השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן-אליעזר בשן
6 באוקטובר 1863 – ריד מבקש לדחות את ביצוע גזר דין המוות עד שיבוצע תהליך משפטי, ולא יבולע לקשרים הטובים בין בריטניה ובין הסלטאן
תרגום של מכתב שכתב תומאס ריד לוזיר מחמד ברגאש: (לאחר דברי ברכה מקובלים)
בעקבות ההוראות שקיבלנו היום משר החוץ אנו מעוניינים לדעת מה קרה לשני היהודים האסורים בסאפי בגין הריגת אזרח של ספרד במקום ההוא. בהתאם להליך המשפטי האם ישנה אפשרות שיגזרו עליהם עונש מוות כמו שגזרו על בני דתם בחודש האחרון בסאפי בעוון אותו פשע י ואם כן, הנמען [מחמד ברגאש] מתבקש להעביר לסאפי מיד פקודות לדחות את ביצוע גזר הדין, עד שייערך להם משפט הוגן ויחקרו חקירה מלאה את דבר האשמתם. נתקבלה הוראה להסב את תשומת לבו של הנמען [מחמד ברגאש] לשמועות שנפוצו כאן [טנג׳יר] ושהגיעו לידיעת ממשלת בריטניה, שהיהודים שהוצאו להורג כאן ובסאפי בגין האשמה על הריגת הספרדי, הואשמו בלא עוול בכפם. ובגלל האשמה זו סבלו מאכזריות עד מוות. אם ייגזר עליהם מלוא העונש בלא הליך משפטי, יתערערו קשרי הידידות בין ממשלת בריטניה והאומה ובין הממשלה והאומה במרוקו(תעודה מס׳ 29).
ב־7 באוקטובר 1863 כתב תומאס ריד לשר החוץ, הרוזן ראסל, שהוא שלח היום מברק, ובו כתוב שהוזיר המאורי הבטיח לו שאין כל סיבה לחשש, שיוצאו להורג היהודים שעדיין נתונים במאסר ונאשמו בשותפות ברצח הספרדי. אשמתם לא הוכחה. הפושעים הוצאו להורג בסאפי לפי פקודת הסלטאן ועל פי החוק המוסלמי, שהמודה באשמה מוצא להורג. ההודאה באשמה הוכחה על ידי עדויות נסיבתיות. היהודי שהוצא להורג בטנג׳יר בגין שותפות לעבירה הודה באשמה, אבל עשה זאת לאחר עינויי מלקות. הכותב [תומאם ריד] מצפה לפרטים נוספים בקשר להליך המשפטי הקשור לאשמתם של היהודים (תעודה מס׳ 30).
8 באוקטובר 1863 – תגובת הוזיר: שניים הודו באשמה, שניים אחרים במאסר עד שתוכח אשמתם; אחד מכחיש כל קשר לנושא, והאחר חזר בו מהודאתו
להלן תרגום מכתבו של הוזיר לענייני חוץ, מחמד ברגאש, למר ריד:
לאחר שהוזיר מאשר את קבלת מכתבו, משיב שפסק הדין הוצא לפועל על שני האנשים שהודו באשמה. שניים אחרים עדיין במאסר עד שתוכח אשמתם. אחד מהם מוסיף להכחיש שיש לו קשר כל שהוא עם העניין, והאחר חזר בו מהודאתו הקודמת. הסלטאן ציווה לעשות צדק. על פי בקשתו של מר ריד אנו כותבים לסאפי, הואיל והכותב [מחמד ברגאש] משוכנע שמר ריד כתב את מכתבו בהסתמך על הידידות השוררת בין ממשלת בריטניה ואזרחיה לבין ממשלת מרוקו ואזרחיה (תעודה מס׳ 31).
מכתבי תודה של מונטיפיורי למשרד החוץ על הטיפול בנושא
ב־9 באוקטובר 1963 מונטיפיורי מביע את תודתו למשרד החוץ של בריטניה על עזרתו בנושא. משה מונטיפיורי כתב גם למר האמונד ממשרד החוץ. במכתבו הוא מאשר שקיבל את מברקו מ־5 באוקטובר ומודה לו עליו(לעיל תעודה מס׳ 27) ועל ההומניטריות שלו ועל רדיפתו אחר צדק. הוא עוד מקווה שהקונסול מר ריד ינצל את קשריו הטובים עם השר המאורי כדי שהשר יורה לשחרר את שני האנשים, שהם עדיין במאסר. מונטיפיורי מודע לסכנה הגדולה, לעינויים, לאיומים ולסבל העוברים על שני הצעירים. הוא מסיים את מכתבו בבקשת סליחה, וכותב שהוא מצפה להמשך עזרתו המועילה של מר ריד (תעודה מם׳ 32).
השפעת העלילה בסאפי על היחס ליהודי תיטואן
ב־9 באוקטובר 1863 כתב נשיא ועד שלוחי הקהילות בלונדון, יוסף מאיר מונטיפיורי, לשר החוץ, הלורד ראסל, שמשה מונטיפיורי דיווח לוועד על מעורבותו של ראסל הנמען במאורע בסאפי שבמרוקו, שבגינה נפגעו יהודים מספר בעיר הזאת. הכותב קיבל ייפוי כוח מהוועד להביע לשר החוץ את תודתו על אדיבותו.
בהמשך הוא כתב על התנכלויות ליהודים חסרי המגן שבתיטואן. נראה שהפקידים הספרדים הם אנטי־יהודים, והם מעודדים את הממשל המקומי לפעול באכזריות ובאי־צדק כלפי היהודים. הפונה מבקש מן השר לפנות לממשלת ספרד ולממשלת מרוקו, כדי שהן תפעלנה לעצור את המצב הזה, המסכן כל כך את היהודים שבאימפריה של מרוקו(תעודה מס׳ 33). משה מונטיפיורי היה מעורב גם בנושא הזה:
להלן תיאור המאורע שהתרחש בתיטואן, לפי מכתב שכתבו שני יהודים מתיטואן, ש׳ בן חיון וחיים לאבוס: בערב ראש השנה של שנת תרכ״ד פרצו גנבים לחנותו של ספרדי, ואחד הגנבים שכח את נעלו בחנות. סגן הקונסול של ספרד, ששמו פאנטום , פנה למושל העיר בטענה שהגנב היה יהודי ותבע להענישו. המושל כינס את כל תופרי הנעליים היהודים שבעיר ושאלם מי תפר את הנעל שהוא הציג. אחד הזקנים אמר שזו מלאכתו. לכן ציווה המושל לכבול אותו ולאסור אותו עם יהודי צעיר שהיה משרת בחנותו של הספרדי. ביום צום גדליה הובאו שניהם למשפט לפני המושל. סגן הקונסול של ספרד והמושל שאלו את היהודי הזקן אם הוא יודע מי קנה את הנעל ממנו. האיש ענה שאינו זוכר, כי הוא זקן, וכל יום הוא מוכר הרבה נעליים. המושל ביקש לשחררו, אבל סגן הקונסול סירב, ועל כן שני היהודים הולקו. כשנודע הדבר לאביו של האסיר הצעיר, בא לתיטואן כדי לבקש לשחררו. שומרי הכלא לא אפשרו לו להתקרב לכלא, ואחד השומרים אפילו הכה אותו בראשו. הוא הגיע לבית החולים מחוסר הכרה, ומת כעבור שלושה ימים.
נודע לחברת כי״ח שבפריס וליהודי איטליה על התקרית הזאת. בעקבות זאת פנה הברון ג׳יימס רוטשילד (1868-1792) שבפריס לממשלת צרפת בנידון. כשנודע הדבר למונטיפיורי, דיווח עליו לראסל, שר החוץ של בריטניה. פרטים על המאורע, בשינויים קלים, נמצאים גם במכתב של קהילת תיטואן לנשיא של ועד שלוחי הקהילות בלונדון מ־18 בספטמבר 1863. מופיע במכתב שמו של הסנדלר היהודי – יעקב בן עטר, אבל שמו של משה מונטיפיורי אינו נזכר בו(99/119 0?). במכתב עוד כתוב שיהודי תיטואן מביעים את הכרת תודתם למונטיפיורי ולברון ג׳יימס רוטשילד על ידי תפילה מיוחדת, שחיברו לכבודם. התפילה הזאת נאמרה בכל ראש חודש בעת פתיחת ארון הקודש.
האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאן- משה עמאר
האירוסין בתאפילאלת ובמאזאגאן
מהמקורות הנ׳׳ל וממקורות נוספים ברור שהיתה קיימת התופעה של קידושין שלא בשעת חופה. כפי שצוין לעיל, במקרים אלו היו מברכים אז ברכת אירוסין. לעומת זאת בתאפילאלת עד למאה העשרים, אם קידשו שלא בשעת חופה, נהגו שלא לברך ברכת אירוסין, ובירכו ברכה זו רק בשעת נישואין. לאחר ברכת האירוסין היה החתן חוזר ומקדש את הכלה, והיו מברכים ״שבע ברכות״. מנהג זה נדון לפני רב שרירא גאון ושלל אותו, משום שלדעתו נקבעה ברכה זו על הקידושין, לכן אם קידש בלא ברכה, הקידושין תקפים אבל הפסיד את הברכה. בעקבותיו הלכו הרמב׳׳ם ור׳ יוסף קארו. לדעתם, אם לא בירך ברכת האירוסין בשעה שקידש, אינו חוזר ומברך, כי זו ברכה לבטלה. ואולם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירואן סובר, שבדיעבד, כל עוד לא נכנס לחופה עדיין נחשב זמן הברכה ויכול לברך. וכנראה המניע למנהג שלא לברך בשעת הקידושין, היה החשש פן ייפרדו המאורסים, ונמצא שבירכו ברכה לבטלה. לכן הנהיגו לחזור ולקדש בשעת החופה, כדי שתהיה הברכה סמוכה למעשה הקידושין. מנהג זה הוא עתיק יומין, מתקופת הגאונים, וכן המנהג של קידושין שניים. כידוע, שימרה קהילת תאפילאלת מסורות ומנהגים עתיקים.
