La vie juive a Mogador
Boire le thé
C'est également à cet endroit-là que se tenait une autre manifestation de joie publique, qu'on appelait Cherb Attaï, cérémonie du thé. Pendant tout le mois du Ramadan, les Musulmans dorment le jour et veillent le soir.
Pour trouver le temps court, surtout la nuit, car la journée passe assez vite avec un peu de travail et beaucoup de sommeil, chacun s’emploie à quelque occupation, certains s'amusent dans les cafés, d'autres écoutent de la musique et des chants dans les mosquées. Enfin beaucoup passent la nuit à boire du thé à la menthe (cher aux marocains) et s'amusent entre eux en se racontant des histoires, en recevant des amis, (même Juifs) et en tapant sur de petits tambourins suivant un rythme connu et soutenu en contre temps par un autre rythme. Deux clans se forment ainsi, qui vont nuit après nuit frapper à qui mieux-mieux de toute leur force sur leur tambour. L'apothéose est atteinte le dernier soir, lorsque les hommes des deux clans se poussent les uns au devant des autres, en brandissant leur instrument à bras tendus. Ils en venaient presque aux mains, les tambourins jetés se cassaient et ils déclamaient à tue-tête en chantant deux phrases où il était question de la noblesse ou de la vulgarité de l'un ou de l'autre clan.
Finalement, ceux qui se fatiguaient se repliaient et l'autre clan les poursuivait jusqu'à la porte la plus proche du quartier des fuyards. Le lendemain c'était la fête durant laquelle les gens s'associaient avec affabilité, onctuosité, tout imprégnés de l'importance de cette fête solennelle.
La "Nouvelle Casba"
Ainsi, le Méchouar constituait la rue principale de la "Nouvelle Casba", et comme nous l'avons dit, de grands bâtiments et des maisons privées se trouvaient dans les rues latérales. Et là aussi, le rez-de-chaussée servait de magasin et de bureau, quant aux étages supérieurs ils servaient d'habitations aux grandes familles et aux autorités.
Faisant suite aux deux Casba, d'autres rues se sont constituées au fur et à mesure que la ville attirait de nouveaux habitants. Les Juifs s'installèrent dans la rue centrale, les Arabes dans les rues parallèles et les derniers arrivants s'installèrent dans le quartier qui faisait suite à cette rue centrale occupée par les Juifs. Une grande rue commerciale s'était alors formée et faisait suite au Méchouar duquel elle était séparée par les trois arcades citées plus haut. Cette grande rue était commerciale et industrielle.
A la suite de cette rue, nommee la Hadda a cause des forgerons et des maréchaux-ferrants qui y étaient installés, il y avait un petit quartier, sorte d'enclos séparé. On y accédait par quatre portes également fortifiées et fermées la nuit dans le même style que les grandes murailles de la ville. Car il y avait là plusieurs corporations commerciales. Chaque corporation occupait un carré du quartier, le tout nommé Souk Jdid – marché du neuf.
D'autres marchés se sont formés en ligne droite jusqu'à la Porte Doukala : la boucherie arabe, les savetiers arabes et juifs, fabriquant surtout des sandales à l'usage des agriculteurs et des colporteurs qui voyageaient à pied d'un village à l'autre. Après, venaient les marchands de poterie. Deux ou trois grandes écuries hébergeaient bêtes de somme et leurs propriétaires. Elles contenaient des chambres communes pour les hommes et une grande cour à ciel ouvert pour les animaux, qu'on appelait "Fondouk". Quelques petites épiceries arabes ou juives, quelques petits cafés arabes complétaient la Hdada. Venaient ensuite les maraîchers et les marchands de fruits secs et frais. La boucherie juive faisait suite aux magasins de légumes. Après venaient les marchands de volailles, d'œufs, de produits laitiers, de miel et de cire en brèches, et enfin les cafés maures et les marchands de kif et de tabac.
D'autres corporations et marchands se sont installés dans des rues adjacentes. Par exemple, la rue qui va de la Hdada à hauteur de la grande mosquée, Djamaa Ben Youssef jusqu'à la Scala, nommée Ahara, était occupée en partie par les grands commerçants de thé et de sucre en gros. L'autre partie était occupée par les marchands de produits coloniaux en gros. La rue qui allait de la Porte du Souk Jdid jusqu'à la Porte de Marrakech, l'une des plus longues, comportait tout ce qui touchait au commerce indigène. C'est-à-dire qu'il y avait des épiceries, des marchands de beignets, de gâteaux au miel, des gargotes, des traiteurs, des ferronniers ainsi que des écuries publiques (comme celles décrites plus haut.)
La rue centrale qui va de la Aîtara prolongeant l'ancienne Casba jusqu'au Mellah actuel, appelée aujourd'hui Médina, se composait d'une rangée de boutiques de chaque côté de la rue. Ces boutiques assez bien entretenues contenaient toutes sortes de commerces et d'industries. En premier lieu, venaient les boutiques vendant les denrées les plus courantes, comme le sucre, le thé, les bougies, la semoule, l'huile, le pétrole, les savons, surtout le savon noir, les condiments, le riz, les pois-chiches, le café (rare) etc. Dans d'autres boutiques se vendaient des gâteaux, des biscuits, des bouteilles de limonade (dans ces bouteilles étaient enfermées une agate qui se collait vers le haut du goulot.) La bière, le vin et les liqueurs n'étaient vendus que par les magasiniers juifs car il était interdit aux indigènes de boire ou de vendre de l'alcool.
D'autres magasins ne faisaient exclusivement que des légumes en saumure, comme les piments, les carottes, les oignons et même des fruits, tels que les olives, les citrons, et un produit très peu connu dans les autres villes, les câpres qui venaient en général de Safi. Ces boutiquiers poussaient le luxe jusqu'à vendre avec ces produits de la menthe et d'autres herbes aromatiques.
On voyait là des étalages de bocaux bien nettoyés, pleins de citrons, de piments et d'olives. Grossis par le verre et l'eau pure du bocal, ils étaient bien mis en valeur. La menthe présentée en bouquets bien rangés et embaumant l'air, vous donnait l'impression d'être dans un jardin, ce qui vous poussait à acheter même si telle n'était pas votre intention.
Joseph Dadia – L'Ecole de l'Alliance de Marrakech Historique
Le géologue Louis Gentil a connu M. Falcon sur le bateau entre Tanger et Mogador, alors qu'il se rendait avec sa famille à Marrakech, pour y prendre ses fonctions. Il avoue avoir éprouvé chaque fois un vrai plaisir dans ses visites aux écoles du mellah de Marrakech, et il remercie M. Falcon et son adjoint, M. Souessia, de l'en avoir si obligeamment facilité l'accès. C'était le 11 janvier 1905. Un nouvel adjoint a été donné à M. Falcon et une maîtresse de couture viendra en aide à la directrice de l'école des filles. Louis Gentil a constaté qu'on voit moins chez les filles ce désir de s'instruire ; mais par contre, elles sont avides d'être initiées à la couture et à tous les travaux spéciaux à la femme. Ce qui l'a le plus frappé, c'est de voir aux cours d'adultes des hommes de trente, quarante ans et plus, qui après une journée de labeur fatigant, venaient, ne sachant pas un seul mot de français, apprendre à lire, à écrire et à parler en français. Au bout de quelques mois de ce travail du soir, ils parvenaient à écrire une lettre d'une clarté et d'une précision déjà suffisantes.
