל חיי היהודים בה הייתה ניכרת. דוד קורקוס(1975-1917)
נולד במוגאדור למשפחה שנמנתה עם ״סוחרי המלך״. הוא רכש חינוך מערבי בנוסף ללימודי היהדות, ומאוחר יותר גם השכלה כלכלית במכון לכלכלה בקזבלנקה. דוד קורקוס התיישב באגאדיר והקים חברה ליצוא חרובים, שקדים וצמר, וליבוא סוכר, תה ודגנים. מכירותיו הסיטונאיות סיפקו את צרכיו של כל אזור דרום מרוקו. קורקוס היה פעיל באיגודי מסחר ותיירות של אגאדיר, ויועץ כלכלי של המחוז. התעניינותו ביהדות מרוקו השתלבה במסעותיו העסקיים שאותם ניצל לביקור בקהילות יהודיות נידחות. בשנת 1959 עלה עם משפחתו לישראל והביא עמו כ־1,500 ספרים, כתבי יד עתיקים ונדירים וחליפת מכתבים בין סולטאני מרוקו ומשפחת קורקוס. דוד קורקוס, מחלוצי החוקרים של יהדות מרוקו שעלו ממנה, פרסם מאמרים ומונוגרפיות בנושאי יהדות ויהודי מרוקו.
מלאח
כינויה של השכונה היהודית שהייתה בחלק מערי מרוקו. המלאח הראשון הוקם בפאס בשנת 1438, בפקודת הסולטאן אבו יוסף עבד אלחק, במטרה כפולה: לבודד את היהודים ולהשפילם, וגם לשמור על ביטחונם. הוא נבנה בסמוך לארמון, הוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים. על מקור השם יש פרשנויות שונות, כגון שהוא נגזר משם האזור שבו יושבו היהודים, ״אלמלאח״ (המעיין המלוח): מן המונופול היהודי על המסחר במלח! או מתפקידם של היהודים כממליחי הראשים הערופים של הנידונים למוות. באזורי הברברים לא ידוע על קיום מלאח ליהודים, אם כי הם התגוררו לרוב בנפרד משכניהם. בתקופה הקולוניאלית החלו יהודים לעזוב את המלאח ולהתיישב ברבעים אחרים.
מרדכי אביסרור(1886-1834)
מלומד והרפתקן; נולד ביישוב אקה שבפאתי הסהרה. בילדותו יצא לבדו לארץ ישראל ושהה בירושלים כארבע שנים. בשנת 1857 שב לעיר הולדתו לאחר ששהה בדרכו בתוניסיה ובאלגייריה, ואף קיבל אזרחות צרפתית. באותה שנה יצא למסע לטימבוקטו, וכתב תיאור מפורט של מסעו. בטימבוקטו עסק במסחר עם מרוקו ואירופה. ב־1874 הגיע לפריס ביוזמת החברה הגיאוגרפית של צרפת, לאחר שקיבל מלגה מכי״ח והוכשר לסייע במחקרים גיאוגרפיים בסהרה. לאחר שחזר למרוקו כתב כמה מחקרים חשובים על החיים בסהרה. אביסרור התלווה אל שארל דה פוקו בשנת 1883, בסיור שערך בדרום מרוקו.
ועידת מדריד
במאי 1880 נתכנסה במדריד ועידה בהשתתפות מדינות אירופה וארצות הברית לדון בהיבטים השונים של הענקת החסות. הכינוס היה תוצאה של תביעת הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) לצמצם את היקפה של החסות, על רקע העמקת חדירתן של המעצמות האירופיות לארצו והשימוש הנרחב שעשו בהענקתה. הוועידה החליטה להחמיר את תנאי קבלת החסות, אך קראה למלך מרוקו להקל על מצב היהודים.
פרוטקטורט
משטר שבו נטלה מעצמה אירופית תחת חסותה (protection) מדינה מסוימת, מבלי לבטל רשמית את ריבונותם של שליטיה הקודמים. לרוב הפכו השליטים המקומיים לעושי דברם של נציגי השלטון האירופי. הצרפתים הנהיגו משטר חסות גם בתוניסיה¡ נותנת החסות התחייבה לקדם את המדינה מבחינה חומרית, חברתית ותרבותית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החליפה שיטת המנדט את משטר החסות.
