RABBI DAVID BENSHIMON LES PIONNIERS- 1826-1881
Les grandes figures dans l'histoire des Juifs du Maroc
RABBI DAVID BENSHIMON
LES PIONNIERS – 1826-1881
L'amour des Juifs du Maroc pour la Terre Sainte est bien connu et le premier historien de cette communauté, rabbi Yaacob Tolédano en fait ainsi l'éloge : «Leur affection pour la Terre Sainte tient du merveilleux. Ils sont prêts à sacrifier leur dernier sou en faveur de la caisse de rabbi Shimon Bar Yohaï. Tout émissaire d'Eretz Israël, qu'il soit séfarade ou ashkénaze, sera reçu par leur communauté avec les plus grands égards, la plus chaleureuse hospitalité et les dons les plus extravagants, même s'ils sont au-delà de leurs moyens». Malgré la distance physique importante et le trajet très aléatoire, le mouvement d'alya des Juifs du Maroc vers Israël ne s'était jamais totalement tari. Au milieu du 19ème siècle, après la conquête française et suite à l'éradication des derniers repaires de pirates en Algérie, l'amélioration et la sécurisation de la navigation maritime en Méditerranée transforma ce goutte à goutte en un véritable courant populaire. Ce mouvement spontané ne répondit à aucun mot d'ordre organisé et fut initié pour sa plus grande part par des rabbins et des érudits qui rêvaient de finir leurs jours sur la terre de leurs ancêtres. Toute différente fut, en 1854, l'alya de rabbi David Benshimon de Rabat-Salé, de sa famille et de ses compatriotes. Ils subirent en effet l'influence des idées de celui qui, bien qu'encore peu connu à l'époque, peut être considéré aujourd'hui comme le véritable précurseur du sionisme religieux : rabbi Yéhouda Bibas. Natif de Gibraltar, descendant d'une famille de Salé et admirateur de la révolte grecque contre les Turcs, rabbi David Benshimon préconisait de cesser d'attendre passivement le Messie et de reconstruire sans tarder le judasme en Eretz Israël. Dans cet esprit, il avait projeté de s'installer dans la ville portuaire de Jaffa où les Juifs vivaient de leur labeur et non des dons de la diaspora. Mais il finit par céder aux supplications de la plus grande communauté juive originaires du Maroc, celle de Jérusalem. Grâce à son énergie et à son charisme, il réussit le pari d'obtenir l'indépendance de la communauté séfarade et fonda, vers 1860, le Comité de la communauté Maghrébine de Jérusalem qui existe encore de nos jours. Grâce aux dons des communautés nord-africaines, recueillis par des émissaires mandatés par ce Comité, il fit bénéficier sa communauté marocaine de la meilleure organisation, créa des écoles, des synagogues et, par ses propres moyens, le premier quartier extérieur aux murailles de la Vieille Ville, Mahané Israël, près de la Porte de Jaffa. Ce quartier possédait en son centre une grande bâtisse, destinée au logement des immigrants pauvres, qui vient d'être restaurée pour abriter le magnifique Centre Mondial du Patrimoine du Judaïsme Nord-Africain. Rabbi David Benshimon fut le premier chef de communauté à publier chaque année dans la presse hébraïque le bilan de ses recettes et de ses dépenses. Il encouragea les juifs originaires du Maroc à ne plus vivre de la Halouka, le partage des dons de l'étranger, mais à avoir un travail productif dans l'agriculture, l'artisanat ou le commerce.
Malgré des charges publiques écrasantes, Tsouf Dvach, ainsi surnommé à cause de ses initiales, ne négligea jamais les études et se spécialisa dans les commandements propres à la vie en Terre Sainte et à Jérusalem qu'il rapporta dans son livre, Shaar Hahatser (Jérusalem, 1862).
Son fils, rabbi Raphaël, né à Rabat en 1847, lui succéda un moment à la tête du Comité de Jérusalem et fut Grand Rabbin d'Egypte. Il fut envoyé à deux reprises comme émissaire de Jérusalem au Maroc. Son amour pour la tradition marocaine l'amena à fonder, lors de ses séjours à Fès, une société pour la diffusion de son patrimoine appelée Dobeb sifté yéchénim. Cette organisme fit imprimer le livre de prières particulier à la synagogue des Tochabim: slat elfassyin et les deux livres du plus grand des rabbins marocains du 17ème siècle, rabbi Yaacob Abensour, intitulés Et lekol hefetz et Michpat outsédaka beyaacob.
רבי יעקב אביחצירא מייסד השושלת 1880-1808
רבי יעקב אביחצירא
מייסד השושלת
1880-1808
הרב המרוקני המפורסם ביותר בעת החדשה במגרב, ומחוץ לו, שקנה שם פלאי בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל הוא בודאי הרב יעקב אביחצירה. נולד בתאפילאלת, אזור המוצא של שושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו. משפחתו, אלמונית עד אז, מתייחסת למקובל רבי שמואל אלבז, שחי בסוריה במאה השבע־עשרה. שמו הומר לאבי־חצירה, לציין נס גדול שחולל בהפליגו בים על מחצלת, "חצירה״ בערבית, מאחר שלא נמצא לו מקום באנייה, כשעמד לצאת בשליחות מירושלים לתורכיה. לא ידועים פרטים רבים על צעירותו ועל מוריו, למעט, שקדנותו המופלאה בלימודים. אהב להתבודד ולא יצא מבית־מדרשו ולא נכנס לביתו כי אם מליל שבת לליל שבת. למרות זאת, נתן עתו להנהגת קהילתו, ודאג לענייניה. מזמן לזמן יצא לתור בערי מרוקו, לאסוף כספים. בעל צדקה, ביתו פתוח היה להכנסת אורחים.
אהבתו לארץ ישראל לא ידעה גבול. מספר פעמים ניסה לצאת לדרך, אך בני קהילתו, שלא הסכימו להיפרד ממנו, פנו למושל העיר וזה אסר עליו לעזוב. בסוף ימיו הצליח לצאת מהתאפילאלת, אך לא הגשים רצונו לעלות לארץ ישראל כי במסעו, דרך היבשה, דרך אלג׳יריה, תוניסיה, לוב ומצרים, בבואו לדמנהור, חלה ולא קם עוד מחוליו. בכל מקום במסעו כיבדוהו. בני קהילת אלכסנדריה רצו לקוברו בתחומם, כיאה למעמדו, אלא שבני קהילת דמנהור קברוהו אצלם. נבנה ציון גדול על קברו וזה נהפך למקום עלייה לרגל, אליו נהרו יהודים מרחבי צפון אפריקה. גם מוסלמים מעריצים אותו כמרפא חולים ומחולל נסים. נפלאותיו פורסמו בספר ׳מעשי נסים׳.
בענוונותו התנגד בחייו לפרסם את ספריו הרבים, בכל ענפי הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. בניגוד לעמדה הכללית השכלתנית של רבני מרוקו, הדגיש את עליונות הקבלה. עודד לימודי קבלה בקרב העם ולא רק לשכבת העילית הרבנית, כפי שהיה נהוג. לאחר מותו פרסמו צאצאיו את ספריו, בהם ׳גנזי המלך׳, ביאורים בפרד״ס, ׳יגל יעקב׳, פיוטים, ׳פיתוחי חותם/ על התורה, ׳בגדי השרד/ פירוש על הגדת פסח, ׳דורש טוב׳ ודברי מוסר.
