מורשת יהדות מרוקו

לפני לא הרבה זמן קרה לי סיפור מוזר בוונציה, עמדתי ברציף הנמל, כשאני מנפנף לשלוב לבתי על הסיפון של האוניה המתרחקת, יפהפיה ג׳ינג׳ית עמדה לא רחוק ממני וניפנפה גב היא לזוג קשישיב שעמדו למעלה, כשהאוניה נעלמה עלינו יחד על סירה שהחזירה אותנו לפיאצה סאן מרקו, מחוסר שפה לא יכולנו לשוחח, הבנתי רק שהיא נפרדה מהוריה, נוצרים אדוקיב, שנסעו לטיול לארץ הקודש ושהיא לוקחת את הרכבת חזרה לפדובה, עיר מגוריה, ואכן בפיאצה סן מרקו נפרדנו, היא לכיוון הסטאסיונה צ׳נטרלה ואני לכיוון הגראנד קאנאל לחפש בית מלון. כמה אתב, שואל אותי פקיד הקבלה במלון אליו נכנסתי. אחד, אני עונה. מצטער, הוא אומר, אין לנו חדר ליחיד, אשלם בעד חדר זוגי, אני אומר. בלתי אפשרי, הוא עונה, חשבתי שאסור לו לקחת מבודד תעריף לשניים והלכתי למלון אחר, אבל גב בשני אותו דבר, אין חדר לבודד ולא מוכנים לקבל מיחיד תשלום לשנייב. הייתי צריך לכתת את רגלי, כדי לגלות שבבתי המלון בוונציה אין כלל חדרים לבודד. מה שאומר שאישן ברחוב,

מניעים דתיים, שיערתי. העיר הנוצרית רוצה לשמור עלי מחטא ועל טוהר מידות במלון. יצאתי לרחוב מבלי לדעת מה אני עושה ואת מי אני רואה, אם לא את הג׳ינג׳ית מהרציף. אני מחייך אליה ובמלים האיטלקיות המעטות שיש לי אני מסביר לה: ניל הוטילו נו צ׳ה קמירה פיר אומיני סולו. צ׳ה ביזוניו די אונה דונה. ובקיצור שכדי להשיג חדר, אני צריך בת זוג, היא מיד שילבה ידה בידי ונכנסנו לבית מלון, וזה היה ליל האהבה הארוך והיפה ביותר שהיה לי אי פעם ותחילתו של רומן סוער ששיאיו היו בירושלים, נצרת ובית לחם, בכנסיית המולד ובכנסיית הקבר ומאז אני אסיר תודה לרעיונות האירוח הרומנטיים של ונציה, החלטתי לצלצל אליה לסלולרי, מה להגיד לנערה שאפילו את שמה לא ידעתי? חיפשתי שקט, להתבודד באיזה בית קפה אנונימי ופתאום באה מישהי עם שפתיים מלאות ותוקעת לך קונדום ביד, עם קונדום ביד אתה יכול לכתוב? שלפתי את כרטיס הביקור שהשאירה לי, אני מעיין ואוף! זה לא הכרטיס האישי שלה, אלא כרטיס של איזה מסעדה במארי, בטח אכלה שם עם חברים ונשאר לה בין הניירות ובטעות נתנה לי במקום את שלה. ניתק הקשר, שער שנפתח נסגר.

הרגשתי פתאום דחף חזק למצוא אותה, אבל איך? אני יכול לצלצל למסעדה אבל אפילו את שמה אני לא יודע, ונגיד שיזכרו את הפנים שלה, אותם קשה לשכוח – רעמת שיער גדולה, פנים ילדותיות וחושניות, פה של מרלין מונרו ומשקפיים של טרוצקי, אבל מי יודע מתי היתה שם ? וכי המסעדות שומרות על קשר עם כל לקוח? לפני כמה שנים היגעתי מוקדם מאוד בבוקר לקורינתוס, העיר שבה גדל אדיפוס המלך, עד שנודע לו שהוא בן מאומץ, העיר החרבה היתה מכוסה ערפל ואי אפשר היה לראות אלא קטעים של חורבות, חלקי עמודים קורינתיים וקשתות שבורות, אבל שמעו את קול המים של מעין פירינה הידוע כפי ששמע אותו אולי אדיפוס עצמו לפני אלפי שנים, היגעתי לשם עם שלושה חברים והייתי הלום מהמראה המופלא של המקום העתיק שהיה חי ומת באחת, כשלפתע מבין הערפילים על רקע העמודים הקורינתיים הלכה

והתקרבה אלי אלה, אי אפשר לתאר את זה אחרת, צעירה גבוהה לבושה תוגה יוונית כחולה היתה מרחפת אלי מתוך ערפילי הבוקר, יפה כפי שרק אלות ויצירי דמיון יכולים להיות, ושיער זהב גולש על כתפיה, פי נפתח בפליאה מול החיזיון שלא ידעתי כמוהו, אבל עודי בדרך אליה ואוטובוס תיירים בצבע ארגמן קרע את הערפל, אסף אותה ואת מלוויה, סגר את הדלת בפני והתרחק, לא יכולתי להסכים לכך, והחלטתי לנסוע אחריה, חברי צחקו עלי: אנחנו לא ראינו כלום.

זה הדמיון שלך. מרוב קריאה במיתולוגיה אתה הופך גם את המציאות לדמיון, אין אלים לא בשמים ולא בארץ ואם יש נשים, לא ראינו אותן הבוקר. אבל אני נוסע חזרה לאתונה, יורד בכיכר סינטגמה, נכנס לסוכנות הנסיעות הראשונה שאני מוצא ומבקש עזרה מהפקיד: תראה, הבוקר בשבע, בקורינתוס, מתוך הערפל הופיעה מולי אלה עם שיער בלונדי, תוגה יוונית כחולה, כשהתקרבתי אליה… הוא לא נתן לי להמשיך, מה אתה רוצה ממני? חשבתי לבקש ממך… אולי תעזור לי… הוא הוריד את משקפיו ומלמל: כאן סוכנות למכירת כרטיסים, לא משרד שידוכים, להתראות. כיתתי את רגלי בין משרדי נסיעות וחזרתי וסיפרתי את הסיפור בהמון גרסאות עד שבסוף היום מצאתי את האיש שהיה מוכן לשמוע אותי עד הסוף.

תראה, הוא אמר לי, כשהוא מלטף את זקנקנו הלבן, כשהייתי צעיר קרה לי מקרה דומה באותו מקום ובאותה שעה, אולי זאת אותה אלה, מי יודע, אבל לא עשיתי שום מאמץ לחפש אותה, אני מוכן לעזור לך, כדי לתקן את מה שאני קלקלתי. רק תגיד לי איך. אולי נסעה אתך, אמרתי. נוסעים אצלי מאות כל יום, איך אני יכול לדעת? אפילו את שמה אתה לא יודע, אולי בסוכנות אחרת? יש מאות סוכנויות, האוטובוס היה אדום. יש כמה חברות עם צבע אדום, הוא אמר, היו איתה עוד שני קשישים, אולי הורים שלה, אני אומר. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתחיל לחייג לסוכנויות עד שבסוף קיבל תשובה חיובית. כן, באוטובוס הראשון לקורינתוס בשש בבוקר נסעו הורים עם

ביתם, גרים בהילטון בסינטגמה, הוא טרח לצלצל בעצמו, נתן לי את השפופרת, קול אישה מבוגרת ענה מהצד השני. סיפרתי לה בחשש: תראי, גברתי, את לא מכירה אותי. היום עם שחר בין קרעי הערפל בקורינתוס, לקול פכפוך המים במעין פירינה ראיתי אלה הולכת לקראתי, תוגה כחולה מרפרפת עליה ושיער הזהב שלה נושב, רציתי להתקרב, כדי לנגוע ולראות אם אני רואה אלה, אבל… זאת הבת שלי, אורסולה, אמרה לי האישה מהעבר השני של הקו בקול שהיה בו חיוך ונעימות. אני יכול לדבר איתה? יצאה לסידורים, אתה מוזמן אלינו לתה של ארבע.

בשעה ארבע ישבנו כולנו במרפסת חדרם בהילטון ושתינו תה אנגלי. היא היתה שם. ביתו של שגריר אנגליה בקניה, סטודנטית באוניברסיטה של נאירובי מבלה חופשה במולדת של האם, ושלובי זרוע ירדנו למסעדת הדגים מול הים, אכלנו קלמארי ושתינו רטסינה, שהיה כמו נקטר ואמברוסיה ואת הקפה שתינו אצלי, שם מקרוב מאוד, על גופה החם והפריך, למדתי לדעת שאלוהים הוא לפעמים בן אדם ובן אדם הוא לפעמים אלוהים, מאושר חזרתי למחרת לסוכן הקשיש שלי להודות לו, ולקנות אצלו כרטיס לנאירובי.

פה בפאריס לא היה לי שום קצה חוט, לאיזה סוכנות לפנות, להשבת אבידות? היא אפילו לא יודעת שמסרה לי כרטיס ביקור מוטעה. אישה משאירה לך קונדום ביד והולכת. לאן הלכה? מי צלצל אליה? ספל הקפה שלה עוד מונח מולי על השולחן, אני נוגע בו ומסתכל על סימני הקפה בתוכו, אם הייתי יודע לקרוא בקפה, הייתי יכול אולי לדעת את שמה וכתובתה, אולי אפילו את מספר הטלפון שלה, מי יודע? אני משלם ויוצא, יורד בסאן מישל, עובר ליד טלפון ציבורי, רוצה להיכנס ולצלצל למסעדה שבכרטיס, אבל אז אני רואה אותה יוצאת מחנות ג׳ילבר עם חבילת ספרים גדולה תחת בית שחייה ועוצרת טקסי. הי! אני קורא לה מהצד השני של הכביש, אבל היא לא שומעת והמכונית כבר זזה, אני עוצר טקסי ומבקש מהנהג לנסוע אחריה. אנחנו חוצים את פאריס, מגיעים עד קרוב לאופרה, בצומת הם עוברים

בירוק, כשהרמזור מתחלף בדיוק מולנו לאדום והנהג שלי עוצר, אני מבקש שימשיך, אבל מכוניות כבר חוצות את דרכו, אני יושב על קוציב, עד שהרמזור מתחלף והמכונית מזנקת, למזלי, אנחנו מזהיב אותב בצומת שאחרי, נצמדיב אליהב, היא נוסעת דרך המדלין לקונקורד, שב היא נעצרת, הנערה יורדת ונכנסת לטולרי, אני יורד אחריה, יוב קר, היא עומדת ליד המזרקה הגדולה, המיב קפואים, הפכו לקרח, מעטים האנשים בגן וכולם עם צעיפים מסביב לצוואר, מכסיב להם חצי פניב והכובע מלמעלה את^החצי השני, רק היא עב רעמת השיער הגדולה חשופה לרוח, איך לפנות אליה? מה להגיד לה? חסר שהיא תסתובב ותזהה אותי, תחשוב שיש לה עסק עב מטורף, אבל היא השאירה לי הזמנה, כרטיס ביקור, אני צריך להגיד לה שטעתה בכרטיס, שאין לי הטלפון שלה… הי! אני מתקרב וקורא לה, היא מסתובבת ואני רואה שזאת לא היא, אותו שיער, אותב משקפייב, אותו מעיל ואותו ארנק, אבל אישה אחרת, בת ארבעיב-ארבעים וחמש, שמביטה אלי בהבעה של מה אתה רוצה ממני. לעזאזל! אני אומר לעצמי ומתרחק נואש לגמרי לכיוון הלובר. ליד הפירמידה הקונדום נופל לי מהיד, אני מתכופף ומריב אותו, קורע את החפיסה ושולף אותו החוצה, רך מאוד, חלק, נעים למגע, צבע ורדרד, אני מקרב אותו לאפי, ריח ורד, אני נושף אוויר לתוכו, הוא מתנפח, הולך וגדל, עד שעומד להתפוצץ, אני קושר את פיו, שולף עט מהכיס ורושם עליו: לעזאזל, את עם הקונדוב שלך! ומעיף אותו לגובה, הוא מרחף מעלה מעלה כמו שד ענק והרוח מכוונת אותו לצד הקונקורד, אני עוקב אחריו, רואה איך עמוד הקונקורד נוגע בו נגיעות קלות והוא מגביה והולך, משוטט לבד באוויר עב הרוח לכיוון המיזרקה, אישה צעירה עוקבת אחריו ומראה לבת הקטנה שלה, הבלון מתקרב אליהן, גדול מאוד דומה לעטין ענק עב הפטמה בחוץ, היא מבחינה בכתובת שעליו, מחייכת לעצמה, הבלון נוסק גבוה ושט לכיוון הסיין, אני מנסה לעקוב אחריו, הרוח סוחפת אותו והוא כמו שד קוסמי הולך ומתרחק במהירות גדולה, עובר מעל הסיין, כמעט נוגע בארובות