הובר ליוטה (1934-1854)
הנציב העליון הראשון של צרפת במרוקו (1925-1912), ממעצביה של מרוקו המודרנית. בשנת 1873 החל ללמוד במכללה הצבאית היוקרתית סן סיר; שירת בהודו־סין (1894- 1897), במדגסקר (1902-1897) ובאלג׳יריה (1910-1906). במלחמת העולם הראשונה כיהן כמה חודשים(דצמבר 1916- מאי 1917) כשר המלחמה. חבר האקדמיה הצרפתית משנת 1912. הועלה לדרגת מרשל בשנת 1921. בשירותו בצבא ובארצות השונות צבר ניסיון צבאי ומינהלי רב. המרשל ליוטה עיצב את דרכה של צרפת במרוקו ואת יחסה אל יהודי מרוקו.
Une vie bien remplie – Léon Benzaquen
Une vie bien remplie
Léon Benzaquen
A l'homme qui, parallèlement à son activité professionnelle, à sa mission initiale d'éducateur de l'enfance et de l'adolescence, consacra le reste de son temps et déploya toute son énergie à inculquer à ses concitoyens le sentiment de la solidarité humaine, à celui qui fut le créateur, le fondateur et l'animateur pendant de longues années de la presque totalité de nos œuvres d'entraide, au grand philanthrope Samuel Lévy, le Président de la Communauté Israélite de Casablanca, en son nom personnel, au nom de tout le Comité, a le douloureux devoir aujourd'hui de rendre un dernier hommage : hommage de respect, hommage de gratitude et hommage de filiale affection.
Face à l'œuvre immense accomplie pendant une existence que la Providence a voulue exceptionnellement longue, le profond chagrin où nous plonge sa mort doit trouver sa consolation dans l'évocation de ses vertus, de ses mérites et de l'enseignement qu'il nous lègue.
Tel Moïse qui, animé par l'inspiration divine, ouvrit aux hommes le chemin qui devait leur donner le vrai sens de la vie, il fut pour nous, Juifs habitant encore en ce pays ou dispersés aux quatre coins du monde, le guide, l'inspirateur, l'animateur et le réalisateur.
Nous harcelant sans cesse par son désir de nous voir tous unis dans un sentiment d'entraide et de solidarité à l'égard de nos frères nécessiteux, toute sa pensée fut occupée à nous inculquer ce principe et toute son énergie tendue à concrétiser ces nobles aspirations.
Parmi les grands hommes dont le nom mérite d'être inscrit en caractères lumineux dans l'histoire du judaïsme marocain, Samuel Lévy qui naquit à Tétouan le 4 décembre 1874, doit figurer parmi les premiers et les plus dignes. D'abord, par sa personnalité propre, ses vertus et ses qualités l'ayant placé très tôt au rang des dirigeants et des conseillers des Communautés juives réparties dans le Royaume, ensuite par les circonstances qui l'amenèrent à remplir sa tâche comme un missionnaire imbu de sa mission et parmi ces circonstances une des plus importantes et qui détermina de façon irréversible le sort de nos coreligionnaires fut la diffusion au Maroc des écoles de l'Alliance Israélite.
En effet, à partir de ce moment, et pendant une longue période, le nom de S. D. Lévy resta intimement associé à celui de l'Alliance Israélite. Cet homme et cette institution, association providentielle et rapprochement certainement désiré par D.ieu, marchèrent côte à côte se complétant et servant le même idéal.
Cette symbiose du cœur et de l'esprit, entrevue aujourd'hui après tant d'années de recul, dont les conséquences pour l'avenir des Communautés juives marocaines furent considérables, bouleversant complètement les perspectives d'avenir d'une collectivité condamnée sans cela au piétinement culturel avec ferveur et gratitude et remercier D.ieu d'avoir désigné des hommes comme S. D. Lévy pour en être un des facteurs et un des artisans.
Cependant, cette collaboration de S. D. Lévy avec l'Alliance devait cesser précocement sur le plan éducatif. Mais la mission dont il semblait que D.ieu l'avait chargé et qui n'était pas de solution de continuité et nécessitait un travail immense.