לעומת זאת, במאזאגאן נהגו לברך בשעת האירוסין גם ״שבע ברכות״, ורבי דוד צבאח ביטל מנהג זה שעה שכיהן כרב העיר, בשנת תרפ״ט (1929). המנהג לברך שבע ברכות בשעת אירוסין היה נהוג ביהודה משום שהארוס היה מתייחד עם ארוסתו. מנהג זה היה נהוג בכמה קהילות עתיקות,62 ומאחר שהיישוב היהודי במאזאגאן לא היה קיים בתקופה קדומה, הדעת נותנת כי מקור המנהג בטעות.
לסיכום, למרות המקרים הרבים של קידושין שלא בשעת חופה הנזכרים בספרות השו״ת, רוב רובן של הקהילות במרוקו נהגו לקדש לראשונה רק בשעת הנישואין, ואילו הקשר הראשוני בין בני הזוג נעשה באמצעות השידוכין.
גיל הנישואין
מהאמור לעיל יוצא כי בנות התחתנו בגיל צעיר מאוד, בהיותן כבנות עשר ואף פחות. בגלל גילן הרך של הבנות והחשש שחיי אישות או היריון יפגעו בבריאותן, היו הורים שדאגו להתנות עם החתן שלא יקיים יחסים עם הכלה עד שתגדל ותסכים מרצונה להיבעל לו. הגיעו לידינו שני שטרי שידוכין מהעיר צפרו שבהם מופיע תנאי זה: האחד משנת תקס״ט (1809), ובו התחייב אבי החתן: ״וקבל אחריות בנו הנד עליו והוא שהבן הנד לאחר שיכנס עם כלתו הנד לחופה שלא יאנוס אותה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה לאט לאט עד שתגיע לפרקה ותהיה בוגרת שעל מנת כן נתרצה האב הנז'״.״. השטר השני הוא משנת תקצ״א(1831): ״שכאשר תכנס לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״.״. ההתחייבות היתה של הורי החתן, כנראה משום שגם החתן היה קטן. מסופקני אם עמדו החתנים בהתחייבות זו. לפני ר׳ יצחק בן ואליד נדון מקרה של ״קטנה כבת י״א שנשאת לבחור ובתוך חודשים לנישואין מרדה בבחור בטענה שאינה יכולה לסבול צער התשמיש״.
מהמקרים שהזכרנו לעיל ומאחרים ניתן להסיק, כי בנוגע למרבית השידוכין, ההורים הם שהחליטו, ובכלל זה בנוגע להתחייבויות ולקנסות. וקרוב לוודאי שלא שאלו לדעתם של בני הזוג הצעירים, הללו קיבלו את החלטות ההורים. פעמים רבות ההיכרות שבין ההורים היא שיצרה את השידוך, כפי שממחיש זאת מעשה שאירע באזור תאפילאלת במחצית המאה הי״ט ונדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא: ראובן שידך את בתו לבן שמעון, וקבעו ראובן ושמעון קנס לחוזר בו. בינתיים מת שמעון, וראובן חזר בו ולא רצה לתת את בתו לבן שמעון. טענתו היתה שהוא סמך על שמעון, שהיה אמיד, שיקנה לבתו תכשיטים, שיעשה לה חתונה כפי כבודו, ושידאג לפרנס כראוי את הזוג אחר החתונה. והנה שמעון מת, והבן אין ידו משגת לקנות את צורכי החופה ולפרנס ברמה שאביו היה עומד בה. הדיין לא קיבל טענתו וחייב אותו בתשלומי הקנס. מטענותיו של ראובן עולה שהוא רצה יותר את שמעון, אבי החתן, מאשר את החתן עצמו, ולכן משמת שמעון, סבר שאין סיבה לקיום השידוכין; ודומה כי הוא ראה בשידוכין אלו עסקה כלכלית.
Claude Bouhadana – Décision de départ
Temoignage
Claude Bouhadana
Décision de départ
Né à Casablanca (Maroc), je suis arrivé avec ma famille au Canada en 1982 après un périple qui nous a conduits de Casablanca à Paris, puis à Caracas, et finalement à Montréal. Je dois admettre que ce périple ne correspondait nullement à mon tempérament plutôt stable mais Dieu merci, je suis très heureux de vivre à Montréal et n'ai qu'un regret : celui de n'y être pas venu directement du Maroc. J'aime Montréal et apprécie surtout beaucoup le fait de vivre à Côte-St-Luc, au sein de ma communauté et de ma synagogue Or Hahayim.
Pharmacien, de profession j'ai exercé ce métier à Casablanca, Paris et Montréal. Tout comme la plupart des Juifs marocains, nous avons dû quitter notre pays natal pour des raisons de sécurité et d'avenir. Il y a tellement de mythes qui circulent sur le judaïsme marocain que j'éprouve le besoin de m'expliquer sur le sujet, en me basant sur ma propre expérience au Maroc.
Je reconnais tout d'abord qu'en tant que Juif, ma situation a été relativement privilégiée. Mon départ en 1967 a été motivé par des raisons de sécurité et, surtout, par le sentiment qu'il n'y avait plus d'avenir pour un Juif dans un pays arabe, ce qui s'est avéré totalement fondé et largement confirmé par les circonstances dont je vais vous donner un aperçu.
Lorsque la guerre des Six Jours débuta, installé comme pharmacien d'officine à Casablanca, je fus l'objet d'actes marquants d'hostilité de la part de la clientèle musulmane, alors que j'entretenais avec celle-ci de bons rapports. Le lundi 5 Juin, voulant ouvrir la pharmacie comme d'habitude, je découvre que les cadenas fermant les rideaux métalliques avaient été obstrués par des échardes de bois, ce qui m’empêcha de les ouvrir m'obligeant à les sectionner pour pouvoir faire l'ouverture. Je passe sur de nombreux détails, mais finalement je décidai de fermer la pharmacie pour de bon. Le commissaire de police du quartier m'enjoignit cependant de rouvrir en m'assurant qu'il se portait garant de ma sécurité. Nous étions le vendredi 9 juin et j'avais fermé durant 5 jours, lorsque je me rendis compte qu'à l'extérieur, un jeune garçon empêchait les clients d'entrer ce qui provoqua ma colère. Je le repoussais. Celui-ci alla consulter un médecin du quartier qui lui délivra un certificat attestant qu'il avait des marques de strangulation. Sur ces entrefaites la police intervint et je fus conduit au commissariat où je passais la soirée, ne devant ma libération qu'à l'intervention du Ministre de l'Intérieur de l'époque, Oufkir, contacté par une relation. N'ayant rien à me reprocher et ne pouvant imaginer qu'un tel sort me serait réservé, je décidai sans hésitation de fermer définitivement la pharmacie, préparer mon déménagement et quitter le Maroc pour la France.
מבצע יכין – שמואל שגב-מרוקו בדרך לעצמאות
מלחמת העולם השנייה, הביאה להפסקה זמנית במאבק לעצמאות. אך בעת כינוסה של " ועידת קזבלנקה ", בשנת 1943, הזמין הנשיא רוזבלט את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף לארוחת ערב פרטית. בין אם הדברים נאמרו או נדמה היה שנאמרו, השמועה פשטה חיש מהר בכל ערי מרוקו : נישא ארצות הברית צוטט כמי שאמר לסולטאן – " הצרפתים אבודים, אנו נעזור לכם במאבקכם לעצמאות….". זמן מועט לאחר מכן, העלה הסולטאן בפומבי את תביעת ארצו לעצמאות לאומית. הייתה זו הפתעה רבתי לצרפת. מאז נתמנה לתפקידו זה בשנת 1927, היו כל מעייניו של סידי מוחמד נתונים לנשותיו ולפילגשיו, ל – 60 מכוניותיו ולמשחק הטניס היומי שלו. כחניך התרבות הצרפתית, הצטיין הסולטאן בנועם הליכותיו ובתרבותו המערבית הנרחבת. בעיצומה של מלחמת העולם, הוא עורר כלפיו אהדה במערב, כאשר דחה את תביעתו של המושל הצרפתי, הגנרל נוגס, וסירב לחתום על חוקי נירנברג. הוא הצהיר כי " בניו " היהודים הם ככל נתיניו והעובדה שדווקא במדינה בעלת מסורת של רדיפות אנטי יהודיות ננקטה עמדה אמיצה כזו, הגבירה את יוקרתו של הסולטאן ויהדות העולם זכרה לו חסד זה…
המכשיר שבאמצעותו התנהל המאבק לעצמאות, הייתה מפלגת ה " איסתיקלאל ", בראשותו של עלאל אל-פאסי. באפריל 1947, קיבל המאבק לעצמאות מפנה דרמטי. לקראת נאום שעמד הסולטאן לשאת בטנג'יר, הוסיף מזכירו הצרפתי בכתב יד משפט אחד : אתם שוחרי החופש, בצאתכם להיאבק על חירותכם, הפנו מבטיכם לעבר צרפת ".הסולטאן השמיט משפט זה, ובמקום זאת קרא למרי אזרחי ולסולידריות מוסלמית. צרפת זעמה. משום שהעריכה נכונה את משמעות ההתפתחויות הבאות, מינתה ממשלת פאריס את מרשל אלפונסו ז'ואן, לוחם נועז וקשוח, שהצטיין מאוד בקרבות בצפון אפריקה, כנציב עליון חדש במרוקו. ז'ואן טיפח את הפחה של מראקש, חאג' ת'אמי אל-גלאווי, כמשקל נגד לסולטאן. אל גלאווי, קשיש בן 80, שעמד בראש כנופיות ליסטים, נחשב באותם הימים לאחד מעשירי מרוקו. אריסים עיבדו את אחוזותיו הנרחבות והפרישו לו את החלק הארי מיבולי השקדים והזיתים. נוסף על כך, היו בבעלותו מניות רבות בחברות הצרפתיות שניצלו את מכרות הפוספטים והמנגן. הוא קיבל עמלה על כל מכונית שנמכרה במחוזו, כשם שנהג לקבל גם " מעשר " מהאתנן שקיבלו כ – 6.000 פרוצות שפעלו במחוז מראקש. הונו של גלאווי הוערך באותם הימים ב – 50 מיליון דולר.