הניח אחריו ארבעה בנים חכמים: ר׳ מסעוד, ר׳ אהרון, ר׳ אברהם ור׳ יצחק. נכדו המפורסם ביותר, ר׳ דוד (1920-1866) בן ר׳ מסעוד, נרצח על־ידי המורדים נגד הכיבוש הצרפתי כ׳כפרה׳ בעבור הקהילה, לפי המסורת המקומית וכפי שמסופר בהקדמות לספריו שפורסמו בירושלים. מותו הטראגי הוסיף למוניטין המשפחה, והאדיר אף את שם אחיו, רבי ישראל, הוא הבאבא סאלי, שזכה לפירסום רב, דווקא לאחר עלייתו לארץ ישראל, והתיישבותו בעיירה נתיבות בנגב. לאחר מות הבאבא סאלי, ירשו בנו, רבי ברוך. לראשונה בהיסטוריה של יהדות מרוקו, נוסדה כך שושלת, ברוח חצרות הרבנים האשכנזים ממזרח אירופה.
מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912) מיכאל אביטבול
מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912)
מיכאל אביטבול
המעמד המשפטי וארגון הקהילה
בתקופה הקולוניאלית היה מעמדם החוקי של היהודים שווה לזה של שכניהם המוסלמים, אולם היהודים שיתפו פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי, והשתדלו לאמץ את התרבות הצרפתית ואת שפתה. רבים מהם קיוו לזכות באזרחות צרפתית, בדומה לאחיהם באלג׳יריה, שקיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870, ולחלק מיהודי תוניסיה, שקיבלו אזרחות החל משנת 1911. צרפת סירבה בתוקף לשנות את מעמדם האזרחי של יהודי מרוקו, למרות לחצי ארגונים יהודיים. בין היתר עשתה כך מתוך התחשבות במשטר החסות (פרוטקטורט), אשר מנע ממנה לחולל שינויים מדיניים קיצוניים במרוקו. אין ספק שהסולטאן היה מקבל בעין לא יפה את אובדן השליטה המשפטית על חלק מנתיניו. לשיקולים אלה נוסף רצונו של המרשל ליוטה, הנציב העליון של צרפת במרוקו, לשלב את הקהילות היהודיות במסגרת הארגון הכללי של הממלכה. במסגרת תכניותיו אלה הוא לא יכול היה להתיר התבדלות יהודית, אפילו אם היה בכך כדי להפר את עקרון האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, כמקובל בארצות האסלאם.
דהיר משנת 1918, שדן בארגון הקהילה היהודית, הותיר בידי ועדי הקהילות רק את ניהול נכסי הקהילה והדאגה לנזקקים. בגלל הסתייגותם של השלטונות הצרפתיים מהנהגה ביו־קהילתית הם הקימו בכל עיר ועד קהילה, שחבריו נבחרו באישורם. הם העדיפו למנות פקיד, ״המפקח על המוסדות היהודיים״, אשר עסק בתיאום בין פעולות הוועדים השונים ובביקורת תקציבית.
רק בשנת 1947 הסכימו השלטונות הצרפתיים לכינונה של הנהגה קהילתית כלל־ארצית, ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו״, אשר שכנה ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות. מוסד מרכזי יהודי אחד בלבד נשא חן בעיני הרשויות הצרפתיות: בתי הדין הרבניים. מכאן המהירות שבה הסכימו הרשויות להקים בית דין רבני עליון – המוסד היהודי היחיד אשר חלש על כלל יהודי הממלכה, ואשר היה מוסמך לדון בערעורים של בתי הדין הרבניים המחוזיים והעירוניים שהוקמו על פי צו שפורסם בשנת 1918.
השינויים הדמוגרפיים
מבין התמורות החשובות אשר חוללה התקופה הקולוניאלית יש לציין בראש ובראשונה את הגידול הדמוגרפי. הקהילה היהודית, אשר מנתה בתחילת המאה העשרים 100,000 נפש, מנתה 230,000 נפש בשנת 1947. היה זה גידול יוצא דופן לכל הדעות: 230 אחוז בתוך חמישים שנה. לאחר 1947, עם ראשית תנועת העלייה לישראל, החל לרדת שיעור האוכלוסייה היהודית במרוקו בקביעות. האוכלוסייה מנתה מעט פחות מ־200,000 ב־1951, 160,000 ב־1960, 80,000 ב־1964, 60,000 ב־1967 ו-35,000 ב־1971
בתקופה הקולוניאלית מנו היהודים לא יותר מ־3.5 אחוזים באוכלוסייה, אולם כשישים אחוז מתוכם התגוררו בשש ערים: קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס, טנג׳יר ורבאט, כ־25 אחוז התגוררו בעשרים ערים בינוניות, וכעשרה אחוזים בלבד בסביבה כפרית.
התפתחותה של הקהילה היהודית בקזבלנקה הייתה יוצאת דופן. האוכלוסייה היהודית בעיר, אשר מנתה 7,000 יהודים ב־1911, הגיעה ל־20,000 ב־1931, לקרוב ל־40,000 ב־1936, ל־65,000 ב־1947 ול־80,000 ב־1951. על נקלה נוכל לשער את תוצאותיו של גידול כה מהיר: בשלהי שנות השלושים היו כרבע מהאוכלוסייה היהודית של העיר עניים. מאפיין נוסף של החברה היהודית היה שכמעט מחציתה התגוררה בשנות הארבעים מחוץ למלאח. תופעה זו, אשר נבלמה במהלך מלחמת העולם השנייה, התעצמה בשנים שלאחריה. האמידים והצעירים היו הראשונים אשר עזבו את השכונות היהודיות אל העיר החדשה. תחילה הם השתקעו באזורי הביניים, לא הרחק מהמלאח, שבו נשארו ההורים המבוגרים ומרכזי הפולחן הדתי, ולא קרוב מדי לעיר החדשה, שבה התגוררו האירופים ומשפחות אנשי המינהל, אשר לא התלהבו מבואם של התושבים החדשים. חלק קטן החליט לחיות במדינה, השכונה המוסלמית. אולם במקרים רבים, כמו בפאס, הם הורחקו מאזור זה בידי השלטונות הצרפתיים, בנימוקים דתיים מפוקפקים.
יש לציין בהקשר זה את מכנאס כמקרה יוצא דופן. האוכלוסייה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאח חדש, מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. בזכות יזמה זו טיפחה הקהילה היהודית חיים יהודיים ערים בתקופה הקולוניאלית.
הפעילות הכלכלית
במישור הכלכלי גרמה ההתיישבות הצרפתית במרוקו, כמו במקומות אחרים באפריקה, לשינויים עמוקים במדינה, אשר הלמו את האינטרסים של צרפת ושל המתיישבים הצרפתים, אך לא את אלה של האוכלוסייה המקומית. מכאן הפערים העצומים שניכרו בקרב המגזרים השונים של האוכלוסייה בחבלי הארץ השונים, ובין היהודים לבין עצמם. כך נוצר מצב שבו חלקים מיהדות מרוקו לא חשו בתמורות שצרפת הביאה עמה, בגלל ריחוקם ממוקדי הפעילות הקולוניאלית.
עם זאת, משכה אליה מרוקו משקיעים רבים אשר ריכזו את פעילותם בתחומים מוגדרים ובכמה ערים, דוגמת קזבלנקה. אוכלוסייתה מנתה כ־50,000 נפש ב־268,000,1912 נפש ב־1936, ומיליון נפש בעת קבלת העצמאות ב־1956.
