אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קמו
רבי יוסך משאש
ס׳ ראה. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום.
שלום.
שני תאומי צביה אגרותיו היקרים הגיעוני, אשר בהם מפציר בי כבודו, להעתיק לו הרמזים שיש לי בס׳ יתרו כמו שהודעתיהו, עוד העתיק לי איזה חדושים, ומפציר בי כבודו להודיעו דעתי עליהם, על זה אין לי זמן עתה, והרמזים שרמזתי בפי יתרו. הם אלו: על וישמע, כבר הודעתיך. ועוד, כתב רש״י ז״ל ע״פ ויבא אהרן וכו', ומשה היכן היה וכו'. שהיה עומד ומשמש, ע״ש. ורמזתי זה בשם מש״ה ר״ת, משה שמש היה. עוד פי׳ רש״י, אנשי חי״ל, עשירים שאינם צריכים להחניף, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת חי״ל נוטריקון למפרע, לא יהיו חנפים. עוד פי׳ רש״י, אנשי אמת, אלו בעלי הבטחה, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת אמ״ת נוטריקון, אנשים מובטחים תמיד. עוד, ויל״ך ל״ו א״ל ארצ״ו, פי׳ רש״י לגייר בני משפחתו, ע״ש. ורמזתי זה בנוטריקון הכתוב, והלך יתרו לארצו, כדי לגייר ולהפוך את לב אוהביו רעיו צדיקים וישרים. עוד כבד את אביך וכוי, כב״ד בגימטרייא הוי״ה, לרמוז מ״ש רז״ל בקדושין דף ל׳, וז״ל: בזמן שאדם מכבר אביו ואמו, אמר הקב״ה, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, עכ״ל, ע״ש. ומור דודי הרה״ג כמוהר״ר דוד משאש זלה״ה רמז זה במלת כב״ד נוטריקון כאלו ביניהם דרתי. זכו״ר, אותיות כרו״ז, לרמוז מ״ש מודם בא״ח סי׳ רנ״ו, דסמוך לשבת מכריז ש״צ להכין עצמם לשבת וכוי, ע״ש. ועוד, לא תגנב במספר קטן עולה י״ח, כמנין שחו״ק במספר קטן, לרמוז מ״ש רז״ל לא תגנב אפילו בשחוק. ועוד ויחד יתרו על כל הטוב״ה, נוטריקון בהפוך אתוון, היא טובת המן באר והתורה, ע״כ. ועוד יש לי הרבה רמזים בפרשיות אחרות, ולכשאפנה אעתיקם לכבודו, עם מה שאגלה דעתי באותם החדושים ששלחת לי, ושלום.
אני היו״ם ס׳׳ט
קמז
פ׳ הנז׳.
ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. קח גא עוד ידידי מהמוכן:
אג׳ווילוס. זה נוסח כתובה בלויה וישנה נכתבה במכנאס באדר תצ״ח לפ״ק, איך השה״ט הבחו״ן, יניק וחכים, כד׳ אברהם ס״ט, בכהה״ט החכם השלם ספרא דווקנא כעזרא, כהה״ר יצחק זלה״ה, בכהה״ט זית רענן יפה פרי תואר, חכמה רבה בכלי מפואר, החסיד העניו, כמה״ר ראובן זלה״ה, בכהה׳׳ט החכם השלם, השיב רבים מעון, כהה״ר יעקב ז״ל, בלא״ץ יסוד עולם, גוזר לגזרים ים החכמה, ומוציא לאוד כל תעלומה, מוה״ר הרה״ג מעו״מ, כמהור׳׳ר אברהם זצ״ל, המכונה אג׳ווילוס, ע״כ יכולתי להכיר בשטר כתו׳ הזה, והשאר נמחק ונקרע ולא נשאר ממנו רושם כלל.
אדארוקי. הרה״ג כמוהר״ר אברהם אדארוקי זלה״ה, כך נמצא מתואר בטופס קב״ע על שטר זכיה מש׳ ת״ל לפ״ק. ועוד מצאתי טופס פסק קטן על היזק ראיה, וחתום עליו הרב כמוהר״ר חסאן אדארוקי זלה״ה, זמנו ש׳ תכ״ט לפ״ק. ועוד מצאתי משמו איזה חדושים בכת״י על רש״י בחומש. משני המשפחות הגז׳, לא נשאר שום זכר בעיר כלל. ושלום.
אני היו״ם ס"ט
יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה – אבי פיקאר
עמדה זו עברה שינוי משמעותי בשנות הארבעים. שאלת ההצלה של יהודי אירופה והצורך של העם היהודי במקלט בטוח הפכו לסוגיה קונקרטית, במיוחד במהלך השואה ובעקבותיה. גם ההתקדמות לקראת הקמתה של מדינה יהודית תוך כדי עימות עם הערבים, הביאה לשינוי המדיניות. מכאן ואילך הייתה ההכרעה האסטרטגית של התנועה הציונית עלייה המונית. העלייה נועדה לכל יהודי הזקוק למקלט והעלאת עולים בכמות גדולה נתפסה לא רק כצורך, אלא גם כערך וכמרכיב חיוני בהפיכת היהודים במהירות לרוב בארץ. במסגרת אסטרטגיה זו שולבו גם יהודי ארצות האסלאם כמאגר כוח אדם הכרחי לכינונה של המדינה היהודית העתידה לקום.
כך, באבחה אחת, התקבלה הכרעה בשתי הסוגיות הנדונות: מורשת קולוניאלית מול אתוס לאומי והצלת יהודים מול בניין הארץ. לאור אירועי השואה והמאבק על הקמת המדינה, מדיניות העלייה של התנועה הציונית דגלה בעלייה המונית כמו גם בשילובם של יהודי ארצות האסלאם בעלייה זו. הסיסמה 'עלייה חופשית' הייתה לדגל ולסמל במהלך המאבק בבריטים, וה Raison d'etre של המדינה העברית היה הצורך במקלט ליהודים נרדפים. בפועל הוחל ביישום מדיניות של עלייה המונית מיד בתום מלחמת העצמאות.
הסיבות והשיקולים שהביאו רבים לצדד בעלייה אטית ונבחרת במהלך תקופת היישוב לא ירדו לחלוטין מעל הפרק גם לאחר הקמת המדינה. העדפתה של עלייה גדולה באה על חשבון צרכים אחרים ועקרונות אחרים, והייתה האידאולוגיה הרשמית והמוכרת. הדיבור על עלייה גדולה והמונית היה 'בון טון'. כמו הלך הרוח שהסתייג מיהודי ארצות האסלאם, כך גם הסתייגות מהעלייה ההמונית נחשבה בראשית שנותיה של המדינה בלתי תקין בשיח הציוני. עם זאת הארץ הרבה, באופן יחסי לעיתונים אחרים מהתקופה, לתת ביטוי לקולות הקוראים להגבלת העלייה ולמעבר לעלייה סלקטיבית.