Au fur et à mesure que les écoles de l'Alliance se multipliaient dans ce pays, une carence sociale complète se faisait jour et la nécessité d'organiser des œuvres d'entraide scolaires, parascolaires et postscolaires, ne pouvait pas ne pas naître chez cet apôtre nullement rebuté par l'ampleur de la tâche, mais au contraire déterminé à la poursuivre jusqu'au bout du chemin. Or, le chemin de la charité et de l'entraide, s'il a un commencement, n'a pas de fin. " Rien n'est fait tant qu'il reste quelque chose à faire " se plaisait-il à dire à ses collaborateurs. Ce chemin est parfois jalonné d'étapes par la réalisation complète d'une action, d'une œuvre nouvelle.
Cette étape à peine est-elle franchie qu'elle fait déjà partie du passé, et, pour des hommes comme S. D. Lévy, seul l'avenir présente de l'intérêt et déclenche de vigoureux ressorts durant toute son existence, à l'aube de sa carrière comme au crépuscule de sa vie.
Car cet homme dont nous espérions pouvoir célébrer en vie le centenaire (ne vécut-il pas plus de 95 ans ?) eut, à l'instar du grand Moïse, ce privilège que la Providence n'accorde qu'aux âmes d'élite choisies par elle, il ne cessa pratiquement son action bienfaisante qu'avec son dernier souffle. Il sut, et il put, en dépit de son âge avancé rester toujours l'animateur, le réalisateur, insufflant son enthousiasme à ses proches, ne parlant pas de l'œuvre accomplie, mais de l'œuvre à accomplir, retenant une jeunesse d'esprit que bien des jeunes lui enviaient. Car comme l'a dit le sage " On ne devient pas vieux pour avoir vécu un grand nombre d'années, mais parce qu'on déserte son idéal ".
Chez Samuel Lévy, cet idéal était servi par des qualités immenses qui firent que pendant plusieurs décennies et jusqu'à ses derniers jours, nos œuvres philanthropiques ont vécu sur cette impulsion. Œuvres privées, Œuvres Communautaires, elles furent toutes marquées par cette empreinte dont elles subissent encore fort heureusement la bienfaisante influence.
Aujourd'hui, ce n'est pas sans une inquiétude rétrospective qu'on se demande ce qu'il serait advenu des collectivités israélites réparties dans le Royaume, fortes à cette époque de plus de 300,000 âmes, s'il avait renoncé, dès les premières difficultés, à poursuivre son œuvre, s'il n'avait pas fait taire ses doutes, ses craintes, ses désespoirs, au bénéfice de son idéal et de sa foi, s'il n'avait appliqué avec tant de conviction et d'efficacité ce qui fut le grand principe de sa vie : " Il n'est pas nécessaire d'espérer pour entreprendre, ni de réussir pour persévérer ".
La carrière philanthropique de Samuel Lévy au Maroc, commence, on peut dire, au lendemain de la première Guerre Mondiale et se poursuivit toujours plus active, et sans solution de continuité jusqu'à ces derniers temps.
La population juive marocaine croissait d'année en année. A l'exception de quelques privilégiés dans certaines villes, le gros de la collectivité juive vivait parquée dans ce qu'il était convenu d'appeler le Mellah où la misère accompagnait la promiscuité.
Si l'instruction primaire était de plus en plus répandue grâce aux efforts incessants de l'Alliance, ces mêmes enfants qui bénéficiaient de cet enseignement devaient rejoindre à la sortie des cours leur taudis où la menace de plusieurs maladies pesait lourdement sur eux. Le paradoxe ne pouvait pas laisser insensible l'homme délicat et plein de cœur qui venait à peine d'abandonner l'enseignement pour se consacrer à ses propres affaires, mais qui, absorbé par sa tâche philanthropique, délaissait la plupart du temps ses propres affaires pour organiser des réunions, stimuler l'enthousiasme, faire des collectes et se déplaçer de ville en ville pour alerter ses coreligionnaires plus fortunés et les inciter à la création d'œuvres sociales susceptibles d'atténuer les plaies de la misère, de l'ignorance et de la promiscuité.