במקביל לעלייתן של הערים החדשות, ירד מעמדן של הערים המסורתיות. קזבלנקה, ובמידה פחותה ממנה רבאט, תפסו את מקומן של פאס, מראכש ומכנאס. הן היו למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים של יהדות מרוקו בתקופה הקולוניאלית. במרוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, היו בימים הראשונים של הכיבוש הקולוניאלי תהליכי התרוששות של המגזרים המסורתיים. גרמו לכך התחרות הכלכלית עם המתיישבים הצרפתים, הצפת השוק המקומי במוצרים מיובאים, ההאחדה של מערכות השקילה והמדידה, פיתוח מערכת הכבישים, פתיחת המרכולים הראשונים ופתיחת בנקים. כל סממני הפעילות המודרנית האלה החלישו את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודים, שחדלו לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לבין העולם שמחוץ למרוקו. כתוצאה מכך ירד שיעור המתפרנסים ממסחר, שהיה העיסוק העיקרי של יהודי מרוקו: מ־41 אחוז ב־1931 לפחות מ־25 אחוז ב־1951 בערים ולארבעים אחוז באזורים הכפרים. מספר היהודים שעסקו במלאכות לא נשתנה (בין 45 לחמישים אחוז), אולם מספרם של היהודים שבחרו במקצועות טכניים אשר נדרשה להם הכשרה מודרנית, כגון מכונאים וחשמלאים, הלך וגדל. בשל הפיגור בהשכלה הגבוהה, היה שיעורם של בעלי המקצועות החופשיים קטן(בקושי 2.5 אחוזים ב־1951, לעומת תשעה אחוזים באלג׳יריה ובתוניסיה החל מאמצע שנות הארבעים).
סקירה תימטית פרק א: מעמדם המשפט״ והחברתי של היהודים-אליעזר בשן
חלק ב
מעמדם של היהודים מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. בסורה התשיעית, המכונה ׳התשובה; בפסוק 29 נאמר, שהמאמינים ב'ספר' (התנ״ך) רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים. המם הוא תשלום תמורת ההגנה עליהם וגם ביטוי סמלי לכניעה. תנאים אלה חלים על נוצרים ויהודים, ואלה מכונים אהל אלדימה או דמים (בני חסות) הרשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שיכירו בעליונות האסלאם ויצייתו לשורת הגבלות. תמורת זאת מובטחים חייהם ורכושם, חירותם הדתית והקהילתית, ואין לכפות עליהם להתאסלם. ההשפלה מצאה את ביטויה באמצעות פקודות של חיליפים ־סולטאנים במהלך הדורות, שקובצו למסמך בשם ׳תנאי עומרי, המצוי בנוסחאות שונות, ומתוארים כהסכם דו־צדדי.
׳תנאי עומר׳
בין ההגבלות וההשפלות שכלל מסמך זה: איסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום אסלאמית; אין ללעוג על הקוראן או לזייפו או לפגוע בנביא; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית; לא יתנו מחסה למרגלים; לא יקנו עבד או שפחה מוסלמית, ולא יעסיקו משרת מוסלמי; לא ישתו משקה חריף בפומבי, לא ימכרו למוסלמים משקאות חריפים, ולא נבלה וחזיר; נוצרים לא יגדלו חזירים בשכנות למוסלמים; עליהם לכבד מוסלמים; אין לרמותם ולא להכותם; עליהם לאכסן עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; לא ימנעו אדם מלהתאסלם; לא יידמו למוסלמים בלבושם ובתסרוקתם – עליהם ללבוש בגדים, חגורות ומצנפות בצבע ובטיב שונה מזה של המוסלמים; אין להיקרא בשמות ובכינויים מוסלמיים; אסור להם לשאת נשק ולא לרכב על סוסים ופרדים, אלא על חמורים בלבד, כשהרגליים בצד החמור; בתיהם ־,לא יהיו גבוהים מאלה של המוסלמים; הכניסה למרחצאות מחייבת סימן מיוחד על ־צוואר, המבדילם מהמוסלמים; נשיהם לא ירחצו יחד עם מוסלמיות בבית המרחץ; לא ירימו קול בכנסיותיהם ולא ייראו עם צלבים בפומבי; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה שררה על מוסלמי; ירושת נפטר שייכת לשלטונות עד שהיורשים יוכיחו את זכותם לפי הדין האסלאמי. אם אין יורש חוקי, הרכוש עובר לשלטונות.
מי שעובר על אחד מהתנאים, וכן גם מי שעובר על אחת העבירות דלהלן, פוקעת זכותו לביטחון על רכושו וחייו: אי תשלום מסים, יחסי מין עם מוסלמית, ריגול למען האויב, קללת הנביא או ביזוי הדת המוסלמית, והריגת מוסלמי.
לא כל התנאים יושמו על ידי השליטים בכל המקומות והזמנים. למשל האיסור לבנות בתי כנסת לא תמיד יושם, והיו אמצעים לעקוף את האיסור. מאידך היו שליטים שהוסיפו הגבלות והשפלות נוספות, או גילו קנאות דתית והתעלמו מתנאים אלה, למשל על ידי כפיית האסלאם והפיכת בית כנסת למסגד.
קווים לדמותו ולחייו של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית
ר׳ שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות היהודיות המעניינות ביותר בצפ׳׳א — מכנאם — והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה. הוא חי באחת התקופות הטראגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של המאה ה־18 . בתוך הפיוטים, התוכחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר — כמאתיים שירים ואולי אף יותר — הוא השאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת־ערך על פגעי טבע ועל אירועים חברתיים־פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורווית הסבל של מולאי יזיד, הידוע לשמצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים תק״ן-תקנ״ב (1792-1790) וציווה לרדוף את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש״ח שירים סאטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.
כאמור, פרט לכתבי־היד של רש׳׳ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא׳׳ח), ששירתו שימשה לו כדגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שרש״ח התחיל לערוך בשנת תקמ״א, הוא חתם באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדך , ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״. אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת, בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת הבאה, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:
שְׁתַּיִם שָאַלְתִי / גֵאֶה, רָם, מִמְּךָ :
קוּמָה לְעֶזְרָתִי / חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ;
לֵאמֹר לְאִישׁ זָקֵן / וּכְסִיל, בְּכֹחֲךָ :
כִּנְדוֹד צִפּוֹר מִקֵּן / בְּרֶח אֶל מְקוֹמְךָ.
הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוג ( תק׳׳ז-תקפ״ב / 1746-1821) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (,ק״י-תקפ״ו / 1749-1826) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.' קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובבתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]״, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.
גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עלומות עדיין. אולם, הסברה נותנת שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך אותו כמעט כולו בשנת תקנ׳׳ג (1793), הוא כתב בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו(אחיו הבכור ומורהו של ר׳ רפאל), שהיה מכרו ומיודעו של רש׳׳ח, ונפטר בשנת תקס״ב (1802). זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, בנו השני של ר׳ יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש׳׳ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל ר׳ יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס״ג.
בסיכומו של דבר, דומה שרי שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו בולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.
שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.
נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :
[…] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב: ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
בקטע זה נמצאות למעלה מארבעים מלים עבריות וכעשרים וחמישה צירופים עבריים (וצירוף ארמי אחד: סטרא אחרא). חלק מן המלים חוזר פעמים אחדות(במו תורה, מצוה, ישראל, שמים, עולם, שבת, נשמה ועוד). הוצאנו מכלל חשבון את הפסוקים המצוטטים, שהם גם לרוב מתורגמים ומוסברים בהמשך בערבית, אך עדיין מספר המלים הנ״ל משתווה במעט למספר המלים הנמצאות בשרח של התורה כולו. במיוחד יש לשים לב למלים המותכות בתוך הערבית שאף כתובות כמו שהן נהגות בערבית: אנשמאתו(נשמתו), אטבלתו(טבלתי), אמאאמג׳את (מאמרות).
