המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני
לוי חידש את פעילותו ב־25 בנובמבר 1844 והפעם מהעיר טנג׳יר ששימשה לו בסיס זמני. לדבריו, יהודים התעניינו בבשורתו, אבל מספרם היה קטן מזה שבמוגדור. מה שחיבל, לדעתו, במפגשים אתו והכשיל את חיפוש ״האמת״ מצד היהודים ולבסוף את התנצרותם היה חששם שיידחו על ידי הקהילה, ולא יוכלו להמשיך ולחיות בין אחיהם. על יהודי עני שיתנצר איימו במאסר, ועל עשיר — בהחרמת רכושו ובאילוצו להגר למדינה נוצרית. היות שהיהודים האמידים שלטו במידה רבה במסחר ובענפי כלכלה אחרים, הרי פרנסתן של השכבות הבינוניות והעניות הייתה תלויה בהם. האיום החברתי והכלכלי על המתנצרים יופיע גם בשנים הבאות כהסבר למספר המצומצם של יהודים שהתנצרו, למרות כל הפיתויים של המיסיונרים.
בסוף 1845 ביקר לוי בתיטואן, בלאראש ובמקומות אחרים. במכתבו מלאראש ב־12 במאי הוא ציין כי שהה שם רק ארבעה ימים, נפגש עם מספר יהודים ומסר להם עותקים של ״הברית החדשה״. הם לא זיהו את תוכן הספר, ונישקו את ידו בקבלם אותו.
יהודי נכבד ביקש ממנו עותקים נוספים, כדי להעבירם לרבני פאס לשם קבלת חוות דעת. לוי נתן להם גם ספר תפילות וספרים אחרים. פאס הייתה בכל הדורות המרכז הרוחני של יהודי מרוקו, ורבניה היו בני סמכא להכריע אם הספר ראוי לעיון.
לוי הביע צערו על כך שיהודים נרדפים על ידי אחיהם רק משום שהם מתעניינים בנצרות ומשתכנעים בצדקתה. כמו המיסיונרים שאחריו, ציין לוי כי היהודים בורים ומאמינים באמונות תפלות. אי הכרתם באמונה ה״אמיתית״ — הנצרות, אף היא אחד מביטויי בורותם.
מלאראש הוא הפליג לגיברלטר כדי לקבל טיפול רפואי, ולאחר מכן המשיך לאוראן. שליחותו של לוי הייתה אפיזודה בודדת ללא המשך רצוף, וחלפו שבע שנים עד שנשלח שליח אחר למרוקו. בדו״ח השנתי של האגודה מ־1848 נאמר, כי בגלל מחסור באישים מתאימים לשליחות, נאלצה היא, לצערה, לדחות את תכניתה לפעול בין מאות אלפי היהודים במרוקו.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- 32 – הגות לבי בו ארבעה קונטרסים, אשר קראם בשם: הגות לבי; תרנן לשוני; לשוני עט ותולדות יוסף. בו 313 עמודים כתוב־ם. הדף 13.55. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 10—13 מילים.
הגות ליבי בו דברים על מעלת הכתיבה; החובה המוטלת על כל אחד לכתוב את חידושי תורה שיחדש ופניה לבני תורה לקיים חובה זו:
והנני קורא בקול גדול … לפני רבנן ותלמידיהון, החזיקו בידיכם קסת ועט הסופר, לכתוב עלי נייר יום יום, מה שתעלה מצודת שכלכם מחידושי תורה ודיניה ומשפטיה, אם מעט ואם הרבה…
כמו כן כותב על תולדות הנייר והדפום, על הספרים העבריים שראו אור לראשונה בדפוס, וכן דן על הנייר בהלכה. בקונטריס יש 32 עמודים.
33 – תרנן לשוני דברים בשבח מעלת לשון הקודש ובחיזוק החייאתה.
מאמר זה נכתב, בעקבות ההתעוררות שחלה בתקופה זו בערים שונות במארוקו, להפצת השפה העברית והקמת חוגים ללימוד השפה. ראשי החוג הזמינו את ר׳ יוסף להרצות בפניהם. נושא ההרצאה נקבע על ידי המארגנים. בהרצאתו נתבקש לדון על השם ״לשון הקודש״ שניתן לשפה העברית במקורות — בפי חכמי הדורות, ולא נקראה על שם האומה הישראלית, כמו שאר השפות. בפתיחתו מתאר המחבר את הפעילות הערה שהיתה קיימת בעיר פאס בנושא זה:
נדרשתי לשואלני מבחורי חמד, חכמים ונבונים, להודיעם מדוע קנה שם לשון האומה הישראלית בשם לשון הקודש. וסיבת שאלתם, כי בימים הללו נתעוררו בחורים ונערים, וילדים רבים פרחי חמד, ועלמות תופפות, להתלמד לשון הקודש להתרגל על לשונם לדבר בו, ועל ידי מורים עשו והצליחו. ופעם בפעם נאספים יחד למועדון, וכל אחד מטיח ומביע אמרים ונאומים בלשון הקודש, כפי צחות לשונו וכפי השגתו. וזה לנו לאות כבוד לעם בני ישראל, ובקשוני להטיף ולנאום לפניהם מלים אחדים, לחזק את זרועם ולעודדם, ולחשוף ברבים גודל מעלת הלשון ומפעלם בזה ונעתרתי לבקשתם…
בדבריו אנו שומעים על הפעילות הרבה בהוראת העברית החיה בעיר פאם בתקופה זו, שבה נטלו חלק גם נערות. פעילות שגם זכתה להצלחה גדולה. לבד מהלימוד האינטנסיבי, החברים היו מתכנסים לפעילויות בעברית, כגון לשוחח בניהם ולשמוע הרצאות בעברית. ומדי פעם היו מזמינים אישיות מסוימת להרצות בפניהם, מתור מטרה לחזק את החוג ולעודד אחרים להצטרף. ואכן ר׳ יוסף מסיים את דבריו בקריאה נרגשת לציבור הרחב, להצטרף ללומדי השפה העברית, לחזק את ידי העוסקים במלאכה, כדבריו־:
ועלינו החובה להרים קול ולקרוא בלי חושך – ללא הפסק – עדי תעירו ותעוררו לבות אנשים נרדמים משינתם. התעוררו התעוררו בגי גולה, לגול את החרפה מעל עמו בקהל רב. כי חסן ישועות כל עם, הוא דעת לשון עמו. ואשא מדברותינו בצו לצו, בל תהיה שפתינו מוזרה לנו ודרכיה לא נבין … והתומר ביד המנהלים והמייסדים המפעל הזה … ויפקדהו האל במבורכיו ויצלחהו בכל דרכיו… בקונטרס יש 37 עמודים.
הערת המחבר : כל החכמים במארוקו חייבו את לימוד השפה העברית, וראו בזה אף מצוה. והעיסוק בלימוד העברית נחשב כלימוד תורה. בדומה לגישתם של כל חכמי המזרח והספרדים מאז ומתמיד בארץ ומחוצה לה. בניגוד לגישתם של חכמי אשכנז בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הנוכחית, אשר חלקם אף הכריזו מלחמה על לימוד השפה, ראה י׳ קניאל, המשך ותמורה, ירושלים תשמ״ב, עמי 205—210. ושם בהערות ביבליוגרפיה לנושא.
- 34 – לשוני עט בו כינס חלק מן ההתכתבויות שלו עם חכמי הדור, ובהם גם מכתבים שכתב בתשובה, כאשר קבל בתשורה ספריהם, ובהם הערות והארות שהיו לו על דבריהם. בהם התכתבויות שניהל עם בית הנשיא בן צבי ז״ל בדבר עליתו לארץ עם סיפרייתו הנכבדה, דבר שלא יצא לפועל בסופו של דבר. חלק מההתכתבות שלו נמצא בחיבורו ״מלה בלשוני״. וכן צירף כאן שירים שחיבר ולא נכנסו לתור חיבורו ״נפלאותיך אשיחה״. בקונטרס 190 עמודים. עמי 70—197; 252—312. בתוכו כלל ״שבח משפחה״ לתולדות משפחת אבן דנאן, עמי 275—305.
- תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות
חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.
- זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.
חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.
לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).
בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.
- מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.
חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.
- מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.
בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:
לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…
בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.
תולדות חייהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח-רבי אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי
רבי אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי
מגדולי חכמי צפת בתקופת זהרה, מחשובי תלמידי הרמ״ק, ומהאריות בחבורת תלמידי האר״י ז״ל, וכפי שמעיד בעל ״שבחי האר״י ז״ל אמר עליו האר״י הקדוש בזה הלשון: ״מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי זולתו שאפילו חטא אין בו״.