" Louis Gentil : Explorations au Maroc (Mission de Segonzac), Masson et Cie Editeur, Paris, 1906, p. 170-174. A la page 171, Louis Gentil écrit : « J'ai eu l'occasion d'habiter le Mellah de Marrakech à trois reprises différentes … Je me suis alors trouvé en contact avec la population juive. J'ai vu très fréquemment les élèves des écoles, je les ai interrogés à maintes reprises, j'ai causé avec eux bien souvent, puis j'ai été reçu par des notables de la Communauté, en particulier par son président, M. Corcos. » Dans l'Avant-propos, p. IX, il écrivait déjà : « Je garde le meilleur souvenir de la collaboration des professeurs de l'Ecole de l'Alliance israélite universelle à Marrakech, de M et Mme Falcon et de M. Souessia, ainsi que de nombreux membres de la Communauté israélite de la capitale marocaine, présidée par M. Corcos. » "
José Bénech indique dans son livre des renseignements que M. Falcon lui a communiqués : « 11 était fort difficile, en cette période de transition, d'exiger une fréquentation régulière. En 1904, le nombre des élèves très élastique variait entre 250 et 350 pour les garçons, 150 à 175 pour les filles. Ces dernières se montraient plus assidues, plus constantes dans leurs efforts, car elles n'avaient point à subir l'attrait de la rue. Elles délaissaient volontiers la maison pour l'école où l'on n'exigeait point d'elles les travaux pénibles du ménage. »
José Bénech nous livre ce témoignage poignant : «En 1906, au cours d'une famine restée légendaire, tandis que musulmans et juifs tombaient d'inanition dans les rues de la ville, l'Alliance prenait à sa charge la nourriture de tous les enfants du mellah. En ces temps héroïques, son delégué, en liaison étroite avec les notables, prend fréquemment part à leurs délibérations et les aide de ses conseils. »
En octobre 1907 à Marrakech, Christian Houel constate qu'à part quelques commerçants aisés, la population juive était affreusement misérable. Quinze mille Juifs s'entassaient dans des habitations sordides. Hommes, femmes, enfants, couchaient côte à côte sur de mauvais grabats. Des monticules d'ordures ménagères obstruaient les ruelles étroites. Ils empestaient sous la chaleur du soleil, s'écoulaient sous les pluies en immondes cloaques. Contre cette lamentable existence de leurs coreligionnaires, c'est en vain que les plus dignes et les plus éclairés entaient de réagir. Les édits chérifiens les enfermaient dans un réseau de telles les interdictions que tout redressement était rendu impossible. »
Après quelques jours passés au domicile de M. Firbach dans la medina, M. Jacob Hazan, receveur de la poste française, le reçoit avec amitié et la plus généreuse hospitalité dans sa maison au mellah. Son neveu, Abraham Corcos, un jeune homme de 18 ans, l'un des plus brillants parmi es anciens élèves de l'école, est un agréable compagnon. Un matin, il conduit M. Houel à l'école de l'Alliance où professe M. Falcon ; il avait enseigné à Tanger, Tétouan, Mogador et Casablanca, avant d'arriver à iarrakech. L'école comptait alors 300 garçons répartis en plusieurs classes, et l'école des filles comptait près de 200 fillettes. M. Houel raconte : « Je sens, à la poignée de mains de M. Falcon, le plaisir qu'il a d'accueillir un compatriote. A mon entrée, les jeunes élèves se sont levés. Ce geste me rappelle le temps où, assis comme eux sur des bancs d'école, mes camarades et moi nous nous levions à l'entrée d'un étranger dans la classe. – Vous allez assister à ma leçon, me dit M. Falcon. Un petit garçon se lève et,sans se troubler de notre silencieuse attention, récite une fable de La Fontaine : « Le Loup et l'Agneau ». Je suis soudain saisi d'une émotion que rien ne peut exprimer. Ces phrases si simples dites par ce jeune enfant dans cette cité d'où suinte de toutes ses murailles haine de ce qui est français, ont, au fond de moi, une telle résonance, que je sens mes yeux s’embuer de larmes. J'écoute ces mots familiers dits par ces jeunes lèvres. Il me semble que leurs sons aimés se prolongent jusqu'au cœur de la ville rouge pour y repandre leur douceur, leur harmonie, leurs promesses. Aujourd'hui, cet episode n'a plus que la valeur d'un vieux souvenir.
Des milliers d'autres enfants récitent les fables de La Fontaine. Dans les demeures les plus pauvres, comme les plus riches, s'épanouit la langue française. Mais en ces emps, dans cette ville, il fallait que maîtres et enfants eussent du courage, Je ne sais si le Protectorat s'est souvenu de ces précurseurs quand il n'a plus eu besoin d'eux. Le certain, c'est qu'après le meurtre du docteur Mauchamp, le Gouvernement décora de la Légion d'honneur l'explorateur Louis Gentil et M. Falcon… des palmes académiques !
אבן ח'לדון ומשנתו – אקדמות למדע ההיסט.-א.ח'לדון
חשוב יותר ומעניין יותר הוא אותו חלק של ה " אקדמות " שבו מפתח אבן ח'לדון את השקפותיו המקוריות על המסיבות המשתנות ועל חוקיהן, כלומר את תורתו הסוציולוגית. תורתו זו מושתתת על שלושה מושגי יסוד : חלוקת המין האנושי בין בדווים לתושבי קבע : המחזוריות בעלייתן וירידתן של הממלכות : והתודעה הקיבוצית.
החברה האירופית, המערבית, מתחלקת בין בני הכפר ובין בני העיר, שכולם יושבים במקומותיהם ישיבת קבע. לא כן החברה בארצות המזרח, באסיה, בעולם האסלאם. כאן החלוקה העיקרית היא בין נוודים ובין תושבי קבע. הניתוח הסוציולוגי בזמן החדש, המכיר את הכפר ואת העוסקים בחקלאות כסוג בפני עצמו, מגיע לחלוקה משולשת : נוודים, חקלאים ועירוניים.
ואכן, זה המצב במזרח החדש של ימינו. אך אבן ח'לדון הכיר רק בשני יסודות : נוודים ויושבי קבע. חקלאים היו מצויים גם בקרב אלה וגם בקרב אלה. כתוצאה מן התנאים ההיסטוריים ששׂררו בימיו, הייתה צפון אפריקה, ובייחוד חלקו המזרחי של המגרב, מורכבת בעיקר מערים מבודדות פחות או יותר, שבסביבתן הקרובה היה יישוב חקלאי דליל – במידה שזרוען הנטויה של השושלות המולכות בערים הייתה מגעת להגן על יישוב חקלאי זה.
ולא רק מסביב לערים, כי אם גם בתוך חומות הערים עצמן, היו גנים נרחבים ושטחים מעובדים, שכונות חקלאיות למחצה עם לולים ורפתות. מצד אחד, הגיעו גם שבטי הבדווים הערביים במידה רבה לכלל התיישבות ותעסוקות בחקלאות, בעיקר בגידול בהמות. על כן מבחין אבן ח'לדון בין " בדווים מגדלי גמלים " ובין " בדווים מגדלי צאן ".ההבחנה בין נוודים ותושבי קבע נקבעת אפוא לא לפי העיסוקים ומקורות הפרנסה, אלא לפי אורח החיים והמבנה החברתי : משטר שבטי, סגנון חיים של מותרות ושפע, ורוח כניעה לשליט, הכולל תשלום מסים, מצד שני.
אך בעוד חלוקה זו של בני המין האנושי קבועה היא ונצחית, הרי השתייכותו של כל קיבוץ בני אדם לאחד משני הסוגים עלולה להשתנות. אבן ח'לדון ידע מהסתכלותו כי הנוודים בני המדבר נהפכים בהדרגה לישובי קבע, עד שלבסוף הם נעשים עירוניים לגמרי. העתוּדה של עממים נוודים העולים מן המדבר אל היישוב היא בלתי מוגבלת, ומתוכה שואב היישוב העירוני את היסודות המחדשים אותו במחזוריות קבועה. וכך אומר אבן ח'לדון : אחרי הכחדת השושלת שהקימה העיר יכולה העיר להתקיים לאורך ימים רק אם בסביבותיה, בהרים ובשפלות הקרובים לה, יש אוכלוסייה בדווית והמספקת לעיר בתדירות אוכלוסים חדשים. כי כאשר מגיעים בני השבטים הנוודים לשיא התפתחותם, לנוחות ולפרנסה טובה, הם שואפים לפי טבע האופי האנושי לרווחה ולמנוחה, ואז הם מתיישבים בערים ובכרכים ונהפכים שם לאוכלוסייה עירונית.
אורח החיים הבדווי קודם לדעת אבן ח'לדון לאורח החיים העירוני, והוא מפתח בקרב הבדווים תכונות מסוימות החסרות בבני הערים. אמנם במקומות אחדים בספרו משבח אבן ח'לדון את אורח החיים הבדווי ואת תכונות הבדווים ומגנה את התרבות העירוניות שהיא מקור של שחיתות, " שיא הרוע והתרחקות מן הטוב ". אבל אין זה אלא צד אחד של המטבע : אבן ח'לדון ראה גם את חסרונותיו של אורח חיים הקמאי ואת מעלותיה של התרבות החומרית הגבוהה, והוא חוזר ומדגיש כי חיי הנוודות וחיי העיר הם משטרי חיים טבעיים במידה שווה, וכי יישוב קבע הוא נקודת הסיום של התפתחות חיי הנוודות.