המלים באות לרוב עם אל אלתעריף (הא הידיעה) בערבית, כמו אלתורה, אלתהום, אלעולם, אלשמים ועוד, או אף נכנסת אל אלתעריף בין סומך ונסמך עבריים, במו חידוש אלעולם (ופעם אחרת בטקסט זה באה הא הידיעה — חידוש העולם). גם מלות יחס ערביות מצטרפות למלים העבריות: ללצדיקים, ללעולם, הלעולם, ללשבת ועוד. ראוי לציין גם שיש כאן מלים עבריות מיוחדות בקרב יהודי בבל, כמו הכינוי פוקר למי שהתפקר, המרוחם במשמעות ״המנוח״, או הריבוי לתפילה או לבתי כנסת שבא דרך העברית, אף שיכולים לחשוב שהיחיד בא בערבית (צלא-צלאוות).
(2) בין תרגום תנ״ך לפירושו
דוגמה טובה להמחשת ההבדלים בשימוש היסודות העבריים בין תרגומי תנ״ך לבין פירושי הנ״ך היא התרגום והפירוש לספר תהלים שהוכן במצרים בידי ר׳ נתן ב״ר חיים עמרם, ונדפסו ממנו בתרכ״ה באלכסנדריה(נא אמון) הפרקים קז — אמצע קיט בלבד. חלק משלושה־עשר פרקים אלה באים בביאור שכולל תרגום מורחב בפרפרזה, ויש פרקים הכוללים רק תרגום. בפרקים שכוללים תרגום מורחב היסודות העבריים נמצאים לעשרות, וכולם מלים שכיחות בערבית היהודית, אם באלה של מצרים ואם באלה של קהילות אחרות, כמו סוריה ועיראק. הכוונה למלים עבריות כמו מדבר, מצוות, אומות, גלות, ישועה, נדיבים, קללה, חרם, ברבה, מדרש, קרבנות, רבותינו, חסד, ימח שמו וזכרו, אלערלים וכד׳.
להלן יובא קטע הפתיחה לפירוש מזמור קח, בהבלטת המלים העבריות:
איילא דל מזמור מנקול מן דל אתנין מזמורים אלדי פי ספר שני, אל אולאני יבדה חנני אלהים ואלתאני יבדה בהצותו ואלכלאם מגיייר אלא אלכלאם הו ואחד עלא אל אתנין תפלות אלדיהום מכתובין פי אלמזמור כלץ אלחק ס״ו אלסייד דאוד עא״ס מן דהייתין, אלוחדא נגאה מן שאול למא נרי וראח והרב פי מגיארה וצלל עליה אלחק ס״ו בל ענכבות. ואלתאנייה אלדי קדרו אללה ס״ו וג׳לב אלסלאטין בתוע אדום ובאקי אלאומות. פי אכר דל אתנין מזמורים וגעלהום תסביח. ואחד לאגל יסבח אלחק ס״ו מתל מא קאל שיר מזמור לדוד ומתל מא הוא מפצר הנאך כדאלך יתפצר הנה לאגל התא אן לם יתעב אלאנסאן אנו יפתש הנה והנה לאן פי אלכלאם תג׳ייר ותבדיל וקולהו נבון לבי יעני קלבי מסאוי מעך יא רב אסבחך ואמגדך מתל מא קאלו אלחבמים ז״ל לעולם יקים אלאנסאן נפסו אן כאן יקרר יצלי יצלי בבונה לבז יצלי אחסן לאן תפלה בלא בונה בגוף בלא נשמה לאן תבקא צלאתו מייתה לם תקבל ורב יוחנן עליה אלסלאם יום אלי כאן יתכנק לם יצלי לאן יבקא אלאנסאן משועמם ויבארך ברבות לבטלות ולם יחיס בלכלאם אלדי טאלע מן פומו לדאלן קאל נבון לבי יעני אלבונה פי קלבי.12
אם נוציא מכלל חשבון את המלים העבריות המצוטטות, שהן גם לרוב מתורגמות בהמשך לערבית, נמצא, שיהודי מצרים נהגו בפירוש המקרא ובמדרשו כדרך שנוהגים יהודי עיראק. גם כאן אנו מוצאים שפע של מלים עבריות, צירופים ואף פתגם(״תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה״). יתר על כן, המלים העבריות אינן נובעות רק מהטקסט שהמפרש כרוך בו, כמו מזמור, ספר שני; יש מלים עבריות המותכות בתוך השפה הערבית היהודית המדוברת במצרים, כגון על ידי הצמדת אל תעריף (הא הידיעה) הערבי — אלאומות, אלמזמור, אלכונה, אלחבמים; ויש מלים וצירופים המתייחדים במובנם או בצורתם: משועמם, ברבות לבטלות.
לעומת זאת, בתרגום הפרקים קיג-קיח כמעט אין מלים עבריות. יתר על כן, מלים שהופיעו בחלק התרגום המורחב בעברית בתוך הערבית היהודית המצרית מופיעות מתורגמות לערבית בתרגומים; לדוגמה, נדיבים שבמזמור קיח מתורגמת ״אל כורמה״, גויס שם מתורגמת ״אל אומם״, המלה חסד מתורגמת ״פצל״, ועוד ועוד.
פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור
3.3 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור
מקדם ומים כרך ז
הפיוט נמצא בשני כתבי יד שונים בשתי גרסאות שונות, האחת מתארודאנת והשנייה ממוגאדור. אף שהשיר נכתב במוגאדור דומה כי הגרסה שנמצאה בכתב יד מקהילה זו שופץ בתחילת שנות העשרים, וכי הגרסה של תארודאנת היא הקרובה למקור. השיר נבתב במקורו בעשור הראשון של המאה העשרים, לאחר מותו של הרצל, מייסד התנועה הציונית. הוא שופץ ומוחזר לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, כנראה בידי המחבר עצמו, שהיה איש מוגאדור. השיר כולו ספוג באווירה של ציפייה דרוכה לבוא הגאולה השלמה, שסימניה נראו בפעילות הפוליטית של הרצל על פי גרסת תארודאנת ובעזיבת התורכים את הארץ על פי גרסת מוגאדור.
בשתי הגרסאות השיר מורכב משתי סטרופות בנות שתי תת־סטרופות, האחת בת שלושה טורים בני ארבע צלעיות והשנייה בת ארבעה טורים קצרים חד־צלעיים ובעלי חריזה זהה, ומסטרופת סיום בת תשעה טורים בני ארבע צלעיות בגרסת תארודאנת ובת חמישה טורים בלבד בגרסת מוגאדור. תבנית החריזה של השיר היא אבאב.גבגב.דהדה.וווו זחזח.טחטח.יביכ.לללל מנמנ.סעסע.פצפצ וכר.
מחבר השיר, ר׳ דוד אסבאג, חי במוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא כתב שירים אירועיים־היסטוריים וחברתיים שונים על קהילת מוגאדור, וכן שירי גלות וגאולה; אחד מהם מופיע באנתולוגיה שיר ידידות.
א. גרסת תארודאנת
גרסה זו כוללת עשרים ושלושה טורים ונכתבה אחרי מות הרצל, במחצית השנייה של העשור הראשון למאה העשרים. פועלו הפוליטי של הרצל, ששילם עליו בחייו, הוא המשמש כאן מסגרת התייחסות למשורר(טורים 16-18). שנת הגאולה השלמה המועלית בגרסה זו היא שנת תרפ״ח [1928/1927] (טור 15 — ׳בשנת תפרח ותרבה׳).
כתובת השיר: ״פיוט; נו[עם]: דברי שיר שבח: סי[מן]: אני ע״ה דוד צעיר חזק [חזק]״. המקור: כ״י מרדכי קנינו מתארודאנת.