מובן שהצלחתו של אל גלאווי הייתה מותנית במידת יכולתו לשרת את הצרפתים ביעילות. על כן, כל אימת שערביי מרוקו התמרדו, פנתה צרפת לעזרתו של אל גלאווי והוא גייס את שבטי הברברים, כדי לסייע בדיכוי המרידה. עתה לנוכח קשיות עורפו של הסולטאן ותביעתו הנמרצת לעצמאות, עודדה צרפת את גלאווי להחתים את נאמניו על עצומה שקראה להדחתו של סידי מוחמד בן יוסף. במאי 1953, ירדו פרשיו של אל גלאווי מהגבעות המקיפות את רבאט וצרו על עיר הבירה במשך מספר שבועות. לבסוף, " מתוך היענות לצורכי העם ", נקרא סידי מוחמד, ב -20 באוגוסט 1953, לנציב העליון הצרפתי ונתבקש לוותר על כסאו. כשסירב – הדיחה אותו צרפת מתפקידו והיגלתה אותו, תחילה לקורסיקה ואחר כך למדאגסקאר – יחד עם שתי נשותיו, פילגשו האהוב ושני בניו. תוך זמן קצר, הפך סידי מוחמד לאגדה. רבים מזקני מרוקו החלו טוענים כי דמותו של " הגיבור הלאומי " ניבטה אליהם מהירח והיו מוכנים למלא בשמו כל שליחות שתוטל עליהם.
במקומו של הסולטאן המודח, מינו הצרפתים את סידי מוחמד בן מאולאי ערפה. זה הוקע מיד כ " בוגד " וכ " בובה " ופעמיים הוא ניצל מהתנקשות בחייו. במסגד הגדול של פאס, הוציאו כוהני הדת " פתווה " – הלכה מוסלמית – שבה קראו להחזרת הסולטאן מגלותו. מנהיגים מתונים של מפלגת " האיסתיקלאל ", מנעו אומנם שפיכות דמים, אך גם הם הצטרפו לקריאה להחזרת סידי מוחמד על כנו. אך צרפת אטמה אוזניה משמוע והתעלמה מהקריאות. חיש מהר, פרצה מרידה בקזבלנקה והתפשטה בכל רחבי המדינה.
ארגוני מחתרת כמו " הסהר השחור " או , היד השחורה " – צצו בכל עיר וכפר. קנאים מוסלמים, שהוסתו על ידי שידורי " קול הערבים " מקהיר, הטילו פצצות על מפעלים ובתי מסחר צרפתיים, חיבלו ברבות ודקרו למוות פקידי ממשלה וקציני צבא צרפתיים ב – 1954 בלבד, נהרגו במרוקו כ – 200 צרפתים ו – 500 אחרים נפצעו.
מעודד מהתבוסה הצרפתית בהודו סין, הגביר גמאל עבד אל נאצר את מאבקו שמרוקו ובדומה לסיוע שהושיט למורדים האלג'ירים, הוא נרתם עתה גם לעזרתם של המורדים המרוקנים. קהילה קטנה של מורדים בראשותו של עלאל אל פאסי, גלתה לקהיר ומעל גלי האתר של " קול הערבים ", היא ניהלה הסתה פרועה נגד צרפת. הקנאים המוסלמים, חזרו על דברי הסתה אלה במסגדים : " הוי הצרפתים, לאחר דיין-ביין-פו, הגיע תורה של קזבלנקה.
צרפת נקטה בצעדי דיכוי חריפים. כמו המתיישבים הבריטים בקניה, שהתארגנו למלחמה בארגון המאו-מאו, כך גם המתיישבים הצרפתים הקימו קבוצות של טרור נגדי, שאליהן גויסו גם ספרדים וקורסיקנים רבים. בראש אחת מיחידות " הטרור הלבן ", כפי שכינו את הקבוצות הצרפתיות הללו, עמד לא אחר אלא מפקד משטרת קזבלנקה…..
באווירה של טרור וטרור נגדי, שיגר יעקב צור, שגריר ישראל בפאריס, את יועצו המדיני, שמואל – זיאמה – דיבון, למרוקו. ב – 22 בדצמבר 1953, חזר דיבון לפאריס ובפיו דברי ארגעה : הדחת הסולטאן, הגבירה את תחושת הביטחון בקרב המשכילים היהודים והם משוכנעים עתה כי צרפת איתנה בדעתה להישאר במרוקו.
צור לא היה שותף להרגעה זו והיה משוכנע כי הגליית הסולטאן הייתה בבחינת משגה חמור. אך במה שנוגע לעלייה לישראל, נוצר עתה מצב משונה : לא זו בלבד שבישראל הונהגה סלקציה ונתגלו קשיי קליטה מרובים, שהגבירו את הירידה מהארץ – אלא שגם הצרפתים ערמו מכשולים על דרך יציאתם של יהודי מרוקו. הצרפתים טענו כי דין היהודים הוא כדין האירופאים ויציאתם עלולה, על כן, להחליש את כושר העמידה של צרפת במרוקו.
ואומנם שנת 1953 הייתה שנת שפל חסר תקדים בעלייה ממרוקו. בכל השנה עלו מצפון אפריקה 3887 יהודים, שמהם 2996 ממרוקו יהודים בלבד. מה שסיבך את המצב, היו גם הסכסוכים התמידיים בין השליחים הישראליים במרוקו והתחרות הפרועה בין זרמי ההתיישבות השונים על נפשם של העולים. כדי לאתר את המחלוקת, הציע השגריר צור לראש הממשלה, משה שרת, להקים " רשות עליונה לענייני יהדות צפון אפריקה " והמליץ, כי הסוכנות היהודית תמנה בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להבטיח שיתוף פעולה עם ה " ג'וינט " ו " אליאנס " וירכז בידיו את הטיפול בעלייה.
קורא הדורות ממראכש- יוסף אביב"י
העתקת " קורא הדורות "
היום יום ה' בשבת סדר עקב שנת תקע"ח – 1818 לפרט קטן פגעתי בס"ה – בסובר הרזים – והותיק זקן ונשוא פנים רבי יששכר אוזינקוט נטריה רחמנא ופרקיה, מתושבי מוגאדור יכוננה עד עולם, וסִפר לי כשהיה בעיר מרוואיקוס בשנת תקל"ה – 1775, שתלמיד חכם אחד משם הראה לנו ספר קדמון כתיבת יד אשר שמו קורא הדורות, והוא ספר מספר עניינים נפלאים שארעו לחכמי קאשטילייא זכרונם יגן עלינו ובתוך הספר מצא שמות הרבנים העתיקים.
וההעתקה הביאה אתו עמו לכאן ונתנה בידי, וחלה את פני שאעתיקנו כדי שיהא גלוי ומפורסם בישראל, החכמים הגדולים אשר היו בעיר מרוואיקוס, וזה החלי לעשות. וזה לשון ההעתקה בסייעתא דשמיא.
אלו הם בית דין הצדק הקדושים במאווריקוס יע"א בעצו"ץ ( מלה שגם כותב המאמר לא ידע את פירושה, ולכן הוא מביא ככתבה וכלשונה מתוך כתב היד אשר ברשותו ) ראשונים ואחרונים זלה"ה ( זכרונם לברכה לחיי העולם הבא ).
ראשונה יסעו הרב הגדול איש האלהים מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסף בן שושן זלה"ה נגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, והרב הגדול איש אלדים מורינו ורבינו כמוהר"ר סלימאן בן למעלוף זלה"ה נגלה אליו אליהו ז"ל. והרב הגדול במעלת קדושים קדוש יאמר לו כמוהר"ר יצחק קורייאט זלה"ה הראשון והאמצע והאחרון נגלה אליהם אליהו ז"ל. והרב הגדול מלאך אלדים מרנא ורבנא כמוהר"ר שלמה טאמצות זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא כמוהר"ר יוסך ליברישא ראוי שתשרה עליו שכינה נגלה אליו אליהו ז"ל.
והרב הגדול מורינו ורבינו הנשר הגדול כמהר"ר מרדכי בן עטר זלה"ה, והרב הגדול מרנא ורבנא איש קדוש כמוהר"ר צמח בנבנישתי הקדמון זלה"ה.
כל אלה הרבנים, רובם באו מקשטילייא מגורשים הם ונשיהם ובניהם במלבוש האלפלאמינגו"ס, אמרו עליהם כשבאו לעיר מאררוויקוס לא היו הרבנים הנזכרים אוכלים משחיטת חכמי מארויקוס יכמה דינים שהיו חולקים עמהם, וכשנתקנאו בהם שהיו עשירים גדולים שהביאו עמהם ממון רב, הלכו קהל מארויקוס אצל המלך שהיה באותה העת ואמרו לו עליהם לשון רב.{צ"ל רע }
באותה הלילה אמר רב אחד מהרבנים הנזכרים לחבריו, תדע לך אחי שלמחר יקרא לנו המלך מי ישלח ומי ילך לנו, והזמינו ג' מהם, ולמחרת שלח עליהם המלך, והלכו מהם ג' המוזמנים. וכשראה אותם המלך תמה על קומתם והִדורם והשכינה שהייתה על פניהם, אמר להם אתם שבאתם לכאן לשבת בכאן, אמרו לו אנו הם, ידענו שהיהודים דברו עלינו {לשוה"ר } לשון הרע ואמרו לך יש לנו ממון רב.