הערת המחבר : ראו, למשל, הארץ, מאמר מערכת, 1951.11.12 .במאמר נטען שעלייה גדולה לא תצליח לעולם להדביק את הפער הדמוגרפי עם הערבים, ולעומת זאת העלייה כמות שהיא פוגעת ביתרון האיכותי של המדינה.
- מדיניות הסלקציה והוויכוח עליה היה בכך חיזוק לטיעונים של מתנגדי הקשיים בקליטת העלייה ההמונית היו עצומים. העלייה ההמונית משנות העשרים והשלושים. הממדים והסיטואציה היו שונים לחלוטין, אולם הטיעונים שעלו על הפרק בראשית ימי המדינה היו במידה לא מבוטלת המשכם של הטיעונים מתקופת היישוב. המדינה הצעירה התקשתה לספק שירותים בסיסיים להמוני העולים והמצב הכלכלי והחברתי הלך והחריף. ישראל עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת. על רקע זה ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם, פרי המורשת הקולוניאלית, התבטאה בחריפות יחסית. המבנה האתני של החברה הישראלית והדבר היה לצנינים בעיני רבים.
הקמת המדינה והעלייה ההמונית שבאה בעקבותיה הפיגו את החרדה הדמוגרפית מפני העדרו של רוב יהודי במדינת ישראל. אולם הרכבה של העלייה הביא לעלייתה של חרדה דמוגרפית חדשה' מאובדן הרוב האירופי ומשינוי צביונה של מדינת היהודים.
הביטוי המובהק ביותר לגישה זו פורסם בהארץ. הייתה זו סדרת מאמריו של אריה גלבלום באפריל 1949 ,ובעיקר המאמר שדן בעלייה מצפון אפריקה. גלבלום התייחס בצורה פטרונית ליהודי ארצות האסלאם והסתייג באופן ברור מהעלאתם של יהודים מצפון אפריקה – הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות אלה. הוא תיאר אותם כ'עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני […].הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיוויים והפראיים […]'. המאמר הוא דוגמה קיצונית לחרדה מפני יהודי ארצות האסלאם ולחשש מהשפעתם על צביונה העתידי של ישראל. הוא בוטה וחריג בקיצוניותו ובניסוחו, אך ביטא מגמה שרווחה בשיח הציבורי.
הערת המחבר : מאמרו של גלבלום הוזכר בהרחבה במחקר על התקופה. צור, אימת הקרנבל, מוקדש ברובו למאמר זה. ראו גם משה ליסק, 'דימויי עולים', קתדרה, חוב' 43( ניסן תשמ"ז), עמ' 127-128 ;שמואל שגב, מבצע יכין, גבעתיים 1984 ,עמ' 43-45 .שגב מציין שלמאמרו של גלבלום הייתה השפעה רבה על קובעי המדיניות. זו גם דעתו של חזי לופבן, איש יוצא אל אחיו, תל-אביב 1967 ,עמ' 173 .וכן של יוסף תדגי, 'יהודי מרוקו והציונות', בתוך: בנימין פינקוס ודניאל בן-סימון (עורכים), יהדות צרפת, הציונות ומדינת ישראל, קריית שדה- בוקר 1992 ,עמ' 312 .צבי צמרת (עלי גשר צר, קריית שדה-בוקר 1997 ,עמ' 79 (מציין שגלבלום היה עיתונאי נחשב ועמדותיו לא היו חריגות. תגובות למאמרו של אריה גלבלום מקובצים בספרו של שמעון רובינשטיין, מברלד עד מעברת ראש פינה, תל- אביב .339-290 'עמ, 1993
Non à la cohabitation dans les médinas
Non à la cohabitation dans les médinas
Après des siècles de confinement dans les mellahs, les Juifs avaient commencé, dès avant la fin de l'écroulement du Maroc, et surtout depuis l'instauration du Protectorat, à essaimer en dehors du quartier juif. Les autorités du Protectorat voyaient la confirmation de la fin du statut discriminatoire des Juifs, dans ce phénomène de cohabitation au cœur des médinas. Mais déjà, au milieu des années trente, les autorités chérifiennes s'en étaient émues. Le problème était particulièrement sensible à Casablanca et à Marrakech.
Le 7 décembre 1934, le chef du Contrôle Civil de la Région de Casablanca demandait des instructions à la Résidence sur le sort à réserver à une lettre-circulaire que le Grand Vizir lui demandait de transmettre au pacha de la ville. Cette circulaire visait à interdire à l'avenir, pour des motifs religieux et culturels, l'installation, à quelque titre que ce soit, propriétaire ou locataire, de familles juives dans les médinas, aux côtés des Musulmans. Embarrassée par cette requête contraire à sa politique depuis l'instauration du Protectorat, la Résidence, après des semaines de consultations, avait fini par clarifier sa position sur cette question délicate, en mars 1935 ? <׳< Monsieur le Conseiller du Gouvernement Chérifien a exposé les résultats de cette enquête au Grand Vizir.
Si Hadj ElMokri a bien confirmé que la cohabitation des Juifs n'était pas chose nouvelle dans la médina de Casablanca. Depuis l'établissement du Protectorat, des familles juives, parmi les plus riches, ont quitté le mellah pour s'installer en médina. Le Grand Vizir reconnaît qu'il y a là une situation ancienne à laquelle il ne pourrait être touché qu'avec beaucoup de prudence.
Par contre, la nouvelle Médina et la cité des Habous sont restées jusqu'ici indemnes de ce mélange, à quelques exceptions près, ainsi que l'a d'ailleurs signalé le chef de la Region civile, M. Courtin. C'est cette situation que vise spécialement le Grand Vizir qui a exprimé à nouveau l'intérêt de Sa Majesté, attachée à prévenir, là au moins, des cohabitations qu'Elle estime néfastes, tant au point de vue religieux que politique.