אוחילה לאל אראה / יום הבשורה, / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.
נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רינה וזמרה.
ישמח [!]* גם קול לוי / בשיר דוכנו / ישיר ישראל בְּנָוֶה / יושב על כנו.
קצרא
עיר תהלה, הקורא
יאמר להּ: התנערי;
חומת אש סביב, אורי;
לא יבוא בך עוד נכרי.
ישמח [!]* – צ"ל ישמע
מקורות וביאורים
- אוחילה לאל: על פי מיכה ז, ז.
- נכספה נפשי: על פי תהלים פד, ג;
- בית הבחירה: בית המקדש, על פי ההגדה של פסח:
- ורחובות עיר מלאות: על פי זכריה ח, ה.
- ישמע גם קול לוי: שירת הלוויים בעבודת בית המקדש;
- בשיר דוכנו ישיר ישראל: על פי לשון התפילה.
- עיר תהלה: ציון וירושלים, על פי ירמיה מט, כה.
- יאמר לה: התנערי: על פי ישעיה נב, ב.
- חומת אש סביב, אורי: על פי שיר השירים ח, ו.
- לא יבוא בך עוד נכרי: לא יבואו עוד אויבים לכבוש את ארץ ישראל.
33
ההרים יפצחו שיר / תה ותודה; / כל עץ היער ישיר/ לצור תעודה.
דביר ואולם יִבָּנֶה [!]* / בארץ חמדה, / כהן יקריב קרבנו / וזבחי תודה.
ובכל יום וליל / אוחיל קץ הפלאות; / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.
ימי קץ איש חמודות
בא חשבון אנשי מדות.
פקדו מצפוני סודות,
זממו מספר החידות.
*צ״ל יבנו
15 דברי הנביא / דניאל הוא עת חֶנְינָה: / בשנת תפרח ותרבה / יבוא ברנה.
ציר נאמן רב אונים, / הר צל לעמו, / קבץ חברת ציונים / ואלהיו עמו.
על עמו ועל ארצו / עמד בפרץ, / לא שקט ולא נח לזפצו / עם מלכי ארץ.
ירד גולה ברוב עוז / על קצוי ארץ; / על המקדש המעוז / נפל על ערש'.
רב המניח עמו / לבית עולמו, / דבריו יתקיימו / קנין אולמו.
ההרים יפצחו שיר רנה ותודה: על פי ישעיה נח, יב:
צור תעודה: אלוהי ישראל, על פי ישעיה ח, טז.
כהן יקריב קרבנו וזבחי תודה: על פי מקורות מקראיים שונים.
אוחיל קץ הפלאות: על פי דניאל יב, ו:
בנה גא חומות וחיל: על פי ישעיה כו, א.
ימי קץ: קץ הגאולה;
איש חמודות: כאן המשיח, על פי דניאל י, יא, יט.
בא חשבון אנשי מדות: על פי חשבון מחשבי הקץ;
אנשי מדות: על פי במדבר יג, לב.
פקדו מצפוני סודות: פענחו את סוד הגאולה על פי השמועות המשמחות שהגיעו.
זממו מספר החידות: סימני הגאולה הגלויים הלכו וגברו: חידות: חידות הגאולה שפתרונן התחיל להתבהר עקב ההתפתחויות המדיניות.
דברי הנביא דניאל הוא עת חנינה: קרובה הגאולה;
עת חנינה: על פי תהלים קב, יד;
בשנת תפרח ותרבה: כפל לשון: שנת הגאולה תהיה שנת הפריחה והשגשוג, וכן סימנה של שנת הגאולה, שנת תפר״ח, היינו 928ו/927ו.
ציר נאמן: שליח נאמן; הכוונה להרצל, שיצא בשליחויות לארצות שונות;
הר צל לעמו: משחק מילים על יסוד השם ״הרצל״; הוא נתפס בעיני המשורר כהר חומה עבור עם ישראל, הדואב בגלות;
קבץ חברת ציונים: ייסד והנהיג את התנועה הציונית.
על עמו ועל ארצו עמד בפרץ: הגן על זכויות העם היהודי למדינה משלו;
לא שקט ולא נח, חפצו עם מלכי ארץ: רמז לפגישותיו של הרצל עם קיסר אוסטרו־הונגריה ועם ראש האימפריה העות׳מאנית.
ירד גולה ברוב עוז על קצוי ארץ: הרצל התמסר כל כולו לענייניו של העם היהודי ונדד לשם כך ממקום למקום;
על המקדש המעוז נפל על ערש: רמז למותו הפתאומי של הרצל כתוצאה מפעילותו האינטנסיבית למען העם היהודי.
רב המניח עמו לבית עולמו….: תפילה לקיום הכרזותיו של הרצל עם קיום הבטחת האל להבאת הגאולה.
20 חזק צורי הראני [!]* אותות גאולה, / כי עברו על ראשנו / כל המחלה.
זמן אלה הימים / נושא יאודה; / טל יערפו שמים / תהיה לעדה.
קרב קץ גלות המר / עלה ארוכה; / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.
חיש נא ובנה, צור גואל, / את עיר הומיה; / וקבוץ נדחי ישראל / ינון ואליה.
*צ״ל הראנו
20 כי עברו על ראשנו כל המחלה: סבלנו את כל מנת הסבל שאלוהים גזר על עם ישראל. טל יערפו שמים: על פי דברים לג, כח.
עלה ארוכה: על פי ירמיה ל, יז;
אברך על המוגמר: על פי לשון חז׳׳ל, כאן במובן של גאולה שלמה;
זאת הברכה: דברים לג, א.
עיר הומיה: ישעיה כב, ב:
יקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ה! ינון: המשיח.
הספריה הפרטית של אלי פילו – קולות ממראכש אליאס קנטי
קולות ממראכש
אליאס קנטי
״אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למילים… היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מילים; שבהיותם מעבר למילים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.״ כך מתאר קנטי את רשמי ביקורו במראקש. מראקש, שהילכה קסם תמיד על מחפשי האקזוטיקה כמו גם על אנשי רוח ואמנים, השפיעה עמוקות גם על קנטי, היודע לתאר את קסמיה בדרך עמוקה, מקורית ומעוררת מחשבה. גם את זהותו היהודית הוא מגלה שם מחדש. מראקש שלקנטי היא מראקש של החומר, של העליבות והזוהמה, אך גם של הרוח ושל היופי.
אליאס קנטי נולד בשנת 1905 בבולגריה למשפחה יהודית ספרדית. ב-1911 מסע עם הוריו לאנגליה. עם מות אביו יברה המשפחה לווינה שם למד גרמנית.
הוא למד בציריך ובפרנקפורט וב-1929 קיבל דוקטורט בכימיה מאוניברסיטת וינה. ב-1938 נמלט לריס ומשם לאנגליה, שם חי עד מותו בשנת 1994. ב-1981 קיבל פרס נובל לספרות
כרמל • ירושלים
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים
איזה יהודי הוא צדיק בעיני הקוראן?
הקוראן קובע שיהודי שמקיים את התורה הוא צדיק:
״אילו קיימו את התורה ואת האוונגליון ואת כל אשר הורד אליך מעם ריבונם, כי אז היו אוכלים בשפע מכל אשר מעליהם ולמרגלותיהם״(ה, סו).