צדקותו וענוותנותו של רבינו מהר״א גלאנטי היו למופת בין חכמי דורו בצפת, אשר כל אחד ואחד מבני החבורה היה גובהו כגובה ארזים, והם הרימו לנס את הפלגתו של מהר״א גלאנטי בחסידות ובענוה, עדות לזה אנו מוצאים בשתי עובדות המובאות בספר ״קב הישר״ פרק ט״ו וזה לשונו: ״ואם אגיד לכם מן הענוה גדולה שבינינו, הנה סיפר לי הרב הגדול רבי מנחם, בן הרב הגדול רבי אברהם גלאנטי ז״ל, שפעם אחד נשא על כתיפו שק עם קמח מן השוק, ובא מאחריו הגאון הרב הגדול מורנו הרב רבי שלמה שאגיס ז״ל, וחטף את השק מעל כתפיו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע בחייו שאל יוליך שום אדם זה השק עם הקמח לבית רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל, כי אם הוא בעצמו דוקא, כי אמר החכם רבי שלמה שאגיס הנזכר לעיל, שהוא עדיין רך בשנים ממנו וחזק ממנו. להפציר בו הרב אברהם גלאנטי שלא יעשה לו ככה, כי הרב רבי שלמה שאגיס היה גדול בתורה ומופלג בעושר. ולא רצה רבי שלמה כלל, וטען רבי שלמה שאגיס בעצמו השק עם קמח לבית הזקן רבי אברהם גלאנטי.
וכן פעם אחת בא החסיד מורנו הרב רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל מכפר עין זיתון, וקנה שם כד אחד ומילא אותו מים מתוקים מן באר שבכפר עין זיתון, שהן מים חשובים מאוד, ובדרך הילוכו פגע בו החסיד רבי מסעוד ואמר לו רבי, תן לי מעט מים, כי צמא אני. והיטה רבי אברהם גלאנטי את שכמו להשקותו, ומיד לקח רבי מסעוד את הכד על שכמו ונשבע להוליכו לביתו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע שלא יפצור בו. וכן כל בני החבורה כשהיו רואין את רבי אברהם גלאנטי ברחוק שלושים אמות היו עומדין לפניו, ואחר כך כשהיה מקרב אליהם, היו נושקים את ידיו ואמרו לו: הלואי שנהיה מצע תחת רגליך בעולם הבא. כי היה חסיד גדול ועניו, והיה תמיד מזהיר אותנו שיהיה שלום וריעות ואחוה ואהבה בינינו. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל.
ירח-יקר״ ־ זהרי חמה
רבינו מהר״א גלאנטי לא ימוש מפיו תורת רבו הרמ״ק, חיבר פירוש על הזוהר, ובאשר הלך בעקבות פירושו הגדול של רבו הרמ״ק על ספר הזוהר ״אור יקר״, קרא לספרו ״ירח יקר״, להורות שפירוש רבו הרמ״ק כשמש בגבורתו, ופירושו הוא כמו ירח שמקבלת הארה מהשמש, כמוהר״ר אברהם אזולאי צירף לפירושו על הזוהר קיצור מספר ״ירח יקר״ וקראו בשם ״זהרי חמה״.
כ״ק מרן אדמו״ר משינווא רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זצוק״ל, השתדל להביא לדפוס את הספר ׳זהרי חמה׳ היה זה כאשר שהה רבינו בירושלים ומצא מרגלית יקרה, פירוש על הזוהר הקדוש בכתב יד, מהגאון המקובל רבי אברהם אזולאי מחברון. רבינו רכשו בכסף מלא והשתדל בכל עוז שיצא לדפוס כדי ״לזכות, ולזכות את הרבים, וזכות הרבים יהיה תלוי בי לזכות לעשות תשובה שלימה בתוך כל ישראל" [כלשונו בהקדמתו].
לאחר מכן, מצא רבינו כתב יד נוסף של הספר ״אור החמה״ בספרייתו של רבי שמואל העליר רבה של צפת, ובעותק זה נוסף פירושו של המקובל הקדוש רבי אברהם גלאנטי בשם ״זהרי חמה״. הואיל וכך, פנה רבינו בשנת ששו״ן [תרנ"ו- 1896] להדפיס מחדש את הספר ״אור החמה״ כאשר בכל דף מופיעים דברי הרמ״ק ודברי מהרח״ו, ״זהרי חמה״ לרבי אברהם גלאנטי ו״אור החמה״ לרבי אברהם אזולאי.
על גדלו וקדושתו של רבי אברהם גלאנטי, סיפר האדמו״ר משינווא את הסיפור הבא:
בבוא האר״י ז״ל לצפת, נמשכו אחריו הרבה מגדולי צפת, אבל היו גדולי ארץ שלא דבקו בו. מנהגו של רבי אברהם גלאנטי היה לישב בתענית בצינעה כל הימים, מלבד הימים שאין אומרים בהם תחנון, והיה מקבל עליו תענית בכל תפלת מנחה. כך עשה כל הימים, ולא ידע מכך איש. פעם הכין האר״י ז״ל סעודה לתלמידיו בכפר ״עין-זיתון״ הסמוך לצפת בתחום שבת, ואמר לשלוחו: ״לך לרבי אברהם גלאנטי ובוא אליו לפני תפלת מנחה, ואמור לי בשמי שאני מבקשו שלא יקבל על עצמו תענית בשעת מנחה כדי שיוכל לבא אלי למחר אל הסעודה אשר הכינותי״. השליח הגיע לבית מדרשו של רבי אברהם גלאנטי בדיוק כאשר עמד להתפלל מנחה.
כשאמר לו את הדברים, כעס רבי אברהם ואמר: ״מנין הוא יודע שאני יושב בתענית, האם נביא הוא?״ לאחר מכן התיישב בדעתו ואמר: מכל מקום, הריהו יודע… והשיב לשליח: ״שוב לרבך ואמור לו, שאבוא אל הסעודה״.
למחרת הלך רבי אברהם לעין זיתון אל הסעודה אשר הכין האר״י הקדוש. לפני הסעודה פתח האר״י במאמר עמוק בחכמת הקבלה, כדרכו. רבי אברהם שהיה מקובל גדול הקשה ואמר: ״לדברי הרב, הלא יש סתירה מכלל פלוני, וממקום פלוני״. השיב לו האר״י ז״ל: ״כדי לענות על כך, צריכים להבין היטב את הדברים במקום שהקשית ממנו״. מיד פתח האר״י ז״ל והסביר את אותו מאמר באופן מופלא, והתברר שאין משם קושיא. הוסיף רבי אברהם ושאל: ״לפי הסבר חדש זה, הלא קשה ממקום אחר״. השיבו האר״י: ״מן השאלה נראה, שהדברים שם לא הובנו על בוריים״, והתחיל להסביר את הענין ההוא בטוב טעם ודעת ובהקדמות נכונות, עד שהקושיא נעלמה מאליה. הוסיף רבי אברהם והקשה ממקום נוסף, והאר״י הקדוש פנה והסביר גם את אותה סוגיא באור חדש ומופלא והסתירה התיישבה. כיון שראה רבי אברהם את כחו של האריז״ל בקבלה, אמר: ״מן ההכרח להפסיק כאן, כי התלמידים רעבים״…
לאחר הסעודה, ניגש רבי אברהם אל האר״י ובקש ממנו כי יאמר לו, מהו תיקון נפשו. כי זו היתה דרכו בקודש של האריז״ל, לומר לשואליו מהו תיקון נפשם ורבים פנו אליו ונפשם בשאלתם. השיב לו: ״תיקון נפשכם הוא לאכול בכל יום בשר ולשתות יין״. התרעם רבי אברהם ז״ל ושאל בתמיהה: ״האם אכילה ושתיה הם תיקון הנפש?!״ השיבו האר״י בנחת: ״לגביכם – כן הוא. כי במרום מתרעמים עליכם, על שיש בכחכם להעלות ולתקן את הניצוצות-הקדושים שבמאכלים, ובגלל תעניותיכם אין אתם מעלים אותם! לכן, תיקון נפשיכם הוא על ידי אכילה ושתיה בקדושה, להעלותם ולתקנם״.