Dans ces conditions, M. Orthlieb pourra sans inconvénients, exposer verbalement au pacha, les désirs du Makhzen, en lui faisant ressortir qu'il ne s'agit pas de toucher à l'état de fait actuel, mais bien de veiller à ce que les Israélites ne puissent à 1'avenir s'installer dans la Nouvelle Médina ou la cité des Habous. »
Le Grand Vizir revint à la charge en novembre 1936, à l'occasion du séjour du sultan à Marrakech, pour exposer la situation, particulière en ce domaine, de la capitale du sud :
" Au cours de l'entretien, Son Excellence a exposé que Sa Majesté Chérifienne avait eu son attention attirée par la situation spéciale de Marrakech, résultant d'une part, de la cohabitation des éléments Israélites et musulmans, dans certains quartiers spécifiquement musulmans circonvoisins du mellah, et de l’emploi de domestiques musulmanes par beaucoup de familles Israélites demeurant à l'intérieur du mellah, de jeunes filles et jeunes femmes musulmanes.
De nombreuses plaintes seraient parvenues à Sa Majesté de la part de Musulmans qui s'élèvent contre cette cohabitation, génératrice d'incidents multiples, jusqu'ici peu graves, mais susceptibles, si l'on n'y met bon ordre, de devenir des plus aigus et contre les scandales nés au mellah, par suite de rapports intimes qu'entretiennent certains chefs de familles ou leurs fils avec les servantes musulmanes dans leur maison. Scandales qui atteignent profondément la morale et les susceptibilités des Musulmans… »
En droit musulman, les habous (en arabe : الحبوس) sont un type de législation relative à la propriété foncière. Ils peuvent être classifiés en trois types : publics, privés ou mixtes. (Le terme « habous » est essentiellement utilisé dans le Maghreb.
On raconte dans un hadîth qu'Omar ibn al-Khattâb aurait demandé au prophète Mahomet ce qu'il pouvait faire de sa terre pour être agréable à Allah. Le prophète lui aurait répondu ceci: « Immobilise la de façon à ce qu'elle ne puisse être ni vendue, ni donnée, ni transmise en héritage et distribues-en les revenus aux pauvres ». Omar suivit ce conseil et déclara que la terre dont il s'agit ne pourrait faire l'objet, à l'avenir, ni d'une vente ni d'une donation. Elle ne pourrait pas être transmise non plus en héritage et que ses revenus seraient employés à secourir les pauvres, les voyageurs et les hôtes
Également appelés waqf ou « biens de main-morte », ils désignent un bien foncier ou immobilier couvert par les habous et inaliénable : il ne peut être vendu ou échangé. Le fondateur bénéficie de l'usufruit du bien durant sa vie. À sa mort, son pouvoir économique est conservé intact au sein du groupe familial auquel il appartient. Lorsque la lignée des bénéficiaires vient à s'éteindre, le bien est affecté à des œuvres charitables ou pieuses que le fondateur a toujours pris soin de désigner dans l'acte constitutif. Le bien rentre ainsi dans la catégorie des habous publics. Le but d'immobiliser le statut juridique d'un bien est de pérenniser le capital au sein du groupe familial et donc la hiérarchie sociale de la famille
משפחת היחס – שלשלת היחס – דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
הבן השלישי, רבי שלמה הראשון, השתתף גם הוא בכתיבת המאורעות ההיסטוריים בזמנו ונמצאים בידינו קטעים אחדים משנים שנ"ג – שנ"ה,שכתב בעברית ובערבית. עליו כותב רבי שמואל המלקט, היה חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט. הוא היה מלמד בישיבה הלכות טרפות. במקום אחד הוא כותב : [הנראה לעניות דעתי] אני הצעיר שלמה אבן דנאן זה כמה בלימודי לתלמידים הלכות טרפות.
ייתכן שהיה גם חבר בית הדין. בכתובי יד נמצאו ממנו פסקים משנת שפ"ו ושצ"ח. ונראה שהוא מחבר השיר לחג הסוכות " שחרי נפשי ורוני עורי לעבודת קוני, סידור אהבת הקדמונים.
לפני שנבוא אל בניו של רבי שמואל אבן דנאן עלינו להזכיר את רבי סעדיה ב"ר יעקב אבן דנאן, פייטן ומשורר בעל שיעור קומה. הוא חיבר פיוט שקול " אבוא ביתך למחנה שכינה ", שהיו רגילים לשוררו בפאס בבית הכנסת של התושבים בכל בוקר לפני התפילה. בכתובי יד באוקספורד נמצאים כמה שירים מרבי סעדיה אבן דנאן, אחד מהם הוש"ע ( שפ"א ) וכנראה שהם לרבי סעדיה זה.
לרבי שמואל השלישי היו שני בנים : סעדיה ואברהם.
רבי סעדיה השלישי ב"ר שמואל אבן דנאן, היה דיין וחבר המעמד. חתום על תקנות פאס מן השנים 1647 ואילך. משנפטר רבי שאול סירירו בשנת 1655, נתמנה רבי סעדיה לאב בית הדין ובתקנות משנים אלו הוא חתום ראשון, בהסכמה משנת 1649, שנעשתה כדי לחזק את עמדתו של הנגיד רבי יצחק הצרפתי, חתום בשמו ראשון. הוא האריך ימים הרבה ונפטר בחודש אב ת"מ- 1680.
מחיבוריו נשאר בכתובי יד ספר פסקי דינים. כמה מפסקיו הועתקו לספר התקנות של פאס. וכן יש מפסקיו ב " פרפראות לחכמה " . כשהיה רבי יעקב ששפורטאש רב בסאלי החליפו ביניהם שאלות ותשובות בשנת 1642. באוסף ששון בלונדון, נמצא פירושו לתורה. במקום אחר נמצא התאריך ת"ד – 1644.
אחיו רבי אברהם נמנה גם הוא עם חכמי פאס, והוא כנראה החכם בשם זה, שאישר את ההסכמות שנעשו בשנת ש"ם. רבי אברהם היה גם דרשן. בסוף ספר הפסיקתא, נצא בכתב ידו הקטע הבא : בסימן טוב התחלתי לדרוש בבית הכנסת של התושבים, ה' ירחיב גבולו, בחברא אור ד' לשבוע בחודש אני לדודי ודוי לי אך טוב לישראל.
הנושא שלי היה כל המצוה אשר אנוכי מצריך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם שנה אראינו ביש"ע ( שפ"ב ) אלהים. אני הצעיר בתלמידים עבד רחמן וחנן אברהם אבן דנאן ס"ט.
לרבי אברהם היה בן בשם רבי סעדיה הרביעי, וגם הוא עסק בכתיבת המאורעות, והגיעו לידינו רשימותיו שמן השנים שפ"ד, שצ"ו ( שער רביעי ).
לרבי סעדיה השלישי היו שני בנים : שאול ויהודה.