وَلَوْ أَنَّهُمْ أَقَامُواْ التَّوْرَاةَ وَالإِنجِيلَ وَمَا أُنزِلَ إِلَيهِم مِّن رَّبِّهِمْ لأكَلُواْ مِن فَوْقِهِمْ وَمِن تَحْتِ أَرْجُلِهِم مِّنْهُمْ أُمَّةٌ مُّقْتَصِدَةٌ وَكَثِيرٌ مِّنْهُمْ سَاء مَا يَعْمَلُونَ 66
ואילו קיימו את התורה ואת אֶנוונגֶליון ואת כל אשר הורד אליהם מעִם רבונם, כי אז היו אוכלים בשפע מכל אשר מעליהם ולמרגלותיהם. יש קבוצה מתפשרת ביניהם, ואולם מרביתם יָרֵעוּ לעשות.
קבוצה מתפשרת : שלא התנגדה נמרצות לאסלאם. ויש מזהים אותם עם קבוצה מיהודי מֶדינה שהאמינו במוחמד. אחרים זיהו אותם עם נוצרים שלא החזיקו לכת עד כדי אמונה באלוהותו של ישוע
התרגום והביאור מאת פרופ רובין
הקוראן מודה שיש יהודים כאלה:
״יש בבני עמו של משה אומה אשר בניה נוהגים על-פי האמת ועל-פיה יעשו צדק״; ״בין בעלי הכתב ישנה אומה של תמימי דרך הקוראים את אותיות אלוקים במשך הלילה ומשתחווים. הם מאמינים באלוקים וביום האחרון ומצווים לנהוג בדרך ארץ ואוסרים את המגונה וזריזים במעשים טובים״ (ז, קנט¡ ג, קיג-קיד).
כשכותב הקוראן: ״אילו קיימו את התורה ואת האוונגליון… כי אז היו אוכלים בשפע״, יש לברר אם מדובר רק ביהודים – או גם בנוצרים, שהקוראן מזהה ב׳בעלי הכתב׳. האם יש לקרוא: ״אילו יהודי היה מקיים את התורה ובלי האוונגליון, והנוצרי היה מקיים את מצוות האוונגליון, אז היו אוכלים בשפע…״ – או: ״אילו היה יהודי מקיים גם את התורה וגם את האוונגליון….״? אבל איזה יהודי יכול לקיים את שתיהן? הלוא יהודי הנמשך אחרי הצדוקים אינו מאמין ב׳יום אחרון׳, ואילו זה הנמשך אחרי מסורת חכמי הפרושים אינו מאמין באוונגליון!
הערת המחבר : בהערותיו של רובין לקוראן ז, קנט הוא מביא את דברי המוסלמים, שמציעים כמה אפשרויות: יהודים שקיבלו על עצמם את תורתו של מוחמר: ויייתכן כי מדובר בשבט אחד או שניים מבני ישראל, שפרשו מכלל בני עמם החוטאים והתיישבו מעבר לארץ סין, ושם הם מנהלים חיי אמונה ויושר ברוח רעיונותיו של מוחמר… הכול אפשר, חוץ מלראות את היהודי שחי ביניהם כצדיק.
אנו חייבים לפרש את דברי הקוראן, שלדעתו רק יהודים שמאמינים בישו ובאוונגליון יזכו לשפע. ואכן, האוונגליון מציג את כל דורו של ישו, החכמים ופשוטי העם – פרט לאנשים המעטים שדבקו בישו – כרשעים וכצבועים, וכך מקובל אצל הנוצרים והמוסלמים.
מכל זה נראה שמוחמד, או עורכי הקוראן, קיבלו את המסורת הנוצרית בעניין זה, ולא ידעו ולא הכירו את דעת היהודים. דבר זה איננו מוזר, שהרי מוחמר עצמו, אף שהחשיב עצמו לנביא, הודה שידיעותיו לקויות:
״כבר לפניך שלחנו שליחים. על כמה מהם סיפרנו לך [על־ידי המורה] ועל כמה לא סיפרנו״(מ, עח).
وَلَقَدْ أَرْسَلْنَا رُسُلًا مِّن قَبْلِكَ مِنْهُم مَّن قَصَصْنَا عَلَيْكَ وَمِنْهُم مَّن لَّمْ نَقْصُصْ عَلَيْكَ وَمَا كَانَ لِرَسُولٍ أَنْ يَأْتِيَ بِآيَةٍ إِلَّا بِإِذْنِ اللَّهِ فَإِذَا جَاء أَمْرُ اللَّهِ قُضِيَ بِالْحَقِّ وَخَسِرَ هُنَالِكَ الْمُبْطِلُونَ 78
כבר לפניך שלחנו שליחים. על כמה מהם סיפרנו לך, ועל כמה לא סיפרנו. שום שליח לא יביא אות אלא אם ירשה אלוהים, . וכאשר יקום דבר אלוהים, ייערך משפט צדק, והשוגים בהבל ילכו לאבדון
פיזור בצל עימות הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון
מאמצע שנת 1953 חלו שינויים בהגדרת הנוער בארצות המוצא. ראשית, מעורבותן של תנועות־הנוער בעליית־הנוער הצטמצמה מאוד, ורק מעט מן הנוער עלה מתוך שיוך לתנועת־נוער. שנית, נציגי עליית־הנוער נתבקשו להגדיר בבירור את הזיקה של כל נער ונערה לאחד מהזרמים החינוכיים בארץ. שלישית, לצד הגדרת השיוך לזרם הדתי או לזרם הכללי נוספה עתה, רשמית, ההגדרה: ״זרם מסורתי״. ישראל מרגלית, נציג עליית־הנוער במרוקו, הסביר כי לזרם ה״מסורתי״ שויכו נערים ״על הגבול של דתיות מרוקאית, והוריהם יראו בעין יפה את ילדיהם גם במסגרת דתית, אבל לא יתנגדו גם שיימצאו במוסדות מסורתיים״. הנערים הללו יועדו לקליטה במוסדות ה״מסורתיים״ של עליית־הנוער בארץ. שלושת הזרמים הללו הוצגו בפני ההורים, ומעורבותם בבחירת הזרם הרצוי להם גברה בשנים שלאחר־מכן.
מארצות המוצא נסעו הנערים לבתי־הילדים, שנמצאו בדרום־צרפת באזור מרסי. בהתחלה היו שם כשלושה־עשר בתים. רובם השתייכו לתנועות השונות, ויתרם היו כלליים. בזה אחר זה נסגרו בתים. משנת 1953 נותר בית אחד בקמבוס (CAMBOUS), ובו היו שלוש מסגרות קליטה: דתית, ״מסורתית״ וחילונית. פיזור הנוער בבתים אמור היה להתקיים על־פי השיוך לתנועה או לזרם הנזכרים לעיל. הנערים שהו בבתי הילדים חודשים אחדים לשם טיפול רפואי והכשרה רוחנית ופיזית. משם הם הועלו ארצה היישר למחנות המעבר של עליית־הנוער.
הנערים שהגיעו ארצה מוגדרים ושנמצאו להם מקומות פנויים במגזר שהוגדרו שייכים אליו, נשלחו מיד לאותם המקומות! מי שלא נמצאו להם מקומות קליטה, נאלצו להמתין במחנות המעבר. על הנערים שהגיעו ארצה לא־מוגדרים חלו כללי המיון שנקבעו בפרשת ״ילדי טהרן״, ועיקריהם: (א) נערים מגיל ארבע־עשרה ומעלה רשאים להגדיר את עצמם כרצונם; (ב) ילדים עד גיל ארבע־עשרה יוגדרו על־ידי הוריהם או בני משפחתם. אם אלה אינם בארץ יוגדרו הילדים על־ידי ועדת מיון, ובה חברים דתיים ולא־דתיים. הנוער העולה נקלט בקיבוצים, במושבים ובמוסדות חינוך פנימייתיים. חלק מהמוסדות היו של עליית־הנוער, וחלקם — של התנועות השונות ובחסות עליית־הנוער. מסגרות הקליטה הללו כללו מסגרות דתיות, מסגרות חילוניות ומסגרות ״מסורתיות״. לפי דברי משה קול, ראש עליית־הנוער, במסגרות ה״מסורתיות״ מכבדים את המסורת, ״שומרים על כשרות ושומרים על שבת וחג, אבל אין הם נחשבים כמוסדות דתיים״.