דבקה נפשו של רבי אברהם באריז״ל, הלך לאחיו הגדול רבי משה גלאנטי ז״ל ואמר: ״אחי, איך טחו עינינו מלראות את האור הבהיר, ולמה אנו עומדים מרחוק?״ נכנסו הדברים בלב המהר״ם גלאנטי, לבש בגדי כבוד ולקח את משמשו אתו, והלך להאריז״ל. בבואו, אמר לו: ״יאמר לי מר בטובו תיקון נפשי מה הוא״. ענה לו: ״הן כבודו הוא רב זקן, ואיך ישאל ממני תיקון נפשו״ הפציר בו ובקשו שיגלה לו. שהה האר״י הקדוש – שלא כמעשהו עם רבי אברהם, שם ענהו על אתר – וכעבור שעה קלה אמר לו: ״אני רואה עליכם פגם חטא גזל״. השתומם רבי משה ונחרד, נענה ואמר: ״הלא מעולם לא עסקתי במשא ומתן, איזה חטא גזל יכול להיות בידי?״ השיב לו האר״י: ״הלא אני רואה זאת עליכם, ומה אעשה?!״.״
הלך רבי משה לביתו ושלח להכריז בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שאם יש למישהו, איש או אשה, איזו שהיא תביעה עליו – או שמישהו יודע שיש לאחר תביעה כספית עליו – הריהו מבקשו לבא אליו ולהודיעו, והוא יחזיק לו סובה על כך, אבל איש לא בא. לבסוף באה לפניו אשה ישישה ואמרה: ״שמעתי שרבינו שואל ודורש כל כך, אולי אעשה רצון צדיק, כי יש לי תביעה קטנה״. אמר לה: ״אמרי מה תביעתך, ותעש״. ענתה ואמרה: ״מורטת צמר אני, ויש מחיר ידוע ומקובל, על כל כמות מסויימת מקבלים מחיר קצוב. אבל אני מומחית במריטה, לכן אני נוטלת יותר מהמקובל. פעם הבאתי לרעייתו הרבנית צמר ממורט ובדרכי בקשתי את המחיר שאני נוטלת, הרבנית השיבה לי שהיא מוכנה לתת לי כפי שהיא נותנת לכל הנשים, ולא יותר. אני מזכירה איפוא, שלדעתי מגיע לי עדיין ההפרש״. מיהר רבי משה ונתן לה את מספר הפרוטות שביקשה. כאשר בא בשנית לפני האר״י הקדוש, אמר לו: ״זה היה הדבר היחיד שביקשו מכם במרום״!…
האנוסות המשהדיות – הילדה נסימי
בעיות מתודולוגיות ומקורות
למחקר שלפנינו יש מספר בעיות מתודולוגיות ייחודיות ומספר בעיות משותפות עם שטחי מחקר רחבים יותר. המחקר של נשים יהודיות בחברות מזרחיות בכלל, ובאיראן של המאה הי״ט בפרט, עודנו מצומצם; גם המחקר של נשים מוסלמיות צעיר במיוחד. עד שנות התשעים של המאה העשרים עדיין אפשר היה לטעון כי חקר הנשים הוגבל ברובו לתחום חקר האידאולוגיה של האסלאם, שאלת הרעלה, וההפרדה בין המינים. במידה רבה היתה זו תוצאה של שימוש בגישה ״אוריינטליסטית״, שביסודה הונחה הנחה בסיסית לגבי טבעו של האסלאם ומקומו בחברות מזרח תיכוניות. גישה זו ראתה באסלאם את תמצית ההבדל בין חברות אלו ובין המערב, נטתה לתאר נשים מוסלמיות כמדוכאות ותיארה כל שינוי פוליטי במונחים של דיכוטומיה בין מודרניות למסורת. עם זאת, בשני העשורים האחרונים של המאה העשרים התוספו מחקרים שהצביעו על מרכזיותן של הנשים בבניית מערכות חברתיות, מפני שהן ממלאות תפקיד מרכזי במשפחה ובקהילה. תחום זה חיוני במיוחד להבנת מקומה של האשה המשהדית.
אולם מלבד זאת, מחקר של קבוצה מחתרתית, אף אם היא חיה במצב זה במשך מאה שנים, קשה במיוחד בהעדר חומר מקורי, כתוב ובן התקופה. אכן, בחלק לא קטן של התקופה היו החיים במחתרת קלים יותר, אולם גם תקופה זו לא הניבה הרבה חומר כתוב. נראה כי אחד ממאפייניה של הקהילה, ואולי אחד מסודות כוחה – היותה קהילה קטנה יחסית שחלקה הניכר עסק במסחר – לא היה גורם מדרבן לכתיבה. אמנם סוחרי הקהילה נטו להעדר תקופות ארוכות מביתם והתכתבו עם בני ביתם, אולם התכתבויותיהם היו מוגבלות לעניינים עסקיים, ורובן לא נשמר.
בעיה זו מקשה כפליים על חקר גורלן של הנשים בקהילה. מקורותינו על תולדות הקהילה המשהדית הם, מטבעם, כאלה שאזכורי הנשים בהם יהיו אקראיים במקרה הטוב. המקורות הקרובים ביותר להמרה הכפויה הם עדויות ספורות של גברים בני הזמן, והם פניות לעזרה: לשמים, לממשלה האיראנית וליהודים שמחוץ לגבולות איראן. נוסף לכך יש מספר עדויות של נוסעים יהודים ולא־יהודים שהזדמנו למשהד מזמן ההמרה ואילך, וגם אלה היו כולם נברים. אפרים ניימרק, יהודי מטבריה שהגיע למשהד כעשרים וחמש שנה אחרי ההמרה במסגרת שליחות בת שלוש שנים לסוריה, ארם נהרים, איראן, אפגאנסתאן ובוכרה, כתב ־ברים אלה:
אכן אם יבוא איש למשהד ויתחקה על שרשי הדבר הזה [ההמרה הכפויה] בישוב דעת, או אז ידע לאשורו. ישנו רחוב אחד במשהד… רחוב היהודים, ויש אשר יקראו לו כיום ״מחלה ג׳דיד״ רחוב המומרים. שמה משכן היהודים לפנים, אמנם כיום אם יבוא איש יהודי אל הרחוב, אז לא יניחוהו לדרך על סף ביתם ולא יטמא כל אשר בבית, ואולי לבל יעלילו עליהם כי אוהבים המה בסתר לבבם את בן דת אבותיהם. אך בעמל רב נוכל להגיע אל מטרתנו לחדור כליות ולב האנשים האלה. (ניימרק, עמי 89)
כלומר, אצל היהודים הנסתרים האלה החדירה לסתרי בתיהם קשה עקב החשש שבאירוח של יהודי יבולע לקהילה המסתתרת בגילוי זהותה האמיתית! ועל יחסם של בני הקהילה ללא־יהודים הרי אפשר ללמוד בקל וחומר.
אף על פי כן, חדרו כמה מן האורחים, גם לא־יהודים, אל בתי היהודים הנסתרים לאחר שקנו את אמונם. אולם בתנאי החברה דאז, איזו אפשרות היתה כי האורח יזכה ליותר מהצצה בקיומן של נשים בבית? בחברה הפרסית המוסלמית העירונית נחלק הבית בין חלקן של הנשים ובין תחומם של הגברים. יהודיה הנסתרים של משהד השתייכו בהכרח לחברה זו, ועל כל פנים גם יהודי איראן הושפעו מהפרדה זו. בנימין השני, אחד המבקרים של יהודי משהד, סיפר על ביקור בעיר המאדן באמצע המאה הי״ט אצל רופא יהודי אמיד שבנה בית לכל אחת משלוש נשותיו, ובביקורו בבתים אלה התכבד בארוחה שבאף לא אחת מהן השתתפו הנשים אפילו נציג הסוכנות, בעת ביקור בטהרן בשנת 1943, התפלא לגלות כי הארוחות נערכו לגברים בלבד.
מעט מהמידע על יהודי משהד נובע מדיווחי הקונסול הבריטי במקום, שמדרך הטבע לא היה לו שיג ושיח עם נשים. אבל המקור העיקרי לתולדות יהודי משהד הוא זכרונות שנכתבו מסוף המאה הי״ט ובמהלך המאה הכי, או עדויות שנכתבו ונאספו בדרך כלל על ידי גברים. אך מתברר שזכרונות ועדויות אלו, שבמבט ראשון נראים כמספרים את תולדות העדה, חושפים טפח ומכסים טפחיים. חוסר ההתאמה ביניהם בפרטים שונים והפערים שהם משאירים יכולים ללמד לא מעט את חוקר הזיכרון בעדה.
גם על תפקידן של הנשים, חלקן ומעמדן בקהילה, אפשר ללמוד ממקורות אלו. עם זאת קשה שלא להזכיר: הקול הנשי, אם נשמע, היה קול שהושמע על ידי גבר – משמע, הופעתן של הנשים בשיח הזיכרון של יהודי משהד היתה כפופה מראש למה שתרם בעיני המדבר לדמות הקהילה לפי דרכו. בהכרח לא עוסקים הדברים בנושאים לפי רצונותיה ושטחי עניינה של האשה.
פעמים 108
רבי אברהם אביטבול-חוכמה מקדם-חזי כהן
רבי אברהם אביטבול
הרב אברהם אביטבול היה דיין וראש ישיבה בעיר מראכש(נפטר ב־1941). בנו של המשורר שלמה אביטבול. נחשב גדול המעיינים בתלמוד בכל רחבי מראכש. דרשן בחסד עליון, ידע לעורר את צאן מרעיתו לתשובה. פעל רבות לסיוע ליתומים ואלמנות.