רבי שאול אבן דנאן נמנה עם חכמי פאס החשובים בדורו. הוא היה מוהל ובנו שמואל מזכיר ברשימה שלו בשנת תכ"ח, את פנקס המלות שלו. היה חבר בית דינו של רבי יהודה עוזיאל. הוא חתום יחד עמו על פסק דין משנת תמ"ו – 1686. וכן הוא מסכים יחד עם חכמי העיר, ולא ראשי הקהל, על תקנה בפאס משנת תמ"ח. נפטר בשבעה באלול תמ"ט – 1689. והתיר אחריו ארבעה בנים, סעדיה, אברהם, שמואל ויעקב.
רבי יהודה, תקופה מסוימת בחייו עשה בתיטואן ושם נשא אשה ונולד בנו. רבי יהודה נזכר בפסק הדין משנת תע"ה בעניין החזקה על בית הכנסת התושבים בפאס.
רבי יונה נולד וגדל בתיטואן, ואחרי שנשא אשה ונולדו לו בנים ובנות החזירו אביו רבי יהודה לפאס. היה למדן מופלג, וכל תלמידי החכמים של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיוניו. הוא עסק גם בחכמת והיו לו – לפי עדותו של כרוניקן רבי שמואל אבן דנאן – ידיעות רבות בפילוסופיה ובדקדוק והיה גם משורר. נפטר צעיר לימים מאוד, בדבר, בסיון ת"מ – 1680. חידושים משמו הביא רבי אלעזר בהלול בספרו מראה עיניים.
לרבי יהודה היה גם בן שני בשם סעדיה, הוא מחבר הקטע משנת תנ"ט שבכרוניקה החמישית. נשא את בתו של רבי שאול אבן דנאן.
הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.- מחקרי אליעזר – אליעזר בשן
הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.
בחברה המסורתית תפקיד החינוך הוא להכשיר את הבנים להשתתפות בתפילות, בקריאה בתורה ולימודיה. כיוון שבת אינה מצווה ללמוד תורה ואינה שותפה בחיי בית הכנסת, לא קיבלה הבת במרוקו חינוך בבית הספר אלא במסגרת המשפחה, מאמה מסבתה כדי שתוכל לנהל משק בית, ותדע את המצוות והמנהגים המוטלים עליה בתור רעיה ואם .
כמו בשאר ארצות האסלאם, המנהיגות היהודית במרוקו לא דאגה לחינוך הבנות. הרבנים נטו לדעתו של רבי אליעזר " שכל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות " ( משנה סוטה ). בניגוד לדעתו של בן עזאי שאמר " חייב אדם ללמד את בתו תורה ". עמדתו של רבי אליעזר התקבלה גם על ידי חכמי הדורות הבאים, ביניהם רבי נסים בן יעקב מקירואן הכותב : " לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה.
שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כתב על הנשים שפגש :
" הנשים יפות מראה…רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ובדעת. אינו מכירות לדבר לקרוא או לכתוב יהודית ערבית או ספרדית…אף לא מתפללות עם כי הוטל עליהן מחכמי המשנה ( ברכות פרק ג ) כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".
תיירים אירופאים שביקרו במרוקו במאות הי"ח והי"ט ציינו שהנשים היהודיות בורות, אינן הולכות לבית הכנסת, ואף היהודים העשירים אינם מלמדים את בנותיהם קריאה וכתיבה. יש המשווים בורותן עם זו של המוסלמיות. ממקורות אחרים ניתן להסיק כי היו יהודים עשירים שבנותיהן למדו באמצעות מורים או מורות פרטיים.
ביתי ספר לבנות יהודיות נפתחו במרוקו החל בשנות השישים של המאה ה-19 ואילך. בית הספר הראשון נפתח בשנת 1862 בתיטואן על ידי חברת " כל ישאל חברים " בסיוען של " אגודת אחים " ( האגודה המקבילה באנגליה לכי"ח, ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. מספר התלמידות עלה משנה לשנה.
בשנת 1872 למדו 120 תלמידות ובשנת 1907 – 332. בשנת 1863 ביקר משה מונטיפיורי בטנג'יר ותרם 300 לי"ש למען חינוך הבנות לזכר רעייתו יהודית.. ואמנם בית הספר נפתח בעיר זו בשנת 1865. בערים הפנימיות היותר שמרניות החלו בנות ללמוד יותר מאוחר. בפאס רק בשנת 1899.
בשנת 1942 היו בתי ספר לבנות ב-12 ערים במרוקו. מה היו הסיבות להסכמת הרבנים ורבים מההורים שהתייחסו בחשדנות לחינוך ממוסד של הבנות ? אחת מהן כי לימוד מלאכות כמו תפירה, אריגה וסריגה עשויה להועיל לצריכה עצמית וכמקור הכנסה לפרנסת המשפחה. אולם דימני שזו אינה הסיבה היחידה.
סיבה נוספת ומכרעת היא הפעילות של המיסיונרים במרוקו והסכנות שנשקפו לבנות שלא קיבלו חינוך יהודי ממוסד והן יהיו טרף לחינוך הנוצרי.מנזר פרציסקני נפתח בתיטואן לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנת 1860. בקזבלנקה בשנת 1868 במזאגאן בשנת 1869 בסאפי בשנת 1888 וברבאט בשנת 1890.
גורם מיסיונרי פעיל ביותר מאשר הקתולים היו האנגליקנים שפיתחו מערכת חינוך מסועפת. האגודה הראשונה ששלחה שליח למרוקו הייתה British and foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804, ונציגה ג. בורואי פעל בטנג'יר, בתיטואן ובמוגאדור. עוזרו היה חיים בן עטר הנזכר בשנת 1839 כמי שמכר עותקים של " הברית החדשה ". חלה הפסקה בפעילותה שחודשה רק בשנת 1882. בין האנגליקנים האגודה הפעילה ביותר בתחום החינוך של הנערות במרוקו, הייתה הלונדונית בשם : London society for promoting christianity amongst the jews שנוסדה בשנת 1809. היא החלה בפעילות מיסיונרית למרוקו בשנות ה-40 של המאה ה-19, כולם משומדים, אלכסנדר לוי ביון 1843 – 1847, ח"א מרקהיים 1852 – 1854. מ-1875 ואילך נפתח מרכז קבוע במוגאדור בראשותו של ג'ימס ברנט גינצבורג, ורשתה הייתה פרושה על פני ערים אחרות ברחבי מרוקו. בשנים הבאות הגיעו אנשי הצוות גם לעיירות ולכפרים בדרום באזור הרי האטלס ובעמקים שבין ההרים.