ממדי התופעה וגורמיה
גורמים דתיים קיצוניים טענו כי חלק מהנוער העולה מצפון־אפריקה התנצר, רוב הנותרים נקלטו במסגרות חילוניות ואנטי־דתיות ומעטים בלבד נקלטו במגזר הדתי. לטענה זו אין אחיזה במקורות. בהיעדר נתונים מספריים מדויקים על קליטתו של הנוער העולה מצפון-אפריקה, במגזרים השונים, ניתן להגיע להערכה כללית בלבד על ממדי התופעה.
כ־8,000 בני נוער עלו מצפון אפריקה למגזרי עליית־הנוער בתקופת העלייה הגדולה. הם באו מחברה שרובה היתה דתית ומסורתית. למעלה משני שלישים מהם היו דתיים ומסורתיים. רק כשליש מכלל הנוער שעלה מצפון־אפריקה נקלט במגזר הדתי ו״המסורתי״ (כ־30% — במגזר הדתי, ופחות מ־3% — במגזר ה״מסורתי״); ויתרם נקלטו במגזר הלא־דתי. להערכתנו, מדובר בתופעה של כ־2,700 ילדים וילדות, נערים ונערות.
הגורם הראשון בחשיבותו לתופעה הנדונה היה מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער. כבר בראשית העלייה ההמונית אוכלס מגזר זה עד אפס מקום. ילדים, ובעיקר נערים דתיים, נאלצו להמתין במחנות המעבר זמן רב עד להתפנותם של מקומות קליטה במגזר הדתי. בראשית שנת 1950 , לדוגמה, המתינו 1,350 נערים דתיים לקליטה במגזר הזה. הרחבת פוטנציאל הקליטה בו היתה כרוכה בקשיים. סיועה של הנהלת עליית הנוער בעניין זה היה נדיב, בדומה לסיועה לתנועות אחרות, אך בכל זאת מוגבל. זאת ועוד, הרחבת המגזר הדתי של עליית הנוער לא עלתה בקנה אחד עם מדיניותה העקרונית של עליית הנוער, שלפיה עליית הנוער היא תנועה חינוכית התיישבותית חקלאית, ולכן צריך לקלוט את הנוער בהתיישבות החקלאית, ובעיקר בקיבוצים, ולצמצם את הקליטה במוסדות החינוך. זו היתה גם הסיבה למגמת עליית־ הנוער להרחיב את היקף עליית הנערים — שכן אלו נקלטו בדרך־כלל בהתיישבות — ולצמצם מאוד את עליית הילדים, שכן אלו נקלטו בדרך־כלל במוסדות החינוך.
מדיניות זו לא הטיבה עם המגזר הדתי של עליית הנוער. מגזר זה הורכב בעיקר ממוסדות חינוך, שכאמור קלטו ילדים. חלקה של ההתיישבות הדתית בקליטת הנוער העולה היה מצומצם מאוד. המושבים הדתיים כמעט שלא קלטו נוער עולה, ואילו הקיבוצים הדתיים מספרם היה קטן ביותר. סיכויי הרחבת הקליטה בהתיישבות הדתית היו קלושים. לפיכך היה אפשר להרחיב את הקליטה במגזר הדתי בעיקר על ידי בניית מוסדות חינוך, שלא כמדיניות עליית הנוער. היה גם קושי נוסף. מוסדות החינוך של המגזר החרדי קלטו מעט מאוד נוער עולה. עיקר נטל הקליטה במגזר הדתי נפל על כתפי התנועה הציונית־הדתית, וזו לא השכילה להתמודד עם האתגר של קליטת המוני הנוער הדתי בעלייה הגדולה.
מצוקה זו השפיעה על פנייתו או על הפנייתו של נוער דתי למסגרות הקליטה בארץ. המתנתו של נוער דתי במחנות המעבר עיכבה את עלייתן של קבוצות דתיות מבתי הילדים במרסי, וזו עיכבה את עלייתן של קבוצות דתיות מארצות המוצא למרסי. וכך עלייתו של נוער דתי בקבוצות המוגדרות כ״דתיות״ היתה לעתים בלתי־ אפשרית. התופעה בלטה בשנות העלייה ההמונית ונמשכה אחריה לסירוגין.
L'esprit du Mellah-JosephToledano
Elli thak — thak m'ah - Ris avec les rieurs
Oula bka bki m'ah..
Et avec les pleureurs..pleure
Double moralité: il faut savoir s'adapter aux circonstances et se joindre à l'esprit general du moment' il faut etre poli et ne pas contrarier ou vexer les autres.
Si votre interlocuteur est de mauvaise humeur, il serait mal venu de ne pas participer a sa peine
Miroir d'Israel
Les nouvelles qui venaient d'Israël en ces années cinquante étaient contradictoires et on ne savait plus qui croire: ceux qui disaient du mal ou ceux qui disaient du bien. Notre coiffeur qui était aussi notre troubadour trouva la solution: Israel disait-il est comme un miroir, ris-lui elle te rit, pleure-lui elle te pleure.
Thket el zman – ouzman houa dithak 3alia
J'ai cru du temps me moquer
Et c'est lui qui de moi s'est bien moqué
Rira bien qui qui rira le dernier.
׳ di 3aoudha outhkla
׳fhal di khraba ougls a 'liha
Qui raconte une histoire et en rit de plus belle
Est comme celui qui chie et s'asseoit sur elle
Une bonne histoire doit être bien racontée. Premier principe, celui qui raconte ne doit pas être le plus enthousiaste de sa propre blague et en rire avant ou autant que les autres. Le Talmud ne dit-il pas "que ce n'est pas ta bouche qui doit vanter tes propres mérites". Le conteur doit donc en quelque sorte rester neutre, en dehors du coup, pince-sans-rire. D'expérience chacun sait que la même histoire peut faire rire aux éclats ou à peine sourire: tout dépend de celui qui la raconte.
LA MANIERE C'EST L'ESSENTIEL
lnvité dans la ville voisine, Abraham qui aimait contrairement à l'adage biblique se retrouver au milieu des moqueurs, se dit qu'il avait eu une bonne idée de venir ici. Tous les soirs ses amis se reunissaient à tour de rôle chez l'un d'eux et passaient la soirée à se tordre de rire. Mais le plus etrange est que l'hilarité générale se déclenchait sans que nul ne raconte une histoire. Il suffisait se proclamer un numéro et le succès était assuré. Intrigué il demanda la clef de l'énigme:
- C'est bien simple, comme nous nous connaissons tous, au lieu de perdre le temps à raconter les histoires on les a classées par numéro et il suffit de dire le numéro pour que chacun comprenne de quelle blague il s'agit!
Abraham trouva l'idée géniale et se mit à son tour à étudier par coeur les numéros. Le soir il se mêla à l'assemblée et lança le numéro de la blague la plus amusante. Aucune réaction. Il essaya un autre, rien pas un sourire! Le lendemain il en demanda la raison à son ami qui lui répondit comme si c'était évident:
- Il n'y a pas que l'histoire, il y a aussi la manière de raconter. . .