צדקה תציל ממוות
פעם נפטר מלמד אחד בשם ר׳ אלעזר שהיה עני וחי בקושי. בתום הקבורה ניגשו המנחמים לבית האבל על מנת להתפלל מנחה. הרב אביטבול נשא דרשה חריפה, ״מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב?״ ודרש מן הקהילה לגלות נדיבות כלפי האלמנה והיתומים, והקהל אכן תרם בעין יפה. משראה את הסכום שנאסף החל הרב לבכות בכי חרישי. דממה השתררה והקהל לא הבין מדוע הרב בוכה, והרי תרמו ביד נדיבה. פתח הרב אברהם אביטבול ואמר, ״שערו נא בנפשכם מתי ראה ר׳ אלעזר סכום כזה בחייו, אם בכלל? ומה היה ר׳ אלעזר יכול לעשות בסכום שכזה? ומי יודע לו היה לו סכום כזה כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו? הלא על כגון זה נאמר ׳וצדקה תציל ממות'! כעת מוטלת עלינו החובה לדאוג לאישה ולילדיה.״ עוד באותו המעמד מינה אפוטרופוס מן המכובדים שבקהילה לטיפול ביתומים ובמשפחה.
נתון תיתן
רבי אברהם אביטבול עצמו לא היה מן העשירים, אך הוא השתדל לתת צדקה ככל יכולתו. ביום שישי אחד יצא עם שני חתניו לקנות מצרכים לשבת. בדרכם ראו יהודי ופניו עצובות. ניגש אליו רבי אברהם אביטבול ושאל לשלומו, והלה סיפר לו שאשתו חולה זה זמן רב וכבר תקופה שהוא קונה מצרכים בהקפה וכעת אין לו ממי ללוות – אפילו לצורכי שבת. מיד שלח הרב אביטבול את ידו לכיסו ונתן לו את כל כספו שהיה מיועד לקניית מצרכי השבת עבור משפחתו שלו. חתניו עמדו נדהמים, וכי מה יעשו כעת? ביקש הרב מחתניו להתלוות אליו אל השוק בכל זאת. בכניסה לשוק עמדו מספר סוחרים ושוחחו ביניהם. משנכנס הרב עמדו לכבודו ואחד הסוחרים אמר, ״זה עתה סיימנו את חשבונות המסחר והפרשנו כסף לצדקה. הנה הסכום,״ והושיט לרב סכום כסף נאה המספיק לכמה שבתות. חתניו שמחו וראו בכך סימן משמים: כעת יש בידם כסף המספיק לשבתות הרבה. אולם הרב אביטבול ראה בכך סיעתא דשמיא שמעשיו היו לטובה ושעליו להמשיך לעשותם. הוא הורה לחתניו לקנות צורכי השבת למשפחתו לשבת זו, ואת שאר הכסף חילק לעניים.
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו-דן מנור
תפיסת־עולם זו, הרואה את גילויי הלחץ של המציאות הגלותית בהווה כמעוגנת במציאות המקראית הקדומה, מתגלה גם בכתביהם של המחברים המאוחרים, בני המאות הי״ז והי״ח. ר׳ משה בירדוגו, הידוע בכינוי המשבי״ר, מפרש אחדים מן הדימויים המליציים שבמקרא כרמזים לגילויי הלחץ של זמנו. ״פרים רבים״(תה׳ כ״ב, י״ג) הם גובי־המס מטעם השלטונות החומסים את ממונם של ישראל, אבירי בשן״(שם) הם המלשינים המוסרים את ממונם של ישראל למלכות: ״כאן נתנבא על גלותנו זה אשר אכלונו הממונו,זהו סבבוני פרים רבים (שם) המלחכים את ישראל כלחוך השור ועוד אבירי בשן (שם) שהם בעלי לשון כתרוני (שם) פירוש מכתירין אותי בכתר שם טוב לאמר פלוני עשיר והולכים ואומרים למלכות״.
אנו שומעים כאן על נגישות כספיות שקרבנותיהן העיקריים היו אמורים להיות האמידים שבקרב הקהילה. אלא שכאן נפתח פתח למלשינות ביוזמתם של השלטונות עצמם. על מנת להרחיב ככל האפשר את חוג משלמי המסים. יש להניח שבעלי־לשון המוסרים את ממון ישראל למלכות קמו מקרב הקהילה עצמה, על אף שהמחבר אינו מציין זאת בפירוש. גילויים אלה של מלשינים יהודים מגבירים בוודאי את תודעת הטרגדיה של הגלות. אך על־פי פירושו של המחבר, הרואה בתופעה זו נבואה מקראית, היא נתפסת כגזרה אלוהית, שיש להשלים עמה.
בעקבות דימוי ישראל לעבד הנושא את עיניו לרחמי אדוניו(תה׳ קכ״ג ב׳) מביע ר׳ שמואל ד׳ אבילה את רחשי לבם של בני דורו, שאף הם חשים את עצמם כעבד שנפשו יוצאת לחירות, אך באין לו אורך־רוח להמתין עד תום תקופת השיעבוד, הוא מייחל שאדוניו יטיל בו מום, ועל־ידי כך יזכה בחירות מוקדמת בהתאם להלכה: ״וז״ש הנה כעיני עבדים (שם) ר״ל אנחנו המדוכים במכות בגלות אנו מצפים כעיני עבדים אל יד אדוניהם שממתין ומצפה אימתי יטיל מום בו בעיניו כדי לצאת לחירות״. אם נשפוט לפי הנמשל במלואו, הרי פירושו של דבר הוא, שהמחבר סבור, כי אסון לאומי שיותיר את רישומו בעם כהטלת מום בגוף עשוי להחיש את הגאולה. במלים אחרות, החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה. אם אין הכוונה כאן לחבלי־משיח לפי המסורת העממית, הרי זוהי בוודאי דעה תמוהה." הגרעין ההיסטורי המצוי בדברים אלה משתקף בשני רמזים בלבד: א) העונש הפיזי שבו נהגו שלטונות האיסלם במרוקו להשתמש כלפי היהודים ב) השם ״גלות ישמעאל״, שבו נוקב כאן המחבר, ככינוי לגלות היהודים במרוקו. לפי עדותו של בירדוגו הכאת יהודים על צוואר נראתה בעיני האיסלם כאות לכניעת היהודים, ולפיכך התיחסו המכים לתופעה משפילה זו כחוק שיש ליישם אותו בכל הזדמנות על מנת להשפיל את היהודים: ״שחוק לישמעאלים הטפשים להכות כל איש ישראל על צואת והיא להם הכנעה לישראל״."
הדימוי של ישראל בגלות לעבד מצוי גם אצל בעל־העיקרים, אך הוא מדגיש יותר את ההשפלה והייאוש ולא את כיליון־העיניים, כדעת המחבר כאן: ״כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון […] ולא כעבד המצפה לחירות״(ר׳ יוסף אלבו, ס׳ העיקרים, חוצי מחברות לספרות, ת״א תשכ״ד, מאמר ד׳ פרק נ׳, עמי 895.
״[…] לפיכך חננו ה׳ ממכותינו לבל ימיתו אותנו במכות קשות״, אוזן שמואל, דרוש למעלת התשובה, ד׳ ע״א. על תופעה זו יש לנו עדות מפי שני מגורשים, שאחד מהם, לפחות, חש אותה על בשרו, כפי שהוא מספר: ״ומשם נסענו להלוך אל הברבריאה של מלכות פיס בארץ ישמעאל […] וישמעאל, אחד שהיה מספרד דר במקומי נזדמן לשם. ושם עלי עלילות דברים והאמינו לו בשלושה עדים והכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי והשליכוני בבור תחתיות וגו׳״ (ר׳ יהודה חייס, מערכת האלהות, מנסובה שי״ח, הקדמה, ב׳ ע״ב). המגורש האחר הוא ר׳ אברהם סבע, שאף הוא הגיע למלכות פיס, ובאחד מחיבוריו הוא מביא שיחה מפי שני יהודים משתי גלויות. זה שמגלות אדום מספר על חלקת הלשון האופיינית לתעמולה הנוצרית נגד היהדות ואילו בן גלות ישמעאל מספר על האופן המשפיל שבו נהגו הישמעאלים להכות את היהודי, כגון סטירות ומריטת לחי (ר׳ אברהם סבע, אשכול הכופר, פירוש לאסתר״דראהביטש, תרס״ד, עמי ס״ו). ר׳ דוד חסין בן המאה הי״ח(1792-1722), משורר ידוע מבני מרוקו, כותב אף הוא בעניין זה: ״ואויב מלקה אותי וחובט מעל צוארי אפרוק עולו״(תהילה לדוד, כזבלנקה תרצ״א, דפוס יהודה רזון, אהבת דוד י״ט ע״ב.
רבי יהודה שטרית מאת נהוראי מ. שטרית
ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים
גיליון מספר 5 – 10-1990
דמותו של רב, מן העבר במרוקו ומן ההווה בישראל
ואם בגבורות שמונים שגה ורוהבם עמל, תורה ומצוות, יוקרה והדר, חוכמה ויצירה…
רבי יהודה שטרית
מאת נהוראי מ. שטרית
אחת התופעות המעניינות ביותר של אישים גדולים בתורה וחכמים במעשה, היא שככל שהזמן עובר עליהם ולא לפניהם, הם הופכים ונהיים פוריים יותר רוחנית ופעילים יותר מעשית.