ואמת היא שיש לנו ממון הרבה, ועכשיו אם אתה רוצה ממון אנו נותנים לך יותר ממה שאמרו לך, ואם לאו אנו נותנים לך דבר אחד שאין שום נברא בעולם יכול ליתן לך. ויתמה המלך עליהם ויאמר להם, מה הדבר שאתם רוצים ליתן לי שאין שום נברא יכול לו. אמרו לו, אדונינו המלך כל זמן שאתה רוצה גשמים אנו נותנים לך גשם. אמ"ל -אמר להם – המלך, ואתם יכולים לזה הדבר, אמרו לו, אמת אנו יכולים. אמר להם תנו כתב ידכם כל זמן שאני רוצה גשם תתנו לי. נתנו לו כתיבת ידם, ושלח אותם בשלום.
הניח אותם עד תקופת תמוז ואמר להם, תנו לי גשם, אמרו לו, טוב הדבר. נתעטפו בטליטות ובקשו רחמים ונענו מן השמים וירדו גשמים. שלח להם המלך שיבואו אצלו ולא רצו לילך. אמרו להם, אנו מניחים הגשמים לירד עד שתטבע העולם במבול, ואם ירצה המלך לעשות מה שאנו אומרים לו יכלא הגשם, ואנו הולכים אצלו.
הלכו השלוחים ואמרו אלו הדברים למלך. השיב המלך, אני אעשה כל מה שלבם חפץ. הלכו אחר כך אצל המלך ירום הודו ועשה להם כבוד גדול וקבלם בשמחה גדולה ובכבוד גדול. אמר להם, מה אתם רוצים, אמרו לו, אדונינו המלך תחזיר לנו כתב ידינו שאנו יודעים שבימינו אנו יכולים לעשות כל מה שאנו רוצים מהשם יתברך, אבל בנינו אין אנו יודעים אם יהיו טובים עם השם יתברך כמונו או לא, ולכן תחזיר לנו כתיבת ידינו.
אמר להם, טוב הדבר,. עוד שאלו מהמלך שלא יעשה שום היזק לאותם היהודים שהלשינו עליהם. אמר להם המלך, טוב. עוד שאלו מהמלך שיתן להם רשות ומקום לבנות בית כנסת להם ולבניהם לבדם ונתן להם, והיא עד היום שהיו קורים צלאת אלעזאמה. ובאותה שעה שהיו לפני המלך עדיין היו הגשמים יורדים, צעק אחד מהרבנים ז"ל צעקה גדולה לפני המלך ונשא עיניו לשמים ואמר, רבונו של עולם די לך מהגשם כבר נתקדש שמך, ואדונינו המלך כבר קבל עליו כמה ששאלנו לנו.
ומאותו יום והלאה היה המלך עושה לרבנים הנזכרים ז"ל כבוד עצום, והיה קורא להם בל' – בלשון – ערבי חבאב אללאה ( חביבי האל ). ועוד כמה נסים נעשו בימיהם שאין הפה יכול לספר והם קבורים במארויקוס זי"ע אמן כן יהי רצון.
חובות הבעל כלפי אשתו- האישב בספרות העיון של חכמי מרוקו-דן מנור
חובות הבעל כלפי אשתו.
האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל.
כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דזילותא דאתתא קשיא מדגברא.
בדיונו של ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות: "אשתך אהב".
בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו: "כי שורש הכל הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית, לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית.
האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגו, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר". היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות".
התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי: "והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו… בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו: "קודם ביאה הזכר חפץ והומה… אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש".
אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה, בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא 30). אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי: "כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה'
ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'.
סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17) ומסיק מכך, שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע: "והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים".
אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה. משמע, שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות שאינן קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד', תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.
יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה-מיכאל אביטבול -עורך חיים סעדון
יהודי מרוקו במאה התשע־עשרה
בתחילת המאה התשע־עשרה נפתחה מרוקו להשפעה אירופית. אזור החוף החל להתפתח; נמלים עתיקים, כגון אלעראיש(לראש, לראצ׳ה), טנג׳יר, אנפה־קזבלנקה וסאפי, שהושבתו למן סוף המאה השש־עשרה, קמו לתחייה, ונבנו נמלים חדשים, כגון מוגאדור ואגאדיר. האפשרויות המסחריות החדשות משכו אליהן יהודים. הם עקרו אל אזורי החוף, וחלק מקהילות פנים הארץ התרוקן. זריזים במיוחד היו היהודים תושבי נאות המדבר הדרומיות ומרכזי המסחר הקטנים, אשר היו פרוסים לאורך נתיבי השיירות הישנים באזור האטלס ובגבול הסהרה. הם הגיעו תחילה לקהילות העירוניות בפנים הארץ – מראכש, פאס, מכנאס, צפרו – ולמדו להסתגל לחיי העיר; מאוחר יותר הם פנו אל הנמלים החדשים באוקיינוס האטלנטי. וכך, למרות ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא עלה על שלושה אחוזים (פחות מ־100,000 איש), מנו היהודים, החל מאמצע המאה התשע־עשרה, למעלה מ־25 עד 40 אחוז מהאוכלוסייה בערים מרכזיות, כגון טנג׳יר, תיטואן, מוגאדור וקזבלנקה. בסוף המאה התגוררו למעלה משישים אחוז מיהודי מרוקו בערים שנזכרו לעיל, ולהן יש להוסיף גם את רבאט, סאלה, מזגאן, סאפי ואגאדיר. אם נוסיף לערים אלה את הערים הוותיקות פאס, מכנאס, אלעראיש וצפרו, נגיע למסקנה כי בניגוד לדעה הרווחת, הייתה האוכלוסייה היהודית במרוקו עירונית ברובה הרבה לפני כינון משטר החסות הצרפתי. בכך נבדלו היהודים מהאוכלוסייה הכללית, ששמונים אחוז ממנה הייתה כפרית.
החיים במרכזים החדשים לאורך החוף היו קשים מאוד. הרבעים היהודיים, המלאחים, היו מאוכלסים בצפיפות רבה ותנאי התברואה בהם היו ירודים; אולם ההגירה לא נפסקה, ואף הלכה וגברה. עבור הכפריים, שרובם היה עני מרוד בכפר, זהר החוף באורות העולם החדש. אולם רק מעטים הצליחו לשפר את מצבם הכלכלי. הנועזים מביניהם נחשפו לתרבות החילונית במוסדות החינוך של ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ובעלי יזמה אחרים נהנו מחסות קונסולרית אירופית, אשר ביטלה את כל סממני הנחיתות שאפיינו את היהודים בעלי המעמד הד׳מי בעבר.
שאיפתם של יהודי מרוקו להצלחה כלכלית לא נעצרה בחופים. רבים מהם עזבו את מרוקו במהלך המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה ונדדו אל יעדים מסורתיים, כגון ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ואף אל יעדים רחוקים, כגון ארצות הברית, ונצואלה, ברזיל ופרו. היו אף שהרחיקו עד טימבוקטו שבעמקי בקעת הניג׳ר, שם התיישב הרב מרדכי אביקירור עם עשרות מבני משפחתו בתחילת שנות השישים של אותה מאה. אולם מרבית המהגרים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שכן גיברלטר, צומת המסחר של בריטניה ומרוקו, וכן אוראן ואלג׳יר, שוכנות במרחק לא רב מחופי מרוקו.
בתפקידיהם כסוכנים, כשותפים, כמתרגמים וכפקידים פשוטים, גישרו היהודים בין הקונסוליות והחברות המסחריות האירופיות מכאן, ובין השלטון השריפי והיצרנים במרוקו מכאן. בהקשר זה נשמר מקום מיוחד ל׳׳סוחרי המלך״(תג׳אר אלסולטאן). סוחרים אלה התבלטו בעיני הכ<כ׳זן(הממשל) במיומנויותיהם יותר מאשר בזכות עושרם. הסולטאן פנה אליהם במטרה כפולה: להגדיל את ממונו ואת ממון מקורביו באמצעות הסחר עם הזרים, ולבלום את השתלטות הסחר האירופי על כלכלת מרוקו.
סוחרי המלך אשר פעלו במוגאדור, שהחשובים ביניהם היו בני משפחות קורקוס, אלמליח ואפריאט, היו פטורים מתשלום מס הגולגולת אשר חל על היהודים. הם לא חיו במלאח כשאר האוכלוסייה היהודית, אלא בקסבה, אזור המינהל. הודות ליכולתם המקצועית המרשימה נהנו סוחרי המלך מתמיכה נרחבת של השלטון המרכזי, מאהדתם של אנשי מפתח ומסיוען של הרשויות המקומיות בגביית חובות או בקבלת מידע חיוני על מצב צירי התנועה, תנודות בשערי המטבעות וכיוצא באלה. על רקע זה נרקמו קשרי ידידות איתנים בין בני הבורגנות המוסלמית לבין הסוחרים היהודים. ידידות זו, בעלת האופי האישי מאוד, הקרינה לא רק על השותפים הישירים אלא גם על משפחותיהם.
המעצמות האירופיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסייה המקומית. החסות הייתה כתב הגנה שניתן מטעם נציגים דיפלומטיים או מושלים זרים שפעלו במרוקו ליהודים או לתושבים אחרים. מתן החסות פטר מאות מתושבי מרוקו מכפיפות לחוקי מדינתם, שכן הם עמדו, למן קבלת החסות, באותה שורה עם בעלי האזרחות הזרה. בין מקבלי החסות היו יהודים רבים, שהחסות שחררה אותם ממעמד הד׳מי. כתב החסות שחרר את מקבלו מהגבלות של הממשל, כגון בתנועה, במגורים וכוי, פטר אותו ממס הגולגולת ומקיום תנאי עמר. אולם רק מיעוט אמיד בקרב היהודים נהנה ממנו. מקבלי החסות החלו ללבוש בגדים מערביים ופנו להתערבותם של הרשויות ושל הקונסולים בכל עניין פעוט על מנת להעניש בעלי חוב שלא הזדרזו לשלם את חובם או לקבל הטבה זו או אחרת. החסות יצרה עוינות כלפי היהודים בגלל התחושה כי אינם נותנים אמון בממשל המוסלמי. הרשויות במרוקו התקשו להשלים עם ה״חוצפה״ והתעוזה של אותם יהודים והתייחסו אל החסות כשערורייתית.