Elliyhbek ya'mlek a'las tbki Qui t'aime vraiment te fera pleurer
Ouliy ykrhek y a 'mlek a 'las thak Qui te hait te fera rire
Qui aime bien châtie bien, ne cherche pas la popularité à tout prix, à ceux qu'il aime il fait des reproches quitte à les faire pleurer, tandis que celui qui ne cherche que son interet vous fera rire car "tout flatteur vit aux dépens de celui qui l'écoute". Plus grave encore celui qui vous hait vous fera rire pour mieux endormir votre vigilance. Vous voilà avertis, mais si je ne vous fais que rire (?) n'en tirez pas de conclusions hâtives sur mes intentions dans ce livre. .
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 166
התקנ"ב
בע"ה
בפני החתום מטה חתמו הקהל קדוש של צפרו יע"א להיקר יוסף בן חמו לתת להם דין וחשבון על כל מה שגבה מה על ידו בזמן שהיה נגיד עליהם והשיב להם אני אתן לכם החשבון אבל הפנקסים אינם מצויים בידי פה העיר פאס עד שאשלח אחריהם לצפרו.
ואמרו לו הקהל הקדוש הנזכרים אים אתה מודה שכל מה שנגבה מן הממון הוא על ידיך, והשיב יש לי על ידי ויש על ידי אחרים כגון הרב דוד כבן, ואמרו לו מאחר שהייתה נגיד ומצווה לעלינו כל הגבייה הייתה על פיך ומאמרך.
והשיב אמת שהכל היה על פי צוויי ומאמרי אבל הכל כאשר לכל ישי לי פנקס עליו כיצד יצאו מידי ואין בידי משלכם כלום ולראייה שכך היה בפני החתום פה בכ"ו יום לאייר שנת ושמרו דרך ה' לפ"ק
נאם יהודה בן עטר סי"ט.
סוף תעודה מספר 166
תעודה מספר 34
ב"ה
בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר פעם ושאול באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטטב העיניהם.
בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינומיחידי קהלת קדש והרבה עמהם.
ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.
ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו.
על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.
על הציהור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.
ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן ג;יני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד עקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.
כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :
כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.
ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבך כלם.
סוף תעודה מספר 34
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי-ר' דוד הלוי דראע
בשנת 1930 הייתי חולה אנוש, והרופא אמר שאין סיכוי שאחיה. אז היה אצלי ר׳ שמעון אבוקסיס, הוא אשר עשה את ההגהה של הספר של ר׳ דוד הלוי. היה אצלי גם ר׳ יצחק מלכא וגם ר׳ עבו. באותו זמן היה ר׳ יעקב טולידאנו דיין בטנג׳יר, והוא היה מחפש ספרים עתיקים וגם ר׳ משה חי אליקים, שהיה מביא לי חיבור, ספר, ובאותו ספר היו הרבה חורים, ורק הכתב עדיין טוב, והוא אמר לי שזה החיבור של ר׳ דוד הלוי, ואמר לי שהוא ר׳ דוד הלוי. שאלתי אותו: מאיפה החכם? אמר לי שהוא מירושלים, הלך לספרד ומספרד בא לכאן. התחלתי להזיע מאוד, ואז כשהתעוררתי, אמרתי לאשתי לתת לי קצת מרק לשתות, ואני אספר לכם את החלום. הערתי את החכמים שהיו אצלנו וסיפרתי להם את החלום. למחרת בא הרופא לבדוק אותי ואמר שניצלתי ממוות ואז הבראתי. הלכתי לבית-הכנסת של בן-סעוד, ופגשתי את ר׳ משה חי אליקים. אני סיפרתי לו את החלום ואז הוציא מכתב מכיסו. אמר לי שר׳ יעקב טולידאנו מצא את החיבור של החכם בתוך ארגז, שהיה טמון באדמה בפאס, והוא דורש חמש מאוד לירות שטרלינג. אמרתי לו שיקנה לי אותו ממנו. הספר היה בדיוק כמו בחלום. הדפסתי אותו בחמש מאות עותקים. הספר הזה השארתי אותו בתוך איזה קופסה אצלי בבית והכסף יורד מהשמים. ב-1951 בא ר׳ יעקב טולידאנו במיוחד מירושלים ואמר לי שהוא רוצה לשים אותו בספריה הלאומית, ונתתי לו אותו בחינם. מאז שהספר איננו, פה אני הולך אחורה. בזמנו נתנו לי ששת אלפים דולר אך לא רציתי למכור אותו. בניתי איזה תשעים חדרים. בניתי בית-כנסת מאוד יפה עם קישוטים בסגנון ערבי, והיתה שם גם ישיבה עם תשעים תלמידים. וגם הכביש לשם בניתי. היו שם ארבעה מלאח. נתנו להם לאכול. הייתי מביא ילדים מהכפרים ועושה להם בר-מצווה במקום ביום ההילולה. הוא לא היה מוכר ליהודים מחוץ לאיזור. רק לאחר שפרסמנו מכתבים לכל בתי-הכנסת, התחילו לבוא מקזבלנקה, מראכש… הייתי הולך ארבע פעמים בשנה: אחרי פסח, אחרי סוכות, בראש חודש אלול ובשבועות. גם המוסלמים היו משתטחים על קברו, אומרים עליו ׳כמאל ארזה׳.
בר׳ דוד דראע ראיתי הרבה ניסים. הנה אני זוכר שכאשר הלכנו בפעם הראשונה לשם מצאנו איזה סככה, והיה שם איזה יהודי מסריח מרוב לכלוך וכולו עצמות. הוריו עזבו אותו. והוא היה כבן עשרים. הוא אמר לנו: למה אתם נגעלים ממני? ר׳ דוד הלוי ירפא אותי ואני אתחתן ויהיה לי ילד ואקרא לו מימון דוד, והוא ימות וגם האשה תמות. בקצור, הוא הבריא, התחתן ונולד לו בן שנקרא מימון דוד והוא מת. המוסלמים היו מפחדים ממנו. פעם כשעשינו חנוכת הבית של בית-הכנסת, הוא שתה אחד עשר ליטר של מחייא והלך לישון בתוך הנחל. למחרת ר׳ משה חי אליקים הלך לשם וראה אותו. חשבו אותו למת. כשהוצאנו אותו, הוא התעורר וביקש מחייא. אחר-כך, כשעזבו היהודים את האיזור, לקחתי אותו ושמתי אותו במושב זקנים בקזבלנקה. רק לפני כמה זמן הוא מת.
יש לי עוד סיפור. ר׳ שאול נחמיאש ור׳ משה חי אליקים היו שניהם חולים. ר׳ שאול חלם בצדיק שהוא ימות באותה שנה ור׳ משה יבריא וכך היה.
היה יהודי שקראו לו קדוש. הוא רב עם אביו ונשבע לו שם במקום בחכם. איך שהוא נשבע והלך כדי לעלות למכונית, בא רכב אחד ודרס אותו למוות.
פעם היה ר׳ מרדכי לעסרי. היתה להם ישיבה והיו לומדים בלילה. והיה ר׳ דוד סויסה. הגיעו לאיזה סוגיה שלא הבינו אותה. אמר להם ר׳ דוד סויסה: תנו לי פרדה ואדם שיבואו אתי כדי להגיע לר׳ דוד הלוי. אמרו לו: אבל זו סכנה ללכת לשם, וזה יומיים בדרך. בסוף נתנו לו בהמה ואדם שליווה אותו. התחיל ללכת. אמר לשיך שיתן לו מאה ריאל אך הוא לא רצה [השיך דרש מחיר מופרז]. הוא עוד לא הספיק לצעוד כמה צעדים והפרדה של השיך מתה. הוא המשיך והילד שלו מת. הוא המשיך יום והוא מת. ר׳ מרדכי לעסרי סיפר לי את הסיפור בשנת 1930.