כך אכן היא אישיותו של הרב יהודה שטרית, אשר הוסמך כרב בגיל צעיר, בעיר תאפילאלת שבמרוקו, בישיבת הרב הקדוש, רבי יעקב אבוחצירה זצ״ל.
הוא שימש כרב צעיר בעיירה גוראמה ועסק בעיקר בלימודי ״חדר״ לילדי עניים ובאיסוף צדקה למענם. אחר־כך נתקבל כרב העיר אגדיר, בה שירת את הקהילה היהודית שם עד לחורבנה בזעזוע אדמה קשה. רבי יהודה יצא על משפחתו בשלמותה ללא פגע, כאשר סביבו, נקברו משפחות שלמות מתחת להריסות. שמו הלך לפניו והוביל אותו לעיר הגדולה קאזבלנקה, בה כיהן תקופה קצרה כדיין בבית הדין הרבני, שהיה ידוע במיסודו הרחב והתקין במרוקו. רבי יהודה הירהר בנס הגדול שקרה לו בעיר אגדיר ופסק על עצמו חד־משמעית: הנס הזה מורה לי שאין לי ולמשפחתי מה להשתהות יותר בגלות מרוקו ועלי לעלות לארץ אבותי – ישראל.
בישראל, נתקבל רבי יהודה ברוב עם והדר ומייד הופנה לעיר העמק, עפולה, בה כיהן כרב העיר הספרדי למעלה מעשרים שנה.
בקיאותו בתנ״ך ובקבלה הרקיעה שחקים והוא החל לכתוב… ספריו הראשונים ״קול יהודה״ ו״מנחת יהודה״ יצאו לאור ״ונחטפו כלחמניות״. הם סיפקו תשובות בפשט ובעמקות ההלכה, בכשרות, בתפילות ומידרש.
אחת השאלות המסובכות, שהטרידה אנשי הלכה רבים במשך זמן רב, הייתה על נכה, העולה לתורה או רוצה לעלות לקרוא בתורה, כאשר שקית ניילון מלאה בשתן, תלוייה על גופו. התשובה הייתה של רבי יהודה: מותר או אסור״(את התשובה, ימצא כל אחד בוודאי בספרו ״מנחת יהודה אי״)
רבי יהודה שטרית, יצא לגמלאות ואת פעמיו עשה מייד לירושלים, רכש בה דירה והשתקע עם אשתו המסורה, הרבנית יקוט, המכונה לאלא יקוט, (גבירה) שם מצא שלוות הקדושה והרוחניות, ליד אחיו וקרוביו בניו וידידיו, מלומדים בתורה ותלמידי חכמים. כפעיל מאוד במצוות למען הזולת, רוחניותו לא נתנה לו מנוח והוא שקד על ספר שלישי, ״מנחת יהודה ב׳״ המשך לשני… והיד עוד נטוייה.
פעילותו הענפה, הן במרוקו והן בישראל, הייתה ועודנה מגוונת מאוד וחובקת כל מלאכת הקודש של רב: דרשן, סופר, מוהל, שוחט, מורה, פייטן בחסד עליון, חזן בבית הכנסת ומנהיג רוחני…
כאשר מרוקו הייתה למדינה עצמאית מעול הכיבוש של צרפת, ביקר בעיר אגדיר, המלך מוחמד בן־יוסף החמישי, יחד עם יורש העצר, בנו חסן (כיום מלך מרוקו). הרב יהודה שטרית נתקבל אצל המלך כמו כל האנשים החשובים בעיר לכמה דקות. הרב בירך את המלך בברכה המחוייבת ע״פ ההלכה, כאשר פוגשים במלך בדמות אדם: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם״. בתמונה, הרב יהודה מברך את המלך בן־ יוסף ולידו, חסן בנו, כיום מלך מרוקו.
כאן ההזדמנות לזכור, שהמלך מוחמד בן־ יוסף היה זה, שהביא על עמו את החרות מהכיבוש הצרפתי ואחר־כך, את העצמאות למדינת מרוקו משתי מדינות כובשות, צרפת וספרד.
בשנת 1953, תבע מוחמד החמישי את סילוק הצרפתים ממדינתו וכתגובה, סילקה אותו צרפת מכסא מלכותו. הוא הוגלה למדאגאסקאר ותחתיו, הומלך אדם זקן, עושה דברם של הצרפתים ושמו, בן־ עראפא.מיום צאת המלך הנערץ והאהוב על העם לגלות כפייתית, נכנסה מרוקו לתוהו ובוהו של מלחמה כללית נגד צרפת ורק כעבור 3 שנים, נכנעו הצרפתים הודות לאומץ ליבו של ראש ממשלת צרפת מנדס פראנס (היהודי), שהכריז שיש לצאת ממרוקו ולהעניק לה את עצמאותה.
המלך המנוח, שבני עמו ראו בו ורואים כיום ביורשו, בנו חסן השני, כשליחי אלהים עלי אדמות, העניק הגנה וזכויות מלאות למיעוט היהודי בזמן מלחמת העצמאות ואחריה. בממשלתו הראשונה, אותה הקים במאמצים אדירים מכל הזרמים, פרט לזרם שחתר תחתיו, שבראשו עמד בן ברקא, מינה המלך מוחמד בן־יוסף את ד"ר בן־זקן היהודי, כשר הדואר. זו הייתה ההוכחה הגדולה ביותר לנאמנותו כלפי היהודים. אבל זו הייתה גם המכה הקשה ביותר לזרמים, ששנאו את היהודים ובראש אחד מהם, עמד אז, עלאל אל־פאסי הנודע, שהשפעתו הייתה גדולה מאוד על חלק גדול מהעם המרוקאי.
עלאל־אל־פאסי מהעיר פאס, סימל בשביל רבים במרוקו ובעיקר בשביל הזרם ״אידריסי״ את מי שעתיד להחליף את המלך מהזרם ״העלאווי״. בין האידריסי לבין העלאווי, קיימת איבה בת מאות בשנים כאשר הראשונים עדיין נוטרים על סילוקם מהמלכות.
פגישתו של הרב יהודה שטרית עם המלך בן־יוסף, המונצחת בתמונה, הפכה להסטורית ומה שמענין עוד יותר הוא, שימים אחדים, אחרי ביקורו של המלך, פקד רעש אדמה חזק מאוד את העיר אגדיר והרס אותה כליל עד היסוד. המלך נאלץ לחזור אליה כשהוא מהלך על חורבותיה ומזיל דמעה מצער.
רבי יהודה שטרית ידוע כדרשן מחמיר ביותר, אולם בעתות דין, נוהג הוא על־פי בית הילל.
רבי יהודה הוא נצר ובן לרב הגדול, רבי מכלוף שטרית ז״ל מהעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת של מרוקו.
ראוי לציין שאת החוברת הזו ועוד רבות , קיבלתי מידיד ורעי, שאול טנג'י הי"ו ויאמר די לצרותיו, בבריאות איתנה ובכתיבה פורייה
הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי
החכמים שניסו לשחזר כתבי־יד ולהדפיסם, נתקלו כמובן בקשיים רבים. פעמוח הכתוב והשלמת החסר היו כרוכים בטירחה גדולה ובשעות ארוכות של עבודה מייגעת. ר׳ ידידיה מונסונייגו שליט״א, הרב הראשי של פאס ושל מרוקו, הוציא לאור בשנת 1952 את ספר ׳דברי אמתי, שאלות ותשובות של אבי סבו, ר׳ ידידיה. וכך הוא מספר על מלאכתו זו:
לפי ששלטה בו יד הרקבון ואכלתהו הקרירות וראיתיו צפוי לכליון מעותד לאבדון ולכך זכה וקדם לאחיו שאר ספרי המחבר. למותר יחשב אם אספרה עול סבלי טורחי ועמלי בקבוץ הספר וחבור העלים שהיו נפרדים ומפוזרים בניר זקן ובלוי. וכמה דפים מטושטשים ומרוקמים בנקבי מאכלות עש וסם באופן הייתי כמציל מזוטו של ים ממש…
פרט לקשיים האלה, נשמדו ספרים רבים, ספרי תורה ותשמישי־קדושה במהלך הפרעות התכופות שהתחוללו בשכונות היהודים במרוצת המאות האחרונות. כידוע, חילופי השלטון במרוקו הביאו לעתים להתקוממויות של השבטים הברברים והמוסלמים. בדרכם הם לא היססו מלהיכנס למלאח, בפאס שהיה ממש צמוד לארמון המלך, לשדוד אותו ולהעלות באש בתים ואף רחובות שלמים:
…ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מבין הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.
מאורעות כאלה אירעו בשנים 1822,1820,1791,1747,1665,1649,1465,1438, ועוד רבות הן העדויות עליהם. למשל: ׳ובשנת התק״ז – 1747 בחודש כסליו נכנסו האויבים לעיר [פאס] ולקחו כל אשר לנו ושללו כל הספרים וכל הבגדים שהיו לנו ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו׳.