אמנון אלקבץ – המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו
המקרא מספר לנו שאחר דיכוי המרד, סנחריב מנצח בקרב גם את חיל המשלוח המצרי, ומתפנה להכות בערי הפלשת ובממלכת יהודה. בדרכו לירושלים מתפרץ להרי יהודה, בוזז את כל הכפרים ולוכד 46 ערי-מבצר החשובות, ביניהן את לכיש החזקה שתחילה הייתה אחת מערי השלטון המצרי בכנען, ולאחר התפלגות הממלכה, הייתה לעיר מרכזית והשניה בחשיבותה בממלכת יהודה, אחר ירושלים. לביסוס שלטונו, הוא מגלה את תושבי הערים הכבושות מחוץ לארץ-ישראל. המקרא אינו מציין לאן כפי שצוין מאוחר יותר בהגליה של נְבוּזַרְאֲדָן אחר החורבן הראשון, שאז צוין שגולי יהודה הובאו לעירו(ניפור) שבבבל.
אחר כיבוש הערים הבצורות, פונה סנחריב לצור על ירושלים אליה שולח צבא, בראש כמה משריו, בדרישה לכניעתו של חזקיהו. חזקיהו נכנע, לא לפני ששילם כופר רב. ירושלים נותרה על תילה ובתוכה חזקיהו כמלך וסאל לאשור. הנתון עולה יפה עם הכתוב: ״ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו, עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות, ויתפשם" – ישעיהו לו -. עדויות למה שהתרחש אנו שואבים לא רק מהמקרא, אלא, ובעיקר, מ״תבליטי- לכיש" שנמצאו בנינווה, בירת אשור. התבליטים מוצגים במוזיאון הבריטי בלונדון, והעתקיהם נמצאים במוזיאון ישראל בירושלים. מקור אחר הוא "מנסרת-סנחריב" בה מתוארות האבדות ליהודה כתוצאה מדיכוי המרד, לא רק באוכלוסיה, אלא גם ברכוש-רב כמו סוסים, פרדים, חמורים, גמלים, בקר וכבשים לרוב.
חזקיהו שעלה לשלטון בשנת 715 (727?) לפנה״ס, היה אז בן 25, ושלט ביהודה 29 שנה, עד שנת 686 (698?) לפנה״ס. בהתבססו על הממלכה החזקה שהותיר לו אביו, אחז, לקח הימור מסוכן במלחמתו באימפריה האשורית, ככתוב: "…והיה ה' עמו, בכל אשר יצא, ישכיל. וימרוד ?מלך אשור, ולא עבדו " – מלכים ב' –. יש לזכור שבעת הזאת, האימפריה האשורית שלטה בכל המזרח הקדום, והתנהלותה כלפי העמים הכבושים, הייתה ברוטאלית. זאת ראינו בהתנהגותה כלפי ממלכת ישראל, עשרים שנה קודם לכן, שאז החריבה אותה באלימות רבה. האשורים היו אמונים על שיטת הטרנספר של עמים שלמים, שהעמים השונים חששו ממנה מכל.
בתום כיבוש עיר, נהגו האשורים להוציא את המנהיגים להורג, ויתר התושבים היו מוגלים מארצם. במקום הגולים, היו מיישבים שבויים ממדינות כנועות אחרות. זו הייתה מדיניותם, להעביר אומות כבושות ממדינה למדינה, כך נהג גם שלמנאסר החמישי(727-722 לפנה״ס), בנו ויורשו של תגלת פלאסר השלישי. עוד ביימי אביו, בטרם עלייתו לכס המלוכה, שימש כמושל פיניקיה. עם עלייתו לשלטון, מרדו מספר ערים במחוז ממלכתו. הראשונה הייתה צור שהייתה משועבדת לאשור, ששבה ומרדה מספר פעמים, יחד עם קפריסין. בשנת 725 לפנה״ס, יצא להלחם בהם בצי אוניות גדול. בקרב זה נחל מפלה. נצחון הצורים על אשור, היה כנראה הסיבה למרידתו של הושע בן-אלה, מלך ישראל. הנקמה לא איחרה לבוא, ובשנת 722 לפנה״ס, עלו שלמנאסר החמישי ואחריו סרגון השני, על הבירה שומרון, החריבוה, והגלו לרחבי האימפריה האשורית כ-30000 איש, שהיוו את אליטת התושבים מעשרת השבטים שישבו בממלכת שומרון. יש לזכור שאת רוב תושבי ממלכת ישראל כבר הגלה אביו של שלמנאסר החמישי, הוא תגלת פלאסר השלישי, כמסופר:
"בימי פקח (בן־רמליהו) מלך ישראל, בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון, ואת אבל בית-מעכה, ואת ינוח, ואת קדש, ואת חצור, ואת הגלעד, ואת הגלילה, כל ארץ נפתלי, ויגלם אשורה". המקרא מציין במפורש שזאת הייתה הגליה לאשור. יתרה מכך, בהמשך, מציין המקרא את שמות הערים והאזורים אליהם הוגלו תושבי ממלכת ישראל, ובמקומם הובאו לארץ תושבים אחרים. "ויבא מלך אשור מבבל וּמֵכּוּתָה ומעוא ומחמת ומספרוים, ויישב בערי שֹמרון, תחת בני ישראל, וירשו את שֹמרון, וישבו בעריה:" – מלכים ב – . גם סנחריב נהג באותה מדיניות של חילופי אוכלוסין, כנאמר: "ושאר אמיא די הגלי אסנפר רבא ויקירא, והֹותב המֹו בקריה די שמרין ושאר עבר־נהרה…" (ושאר האומות אשר הגלה אסנפר [סנחריב] הגדול והנכבד, ויושב אותם בקריה של שומרון ושאר עבר הנהר.״), כלומר, הביא אוכלוסיה אחרת והושיב אותה בשומרון, תחת האוכלוסיה שהוגלתה.
כאמור, הממלכה האשורית הנהיגה מדיניות אימפריאליסטית, ושקדה על ביטול הדרגתי של ממלכות, שלאחר הכרעתן בקרב והניצחון, הייתה מגלה את אוכלוסיות עריהן, ופיזורם בארצות הממלכה המרוחקות. תחתם, הייתה מיישבת גולים שהובאו ממדינות אחרות אל הערים שתושביהן הוגלו. חילופי האוכלוסין נועדו בעיקר למנוע התארגנויות למרידות בשלטון, אך גם לצורך תחזוק העבודות החקלאיות ושימור הקרקעות, כך היה ניתן להמשיך ולהפעיל את הכלכלה המקומית, בעיקר לתועלת הצבא הכובש, וכלכלתו.
משפחת לימאמא – יחס דבדו רפאל אליהו מרציאנו
משפחת לימאמא
משפחת רם המתייחסת למשפחת בן עקו.
איש צדיק היה, אוצר כלי חמדה, ראש פנה, גומל חסדים טובים, אילן ששרשיו מרובים, ר׳ יוסף (דלימאמא) הניח ברכה: אברהם, דוד, יעקב.
הנכבד ויקר, איש גבור חיל, ברכת ה׳ מצויה בביתו, איש אמונים, גומל חסדים, בעל צדקה וחסד, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יוסף, פנחס הי״ד, רחמים, מרים, סעידא.
המרוחם, עדין הנפש, בעל מדות טובות, בעל צדקה, נוח לה׳ ונוח לבריות, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: אברהם, שלמה.
המנוח, תם וישר, משכים ומעריב הצדיק ר׳ פנחס ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: אברהם.
הזקן הכשר, מתהלך בתומו, מתפרנס מיגיע כפיו, נודב נדבות, נעים הליכות, הצדיק ר׳ רחמים הוליד: אברהם, שלמה, אליהו, מרימא, עווישא.
המרוחם, הולך בתומו, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ דוד הוליד: יוסף, מזל־טוב, זמילא, פריחא.
הצדיק, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משכים ומעריב לבית כנסת, הזקן הכשר ר׳ יוסף הוליד: משה, דוד, אברהם, ר׳ יהודה, סאעודא, עווישא.
הנכבד, טוב וישר, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: אהרן, שלמה (ה׳ ינקום נקמתו, נרצח ע״י בני עוולה בכפר ג׳ראדא ע״י העיר אוג׳דא, בשנת תש״ח), יוסף, עווישא.
ענף בני משפחה שמקום מושבם היה בנדרומא (אלג׳יריה).
גברא רבא יקירא, אבן יקרה, זרע קדושים, גזע תרשישים, מוכתר בנימוסין, חי מיגיע עשר אצבעותיו, עושה צדקות, מתהלך בתומו, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: שלמה.
בן איש חיל, ירא אלהים וסר מרע, תם וישר, בענייניו מאושר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה (מקום מגוריו בעיר נדרומא, בני המשפחה שייכים לענף בן עקו וי״א להרהאר) הוליד: אברהם, יצחק, יעקב, עווישא, זהירא, חנינא.
הנבון וחשוב, יקר ובר לבב, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, ידיו רב לו בתורת ה׳, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: שלמה, מרדכי, יוסף, רבקה, מאחא, חנונא.
המנוח, תם וישר, משכים ומעריב, לבי כנישתא, בעל צדקה הצדיק ר׳ יצחק הוליד: שלמה, מריומא, זהארי, אסתר, סולטאנא, רבקה, מסעודא, עישא, חנינא, מאחא.
הזקן הכשר, צדיק תמים, מתפרנס וחי מיגיעו, נודב נדבות, משכים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ יעקב הוליד: יהושע, אסתר, נונא.