אין זה מקרה שהבסיס המרכזי במרוקו היה במוגאדור. בה הייתה במחציתה השנייה של המאה ה-19 קהילה יהודית בת כ-10 עד 12 אלף יהודים, וחשיבותה נבעה בעיקר בגלל היותה מרכז מסחרי של דרום מרוקו, נמל היצוא למוצרים שנשלחו מאזור זה לארצות אירופה, והיהודים השתלבו במערכת זו. הייתה בה קהילה של סוחרים אנגלים, שדתם אנגליקנית ושהיו עשויים לשמש עורף חיובי לפעילות של המיסיון האנגליקני. משנת 1875 עד סוף המאה פעלו 9 אגודות פרוטסטנטיות במרוקו, רובן מאנגליה, אבל הבכורה מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והאנטיסיביות באופי הפעולות הייתה כאמור הלונדונית, ומירב הפרטים ידועים על אגודה זו ופעולותיה. מערכת החינוך שלה הייתה הגדולה ביותר במרוקו, לעומת אגודות אחרות.
בראש המשלחת במוגאדור משנת 1875 עד 1866 עמד ג"ב גיננצבורג, יהודי יליד רוסיה שעבר לאנגליה ב-1846, הוטבל לאחר שנה, ב-1849 התקבל ללימודים תיאולוגים בקולג' אנגליקני בה למד שלוש שנים, וב-1853 הצטרף לאגודה הלונדונית. נשלח למולה אוזן ( באלזאס ), לאלג'יריה מ-1864 עד 1875. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870 ו-1873.
בשנת 1886 נשלח לקושטא בה נפטר בשנת 1898 הוא היה מיסיונר מסור לשליחותו, ופיתח מערכת חינוך והסברה.
מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי
על פי חוקי האיסלאם כל מי שאינו מקבל על עצמו את דת האיסלאם הנו נחשב לכופר ודינו מוות אולם בתקופת הכיבושים שינה החליפה עומר את הגזרה וכינה את היהודים והנוצרים אהל דימה דהיינו אנשי חסות הזכאים לחיות תחת השלטון המוסלמי בתנאי שישלמו את המיסים ג׳זיה וארדיה.
תשלומי המס שולמו לאוצר האיסלאם בית אל מאל בתנאים משפילים כגון זחילה בראש מורכן עד לגובה המס.
בפתח הכניסה לגובה המס עמד בריון שהיכה בשוט את הבאים לפדות את חובם והציע להם להתאסלם ולהכיר במוחמד כנביא וכשליח ה׳.
רבים מהיהודים שחיו תחת השלטון המוסלמי התאסלמו בעל כורחם כתוצאה ממצוקה כלכלית וחוסר יכולת להמשיך ולשלם את המיסים הגבוהים.
לא תמיד היהודים שהמרו את דתם האמינו בדת האיסלאם כדת עדיפה וכל יהודי שהואשם ברמייה הוצא להורג.
שנאת העם היהודי מתבטאת בספר הקוראן בוואריאציות שונות ומשונות לדוגמא, מצטט: ״שכיום אינם מאמינים באללה וביום האחרון״.
- מיהו בר הסמכא ועל איזו עובדות הסתמך הכותב בקובעו נחרצות שהיהודים אינם מאמינים באלוהים?
- מאין הכירו עורכי הקוראן את האלוהים אם לא דרך היהודים?
השנאה התהומית של עורכי הקוראן כלפי היהודים נבעה מהסיבה שהעם היהודי לא האמין בשליחותו של מוחמד כנביא.
- איך אפשר לכנות אדם שתקף ורצח חפים מפשע כשליח ה׳? רוב פסוקי הקוראן מלווים בקטרוג ובצווים מגוחכים בשם ה׳ כגון,
מצטט: ״הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם״ סוף ציטוט. מסר רצחני הבא להצדיק בדיעבד את מלחמותיו של מוחמד נגד השבטים היהודים שגורשו ונרצחו כביכול על פי הוראות ה׳.
המסר הלוחמני בסורה9 פסוק 29 בבשורת החסינות מתפרש לשני פנים, מחד הדרישה להמשיך במלחמה כפי שמוחמד נהג נגד היהודים ומאידך אם לא רצחתם אותם והשארתם אותם בחיים אז שיחיו בהשפלה וישלמו מיסים כבדים לשליטיהם המוסלמים.
המסקנה היחידה המוסקת מפסוקי הקוראן היא שאין מקום להשוות את ספר הקוראן לספר קדוש בעיקר מחמת הטפותיו ושידוליו לרצח חפים מפשע ועל העוינות העיוורת המוקדשת בספר נגד העם היהודי ללא הבחנה.
♦ האם יתכן שאלוהים יכנה את עם הבחירה כופרים וימליץ למוסלמים להילחם בהם ולהשפיל אותם עד עפר?
" המאמינים מה לכם כי כאשר מצווים עליכם להיחלץ למלחמה למען אללאה, אתם כאילו צונחים בכבדות לארץ . המבכרים אתם את חיי העולם הזה על חיי העולם הבא ?
אחד הנושאים החשובים והמומלצים למאמיני האיסלאם מתמקד בהקרבת חייהם בעולם הזה למען חיי העולם הבא. אידיאולוגיה המבוססת על תורת הפגנים שהאמינו שחללי המלחמה השהידים יעלו במותם לגן עדן ויזכו בשבעים ושתיים נערות בתולות שתקדמנה את פניהם. מוחמד בתחילת דרכו דחה את תורת ה׳שוהדה׳ אולם עם חלוף הזמן אימץ את הרעיון לצרכיו הצבאיים ולבסוף אף הוסיף אותה כחוק אלוהי לדת האיסלאם. דברי הבל אלו נטעו בלבבות הלוחמים הנאיביים את התקווה שלנפילתם במלחמות הקודש יש תועלת.
מאמיני האיסלאם מעולם לא שאלו מדוע המלחמות לכיבושים והכנעת עמים בחרב מכונות מלחמות קודש ומאין ההבטחה שהשהידים יזכו בשבעים ושתיים בתולות בעולם הבא?
כיבושי האיסלאם כונו בפי מנהיגי האיסלאם ״מלחמות קודש״ למען אללה כדי להחדיר מוטיבציה לרוחות הלוחמים שנצטוו להיחלץ למלחמה וחששו באמת ובתמים מאובדן חייהם במלחמה.
עורכי הקוראן היתלו וניצלו את תמימותם של המאמינים והחדירו לתת הכרתם לבכר את חיי העולם הבא על חיי העולם הזה בניגוד לצו האלוהי המורה לכל אדם – ושמרתם לנפשותיכם.
- למען מה ברא אלוהים את האדם כדי שימסור את נפשו לבורא בטרם עת?