המאורעות האלה לא אירעו רק בבירה; גם הקהילות האחרות סבלו ונשדדו תכופות. נזכיר, לדוגמה, שבשנת 1610 נהרסו בתי היהודים בתדלא, חמישים ספרי תורה ואלפיים עותקים של חומשים וכמות גדולה של ספרי־קודש אחרים הועלו באש. בשנת 1750 הועלתה באש ספרייתו של ר׳ יהודה קוריאט מתיטואן. בשנת 1790, תחת מלכות מולאי יאזיד שכונה בפי היהודים בשם המזי׳׳ד נערכו פרעות בקהילות רבות במרוקו, בתים ורכוש נשדדו ונשרפו ומשפחות רבות נשארו בחוסר כל. על כניסת גדודי המלך יאזיד למכנאס אנו קוראים:
…ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק [=1790] חרה אף ה׳ בנו… והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע׳׳י הצר הצורר שנכנסה בלשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתנו, וקצת מספרי הרב [חיים טולידאנו] ז״ל קנו אותם ב״ב [בני ביתו] מיד השוללים הרשעים והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם…
הרב אהרן הכהן כלאץ נמלט ממכנאס לליוורנו, משם קרא לרבנים ולנדיבים לבוא לעזרת קהילתו. בקול־קורא הקצר שפרסם, תיאר את האסון הגדול שירד על עירו, ובין השאר כתב: ׳ולא זה בלבד אלא שחרבו בתינו ושרפו היכלות וספרים ומזוזות ולא נשאר שום ספר שלא נשרף.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
Epouvantés par les atrocités déjà commises, traqués et poursuivis, ils se mirent à fuir, les uns en direction du cimetière, comme le rabbin Joseph Ben Naïm et son maître le rabbin Juda Serero, complètement dévêtus, pour implorer les morts, les autres en direction du quartier excentré de Nowâwel, d'autres en direction de la Kachla de Jebala, tandis que d'autres encore trouvèrent refuge dans des maisons musulmanes avoisinantes. «Par bonheur, rappelle Hubert-Jacques, une porte nouvelle avait été récemment ouverte dans le mur d'enceinte, permettant de communiquer directement avec la route de Dâr Debibagh. C'est par cette issue que presque tous réussirent à fuir pendant que les envahisseurs s'attardaient à piller» . En fin de compte la présence de cet accès ouvert par les Français se révéla providentielle, mais selon le récit du rabbin Aben Danan, les Juifs crurent un moment qu'ils allaient être pris au piège par l'invasion du mellâh par les Arabes à travers cette ouverture restée sans porte .
Quelle course affolée! En l'espace de quelques heures toute la ville juive, naguère grouillante de vie, fut vidée de ses 12 000 âmes, fuyant la destruction et la dévastation. La mise en fuite dans de telles conditions d'une population juive aussi nombreuse nous semble par son ampleur, un cas unique dans toute l'histoire des Juifs en terre d'Islam.
Les rescapés s'enfuirent par la voie Bû 1-Khusaysât qui longeait le mur du jardin royal, pour se heurter vainement contre les portes du palais chérifien.
Bû l-khusaysât «Rue des petits bassins», en référence aux bassins qui se trouvaient dans la ménagerie du palais. Cf. Dozy, Supplément aux dictionnaires arabes, I, Paris, 1927, p. 370.
Massés pendant des heures dans une cohue indescriptible, les Juifs parlementaient avec les portiers, implorant la protection du sultan. Selon un Arabe proche du sultan, celui-ci, observant d'une terrasse du méchonar de son palais le spectacle de la mise à sac du mellâh aurait été ému aux larmes.
Le rabbin Salomon fils de Saul Aben Danan jadis juge rabbinique à Rabat, me confia que selon la tradition familiale il s'agissait de «larmes de crocodile»!
Cependant, ce n'est que tardivement, vers le soir, qu'il donna l'ordre d'ouvrir l'une des portes de Dâr al-Makhzan et envoya un crieur public pour offrir aux fugitifs l'asile dans l'enceinte du palais. Selon le rabbin Aben Danan et des témoignages oraux c'est contre une grosse somme d'argent versée au portier arabe que les Juifs avaient obtenu l'ouverture d'une étroite cour .
Le palais du sultan, couvrant un espace de 200 hectares, comprenait à l'époque plusieurs bâtiments et meshwâr-s (cours), une madrasa marinide construite en 1320, surmontée d'un minaret, une cour de réception (dâr 'ayâd al-kabfra) dotée d'une qubba élégante soutenue par des colonnes, des larges places d'armes, des prisons, un bassin rectangulaire, une ménagerie, et des spacieux jardins.
Dès lors, les rescapés, dispersés dans diverses parties du mellâh, se dirigèrent vers le palais. Plusieurs milliers de Juifs se réfugièrent ce soir-là dans cette cour étroite. Pour ajouter à leur infortune, un orage éclata et une forte pluie se mit à tomber. Trempés, blessés et affamés, ils n'avaient rien mangé depuis le mercredi matin.
Le vendredi matin 19 avril, l'armée française stationnée à Dâr Debibagh, commença à canonner la ville, semant la terreur parmi la population arabe de Fès al-Bali et Fès al-Jadîd, et faisant parmi elle de nombreuses victimes.
Quelques maisons furent atteintes et le minaret de la mosquée Hamra à Fès al-Jadîd, ainsi que la tour de Bâb Jiaf où s'étaient installés des francs-tireurs maures, s'écroulèrent. Sur les toits se hérissèrent de petits drapeaux tricolores naïfs afin de détourner les tirs des canons français
«Porte des charognes», où l'on déposait des immondices. Située au Sud de la ville, elle ouvre sur un couloir qui mène à la porte du mellâh. Cf. LeTourneau, Fès, p. 101.
Dans l'après-midi du vendredi 19 un bataillon de renforts arriva de Meknès à marche forcée, ayant couvert 65 kilomètres en une étape. Ce contingent de tirailleurs de la Légion étrangère maîtrisa la situation en ville au prix d'une guérilla de ruelles acharnée. Mais au mellâh le pillage continuait.
Peut-être pour faire fuir les révoltés, certains des obus lancés du Dâr Debibagh tombèrent également sur le mellâh entraînant la destruction d'une partie de ce dernier. D'autres tombèrent aussi sur le cimetière juif faisant des victimes, dit-on, parmi les gens qui s'y étaient réfugiés. Des personnalités musulmanes de la cité demandèrent à M. Regnault, ministre délégué, d'arrêter la canonnade. Celui-ci répondit que c'était en représailles à l'assassinat des soldats français. Suite aux pourparlers la canonnade cessa. Le pillage du mellâh cessa également.
Les rescapés continuèrent à arriver au palais et le sultan fit chercher le reste des Juifs éparpillés dans le cimetière et les champs pour les recueillir au palais. Entassés le premier jour dans un parvis étroit, ils furent autorisés à occuper des vastes cours intérieures du palais et la ménagerie où les cages vides servirent d'abri aux plus fortunés. C'est du palais qu'Elmaleh put envoyer une première dépêche:
Mellah pillé durant trois jours. Ruine complète irréparable. Nombreux morts blessés. Population Juive recueillie par sultan au Palais. Remerciez télégraphiquement Sultan. Envoyez secours d'urgence — Elmaleh.
Le vendredi vers le soir, le sultan Mawlây al-Hâfid fit parvenir aux Juifs qui n'avaient pas mangé depuis l'avant-veille, du pain et des olives noires, ordonnant d'ouvrir et de distribuer les caisses de vivres qu'il comptait utiliser pour son prochain voyage. Seuls les hommes valides eurent la force d'aller prendre les rations d'un quart de pain et les donnèrent aux enfants. La faim des 12 000 malheureux put être ainsi apaisée une soirée; mais la grosse question de la nourriture d'un nombre aussi considérable de personnes restait entière pour les jours suivants.
Le samedi 20 avril, M. Regnault accompagné de ses conseillers fit une visite aux rescapés réfugiés dans la ménagerie du sultan et leur adressa des paroles de réconfort. Certains tombaient d'inanition sans qu'il fut possible de leur venir en aide; toute distribution d'argent était inutile, toutes les réserves de la ville étant épuisées. L'autorité militaire française prit en hâte les premières mesures propres à améliorer la situation pitoyable en faisant distribuer mille petits pains arabes, tandis que le consul d'Angleterre en distribua douze cents. Regnault sollicita une audience auprès du sultan dont il obtint un dâhir (décret) impérial nommant une Commission de Secours et d'Hygiène au mellâh de Fès, présidée par Sidi Muhammad Tâzi, ministre des travaux publics.