המרוחם, זקן ונשוא פנים, חי מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה וחסד, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף (בן ר׳ אברהם הנד) הוליד: אברהם, יעקב, שלמה, יצחק אליהו, אפרים, מישל, זאקלין, ג׳וזיאן.
ענף בני משפחה שהתגוררו בעיר בני־סאף באלג׳יריה:
הזקן הכשר, ראש בית אב, מוקיר רבנן ותלמידהון, ירא ה׳ ושלם, משכים ומעריב לבית כנסת, בעל צדקה וחסד הצדיק ר׳ אלישע הוליד: אברהם, יוסף, שלום (שלמה), רחל, אסתר.
השם הטוב, הצדיק רודף צדקה וחסד, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ אברהם הוליד: מיכאל, לוסיין, רוני, רחל, ג׳יזל.
המנוח תם וישר משבים ומעריב, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוני, ניקול, מרסל.
המרוחם, הולך תמים ופועל צדק, נעים הליכות נותן צדקות ר׳ שלום (שלמה) הוליד: לוסיין, ליאו, רוני, אודיט.
ענף בני משפחה שהתגוררו באלג׳יריה, בעיר סוק-אהרץ.
השם הטוב, מתהלך בתום, מתפרנס מיגיע בפיו, משבים ומעריב לבי בנישתא, הצדיק ר׳ אליהו הוליד: יוסף־שמעון, יעקב, רחל, אימה.
בני משפחה שהתגוררו בעיר ווהראן (אלג׳יריה).
הנכבד, בעל צדקה, גומל חסדים, השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אהרן הניח ברכה: מכלוף, שלמה, אברהם, פול, ג׳ורג׳יט, מרסל, איוון, פוליט, ג׳ילברט.
מראכש העיר-חביב אבגי
הגזר.
הזמן היה קשה, והחורף היה שחון, ומוחמד העריך שהקיץ היוקר יאמיר, ושוב ישראל ז"ל נתבקש להיחלץ לעזרתו של מוחמד. " אש ראייך " – מה הצעתך יא ישראל. כלומר מה דעתך ישראל ? וישראל בתמימותו התרופה אינו מתקשה בעצות, ומיד מייעץ לו :
תקנה גזר יא מוחמחד – הרבה גזר ! ושלו תחשבו חלילה שזו הייתה מהתלה, הדברים נאמרו בכובד ראש וברצינות. מוחמד שואל : מה אני אעשה עם גזר ? גזר זה לא חיטה או שעורה שתחזיק מעמד עד לאחר הבצורת. וישראל בשלו, " יא סידי ", הלא בית גדול לך, שים אותו על הגג תייבש תאחסן ותאכל. בגזר יש הכל, גם חיטה, גם שעורה, ממש כמו המן בשעתו. חופן גזרים והרי לך ולאשתך ארוחה. מוחמד קיבל את עצת ישראל ז"ל, השכים קום בבוקר, ועשה את דרכו לשוק הירקות הסיטונאי.
אורחת הגמלים הראשונה של גזר עשתה דרכה לשוק, קנה אותה מוחמד והובילה אחר כבוד לביתו. שטח את הגזר על גגו וחצרו ובכל פינה בלתי מוצלת. השכנים התלחשו ביניהם, אללאה ואכבאר, מוחמד השתגע. והמשוגע אצל הערבים נחשב לאדם מוכה גורל שאין להפריע לו. וכן שכניו של מוחמד סרו מדרכו, והפסיקו לדבר אליו. כאמור, היה חורף שחון והשמש של מראקש הכתה ללא רחם, כמו בימי תמוז החמים. וגזר ששקל לפנים רבע או חצי קילו, הצטמק ורע לו עד לבלי היכר.
פגה ממנו הלחלוחית והאודם, שלא לדבר על הטעם. הלילות הקרים והימים החמים עשוהו אצבעות רגליהם של אנשי המדבר. כמובן שארוחת הערב הראשונה מהגזר לא עלתה יפה, ואפילו בתנאי בצורת, לא היה בה לא טעם של חיטה ולא שעורה, ואפילו של גזר לא נשאר בה. מוחמד בא בקובלנה אל ישראל ז"ל, ראה מה עשית לי יא ישראל, מהגזר שלך לא נשאר דבר שידמה לגזר, לא המראה ולא בטעם. וישראל לא נשאר חייב, אשתך גרועה מבדווית ! לו הייתה יודעת לבשל הייתה מבשלת עם קצת שמן ותבלינים. אפשר שזה יהיה מעדן.
איני יודע הפטיר מוחמד בגמגום אולי אתה צודק, בהמה לקחתי לי יא ישראל. וישראל מנסה לנחם, סבלנות יא סידי הכל יעבור. ואם כל זה לא מספיק, מוחמד פנה ביאושו לעזרת הרופאים, והפעם גילו למוחמד סופית שהוא עקר, וסיכויו להוליד אפסיים. זאת הייתה התחלת קצו של מוחמד, הבשורה הייתה קשה מדי עבורו. את אשתו בת הקבצנית הוא גירש, שכניו שגילו אצלו התחלה של שיגעון, מאז " הגזר שנחת על ראשו כמקל " חדלו זה מכבר לברך אותו לשלום, ואפילו לא במנוד ראש.
מוחמד קבע – לשם מה נחוצה אישה לאדם עקר ולשם מה הוא נחוץ לעולם …..ואכן לא עבר זמן רב ומוחמד המסכן השתגע, ובוקר אחד עמד בכיכר המרכזית של העיר, וכיוון את התנועה. שלח את ידיו לצדדים ימינה שמאלה מטה מעלה, התקופה הייתה של המלחמה שבנת ארבעים ושתים עד שבוקר אחד נעלם. למוחמד לא היה יורש, וככזה ביתו ורכושו עבר לידי ההקדש המוסלמי.
לסיכום, כל אלה שקבלו עצות מיהודים היה מצבם כמו זה של מוחמד, ההפך הוא הנכון, וכמובן לא כל נותני העצות היו תמימים כמו ישראל ז"ל. הסיפור הזה כתבתי בתקופה שישראל ז"ל היה בחיים. מאוד אהבנו להתבדח לפעמים מהסיפור המשעשע והטראגי כאחת. ישראל ז"ל עליו השלום החזיק בדעתו שהעצה שנתן למוחמד הייתה נכונה ! הוא טען, שבהרי האטלס שמרו באסמי התבואה לתקופה ארוכה של חודשי החורף, לפת, גזר ותפוח אדמה, ואפילו מעונה לעונה, כמובן שכאן המצב היה אחר לגמרי.
למוחמד לא היה אסם תבואה בביתו ואם היה, ספק אם היה עוזר. האקלים החם מאוד של מראקש, אינו דומה כלל לזה שבהרי האטלס. למרות שמראקש אינה רחוקה ממנו, ובנסיעה של חצי שעה מגיעים לאקלים שונה לגמרי מהאקלים החם והיבש של העיר, אם כי בשנות הבצורת היובש מגיע גם לשם.
פרק שני האסמאעילים-ניתוח מבריק של ברנרד לואיס
פרק שני האסמאעילים
המשבר הראשון באסלאם אירע עם מותו של הנביא בשנת 632. מוחמד הקפיד לטעון שהוא בן תמותה, וכי אינו אלוהי ואף לא בן אלמוות; יתרונו היחיד על פני אחרים הוא בהיותו שליח אלוהים ונושא דברו. מכל מקום, הוא לא הותיר אחריו הוראות ברורות בדבר האדם הראוי למלא את מקומו כמנהיג הקהילה המוסלמית ובשליטה של המדינה המוסלמית המתהווה. ניסיונם המדיני של המוסלמים בתקופה שקדמה לאסלאם היה דל מכדי להנחותם. לאחר כמה ויכוחים ורגעי מתח מסוכנים, הסכימו למנות את אבו בכר, אחד מראשוני המאמינים ומן המכובדים ביותר שביניהם, כממלא מקומו(ח׳ליפה), של הנביא. בכך יצרו, כמעט באקראי, את המוסד ההיסטורי הגדול של הח׳ליפות.
כבר מימיה הראשונים של הח׳ליפות חשה קבוצת אנשים כי לעלי, בן דודו וחתנו של הנביא, זכות גדולה יותר לירושה מאשר לאבו בכר ולח׳ליפים שבאו אחריו. אין ספק שהתמיכה בעלי נבעה בחלקה משכנועם של חסידיו בכך שתכונותיו האישיות עשוהו האדם הראוי ביותר לתפקיד ובחלקה מתוך אמונה כנה בזכויותיו של בית הנביא. קבוצה זו טענה שהנביא אכן מינה את עלי ליורשו. לימים נודעה הקבוצה בשם שִׁיעַת עַלי(סיעת עלי) ולאחר מכן סתם שיעה. במרוצת השנים התפתח הדבר לסכסוך הדתי החשוב ביותר באסלאם.
בתחילתה הייתה השיעה בראש ובראשונה מפלגה פוליטית – קבוצת תומכים במועמד לשלטון. היא הייתה חסרת אמונות דתיות ייחודיות או תוכן דתי נוסף לזה הכלול בעצם טבעה של הסמכות המוסלמית הפוליטית, אך עד מהרה חלו שינויים חשובים הן בהרכב חסידיה והן באופי תורתה. למוסלמים רבים נראה היה שהקהילה והמדינה המוסלמית סרו מדרך המלך. במקום החברה האידאלית שחזו הנביא וראשוני חבריו הצדיקים, קמה ממלכה הנשלטת בידי אצולה שאותה ראו כרודפת בצע וחסרת מצפון. במקום צדק ושוויון, התאפיין המעמד השליט באי שוויון, בנטילת זכויות יתר לעצמו ובשתלטנות. רבים מאלה שראו את פני הדברים באור זה סברו שחזרה אל קרובי משפחתו של הנביא עשויה להביא לחידוש הבשורה המקורית והאמתית של האסלאם.