מתוך הסתכלותו בקורות השושלות בעולם האסלאם, ובייחוד בצפון אפריקה של ימיו, הגיע אבן ח'לדון לידי מסקנה, שעלייתן ושקיעתן של השושלות ושל הממלכות מתנהלת על פי חוק קבוע, הוא " חוק ארבעת הדורות " : שבט, עם, שושלת, כי יגיע לשלטון – הדור הראשון מבסס את שלטונו החדש ומבצרו, הדור השני מקיים את השלטון בידיו בכוח תנופת הכיבוש והעזוז של אבותיו. הדור השלישי שוב אינו מכיר את קשיי הכיבוש וההתבצרות, והוא אף חסר את התנופה הדרושה לקיום השלטון, כיוון שכבר התרגל לנועם המותרות המביא לידי התרופפות וחולשה. בדור הרביעי מגיעות תכונות שליליות אלה לדרגה כזאת, ששוב אין השושלת יכולה לעמוד בפני הסתערותם של כוחות חדשים. אלה עולים וכובשים את הממלכה ומבצרים את שלטונם – אף גם בהם חלה אותה השתלשלות מחזורית, וחוזר חלילה.
כוחם של שבטים ועמים לעלות ולכבוש נובע בראש וראשונה מתודעתם הקיבוצית. זהו מושג מקורי של אבן ח'לדון, אחד מעמודי התווך של תורתו הסוציולוגית היסטורית. המונח הערבי " עַצַבִּיָה " גזור מן השורש עצב, המסמן ליכוד, קישור. אבן ח'לדון פיתח מושג זה מתוך המסורת השבטית הערבית, אשר בה " עצבאת " הם קרובי משפחה היוצאים יחד לקרב והשותפים לנקמת דם.
העצביה, אצל אבן ח'לדון, היא ההרגשה המוּדעת המאחדת והמלכדת קיבוץ אנושי ונוטעת בלב כל אחד מבניו תחושת אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולכל הקיבוץ. קיבוץ כזה הוא בדרך כלל קיבוץ אתני : קשר דם הוא המונח ביסוד התודעה הקיבוצית. אך קשר הדם איננו תנאי הכרחי, והעצביה מתחזקת ומתקיימת על ידי שותפות בצרכים ובחוויות. הקיבוץ יכול לכלול גם חברים שאינם קרובים בדם, ושנהפכו לבני ברית בכוח אותה תודעה קיבוצית : ולעתים אף ממציאים הללו בשלב מאוחר קירבת דם בדויה כדי להצדיק ולהגביר את התודעה הקיבוצית.
התודעה הקיבוצית חזקה ביותר – לפי השקפת אבן ח'לדון – בקרב הבדווים : אך במידה פחותה מזו היא מצויה גם בקרב יושב הקבע. אבל ככל שתושבי הקבע מתרגלים יותר לחיי העיר, על התרבות החומרי ומותרותיה, כן נחלשת תודעתם הקיבוצית וחדלה בהדרגה לשמש גורם של כוח וליכוד. בכך נעוץ אחד הגורמים העיקריים לאותה מחזוריות שתוארה לעיל.
תורת המחזוריות של אבן ח'לדון אינה הראשונה בתולדות ההיסטוגראפיה, כבר אצל הירוֹדוֹטוס מצוי הרעיון, שכל ממלכה עולה ומתעצמת עד לנקודת שיא, ואחר כך היא יורדת ושוקעת, עד שממלכה אחרת עולה במקומה. אבל לא זו בלבד שאבן ח'לדון לא קרא את כתבי הירודוטוס, ותורת המחזוריות שלו היא אפוא מקורית מבחינה זו, אלא אף יש בין שתי התורות האלה הבדל מהותי.
הירודוטוס מספר את תולדות הממלכה הפרסית, כדי להראות את הגלגל החוזר שבכל יצירות אנוש, אחרי העלייה לשלטון ולעוצמה בא בדרך הטבע יצר נפרז להרחבת השלטון ( היבּריס ), המאבד כל חוש של מידה והמביא בסופו של דבר לידי שקיעת הממלכה, ובה בא לידי גילוי העונש האלוהי ( תיטיס ), ואילו אצל אבן ח'לדון אין זכר לרעיון של שחצנות השליט ושל עונש אלוהי עליה, אלא ניתוח סוציולוגי בלבד של מהלך סיבתי בלתי נמנע. התבצרות בשלטון – התהווה מנהגי חיים עירוניים ומותרות – החלשת תנופת הכיבוש וכושר המלחמה, כניעה בפני כוחות רעננים העולים מן החוץ.
אבן ח׳לדון דוחה את תורת המחזוריות שעליה ביססו המיסטיקאים של האיסלאם, הצופיים, את ציפייתם לבוא המשיח. לפי תורתם, כפי שהוא מסכם אותה, באה הנבואה, המביאה את בני האדם לידי הכרת האמת והליכה בדרך־הישר, אחרי תקופת עיוורון ותעייה; אחרי הנבואה באה תקופת החליפות, כלומר השלטון ברוח ההלכה! ואחרי החליפות – השלטון החילוני (מוּלכּ׳); שלטון זה נהפך לעריצות, ׳ומאחר שהמקובל הוא לפי מסורת העניינים שקבע האלוהים, שכל הדברים חוזרים לקדמותם – מוכרחה שוב לבוא הנבואה, ואחריה החליפות, והשלטון החילוני, ושלטון השטן, והכפירה, וחוזר חלילה. אלה הם שלושת השלבים׳, העתידים, לפי תורה זו, להביא לידי בואו של המשיח.
אבךח׳לדון, כאמור, איננו מקבל תורה זו, והוא מסיים את הרצאתו עליה במלים אלה: ׳והאמת שהקורא צריך להבינה באופן ברור היא, שאי־אפשר לה לשום תעמולה דתית או חילונית להצליח אלא אם כן קיימת בצדה עוצמה ותודעה קיבוצית, שתנחיל ניצחון לאותה דת או לאותה תנועה ותגן עליה מפני המתנגדים לה, עד אשר יתגשם רצונו של האלוהים בנוגע לה׳. לשון אחר: אין מחזוריות אבטומאטית, אלא גורמים וכוחות חברתיים הם המתנים את ההתפתחות ההיסטורית. הרעיון של קץ העולם, של ימות המשיח, שנודעת לו חשיבות מרובה בתיאולוגיה האיסלאמית – אין לו מקום כלל בתורת ההיסטוריה של אבן־ח׳לדון, החסרה כל יסוד טֶלֶאולוגי ואינה כרוכה באמונה או בתקווה דתית. אבן ח׳לדון אינו גורס גם את האמונה היוונית, שהעולם היה פעם טוב יותר – ב׳עידן הזהב׳ שלו – והוא משתבש והולך, ועומד עתה ב׳עידן הברזל׳. בין שאמונה זו היתה ידועה לאבן־ח׳לדון ובין שהוא לא הכירה – מכל־מקום אין הוא קובע שעידן פלוני טוב יותר או רע יותר מעידן אחר. ההיסטוריה אינה התקדמות בכיוון אחד, אלא גלגל חוזר, ואין אבן ח׳לדון חורץ משפטי־ הערכה.
בניגוד להשקפה המקובלת באיסלאם אין אבךח׳לדון גורס את הנס כגורם היסטורי מצוי; לפי מהותה של תורתו ההיסטורית, אין בה מקום להתערבות האלוהים במהלך ההיסטוריה, שכן מהלך זה נקבע על־ידי חוקים טבעיים וחברתיים. אמנם אבן ח׳לדון אינו שולל את האפשרות של התרחשות נסים, אך הוא רואה בהם מאורעות נדירים עד כדי כך שאפשר להתעלם מהם בהסברת מהלך ההיסטוריה. ואשר לאותו מקום שבו מדבר אבן־ח׳לדון על האלוהים כגורם משפיע על מהלך ההיסטוריה, הרי ברור מתוך ההקשר שהוא אינו רואה בו גורם העומד מחוצה לה ומעליה, אלא מזהה את ׳האלוהים׳ עם החוקיות ההיסטורית. בדרך זו מצליח אבן ח׳לדון להלביש את תורת ההיסטוריה שלו, הבלתי־דתית והבלתי־איסלאמית, איצטלה של קונפורמיות, שחסכה לו את הצורך לעמוד בוויכוח דתי עם בני דורו? עוד אחזור לעניין זה להלן.
מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן
מיכאל אביטבול
אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן
התג׳אר אל־שולטאן משמשים כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ׳סוחרי המלך יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מרוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.
ואכן, ההיסטוריה של יהדות מרוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומאטית של ארץ מולדתם: החל בוקסה או רקסה תחת המרמים (המאה הי׳׳ג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות הי״ד-ט״ו), פלאצ׳י תחת הסעדיים (המאה הט״ז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווים הראשונים (המאות הי׳׳ז-י״ח).2 אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.
בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המרוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ׳משפחות יהודיות גדולות׳.