הבתים של הרובע הלטיני, אני מסתובב בסמטאות הרובע, עיני כל הזמן למעלה בעקבותיו, הוא כמו ירח עם פטמה משוטט מעל הטור סאן ז׳אק, חולף מעל הנוטר דאם, על הפאלי די ז׳וסטיס, כשהוא חולף מעל כיפת הפנתיאון הוא נעלם מאחורי ענן. המשכתי לחפש בשמים שהיו קרים וריקים מאוד, אבל שום קרן שמש ושום סימן, העוברים ושבים מכורבלים בבגדיהם, רוטנים כל פעם שאני בלי משים, עם העינים למעלה נתקל בהם, לאן הוא המשיך? שאלתי את עצמי ולאן אני הולך? בלי להתכוון מצאתי את עצמי מתקדם למטרו לוקסמבורג, שוב אני יורד במדרגות, פותח את השער ושוב עומדת מולי מכונת הקונדומים וכרגיל איש לא נמצא לידה, אנשים עמדו ליד מכונת הממתקים, קנו עוגות, דיברו בטלפונים הציבוריים, נכנסו ויצאו בשערי המטרו, אבל אליה איש לא ניגש, תהיתי שוב מי משתמש בה, בשביל מי היא ניצבת שם וניגשתי שוב להפעיל אותה, שלפתי מטבע מתוך הארנק, דחפתי פנימה וחכיתי לחפיסה שתצא. לא יצא כלום, לחצתי על עוד כפתור ושום שינוי, טלטלתי אותה – אין תגובה. תרשה לי בבקשה, אני שומע קול צעיר מאחורי גבי, אני מסובב את הראש ומולי היא עומדת, כן היא עם החיוך של מרלין מונרו והמשקפיים של טרוצקי והחיוך שמאיר את כל העיר, לעזאזל הקונדום שלך, היא אומרת בחיוך ומגישה לי את הבלון, משלבת זרועה בזרועי ויוצאים.

סוף הספר

הד'ימה הפלשתינאית

התסריט שלאחר הג׳האד (השמדתה של ישראל) חייב לשתול את הערבאות בארץ-ישראל ולאסור על כל ביטוי של לאומיות עברית, בהתאם לסעיף 12 באמנת אש״ף. הד׳ימה הפלשתינאית תהפוך את האזרח הישראלי החפשי שיורשה להישאר בארץ לד׳ימי יהודי, שקיומו ייסבל אך ורק במסגרת הלאומנות הערבית:

מטרת המאבק הפלשתינאי היא שיחרורה של כל פלשתינה, שבה יהיו כל האזרחים שווי־זכויות־וחובות במסגרת שאיפותיה של האומה הערבית לאחדות ולקידמה (סעיף 5, הסכם ה־6 במאי 1970).

צורה זו של סובלנות, שתוענק במסגרת השאיפות הלאומיות הערביות, יש בה כדי להזכיר את הד׳ימה המסורתית שהאומה מואילה להעניקה:

אדמת פלשתינה תקיא מתוכה כליל את כל אשר עליה מלבד בני פלשתינה, ולא יישאר איש מלבד הערבים, למען יחדשו את תפארת מולדתם ויטהרוה משרידי היהודים, והיא תישאר ארץ הערבים למען הערבים.

מושגי הטומאה והחלאה הקשורים בד׳ימי מואצלים על הישראלים. הנוכחות הישראלית על רחבת הר־הבית — מקומם של מסגד אל־אקצא וכיפת־הסלע, כמוהם בקברות האבות העבריים בחברון — לצנינים היא בעיני כלל הערבים־המוסלמים,  שהרי בכך דת הד׳ימי היהודית מסיגה כביכול את גבולה של דת האסלאם השלטת. בהצהרה שהשמיע נציג אש״ף בכינוס של אונסק״ו בפאריז ב־1970 נאמר כי הנוכחות הישראלית מחללת את קדושת המסגדים במקומות הללו. כלום היו אלה געגועים לימים שבהם היה המוות ענשם של ד׳ימים שהעזו להיכנס לתחומי המקומות הקדושים לאסלאם? דוברו של אש״ף לא הסתפק בהבעת השקפה דתית זו אלא הכריז שהנוכחות הישראלית (משמע היהודית) מטמאת את פלשתינה כולה. אין כל מקום לטעות כאן בזיקה אל המסורת ואל אב־הטיפוס של היהודי: רעיון דתי זה של טומאה הוא שחייב את גירושם של שבטי היהודים והנוצרים מאדמתה הטהורה של ערב במאה השביעית. אותה תפיסה חלה אפוא על ״האדמות הערביות של פלשתינה״, על־פי גירסת האידיאולוגים של המדינה הפלשתינאית החילונית והדמוקרטית שלעתיד־לבוא.

ההגבלות שהוטלו מאז ומתמיד על רכושם של ד׳ימים כדי להקל על התיישבות ערבית־מוסלמית דומות הן לאלו שאש״ף מבקש להטילן על שטחי ״פלשתינה הערבית״ (המנדט הבריטי על או־ץ־ישראל), ואכן מ־1948 עד 1967 לא היו יהודים, ותהי נתינותם אשר תהיה, רשאים אפילו לבקר בתחומיה של ממלכת ירדן. אש״ף אוסר איסור גמור על חופש התנועה וההתיישבות של יהודים ישראליים בירושלים, ביהודה ובשומרון, בגליל ובארץ־ישראל ההיסטורית כולה — שסוערבו בתוקף הג׳האד והד׳ימה. הואיל ולשיטתו של אש״ף היהדות אינה אלא דת שאין לה סממנים לאומיים, הרי בהכרח איסור זה מקורו דתי טהור ולפיכך אינו מתיישב כלל עם העקרונות החילוניים־הדמוקרטיים שאש״ף מנפנף בהם. אם היו הפרעות שנערכו ביהודי העולם הערבי שוב ושוב במאה הזאת רק גילוי של ארחות־התנהגות עתיקי־ימים, הרי הריגתם של יהודים בארץ־ישראל המנדטורית היתה יותר בבחינת שלוחה של מלחמות המאה הי״ט נגד היוונים ושאר עמי הבלקאנים ונגד הארמנים: אותה השקפה אידיאולוגית הניעה את צאצאי המתיישבים המוסלמים בארץ־ישראל לנהוג ממש כדרך שנהגו אבות־אבותיהם כשעמדו בפני מצבים דומים. הטרור הערבי בישראל והטרור נגד יהודים וציונים בעולם כולו אף הוא אינו אלא מהדורה חדשה של הזכות להרוג בלא הבחנה בד׳ימיס ובָחַרְבִּים המתמרדים, ואילו הכפירה הערבית בזכות קיומה של ישראל כמוה ככפירה העות׳מאנית בלאומיותם של היוונים, עמי הבלקאנים והארמנים.

ד. פקודת גירוש מפאס בשנת ת״ע – 1710

תעודה זו כתובה בכתב ידו של רבי יהודה בן עטר החותם הראשון ובחתימת שני הרבנים האחרים׳ בכתב ידם׳ מצאתיה במארוקו. שלושת הרבנים האלה היו רבני פאס ושימשו בית־דין הגדול של כל ערי מארוקו בין ת״ן ׳ת״ף והראשון והאחרון נזכרו בהערצה ב״שם הגדולים״ מהחיד״א. ועל שלשתם עי׳ בספרי ״נר המערב״. המעניין בתעודה זו הוא, שלמרות השיעבוד בהגלות של יהודי מארוקו אז, היתה הסמכות לבית דין שלהם לכל ענייני היהודים ובכלל זה גם לגרש מן העיר אדם שחטא ואשם וגרם לשחיתות ציבורית בקהילה והמגורש לא היה רשאי להתלונן על כך לפני השלטונות. לפי המובן מתעודה זו, היתה סיבת גירושו של מסעוד בן זקן׳ בשל החשד שנחשד ביחסים עם קרובתו של יוסף בן יחייא בוּסידאן.

בהנ״ו – בעזרת ה' נעשה ונצליח                                                     

אנחנו החותמים מסכימים הסכמה גמורה שמן היום הזה והלאה לא יכנס מסעוד בן יחייא בן זקן לזה האלמלאח ולא יתגורר בו כלל וכלל אלא ילך לגור באשר ימצא ולא יראה ולא ימצא פה אפילו בדרך העברה בעלמא וכל אימת שיראה פה גרש יגרשוהו הקהל כי כך ראוי ונאה לנו להשבית ולהשקיט קולות וקולי קולות ותכל תלונות קרובי יוסף בן יחיא בוסידאן פן יתגלגל הדברים ויגיע שום נזק לציבור ח״ו ולראיה חתמנו פה בשנים עשר יום לחדש סיון שנת עת״ה לפ״ג

יהודה בן עטר             אברהם בן דאנאן                  יעקב בכמהר״ר ראובן

סיל׳יט                               ס״ט                               אבן צור זלה״ה

על הריב בין ר׳ יעקב בן־צור ור׳ יעקוב בן־מלבא בשנת

ת״ץ – 1730

על מכתב זה בכתב־יד בחתימתם של הרבנים החתומים עליו, שנשלח מעיר מכנאס במארוקו לרבי יעקב בן צור, רבה של פאס, על המחלוקת שעברה בין ר״י בן צור ובין רבי יעקב מלכא, מגדולי הרבנים במארוקו אז, רמז החיד״א ב״שם הגדולים״, אות ר׳ יעקב בן מלבא, שכותב שהיה בר פלוגתית של הרב יעקב בן צור וכו'. ובספר ״נר המערב״, עמי 143, הערה ק , דיברתי על זה ובמכתב זה של רבני העיר מכנאס, רואים אנו, שהמחלוקת היתה גדולה כל כך, עד שרבי יעקב בן צור השיג צוו מאת המלך נגד רבי יעקב. בן מלכא בו נגזר עליו, שלא ישמש ברבנות בשום אופן, כן כותבים רבני מכנאם, שרבי יעקב בן מלכא הסכים לקבל על עצמו לא לשמש ברבנות והפציר בנגיד של הקהל, שאותו הצוו של המלך שהיה מופקד אצל רבי יעקב בן צור׳ יוחזר אליו, כי ראה בזח עלבון, ועל זה היה מאסף אסיפות בקהל ומוחה נגד רבי יעקב בן צור, שמחזיק בצוו ההוא ואינו מוציא אותו מידו. ורבני מכנאס והנגיד נכנסו לתווך שלום ולבקש מרבי יעקב בן צור להחזיר את הצוו ההוא, כדי להשקיט הריב. ואמנם כפי שידוע לנו הצליח ר״י בן מלכא אחר כך ונתמנה רב ואב בית דין בעיר תיטוואן, עיר שאמנם לא היתה בחשיבותה כהערים פאס ומכנאס. אכן גם בה נמצאו אז גדולי תורה; ור״י בן מלכא העלה אותה למדרגה חשובה ביותר.