בשנת 656, לאחר הירצחו של הח׳ליף עת׳מאן בידי מורדים, נתמנה עלי סוף סוף לח׳ליף. אולם תקופת שלטונו הייתה קצרה ומלווה מחלוקת ומלחמות אזרחים. כאשר נרצח גם הוא, בשנת 661, עברה החליפות ליריבו מֻעאוִיַה מבית אומיה, המשפחה שהחזיקה ברסן השלטון קרוב למאה שנה.
סיעתו של עלי לא נעלמה עם מותו. קבוצות ניכרות של מוסלמים המשיכו להיות נאמנים לקרובי משפחתו של הנביא, אשר בהם ראו את בעלי הזכות להנהיג את הקהילה המוסלמית. תביעות אלה והתמיכה שעוררו נשאו אופי דתי ואפילו משיחי שהלך וגבר במרוצת הזמן. המדינה המוסלמית, שנולדה כאידאל, היא יחידה מדינית דתית, שנוסדה ומתקיימת באמצעות החוק האלוהי. ריבונותה נובעת מן האל. על הח׳ליף העומד בראשה מוטלת החובה לקיים את האסלאם ולבצרו ולאפשר למאמינים לחיות חיים מוסלמיים טובים. בחברה זו ההבחנה בין חילוני לבין דתי אינה קיימת – לא בחוק, לא בפסיקה ההלכתית ואף לא בסמכות. הממסד הדתי והמדינה ישות אחת הם, אשר בראשם עומד הח׳ליף. בסיס הזהות והליכוד החברתי, חישוקי הנאמנות והחובה במדינה נתפסים ומובעים כולם במונחים דתיים. ההבחנה המוכרת במערב בין דת למדינה – בין ההתייחסות לדת ולפעילות הדתית לבין הפעילות הפוליטית – אינה רלוונטית ולמעשה אינה קיימת כלל. חוסר שביעות רצון דתי, אשר כשלעצמו הוא חוסר שביעות רצון חברתי – מובע במינוח דתי. מחלוקות דת נשאו משמעות פוליטית. כאשר קבוצה של מוסלמים גילתה התנגדות, שהיא יותר מאשר סתם אופוזיציה מקומית או אישית לאנשים שבשלטון – משקראה תיגר על המשטר הקיים והחלה מתארגנת לשנותו, קריאת התיגר שלה נעשתה שיטה תאולוגית, והארגון שלה הפך לכת דתית. במשטר התאוקרטי המוסלמי של הח׳ליפות, לא הייתה שום דרך אחרת לגבש מכשיר או לנסח תורה כלשהי שיחרגו מעבר לפעולותיהם האישיות או מעבר למטרותיהם המידיות.
במאה הראשונה להתפשטות האסלאם נוצרו מתחים רבים שגרמו להתמרמרות, לקובלנות ולשאיפות, שמצאו ביטוין במחלוקות כתתיות ובמרידות. התפשטות האסלאם באמצעות המרת דת הכניסה אל חיק הקהילה המוסלמית מספר רב של מאמינים חדשים, שהביאו עמהם מרקעם – הנוצרי, היהודי או האיראני – מושגים ותפיסות דתיות שלא היו ידועים לערבים המוסלמים הראשונים. מומרים חדשים אלה אף שהיו מוסלמים, לא היו ערבים, ובוודאי לא אצילים; המעמד החברתי והכלכלי שהוקצה להם על ידי האצולה הערבית יצר בקרבם תחושת קיפוח ועשה אותם נוחים להתגייס לכל תנועה שהטילה ספק בחוקיותו של המשטר הקיים. אף הערבים הכובשים לא היו מחוסנים מפני התמרמרות זו. ערבים אדוקים בדת גינו את חילוניותם של הח׳ליף ושל צמרת השלטון. גם הערבים הנוודים נפגעו מהשגת גבולם בידי הרשויות; אלה שהיו ערבים־למחצה, צאצאיהם של פילגשים שנלקחו בשבי, התכחשו לשוויון עם אחיהם מבטן ומלידה, שהיו בני חורין(כלומר בניהם של נשים משוחררות), ורבים מהם סבלו מן הפער הכלכלי והחברתי שיצר הכיבוש ומן העושר שהביא עמו. הם החלו להצטרף למומרים החדשים בטענותיהם ובתקוותיהם. בידי רבים מהם הייתה מסורת של חוקיות פוליטית ודתית. היהודים והנוצרים האמינו בקדושת בית דוד בזכות המלך המשיח העתיד לצאת מחלציו. בדומה להם, ציפו גם בני דת זרתוסטרא לבואו של סאושיאנס, מושיע, נצר לזרעו הקדוש של זרתוסטרא, העתיד להופיע באחרית הימים. משהמירו דתם לאסלאם, נמשכו מומרים אלה בקלות לבית הנביא אשר נראה להם מביא קץ לעוול שנעשה להם בידי המשטר הקיים, ובמי שעתיד להגשים את תקוותיו של האסלאם.
במעברה של השיעה ממפלגה לכת, היו לשני אירועים משמעות מיוחדת ושניהם נבעו מניסיונות כושלים של שיעים אשר בטענתם לזכותם למנהיגות ביקשו להפיל את הח׳ליפות האומיית. הניסיון הראשון נעשה בשנת 680 בידי חוסין, בנם של עלי ואשתו פאטִמה, בת הנביא. ביום העשירי בחודש מדורם, בכרבלא אשר בעיראק, נתקלו חוסין ומשפחתו בכוח של בני אומיה, שטבחו כשבעים מהם ללא רחם. רק ילד חולה, עלי זין אלעאבדין בנו של חוסין, שנשאר באוהל נותר לפלטה. מות קדושים דרמתי זה של צאצאי הנביא וגל האבל והחזרה בתשובה שבא אחריו, הפיחו רוח דתית חדשה בשיעה, שקיבלה עתה השראה מכוחם של מוטיבים רבי עוצמה – ייסורים ובקשת כפרה.
תולדות חייהם של כל רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח- שמעון ואנונו
אהבה בתענוגים רבינו קרא לספרו ״אהבה בתענוגים״, כפי שייווכח המעיין בהקדמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראוהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל״פאת השולחן״: ״גם מצאתי דאתי לידי ספר כת״י מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי״ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה״. עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב: ״בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אהבה בתענוגים״. לפי״ז הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן״ שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים. למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות ־ מהחיד״א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם, יש מקום להסתפק אם ״בית פרעה״ הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במנין הסדרים, ו״בית פרעה״ ־ שערו של החלק השלישי. חיבור זה כתב רבינו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר: ״והיה התחלת בסדר וה׳ ברך את אברהם בכל, משנת יה״י שלו״ם בחיליך לפ״ג [=ת״א]״. כיון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם. החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבינו, מטרת פירוש על משניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבח את פירוש המשניות להרמב״ם ז״ל: ״פירש המשנה וכלל [בפירושו] רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר״. אלא הענין… פשוט שאין צריך פירוש״. חסרון זה בא למלא ״אהבה בתענוגים״. תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבינו פירוש בעל ״תוספות יום טוב״ וכשראהו אמר ״כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה״ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבינו למשנה אינו בבחינת ״משנה שאינה צריכה״. הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי״ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל. ב״אהבה בתענוגים״ מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעות להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז״ל, רש״י, תוספות הריין, הנמו״י ושאר המפרשים, ולעיתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב״ם, הטור והב״י, הכל אם ובמידה שתורמים הם להבנת המשנה.
מהקדמת רבינו עולה שלא נתכוין לחדש, כי אם לפרש המשנה ע״פ הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית המדרש בלא חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קושיותיהם שהשאירו בצ״ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים. בדייקנות מרובה למד רבינו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוק בלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. בהערות צויינו הראשונים שרבינו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבינו. יש לציין שעל אף גדלותו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קבל על עצמו בראשית כתיבת הספר: ״יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה״.
מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל״אהבה בתענוגים״ היתה להם עדנה. במיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סולימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי ״התנא מצפת״.
רבי סולימאן אוחנה, אף הוא יליד ארצות המאגרב שעלה לארץ ישראל, היה מתלמידיו המובהקים של האר״י הקדוש, ואחר כך מגדולי צפת. שמעו יצא הרחק מגבולות העיר ו״מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה״. הוא הסכים על הספר ״באר שבע״ יחד עם רבי מסעוד אזולאי, ועיין שם שכתב עליו: ״הרב הגדול ראש המדברים כל רז לא אניס ליה מהר״ר סולימאן״.
רבינו מביא רבים מחידושיו גם ב״בעלי ברית אבדם״ ושם בהקדמתו הוא כותב: ״גם כתבתי קצת פשטים על התורה שהחסיד האלוקי כמוהר״ר סלומאן וחנה זללה״ה אשר מצאתי בגנזיו אחריהם למינו להקים לו שם אחריו טוב מבנים ומבנות״.
רבי יהוסף, אשר רבינו מביא מחידישו היה בן לאחת מהמשפחות המיוחסות שבמדינת ביהם, למד תורה מפי גדולי פראג בתקופתו, והיה לחתנו של מו״ה אהרן, אב״ד פראג ואחר כך אבד״ק פוזנא ומדינת פולניה.
בשנת שי״ט עבר הר״ר יהוסף לוירונא שבאיטליה, ומשם עלה לארץ ישראל והתישב בצפת. הוא התרועע עם גדולי העיר, היה היחיד ביניהם שמוצאו מאשכנז, וי״א שע״כ נקרא ״אשכנזי". גדולי החכמים בעיר נהרו אליו לשמוע מפיו דברי תורה ודברי קבלה, ואף האר״י הקדוש היה נוהג לפקוד את ביתו בכל ליל שב״ק, והיה חוזר עמו המשניות ע״פי.