Dans le même dessein, il se déplaça à l'étranger en France et particulièrement aux Etats-Unis. Il fit entendre sa voix et ses appels aux organisations juives d'outre-mer et l'on peut dire que c'est en grande partie grâce aux harcèlements incessants, à l'envoi de nombreux rapports à ces mêmes organisations, pour les intéresser sur le sort déplorable de certains de nos coreligionnaires que l'American J.O.I.N.T. auquel nous devons tant, se fixa dans ce pays. Qu'il me soit permis en cette pénible circonstance de remercier cette organisation au nom du |udaïsme marocain tout entier, pour avoir toujours répondu favorablement à nos exigences financières.
( )n ne peut, à l'heure où notre pensée doit être entièrement consacrée à la prière et au recueillement, vous faire une lecture complète de la liste des œuvres que notre cher disparu inspira, anima ou élabora entièrement.
Il en est cependant qui doivent être mentionnées, non pas dans l'ordre chronologique de leur création mais pour en montrer leur diversité et pour prouver combien l'esprit de Samuel Lévy était ouvert à toutes les exigences sociales.
La Maternelle, l'Aide Scolaire, le Centre antituberculeux Israélite, Maghen David, l'École normale hébraïque, l'œuvre des Bourses Abraham Ribbi, la Fédération des Associations des anciens élèves de l'Alliance Israélite, L'O.R.T. et L'O.S.E. Que l'on me pardonne d'en avoir omis quelques-unes, la liste aurait été fastidieuse par sa longueur.
À travers ces œuvres, se dévoile l'homme qui ne fut pas seulement un philanthrope mais aussi un philosophe convaincu qui nous enseigna que pour vivre dignement il fallait vivre pour répandre le bien et soulager quand on le peut, ceux qui souffrent.
Son sillon fut surtout marqué par le désir de sauver l'enfance, la doter de moyens propres à s'intégrer dans la vie moderne, lui permettre de s'émanciper sans qu'elle perde pour autant l'amour des traditions et de la foi juive,
Que ceux qui ont pris aujourd'hui la relève et assurent la continuité de ses œuvres d'entraide en soient remerciés. Ils prouvent qu'ils ont compris l'enseignement du maître et qu'ils en sont les dignes successeurs.
Lui disparu, son œuvre persiste et son nom est prononcé par toutes les bouches avec ferveur et reconnaissance.
Dans tout le Maroc et par-delà les mers et les continents, partout où les Juifs marocains ont élu résidence, le souvenir de cet homme ne s'effacera jamais et resteni gravé dans toutes les mémoires.
Le capital moral qu'il a représenté et qui a enrichi notre patrimoine nous donne légitimement le droit d'être fiers d'avoir servi sous son emblème.
Une longue vie remplie de bien, interrompue par la mon mais se perpétuant dans la mémoire de ceux qui l'ont approché ce sont les seules paroles de consolation que j'adresse à sa famille et à ses proches.
Que soit béni l'homme qui honora l'Humanité et que son âme repose en paix dans l'Éternité, Amen.
Allocution prononcée par le Docteur Le'on Benzaquen Président de la Communauté Israélite de Casablanca à l'occasion des obsèques de Monsieur Samuel D. Levy
שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון
ברחו הברברים מוכי התדהמה וחזרו למחניהם מחוץ לחומה כדי לטכס עצה. כמה מהיהודים, הגיבורים, התנדבו להתגנב דרך לבוויתאת כדי להגיע לעיר פאס הקרובה ולהזעיק עזרה. לבוויתאת, היו תאים קטנים משני צדי מסדרון ארוך לצורך שימושם של הגברים במללאח: מים זורמים עברו בתוכם מהנהר אגאי שלאורכו נבנו. הגיבורים שלשלו את עצמם משם לנהר בחשכת הלילה. צלחו את הנהר ועברו לצדו השני. רובם נתפסו על ידי הערבים, שכניהם, שגרו מצדו השני של הנהר ומסרו אותם לברברים. אלה קיבלו אותם בתרועות גיל, נקמה ושמחה לאיד. המסכנים עונו בעינויים נוראיים. הברברים, חתכו את בשרם בסכינים ומילאו את פצעיהם במלח כדי להוסיף לכאבם. אחרי זה, סקלו אותם באבנים והתעללו בהם. ולבסוף, שרפו אותם בעודם חיים. ה׳ ינקום את דם עבדיו השפוך, אמן כן יהי רצון. בעוד