בסוף המכתב שואלים רבני מכנאס את ר״י בן צור על תלמיד־חכם אחד,. שכתב ספדי תורה ויצא עליו לעז, שלא היה מקדש את ה׳ בכתיבתו ורצה מישהו לפסול אותם ורבני מכנאס החתומים על המכתב ביקשו, שר״י בן צור יתחקה לברר את האמת ויודיע להם.

מה שנוגע לתולדות שגי הרבנים רבי יעקב בן צור ור״י בן מלכא וכן על הרבנים החתומים על המכתב, יש לעיין בספרי ״נר המערב״, כפי הנראה נכתב מכתב זה סביב לשנת ת״ץ.

לקדוש ה׳ מכובד הדר הוא לכל חסידיו רבה דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמה״ יעקב כן צור נר״י.

אחד׳׳ש כת"ר כמשפט ליראי ה׳ וחושבי שמו, זאת אומרת על אודות כהה׳׳ר יעקב בן מלכא, לא נעלם מעיני כ״ת כי זה ימים רבים והוא מתגורר במחננו זה וקובל ומתרעם לפני הנגיד נר״ו ויחידי הקהל ישצ״ו על אודותיו ועל דבריו, והנגיד נר״ו דוחהו מעת לעת ומיום ליום וכעת אשר ארכו לו הימים ויראה כי לא יכול לו ולא עלתה ארוכה למחלתו השתדל ואסף וקבץ ב״ד נר״ו עם הנגיד נר״ו ורבים מיחידי הקהל ישצ״ו וצווח ככרוכיא ותבע ממנו את הדין לעשות לו משפט כתוב, וכאן נמצינו אנחנו החתומים אלה פה עם חכמי ק״ק תאדלה  (Tadla) וענה ואמר אנא דינא קא בעינא שיקרע הכתב ההוא אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך לא יראה ולא ימצא ואי משום שררת הדיינות ודוגמתה הריני מקבל ע״ע קבלה גמורה להרחיק עצמי ממנה הרחקה גמורה ואין כוונתי אלא להסיר ולהרחיק ממני לזות שפתים ולהפיץ ולהדיח הכתב ההוא ולא ישאר רשהמו ניכר למשמרת לאות. ולא נעלם מעיני קדשו,עין משפט כי הרבה חילול ה׳ וחילול כבוד התורה נמשך ומדברים הללו בהיותם עומדים צפופים ומסתעפים רווחים לפני קהל ועדה. ועל כן המבוקש מכת״ר בבעו ובמטו מניה כי הוא רב חסד מטה כלפי חסד יעשה למען שמו הגדול שלא יתחלל ברבים ב״מ וישלח לו הכתב ההוא למען ישקוט וינוח מדברי ריבותיו אשר הוא קובל ומתרעם דבר יום ביומו בכל עבר ופנה בפני ההמון ונפיק מניה חורבה וידענו כי, עם כ"ת הסליחה נושא עון ועובר על פשע ומעביר על מדותיו. וכל כך למה ׳׳לכבוד התורה ולומדיה ולמען הקים דגל התורה על תילה. גס ידיע להוי ליה לכ״ת שהספרים שכתב האיש אשר הפך הקערה על פיה ונמכרו פה מחנינו, נסתפקו בהם קצת יחידים שלא להכשירם באומרם כי יש מי שאומר שלא היה מקדש את ה׳ בכתבו ועל כן יורה מורה צדק ע״י חקירה ודרישה שם שם לו אם יש עדים לדבר הזה שכך היה, אז אזלינן בתר רובא וסמכינן אחזקתיה ותשובתו הרמתה מהרה תצמח. נאם דורשי שלומו וטובתו׳ נאמני ברית אהבתו, מקוים לאדון השלום ישים שלום בגבולו, ששון. ושמחה בהיכלו כולו אומר כבוד ורוב שלום.

מנחם עטיאה               משה אדהאן ס״ט

יעקב טולידאנו ס״ט – יהודה בירדוגו ישצ״ו

כוחו ומעמדו של נביא אמת

לדעת הנוצרים והמוסלמים יש ל׳נביאים׳ ישו ומוחמד הכוח והסמכות לבטל את התורה – או חלק ממנה – שניתנה לישראל על־ידי משה. אצל היהודים נועדה שליחות הנביאים אך ורק לזרז את עם ישראל לקיים את דת משה, או להזהיר את אומות העולם לקיים את דת אדם, נח ואברהם, הכוללת את שבע מצוות בני נח – אבל אין לנביא כוח לחדש, לשנות או לבטל משהו ממצוות התורה. אסור לו להתקין מצווה חדשה, לבטל אחרת הכתובה בתורה, או להתיר דבר שנאסר בתורה. כלל זה תקף לגבי מצוות שנכתבו בתורה שבכתב וגם למה שנמסר למשה בעל־פה ועבר במסורת מדור לדור על־ידי חכמי ישראל.

עם זאת יש כוח לנביא לצוות על פעולה מחודשת, אבל רק אם היא לפי שעה, כגון לקנות או למכור שדה, כמו שנצטווה ירמיה; ללחום איזה קרב, כמו שציווה הנביא למלך אחאב; וכן ציווה הנביא אלישע למלכים יהושפט ויהורם; להפסיק מלחמה, כמו שציווה הנביא שמעיה למלך רחבעם, והנביא אלישע למלך ישראל; לא לברוח למצרים, כמו שציווה ירמיה.

מותר לנביא לעבור על איסור, אם מדובר בפעולה חד־פעמית בהוראת שעה, כגון הנביא אליהו, שנצטווה להקריב קורבן מחוץ למקדש – דבר שנאסר בתורה; הנביא אלישע, שנצטווה להורות על היתר קיצוץ עצי פרי – דבר שנאסר בתורה. גם היתר זה, של איסור חד־פעמי, מותנה בכך שמדובר בנביא שכבר עמד במבחן והוכחה אמיתות נביאותה לפי המסורת אצל היהודים קבעה התורה שורה של תנאים להוכחת נבואתו של אדם: ראשית, צריך שיתגלו בו מעלות גדולות ביותר בחוכמה, בידיעת התורה ובמידות. כן בודקים אותו שוב ושוב על־ידי אמירת עתידות. אם כל דבריו מתקיימים, בלי יוצא מן הכלל, אזי הוא מוחזק נביא אמת:

״ויגדל שמואל, וה׳ היה עמו, ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״ (שמואל א ג, יט־כ).

אולם אם העתידות שחזה, כולן או מקצתן, מתבדות ולא מתקיימות, הוכחה היא כי מדובר בנביא שקר, ויש לסלקו:

״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ אשר ידבר הנביא בשם ה׳, ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו״(דברים יח, כ־כב).

ואם יבוא אדם, יכריז על עצמו כנביא ויטען כי התנבא להתיר איסור תורה באופן תמידי, דוחים אותו על הסף וכלל לא מנסים לבדוק אותו, כי הוא מוחזק בוודאות לנביא שקר. מסורת ישראל גורסת, כי אילו היה בורא העולם רוצה לשנות את התורה, היה עליו לכנס את עם ישראל כפי שהיה בהר סיני ולהודיע להם בפומבי על השינוי; וכבר הבטיח שלא יעשה זאת. מוהמד מודע לטענתם של היהודים, אבל הוא מסרב לקבלה: ״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים, יגידו: נאמין באשר הורד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת, והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, צא).

وَإِذَا قِيلَ لَهُمْ آمِنُواْ بِمَا أَنزَلَ اللّهُ قَالُواْ نُؤْمِنُ بِمَآ أُنزِلَ عَلَيْنَا وَيَكْفُرونَ بِمَا وَرَاءهُ وَهُوَ الْحَقُّ مُصَدِّقاً لِّمَا مَعَهُمْ قُلْ فَلِمَ تَقْتُلُونَ أَنبِيَاء اللّهِ مِن قَبْلُ إِن كُنتُم مُّؤْمِنِينَ

מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית

מוחמד חושב שההוספות, שהוא מוסיף לתורת משה, אינן בסתירה לדברי משה, כי הן מתאימות ומשלימות את דברי משה. ולהפך; היהודים, שלא מקבלים דברים אלו ־ הם אלה שלא מאמינים לדברי משה. מוחמד אינו הראשון שחידש טענה זאת; היא לקוחה מדברי ישו:—

״משה אשר שמתם בו בטחונכם הוא הטוען עליכם [מקטרג]. אילו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב. אבל אם לכתביו אינכם מאמינים, איך תאמינו לדבריי?״ (יוחנן ה, מה-מז).

מאות שנים לאחר מכן בא מוחמד ומשמיע אותה טענה. הוא טוען כי דתו מקיימת את דת משה, ואם לא מקבלים את דתו, הם מורדים במשה. הוא לא מודע שביטול חלק מהתורה נוגד את דת משה. בנקודה זו מייחס מוחמד ליהודי מדינה טענה מרחיקת-לכת: ״אלוקים שמע את דברי האומרים: אלוקים עני ואנחנו עשירים. נרשום את דבריהם, ונרשום כי הרגו את הנביאים בלי צדק ונגיד: טַעֲמו את עונש שרפה [בגיהנום]״(ג, קפא).

الَّذِينَ قَالُواْ إِنَّ اللّهَ عَهِدَ إِلَيْنَا أَلاَّ نُؤْمِنَ لِرَسُولٍ حَتَّىَ يَأْتِيَنَا بِقُرْبَانٍ تَأْكُلُهُ النَّارُ قُلْ قَدْ جَاءكُمْ رُسُلٌ مِّن قَبْلِي بِالْبَيِّنَاتِ وَبِالَّذِي قُلْتُمْ فَلِمَ قَتَلْتُمُوهُمْ إِن كُنتُمْ صَادِقِينَ 183

מה פשר הגדרה תמוהה זו שהשמיעו, לפי הקוראן, יהודי מדינה? הביאור נראה כך: האוונגליון ומוחמד טוענים, שאף־על־פי שהתורה ירדה מן השמים בהר סיני, השאיר ה׳ כמה תיקונים בשמים כדי להורידם כעבור זמן מה על־ידי ישו ומוחמד. אולם לפי היהודים, הוריד ה׳ את התורה כולה על־ידי משה, ולא נשאר בשמים שום תיקון ושינוי: ״עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… כבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת־קול״¡ ״לא בשמים היא… ׳אלה המצוות אשר ציווה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני׳, מלמד, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה״.

יהודי מדינה הציגו את עמדת היהדות בלשון מליצית: ה׳ הוא 'עני׳ – כי התורה כבר לא בשמים, ואנחנו ׳עשירים׳ ־ כי התורה ניתנה לנו, והיא מופקדת בידינו.

כל הגברים ברוממה, צעירים וזקנים ללא יוצא מן הכלל, נכחו בשבתות ובחגים בעת התפילה בבתי הכנסת, אלא אם כן היו רתוקים למיטת חוליים. אולם בימי חול השתתפו רק מעטים בתפילות הציבור באופן סדיר. היו אלה בדרך כלל זקנים, שעסקו בגידול צאן ולא היו בעלי משקים, והם באו לבית הכנסת השכם בבוקר בדרכם למרעה. להם היתה גם האפשרות להשתתף באופן סדיר בתפילות מנחה וערבית, שכן סיימו את עבודתם בשעות אחר הצהריים. אני משער שרוב הגברים המבוגרים ברוממה, שלא היה בידם להשתתף בתפילה בציבור, התפללו בביתם. למד אני זאת מנסיעותינו המשותפות, שבהן נהגו אנשי רוממה להניח תפילין ולהתפלל בבתי מארחינו. אף שבימי חול היתה הנוכחות בבתי הכנסת מועטת, הרי בראש חודש גדל מספרם של המתפללים, ובתוכם צעירים רבים. באופן כללי לא חלה בארץ ירידה ניכרת בשיעור הנוכחות בבתי הכנסת בהשוואה למרוקו, שם נהגו רבים מבני הקהילה לנדוד לרגל מלאכתם במשך ימות השבוע בין כפרי המוסלמים שבסביבה. לעתים אף נשארו ללון במקום עבודתם כל ימות השבוע, ושבו לבתיהם רק בשבתות ובחגים.