מפעלו הגדול של הר״ר יהוסף היה הגהת נוסח המשנה ע״פ דפוסים וכת״י, וביניהם כת״י בן תת״פ שנה, מנוקד. לא זכינו, והספר המוגה של הר״ר יהוסף לא הגיע לידינו, אמנם חלק מהגהותיו נשדדו בפירוש ״מלאכת שלמה״, לרבי שלמה עדני, בן דורו ובן עירו של רבינו. את הגהותיו של הר״ר יהוסף מביא רבינו תמידין כסדרן, לעיתים כמה פעמים בפרק. אם באותו ענין מובאת הגהה של הר״ר יהוסף גם במלאכ״ש, יהיו הן, בדר״כ, זהות אף בלשונן. פרט לחידושים ששולבו בפירוש עצמו מביא רבינו בסוף מסכת ב״ק קובץ ״חידושי קמא מהחכם כמהר״ר יוסף אשכנזי זלה״ה״. ייתכן שעל שאר המסכתות שלפנינו היו חידושים מהר״ר יתוסף, ואיידי
דזוטר אירכס.
מסכת אבות
כבר עמדנו לעיל על כך שיותר משפרסם רבנו את תורתו בהלכה עשה זאת בחלק האגדה שבתורה, לפיכך פירושו לאבות קובע ברכה לעצמו. בצד הפירושים והחידושים בהלכה מביא רבינו את פניניו בתורת הנסתר. חלקם בלשון פשוטה השוה לכל נפש, וחלקם שמור ליודעי ח״ן. ואכן, פירוש מסכת אבות כבר נדפס בפ״ע, על יד רי״ש שיין, חתן רבי חי״ד אזולאי, נכדו של החיד״א. במהדורה הנוכחית הועתק מחדש גם פירוש מסכת זו על פי כתה׳ נקי משיבושים וטעויות.
לפני כמה שנים פרסם דב זלוטניק מסכת עדויות מכת״י זה, עם מבוא חשוב על המחבר ושיטת פירושו והשוואה מפורטת של גירסאות המשנה ופירושי הראשונים המובאים בפירוש מס׳ עדויות למקורותיהם.
מתוך מבוא לספר ״אהבה בתענוגים״
לידה בבית הורי היולדת- הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה אליעזר בשן .
לידה בבית הורי היולדת
היו יולדות שהעדיפו ללדת בבית ההורים, באשר היולדות שנישאו בגיל נמוך, היו חסרות ביטחון, והן ציפו מאמותיהן שיסייעו בטיפול בהן ובתינוק. אבל הדבר עלול היה להתנגש עם רצון הבעלים, ועם הנוהג המקובל. אמהות אחרות היו באות לבית היולדות, כדי לסייע להן בעת הלידה.
ר׳ ישראל זיתון שכיהן בתוניס, דן בשנת תרס״ג (1903) בזוג שהלך לבית אמה כי רצתה ללדת שם. היא חלתה לאחר הלידה, אולי כתוצאה מהלידה. לאחר מכן פרץ סכסוך בין הבעל לחמותו, והבעל עזב את הבית. הוא רצה להחזירה לביתו והחמות סירבה. נוסף לכך דרשה שישלם לה הוצאות הטיפול הרפואי, והוא סירב, כי אמר: ״מי הרשה אותם להוציא?״ תשובת החכם, כי אינו חייב להחזיר את ההוצאות, ואין הבדל בין מזונות לרפואה. לשתי המטרות אינו חייב לשלם, אם לא הוסכם על כך מראש (׳משפט כתוב׳, אהע״ז, סי׳ לט).
ר׳ כלפון משה הכהן כתב שלוש תשובות בהקשר לרצונה של היולדת ללדת בבית אמה. בתרפ״ו(1926) כתב: ״מנהג רוב אנשי העיר שהאשה יולדת בבית בעלה ורק מעט מן המעט יולדות בבית אביהן אצל אמן וברצון הבעל״. ומביא כראייה את השו״ע אהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט: האומר לאשתו אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשאירע להם דבר ותילך לבית אביה פעם אחת בחדש ובכל רגל ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר כגון חולי או לידה. וגם הסברה מוכיחה כך שהבנים ברשותו, וכן הבעל מצטער אם אשתו אינה בביתו ודינה כמורדת, כל שכן זו שהלכה זמן רב לפני לידתה מבית בעלה. החכם מבין שהאשה רוצה ללכת לבית אמה מפחד הלידה, וביחוד לאחר שאמה סירבה לבוא לבית חתנה, והיולדת היא באנוסה. לכן מציע החכם ״להשתדל בדרכי שלום ככל האפשר בזה״ (׳שואל ונשאל/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ מח).
בתשובה לאירוע שהתרחש בתרצ״ג(1933) כתב: ״לפי המנהג רוב נשי העיר ככלן מתרפאות או יולדות בבית בעליהן״. הדברים נכתבו בעקבות רצונה של יולדת ללכת לבית הוריה לקראת הלידה, והבעל התנגד, והציע לממן את הוצאות הסעתה של החותנת לביתו. החכם צידד ברצונו של הבעל (שם, ח״ו, אהע״ז, סי׳ מח, סד). בשנת תרצ״ו(1936) כתב תשובה דומה בעקבות מעשה באשה:
שבעת מחלתה ולידתה רוצה להיות רק בבית אמה באמרה שאמה זקנה ולא תוכל לבא אצלה, ובעלה רוצה שתתרפא ותלד רק בביתו, ושאם אמה רוצה לבוא אצלה הוא מסכים. ואמה אומרת שאינה רוצה לבוא לבתה, ואם תרצה בתה תבוא לביתה.
החכם ציטט את הדין באהע״ז, סי׳ עד, ס״ק ט, והגיע למסקנה דומה כפי שהזכרנו לעיל. רק אם הבעל אינו משלם הוצאות הלידה, היא רשאית ללכת לבית אמה וללדת שם (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ט).
הוצאות הלידה חלות על הבעל, אולם לא תמיד היה הבעל מודע לחובה זו. בעקבות תביעת אשה מבעלה שישלם הוצאות אלה, פסק ר׳ כלפון משה הכהן בשנת תרפ״ה (1925), כי עליה להישבע על אמיתות ההוצאה שהוציאה למטרה זו, ועל הבעל לשלם לה (שם, ח״ב, אהע״ז, סי׳ מט). החכם הנ״ל נשאל בשנת תער״ב (1912) האם על האב והאם לברך מיד עם הלידה או אחרי שעות או ימים, אם לא ידעו בעת הלידה שעליהם לברך. הוא מספר על נסיונו, כי גם בעת שנולד לו בן, לא בירך מיד, כי התינוק היה ״מעולף״, ורק אחרי כחצי שעה כשעסקו ״בהתעוררותו נתעורר תהלה לאל״, ואז בירך. מסקנתו שחייבים לברך גם לאחר זמן, אבל יש מנהגים שונים בנדון (שם, ח״ו, או״ח, סי׳ כג).
כשהאשה חשה צירי לידה היה הבעל קורא למיילדת, המכונה במקורותינו ״חכמה״. מקצוע שהמומחיות של העוסקות בו היתה עוברת מאם לבתה. מומחיותן של המיילדות היהודיות במרוקו הגיעה גם לארמונות הסולטאנים. משום דרכי שלום מותר ליילד נוכרית, וכן נוכרית תיילד יהודייה.
מקור משנת תקס״ד (1804) מספר על אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית, כדי לבקש תרופה להפיל עוברה (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).
תפקידה העיקרי של המיילדת הוא להדריך את היולדת לפני הלידה ואחריה, בין השאר לדבר אתה בלחש, לעודדה, להוציא את התינוק, לחתוך הטבור, לרחוץ אותו ולהלבישו. מכשיר העזר היחיד ליולדת היה אבנט תלוי בקורה. היולדת היתה מחזיקה באבנט ולוחצת עד שהתינוק נולד.
המיילדת היתה לרוב אשה בשנותיה המתקדמות ולה חכמת חיים, נסיון, תבונה, יכולת השפעה ונועם הליכות. דעתה היתה מקובלת, ואנשי המקום היו נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים אותה.
המיילדת בודקת את האשה. יעב״ץ כתב על בעל שלאחר נישואיו טען שאשתו אינה ראויה לבעילה כי רחמה צר, ״והיתד¡ נבדקת כמה פעמים על ידי נשים בקיאות״, וחוות הדעת שלהן היו סותרות. החכם קיבץ ״שבע נשים זקנות ובקיאות ובכללן את מוצא נשים המילדות העבריות״. כולן הגיעו למסקנה ״שהיא סתומה וחתומה ואטומה״. ורשאי הבעל לגרשה ללא תשלום כתובתה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ שם).
אם מיילדת נקראה ללידה בלילה, היתה לוקחת אתה מלח וחומרים אחרים המבריחים את השדים (י. בן עמי, תשכ״ט, עמי 6).
במכנאם כשתכפו הצירים, נקראה המיילדת לבית. סדין לבן הפריד בין מיטת היולדת לשאר הנוכחים, עליו ניתלו דפי שמירה וקמיעות. בעת הזאת התכנסו הגברים במשפחה ואצל השכנים, וקראו תהלים. כשנולד התינוק – פתחו הנשים בקריאות שמחה. המיילדת היתה אומרת בערבית: השבח לה׳ שגאלת אותי, כך תגאל ותושיע את ישראל מהגלות ויהי רצון שיגדל ילד זה לתורה ולמעשים טובים. ויביא מזל להוריו ולכל ישראל ויזכה לחופה.
לריפוי עיניו של התינוק, היתה המיילדת שורפת את הפתילים של נרות החנוכה, ואת הפיח עירבבה עם צבע שחור, מורחת על חוט מכסף ושמה על עיני התינוק. היתה אמונה כי מאור הנרות שומר על מאור עיניו של התינוק (ר. בן שמחון, תשל״ג, עמי 14).
המיילדת נהגה לבקר את התינוק במשך שמונה ימים מעת לידתו[ה] להחלפת תחבושות על הטבור.