- האם כל פושע וכל רוצח אכזר שחטא כל ימי חייו יהיה זכאי בנופלו במלחמה להגיע לגן העדן ולזכות באותן שבעים ושתיים בתולות?
- האם גן העדן נועד אך ורק לתענוגות עם בתולות כמתואר בקוראן?
אלו דברי בלע ואחיזת עיניים הרחוקים מהמציאות ומרצון האל.
* ג׳זיה היא מונח מוסלמי לתשלום מם שפירושו ״מס גולגולת״ המס חל על היהודים והנוצרים שחיו תחת שלטון האיסלאם, הם הוכרחו לשלם בנוסף גם מס על אדמותיהם שכונה ״ארדיה״ או ״חארג׳״.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb Edite par M. Abitbol
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Le recueil d'articles que nous présentons constitue l'essentiel des Actes du Colloque sur les communautés juives des marges sahariennes du Maghreb, tenu en mars 1980 à Jérusalem, à l'initiative du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord (Jérusalem) et de l'Institut de Recherches Méditerranéennes (Aix-en-Provence).
Tout comme lors des précédentes rencontres, organisateurs et participants ne prétendent guère donner un tableau complet de l'évolution de ces communautés dont les origines remontent probablement aux débuts de la présence juive en Afrique du Nord et dont l'extrême dispersion géographique — de l'Anti-Atlas aux confins de la Cyré- naïque — les rendent aussi omniprésentes qu'insaisissables.
Omniprésentes — ces communautés le sont tout d'abord dans la mémoire collective ou dans l'imagination des Juifs maghrébins qui firent du Dra' marocain, le berceau d'un "royaume" juif du Haut Moyen-Age, de Tamentit au Touat, — ravagé au XVIe siècle par les appels au Jihad d'al-Maghili — une "nouvelle Jérusalem" et de Djerba, l'île-refuge des Cohanim chassés de Palestine après la destruction du Temple.
יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
אכן, השנים הראשונות שלאחר העצמאות עמדו בסימן התרחבותם של כל המוסדות היהודיים – בין חינוכיים בין חברתיים ובין מקצועיים. ב־1958 היו 95% מילדי היהודים כלולים ברשתות החינוך, רובם בבתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), 90% קיבלו טיפול רפואי סדיר באמצעות אוז״ע־מארוקו, ואילו אור״ט סיפק הכשרה מקצועית איכותית לכל נער יהודי שרצה בכך, בו בזמן ששום מוסד מארוקאי לא יכול היה להבטיח הכשרה דומה לצעירי המוסלמים.
אולם מצב־הדברים הזה סופו שהעלה את חמתם של אי־אלה חוגים מוסלמיים מן האופוזיציה כמו גם של עתוני המפלגה הלאומנית אסתקלאל, שהחל ב־1958 החלו לתבוע את הלאמת המוסדות הסוציאליים היהודיים, או לפחות את המארוקניזציה של אותם מוסדות ופתיחתם בפני המוסלמים.
הנה כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש ממוסדות כי״ח, ואילו שני השלישים הנותרים נשארו בפיקוחה של משלחת כי״ח בקאזאבלנקה, שמאותה שעה היא קרויה אתיחאד ומאז והלאה חייבים אזרחים מארוקאים בלבד לנהל את פעילותה. בתי־הספר של כי״ח, שלשוןן הלימוד בהם היתה, בעיקרו של דבר, צרפתית, נאלצו גם להקדיש יותר מקום להקניית הלשון הערבית. דבר זה כשלעצמו אין בו כל פסול, כמובן, אלא שרבים מיהודי מארוקו ראו, בד בבד עם כניסתה של מארוקו לליגה הערבית והפסקת קשרי־הדואר בין מארוקו לישראל, במדיניות זו של סיערוב בחוזק־יד אות המבשר תקופה חדשה ומדיניות חדשה כלפי יהודי הארץ. ביקורו של הקולונל נאצר בקאזאבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה אגוז ובה 44 יהודים מארוקאים (בהם 24 ילדים) שהפליגו במחתרת לישראל, בדרך גיברלטר, אך הדגישו אצל היהודים את הרושם השלילי הזה. בחודש שלאחר־כך, ביתר דיוק ב־28 בפברואר 1961, הודיע הנסיך מאולי חסן על פטירתו של מוחמר החמישי, ומיד עלה לכס־המלוכה וירש את מקומו.
באורח נוגע ללב מתאר רובר אסרף, בדפים האחרונים של ספרו, איך הגיבו יהודי מארוקו על הידיעה המצערת הזאת: בכאב בלי מצרים המהול בגודש של חרדה. אלא שעד מהרה פגה אותה חרדה, משהתברר להם כי המלך החדש, חסן השני, ממשיך במפעלו של אביו, ולא במובן אחד בלבד. בקשר לזה אוהבים יהודי מארוקו לספר שקודם מותו ציווה מוחמד החמישי כביכול לבנו לשמור על שלומם של נתיניו היהודים…
רובר אסרף, שקרוב היה יותר ויותר לגדירה, מילא, מ־1961 והלאה, בתורת ראש־הלשכה של שר־הפנים וממונה מטעם לשכת המלכות, את המשימה הכבדה של אירגון משאל־העם על התחוקה ב־1962, שלאחריו באו הבחירות הראשונות בימי מלכותו של חסן השני, שהביאו לכינון פרלמנט חדש של שני בתים, וכעבור זמן מה לארגון ״הקידום הלאומי״ כפי שהצטייר בחזונו של חסן השני.
בסוף 1974 בעת המלחמה בין מארוקו ואלג׳יריה על הסהרה לקח אותו גרירה למשרד החוץ כסגן מנהל לשכתו, הממונה על תיק הגבולות בפני הארגון לאחדות אפריקה והקהילה האירופית. משעזב את הדרגים הגבוהים של המנהל הציבורי עקב התפטרות ידידו גדירה, באוגוסט 1964, נעשה יועץ משפטי לנשיא בית־היועצים (הסנאט) עד לפיזור הפרלמנט על־ידי המלך באוקטובר 1966.
בתוך פרק־זמן זה גברה יציאתם של יהודי מארוקו ולבשה ממדים שלא נודעו כמותם מעולם לשעבר: מ־ 1961 עד 1964 עזבו את מארוקו קרוב ל־80,000 יהודים – כלומר 50% מכלל היהודים שנותרו עד אז במארוקו. התהליך לבש ממדים נרחבים עוד יותר ממחרת מלחמת ששת הימים, ששימשה עילה למסע־הסתה חריף נגד היהודים בעתוני הארץ. בין 1967 ל־ 1971 פחת אפוא יישובה היהודי של מארוקו מ־60,000 ל־35,000 נפש. גם בשנים שלאחר כך הוסיף מספרם לרדת.