La commission prit des mesures urgentes afin de parer au plus vite aux besoins impérieux de la population réfugiée au palais. Les grands blessés furent évacués vers l'hôpital civil du Docteur Murât, tandis que d'autres furent recueillis par le consul britannique Macleod, le Docteur Verdon et des dames de la mission protestante qui les soignèrent dans une ambulance qu'elles avaient organisée. Le Dr Verdon décrit les blessures atroces subies par les victimes, dont une s'est suicidée . L'état d'épuisement psychique et physique des sinistrés ainsi que le manque de salubrité faisaient craindre l'éclosion d'épidémies. Un service d'hygiène fut créé pour procéder au nettoyage quotidien des lieux et veiller à sa propreté. Il comprenait treize membres, dont des fonctionnaires marocains, — le tâlebMuhammad Al- Mahdi al-Bannânî — et français — le vice-consul Mercier, le capitaine de génie Normand, des médecins, Weisgerber, Clunet, Raulet-Lapointe, Farhat, Broïdo et Many — ainsi que des ingénieurs français, l'architecte Tranchant de Lunel. Du côté juif, il y avait le grand rabbin Vidal Ha-Sarfati, le rabbin Salomon Aben Danan, le cheikh al-yahûd (responsable administratif de la communauté juive) et Amram Elmaleh. Un peu plus tard, la commission fut remaniée et Macleod, consul d'Angleterre ainsi que les docteurs Murât et Verdón, les pharmaciens Soudan et Meynadier, en firent partie.
הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון
ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929 ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.
הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.
הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.
האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.
אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.
שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו יוסף שטרית
שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו
יוסף שטרית
1 מקומן של השירה והמוסיקה בטקסי החתונה היהודית במרוקו
אנו מביאים כאן מספר שירים עבריים, שירים ערביימ־יהודיים ושירים דו־לשוניים מסוגת המטרוז [=השיר הרקום] שהיו נהוגים בטקסי החתונה בקהילות שונות במרוקו או נכתבו במיוחד בידי משוררים עבריים לכבוד חתנים וכלות במרוקו. מנהג שִּׂמּוּחַ חתן וכלה דרך תינוי שבחיו של החתן ובמיוחד שבחיה של הכלה קדום ביותר במסורת היהודית, ומקורו עוד בתקופת המקרא. על פי הרמזים המפוזרים בשיר השירים [להלן שה״ש] יש אף לראות בפרקיה השונים של מגילה זו סדרה של שירי שבח לחתן ולכלה מן הקדומים ביותר בתרבות השמית. כך התבססה מצוות שימוח החתן והכלה, שמתקיימת עד היום בכל קהילות ישראל המסורתיות, ובמיוחד בקהילות החרדיות. נראה כי מאז ומתמיד לוו השבחים בשירה קולית ובנגינה ולא רק בטקסטים מילוליים עבריים ובטקסטים בלשונות היהודים שנהגו בקהילות השונות, ולרוב גם בריקודים; ואין להעלות על הדעת שמחה משפחתית או קבוצתית בלא יסודות משמחים אלה או בלא אחדים מהם לפחות, לעד יין ויי״עו.
ביהדות מרוקו לא ידועים לנו שירי שבח לחתן ולכלה או לאבי החתן ולאבי הכלה מימי הביניים, עבריים או ערביימ־יהודיים, אך חוסר ידיעה זה אינו מוכיח שלא נכתבו ולא בוצעו שירים כאלה בחתונות היהודיות בקהילות השונות. על פי כל השערה זהירה הרבו הקהילות להשתמש, בתקופה זו בשירי שבח שנכתבו בידי משוררי תור הזהב, שיצירתם הגיעה באופן סדיר לקהילות היהודיות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט
הערת המחבר : פיוט נפוץ ביותר בקהילות דרום מערב מרוקו והושר במיוחד בהולכת הכלה לבית החתן הוא הפיוט ״בימי הנעורים מי יתנני, / אקרא אל אלוה וייענני״(ראו השיר להלן). הפיוט בוצע בהתרגשות רבה מפי הפייטנים שעמדו בראש התהלוכה וליוו את הכלה עד לפתח בית החתן. על פי תפוצתו הרבה של הפיוט בכתבי היד מג׳רבה ומקהילות נוספות בדרום תוניסיה דומה שגם בקהילות אלה שימש פיוט זה שיר מרכזי בטקסי חתונה שונים. גם הפיוט ״שוכנת בשדה עם אהלי כושן לר׳ שלמה אבן גבירול שימש בטקסי החתונה בקהילות רבות במרוקו, כנראה עוד לפני בוא המגורשים למרוקו(ראו השיר להלן).
סוגה שירית זו התפתחה כמו כלל הכתיבה השירית בקהילות אלה לאחר התיישבות מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15 בקהילות מרכזיות. כך נכתבו שירי שבח שונים לחתן ולכלה במאה ה־16, שמחבריהם נשארו עלומים או מזוהים על פי שמותיהם הפרטיים בלבד.
המשורר הידוע הראשון ששירי החתונה שלו שרדו באלג׳יריה ובמרוקו הוא ר׳ מנדיל אבי זמרה, שנולד בפאם ברבע השני של המאה ה־16 ונפטר בתחילת המאה ה־17, לאחר ששימש דיין בתלמסאן שבאלגייריה (סמוך לגבולה עם מרוקו) ובפאס. הוא השאיר לנו דיואן עברי נכבד ביותר, המפוזר בכתבי יד רבים. מבחינות רבות ר׳ מנדיל אבי זמרה הוא המייסד של אסכולת השירה העברית החדשה בצפון אפריקה לאחר הגירוש. המדובר במגוון הסוגות שהוא כתב בהן, החל בשירה האישית וכלה בשירת הקינות האישיות והלאומיות, דרך שירי חגים ומועדים ושירי גלות וגאולה אלגוריים. הוא תרם ליצירה זאת כמאה פיוטים וקינות; רובם אצורים עדיין בכתבי יד, אך אחדים משירי החתונה שלו זבו באחרונה לההדרה מסודרת.
תקציר על רבי מנדיל אבי זמרה של אפרים חזן מתוך אתר " פיוט "
על דמותו ושירתו של ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, שחי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16.
ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.
מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל, אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה.
הפתעה מיוחדת זימן לנו שיר בלתי נודע, מכתב יד אוקספורד מספר 1941 (דף 58ב) ברשימת נויבאור, שכתב המקובל הנודע רבי שמעון לביא לכבוד מנדיל, וזו לשון הכתובת המציגה את השיר: "פיוט נאה שחיבר החכם המקובל המלוב"ן [=המלומד בנסים] האלהי ר' שמעון לביא זצו"ל זלה"ה על החכם השלם המקובל מנדיל זצו"ל למה שנעמו לו שיריו ושבחיו". השיר כתוב בחרוז מבריח ובמשקל המתפשט, וכלולים בו דברי ידידות ושבח למנדיל ולשירתו.
ההערכה הרבה למשוררנו נשענת לא במעט על התקבלות שירתו ועל הערכתם של בני דורו והדורות הסמוכים לו. חלק מפיוטיו נקלטו בקבצים הצפון אפריקניים למרכזיהם, ורבים מהם נכללו בשפע בקובצי הפיוטים שבכתבי היד מאלג'יר. בהקדמה ל"עומר השכחה"אנו מוצאים הסכמה של מנדיל בצירוף שיר שבח לספר. בדברי ההקדמה לשיר הוא קורא להדפיס את הספר ומכאן אתה למד על סמכות שהייתה לו בקרב בני דורו. בספר עצמו מוצג מנדיל כמשורר הראוי לחיקוי. רבי מנחם לונזאנו מזכיר את שמו של מנדיל בין המשוררים ששירתם חביבה עליו, ומעמידו בשורה אחת עם גדולי המשוררים העברים. ואכן עיון במה שנתפרסם עד עתה משירת מנדיל ובשירים שעדיין טמונים בכתבי יד מלמד על ייחודה של שירתו, אשר בצד היותה המשך לשירת ספרד תוך זיקה מפורשת למשוררים מוגדרים ולשירתם, יודעת היא להתרענן ולהתחדש. עד כאן מאתר פיוט.
פריחא בת רבי אברהם – יוצרות ויוצרים בשירה העברית במרוקו- יוסף שטרית
הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית
ר׳ אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בשנים 1757-1728, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל, ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. ר׳ אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג׳יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי, ולא נודע מה אירע לה.
הערת המחבר : 9 במאמרי הראשון על פריחא (לעיל פרק ד, עמי 152-151) טענתי, שהיא חייתה במרוקו במאה ה־18. עתה אפשר לקבוע, שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה, ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים (או השלושים) לחייה, על פי הסברה. פרט לעדותו של ביג׳אוי יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה ״פנה אלינו ברחמים״(שם, שם), תפוצת השירים הערביים־היהודיים שכתב אביה, ר׳ אברהם בן אדיבה, כפי שאני מראה להלן, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, הערה 11).
פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך ר׳ אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה, וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה. נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה, והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג׳אוי מכנה את פריחא ״רבנית״ ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך. כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון פרחא, ומתרגמו לערבית יהודית. הפיוט (שיובא להלן) הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, ואילו את הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג׳אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.