הקהל מתאבל על מותם בוכה על גורלם המר, ישבו הברברים בבאב אלמקאם. רקדו בעיגולים גדולים, ירו באוויר ברוביהם והתכוננו לטבח הגדול. הפעם עזבו את השערים ועברו את הנהר כדי להתקיף דרך לבוויתאת. הראשונים שנכנסו, נורו ונהרגו על ידי אותם יהודים שהיו להם רובים עד שאזל אבק השרפה שלהם. אחרי זה נסוגו לבתיהם כדי להגן על משפחותיהם. משפחות רבות, הסתגרו בקומות העליונות של בתיהז, חיזקו את שערי הבניין והכינו שמן ומים רותחים, כדי לשפוך על אויביהם מהחלונות של הקומות העליונות. אבל שום דבר לא עזר. כשאחד מהברברים מת, באו עשרה במקומו, כתולעים, בזה אחר זה. חמתם בערה בם על שהיהודים מעיזים להגן על נפשם. הם פרצו עכשיו לכל רחוב ומילאו את המללאח בלוויית ערביי העיר, שכני היהודים, שהכירו את המללאח ואת יושביו. הללו רצו את חלקם בשלל ובהרג. ביחד עשו ביהודים הרג רב וטבחו בהם ללא רחם. זקנים וטף, נשים הרות שכרסיהן בותרו, נשארו למות בייסורים נוראים. התעללו בעלמות וחטפו ילדים וילדות כדי לדרוש תמורתם כופר נפש מקהילות אחרות לאחר שוך הסערה. אוי לנו מצוותינו!…
אמא התחילה לבכות ואיתה בכינו גם אנו, הקטנים שלבנו הזדעזע בקרבנו, על סבל בני עמנו. אחרי כמה רגעים של שתיקה מלווה באנחות, אמא המשיכה:
- היהודים שהסתגרו בבית הכנסת עלו בלהבות יחד עם ספרי התורה הקדושה וכולם מתו על קידוש השם. כך נמשך ההרג והשוד שלושה ימים ושלושה לילות. לא נשאר יותר במה לכלות חרון אפם. אספו כל מה שיכלו ועזבו את המללאח כעיי חורבות ותמרות עשן ודם השחוטים מילא את הרחובות. אלה שנשארו בחיים ושהצליחו להציל את נפשם, יצאו ממקום מחבואם והתחילו לאסוף את המתים כדי להביאם לקבר ישראל. יהודי פאס באו לעזור לקומם ההריסות, לקבור המתים והביאו איתם מזון להחיות נפשות אלו שנשארו בחיים ובקושי עמדו על רגליהם מפחד ומצום של שלושה ימים. אלה, בני, הם חיינו, בעוונותינו הרבים.
- מה עם השערים אמא? מה קרה להם? האם אלה אותם השערים?
- כן בני. מאז לא העז איש לשלוח בהם יד. אפילו שהריקבון והחלודה נתנו בהם את אותותיהם. פעם סיפרה לנו סבתא מרים, זכרונה לברכה, ששמעה במו אוזניה מפי הסבתא שלה שזה קרה בימי חייה. ארבעה אנשים שניסו לעקור את השערים כדי להחליפם בחדשים, נפלו חלל בו במקום. כל העיר הייתה כמרקחה. מאז לא עלה על דעת איש להעז ולעוקרם ממקומם והם עומדים במקומם עד היום הזה וסודם טמון בקרבם.
להבת המנורה דעכה וכבתה ואנחנו, הקטנים, התכרבלנו מתחת לשמיכה בלב כבד ובנפש הומה.
דר' דן מנור- האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו
עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד הערות אחדות בכתבים אלה שנראות כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.
בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה(בראשית, לד 4-2), הוא מעיר: "כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם". מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב״ה), כמקובל בקהילה דתית. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל.
אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה: "לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים". לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.
"בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.
בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה, הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל.
בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל״אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן.
נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו"לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים".
בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם. לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא: "ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע״
שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל.
אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל – התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.
אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה", אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.
סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך, המתייחסת לעצמה כשפחתו של הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.
אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה.
סוף המאמר