בשבתות, בחגים (להוציא יום כיפור) ובתפילות הערב התחלקו אנשי רוממה בין שני בתי הכנסת שבכפר. לעומת זאת, בתפילת שחרית התקיים רק מניין אחד בבית־ הכנסת המרכזי, שהשתתפו בו גם מתפללים מבית הכנסת השני, מאחר שבשעת־ בוקר מוקדמת זו לא ניתן היה לקיים שני מניינים נפרדים. הרצון להתפלל במניין דחק את רגשות האיבה, ששררו בין מתפללי שני בתי הכנסת. גם ביום כיפור התאחדו כל המתפללים לתפילה בציבור, בהעמידם את קדושת היום מעל לסכסוכי החולין. הם הסבירו זאת באמירה: ׳ברוב עם הדרת מלך.

הערות המחבר :  לצורך התפילה והקריאה בתורה בבית־הכנסת נחוצים לכל היותר שלושה ספרי־תורה.

הזכות לעלייה לתורה בימי שבת וחג מלווה הרמת תרומה לקרנות בית־הכנסת. מנהג זה, הנפוץ בבתי־כנסת רבים, נקרא ׳מכירת מצוות׳.

הסיבות להתפלגות של קבוצה גדולה של מתפללים מבית־הכנסת המרכזי, והקמת בית־הכנסת של משפחת ביטון כשנת 1965, נעוצות בתחרות ששררה בין בני סבאג לבין בני ביטון.

אולם השלווה לא שררה אף לא באחד משני בתי הכנסת שבכפר. בבית הכנסת המרכזי הדהדו תכופות מריבות קולניות על דרך ניהול התפילות והקריאה בתורה. עילה לכך היו האשמות שהוטחו כלפי הרב על אי יכולתו לשמור על הסדר במהלך התפילה ולהנחות את קהל המתפללים, או האשמות כלפי מספר מתפללים קשישים שהתעקשו להנחות את התפילות ואת הקריאה בתורה, בלי לשתף את יתר המתפללים. בשני בתי הכנסת של רוממה לא היה חזן קבוע. מתפללים שונים, זקנים וצעירים כאחד, נהנו מהזכות להנחות חלקים מהתפילה. הרב המקומי, שהיה גם מורה בבית הספר, עודד את השתתפותם של ילדים בקריאת התפילות, אף־על־פי שלעתים קרובות לא הוכשרו הללו לכך וגרמו להפרעות. נושא מתמיד למחלוקת היה אברהם סבאג הקשיש, אשר במרוקו היה איש אמיד, רב השפעה, ועמד בראש הקהילה. אף שכעת היה רועה דל ובריאותו רופפת, אלה שעבדו אצלו והיו כפופים לו, עדיין נטרו לו טינה. הוא התעלם בבית הכנסת מתהפוכות הגורל שהביאוהו לארץ המובטחת, ובאותה עת נישלו אותו מנכסיו, מעוצמתו ומזכויותיו. הוא קבע את מקומו על ספסל הבימה, יחד עם הרב, הגבאי והאורחים החשובים. כמקובל בבתי כנסת ספרדיים, יושב קהל המתפללים סביב קירות האולם כשהבימה במרכזו. אברהם סבאג נוהג היה לקרוא את התפילה בקול ולעלות לתורה בכל עת שירצה בכך, תוך התעלמות מרצונם של המתפללים מקבוצות משפחה אחרות. אפילו בניו וקרוביו, שכרגיל הגנו על שגיונותיו של הזקן, ניסו לפעמים לשכנעו להטות אוזן לתלונותיהם של המתפללים האחרים, אולם לשווא. ההתמרמרות הגיעה לשיאה באותן הזדמנויות, שבהן הכעיס אברהם את ירמיה אמזלג, אשר היה אחד מעובדיו באסאמר ואיכר מצליח ברוממה, שגם הוא קבע את מקום ישיבתו על הבימה. בעוד אברהם נשאר אדיש למחאותיו של ירמיה, התעקש האחרון שלא לוותר על זכותו להשתתף בהנחיית התפילה.

התחרות על הנחיית התפילה, תחרות שבה נטלו חלק צעירים וזקנים כאחד, יצרה בליל־קולות צורמני, שפגם במהלך התפילה והביא תכופות לידי התפרצות כללית של תלונות והאשמות קולניות הדדיות. הרב שימש מטרה מתמדת לביקורת ולהטחת האשמות, ולא רק בגלל אי־הסדר ששרר בעת התפילה. הוא גונה, למשל, על שקנה בכספי התרומות לבית־הכנסת ספרי־קודש לשימושו בלבד. בהזדמנויות שונות נטל חלק במריבות עם כמה מאנשי קהל המתפללים, כגון עזיז, בנו הבכור של אברהם סבאג, שבו פגע באחד החגים כשטען נגדו כי הוא שואף לעשיית מצוות ׳רק לשם הגאווה ולא לשם שמים׳. הרב המשיך לעקוץ את עזיז בהטיפו לו, שדווקא משום שהוא חקלאי אמיד ובעל טרקטור עליו להצניע לכת בבית הכנסת. בהמשך הוויכוח, שבו נטלו חלק בני דודיו של עזיז שיצאו להגנתו, הגיבו הללו בלשון חריפה. בלהט המחלוקת אף שמט אחד מהם את כובעו של הרב ודחפו מעל הבימה. בית הכנסת היה גם מקום לוויכוחים סביב בעיות הקשורות בהנהלת הכפר וסביב שאלות חקלאיות. כך, לדוגמה, בעת תפילת השבת הזהיר אחד החקלאים המצליחים את בעלי העדרים הפוגעים במטע הכפר, ואף הצביע על מתיישבים מסויימים. הללו דחו בזעם את האשמותיו.

בבית הכנסת של משפחת ביטון הופרעו התפילות בעיקר על ידי התפרצויותיו של דוד ביטון, שהיה שוחט ומנהיג קהל המתפללים. לשביעות רצונם של רוב אנשי בית הכנסת, שמר דוד בקפדנות על המשמעת בעת התפילות. בניגוד לבית הכנסת המרכזי התנהל הטקס בבית הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, דבר המסביר את סובלנותו של קהל המתפללים כלפי יחסו הנוקשה וחוסר אדיבותו של דוד. עם זאת לא סלחו באי בית הכנסת לדוד את יחסו הפוגע כלפי דודו הקשיש. באחד החגים, שבו חל גם יום הזיכרון לסבתו, ניסה דוד למנוע ממנו לקרוא את ההפטרה בנימוק שאין הוא מסוגל לכך. הקהל המופתע הביע התנגדות נמרצת לכוונתו של דוד, וכפה עליו לאפשר לאיש לקרוא את ההפטרה. בעקבות תקרית זו הדירו כל המתפללים את רגליהם מבית הכנסת במשך שבועות אחדים, ושבו אליו רק לאחר שדוד ביקש בפומבי את סליחת דודו, אשר מצדו פנה אל המתפללים וקרא להם לשוב אל בית הכנסת. אולם היו מתפללים שלא נענו לקריאה, והמשיכו להתפלל בבית־ הכנסת המרכזי.

מפני כן כשבא לביתו ב־30 במאי שליח של המלוכה וזימנו להיראות לפני המלך, לא היה שום חשד בלבו של דון יצחק כשיצא לדרכו אל החצר. רק יום קודם לכן, ב־29 במאי, נאסר פתאום הדוכס של בראגאנצה בעודו מסיח עם המלך בלשכת המלכות. אך הואיל והמאסר אירע במבצר אוורה, עדיין לא הגיעה הידיעה המרעישה אל הבירה. בבוקר יום המחרת – ב־30 במאי – יצא, איפוא, אברבנאל לאֶווֹרָה, ובדרכו מזרחה הגיע בערב לאֵרֵיולוס, במקום שנשאר עם בן לווייתו ללינת לילה. בעיירה זו, מהלך כמה שעות של רכיבה מאוורה, כבר נפוצה ברבים הידיעה על המאסר. נוסף על כך היתה אריולוס שייכת לדוכס, וודאי היו בה לאברבנאל מכרים וידידים. כך אירע שבעודו בפונדק ניגש אליו אחד ממכרים אלה ומסר לו את הידיעה המזעזעת. מפיו של אדם זה – שהיה אולי מאנשי משק ביתו של הדוכס, ואולי גם ידע מראש על בואו של אברבנאל ונצטווה להזהירו בעוד מועד – למד אברבנאל לדעת, בין השאר, על תוכניתו של המלך לטיהור, וכן שהתוכנית כללה גם אותו. נראה שמודיעו דיבר על לבו שיברח מן הארץ.

אברבנאל צריך היה לקבל עכשיו החלטה קשה. מסתבר שרעיון הבריחה לא היה לרוחו. אם יברח לא רק ייטוש את משפחתו ונכסיו, אלא גם יחזק את חשדיו של ז׳ואן. כלום לא יהיה לו כדאי יותר להתייצב לפני המלך, לשמוע את האשמותיו, ולהגן בתוקף על חייו, כבודו וחירותו? אולם לאחר שעיין וחזר ועיין בדבר, נתחוור לו שלא יהיה סיכוי לדברי הסניגוריה שלו. הוא נעשה משוכנע שהמלך החליט לעלות על דרך של שוד וגזל, וכדי להצדיק את החרמות הרכוש הגדולות שהחליט לבצע, לא יירתע מפני כל דבר שבעולם, לרבות הוצאת גזרי דין מוות על בגידה. כלום יועיל הדבר לאברבנאל אם יציע למלך את רכושו? אם חלף רעיון כזה במוחו הבין עד מהרה שאין בו ממש. ז׳ואן אינו איש שיקבל נדבות. אברבנאל חשב על ידידו הדוכס, המושפל ונתון במאסר, וצפוי לעמוד למשפט על חייו. אם יכול היה דבר כזה לקרות לבראגאנצה האדיר, מה סיכוי יש לו, לאברבנאל?

הוא בא לכלל מסקנה שמנוסה היתה הדרך היחידה שנותרה לו, והוא חשב על נתיב־הבריחה שעליו לבחור בו. מרחק של שש־עשרה ליגות שהפריד בינו ובין גבולה של קסטיליה בנקודה הקרובה ביותר במזרח, ודרך ישרה הוליכה מאריולוס לנקודת גבול זו, וממנה לעיירה באדאחוס שעל נהר הגוואדיאנה. אבל דרך זו עברה סמוך לווילה ויסוסה, משכנו של דוכס בראגאנצה. אברבנאל ודאי הניח שהמקום שורץ סוכנים של המלך, ואין ספק שהעלה על דעתו שאויביו יניחו שברח בכיוון זה כשיתחיל המירדף אחריו בבוקר. במקום ללכת מזרחה פנה מפני כן דרומה, וכל אותו יום הילך על אדמת פורטוגל מתוך חשש שעל הדרכים המוליכות לקסטיליה, העוברות על־פני גשרי הגוואדיאנה לאורך גבול פורטוגל־קסטיליה, שומרים סוכני המלך. עם רדת החשכה ודאי הגיע סוף־סוף אל הנהר, ובחר בנקודה שבה לא הירבו להשגיח על עובריו – אולי בקרבת עיקולו המערבי, שלא היה רחוק ביותר מאדמת קסטיליה. כאן אולי פנה סוף־סוף מזרחה, ומסתבר שפנה לעבר באראנקוס. רק באמצע הלילה – ליל ה־31 במאי – חצה את גבול פורטוגל לקסטיליה.