על אף שבמרוקו התפתחו כבר בתקופה מוקדמת — חיים עירוניים דינאמיים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים — השבטים הגדולים, אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזים בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק. אלא שדמות זו של הבורגנות המרוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה להגדיל את השפעתה ולגוון את משאביה. היא הצליחה להשקיעם בארצות חוץ או להמירם באמצעי ייצור ובנכסי דלא־ניידי, ובמקרה הצורך ידעה להבטיחם גם בפני חמדנות השלטון, תוך ניצול החסות הקונסולארית וקשריה הבין־לאומיים. משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, לסרי, בן שמול ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו למעמד חדש זה. תולדותיהן הן איפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מרוקו במאה התשע־עשרה.
התג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה לסוחר הגדול ביותר של המדינה.
עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), נעשה הצבא עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו הגיע השולטאן מוחמד השלישי (1790-1757) למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.
לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם. הוא מבקש גם מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ׳סוחרי המלך. מוגאדור הנמצאת כמאתיים קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל לכל מוצרי חבל הסוס וכן לסחורות שהובאו מסודאן המערבית על ידי השיירות הטראן סהאריות.
רבי ישראל בעל־שם־טוב -אור הגנוז – מרטין בובר
ליד עץ הדעת
אומרים כי בזמן שכל הנשמות היו מכונסות בנשמתו של אדם הראשון כשעמד ליד עץ הדעת, ברחה נשמתו של הבעל־שם־טוב ולא אכלה מפרי העץ.
שישים הגיבורים
אומרים שנשמתו של רבי ישראל בן אליעזר לא רצתה לירד לזה העולם השפל, כי יראה מפני הנחשים־השרפים שיש בכל דור, שמא יחלישו את עוזה עד שתתבטל. מיד ניתנו לה למשמר בדרכה שישים גיבורים, כשישים הגיבורים שעמדו מסביב למיטתו של שלמה המלך מפחד בלילות, שישים נשמות של צדיקים. והם תלמידי הבעל־שמ־טוב.
הניסיון
מספרים :
רבי אליעזר, אביו של הבעל־שם־טוב, דר בכפר. הוא היה מכניס אורחים בעין יפה כל־כך, עד שהעמיד שומרים בקצה הכפר והטיל עליהם להביא אליו כל עוברי־אורח עניים, והוא היה מאכסנם בביתו ומאכילם ודואג לכל מחסורם. בשמים שמחו על מעשהו, ופעם אחת נסכימו לנסותו. אמר השטן כי הוא יעשה את מעשה הניסיון, אבל אליהו הנביא ביקש שימלאו את ידיו לכך. התלבש בדמות עובר־אורח, תרמיל על כתפו ומטה בידו, ובא בשבת אחר־הצהריים אל ביתו של רבי אליעזר ובירך אותו לשלום. רבי אליעזר לא רצה לבייש את האיש, ולא שם לבו לחילול השבת, אלא הזמינו מיד לסעודה והחזיקו בביתו. גם למחר בבוקר, כשנפרד האורח ממנו, לא אמר לו רבי אליעזר שום דברי תוכחה. מיד גילה לו הנביא מי הוא והבטיח לו כי יוליד בן שיאיר עיני ישראל.
דברי האב
ישראל נולד להוריו בזקנותם, ואביו מת בעודנו ילד.
כשחש אביו שמיתתו קרובה נטל אותו על זרועו ואמר אליו: ״רואה אני, שאתה תאיר נרי, ולא זכיתי לגדל אותך. אבל, בני אהובי, זכור כל ימיך כי השם עמך ואין לך להתיירא משום דבר בעולם״.
נשאר המאמר חרות על לוח לבו של ישראל.
ג. ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגל – רחל איבנייס ספרבר
- יוסף בן אברהם חיון.
ספר מלי דאבות… חברו… הה״ר יוסף חייון… קושדאנדינא [קושטא], חמ״ל, של״ט. נ ד׳. 22 ס״מ.
דפוס ראשון. עם חתימות בעלים קודמים בעמוד הראשון, המשוחזר חלקית. 2 עותקים נוספים, פגומים, באוסף מהלמן.
בבית הספרים גם 2 עותקים של מהדורת ונציה, דפוס d. Zanetti, שס״ה. R 8o 91A572
- שלמה מולכו.
דרוש על דרך האמת… [מאת] שלמה מולכו. שאלוניקי, דפוס יוסף סיד אליה ריקו, טרף [=רפט]. לו די.
דפוס ראשון, נדפס עוד בחיי המחבר. המהדורות הבאות נקראו בשם ״ספר המפואר״.
חותמת ״גנזי יוסף בירושלים״ בעמוד הראשון.
המקובל שלמה מולכו(1532-1500), נולד בפורטוגל בשם Diogo Pires למשפחה נוצרית חדשה מעורה בחיי פורטוגל. הוא עצמו הגיע לתפקיד רם בחצר המלך, אך חזר אל היהדות ומל את עצמו בהשפעת דוד הראובני. הועלה על המוקד במילנו על ידי האינקוויזיציה.
[31] Leone Ebreo [Judah Abravanel].
Dialogi d'amore di maestro Leone medico hebreo. Corradini de Corradinis Camertis. Roma, Antonio Blado d'Assola, 1535. [4], 37, 75,154, [2] 1. "Congratia, et prohibitione del sommo Pontefice, de l' eccelso Senato di Venetia, de rillustrissimo Duca di Milano, de l'Illustrissimo Duca di Fiorenza, & altri Principi d'Italia, che nissuno possi stampare detta opera sotto le pene che le lor priuilegy si contiene".
דפוס ראשון של החיבור הפילוסופי המפורסם של יהודה בן יצחק אברבנאל.
[1] בבית הספרים מצויות מהדורות שונות של חיבור זה. מן המאה הט״ז נזכיר מהדורה בתרגום קסטליאני שראתה אור בוונציה 1568, ואחרת בסרגוסה 1584 ; בתרגום צרפתי: ליון 1595¡ בלטינית: באזל 1587 ! ומהדורות נוספות באיטלקית: וינגיה (ונציה) 1549, 1558, ונציה 1586.
.M. A. Principis Burghesii בעמוד האחרון דגל המדפיס. בספר אקס־ליבריס ובו בכריכה הפנימית הודבקו קטעי ידיעות על יהודה אברבנאל.
[32] Biblia. Ferrara. 1553.
Biblia en lengua Española traduzida palabra por palabra déla verdad Hebrayica por muy excelentes letrados vista y examinada por el officio de la Inquisición priuillegio del yllustrissimo Sefior Duque de Ferrara. Ferrara, (Abraa Vsque).
a la muy magnnifica Señora Doña Gracia Naci מעבר לשער
A la gloria y loor de nuestro Señor se acabo la presente Biblia en עם קולופון
lengua Española traduzyda déla verdadera origen Hebrayca por muy excelentes letrados: con yndustria y deligencia de Abraa Usque Portugués: estampada
en Ferrara a costa y despesa de Yom Tob Atias hijo de Leui Atias Español: en 14 De Adar de 5313
חותמת אוסף שוקן בשני צדי הדף האחרון.
הספר נדפס בשתי גרסאות מקבילות: האחת הוקדשה לדונה גרציה נשיא ונועדה לציבור היהודי; השנייה הוקדשה לדוכס הרקולה דסטה ונועדה לציבור הנוצרי..'
בבית הספרים עותקים אחדים ;
מדפיס, אברהם אושקה, או דוארטה פינל בשמו הפורטוגלי, נאלץ לעזוב את פורטוגל מפחד האינקוויזיציה ועבר להתגורר בפרארה שבאיטליה בשנת 1543. התני׳ך, הידוע בשם ״תנ״ך פרארה״, היה הספר הראשון שהוציא אושקה לאור, יחד עם שותפו יום־טוב אטיאס (גרונימו דה ורגם), מאנוסי ספרד.
- יעקב בן יואב אליה מפאנו.
שלטי הגבורים. חברו הגאון כמ״ר יעקב… בכמהה״ר יואב אליה מפאנו ז״ל. פרארה, בית אברהם ן׳ אושקי, שי״ו. [16] ד׳.
עם קולופון: תם ונשלם שבח לבורא עולם פה פיראראו בחדש אלול שנת שי״ו לפ״ק בבית כמ׳יר אברהם ן׳ אושקי י״צ. ספר נדיר ביותר. חותמת המדפיס בעמוד הראשון.
עם רשימות בכתב יד בתוך הספר. בדפי הספר האחרונים מחיקות של מילים ואף שורות, אולי מידי הצנזורה.