בשים לב ליחסם החיובי במהותו של שליטי מארוקו כלפי הקיבוץ היהודי – ואם נדחה את ההסברים הפשטניים וחסרי־השחר של ״קנוניה ציונית״ – עדיין מתקשים אנו לדעת מפני מה כה זריזים היו יהודי מארוקו לעזוב ארץ שאליה נשארו קשורים קשר אמיץ כל־כך. בנידון זה עלינו להבחין בין סיבות נקודתיות או מקריות, השפעתו של מאורע זה או אחר דווקא, לבין שיקולים אישיים שהיו רעיוניים, דתיים, או אף אישיים בטיבם. מצד שני, יש להביא בחשבון גורמים היסטוריים ארוכי טווח שמקורותיהם בתמורות הקיצוניות, במישור החברתי, התרבותי והרוחני, שעיצבו את דמותה של יהדות המגרב זה למעלה ממאה שנה. מחוץ לזעזועים שחוללה הנוכחות הקולוניאלית, עלינו למנות בכלל הגורמים האלה את הופעתן של נקודות־התייחסות חדשות ודפוסים חדשים של הזדהות תרבותית, לאומית ודתית, את חיזוק הקשרים עם קיבוצים יהודיים ברחבי העולם, את הקליטה המהירה של רעיונות, אופנות, חדשות ו… פחדים שצפו ועלו מפינותיו הנידחות ביותר של העולם היהודי. ולבסוף עלינו לציין, במארוקו עצמה, שברונם של איזונים סוציו כלכליים שבעבר הבטיחו מידה ידועה של חפיפה ביחסים בין יהודים למוסלמים.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש לרבי משה בר מימון אלבאז זצוק"ל
הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).
הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים ־מובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.
מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.
קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדרי שוראקי – חיי החברה
החברה.
אכן, פיזורן הגדול של הקהילות ברחבי הארץ חיזק את ליכודן הפנימי. על מנת להחזיק מעמד צריכים היהודים להתקבץ יחד ; זה היה החוק הראשון שעיצב את התפתחותם בתוך הסביבה שסבחה אותם בלי לשאת להם פנים לטובה. ליכודה של הקבוצה היה נחוץ הן לביטחונה הן למילוי צרכיהם של חייה הדתיים, חיי התפילה, הרוחניים והתרבותיים.כך קמו קהילות שמספר אנשיהם מספיק היה למלא את הצורך הכפול של חיי דת וביטחון פיסי.
בהעדר כל מסמך סטטיסטי, מובן שנבצר מאתנו לעמוד על משקלם היחסי של ידיעותינו לא ייתכן גם לעמוד על הדפוסים הפנימיים של חיי הקהילות היהודיות במרוצת הדורות. התמונה משתנה תכלית שינוי מתקופה לתקופה וממשקיף למשקיף. קרוב לוודאי שהאמת נמצאת בדיוק באמצע בין הניגודים החריפים שאנו נתקלים בהם. על כל פנים, בתמונה הכללית שמגלות התעודות מעידה על האחדות הרוחנית העמוקה של היישוב היהודי.
לפי תמונה שהייתה מקובלת במאה התשע עשרה היו היהודים המוגרבים מסוגרים במללאח. מחקרים שנערכו מאז, בפרט על ידי דוד קורקוס בנוגע למרוקו, מעלים לפנינו אמת מגוונת יותר. התופעה של כליאת היהודים על פי צו ברבעים מסוגרים ולפעמים מוקפים חומה בצורה נגזרה על אירופה לאחר ועידת לאטראן השלישית בשנת 1179. נטיה זו להפרדה לא הייתה טיפוסית לאסלאם המנצח, שמעוניין היה להראות ליהודים את תפארתו ולשתפם בה, מתוך תקווה שלא פחתה מעולם להעבירם על דתם. גם הדמיון בין שתי הדתות, היהודית והמוסלמית, הדמיון במנהגי המילה, בדיני מאכלות, איסור הצלמים, המקור השמי המשותף, קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעין בלשונם, במלבושם, במנהגיהם, אף הם מקילים היו על שכנותם שמעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם. פירוש הדבר שהתקבצות היהודים בשכונות מיוחדות בערים ובכפרים מוסלמיים הייתה פועל יוצא ממגמה חופשית וכללית של אנשים המשתייכים לאותו קיבוץ חברתי, לאותו מקצוע, לשבת באותו " דַרְבּ ".דבר זה לא הוציא מכלל אפשרות מגורים מעורבים : מוסלמים עשויים היו לגור ברובע היהודי, וכן להיפך. ימים רבים היה זה מצב שכיח בכל רחבי המגרב. ראוי רק להוסיף כאן שהיו, במיוחד בדרומה של מרוקו, כפרים יהודיים, שפרנסתם מעבודת האדמה, בלי ספק שרידים מתקופה עתיקה מאוד שכבר עמדנו על קורותיה.
המלה " מללאח " מופיעה בספרות במכתב כתוב יהודית ערבית משנת 1541. שם זה, שתחילה ציין מקום מוגדר, מאז המאה השש עשרה הפך להיות שם נרדף ל- juderia הספרדית, ל- juifverie הצרפתית : מקום שבו היהודים גרים. עוד בשנת 1541 אנו מוצאים עדות ספרותית שלפיה המלה מללאח מציינת את כל הגטאות שבעולם. לאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438, מאות שנים אחדות אחרי יסודה של העיר " כאשר הקימו השלטונות שת המללאח הראשון הזה הייתה מטרתם לתת ליהודים שלהם מחסה מהתפרצויות אלימות אפשריות מצד האספסוף.
בשנת 1557 הלכה מראכש בדרכי פאס והקצתה ליהודים רובע, בו התקבצו כולם ובו נפרדו מעל המוסלמים. גם כאן היה המללאח מוקף חומה בצורה, אשר בה שני שערים, האחד נפתח אל בית הקברות והאחר אל העיר.
היה זה רובע רחב ידיים אשר בו בתים נאים וגני נוי. רב היה המרחק מן התוכן שלבשה המלה מללאח בסופו של דבר. בשנת 1682 נוסד מללאח שלישי במכנאס; לפי המתואר " נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם. במאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים אחרים : בסאלי, רבאט, תיטואן ומוגדור. במרוצת המאה התשע עשרה הופיע מללאח חדש ממזרח למראכש, בדמנאת, על פי החלטת מולאי חסן, שהיה חרד לביטחון. בצפון מזרחה של הארץ, אצל בני עיט אִיזדֶג, לחוף אוּאָד עותאת, בנו להם היהודים, אף כאן מתוך חרדה לביטחון, מללאח משלהם מרצונם החופשי.