ספרד: ארץ הרדיפות

1. על גבול פורטוגל

משחצה את גבול קסטיליה המשיך אברבנאל בדרכו מזרחה עד שהגיע לעיירה סֶגוּרָה דֶה לה אוֹרְדֶן. סגורה היתה שייכת למחוז באדאחוֹס, ובדומה לבאדאחוס היתה בה אחת מן הקהילות היהודיות החשובות של אותו אזור. קהילה זו, שכבר באמצע שנות ה־70 של המאה ה־15 היתה גדולה למדי, גדלה עוד יותר עם בואם של יהודים ממגורשי סביליה (1483), ובזמן שהגיע אליה אברבנאל ודאי מנתה כשלוש מאות משפחות.² גם טירה היתה לסגורה, ששימשה מרכז מינהלי למיסדר האבירים של סנטיאגו, שלו היתה שייכת. משום כך עשויה היתה לכאורה לתת חסות לנמלט מזעמו של מלך. ז׳ואן, ידע אברבנאל, לא יהין לפגוע בזכויותיו של שכנו רב הכוח, שעמו החליט לחיות בשלום. אף־על־פי־כן אי־אפשר היה לדעת מה יעשה שליט עריץ כדי ללכוד מורד משוער, שהיה כמעט בהשג ידו. דומה שאברבנאל הסתתר בקסטיליה זמן מה אחר בריחתו, ומן ההערה היחידה שהותיר לנו בנידון זה נראה שלא בסגורה הסתתר. אף־על־ פי־כן חזר לאחר זמן קצר לסגורה מטעם מובן.

קרבתה של העיירה לגבול פורטוגל הקלה עליו מכמה בחינות. עדיין היו לו בפורטוגל עניינים הרבה שהיו טעונים הסדר. אפשר להניח שמסגורה שיגר הוראות לבני משפחתו שיקדימו את יציאתם מפורטוגל וייטלו עמם כל רכוש שיוכלו להציל. מסתבר שעלה בידו לקיים קשר עם משפחתו, ואולי גם עם כמה מידידיו, שכן עד מהרה נודע לו שז׳ואן החרים את נכסיו.

אברבנאל החליט לכתוב למלך. הוא שלח לו איגרת שבה טען לחפותו ומחה בתוקף על העוול שנעשה לו. האיגרת לא השפיעה על המלך אף כמלוא נימה בכל הנוגע להחזרת רכושו, אך אין לומר שלא הועילה כלל. נראה שהמלך עדיין לא היה נחוש בהחלטתו להעניש את אברבנאל, ואולי התחיל מפקפק באשמתו. על כל פנים עובדה היא שהתיר למשפחתו של אברבנאל – לאשתו ושלושת בניו – לעזוב את הארץ. אילו היה המלך משוכנע לגמרי במעורבותו של אברבנאל במעשי הבגידה שייחס לדוכס מבראגאנצה, היה נפרע ממנו ללא היסוס וממצה את הדין עם בני משפחתו. נקמתו של מלך בקרוביהם של בוגדים נחשבה למעשה תקין, וז׳ואן, שעמד להוציא להורג את האצילים שהתקוממו לו, היה מוכשר לפעול בהתאם לנוהג זה. שמונה שנים לאחר מכן, כפי שנראה, לא היסס להטיל עונשים על נכדו של אברבנאל, עולל בן שנה! אך דבר זה אירע לאחר שכבר מנוי וגמור היה עמו לפעול נגד אברבנאל, ולאחר שזה האחרון נידון למיתה כבוגד.

על הסיבה להקשחה זו בעמדת המלך נוכל לעמוד הן מתוך כתביו של אברבנאל הן מתוך התעודות המלכותיות העומדות לרשותנו בנוגע לפרשת ההאשמה במרד. לפחות בהזדמנות אחת ייחם אברבנאל את פעולתו הנמהרת של המלך לאויבים שביקשו להפילו. לפי דבריו, חמדו את עושרו הגדול וקיוו לקבל מן המלך במתנה חלק מנכסיו המופקעים. מקרים כאלה לא היו יוצאי דופן. מאחר שלא היה זה מעשה חריג, שמלך ישלם חובות של הכרת־טובה ברכושם של נידונים למיתה, זכו לעיתים קרובות ״נאמניו״ של מלך, שקשרו קשר על אדם מסוים, לרשת את רכושו. אין אנו יודעים אם זהו מה שאירע לכל רכושו של אברבנאל או לחלק ממנו. ז׳ואן 11 ודאי לא ויתר בקלות על רכוש רב ערך שנפל לידיו; נוסף על כך היו לו התחייבויות. מיגורה של האצולה הישנה הכניסה לחבורת יועציו קבוצה חדשה של עוזרים וחצרנים, והללו נכספו להכנסות.

מובן שבריחתו של אברבנאל מפורטוגל חיזקה את החשד באשמתו, ואפשר להניח בוודאות שאויביו לא איחרו לנצל עובדה זו כמיטב יכולתם. נוסף על כך לא היה בחצר המלוכה אף אדם אחד שהיה מוכן לתמוך בטענותיו של אברבנאל. ידידיו הנוצריים נמנו עם האצולה הישנה שעכשיו היתה נתונה במאבק עם המלך על חייה.

ומאחר שז׳ואץ הטיל משטר אימים על הארץ, לא נמצא מישהו שהיה מוכן לומר דבר בזכותו של אדם שהוטבע בו תו קלון של בוגד. גם בין ידידיו היהודיים לא נמצא מי שישתדל בשבילו. נראה שאחדים מהם נתפסו לבהלה הכללית או שוכנעו להאמין באשמתו, ואפילו עזרו לסוכניו של ז׳ואן בהפקעת רכושו.

לשונאיו ניתנה, איפוא, עכשיו יד חופשית לפתח את האשמותיהם. מעט־מעט נבנה תיק שהפליל את אברבנאל כראש וראשון לקושרי הקשר. הובאו עדויות בדויות על השתתפותו באספה חשאית של האצילים, יחד עם הדוכס של בראגאנצה והמרקיז של מונטמור, שבה הביע חוות־דעת של מומחה על מצבה הכספי העלוב של הממלכה, והבטיח לקושרים שאם יפרוץ מרד לא יצליח המלך להשיג למעלה משישה מיליון ריאים. לפי האשמה נוספת שהוטחה כלפיו, לא רק המריץ אברבנאל באותה אספה את המורדים להתחיל בהתקוממות, אלא גם קיבל עליו לשלם לחיילים השכירים, שזממו להביא לפורטוגל מקסטיליה. לאחר כמה חודשים הורחבו ההאשמות נגדו באופן שנכלל בקשר שני נגד המלך, שאורגן כביכול על־ידי האצילים. לפי האשמות אלו נועד דון יצחק לאחר שהגיע לקסטיליה עם אלווארו, שר האוצר המודח ואחיו של הדוכס שהוצא להורג – דוברם של המורדים בספרד – ושיתף פעולה עמו בקידום הקשר. כהוכחה לשותפותו של אברבנאל עם המורדים הועלתה הטענה שמנהיגי ההפיכה, הדוכס של ויזאו והבישוף של אוורה, שחסרים היו כספים לביצוע ההתקוממות, פקדו על אברבנאל לחזור בחשאי לפורטוגל ולהשפיע על אחיינו וחתנו, דון יוסף אברבנאל, שיעניק למורדים ממון מן הנכסים, שעדיין היו שם לדון יצחק. ידוע לנו שיוסף אברבנאל ניהל את אחוזותיו של הדוכס מוויזאו, וכן שיוסף ברח מפורטוגל ב־23 באוגוסט 1484 (היום שבו הרג המלך את אדונו בסטובל). אין אנו יודעים אם פעילותו של זה האחרון סייעה במידה כלשהי לאויביו של אברבנאל וגרמה להגברת חשדותיו של המלך נגדו. על כל פנים, ב־30 במאי 1485 וב־31 באוגוסט 1485 – שנתיים אחר מנוסתו של אברבנאל ושנה אחר בריחתו של יוסף – הוצאו בפורטוגל פסקי דין מוות נגד דון יצחק ואחיינו.

לא עבר זמן רב עד שנודע לאברבנאל טיב המזימה שנתרקמה נגדו. הוא ידע שמוציאים את דיבתו רעה, וכן ידע שקצרה ידו להפר את עצתם של הזוממים. תכסיסיהם חסרי המצפון של אויביו עוררו את זעמו, אך אוזלת ידו הגמורה להתערב במעשיהם, וקריאותיו הבטלות בעליל לצדק, הניעו אותו לחדול עד מהרה מכל מאמץ להשיב את מעמדו בפורטוגל לקדמותו. ברי היה לו שמעמד זה אבד לו לבלי שוב, והוא ניסה להשלים עם האבידה מזח סטואית. על כורחו הגה בגורלו המוזר והאירוני. הוא ציפה לכיבודים בעד שירותיו המדיניים, ולרווחים גדולים ממאמציו הכספיים. עכשיו היה כבודו מעופר בעפר ועושרו היה כלא היה. במקום שיש עונש, יש גם חטא, ובעודו מנסה לזהות את חטאו הגיע אברבנאל לכלל מסקנה, שגם אם נהג כראוי עם אחרים, לא נהג כהוגן עם עצמו. רדיפתו הלהוטה אחר ערכים גשמיים והתעלמותו מן הצד הטוב שבישותו הם שהביאו עליו את הזעם ממרום. אין אדם רשאי למעול בשליחותו בחיים.

עכשיו פנה יותר ויותר אל ״הרוחני והנצחי״, וכפי שהוא מספר לנו, הירצה במשך אותה תקופה שורה של הרצאות על נביאים ראשונים. באזור הגבול נפוצה השמועה על נוכחותו, ולא ארכו הימים ואברבנאל הוקף קבוצה של מעריצים, שדחקו בו להעלות את פירושיו על הכתב. ההרצאות, שעסקו ביהושע ובשופטים, נמשכו ודאי חודשיים או שלושה, כנראה מאוגוסט עד אוקטובר. אחר־כך ניגש אברבנאל, שחש דחף עז של יצירה שכמותו לא ידע מעודו, להעלות את רעיונותיו על הנייר. הוא עבד בקצב קדחתני, וככל הנראה כמעט בלא הפרעות. במשך שבועיים (11 באוקטובר-26 באוקטובר) השלים את פירושו ליהושע: בתוך פחות מחודש (31 באוקטובר – 25 בנובמבר) השלים את פירושו לשופטים; ואחר־כך, בתוך מאה ימים (30 בנובמבר 1483 – מרס 1484), את פירושו לשמואל א׳ ולשמואל בסך־הכול הוציא מתחת ידו במשך ארבעה חודשים וחצי – מ־11 באוקטובר 1483 עד 8 במרס 1484 – ארבעה כרכים גדולים המחזיקים כארבע מאות אלף מלה.

איכותה של היצירה מפתעת לא פחות מכמותה. אף־על־פי שפירושים אלה הם פרי עיוניו הממושכים והמקיפים בתנ״ך, אין הם תוצאה של מחקר בלבד. הם משקפים גם את המסקנות שאליהן הגיע מתוך תצפיותיו האישיות בזירה המדינית. רבת משמעות היא העובדה שלא השלים בעת ההיא את פירושו לספר דברים או לשאר ספרי התורה, ובמקום זה פנה לנביאים ראשונים. שכן בכתיבת פירוש לספרים אלה של המקרא, המציגים שורה של מנהיגים אנושיים בעלי מעלות ומגרעות, כשלונות והצלחות, מעשי פשע ומיבצעי גבורה, שנעשו מתוך יושר לב, מצא אברבנאל הזדמנות הולמת ביותר להסתמך על תצפיותיו והתנסויותיו בתחומי המנהיגות והמימשל. מנסה היה לחסן את רוחו, כפי שרמזנו, ביחס סטואי לפגעים שבאו עליו, אך נפשו נשארה מסוערת וביקשה ביטוי למחשבות שעלו על דעתו הן בקשר לגורלו הן בקשר לאירועים המדיניים שהיה מעורב בהם. אפשר לומר שפירושים אלה רוויים ״מחשבות חיות״. היתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שמדינאי פירש את חלקו המדיני העיקרי של התנ״ך.

אך לא היו אלו מחשבות אקראיות, חסרות קשר, המתייחסות לתופעות ומאורעות ספציפיים. לכל הכתבים הללו יש הבט אישי, אנושי, אך יש בהם גם רעיון מקיף כול. אברבנאל ביקש לבטא בפירושים אלה תיאוריה מורכבת של היסטוריה ופוליטיקה, ותפיסתו ההיסטורית־המדינית מתמזגת עם השקפתו הדתית־הפילוסופית, שכבר מצאה לה, כפי שראינו, ביטוי מסוים ב״עטרת״, אלא שכאן לבשה לעיתים קרובות אופי של מסר לוחמני, תוקפני. התקפותיו של אברבנאל על הרציונליסטים החריפו וגם הרחיבו את ממדיהן. עכשיו כוונה הסתערותו בראש וראשונה נגד תלמידי הרמב״ם ומפרשיו – אנשים כנרבוני, אבן כספי ואלבלג, שהעמיד אותם על דרגה אחת עם אבנר, המומר הנודע לשמצה מן המאה ה־14. ביתר בירור: הוא האשימם בצביעות, בשחיתות אינטלקטואלית, ובכוונת מכוון לערער ולהחריב את המסגרת המוסרית של אמונת עמם.

רבי שמואל השני בן רבי מימון אבן דנאן היה מגדולי מרוקו ומקורב לחצר המלך. כרוך בידו תכונות של מנהיג וגיבור מלחמה עם גדולה של תורה, השתמש בקרבתו למלך ולשריו לטובת היהודים בפאס. הוא עמד בראש קהל התושבים בפאס. אפשר שבימיו נבנה בית בכנסת של התושבים שמאז ועד היום נחלה היא למשפחת אבן דנאן. משגברה המחלוקת הידועה בין התושבים למגורשים בפאס בעניין הנפיחה בשנת 1526 ומולאי בוחסן היה אז במכנאס ואתו היה הנגיד עמי שם טוב, ביקשו ראשי קהל התושבים, להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב.

נתאספו בי"ח סיון שנת רפ"ו והחליטו לשגר שנים מגדולי הקהילה, את רבי שמואל אבן דנאן ואת רבי שאול ב"ר סאלם בן דאנינש להמליץ בעד התקנה לאסור את הנפיחה. הם יצאו למכנאס ויחזרו עם מחנות המלך לפאס. רבי שמואל אבן דנאן השני השתתף במלחמה, לפי בקשתו של הנגיד רבי שאול בן רבי שם טוב אבן רמוך, שפרצה אז בין בני מרין שמשלו אז בפאס, ובין בני כריף שרצו לכבוש את השלטון בשנת 1531.רבי שמואל חתום על תקנת פאס משנת 1545. בתקנה משנת ש"י שנעשתה על ידי קהל התושבים הוא חתום ראשון. הוא נפטר סמוך לזמן זה. בתקנות שמשנת שכ"ג ואילך לא נזכר שמו. בכתב יד באוניברסיטה קולומביה, שבו סגולות מרבי שמואל אבן דנאן, נמצאת עדות, שבכתיבת ידי מורנו החכם השלם הדיין המצויין, שמואל אבן דנאן, מובאת קבלה זו מפי החכמם כמה"ר רבי יהודה אבן אשר הי"ן [ ה' ינקום נקמתו], ששמע בהיותו בעיר צפת…מפי החכם השלם החסיד המקובל האלהי כמה"ר משה קורובירו זצוק"ל.

לרבי שמואל היו שני בנים רבי סעדיה השני ורבי יצחק, על רבי יצחק אבן דנאן לא נשתמרה אלא ידיעה אחת בלבד. בן אחיו, רבי שמואל, מזכיר אותו ומתוך דבריו מתברר שהיה תלמיד חכם גדול ובקי בהלכות טרפות. הוא הלך לאלג'יר ושם תיקן תקנה בעניין בשר הנפיחה. ואלה דבריו : והיום קרוב לשלושים שנה בבא לכאן לפאס החכם הרב יצחק אבן קורייאט ז"ל צווח על זה הנפיחה…וכתבתי אני על זה להחכם השלם הרב שלמה דוראן זצוק"ל, ואמר לי שמקדמת דנא היו נוהגים בארצם שאפילו מיעוט הסירכא יוצא לחוץ מן המכה היו מטריפים, עד שבבוא דודנו ה"ר יצחק אבן דנאן ז"ל לעיר אלג'יר עוות עליהם המנהג והחזירם.

על רבי סעדיה השני אנו יודעים מעט. הכרוניקה שלו היא הראשונה שהגיעה לידינו. הוא לא הסתפק בקורות זמנו אלא רשם מה שאירע בפאס מאז שנת 1438, שנת בניין האלמללאח, ומסיים בשנת 1563. רבי סעדיה חי גם לאחר מכן, בנו רבי שמואל אומר, שבשנת של"ו, 1576, היה בחיים. הוא חתום על תקנת פאס משנת שכ"ח ושל"ה. בתקנות משנת ש"מ ואילך איננו נזכר עוד. בשנת שמ"ח נזכר בברכת המתים. מייחסים לו ספר ביאורים לתנ"ך.

שלושה בנים היו לו לרבי סעדיה השני, שמואל השלישי, מימון השישי ושלמה הראשון.  רבי שמואל השלישי היה גדול בתורה ושיקע עצמו גם בעסקי ציבור. כשהיה צעיר לימים, בשנת 1547, לערך, למד בישיבתו של רבי שמואל חאג'יז. הוא למד גם אצל רבי משה סידיקארו הלוי. הוא היה סופר בית הדין של פאס יחד עם רבי מכלוף אבן אסולין הסופר. שניהם מקיימים כמה תקנות ופסקי דין של פאס, שהועתקו על ידם. שמו של רבי שמואל חתום על תקנות רבות של חכמי המגורשים בפאס בשנות שנ"ג – שע"ד. הוא שימש בתפקיד דיין והיה חבר " המעמד ". ידיעה משנת 1603 אומרת, שהוא היה גבאי ארץ ישראל בפאס. הוא היה גם גבאי צדקה של הקהילה. רבי שמואל השלישי נפטר בפורים שפ"ב, 1622 והוספד על ידי רבי שאול סירירו, שהיה בעיניו גדול הדור האחרון בפאס. הוא נחשב לקדוש, וקברו היה משמש מקום לפילה. חיבורו נשאר בכתוב יד. ואלה הידועים לנו :" חידוש דינים ", נכתב בשנים ש"ע – שע"ה, ספר דרושים והגהות ופסקים שרשם בשולי הגליון של ספר תשובות הרא"ש, שהיה בידו. גם הוא המשיך במסורת אבותיו ורשם את קורות פאס בזמנו. הרשימות שלו הן משנת של"ו – שע"ו.

רבי מימון השישי הוא אחיו. מה שהגיע אלינו ממנו אינה אלא רשימה קצרה משנת 1624, שער שני. היה לו כנראה בן בשם נסים שידוע לנו אגב בנו מימון השביעי. רבי מימון זה נזכר בשער חמישי תס"ד. הוא היה בין ראשי הקהל בפאס. והוא חתום על תקנה משנת תמ"ח.

שושלת היחס של משפחת אבן דנאן

                                                      מימון המכונה אבן דנאן

                                                         |

                                                      משה

                                                         |

                                                     מימון

                                                        |

                                                     משה

                                                       |

                                                     מימון נפטר רנ"ג – 1493

                                                       |

                                                     סעדיה מגראנאדה – הראשון ממשפחת אבן דנאן שהגיע לווהראו, ולאחר מכן לפאס, והוא רבי סעדיה הראשון אבן דנאן

                                                     |

                                                   מימון

                                                     |

                                                   שמואל

                                                     |

                                            מימון נהרג לפני רפ"ו

                                                 |

                       __________________________

                       |                                |                 |

                    סעדיה                        שמואל          יוסף

                       |                                |                  |

                   מימון                            |                יעקב

                                                      |                   |

                                                       |           סעדיה המשורר           

                                   __________|______

                                  |                                |

                           סעדיה                            יצחק

                       ____|_______________________

                      |                           |                          |

                  מימון                   שמואל                  שלמה

                      |                          |                           |

                   נסים                       |                        סעדיה

                     |                           |                           |

                  מימון                       |                       בת, אשת שאול אבן דנאן

                                                |

                              _________|_______

                               |                              |

                          סעדיה                      אברהם     

                              |                               |

                             |                            סעדיה

                              |

              ________|___________________

              |                                                     |

          שאול                                               יהודה

              |                                                     |

_______|___________________      _____|________

|             |                  |          |        |       |                      |

אברהם   שמואל        יעקב     סעדיה  בת   סעדיה              יונה

    |             |                |

   |          אין לו בנים     |

   |                              |

   |                       שמואל שאול

   |                              |

   |                         סעדיה

   |

__|_____________

|               |             |

מנשה      שאול      משה

   |

   |

שמואל

   |

מנשה

     |

     |

שמואל – אברהם ?

     |

משה

    |

שלמה

    |

שאול – משמש היום רב ראשי לכל קהלות מרוקו – נפטר תשל"ב

ד"ר ישראל בן דור-מחק. היסטוריים

אבא ענה למוכ"ז כי בעוד שעה אחת ילך לבקר אותו, המוכ,, הלך ואבא הקריא את המכתב בפני העדה ואמר: 'טוב שהשגתי את הידיעה הזאת טרם נסיעתכם חיפתה, עכשיו אני רוצה לשאול את כבו' [דכם] האם החלק השני של עשרים וחמש נפוליון שעלינו לשלם בעד הבת העניה, בודאי מקופת העדה שלכם, האם אתם תוכלו לשלם אותם בעוד יום או יומיים? האם הכסף הזה ישנו כבר בקופה? אזי אני אדבר היום עם המופתי שיעכב את הבנות בביתו יומיים או שלושה, לשמור עליהן שלא לתת להן רשות לצאת מפתח ביתו, וכ"כ לא להניח לשום אחד לבקר אצלן. מובן מאליו שאנחנו צריכים לשלם למופתי בעד החזקתן בביתו סך שניים-שלושה נפוליון. וכך נגמור את הדבר בצנעה לפני שידע הפחה'.

האנשים השיבו: 'כסף בקופה מזומנים אין לנו, בחזרתנו לחיפה תכף נסדר אסיפה ונעמיד את הענין לפני הקהל להסביר לו על הסכנה הזאת המרחפת עליו בכדי שכל אחד יתרום תרומתו לפדיון שבויים, ולכך דרוש לנו זמן של שבוע ימים בכדי להשיג את הסכום הנדרש של עשרים וחמישה נפוליון כנ"ל'.

בעוד שעה אחת בקר אבא בבית המופתי והסביר לו את הענין לשמור על שתי הבנות הללו בביתו שבוע אחד, שלא ירשה להן לצאת בחוץ ולא לתת לשום אחד לבוא בקשר איתן. בעד השבוע שיושבות בביתו הבטיח אבא לשלם לו חמישה נפוליון. המופתי הסכים למלא את הדבר. הוא קרא לשתי הבנות שבאו לחדרו ואמר להן: 'הנה כבוד החכם-באשי רוצה לדבר אתכן ביחידות'. זאת דבר ויצא מן החדר. אבא אמר לבנות: 'שבנה והגדנה לי מה חושבות אתן בדעתכן לעשות?'  אז פנתה העלמה היפהפיה הספרדיה, ואמרה בנימוס: 'סליחה אדוני הרב, אני איני יודעת לדבר עברית ולא ערבית, אלא בשפת אמי שפת איספניולית ( לאדינו), ולכן בבקשה לפנות אדוני אל העוזרת שבבית אבא, זוהי היושבת אתי, היא תגיד לו מה שהננו יוזמות לעשות כי אנחנו השתיים הננו בדעה אחת'.

אבא אמר לה: 'אני יודע את שפתך שפת הלאדינו, ובכן תוכלי את לדבר אתי בשפתך'. אז ענתה: 'אנחנו השתיים החלטנו להתאסלם מטוב רצון'. אבא שאל אותה מהי הסיבה לזה?  והאם נסיעתה מבית אביה ואמה אתמול בלילה, היה להם ידיעה בזה?  ענתה: 'אמא מתה מלפני שנים אחדות, ובביתנו אם חורגת שנשא אותה אבא מזה זמן רב, ואני יושבת אתה בבית תמיד. ואבא והיא גם- כן אין להם ידיעה בנסיעתנו שלשום מן הבית ועל שאלת אדוני מהי הסיבה בהמרת דתנו, אין שום סבה לזה אלא פשוט כך עלה בדעתנו וכך החלטנו לעשות'.

הערת המחבר : הבת הספרדייה, בת הסוחר , לא הייתה מעורבת בין הבריות – 'בת מלך כבודה פנימה'. בביתה דיברה לדינו , ותקשרה בשפה הצרפתית, שנחשבה לשפת התרבות וההשכלה. לא היה לה צורך לשאת ולתת בשווקים, ולכן לא למדה ערבית, שפת הארץ המדוברת. ועברית, שפת התפילה, למדו בדרך כלל רק הגברים. בתקופה זו רק החלה המהפכה העברית, והיא התחוללה בעיקר במושבות. העברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת. לעומתה העוזרת באה מבית עני, ודיברה לדינו וערבית שפת הארון. החכם באשי למד לדבר שפות רבות, בין השאר שלט בשפות המדוברות בקרב העדות הספרדיות, דיבר מעט תורכית, ושלט בשפה הערבית, שפת הארץ, שהייתה שפת הדיבור בבית משפחתו.

אבא השיב לה: 'כפי שאני רואה הנך בת משכילה ומדברת בטוב טעם, ואת יודעת כי אין אדם מחליט בדעתו איזו דבר לעשות אותו, אלא אם קדם לו איזו סבה כלשהי וזה שאני חפץ לדעת מהי הסיבה'. חשבה רגע וענתה: 'אין כל סיבה אלא פשוט אנחנו חשקנו להיות מוסלמיות ולא יותר'. אך אבא הבחין בשיחה זו שהתנהלה בינו ובין הבת הספרדיה כי עיני הבת המשרתת סוקרות אותה כאילו שומרת היא את פתחי פי חברתה מלהפליט איזו מלה כלשהי . עתה התחוור לאבא את הענין כי הסיבה לזה בלי ספק היתה האם החורגת. אבא הבין בדעתו היות שהבת היא יפה ומבוגרת ובודאי היו לה חכוכים תמיד בינה ובין אמה חורגתה, שלא רצתה לקבל את מרותה עליה, היא הסבה שגרמה לבת זו ליפול בשוחה הזאת. ובראותו שהבת המשרתת שלה היא מכוערת פנים, הבין שזאת המשרתת היתה הסרסר שלה בנושא דנן. לפיכך אבא לא פנה לדבר אתה, היות שנוכח לדעת כי אפשר להניא את הגברת שלה ולהחזירנה לחיק הוריה, אז ממילא אותה המשרתת תהיה מוכרחה לחזור גם היא לדת אבותיה. כי אין מהגויים שישים את עינו עליה להנשא בה. אחרי ששח אבא חצי שעה, יצא ואמר לה: 'תחשבי היטב בדעתך בדבר זה לפי שעה, ואולי תתחרטי מלעשות דבר כזה, ודעי לך כי אני לטובתך דורש'. זאת דבר ויצא.

בצאתו פגש את המופתי בחצרו. ברכו לשלום ואמר לו: 'אני מבקש את כבו' שירשה לבני להתכבד לבקר בבית אדוני פעמים אחדות במשך השבוע הזה, ולשוחח עם הבנות. אולי נצליח להחזירן לבית הוריהן. אני מחר אבקר בבית אדוני עם בני, ואנסה לשוחח שוב עם הבנות הללו. אחר כך יבוא בני פעם בפעם לבדו או בחברת ברנש אחד אשר אני אשלח אותו עם בני'. המופתי ענה: 'אני אצוה לבני ביתי שיקבלו את בנך בכבוד באיזו שעה שיבוא. גם אם אני לא אהיה בבית(. וכך נפרד אבא מאתו

וחזר הביתה.

אוניברסיטת בר-אילן-הפקולטה למדעי היהדות

תפילת רבקה 

עיון נוסף בבראשית כה: כב – כג

ד"ר דניאל אלבו

ירושלים

הכתוב מספר על רבקה "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'", והרמב"ן על אתר מציין: "לא מצאתי דרישה אצל ה' – רק להתפלל". עם זה מעטים הדיונים במקורות לתפילה זו. מפסוק כ"ב עולות לא מעט שאלות הן מצד הצורה הן מצד התוכן. הפסוק מורכב משלושה איברים שפותחים בפועל וחוברים זה לזה באמצעות וי"ו החיבור, ושלוש הפעולות קשורות ביניהן בקשר סיבתי: פעולה א' מחוללת את פעולה ב', ופעולה ב' מחוללת את פעולה ג': וַיִּתְרֹצֲצוּ (הבנים בקרבה) וַתֹּאמֶר (אם כן למה זה אנכי) וַתֵּלֶךְ (לדרוש את ה'). שלושת האיברים מתארים תהליך זרימה לוגי: הראשון מתאר את מצבה הפיזיולוגי של רבקה, השני את הרהוריה על מצבה והמסקנה מתפיסת מצבה, והשלישי את תוצאת המסקנה. פשטותו המבנית מטעה: שלושת הפעלים מעוררים לא מעט תמיהות ושאלות. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ: מדוע הקדים את המאוחר? וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: מה אמרה רבקה? מה משמעות דבריה? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': לאן הלכה ולמה הלכה? מה דרשה מאת ה'? בדברינו אלה נבקש לעמוד על פשר תפילתה כפי שעולה מן הכתוב וממה שאינו כתוב בפסוקים כב-כג.

א. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

האיבר הראשון בפסוק מעלה תהיות צורניות ותוכניות כאחת: מצד התוכן איננו יודעים אם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא להעיד על אות מבשר חיים או על סכנת חיים. אם כוונתו לתאר אות המעיד על תקינות ההיריון, הרי האיבר השני בפסוק יובן כקבלת החלטה מצד רבקה להודות לה'. ואם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא לתאר מצב פיזיולוגי חריג המעיד על סיבוך בהיריון, הסתכנות בלידה קשה או סכנת חיים ליולדת, הרי האיבר השני יובן כקבלת החלטה לבקש רחמי שמים. משלוש המילים וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ לא ניתן להכריע למה מכוון הכתוב. האיבר הראשון בפסוק אינו חף מתמיהות גם מצד הצורה. למקרא איבר זה עולה מיד השאלה מה ראה הכתוב לציין מה יש ברחמה לפני צאת העוברים לאוויר העולם, ומדוע הוא מקדים את המאוחר? הלוא הלידה ומהלכה מתוארים אחר כך בפסוקים כד-כו, אם כן מדוע הכתוב מדבר על הבנים שבקרבה עוד קודם שנולדו? עוד ניתן לתמוה ולשאול שאלת תם: כיצד הסופר המקראי יודע מה יש ברחמה? וגם אם נאמר שהסיפור נכתב לאחר שהדברים קרו, עולה השאלה מדוע הכתוב אינו שומר על הסדר הכרונולוגי ומשתף את הקורא במידע זה לפני התרחשותו?

      הקדמת המאוחר יוצרת מצג מטעה . כביכול גם רבקה, כמו הקורא וְהַמְּסַפֵּר, יודעת כמה עוברים ברחמה ומה מינם קודם שנולדו וקודם שהיא תוהה בינה לבין עצמה אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. ולא היא! ברי שנתונים אלה אינם ידועים לרבקה במהלך התרחשות הדברים, ושאלתה אינה נסמכת על מה שהסופר המקראי והקורא יודעים לפניה. היפוכו של דבר: שאלתה בהמשך מתעוררת דווקא מתוך אי ידיעה ודאגה, ומתוך תחושת חוסר ודאות וחרדות לסיומו התקין של ההיריון ואף חשש לחייה.

      אמנם ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אולם במקומנו הקדמת המאוחר היא באותו עניין ממש ובסמיכות מקום, והקדמה זו משבשת את הזרימה הלוגית של הסיפֵּר העומדת ביסוד מבנה החשיבה של הקורא והדמויות גם יחד, המניח שהסובב לעולם קודם בזמן למסובב. ואף על פי כן קשה להניח שהדבר נעשה מתוך רשלנות סגנונית או קושי לשמור על סדר כרונולוגי. נראה שהקדמת המאוחר נעשתה בכוונת מכוון ותכליתה לומר שההתרוצצות שעליה מדובר כאן נבדלת מתופעות דומות בהיריון רגיל, מפני שברחמה יותר מעובָּר אחד, והעובָּרים הם ממין זכר. גילוי הפרטים "הרפואיים" לקורא טרם זמנם בא להדגיש שהתופעה הייתה כה יוצאת דופן עד שרבקה חששה לחייה, ולפיכך "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי".

      אם על שרה נאמר " וַתּ ַהַר וַתֵּלֶד " (בר' כא:ב) – ניסוח שניכר בקיצורו הנמרץ, הרי כאן נאמר "וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". רק כעבור שלושה פסוקים נאמר "ויֵּצא הראשון" וגו'. תהליך ההתעברות, התפתחות ההיריון והלידה של רבקה נפרש על פני ארבעה פסוקים. אם קיצור הדברים בעניין שרה מלמד שהריונה "עבר חלק", הרי אריכות הדברים כאן מעידה על מצב שונה. המפרשים והמתרגמים נחלקים במשמעות "ויתרוצצו": אלה רואים בזה אות חיים המעיד על תקינות ההיריון, ואלה – תיאור של כאבים וייסורים בלתי נסבלים המביאים את רבקה לחרדה וייאוש. בעל "לשון לימודים", רפאל בירדוגו, מתרגם ויתרוצצו: נחבטו בכרסה לפיכך הלכה לבקש רחמים מריבונו של עולם. נראה שהקדמת המאוחר מטרתה להעניק ממד פלסטי-ויזואלי לתיאור התרוצצות העוברים בקרבה כדי להעצים את תחושת הצער והדאגה של רבקה, ולהדגיש את תחושת הסכנה שיכלה לחוש בתנאי הרפואה באותם ימים, כאשר כל סיבוך בלידה יכול היה להוביל למות היולדת.

ב. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי

בתגובה להתרוצצות העוברים ברחמה אומרת רבקה דבר תמוה הן בתוכנו הן במבנהו התחבירי: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". מה היא אמרה ומה משמעות הדו-שיח הפנימי המתואר כאן? כדברי רמב"ן, הכתוב חסר. רוטנברג מציין שאף על פי שמצאנו במקרא השמטות, אי אפשר להשמיט בשאלה את הנשוא שלה. לדעתו, מובנה של המילה "זה" הוא "כאן". רבקה שואלת את עצמה 'מדוע אני שוהה במקום הזה? הלוא אני צריכה ללכת למקום שבו ניתן לדרוש את ה".רוב המפרשים חשו אינטואיטיבית בחסר זה והוסיפו על פי הבנתם נשוא. רש"י מפרש: "ותאמר אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון". בעל ליקוטי מהרי"ל מקדים: "כל המפרשים על תורתנו חקרו גם דרשו לבא על כוונת הפסוק הזה". אחדים מדלגים על איבר זה בפסוק. המלבי"ם קובע: "ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל (שאין לו) פירוש". רד"ק מפרש: "ותאמר אם כן – אחר שהרגישה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אישה שיקרה לה כך ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה? ותלך לדרוש את ה'". באותה רוח מפרש ראב"ע. את הגישה הפסימיסטית מכולן מביע הרמב"ן: "והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי – נמצאת בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה'" (איוב י:יט).

      הצירוף "אם כן" נמנה עם מילות הסיבה במשפטי סיבה ותוצאה. מילות אלה קושרות סיבה לתוצאה על פי התבנית אם כך – אז כך: הואיל וכך – אזי כך. מכאן מוצע להבין את שאלת רבקה כך: הואיל והחיים הרוחשים ברחמי וחיי שלי נתונים בסכנה, מדוע אני נותרת באפס מעשה? לָמָּה זֶּה אָנֹכִי מִתְמַהְמַהַת ? ומכאן – וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

ג. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

אנו קוראים "וַתֵּלֶךְ", ותיכף עולות כמה שאלות: לאן הלכה? למה לא ציין הכתוב לאן? במה היה טוב המקום שאליו הלכה לדרוש את ה' מהמקום שממנו הלכה? ראוי לתת את הדעת על הזיקה בין התגלויות לבארות בספר בראשית. התגלות המלאך להגר התרחשה סמוך לבאר לחי רואי שבקדמת הנגב (בר' טז:יד). גם התגלות ה' ליצחק מתרחשת במקום שמתקדש באמצעות חפירת באר שנקראת באר-שבע (בר' כו:כד-לד), וקודם לכן ציין הכתוב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי (שם כה:יא) – עדות שבני ביתו וצאצאיו של אברהם התיישבו דרך קבע במרחב הסמוך לבאר זו. נראה שהבאר, שסמוך לה התגלה מלאך ה' להגר ואליה הלך יצחק לשוח, התייחדה על ידי צאצאי אברהם ובני ביתו שנימולו עמו למקום התבודדות ותפילה. כ-55 שנים לאחר התגלות המלאך להגר הכתוב מתאר את פגישת יצחק ורבקה באותו מקום (בר' כד:סב). בסיפור ההתגלות להגר המקביל לסיפורנו כאן  נאמר פעמיים "וַתֵּלֶךְ", ובשתיהן ציין הכתוב לאן הלכה (בר' כא:יד-טז). מהאמור ניתן להבין שרבקה כיצחק בשעתו הלכה לאותה בְּאֵר לַחַי רֹאִי הנזכרת בתחילת הפרק, ושתושבי המקום ייחסו לה סגולת התגלות וראייה עם ה'.

      בפסוקים כב- כג נזכרות שלוש מילים המכוונות לאיבריה הפנימיים של רבקה: בְּקִרְבָּהּ, בְּבִטְנֵךְ , מִמֵּעַיִךְ. לא ניתן להתעלם מתפקידן כמילים מנחות ומחשיבותן להבנת רוח דבריה בשיח שניהלה רבקה עם ה'. הגם שנוסח תפילתה אינו מונח לפנינו, ניתן לשחזרו בדמיוננו על פי תשובת ה' בפסוק כ"ג. הא-ל מפרט מה בבטנה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ", משום שרבקה הזכירה בדבריה את ההתרוצצות בבטנה, ויש להניח שביקשה לדעת מה פשרה. בשיח עם ה' היא הייתה עשויה לשאול מגוון שאלות על מצבה הרפואי-פיזיולוגי בהריונה, למשל: מה פשר הכאבים במעיי או ההתרוצצות בבטני? האם החיים שבקרבי בסכנה? האם חיי בסכנה? ולהתפלל למזור והצלה. בעניין זה אור החיים מפרש: "ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים על קיום הריונה."

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', מה משמעות דרישת ה' במקומנו? ביטוי זה נזכר פעמיים ביחס לשאול ובכל אזכור במשמעות הפוכה. בראשונה שאול הולך לִשאול את שמואל איפה ימצא את האתונות. ובשנייה שאול הולך לשאול את בעלת האוב מה יהיו תוצאות המלחמה בפלשתים.הדרישה השנייה זוכה לביקורת חמורה בדברי הימים וכסיבת מותו והעברת המלוכה לבית דוד: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'… וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דבהי"א י:יג-יד). ההנגדה בין לדרוש באוב ובין לדרוש בה' מבהירה את המשמעות המדויקת שהכתוב מייחס לביטוי זה. הדרישה בה' אינה רק עניין פונקציונאלי של רצון לדעת כיצד ייפול דבר בעתיד; בעצם הדרישה מביע הדורש אמונה בה', וממילא את תפיסת עולמו המונותיאיסטית, בעוד שהדרישה באוב נתפסת כביטוי לתפיסת עולם אלילית והבעת אי אמון בה'. לאור זאת ניתן להבין וַתֵּלֶךְ כפעולה המגלמת אקט אמוני, בניגוד לשאר עובדי האלילים בכנען. אם על שאול נאמר: ולא דרש בה' לגנאי ועל רבקה נאמר בהיפוך: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', ברי שהדבר נאמר לשבח. ביטוי זה מוזכר בפעם הראשונה במקרא בהתייחסות לרבקה. רבקה הנה האישה הראשונה במקרא שהולכת במודע, לאחר שיג ושיח פנימי, לדרוש את ה' והראשונה המתפללת לאלוקי אברהם, על כן יש לראותה בפועל, כאישה המונותיאיסטית הראשונה במקרא.

 הליכתה לאותה באר מציינת עוד פָּן בחיי רבקה. היא "יוצאת מאילמותה" וחוזרת לדבר לאחר 20 שנות שתיקה במקום שבו דיברה בפעם האחרונה בהגיעה עם עבד אברהם מפדן ארם. הליכתה לדרוש את ה' מציינת את סיום תקופת שתיקתה. אולי בא הכתוב לרמוז לפקיעת סבלנותה נוכח העקרות הממושכת וההתרוצצות העכשווית בקרבה לאחר שנפקדה, ולרמוז שדבריה היו בבחינת בירור ודרישה במשמעות העולה מהחובה לחקור ולדרוש עדים המעידים בבית דין .

      יעקב הדני מבחין בין "דרישת ה'" ל"דרישה מה'".  בין שדבריה נאמרו כתפילה, כמיהה לה' ובקשת רחמים לקיום הריונה בין ש דבריה יפורשו כ דרישה מה' לקיים את הבטחותיו לאברהם ואת הברכות שנתברכה בהן על ידי בני משפחתה מתוך זעקה פנימית, בדעה איתנה ועמידה על צדקתה ברוח הבירור שניהל אברהם עם ה' להצלת סדום, ה' בהתגלותו נענה לה ומפייס אותה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

תגובת יהודי ספרד למאורעות שנת קנ״א – 1391

עם התפשטות האיסלאם לארצות מערב הים התיכון התנהלו מאבקי דמים בין המוסלמים והנוצרים, מאבקים שפגעו בקהילות ישראל הן בנפש והן ברכוש. על סבל היהודים בספרד רמז ר׳ יהודה הלוי:… פלשתים נאספים ואדומים שוסים אלה ברכב ואלה בסוסים … צוררים נלחמים כפריצי חיות, אלופי אליפז עם אילי נביות, ונבהלו ביניהם צעירי השיות…ו).

פלשתים נאספים / ר' יהודה הלוי

פלשתים נאספים / ואדומים שוסים,

אלה ברכב / ואלה בסוסים ­–

ואנחנו שמך / למגדל עז נשים:

הפלה חסדיך, /  מושיע חוסים!

חוסים הבטחתם / יום אשר יסרתם,

כי אז לא מאסתם / ועתה לא נעלתם.

נושאי על קמים / ומוראם וחתם

מדברים על לבם / אנשי מלחמתם:

רבים אשר את‑ / נו מאשר אותם –

רחמיך רבים / כמים לים מכסים.

צוררים נלחמים / כפריצי חיות,

אלופי אליפז / עם אילי נביות –

ונבהלו ביניהם / צעירי השיות

ואיך ישלם עדר / ינהגוהו אריות?

הלא בפלאי מעשים, / בגבורות ונסים!

נתנום עוניהם / בידי מעניהם,

ואין להם מעשים / לבד ברית קדמוניהם

ולשאת עת צרה / לאל את‑עיניהם,

כעיני העבדים / אל יד אדוניהם –

דלים ונמאסים / בידי שרי מסים.

הקיום היהודי הסתגל לעול הכפול לא רק על אדמת ספרד אלא גם על אדמת הבלקאן, או צפון אפריקה. הנוצרים נלחמו במוסלמים בצפון יבשת אפריקה ועדות, לתלאות היהודים שם, מצוייה בכתבי הרב וידאל צרפתי, מחכמי פאס במאה השש עשרה:

…ומשנאינו שסו למו(תהילים פרק מ״ד): עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו.״2).

בספרד השלטון הלך ונשמט מידי המוסלמים ועבר בהדרגה לידי הנוצרים, והיהודים העוברים מרשות לרשות משלמים מחיר כבד. בתקופה הראשונה לריקונקוויסטה, במאה השתים עשרה, נראו כבר עקבותיה הראשונות של המכה העתידה לנחות על עדת ישראל. בספרד, בתקופה ההיא, קמו רבנים וערערו בקולי קולות על כתבי הרמב״ם …הצעקה הייתה על ספר מורה נבוכים, אך גם על יד החזקה), ומתוך כעס ומריבה, הגיעו שתי המחנות, חסידי הרמב״ם ומתנגדיו, לבירור בפני ערכאות הגוים. הסכסוך פרץ החוצה. הנוצרים נתנו דעתם על כך ומאז גדלה התערבותם בבעיות הקהילות. ברכה מזה לא תצמח לישראל.

בימים ההם התחזקה, משום מה, מדת ההלשנה ופגעה באחדות הקהילה וגרמה לשיבוש נוסף בקשרי היהודים והנוצרים. פרשת מאסרם של חכמי ישראל בברצלונה תעיד על כך. בברצלונה נעלם לחם המיועד לטכס דתי נוצרי.

הנוצרים האשימו את היהודים בחילול וגניבת הלחם. בימי המתח והחרדה הוטחו האשמות הדדיות בין יהודים, ובלהט הויכוח השתרבבו שמות גדולי ישראל לפרשה. הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) התייחס לפרשה וכתב: …כי זה קרוב לחמשה חדשים קמו אנשים בני בליעל מקרבנו והעלילו הרב הגדול רבנו נסים נ״ר וששה נכבדים מן הקהל ובתוכם החכם דון חסדאי נייר ואני ואחי ומסרו אותנו למלכות ועדיין אנחנו נתונים בערבון על לא חמס ישיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם…4).

הרב שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ראה בסכסוכים הפנימיים בתוך מחנה ישראל גורם מרכזי למאורעות הדמים של שנת קנ״א, וכתב: …הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהלה הקדומה (לפני שנת קנ״א) אשר היתה במקומכם, היתה מפני המחלוקת, עד אשר פגעה מדת הדין בהם והשליכתם אל ארץ אחרת כיום הזה…5).

הרב שלמה אלעמי בן הדור ההוא, מצא בלבוי יצר הקנאה והשנאה סיבה להדרדרות במצב היהודים ולסערת שנת קנ״א … ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלכים והסגנים סרה … איש ברעהו יהתלו, בעזותם מפרסמים עצמם את קלונם… גם הנה אמת נכון הדבר כי רוב הגזרות והצרות אשר נתחדשו עלינו היו בסיבת פריצי עמנו…6)

פרשת הוצאתו להורג של המוכס היהודי יוסף פיגון השפיעה קשות על הקשרים בין יהודים ונוצרים. יהודים בעיר סיביליה הסתכסכו עם יוסף פיגון, וראו בו יהודי בוגד בעמו וגם איש ריב ומדון. לאחר מכן באו לחצר המלך והלשינו על פיגון ואמרו שהוא מועל בתפקידו הרם. מתנגדי פיגון באו לידי החלטה וסיכמו להוציאו להורג.