מרבית הספר הוא סטירה נגד הנשים. בחלקו האחרון קינה על האנוסים שמתו על קידוש השם באנקונה 1555. האלגיה עוררה את חמת הכנסייה, שציוותה על דוכס פרארה לשרוף את הספר ולהעניש את מחברו. ספר זה הביא כפי הנראה לסגירת בית הדפוס של אברהם אושקי בפרארה.
- יוסף בן שם טוב [ויזיניו]
שארית יוסף… שאלוניקי, נדפס … בבית… יוסף בן… יצחק בן… יוסף יעבץ, שבט משנת שכ״ח. [94] ד׳. 9x14 ס״מ.
פרוש על האלמנך של זכות, מידי מתרגמו ללטינית (לעיל [16]). כולל שיר מאת שמואל הרופא על פרשיות השבוע.
R Fr. 946
[35] Samuel Usque.
Consolaçam as tribulaçôens de Ysrael. Composto por Samuel Vsque. Ferrare <sic>, [Amsterdam], Abraham aben Vsque, [1599]. [1], 270, [2] 1.
חתימת מ׳ גסטר.
המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה בפרארה 1553, ובשער המהדורה שלפנינו מופיעים המקום והמדפים של מהדורה זו. מהדורת 1553 הושמדה רובה ככולה על ידי הכנסייה. המהדורה שלפנינו יצאה באמסטרדם בשנת 1559, ומציינת את ראשית הדפסת הספרות הספרדית בהולנד. גם מהדורה זו נדירה ביותר. עותק פגום במקצת, עבר טיפול לשימור.
על המחבר, שמואל אושקי, ידועים לנו פרטים מועטים בלבד: היה מצאצאי משפחה ספרדית שעברה להתגורר בפורטוגל בשנת 1492, ובעל השכלה תרבותית רחבה, יהודית וכללית. החיבור בא לנחם את עם ישראל ולבשר לו את דבר ישועתו הקרובה, והוא כתוב בסגנון רנסנסי מובהק.
[36] גדליה בן דוד אבן יחיא. שבע עינים. [קושטא או ויניציה, ש– ?].[27 ד׳]. 8°. נדפס בלי שער.
פותח בהקדמת מה״ר יוסף אבן יחיא: ״כי שבע חכמות מסודרות בתוכו במאזנ׳י מליצותיו גשם שותף״.
המחבר, רופא ופילוסוף, נולד בליסבון ב־1436 ומת ב־1487 בדרכו לארץ ישראל, שם נקבר בצפת. זוהי אחת משתי המהדורות של ספרו היחיד. כותרתו, המבוססת על זכריה ג, ט, רומזת על תוכנו, הדן בשבעת עיקרי היהדות, על פי המחבר.
ד. האינקוויזיציה
המבחר המוצג מתמקד בפעילות האינקוויזיציה על אדמת פורטוגל, ואינו משקף את מצבם של כלל אנוסי פורטוגל, שעל אודותם מצוי מידע רב בתיקי האינקוויזיציה הספרדית, ובעיקר מן התקופה שבה פורטוגל וספרד היו מאוחדות תחת כתר אחד.
אין במאמר התייחסות לפעילות האינקוויזיטורית שהתרחשה במושבות פורטוגל, כגון ברזיל או גואה שבהודו.
על הקמתה של האינקוויזיציה בפורטוגל נקבע בבולה של האפיפיור בשנת 1536, והיא פעלה עד 1821
Cum ad nihil magis
נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012
גם 'ציטטות' אחרות שהביא המופתי, אותן ייחס לבן גוריון – עוותו על ידו. בן גוריון כתב כי "אמנם היהודים האדוקים מאמינים… שבית המקדש ייבנה שוב, אבל הדבר הזה ייעשה רק לאחר שיבוא משיח. זוהי אמונה דתית, והמאמינים בטוחים שדבר זה יקום בדרך נס על ידי שמים, שלא כדרך הטבע… ושום יהודי אינו מעלה על דעתו לנגוע בקודשי עמים אחרים." אל-חוסייני ידע היטב ששאיפת היהודים מוגבלת למימוש זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי, אך הקפיד להעניק לשאיפה זאת פירוש מרחיב ומטעה, שלפיו פני היהודים להשתלטות על רחבת המסגדים ופגיעה בהם.
אל פלג שתרגם וביאר את מאמרי המופתי מצא כי נושא זה "המשיך לשמש את מכונת התעמולה של המופתי גם בתקופות מאוחרות יותר ובעצם עד סוף ימיו." למרות זאת, אם בשנות ה 20- עמדו המסגדים המקודשים לאסלאם בירושלים והכותל במוקד הסכסוך היהודי-ערבי, הרי שבשנות ה 30- וה 40- , כשגבר המאבק על עתידה המדיני של הארץ, שוב לא עמדו המקומות הקדושים במרכזו של הסכסוך. אל פלג מציין שעד 1967 הנושא כמעט ונעלם מהטיעונים הפלסטיניים.
המסכה הוסרה מעל פניו של המופתי, כשמעמדו החל דועך. בריחתו מהארץ ושיתוף הפעולה שלו עם הנאצים מעידים יותר מאלף עדים על מגמתו ודרכו, שעלילת 'אל אקצא בסכנה' השתלבה בהם בקונגרס המוסלמי שהתקיים ב 1931- עדיין היה מעמדו של חאג' אמין איתן, ולמרות היריבויות הרבות בתוך המחנה הפלסטיני איש לא ערער על עליונותו. חמש שנים הצליח אל-חוסייני לשחק 'משחק כפול' – מצד אחד כבן שיח מתון לכאורה של שלטונות המנדט, ומצד שני, פנימה אל קהלו שלו, כלאומן ומתסיס, אלא שאז גילו הבריטים שחאג' אמין מקבל עזרה כספית – נשק והדרכה לצורך ניהול המרד שבו פתח ב 1936- – מאיטליה של מוסוליני ומגרמניה של היטלר. סבלנות הבריטים פקעה, ושוטרים נשלחו לאוסרו. הוא הצליח להימלט בלבוש אישה ליפו ומשם הגיע בסירה ללבנון, שבה נעצר על ידי אנשי משמר החופים הצרפתי. אל-חוסייני קיבל שם מקלט אך הוגבל בתנועותיו.
עתה, לא היה צריך להסתיר עוד את דרכו. הוא פעל נגד צרפת בסוריה ונגד הבריטים בעיראק, ובשנות מלחמת העולם השנייה מצא מקלט בגרמניה, תוך שהוא משמש יועץ למפעילי מדיניות ההשמדה של יהודי אירופה. ביוגוסלוויה הקים אל-חוסייני דיוויזיה מוסלמית בשירות הס.ס. מסמכים שנחשפו עם השנים שפכו אור חדש על עומק איבתו ליהודים. את אדולף אייכמן כינה "הטוב בידידי הערבים." ב 28- בנובמבר 1941 נפגש עם הצורר הנאצי אדולף היטלר, ושמע ממנו כי "החליט למצוא פתרון לבעיה היהודית, בשלבים, צעד אחר צעד, ללא הפסקה." 28 בהזדמנות אחרת בירר אפשרות להפציץ את תל אביב, 29 וב 1942- חתם על מכתב עם רשיד עלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק, המביע תמיכה בגרמניה ושאיפה לחסל את הבית היהודי בפלסטין. במהלך שהותו בגרמניה נשא דברים ברדיו ברלין ואמר: "הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאום. הדבר נושא חן בעיני האלוהים, ההיסטוריה והדת."
ב 1970- פרסם העיתונאי חביב כנען כי המופתי תכנן להקים משרפות ליהודים בעמק דותן. כנען ביסס את דבריו על עדותו של פאיז ביי אדריסי, בכיר הקצינים הערבים במשטרת המנדט ומפקד נפת הכפרים במחוז ירושלים, שסיפר לו כי "חאג' אמין עמד להיכנס לירושלים בראש עוזריו, חיילי הלגיון הערבי שאורגן במסגרת הצבא הגרמני. תכניתו הגדולה היתה להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, משרפות ענקיות, דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים יהודי ארץ ישראל וכן יהודי עיראק, מצרים, תימן, סוריה, הלבנון ואפילו מצפון אפריקה, כדי להשמידם בשיטות הס.ס. שהופעלו במחנות ההשמדה באירופה." בימיה האחרונים של המלחמה נתפס אל-חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה ונכלא בכלא פונטנבלו ליד פריז. הוא הוכרז כפושע מלחמה. ארצות ערב שדרשו
לשחררו, ראו בו גיבור לאומי. לאחר שבועות אחדים של מעצר נחטף אל- חוסייני מהכלא, ולאחר המלחמה התגלה בשווייץ ועבר להתגורר במצרים.
בשנת 1954 שב לרגע המופתי חאג' אמין אל טענת 'אל-אקצא בסכנה', כנראה על רקע מגעים שהתנהלו באותה עת ליישובם מחדש של פליטים פלסטינים בארצות ערב וגישושים להסדרי קבע בין מדינות ערביות לבין מדינת ישראל. זו, מכל מקום, היתה 'שירת הברבור' שלו בעניין זה. ב 1966- , שנה לפני שמדינת ישראל איחדה את שני חלקי ירושלים, הספיק אל-חוסייני לבקר בממלכת ירדן. הקמת אש"ף קירבה אותו אל יריביו ההיסטוריים בבית המלוכה ההאשמי. על פי אחת ההערכות קיווה אל-חוסייני לעמוד בראש האוטונומיה שחוסיין מלך ירדן הועיד לגדה המערבית, אבל ב 1974- מת אל-חוסייני בביירות. בקשתו היתה להיקבר בירושלים, אולם מדינת ישראל סירבה לאשר זאת.
OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC
OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.
LES DESSOUS DE L’OPÉRATION MURAL.
Comment le Mossad exfiltra des enfants juifs du Maroc en 1961.
Grâce à David Littman, on a pu regarder en primeur le DVD en français consacré à ses exploits au Maroc, durant l'Opération "Mural", 1961.
Le documentaire est remarquable. Il montre combien le jeune Littman, alors tout juste marié à Gisèle (la future Bat Ye'or), s'est retrouvé au coeur d'une opération clandestine montée par le Mossad.
Jeune idéaliste, Littman, alors agé de 27 ans, fraîchement diplômé, était venu s'installer à Genève avec sa femme et sa fille qui venait de naître. Choqué par le livre de William Schirer "Le Troisième Reich", qui expliquait comment les pays neutres avaient fermé les yeux sur les massacres nazis, Littman voulait absolument aider ses frères juifs.
Il tape aux portes des ONG à Genève et finit par être engagé par l'OSE (Oeuvre de secours pour enfant), qui l'envoie au Maroc pour y expatrier, clandestinement, des centaines d'enfants juifs. L'histoire, désormais, nous la connaissons sur le blog drzz.
Le documentaire nous en apprend bien plus. Les risques, tout d'abord, d'une telle opération. Au Maroc, le Mossad avait recruté Alex Gamon, chef de la Mistegeret, l'armée secrète qui venait en aide aux Juifs au Maroc, pour l'épauler dans l'opération de sauvetage. Deux mois avant que Littman ne débarque à Casablanca, les services secrets marocains avaient démantelé une des filières du Mossad. Les sayanim (agent auxiliaire) de l'organisation de Gamon avaient été jetés en prison et torturés pendant des semaines. Le jeune David Littman l'ignorait totalement lorsqu'il posa ses valises au Maroc.
Il n'imaginait non plus combien l'opération était importante aux yeux des services secrets israéliens. En effet, le responsable de "Mural", en Israël, se trouvait être Shmuel Toledano, numéro 2 du Mossad. Dans le documentaire, celui-ci explique clairement combien cette missions était risquée : "David et sa famille n'auraient pas été tués s'ils avaient été découverts, mais ils auraient pu être torturés et pourrir dans une prison marocaine".
Enfin, "Georges", le contact de Littman à Casablanca, n'avait rien d'un agent de seconde zone. Nous voyons ce retraité s'exprimer pour le documentaire sans apprendre sa véritable importance au sein du Mossad. Comme Littman me l'a affirmé au téléphone, "Georges", homme d'affaire français habitant au Maroc était en réalité Gad Sahar, agent du Mossad gérant l'antenne de l'Institut à Casablanca depuis son retour d'Argentine, là où, quelques mois auparavant, il avait capturé un certain Adolf Eichmann…
Voir ce lien:
OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC
OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.
A la mort de Mohamed V, les émissaires israéliens obtiennent du roi Hassan II un accord officieux qui permet le départ des Juifs en leur établissant des passeports collectifs.
Là encore, les partants seront rachetés au gouvernement marocain par Israel moyennant espèces sonnantes et trébuchantes.
Ce sera l’Opération Yakhin.
Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?
Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie.
Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.
Comment se déroulait l’émigration clandestine ?
L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.
Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?
C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.
Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?
Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.
Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?
Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.
Un accord a-t-il été finalement trouvé ?
C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.
Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?
Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.
משא בערב – שמואל רומאנילי
שער שביעי
טרם אדבר על הדרושים אטיף מלה על בתי כנסיות אשר זכרתי, כי אף בזה חדשה תצמח. המעלה לקורא התורה הוא רק שֻלחן מֻצב ארצה אצל הפתח לראות אור, כי בתוך הבית כמעט ימששו חשך; ועל כן אם לא יעצרם הגשם או השלג, ישימו השלחן חוצה לעזרה, והעם מחציתם ביתה ומחציתם חוצה. העזרה היא החצר לבדה והיא הישיבה. כסאות סביב לה לכל יבא ללמוד, והחכמים יושבים על הארץ אצל פתח בית־הכנסת ולחוץ. וכי תשית לבך, אולי מקבילות דרכיהן לאשר נמצא כתוב בספר. הלא תראה הפסוק במלאכי ׳מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו, ולא אמר ׳ויסגור דלתים ולא תבאו׳, או ׳ויסגור חלונות ולא תאירו׳. ואתה תחזה כי דוכנם הוא כתבנית המזבח הנקרא שלחן ביחזקאל, כמעט לכל מעשהו. ותשוב עוד תראה כי ישעיה: ׳בחצרות קדשי׳, זכריה: ׳תשמור את חצרי׳, נחמיה: ׳ובחצרות בית האלהים׳, ודוד: ׳כי טוב יום בחצריך קראו בשמותיהם בית ה״. כמשפט הזקנים היושבים בשער, ושם כל העם נדון, ישפטו גם הם על סף פתח בית־הכנסת מקום למודם. ואולי אלה דברי דוד ׳בחרתי הסתופף (ר״ל לעמוד על סף) בית אלהי מדור (בחיק) אהלי רשעי. וכמתכנת לשון זאת תמצא בדברי חכמינו ׳תשבו׳ כעין ׳תדורו׳ ר״ל דרך קבע. רק משפט שבתם הוא נגד הנמצא בתלמוד, כי התלמידים ישבו על הארץ והחכמים על הכרים-כי יבא אליהם דבר למשפט, על הרוב, מדינים תשבית השבועה ובין עצומים יפריד החרם. חרם! נשק ומגן האולת והשקר, סלון המכלה כרם ה׳ צבאות, ומוקש נסח מכל עדת לאמים הרודפים עקבות השכל והאמת.
אבל אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה אורחת ערביאים שומרי המלך באה בבית־הכנסת כשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך, איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד, באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח! חית מרעים האלה נקראת סוח״ארא (ר״ל אנשי השכירות). היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש אלוף יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. הוי יוצאי מצרים! ההיתה כזאת בימיכם? העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו; כדבר הזה יעשו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה במלכות הרשעה ההיא. ואתה ענתותי! בא נא אל מלכינו ושרינו, כי מלכי חסד הם, וקרא: ׳דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה״; אבל במערב קום קרא: יקומו, צאו מן המקום הזה!׳ לפני בוא יום השבת אשר אמרתי לדרוש הלכתי אצל הרב ואומר לו: ׳שלמים וכן רבים אוהבי החדשות יתאוו תאוה לשמוע אותי לדרוש; לא ללמוד ממני, כי אהיה כמכניס תבן לעפרוים, רק לדון בדבר החדש. ועתה להפיק רצונם אני שואל את פיך; ואם ייטב בעיניך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, תעשה עמי אות לטובה, פניך ילכו בקרב הבאים, יעבור מלכם לפניהם ובראשם ויראו שונאי ויבשו, כי אתה עזרתני ונחמתני׳. ויען ויאמר: ׳החפץ נתון לך לעשות לעם כטוב בעיניך, ולמען יודע כי אנכי מגן לך, תבא אל בית כנסתי בראשונה, ופיך ישמע כל עמי וכמוני יראו, וכן יעשו בתי כנסיות אחרים׳. נשקתיו על מצחו ויצאתי.
שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו – יורם בילו
שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו
יהודים היו חלק מן הנוף המקומי של המגרב מאות שנים לפני הפלישה הערבית שהשליטה את האסלאם על צפון אפריקה במחצית השנייה של המאה השביעית לספירה. מסורת נפוצה טוענת כי מייסדי היישוב היהודי באזור זה היו פליטים יהודים שנמלטו מיהודה אחרי חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. מסורות אחרות מעלות את זכרם של שבטים ברברים מגדרים שנלחמו בפולשים המוסלמים, ושל ממלכות יהודיות אוטונומיות שהתקיימו בעמק הדרעה מדרום לאנטי־אטלס עד המאה האחת־עשרה. גם אם שורשי המסורות האלה הם מיתולוגיים יותר מאשר היסטוריים, ניתן לראות בהן ביטוי לקדמות היישוב היהודי במגרב (הירשברג תשב״ה: שוראקי תשל״ה: 2000 Goldberg 1983; Schroeter).
למיעוט היהודי היה מעמד משפטי מוגדר בחוק המוסלמי. כד׳ימי, בני חסות, הובטחו ליהודים חופש דת והגנה מרדיפות, אולם בה בעת הם היו כפופים לצורות ממוסדות של אפליה והשפלה. תנאי הקיום שלהם במרוקו לא היו פשוטים בשל שתי עובדות יסוד היסטוריות. ראשית, הרדיפות הקשות של שושלת אלמווחידון הקנאית (1269-1147) מחקו לחלוטין את הנוכחות הנוצרית במרוקו, והותירו את הקהילה היהודית הפגועה והמדולדלת כמיעוט הדתי היחיד בחברה כלל־מוסלמית. בניגוד למרקם העשיר של קהילות דתיות באימפריה העות׳מאנית, שעודד אקלים של סובלנות יחסית, היה במונופול המוסלמי־סוני במרוקו פוטנציאל לאי־סובלנות כלפי הקבוצה החריגה. שנית, התקופות הארוכות של אי־יציבות פוליטית שאפיינו את המגרב עד המאה העשרים, הפכו את המיעוט היהודי חסר הכוח לפגיע במיוחד (לואיס 1996).
מרוקו מתגאה ביותר מאלף שנים רצופות של עצמאות פוליטית, תופעה יוצאת דופן בין ארצות העולם השלישי (שנקטעו רק על ידי הפרוטקטורט, השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בשנים 1956-1912). אולם פני הארץ המבותרים, היריבויות השבטיות, השסעים האזוריים וצמיחתם התדירה של כוחות דתיים ופוליטיים חתרניים בשולי השלטון המרכזי, הולידו מציאות שבה אזורים נרחבים נותרו תקופה ארוכה מחוץ לתחום שליטתו המעשית של הסולטן. תנאי החיים של היהודים שחיו בגבולות ההשפעה של השלטון המרכזי — ׳ארץ האוצר׳ (בלד למכ׳זן) — היו שונים מאלה של אחיהם שחיו מחוץ להם, ב׳ארץ המחלוקת׳(בלד א־סיבה). הראשונים שכנו בעיקר בערים, והיו סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה, שחיו בדרך כלל ברובע היהודי, מלאח, שליד הארמון המלכותי. קרבה זו הקנתה להם את הגנת השלטון, אך גם עשתה אותם פגיעים לעריצותו ולשרירות לבו (שהתבטאו, פעמים רבות, במיסוי כבד). היישובים העירוניים היו גם מרכזי הלמדנות והסמכות של חכמי הדת המוסלמים, שמהם יצאו הדרישות לאכוף ביתר שאת את תקנות הד׳ימי(דשן תשמ״ג; הרשברג תשכ״ה; לואיס 1996).)
יש הטוענים כי ההפרדה החדה בין ערבים לברברים וכן בין ארץ האוצר לארץ המחלוקת מקורה בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, שנועדה להצדיק את השלטון הקולוניאלי(Rabinow 1975)
היהודים ב'ארץ המחלוקת׳ חיו בעיקר בעיירות וביישובים כפריים בהרי האטלס ובעמקי הנהרות שבדרום מרוקו, שתושביהם היו בדרך כלל ברברים, ולא ערבים. הם סבלו פחות מאחיהם בבלד לנ7כ׳ןן מהגבלות דתיות, אך כמיעוט משולל כוח פוליטי בסביבה עתירת מאבקים בין־שבטיים אלימים, הם היו נתונים לחסדיהם של תקיפים מקומיים. רבים מהם היו רוכלים ובעלי מלאכה נודדים, שנאלצו למצוא את מחייתם הרחק מביתם, חשופים לסכנות בדרכים (שוקד ודשן תשנ״ט! Fiammand 1971 1959; Goldberg 1983,2000; Shokeid). היהודים התמודדו עם תנאי חיים אלה של חוסר ביטחון אישי באמצעות רשת סבוכה של קשרים אישיים, שטוו במשך הדורות עם בעלי ברית מקומיים מקרב הערבים והברברים (Rosen 1972; Shokeid 1980). קשרי פטרון-לקוח אלה שיקפו מציאות רבת שנים, שבה חיו היהודים בקרב המוסלמים המקומיים וסיפקו להם שירותים חיוניים Deshen) & Zenner 1982). היחסים בין היהודים למוסלמים היו מורכבים ורבי פנים. הקרבה הפיזית, תלות הגומלין הכלכלית, והקשרים האינטימיים בין הקבוצות חיזקו את ההרמוניה ביניהן, אך לא יכלו למנוע לחלוטין מתיחויות וקונפליקטים עקב ההבדלים הדתיים והאתניים וחוסר השוויון הפוליטי.
המחלוקת בין החוקרים בשאלת האפיון המדויק של היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו מתחלפת בהסכמה כי שתי הקהילות חלקו אמונות ומנהגים תרבותיים רבים, למרות הנבדלות הדתית. ניתן להכליל ולומר כי בכל המרחב המוסלמי היה המרחק התרבותי בין יהודים לבין לא־יהודים קטן יותר מאשר בעולם הנוצרי (1982 ,1976 Sharot) מבלי להיכנס לסיבות שיצרו פער זה, דומה שבמרוקו, שבה היו היהודים חלק מהנוף המקומי במשך מאות רבות של שנים, הקרבה התרבותית בין הקהילות הייתה גדולה במיוחד. פולחן הקדושים, העומד בראש מעיינינו בספר זה, הוא דוגמה מובהקת לקרבה זו.
הערצת צדיקים וקדושים הייתה מרכיב חשוב בחייהם ובזהותם של רבים מיהודי מרוקו. בהיקפה ובסגנונה נשאה תופעה תרבותית זו את חותמו של פולחן הקדושים המוסלמי המקומי, אחד מסימני ההיכר המובהקים של האסלאם המגרבי (;1968 Crapanzano 1973; Dermenghem 1954; Eickelman 1976; Geertz 1926 Geiiner 1969; Westermarck). אולם בה בעת היא גם עוצבה על ידי תפיסת הצדיק במקורות היהודיים הקלסיים, ובייחוד בפיתוחיה המיסטיים בספרות הקבלה (1982 Goldberg 1983, 2000; Idel 2000; Stillman). התלכדותן של שתי מסורות אלה יצרה מערכת דתית מרשימה בחיוניותה. הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את הקדושים למוקדי סמכות דתית וכוח פוליטי באסלאם המגרבי דווקא, הן מחוץ לתחום דיוננו. אציין רק כי התפקיד המיוחס לקדושים בדתות המונותיאיסטיות, כמתווכים ומגשרים בין המאמינים בשר ודם לבין האל המופשט והמרוחק, קיבל משנה תוקף במציאות החברתית ההיררכית של מרוקו, שבה מתווכים היו מרכיב חיוני בכל פעולת גומלין חשובה. תלותם הרבה של היהודים בפטרונים מקומיים לצורכי פרנסה והגנה בחיי היום יום חיזקה בקרבם את התפיסה הדתית של ישועה מכוחם של צדיקים־פטרונים. לכן אין זה מפתיע כי המשימה החיונית ביותר שהם ייעדו לקדושיהם הייתה להצילם משרירות לבם של מתנכלים מוסלמים (בן־עמי תשמ״ד: 2000 Goldberg).
הצדיקים היהודים תוארו במרבית המקרים כרבנים כריזמטיים, המשלבים מידות טרומיות, חיי מופת ובקיאות בתורת הנסתר. שילוב זה הקנה להם כוח רוחני מיוחד, שבדומה לבאראכה המוסלמית (;17-30 ,1975 Crapanzano 1973; Rabinow 1926,1,35-261 Westermarck), לא התפוגג לאחר מותו של הצדיק והיה יכול להיות מנוצל לרווחתם של הנוהים אחריו. אכן, רבים מהצדיקים זכו למעמדם הנעלה רק לאחר מותם, ומעשי הנסים שחוללו היו קשורים בדרך כלל לקבריהם, המצויים בכל רחבי מרוקו, אך בעיקר בדרום המדינה.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
שכר מצווה
בחודש אלול ה׳רד״ת (1844) נחרבה העיר מוגארור בעת המלחמה בין המרוקאים לצרפתים. אנשי העיר, בנעריהם ובזקניהם, נשיהם וטפם, נאלצו לברוח מהעיר עד יעבור זעם, כדי להינצל ממוות ומרעב.
ביו העוזבים היה גם הרב פינטו. חמורים ועגלות לא היו בנמצא, ומשום כך הוכרח הרב להימלט ברגליו, עם בני ביתו. והרב כבר היה בא בימים באותה שנה, בך 86 שנים. המשימה לא היתה קלה עבורו כלל וכלל, ולכן הרכיבו בנו, רבי הדאן, על כתפיו. כך הלך יום תמים, לא עיף ולא יגע, עד שהגיעו למקום מיבטחים-לאזגאר, לביתו של השר מחסידי אומות העולם, לחאז עבדאללה. שם החזיק השר את בני המשפחה, פירנסם וכילכלם בלחם ובמים, ושמר על נפשם מכל צרה פגע, מחרב ומרעב.
כאשר הסתיימה המלחמה והארץ שקטה, נפרדו בני המשפחה לשלום ממארחם, והודו לו על כל הטוב אשר גמל עימם. הרב פינטו בירך את השר, והוריש לו ברכה זאת לזרעו אחריו.
בסערה השמיימה
מנהג היה לו לרב פינטו, להתבודד בכל חודש אלול ולצום בו, כדי לצרף את נפשו ולהגיע מזוכך לימים הנוראים.
כך עשה גם בחודש אלול, שנת הר״ת. נפרד מתלמידיו, והכין את עצמו לקראת הימים הנוראים. והנה, עשרה ימים לפני ראש השנה, יצא הרב מבדידותו ושב אל תלמידיו. לפלא היה הדבר. מייד החל לעסוק בענייני דיומא, ודיבר איתם על מעלת התשובה ועל כך שיעשו תשובה שלמה לפני יום הדין ויום הכיפורים. משסיים לדבר בנושא החל לדבר ברמיזה על עצמו, כשהוא בוכה ועיניו זולגות דמעות. לא ידעו התלמידים את הסיבה, וחשבו שמא ההתרגשות וההתעלות לקראת הימים הנוראים גרמו לו־״ ח פינטו לפרוץ בבכי. אולם, איש מהם לא העז לשאול את הרב מה הסיבה לכך.
בנו, רבי יעקב, רמז להם כי ייצאו אחד אחד ובאין רואה מהחדר, וכך עשו עד שנשארו הוא ואביו בלבד. המשיך הר״ח לשוחח על הימים הנוראים המתקרבים, ואמר לרבי יעקב כי בכל שנה ושנה הוא מחכה בכליון עיניים לימים הללו, המשופעים במצוות. תקיעת שופר, צום יום הכיפורים, סוכה וארבעת המינים, וכך הלאה. ואז אמר לו הרב, כי ״כוח תפילתכם מעורר רעש גדול בשמיים, ודבר גדול הוא״. הבין רבי יעקב כי אביו הצדיק עומד למסור את נפשו הקדושה, יצא אל חבריו וסיפר להם על כך. התפשטה השמועה, וקול צעקה גדולה קם בעיר. התחילו הכל לאמר פרקי תהילים ולהתפלל על רבם, שמא ניתן להעביר את רוע הגזירה והר״ח ימשיך ויאריך ימים.
הרב עצמו שהה עם תלמידיו ברגעיו האחרונים. הוא ביקש מהם כי ימשיכו בדרך התורה והמצוות, כפי שראו אצלו, והבטיח להם נאמנה: ״אני אמשיך ואעמוד לפני הקב״ה בתפילה לאחר מותי, כפי שעשיתי גם בחיי. לא אעזוב אתכם במותי, כפי שלא עזבתי אתכם בחיי״. וכך דיבר איתם במשך חמישה ימים ולילות על עבודת ה׳ ויראתו, ובכי׳ו באלול יצאה נשמתו הקדושה ועלתה בסערה השמיימה.
קרויים חיים
משנתבקש הרב חיים פינטו זצ״ל לישיבה של מעלה, ישבו עליו בניו, כמקובל, את שבעת ימי האבלות. באחד מהימים הללו נתנה העייפות מחמת המבקרים הרבים את אותותיה בבניו של הנפטר, רבי יוסף ורבי יאשיה. רבי הדאן, שנשאר ער, הביט נכוחה, וחשב כי לפניו מחזה תעתועים. אביו המנוח, רבי חיים עליו השלום, ניצב מולו בחדר.
בהלה אחזה את רבי הדאן, והוא צעק צעקה גדולה. התעוררו אחיו בגלל צעקותיו, ואז סיפר להם רבי הדאן: ״הרגע ראיתי את אבא ז״ל מולי״.
בלילה הופיע הר״ ח זצ״ל בחלומו של רבי הדאן, ואמר לו. ״רציתי להופיע אצלך בהקיץ, אולם עתה, לאחר שגילית את הסוד – אבוא אליך רק בחלום״. צדיקים במיתתן קרויים חיים.
הציץ ונפגע
בלילה ההוא נדדה שנתו של יצחק וחנוך מאשדוד. היה זה בכי׳ו באלול, ליל ההילולה של הרב חיים פינטו זצ״ל. לאחר שהתהפך על יצועו וראה כי אינו יכול להירדם, קם בשעה ארבע לפנות בוקר. ביתו נמצא בסמוך לבית הכנסת ע״ש הר״ח פינטו זצוק״ל, הוא פסע לאיטו לעבר המקום. כשהתקרב לבניין שמע קולות קריאה ותפילה מבית הכנסת, שהיה מואר מכל עבריו.
״בארבע לפנות בוקר? מה מתרחש כאן?״ – תמה האיש, התקרב לבניין והציץ מבעד לחלון פנימה. הביט, ואכן ראה כי מקור שאון התפילה והקריאה הוא במתפללים רבים, שמילאו את בית הכנסת.
שוב השתומם האיש, שכן ידע ששום אירוע יזום לא צפוי להיערך בשעה מוקדמת זו, שבה אין יכולים להבחין בין תכלת ללבן.
ניסה איפוא יצחק וחנון להיכנס פנימה. הוא התקרב לדלת, ניסה לפתוח אותה – אך לשווא. הדלת היתה נעולה. בכיסו היו מצויים המפתחות, והוא פתח בעזרת המפתח המתאים את הדלת הנעולה. כשנכנס פנימה, לא ידע את נפשו מרוב חרדה ותדהמה: בית הכנסת היה חשוך, וריק מאדם. דממה שררה במקום. נפש חיה לא היתה שם מבלעדיו.
פחד ואימה נפלו עליו, והוא מיהר לשוב על עקבותיו ומיהר כל עוד רוחו בו לשוב לביתו. בני ביתו ראו כי הוא לא חש בטוב, והביאו אותו בדחיפות לבית החולים, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, לטפל בזעזוע שנגרם לו ממחזה הפלאים בלילה.
מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?
מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?
בספר ״נתיב מצוותיך״ של האדמו״ר מקאמרנא שבגליציה, רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, מופיעה מסורת בדבר תכתובת ענפה בין הבעש״ט לאור החיים באמצעות גיסו ר׳ גרשון מקיטוב ששהה בארץ. מן התכתובת עולה שהשניים כמעט ונפגשו, ואילו היו נפגשים היתה באה מיד גאולה לעולם.
״ורבנו הקדוש אור החיים הקדוש אמר עליו מרן הבעש״ט: שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברוך הוא. ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב. והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת. ומרן הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח – ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו [הבעש״ט את אור החיים] על ידי גיסו הקדוש רבי גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שייסע לירושלים ויתראה עם הקדוש [אור החיים] פנים בפנים? והשיב [אור החיים]: שיכתוב לו, שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו, אם לא? והשיב מרן [הבעש״ט] הקדוש: שאינו רואה את עקביו [של אור החיים]. ואמר הקדוש [אור החיים]: שלא יטריח את עצמו כי לחינם יהיה טרחתו.״
כבה נר המערבי
בעת סעודה שלישית נטל הבעל שם טוב את ידיו, בצע את הלחם ואמר, ״כבה נר המערבי.״ תלמידיו לא הבינו את דבריו ובמוצאי שבת הסביר להם שבאותה השעה נפטר מן העולם רבי חיים בן עטר.
הבבא סאלי ואור החיים
הבבא סאלי היה לומד את הספר ״אור החיים״ על התורה בכל ערב שבת. והיה מקפיד לא לאכול בשבת לפני שסיים ללמוד את כל ״אור החיים״ על הפרשה.
חוכמה מקדם – חזי כהן