הערת המחבר : עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם ״רחוב המקוה״ (בצרפתית Rue du Bain), כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר׳ אברהם בן אדיבה לזכר בתו: ראה סבאג והטל, עמי 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע.
שם המשוררת היה אפוא פריחא בת אברהם [בר אדיבה], ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף בת יוסף מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי בית יוסף, המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך התיבה בת בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, פריחא, ואקרוסטיכון פנימי, אברהם בר יצחק בר אדיבה, וביניהם התיבה בת.
אשר לאביה, ר׳ אברהם בר אדיבה, באחרונה מצאתי שני שירים שלו בערבית יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסם על סיפורי איוב״ וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב על עשרה הרוגי מלכות. ביג׳אוי מכנה אותו ״הרב הגדול״, אולם לבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג׳אוי, לא מצאתי את שמו במסמך אחר. גם לא מצאתי באיזו קהילה במרוקו הוא חי.
חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 – חכמת נשים
ב. בארצות אשכנז
יהודים החלו להתיישב באשכנז כבר בתקופה הרומית, בראש ובראשונה כסוחרים. עם השלמת התנצרותה של אירופה מצאו היהודים את עצמם נתונים להגבלות משפטיות הולכות וגוברות, תהליך שהלך והתמשך לאורך כל ימי הביניים. מן המאה הי״א הלכה ונמנעה מן היהודים הגישה כמעט לכל מקור מחיה שהוא, לבד מהלוואה בריבית. לא אחת נאלצו היהודים ללבוש בגדים מיוחדים ולענוד טלאי מיוחד כדי להפריד בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית: ולבסוף, לקראת סוף ימי הביניים, גורשו היהודים מאזורים שבהם הם חיו דורות על דורות. מספר היהודים באשכנז היה נמוך בהרבה מזה שבארצות האסלאם, והם חיו בקהילות קטנות, בערים קטנות בהרבה מאלה שבמזרח.
חרף ההגבלות שסבלו, וחוסר הביטחון באשר לשלומם ולרכושם, היו יהודים אלה אמידים למדי, ואף נהנו מרמת חיים דומה לזו של האצולה הנוצרית הנמוכה, ועם התפתחותם של המרכזים העירוניים – אף לזו של הבורגנות הגבוהה. אצל היהודים, וכן אצל הנוצרים בני מעמד כלכלי דומה, נחשבה ההשכלה לעניין שבשיגרה ולחיונית. בשתי הקהילות, לפחות עד הקמתן של האוניברסיטאות הנוצריות בראשית המאה הי״ג, הוגבלה הלמידה לשיכבת עילית מצומצמת של הנהגה דתית. אולם, צמיחת הערים במאות הי״ב-הי׳׳ג הגדילה מאוד את הצורך בידיעת קרוא וכתוב, משום שמסעות הסוחרים הלכו והתרבו והפקידות התרחבה. בערים ובכרכים צצו מוסדות חינוך יסודי, לרוב בחסות הכנסייה, כפטריות אחר הגשם.
בדומה לנשים הנוצריות, הורשו נשים יהודיות להופיע בפרהסיא יותר מאשר הורשו נשים בארצות האסלאם, ורבות מהן היו מעורבות בעסקים. על מעמדן הכלכלי המשופר של נשים באשכנז מלמדות במידת מה הנדוניות הגדולות שהביאו לנישואיהן, אשר הבטיחו לנשים מעמד נכבד בבית. עוד למדים אנו על המעמד הגבוה שנשים יהודיות זכו לו בחברה זו, וכן על סימנים להשפעת המנהגים השולטים בחברה הנוצרית, מחרם דרבינו גרשום (1028-960), שאסר את ריבוי הנשים, וכן מן התקנה, החשובה אף יותר, כי אין לגרש אשה בעל כורחה.
לנשים נוצריות מוכשרות ושאפתניות רבות סיפקו חיי הרווקות במנזרים סביבה שבה הן יכלו להתמסר ללימוד של ממש, אך לנשים יהודיות לא ניתנה אפשרות מעין זו. היעדר האלטרנטיבה, והנוהג להשיא את כל הבנות – לרוב בגיל צעיר – חברו יחד עם המנהג המושרש, כדי למנוע את רוב הנשים היהודיות מללמוד תורה. הבנים החלו את לימודיהם הפורמליים בערך בגיל חמש, החל בלימוד קרוא וכתוב בעברית, עבור דרך לימוד תורה וכלה בלימוד מסכתות אחדות בגמרא לקראת גיל שלוש־עשרה, כאשר המוכשרים ביותר המשיכו בלימוד הגמרא עד שהצטרפו לחברת המבוגרים.
מקורות מסוימים מאשכנז מעידים על רגישות לסכנות שבפיתוי המיני, ועל תחושת הצורך להגביל קשרים מיותרים בין גברים לנשים, במיוחד בתחומי הלימוד והתפילה. שלא כבארצות האסלאם, אין בחברה זו כל התייחסות למורות לנערים צעירים. ״ספר חוקי התורה״, מן המאה הי׳׳ב, קורא להפרדה קיצונית, נזירית כמעט, בין גברים ונשים בהקשר של חינוך, ומציע כי ראשי הישיבה יפרשו מבתיהם ומנשותיהם, לבד משבתות, כדי להימנע מהרהורי עבירה כאשר הם מרביצים את תורתם. בדומה, ״ספר חסידים״, מאותה תקופה, מציע ״שהרב יעשה בית המדרש מצד אחד, שלא יסתכלו הנכנסין והיוצאין באשתו או בבתו או בכלתו, הרי מצוות תורתו באה בעבירה״.
רוב הבנות היהודיות קיבלו את חינוכן בביתן. אמהות לימדו את בנותיהן לבשל, לתפור ולנהל משק בית; את הבנות היו מלמדים גם את ההלכות הנוגעות למשק הבית ולדיני אישות. ואלה נחשבו עיקרי דברים שעל האשה לדעתם: הלכות כשרות, שבת ומועדות, ושאר המצוות הנוגעות לחיי המשפחה והאישות שלה. בספר חסידים נקבע כי על האשה ללמוד מצוות מעשיות אלה, הגם שנוספה שם האזהרה לבל ילמד בחור את הבנות. ב׳׳ספר עמודי הגולה״(או ספר מצוות קטן, דהיינו סמ״ק), המושפע מחסידי אשכנז, עודד ר׳ יצחק בן יוסף מקורביל (Corbeil) שבצרפת (נפטר בשנת 1280) את הנשים ללמוד את המצוות השייכות לאורח חייהן: ״וגם כתב עוד(לומר) לנשים המצוות הנוהגות להם, עשה ולאו, ותועיל להן הקריאה והדקדוק בהן כאשר יועיל עסק התלמוד לאנשים״.
- הערת המחבר : סמ״ק, הקדמה. המשפט האחרון אומר דרשני, שכן משתמע ממנו יחס תועלתני ללימוד התלמוד, דוגמת גישתו של ר׳ יוסף ן׳ כספי בצוואתו (אברהמס, עמי 139-138), לעומת היחס העיוני כלפי לימוד התלמוד, כמקובל בקרב יהודי אירופה.
החינוך במלאכות הבית הביא לכן שנשים ממשפחות רבנים מכובדות נחשבו, לעתים, למקפידות ביותר בדיני כשרות, וכן בשאר מנהגים הקשורים למשק הבית. אך לא היה זה בשל למדנותן המיוחדת של הנשים עצמן, כי אם, כדברי הסמ״ק, – ספר מצוות קטן – ״אם אינן נביאות, בנות נביאים הן וגדולי הדור, ויש לסמוך על מנהגן״. נשים אלה לא זכו להשכלה במובן הספרותי, אלא שהצטבר אצלן מידע מהימן על היבטים מסוימים של ההלכה, וזאת בשל ידיעותיהן בענייני משק הבית, שעליהן הסכימו גם אבותיהן ובעליהן.
ר׳ משה מקוצי(Coucy, מחצית המאה הי״ג) בחיבורו ״ספר מצוות גדול״(סמ״ג), דרך בעקבי הרמב״ם וקבע כי האשה לא תלמד תורה ולא תלמד את בנה. אך בעל הסמ״ג אימץ גם את הערת הרמב״ם כי דברי ר׳ אליעזר ״כל המלמד בתו תורה(כאילו) לומדה תפלות״ (סוטה כ ע״א), מתייחסים לתורה שבעל פה, ואילו המלמד את בתו תורה שבכתב אינו משול למי שמלמד אותה תיפלות. ר׳ משה מקוצי הוסיף והעיר כי אשה העוזרת לבנה ולבעלה בלימודיהם זוכה לשכר. הוא ביסס את דבריו על מקור תלמודי, ודעתו זו, בצירוף מקורו התלמודי, הובאו על ידי ר׳ משה איסרלש בהגהותיו לשלחן ערוך.