אותה התפתחות נתגלתה באלג'יריה ובתוניסיה. רק בשעות של משבר באה מדיניות ההפרדה על מנת לערוב לקיומו ולהגנתו של המיעוט הנתון בסכנה. הנה כך קובעים את יִסוּד החארה של תוניס, לסידי מחרז, בימי שושלת של בני זירי, בסוף המאה העשירית. עם זאת דומה שקיום המללאח או החארה לא יצר הפרדה עובדתית, בעיקרו של דבר מתוך בחירה, במיוחד בשעות של שגשוג. השתרשותם של היהודים בחיי הכלכלה של הארץ מוכיחה עד היכן העמיקה השתלבותם בחיי הארץ.
סוף הפרק השישי – חיי החברה.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.
כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.
ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.
ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.
בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.
אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.
רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא
רבי יוסף הכהן.
רבי שלמה בן מלך.
רבי שמעון בן לביא.
כלם ישבו בפאס.
רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.
ורבי חיים ביבאס.
La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir
Une analyse lucide de ces incidences devait être faite par l'écrivain juif marocain, Carlos de Nesri, dans un article publie dans L'Information Juive d'Alger en Février 1961. Au moment de l'indépendance, il avait appelé ses coreligionnaires de faire le pari du Maroc. L'article faisait suite aux incidents antisémites qui avaient accompagné la visite de Nasser a Casablanca en Janvier 1961. Les exactions policières et le naufrage du Pisces avec ses 44 passagers clandestins nous amenait à nous poser de nouveau la question: partir ou rester? Le destin des juifs dépend des hasards de la politique marocaine. Dans toute déclaration de politique étrangère, il est possible de sentir les retombées sur les relations entre les autorités et les juifs du pays. L'indépendance avait été une période d'euphorie encourageant les idées d'intégration, l’empire chérifien apparaissait comme un modèle de symbiose judéo-musulmane. La fin de cette période de confiance devait marquer la fin des illusions. La collaboration de la diplomatie chérifienne avec le monde arabe, l'affaiblissement du caractère occidental du pays en faveur de l'orient; l'adhésion a l'activisme révolutionnaire en politique étrangère ne pouvaient passer sans laisser d’empreintes sur notre situation. L'adoption des thèses arabes anti-israéliennes a entraîné des attitudes plus ou moins anti-juive.
De Nesry ajoutait que le changement avait été graduel, incluant la rupture des relations postales, la renonciation au ministre juif, le renvoi de hauts fonctionnaires juifs, mais que "le but de notre combat est resté le même: l'égalité en des jours où la contradiction entre la politique proclamée et son application est devenu un fait irréfutable". Le changement progressif continue avec la réunion de la Ligue Arabe au Maroc en 1959, une réunion accompagnée d'une campagne de presse, confondant juifs et sionistes – contrairement au passé ou l'on faisait une nette distinction.
De Nesry poursuit en parlant des exactions commises au nom de l'anti-sionisme: arrestation d'un juif de Meknès trouvé en possession d'une publication du Keren Kayémet qui ne devait être innocenté en fin de compte qu'après maintes, pressions. L'expulsion du directeur de l'ORT, Mr. Pollak sans aucun motif. Les articles de la presse en arabe parlant de "l'hydre sioniste". La campagne anti-juive a coïncidé avec l'arrivée de Nasser et suivi le naufrage du Pisces, l'Exodus marocain. Il terminait son article en écrivant qu'il fallait "non s'indigner mais comprendre" et il se demandait prophétiquement "sommes-nous la dernière génération des juifs au Maroc? car nous ne voulons pas transmettre à nos descendants ces mêmes incertitudes et ce même perpétuel qui-vive".
רבי יוסף כנפו-חוכמה מקדם-חזי כהן
רבי יוסף כנפו
רבי יוסף כנפו (1901-1826) מקובל ומגדולי רבני מוגאדר שבמרוקו. כבר בגיל שלוש־עשרה נכנס לחדרי הקבלה. בצעירותו נסע למראכש ולמד אצל ר׳ אברהם קוריאט (בעל ה״ברית אבות״). ר' יוסף כנפו הקדיש את חייו ללימוד תורה והוראה ולכתיבת ספרי הלכה, הדרכה ומוסר, שחלקם פורסמו על ידי הרב בן אמוזג שאף כתב להם הקדמות. מחמת ענוותנותו סירב לקבל עליו משרת רבנות, והתפרנס מספריו בדוחק רב.
מצווה בטעות
בשנת 1864 ביקר השר משה מונטיפיורי במרוקו ונפגש גם עם ר׳ יוסף כנפו. הרב העניק למונטיפיורי את אחד מספריו במתנה, ובשובו לאנגליה שלח לו השר מונטיפיורי מכתב תודה וצירף לו שני מטבעות זהב – סכום כסף רב מאוד באותם הימים. הרב כנפו צעד לביתו שמח וטוב לב על מנת לספר לאשתו על הבשורה המשמחת ופגש בדרך ביהודי שביקש ממנו תרומה להכנסת בתו לחופה. הרב כנפו הכניס ידו לכיסו במטרה לתת לו מטבעות נחושת ומבלי משים נתן לו את מטבעות הזהב. כשנכנס לביתו סיפר בהתרגשות לאשתו על המתנה והוציא את המטבעות להראות לה, ולהפתעתו גילה שרק מטבעות של נחושת נותרו בידיו. הרב כנפו הבין שנתן בטעות את מטבעות הזהב לאותו האיש, ומיד בירך אותו, ״גם ברוך יהיה״. הרבנית המאוכזבת, לעומת זאת, טענה שהיה כאן מקח טעות ויש לתבוע את המטבעות מאותו האיש. לאחר דין ודברים הסכים הרב והם צעדו לביתו. כשהגיעו שמעו קול זמרה וצהלת חתונה: בתו של העני התחתנה באותו הערב. אז אמר הרב כנפו לאשתו, ״ראי באיזו מצווה זיכה אותנו ה׳,״ והם חזרו לביתם שמחים וטובי לב.
הסתלקותו
בעת פטירתו התקבצו סביבו משפחתו ותלמידיו. לפתע התרומם הרב כנפו והתיישב על המיטה, פניו האדימו, הוא הרכין ראשו ואמר שלוש פעמים, ״ברוך הבא בשכינת עוזו״, והחזיר נשמתו לבורא.
מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן