טעם מאכלי חלב בשבועות-רפאל בן שמחון
מאכלי חג השבועות
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה
רבים הם מנהגי האכילה בשבועות, בעיקר נוהגים להכין מאכלים מחלב וגם מדבש ורבותינו נתנו טעמים ורמזים לדבר: ״וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבועותיכם״ (במדבר כח, כו) ראשי תיבות- מחלב . בעלי הרמז גם הוסיפו: ״במעמד הר סיני נצטוו בני ישראל לאכול בשר כשר וכשחזרו לבתיהם, לא היו להם כלים כשרים והוכרחו לאכול רק דברי חלב. כמו־כן, חלב בגימטריה-ארבעים, כנגד ארבעים יום שמשה היה על הר סיני.
אל־חראביל
בנוסף למאכלי חלב, נוהגים יהודי פאס לשמור מצות אחדות שנותרו מחג הפסח, ובחג השבועות, כאשר חוזרים מתפילת שחרית, מפוררים אותן, שופכים עליהם מים רותחים כשהם נמצאים בתוך כלי, לשים את הכל ומן העיסה המתקבלת, עושים כמין נקניקיות הנקראות ״אל־חראביל״, אותן טובלים בסוכר ובדבש ואוכלים את זה בתיאבון, לפני סעודת היום.
סולמות ולוחוח הברית מבצק
לכבוד חג השבועות נוהגות נשות לוב להכין מבצק, לוחות הברית, צורות כעכים סולמות וסלים והכל מדגן ושמן זית נילושים במים, ומחלקים לילדיהם, כל אחד מקבל סולם כזכר לעלית משה רעיא מהימנא למרום, ושני לוחות הברית המסמלים את התורה.
מצה בדבש
אחרים נוהגים לאכול את המצה עם דבש, מבלי לפורר אותה, רק טובלים אותה בחלב במקום בתה כנהוג והטעם אומרים: שהמצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלת לדבש: דבש וחלב תחת לשונך (שיר השירים ד, יא). יהודי תוניסיה נוהגים לאכול מצה אחת שנשמרה במיוחד מחג הפסח לשבועות.
המצה נגד עקיצות
בדבדו אוכלים את המצה עם הלבן(אשל) וחלב ומאמינים שאכילת מצה בחלב ביום מתן תורה, היא סגולה בדוקה נגד עקיצת עקרבים.
תבשיל מסולת
יש הנוהגים להכין לארוחת הצהרים של שני ימי החג, תבשיל מיוחד של סולת מחיטים, מהתבואה החדשה, כנראה משום שחג שבועות שהוא זמן בכורי קציר חיטים, היו מקריבים מנחה חדשה, והתבשיל מסולת בא לרמוז את הנאמר: שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה׳(ויקרא כ״ג, טז יז).
קיבת הפרה עם דבש
הקיבה של הפרה נקראת ״אל־כרסא״ ויהודי מרוקו נוהגים לאכול אותה בחג השבועות. מרתיחים אותה במשך שעה ויותר, מגרדים עם סכין, את השכבה העליונה ואחר־כך מבשלים אותה, מוסיפים לה ביצים, דבש ואוכלים בתיאבון רב, כי זה מאוד טעים.
אל־פ'דאווס – El – fedaouss
אלה הם איטריות אשר עקרת־הבית מכינה אותן בעצמה (עבודת יד) מבצק־דק ולא קונה אותן מבחוץ. שוטחת אותן מול קרני השמש וכאשר הן יבשות, שופכת עליהן חלב רותח, מוסיפה להן חמאה, מעט סוכר ומגישה אותן כארוחה קלה, לפני ארוחת הצהרים. נוהגים לאכול גם עוגת גבינה ולשתות עימה חלב אחרי שחוזרים מבית־הכנסת.
דורשי רשומות הביאו כמה טעמים למנהג מאכלי חלב בחג השבועות. יש המקשרים את מאכלי חלב למסופר במדרש רבה (פרשה כח): מלאכי רום קיטרגו על משה שעלה למרום וקבל את התורה. ״באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה לו הקב״ה קלסטירין פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב״ה: אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו״(כשבאו שלושת המלאכים לבקר את אברהם, אכלו שם בשר וחלב) ובכך נכשלו המלאכים בטיעונם והתורה ניתנה לישראל״.
יש הקושרים את שתיית החלב בשבועות, למשה. ״היום שניצול משה רבנו מן המים, שישה בסיון היה והיה הנער בוכה, ולא נרגע עד שינק חלב משדי אימו ולזכרון זאת, אוכלים דברי חלב ביום הזה.
מחבר ״מים חיים״ מביא שני טעמים למנהג מאכלי חלב בשבועות ובין השאר, הוא כותב:
ידוע שהחלב תחילתו דם טומאה מזוהם, ובימי היניקה נהפך ללבן ונטהר, ולכן נמשל העוון לצבע אדום, והמחילה לצבע לבן כמו שכתוב: ״אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו״ וישראל, מתחילה היו טמאים ומזוהמין בגלילי מצרים, וכשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונטהרו, ולכן אוכלים מאכלי חלב לזכר זה״.
הטעם השני הוא:
על־פי מנהג העולם, נוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וגם ישראל במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, ולכן תקנו הראשונים ז״ל, סדר ״כתובה״ שקוראין בשבועות בעת הוצאת ספר תורה, ועל־כן, גם אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמו שכתוב: דדיה ירווך בכל עת ופו׳ ועוד, ״חלב״ בגימטרייא הוא ארבעים, זכר לארבעים יום של נתינת התורה״.
האסלאם ודתות אחרות-היהודים בעולם האסלאם-ב.לואיס
תולדות היחסים בין המדינה המוסלמית מצד אחד לנתיניה – ומאוחר יותר שכניה – חלא־מוסלמים מצד אחר, מתחילים עם תולדות חייו של הנביא. הקראן והמסורת המוסלמית מספרים לנו על המגעים שניהל מחמד עם היהודים בעיר מדינה ובצפון החִגַ׳אז, עם הנוצרים בנַג׳רַאן בדרום ועם נוצרים אחרים בצפון, ועם עובדי האלילים, שהיוו את רוב האוכלוסייה בחצי־האי ערב. לגבי עובדי האלילים הבחירה היתה ברורה: אסלאם או מוות. לגבי היהודים והנוצרים, שהיו בעלי דתות התגלות מוכרות, כלומר מבוססות על התגלויות אמיתיות, גם אם זמנן חלף, כללה הבחירה גם אפשרות שלישית: אסלאם, מוות, כניעה. הכניעה היתד. כרוכה בתשלום מס־עובד ובהכרה בעליונות המוסלמית; את גזר־דין־המוות אפשר היה להמתיק לעבדות.
בשלב מוקדם בתפקידו כשליט העיר מדינה נאבק הנביא בשלושת השבטים היהודיים שישבו במקום. שלושתם נוצחו, ועל־פי המסורת המוסלמית לשניים מהם ניתנה הבחירה בין התאסלמות לגלות, ולשלישי, בני קֻרַיְטַ׳ה, בין התאסלמות למוות. המרירות שהצטברה בשל התנגדותם של השבטים היהודיים למחמד משתקפת בדברים השליליים ברובם שנאמרים על היהודים בקראן ובתולדות החיים ובמסורות של הנביא.
מצב שונה התעורר עם כיבושו בשנת 7 להגירה(629 לסה״ג) של נווה המדבר ח׳יבר, הנמצא במרחק של כתשעים וחמישה מילין ממדינה. נווה מדבר זה, שהיה מאוכלס ביהודים, ביניהם גם אלה שהתיישבו שם אחרי שגורשו ממדינה, היה השטח הראשון שנכבש על־ידי המדינה המוסלמית והובא תחת שליטתה. יהודי ח׳יבר נכנעו לנביא אחרי כחודש וחצי של פעולות איבה וקיבלו תנאים שעל־פיהם הורשו להישאר בנווה המדבר ולעבד את אדמותיהם; אולם היה עליהם למסור למוסלמים מחצית מתוצרתם. הסכם זה היה התקדים שהתבססו עליו בדיונים משפטיים מאוחרים יותר על מעמדם של נתינים לא־מוסלמים במדינה המוסלמית. תוקפו כמקרה מנחה לא נפגם גם בעקבות גירושם של היהודים מח׳יבר בימי הח׳ליף עמר הראשון(644-634).
מגעים עם נוצרים בימי חייו של הנביא היו יחסית פחות חשובים, והרבה פחות מעוררי איבה מאשר עם יהודים. יחסיו של הנביא עם שבטים ויישובים נוצריים בצפון החג׳אז, ומאוחר יותר בדרום ערב, הוסדרו על־פי־רוב בהסכמים, שהמפורסם ביניהם הוא ההסכם שנחתם עם הנוצרים בנג׳ראן. על־פי תנאיו של הסכם זה הורשו הנוצרים לקיים את דתם ולנהל את ענייניהם בעצמם, בתנאי שישלמו מס קבוע, יארחו את נציגי הנביא, יספקו מזון למוסלמים בעתות מלחמה ויימנעו מריבית. ללא ספק, הודות ליחסים השלווים יותר שבין הנביא לנוצרים, ההתייחסות אליהם בקראן אוהדת יותר מאשר זו שאל היהודים. פיסקה שצוטטה רבות משקפת את ההתנסויות השונות של הנביא עם נאמני שתי הדתות שקדמו לו: "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים, והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו (קראן, ה 86; תרגם: י״י ריבלין). פסוקים אחרים בקראן ובמקומות אחרים, הדנים בישו, אף שאינם מקבלים את עקרונות הנצרות על טבעו של ישו ושליחותו, שותפים עם זאת להשקפה הנוצרית על פסילת היהדות. לקראת סוף חייו של הנביא המדינה המוסלמית המתפשטת באה במגע ולפעמים בעימות עם שבטים נוצריים, ומכאן ואילך משתקפת עמדה אוהדת פחות כלפי הנוצרים בכתבי הקודש ובמסורת המוסלמיים. אולם בעוד שבאורח כללי מצויה בהם עמדה אוהדת יותר כלפי הנוצרים מאשר כלפי היהודים, התפתחות החוק המוסלמי שלאחר מכן אינה מצביעה על הבדל כזה ביחס לשתי העדות.
הבעיה המדינית שעוררו היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים היתד. ברורה כבר בימי חייו של הנביא, והעקרונות לפתרונה כלולים בקראן. כשופט עליון, ולאחר מכן כשליט העדה בעיר מדינה, היו לנביא נתינים יהודים; כראש המדינה המוסלמית היו לו יחסים עם שכנים נוצרים ויהודים כאחד בחלקים אחרים של חצי־האי ערב. כבר מלכתחילה היתה זאת שאלה של כוח – הכללים שעל המדינה המוסלמית לנקוט במגעיה עם לא־מוסלמים (נתינים, שכנים ולבסוף כבושים), והעקרונות הרחבים יותר שהם ביסוד כללים אלה. הקראן מדבר מפורשות ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על הנושאים הללו ומכיל את הגרעין למה שלאחר מכן הפך לשיטה מורכבת של תקנות משפטיות.
מה נשתנה הלילה הזה מליל תראנת נוף ? אבישי בר-אשר
ה. עיצוב צורני
תבנית הטקסט
׳הגדה די היטליר׳ נסדרה בדיוק על פי חטיבת ה׳מגיד׳ בהגדה של פסח, דהיינו מן המילים ׳בבהילו יצאנו ממצרים׳(הקודמות לקטע ׳הא לחמא עניא׳) ועד הקטע ׳לפיכך אנחנו חייבים להודות׳ שלפני ההלל. במהדורת הדפוס שימר המחבר את החלוקה הקיימת בהגדה של פסח לפסקאות ולעניינים שונים והוסיף כותרות – על פי רוב בנות מילה אחת – המצביעות על הקטע המקביל בהגדה.
לדוגמה שורת הפתיחה של השרח להגדה של פסח היא ׳בבהילו בזזרבא יצאנו ממצרים׳, וב׳הגדה די היטליר׳ הכותרת ׳בבהילו׳ – נועדה אך ורק להורות על הקטע המקביל בהגדה, ואין היא נקראת ברצף עם המשך המשפט. כמו כן סיים המחבר כמעט כל פסקה במילה המקורית החותמת את הפסקה המקבילה בשרה להגדה של פסח או במילה המתחרזת עמה. לדוגמה הוא כתב ׳ונכרזולו מדאפע אוכרין׳ (ונוציא כנגדו תותחים אחרים [שורה 105]) תמורת יועבדו מעאבד אוכרין׳(ויעבדו אלוהים אחרים); ׳ורוסיא בלכדמא מגוודא׳(ורוסיה מנצחת על המלאכה [שורה 164]) תמורת 'ונתי עריאנא ומזררדא׳(ואת עֵרֹם ועריה). בדרך כלל היקפן של הפסקאות שקול למקור בהגדה של פסח, והמחבר השתדל מאוד לשמור על המסגרת הטקסטואלית. רק במקרים מעטים ניכרים הבדלים בהיקף, למשל הקטע ׳דיינו׳ ב׳הגדה די היטליר׳ קוצר בהשוואה למקור.
חריזה
חידושו הצורני הבולט של המחבר הוא תוספת החריזה ברוב קטעי ההגדה. בדרך כלל זו חריזה רגילה, אך לעתים עוצבו מבנים מורכבים יותר של חריזה מסורגת, ועל פי רוב לא שקל המחבר את שורות הטקסט במשקל קבוע. המחויבות הכפולה, הן לתבניות הלשוניות של השרה להגדה והן לחריזה, אילצה את המחבר לבחור לעתים מילים שאינן הולמות את המסר הכללי, עד שבמקרים מסוימים מתקבל הרושם שהחריזה מכתיבה את התוכן.
חילופי שמות וביטויים ולשון נופל על לשון
הרעיון הספרותי להמיר את לשון השרח של ההגדה ואת סגנונה בסיפור חלופי הוביל במידה רבה לכך ש׳הגדה די היטליר׳ היא בכללותה ׳משחק לשוני׳ רחב היקף. הניסיון למצוא מקבילות לשוניות לאוצר המילים שבשפת המקור(על פי רוב השרח) הצמיח עושר של חילופי שמות וביטויים, שחלקם משעשע מאוד. נוסף על כך שופע החיבור מקרים שבהם הלשון נופל על לשון ההגדה של פסח ונוצרים משחקי מילים שתורמים הרבה לאופיו ההיתולי. חלק ממשחקי המילים מתבארים מיד לאור השוואת התרגום החוזר למקור העברי בהגדה של פסח. חלק אחר יערב רק לאוזנם של דוברי ערבית־יהודית, שהרי המחבר התבסס על לשון השרח להגדה. אביא כמה דוגמאות מתורגמות לתופעה זו.
- הסיפור על חמשת החכמים שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה מוסב בהגדה על חמשת מנהיגי איטליה וגרמניה (מוסוליני, היטלר, גרינג, ריבנטרופ וצ׳אנו), שרקחו את מזימתם המרושעת בלילה. הסיפור מסתיים במשחק מילים על יסוד השרח הערבי:
׳חתתא זאו מלאכי חבלה. / והזזוהום יא סיאדנא. / ורמאוהום פלכושא דצבאח׳(עד שבאו מלאכי חבלה / וטלטלום, הו רבותינו, / והשליכום לתנור השחר [שורות 44-42]). ׳יא סיאדנא׳ הוא השרח לפנייה ׳רבותינו/ והמחבר הפך אותה למעין פנייה אנונימית אל הקורא; ׳פלכושא דצבאח/ שפירושו ׳תנור הבוקר/ הוא משחק מילים על לשון השרח כאן – ׳קריאת שמע דצבאח׳(קריאת שמע של שחרית).
ב. במדרש על ירידת יעקב למצרים נאמר בהגדה: ׳וירד מצרימה – אנוס על פי הדיבור; ויגר שם – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם׳. ב׳הגדה די היטליר׳ מסופר כאן על רומל היורד ממצרים, כשהוא ׳אנוס ונסוג׳(׳מקהור והרבאן׳ [שורה 138]); ובהמשך נאמר: יתעלמו מא נזל גיר לכטייא – / איללא גיר יתגררק פיהא׳(מלמד שלא רק ירד לאבדן, / אלא [גם] שקע בו [שורות 141-140]). לפנינו אפוא שני מקרים שבהם לשון נופל על לשון, הן ביחס ל׳ירידה׳ והן ביחס ל׳שקיעה׳.
ג. במקום אחד חזר המחבר דווקא למקור העברי של ההגדה. במקום מילות ההגדה ׳ובמופתים – זה הדם׳ כתב ׳ובלעזאייב – אזי והדם׳(azi u-hdem [שורה 255]), דהיינו: ׳״ובמופתים״ – בוא וכלה׳. כאן אפוא הלשון נופל דווקא על לשון העברית.
עיקרו של דבר, דווקא ההיצמדות הלשונית הקשיחה הולידה טקסט ססגוני מאוד, אף שיסוד זה נעדר מן ההגדה של פסח לחלוטין.
קד אל־מא, א־ רמי-מנהגי שבועות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
קד אל־מא, א־ רמי
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה
כאמור מנהג ניסוך המים במרוקו נקרא ״אדרמאמי״, אולם השם הנכון הוא: קד אלמא א-רמי ־י, היינו : מנת מים [מדודה], שפוך! אך מאחר וברוב אזורי המדינה, היהודים ביטאו את האות ק כמו שמבטאים האות א, לכן השם השתבש ונהפך למילת ״אדרמאמי״.
אל־ מקחנא־ אל־ באת׳ות׳ו
כדי לשתף את הילדים בשמחה, ההורים נהגו לקנות לילדיהם משאבות קטנות עשויות מפח לבן. במכנאס קראו למשאבות אלו ״אל־מקחנא״ . ביתר הערים, היא נקראה ״באת׳ות׳ו״. בתיטואן היא נקראת ״בוצ׳יצ׳ו״. בכפרים שבהרי האטלאס, השתמשו ב״קרנות״ במקום ״באת׳ות׳ו״ .
ה״באת׳ות׳ו״ היה עשוי בדומה למשאבה מודרנית: בין שתי הטבעות היו כורכים אריג־כעין בוכנה. האריג ספג את המים ועצר בעדו, ורק אחרי פעולת משיכה אחורה ודחיפה קדימה של הידית, הותזו המים מהמשאבה.
בעלי אמצעים לא הסתפקו במשאבות פח לבן וקנו לילדיהם משאבות עשויות פח פליז או גם נחושת. הילדים תפסו ״עמדות״ על גגות הבתים כשהם מצויידים במשאבותיהם ובמאגרי מים על ידם, והתיזו מים ללא הבחנה וללא כל התחשבות, על כל עובר ושב ב־מללאח, בעוד הוריהם ״מסייעים להם״ בשפיכת דליים מלאים גם הם על העוברים ושבים.
ה״שחקנים״ ארבו גם לחתנים ולכלות הטריים אם הזדמנו בשכונה והוריקו עליהם מנות מים בשפע, והללו קיבלו את המתנה בשמחה וגם ראו בזה סימן ברכה לפוריות. היה מקובל, כי אדם שנרטב ממים ששפכו עליו בחג השבועות, לא תבוא עליו רעה או מחלה בימות השנה. כן מייחסים למים סגולה נוראה לרפא חולים. המשחקים הללו היו נמשכים בשני ימי החג משעות הצהרים ועד רדת החשיכה.
הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, 98 : כל מי שנשפכו עליו מים בחג השבועות, שום רעה לא תאונה אליו וכל חולי ומדוה לא יעברו עליו במשך שנים־עשר הירחים שבין שבועות לשבועות הבא״.
טכסי חג השבועות בכפרים
טכסי החג בכפרי האטלאס שונים ממנהגי הערים הגדולות. הטכסים שם, מזכירים את תקופת ימי המקרא בארץ־ישראל. בעלי האחוזות אוספים את תבואתם בגורן, דשים וזורים. הם גם מפרישים מעשר מהשיבולים המובחרות ונותנים לעניים. האחרונים מחכים גם הם בכליון עיניים לחג השבועות כדי לזכות במתנות אלה מאת אחיהם העשירים.
נשות הכפר יוצאות חבורות חבורות לרחבת הכפר ורוקדות במעגל, כשבמרכז מניחות תוף גדול ומתופפות עליו. אחת הרקדניות עומדת במרכז, שרה בערבית או בברברית ויתר חברותיה חוזרות על הפזמון.
הגברים מבלים בבית־הכנסת ובערב לפני תפילת מנחה, קוראים את האזהרות של רבנו יצחק בן גיאת. כל אחד קורא בית, ומי שנופל בגורלו את הבית האחרון של האזהרות, נגרר על־ידי המתפללים ומובל אל מחוץ לבית־ הכנסת, ושם הוא זוכה ב״מקלחת״ קרה וחובה על כל הנוכחים להרטיב אותו מראשו ועד קרסוליו, כל אחד שופך עליו דלי מים קרים. גם ילדי הכפר מתקינים להם משאבות פח קטנות ומתיזים על כל עובר ושב. ערביי הכפרים משתתפים גם הם, ולוקחים חלק במשחקי המים.
יום שני של החג, מוקדש כולו לקריאת תהלים, ומקפידים בו להשלים את כל הספר, כן נוהגים שאחרי כל קריאת מזמור, מדליקים נר, כך שבסוף קריאת כל מאה וחמישים המזמורים שבתהלים, ידליקו מאה וחמישים נרות כנגד ק״ן מזמורים.
לילדי הכפרים יש תוכנית מיוחדת. כל ילדי הכפרים מקימים אגודה המגיעה לפעמים, עד לאלף נפשות, האגודה בוחרת גם ועד, אשר גובה כספים מאת בני הכפר, בכסף שנאסף עורכים חגיגה, ועוברים מבית לבית בכל כפר כשהם מכריזים בקול המולה: ״בעל־הבית! אנו ילדי ישראל, אנו ערבים בעד התורה שניתנה לאבותינו ביום הזה, ענה לקריאתנו והענק לנו מטובך״. כל בעל־בית מקבלם בשמחה ומעניק להם מתנות ותרומות כסף וממתקים כיכולתו. בכסף התרומות קונים בשר, פירות ומשקאות ועורכים חגיגה, בה רוקדים ושרים עד שעה מאוחרת.
יהודי לוב נוהגים להכין לפני חג השבועות, מין שיח בעל קוצים (רמז לסנה שבו נגלה השם למשה רבנו ע״ה במדבר. שמות ג׳) בבוקרו של החג נוהגים לתת לכל ילד שבעה עלים קטנטנים מהשיח הזה, הילד בולע את העלים עם מים שנשאבו מבאר מים חיים הנמצאת בדרך כלל בחצר של כל בית, וזו סגולה ללימוד תורה.
הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסין
הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסין
על נוכחות יהודית מאורגנת מימים קדמונים מעידה כתובת הקבורה העברית " מטרונא בת רבי יהודה נח' מן המאה השנייה או השלישית, שנמצאה בחורבותיה של וולוביליס, שלושים קילומטר ממכנאס. ען הופעת האיסלאם היו ניסיונות לאסלם את היהודים ואת הברברים המתייהדים. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו, אידריס הראשון אף נלחם ביהודים ובמתייהדים וכפה עליהם את האיסלאם.
בראשית המאה התשיעית הפך אידריס השני את העיר פאס לבירת הממלכה ושיכן בה אלפי יהודים כדי להבטיח את התפתחותה. פאס הפכה לעיר ואם בישראל, ודי להזכיר כמה מבניה הגדולים, כגון יהודה חיוג', דונש בן לברט ורבי יצחק אלפסי. הקהילה במכנאס חיה בצילה של פאס, שהייתה מרכז בלתי מעורער של התרבות היהודית.
מכנאס נזכרת בקינת הראב"ע, " אהה ירד על ספרד, בין הקהילות שנפגעו מאוד מידיהם של המוואחדים, שבטים מוסלמים קנאיים, ששטפו את ספרד ואת צפון אפריקה ופגעו פגיעה קטלינית כמעט בקהילות יהודיות מרכזיות.
מנהיג אלמוואחדים, אבו יוסוף אל מנצור 1184 – 1199, אילץ את כל יהודי המאגרב ללבוש את הג'לביה השחורה בעלת השרוולים הרחבים, והיא הפכה לבגד שייחד אותם עד למאה העשרים.
בשנת 1245 נכבשה מכנאס על ידי בני מרין, אחד משבטי הברברים, אשר שלטו במרוקו עד שנת 1465 , ותקופה זו הייתה ליהודים שקטה יחסית, במאה החמש-עשרה התעוררו מלחמות פנימיות במכנאס ובעקבותיהן באו רדיפות דתיות חדשות כנגד ה " כופרים ". גילוי קברו של אידריס השני בפאס ב 1437 שימש עילה לגירוש היהודים מן הרובע העתיק של פאס, ומשנת 1438 ואילך הם חויבו לחיות ברובע מיוחד – המללאח, הגטו המרוקאי הראשון.
במאי 1465 פרץ מרד כנגד השלטון, ועבד אל חאק, הסולטן האחרון משושלת בני מרין 1420 – 1465 נרצח. בזמן המרד התחוללו פרעות עקובות מדם יהודי ביהודי פאס וביהודי הערים השכנות, ומי שלא להימלט נאלץ להמיר את דתו או נטבח ללא רחם. רק הסולטן מוחמד 1471 – 1505, אפשר חנותרים לשוב ליהדותם.
הקהילות היהודיות החלשות הללו הן שקלטו את גל המגורשים מספרד ומפורטוגל בקיץ 1492 בעיקר קהילות ערי החוף ופנים הארץ. רוב היהודים , כ 20.000 פליטים פנו לעבר פאס, משום המוניטין שיצאו למלומדים שבה וכלכלתה הפורחת . ב 1493 וב 1494 התמקמו מגורשים רבים בקהילה הקטנה של מכנאס, וגם כאן היו במהרה לרוב ולבעלי מעמד והשפעה.
מכנאס מילאה תפקיד חשוב מאוד בתקופה השבתאית. היהודים במרוקו, אשר הושפעו עמוקות מפורענויות הגלות ומהלהט המשיחי של קבלת האר"י, כמו אחיהם בקהילות רבות, קיבלו בהתלהבות רבה את היומרות המשיחיות של שבתאי צבי ( 1626 – 1676 ). אלישבע אשכנזי, הרב השליח מירושלים, מצא במרוקו קרקע פורייה להפצת רעויונותיו ותורת בנו, נתן העזתי, נביא השבתאות.
במרוקו כמו במקומות אחרים, המשיכו חסידי השבתאות להאמין במשיחם גם אחרי שהמיר את דתו לאיסלאם ואך לאחר מותו. ב 1673 התעוררה במכנאס הלהבות משיחית חדשה. צעיר נבער, יוסף אבן צור, " התנבא " על שיבתו של שבתאי צבי ב 1675. גם לאחר שהתבדה המשיכו הנוהים אחריו להכריז על השיבה שתהיה ב 1715 ואחר כך ב 1725. בסופו של דבר השבתאות הלכה ודעכה, אך שנותרו ממנה שרידים ושקעים בתודעה הכללית ובמסורת העממית.
בראשית המאה השמונה-עשרה נהנו יהודי מרוקו מיציבות פוליטית ומביטחון יחסי תחת שלטונו של הסולטן מולאי איסמעיל ( 1672 – 1727 ). איסמעיל בחר את העיר מכנאס כבירתו ומעמד זה איפשר לעיר לשגשג מבחינה כלכלית ורוחנית ואיפשר לקהילה היהודית שבה להפוך למרכז של תרבות יהודית. עם זאת, עדיין היו היהודים כפופים למיסוי שרירותי ומרושש של הסולטאן ושל נציגיו ונתונים לחסדם של מתפרעים מן המשמר השחור המפורסם, שהמלך הניח להם לבצע מעשי ביזה מעת לעת. במעשי הביזה האלה נבזז המללאח של מכנאס ב 1704 וב 1720 .
מותו של מולאי איסמעיל ב 1727, השנה שבה נולד רבי דוד חסין, הכניס את מרוקו לתקופה של אנרכיה שנמשכה כ 30 שנה. ימי עלומיו של הפייטן הושפעו מן השנים האכזריות הללו שפגעו מאוד ביהדות מרוקו. כל טוען לכתר פגע קשות באוכלובייה היהודית וכילה קהילות שלמות. המשמר השחור שנותר ללא מנהיג עשה ככל העולה על רוחו ושדד את צפון המדינה. ב 1728 בזז המשמר השחור את כל העיר מכנאס ובמיוחד את המללאח חסר ההגנה, ו 180 יהודים נטבחו.הועתק לתרבות מרוקו 22/03/08
ב 1757 עלה לשלטון הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללאה והוא שם קץ לאנרכייה. ההיסטוריונים ממרוקו מעלים על נס את חכמתו של סידי מוחמד, האדריכל האמיתי של מרוקו המודרנית, אשר ידע לכפות על הצבא את מרותו ולהביא את השבטים לציינות מוחלטת. יעקב משה טולידאנו מציין שהוא קירב איליו יהודים רבים והפקיד בידיהם תפקידים בכירים בממשלתו.
אבל גם אם היה סידי מוחמד פחות אכזרי מקודמיו בתפקיד, הוא מתואר כתאב הבצע הגדול מכולם והשרירותי מבין כל השליטים. הוא שלט בחיי נתיניו וברכושם.
היהודים סבלו מן הדיכוי הזה מאוד, כפי שמאשרים כותבי הכרוניקות מבין הרבנים או נוסעים אירופים שעברו במדינה. סבל זה עולה גם מתלונותיהם של פייטנים בני אותו זמן, כגון שלמה הלוי חלואה ודוד חסין משוררינו, המבכים את גורל עמם המדוכא והמשועבד, קרבן העריצות והאכזריות.
היהודים סבלו מהשפלות שונות, הם חוייבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס הם היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה ומראכש הם נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי וחויבו לחלוץ נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים.
היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטאן והאיסור הזה נשאר בתוקף עד שנת 1858. נוסף לכך נאלצו היהודים לבצע את " הסוכרה ", היא חובת עבודות המלך, שלא היה ניתן להשתחרר ממנה, אפילו תמורת תשלום. מדובר במיני עבודות משפילות שהוטלו עליהם בכל עת ואף ביום השבת. כ "דימים " ( בני חסות ) היו היהודים הזכרים חייבים לשלם לשליט את מס הגולגולת, ה " ג'יזיה ", מדי שנה בשנה. במקום שהמס לא נגבה במאורגן באמצעות הקהילה היהודית, לוותה הגביה במעשים קשים ומשפילים במיוחד.
נוסף על מס הגולגולת והמסים הרגילים, הוטלו על היהודים מסים ממסים שונים ומשונים, קנסות אישיים וקולקטיביים, עיקולים והחרמות בלא סיבה, ולא אחת נאלצו לשלם שוחד בסכומים נכבדים, על פי הצרכים או תאוות הבצע האין סופית של נציגי השלטונות
וכה דבריו מילה במילה: חלום חלמתי-המלאך רפאל בן מאמאן זצוזק"ל
וכה דבריו מילה במילה:
חלום חלמתי
ליל ה' ח' לתמוז שנת כסא כבוד לפייק ה"ה מהאלף הו' ואני בחלומי הנני עומד בבקעה אחת, מתבודד בענייניה ופעולותיה, והנה איש אחד בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי מן העפר הזה יהיה מים. ואען ואוסר למה זו תמיה, מקרא מלא הוא: ״ויך את הסלע ויצאו מים רבים", ושנוי בכתובים: ״הן הכה צור ויזובו מים". ויאמר אלי אחרי אשר הודיע אלקים אותך את כל זאת, ואם ידעת כי מן המים
הערותיו כפי שנכתבו על ידו בצירי הגליון, וקראם: ״ופותר הן אתי״.
[1] כי מן העפר הזה: יצאו מים, צא ולמד ממלאכת הבורית.
[1] כי מן המים ההנז יהיה עפר.• פי' ע"י בישול.
ההם יהיה עפר, ואומר זו לא שמעתי ואני מאמין שיהיה, ואם ככה את עושה, אין נבון וחכם כמוך. ויאמר אלי: אתה הוא פלוני, שאומרים עליך ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו, ועדיין לא הגעת אפילו לרועה בקר, והלא משנה ערוכה: הסתכל מאין באת, מטיפה סרוחה, אני בתוך המראה והנה המים היו לעפר עז כשלג, ואשתומם על המראה. ויאמר אלי: איש חמודות, הבן בדברים אשר אנכי דובר אליך, כי עתה שולחתי אליך, ובדברו עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד, ויביא ידו בחיקו ויוציאה, והנה אבן הזוחלת שרופה בידו ופניה כצורת נחש, ואברח מפניו, ויאמר אלי: שלח ידך ואחוז בזנבו, ואשלח ידי ואגע בזנבו ויהי לאבן הזוחלת בידי, ויאמר אלי: קח לך אבן הזוחלת הזאת, ומן העפר אשר ראו עיניך ותנם אל תיבה ארוכה ובא במשפט אתם בתנור עשן ולפיד אש תחתם שש שעות רצופות כי כן משפטם נחתם. ואתנה אותם אל התיבה כאשר אמר אלי, ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת מה משפט צורת הנחש אשר ראית ומעשהו כבר ידעת כי נחש עפר לחמו ועל דרך הרמז צא ולמד מאיילה שרחמה צר וכשכורעת לילד צועקת והקב"ה מרחם עליה ומזמין לה נחש ומכישה בבית הרחם ורחמה נפתח. ויהי כאשר שלמו ימי פקודת משפטם ואפתח את חלון התיבה ואמצא והנה הכל נמס והיה למים חיים. ויאמר אלי: קח לך צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן העפר אשר ראו עיניך, וכן המים החיים, ובנה עליה בירה גדולה זכה וברה, ואעשה כן. ויאמר אלי: הט אזניך, ולבך תשים לדעתי, עוד תשוב ותראה נפלאות. ואראה והנה תנור עשן ולפיד אש8 מתלקחת תחת הצנצנת והבירה אשר עליה ותבער בם ימים אחדים, אשר קרשו המים אשר בתוכה ויהיו לעפר עז כשלג, ויצמח הי אלקים מן העפר עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים בתוכה גנוז ומשומר למחכה, ואקרא בקול גדול ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ויאמר אלי האיש: הטבת לראות ואשא עיני ואראה והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לשלשה ראשים. ויאמר אלי האיש: בין בדברים והבן במראה כי רבים מן המשכילים יכשלו לצרוף ולברר וללבן. ובדברו עמי כדברים האלה, נתתי פני ארצה ונאלמתי, ויגע בי ויחזקני ויאמר אלי: אל תירא איש חמודות, שלום לך. ובדברו עמי התחזקתי ואומר: ידבר אדוני כי חזקתני, ויאמר אלי: קח לך אמר אלי ואתנם אל תוך הצנצנת ותנור אש בוער תחתיה וימס האילן ויהי למים.
וירע בעיני מאד ואבכה ואתמרמר על איבוד האילן. ויאמר אלי האיש: אל ירע בעיניך, עוד ישוב ויפרח כבראשונה. ויעברו ימי בכיתו, ויגדל האילן הלוך וגדל כאשר אמר אלי. ויאמר אלי האיש: שוב קח לך מלא העומר מים מן הראש השני ושליש העומר עפר מן העפר אשר ראו עיניך ותנם בצנצנת ועשה לה כמשפט הראשון אשר הראית, ואוסר: אהה אדוני, ייכתב לשוב ממחשבתו, כי איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתו, פרחיו וציציו. ויאמר: לא, כי כן תעשה. ואעשה כן. וימס האילן ויגדל כבראשונה. ויוסף דבר אלי עוד האיש לאמר: קח לך מלא העומר מים מן הראש השלישי, ושליש העומר עפר אשר ראו עיניך, ותן בצנצנת ועשה לה כמשפט הראשון, כי כן משפסו נחוץ פעמיים שלוש עם גבר, ואעשה כן וימס האילן. ויהי אחרי כן ויגדל, וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד יותר סכל אשר לפניו, ויהי האילן נחמד למראה, ותמה הוא לעיניים, ואשמח מאד על המראה. אני טרם אכלה לספר מעוצם האילן ותוקפו ויופיו והנה חכם אחד פילוסוף ארכו אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה, בא ויאמר אלי: הלא ידעת אם לא שמעת כי ביצת בר יוכני נפלה על האילן, ותשחיתהו ותפילהו ארצה ואלך ואגידה אל האיש אשר נראה בראשונה במראה, ויאמר אלי: אל תירא, כי אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח, ועשה קציר כסו נטע, אך חזק ואמץ, ולך קח לי משם מן האילן חלק מחלקיו והביאהו אלי והשאר הניחהו שם בתוך הצנצנת ושב ורפא לו.
כשומעי הדבר הזה ואעוף בעולם בטיסה אחת, מיכאל באחת, ואלכה אל האילן חלק מחלקיו הבאתי אליו והשאר הנחתיהו שם בתוך הצנצנת כאשר אמר אלי. ויאמר אלי: הנבא בן אדם על האילן אשר בצנצנת ואמרת אליו: הנני אליך האילן הגדול הרובץ בתוך הצנצנת, הנה שברתי את גאון עוזך ורום לבבך, ולא נכנעת ספני, לכן הנני מביא עליך מבול לשחת ושחתך, ונבאתי כאשר צוויתי ויהי המבול על האילן ששה ימים, וימח את האילן ויהי לסים, ויוסף עוד האילן הכבד את לבו, ויהי ביום השלישי השישי" ויאמר אלי האיש: הנבא בן אדם ואמרת אליו: הנני נשפט אותו בתנור עשן ולפיד אש מתלקחת. ונבאתי כאשר צוויתי, והנה תנור אש מתלקחת תחת הצנצנת, וירתחו המים אשר בצנצנת עד עלתה רתיחתם השמימה, כי נכנסה בהם אש רותחת, וישרפו את האילן ויצרפו את עפרו כצרוף כסף הטוב, והיא הנשמה שבו, והביאו עמהם והעלוהו עסהם, וחילק עץ הדעת טוב ורע, שהוא הגוף והנפש, הורידו אותו לתחתיות ארץ, וישכב וירדם. ויהי אך יצא יצאתי לטייל בבקעה, ויסתר האיש מנגד עיני, ואבקשהו ולא נמצא, ואעתר אל הי ואוסר: אהה הי אלקים, איש האלקים אשר שלחת יבא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לפגר המת הזה להחיותו, וישמע הי בקולי, ויבא איש האלקים ואני יושב בבקעה ואומר אליו עתה יבא דבריך, מה יהיה משפט הנער הזה ומעשהו, ויאמר: הגישה לי כלי ואגישה לו את הכלי ויער את המים הרוחניים שבצנצנת אשר הנשמה בהם אל תוך הכלי וישכן מקדם לכלי את להט החרב המתהפכת לשמור את מים החיים , וישאר הגוף והנפש בתוך הצנצנת, ויאסר אלי:
בן אדם, הנה שני דייני גזירות אלו שניהם אוחזים בטלית, זה אוסר: אני לא פעלתי און, כי הנפש החיונית היא הפועלת אם טוב אם רע, והנפש אוסרת: כי הגוף החומר העכור הוא הפועל, כי הנפש לבדה טובה היא, ומן הטוב לא יצא כי אם טוב, לכן כה תעשה להם לטהרם, קח נא את שתיהם, הגוף והנפש, דוגמת החיגר והסומא, ובא במשפט אותם בתנור אש תחתם עד אשר תפריד ערובתם, ואעשה כן, ואתנם בתנור אש ויקבלו עליהם את הדין, ואביט אל תוך הצנצנת, ואראה והנה הנפש מבצבצת ועולה מתוך הגוף, ותעל ותשב על גבי הגוף, כמלכת שבא במלכותה, זכה ונקיה, לבנה ברה מאירה כישפה בעייש זוהרת, והגוף חשך משחור תארו עמד כעב שחורה תחתיה מושחרת ואליו קרא משורר בכתר מלכות ועטרת, ותחתיה תעמוד הבהרת. ויאמר אלי האיש: הנה הראיתיך בעיניך יום הדין הגדול ותחיית המתים, ועתה בא ואראך עולם הבא, הארץ החדשה אשר אני עושה, צדיקים יושבים בה ועטרותיהם בראשיהם, נהנים מזיוה ואורה כאוכלי המן במנוחה, ונסו יגון ואנחה. ואומרה: אמצא חן בעיני אדוני, ויאמר אלי: קח את הגוף השחור ונטה את ידך עליו והשליכהו באחד הגאיות ובאחד הפחתים כי הוא שאור שבעיסה המעכב, וקרא עליו את הקריאה בקול גדול ובפה מלא, ואקח אותו ואשליכהו ואקרא עליו את הקריאה, כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה, ויקח האיש את הנפש הזכה הברה המאירה, ואת חלק האילן אשר הבאתי אליו בטיסה אחת אחר נפילת ביצת בר יוכני ההדורה, וישימם בכף מאזנים, ויהי משקלם בין שניהם משקל כוכב אחד עדי עדיים, ואתן אל הצנצנת אל תוך הנפש ותהי לו לארץ קדושה וטהורה, ואת חלק האילן אשר הבאתי אליו בטיסה אחת, זרע בתוכה לברכה, ערוכה בכל ושמורה, וישא עיניו וירא את הכלי אשר בו המים החיים אשר הגשתי אליו, וימצא בו זי כוכבי לכת עם ראש התלי, וזנבו קבועים בו, ויקח מהם את שבתאי ואת צדק ואת כוכב, ויחברם שלושתם כאחים בהתאחדם, ודמות פניהם פני אדם, וישק בהם את האילן השקאה רבה בלב שמח ובקול ערב.
וימח האילן וכל אשר בתוכו חזר שחור כעורב. בראותי זאת צעקתי בקול צירים וצרה, עד נתפקקו כל חוליות שבשדרה, קראן לי מרה, סבור הייתי לראות האילן בעליזות, ועתה בשל מי הרעה הגדולה הזאת. ויאמר אלי האיש: הקשית לשאול דבר הנפלא מעין כל הדורות, אין לך עסק בנסתרות. ואומר: דבר אדוני, כי שיח וכי שיג יש לי, וכל רז לא אניס לי. וישיבני, אם ידעת, אומרם האי שחור אדום הוא אלא שלקה, אז תבין הסוד דקה מן הדקה. כשמעי דבריו, פתחתי פי בשיר וחדוה, שחורה אני ונאוה. אני הרם אכלה לדבר, ושירים לחבר, וחילים אגבר, והנה האילן גדל, וסכל אילנות האדמה נבדל. ויצעק, בו תהיה לעשיר כל דל. נשאתי עיני למאיר לארץ ולדרים וברכתי בשמחה, בחירות ודרורים, ברוך משפיל ומרים. בנשאי עיני, ראיתי הלבנה במילואה, מאירה כאראלים ותרשישים, וברכתי ברוך מחדש חדשים, וחשבתי לראות השמש בתקופתה, ובראיה אחת אגיע אל תכליתה, ואבוא עד מגמתה, ואומרה אנסה נא באחת הכוכבים הנשארים, ואקח את מאדים ערץ הגבוהים, ואשליכהו על האילן בשמחה ובשירים, ובהגיעו אל האילן, מחה את האילן, והחזירהו מי רוש, ואתפללה עליו ויקרוש, ואתן עליו את חמשה כוכבים הנשארים, אחת בכל פעם במספרים ספורים, בגזירת יוצר הרים, ובכל פעם היה נמס וחוזר למי רוש, ואתפללה עליו ויקרוש, ובכל פעם ופעם כשנקרש, היה מתהפך לגוון מחודש, בגזירת שוכן שמים, ויהי לזהב פדויים, ואתן שבח והודאה אל המרומים, על כל ברכה ותהילה, אשר הביאני אל המנוחה ואל הנחלה, אסרתי: אעבוד הי באוני והוני וחילי, והי אלקים יעזור לי, ואעבוד את הי ביראה ובכוסף, כי בצל החכמה בצל הכסף, כי במה עבד כמוני אל אדוניו יתרצה, הלא ברצי, ויש לי אח נחמד, שמו רמוז בלבנה האיומה, יאיר כאור החמה, יעקב מלא מאור נוצץ, וסלעים מפוצץ, ולבנה לשמש מהפך, ומחלים, הקטן יהיה לאלף, הוא החלימני, ועד כה הביאני, וברוך השם אשר בדרך אמת הנחני.
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
ר׳ אברהם אוחיון(אימין תאנות)
- נמסר לי על־ידי ר׳ דוד סוסאן בעת ביקורי בקזבלנקה במאי 1981. הוא אחראי כ־ום על קברו של ר׳ דוד ומשה במרוקו ומכיר היטב קברים קדושים רבים.
ר׳ אברהם אזולאי(מראכש)
לפי בן ־נאיים, הרב נפטר אחרי 1735 והוא מביא מסורת מפי יהודי מראכש המאשרים שהוא נפטר ב־1741. הרב אזולאי עסק בקבלה וידועים פירושיו על ספר הזוהר. היה כותב קמיעות לחולים והיה מלומד בניסים.
- ״הרב אזולאי והתלמידים שלו. ליד קברו יש עץ גדול שצלו הגדול מכסה את המציבה. אני זוכרת שנשים יהודיות נהגו להשתטח על קבר זה והיו תולות, כן תלו, היו קורעות. היו תולות בחתיכות בדים את כל המחלות מהן סבלו על העץ הזה, כדי שתקבלנה תשובה מהצדיקים״.
- סיפרה גב׳ חנינא א׳ (מראכש).
13 ר׳ אברהם אזולאי(איגיניסאין)
מכונה גם מול אִימִיתְכּ. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. לפי המסורת מוצאו מארץ־ ישראל והוא מזרעו של החיד״א.
- ״באיזור בו קבור ר׳ אברהם אזולאי יש הרבה עצי חרובים וכן ״דום״ – עץ תמר – הערבים נהגו לקטוף אותו ולעשות סלים, אבל אף מוסלמי לא יכול היה לנגוע באלה שצמחו ליד הקבר של הקדוש, שם היו אנשים מדליקים נרות, והנרות נשארים דולקים. פעם אחת, מוסלמי בזמן מלחמת העולם השנייה, קטף את הדום והביאו הביתה. בערב התחיל לרעוד ולצעוק. הביאו את ה״טולבה״ – כך נקראים התלמידים הלומדים במדרשה דתית אצל המוסלמים – ולא יכלו לעשות לו שום דבר כדי להקל עליו. הוא צעק ואמר שהוא מקבל מכות. הם לא ראו. בחצות הלילה היה צועק. בא הקדוש ר׳ אברהם אזולאי [בחלום] ואמר לו: אתה יודע מי אני ? ענה: מי אתה ? אמר לו: אני פלוני. היו קוראים לקדוש הזה מול אימיתכ. אז המוסלמי ביקש רחמים מהקדוש. אמר לו הקדוש: למה קטפת את ה״דום״ מן המקום ? כל האנשים נמנעים מלעשות זאת, ואף אחד לא שם ידו בדום ואתה העזת? אמר לו הקדוש: שמע ממני מלה אחת. אתה תחזיר את הדום למקומו ואתה תלך לפלוני בן פלוני. תן לו שחיטה ותן לו כל מה שיבקש ממך. אם אתה תעשה זאת, מה טוב, ולא, אני אחסל אותך.
הקדוש רצה להראות דרך המקרה הזה את מעשיו בכל העולם, ואפילו ביקש הקדוש שהמוסלמי ימסור לכל האנשים את מה שקרה. ענה בסדר, אני מבקש סליחה מאלוהים. הקדוש שלח את המוסלמי אלי כי אני הייתי הפקיד של הקדוש. הייתי עורך שם הילולה וסעודות מדי שנה בשנה, בליל ראש חודש אלול. כך מסרו לנו הראשונים לעשות, שבראש חודש אלול יש להכין סעודה והילולה לקדוש. למחרת, הגעתי מבית־הכנסת, באתי לחדר ומצאתי את המוסלמי ליד הבית עם חמורו. הביא בצד אחד של האוכף את השק של הדום ובצד השני כבש. דפק [בדלת], אשתי יצאה.
שאל איפה פלוני? ענתה שאני בבית הכנסת. חיכה עד שהגעתי הביתה. נכנס. שם את ידיו מאחורי גבו – זוהי תנועה אופיינית לכל אלה שבאים לבקש מחילה מהקדוש – והתחיל לבקש רחמים. סיפר לי, והשאיר לי את השק בבית. אמרתי לו: לא ! ספר לי מה קרה לך? הוא סיפר את כל מה שקרה לו ומסר שהקדוש שלח אותו אלי כדי שאעשה ״מערוף״. – כוסכוס. מאכל שמכינים לאכילה במקום הקדוש – אמרתי לו שצריך להביא ארבעים ק״ג חיטה, ארבעה ליטר שמן כדי לבשל, ועשרה בקבוקי מחייא. המוסלמי אמר שזה הרבה. עניתי לו שזה לא הרבה, ושזה לא יספיק להם, כי כל יהודי המלאח יצטרכו לאכול את המאערוף, ושאני לא ביקשתי ממנו מאומה. אמר טוב. הנה החיטה. אבל קנה את המחייא, וביום רביעי לאחר השוק אביא לך את הכסף. הסכמתי.
הביא לי חיטה. ייבשנו אותה. באו יהודיות ורחצו את החיטה. טחנו אותה. דחיתי את הסעודה מיום חמישי ליום ששי. בקשתי שיחזיר את השק של הדום למקומו, ליד הקדוש. השק הזה נשאר שם עד היום בו עלינו ארצה. אף אחד לא יכול לשים את ידו. המוסלמי סיפר את כל מה שקרה לכל מוסלמי המקום. ביום הסעודה בא בעצמו. הזמנתי אותו שיבוא. נתתי לו לחם עם שמן. אכל את זה בבית־הקברות והלך. שכחתי לספר לך שביום השני גם קרה לו מה שקרה לו בלילה הקודם אבל עם פחות כאבים. המוסלמי אמר לקדוש שהביא [את הדברים]. הקדוש ענה: לא הבאת את הכל. לא השלמת, עליך להשלים. ולכן בא להשלים. זה קרה בימי״.
קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם נכללים שלושים ושישה קדושים
בקבוצה של קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם נכללים שלושים ושישה קדושים:
סידי מול ברז
ר׳ אברהם בךשוקרון(סידי מוחמד בן־שוקרון),
אירהיר איזיד,
ר׳ דאווד כהן(סידי מוחמד סאהליי או סהול),
חזן די תירהרמין,
ר׳ יוסף ק־שמעיה (סידי יוסף אל־ חאג׳),
ר׳ יוסף הגלילי,
ר׳ יחייא בן דוסה (סידי יחייא בן יונס),
ר׳ יחייא בן־יוסף (סידי סייאח)
ר׳ יצחק בךסלימאן,
לאלה ספיה,
לאלה קאפיה,
לאלה תאקרקוזת,
מולאי יעקב,
מולאי סדרה,
מולאי תאביה,
מול בגי בגי(סידי בו איברירהאן),
סידי אירהרם נדוידהן(סידי איגרם אידוויד),
סידי בו־דהב (סידי בו־אדהם),
סידי בו־לאנוואר,
סידי בועיסא וסלימאן,
סידי בליוט,
סידי בראהים (סידי ברהאם),
סידי הארון,
סידי חמאד אל־כאמל,
סידי מהאסר,
סידי מוחמד ובלקאסם,
סידי מוסא וסאלח,
סידי מכלוף,
סידי עבוד,
סידי פתאח בן־סלימאן,
סידי רגית (סידי רהית),
סייד אל מרהירהא (סידי עבד אל־מאלכ),
ר׳ עלי בן־יצחק,
צדיק קלעה אל־מגונה,
קבור שו ור׳ שלמה בר־ברירו.
היהודים, כאמור, ביקרו אצל קדושים מוסלמים הן בגלוי והן בסתר, כשהמוסלמים לא אפשרו להם להיכנס, אך אין ספק שהיקף התופעה קטן מזה הקיים בקרב המוסלמים לגבי קדושים יהודים. יחד עם זאת, מעטים מאוד המקרים בהם לא מייחסים היהודים ״מסורות״ יהודיות כל שהן לגבי אותם קדושים מוסלמים. עצם סיפוח קדוש יהודי על־ידי המוסלמים כשיהודים המשיכו להעריץ אותו קדוש, וכן התערבותם של מוסלמים בקרב מבקרים יהודים אצל קדוש יהודי, עוררו מגמה זו. זוהי אחת התוצאות של קיום משותף במשך מאות בשנים.
הערות המחבר : וואנו מביא 31 קדושים שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם, מהם עשרים ושניים נכללים ברשימתנו זו, ותשעה נמצאים ברשימה הקודמת של קדושים יהודים שהמוסלמים מעריצים אותם. לאלה תאקרקוזת מופיעה אצל וואנו בין קדושים מוסלמים שיהודים נזקקים להם. אין ספק שמחקר יסודי על קדושים השייכים לקבוצה זו יגלה, כמו בבדיקה שערכנו לגבי ר׳ דניאל השומר אשכנזי, שרובם ככולם יהודים.
הדבר נכון גם לגבי קדושים ששתי הקבוצות טוענות לבעלות עליהם והקבורים באיזור מוסלמי.
יש לבדוק לפי דעתי השפעות בינרתיות במישור זה. אציין כאן מקרה מעניין ולא ידוע הקשור לר׳ שלום מויאל, רב מרוקאי שיצא בשליחות רבנית לברזיל ונפטר שם במנאוס ב־1910. הוא נהפך לקדוש ונערץ הן על־ידי הנוצרים, הרואים בו קדוש משלהם, והן על־ידי היהודים. והנה עדות של נשיא הקהילה היהודית במנאוס ושל החזן ומנהל בית־הספר המקומי, במכתב ששלחו לסגן השר א׳ מויאל נ־ 7.10.1976 יחד עם תמונות של הקבר:
"… Cumpre-nos informar-lhe o seguinte:
Rav Muyal encontra-se sepultado no Cemitério Público de Manaus desde 1910 Naquela época ainda nao havia cemitério israelita e foi providenciado um muro para separar seu túmulo dos demais. Com o passar dos anos a sepultura de Rav Muyal tem sido venerada pelo povo da nossa cidade como a de um santo, estando sempre repleta de flores, velas, pedras, etc…, como prova de promessas e grabas alcanzadas, inclusive com lápide inscrita em volta de seu túmulo, como mostram as fotos anexas. Com a aquisi^áo do cemitério judaico, foi nosso pensamento transladá-10 para junto aos nossos e ficamos temerosos e passiveis de enfrentar problemas, nao sob o ponto de vista legal, porém sob o aspecto social do povo de Manaus, que poderia ofender-se de varias maneiras, com a disc1imina?ao do local do túmulo, por eles táo venerado. Acharaos por bem conservá-lo onde se encontra atualmente. Parece-nos, inclusive, uma bengao divina a permanencia da sepultura de Rav Muyal em nossa cidade, onde os que professam a religiao judaica sao bem queridos pelo povo, sem nunca ter havido problemas, já que os. israelitas possuem inclusive um santo popular, venerado por todo o povo de Manaus em seu Cemitério Público."
היהודים ביקרו אצל קדושים מוסלמים בטנג׳יר אצל לאלה ג׳מילה, סלע גדול ליד חוף הים, שם ביקרו נשים יהודיות עקרות יחד עם נשים מוסלמיות: בסאלי אצל סידי בל עבאס ואצל סידי בו־חאחה; ברבאט אצל מולאי אל־מקי בן־מוחמד, סידי עלי בו־ארחה וכן אצל סידי מכלוף, יהודי שהתאסלם ונהפך לקדוש אצל המוסלמים: בקצר אל־כביר אצל סידי עלי בו־גאלב, וליד צפרו במעיין של סידי אלי בו־סרין: באימידר, באטלס המערבי, הלכו היהודים לסידי אל־קוש ובעמק אנסגמיר, באטלס המזרחי, הירשו המוסלמים ליהודים לבקר אצל סידי עאייש רק מאז הכיבוש הצרפתי; בפלוש, ליד דבדו, ביקרו היהודים אצל סידי עלי בלקאסם: באלואנה, באותו איזור, אצל סידי עבד אלמאלכ, ובתמימי, צפונית לתאפילאלת, אצל מולאי בראהים בן בו־ללאל. אצל הקדוש סידי רחאל ביקרו היהודים בסתר כי המוסלמים לא נתנו להם להיכנס.
אחת המסורות היהודיות קושרת את הקדוש למשרת מוסלמי המשמש כשליח או כעבד של הקדוש, לפי הטרמינולוגיה המקובלת. עבד זה מלווה את הקדוש בכל נסיעותיו ודואג לצרכיו והוא קשור לאדונו בכל נימי נפשו. לפעמים הוא העד היחיד בשעת פטירתו של הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה ור׳ חיים בן דיוואן.
פדיון שבויים תקצ"ה- 1835-קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה
תעודה מספר 4 תקצ"ה. 1835.
אלופינו מסובלים עמיתינו בתורה ובמצוות אחינו אנשי גאולתנו עם אלוקי אברהם קהילת קודש ונבחר אשר בצפרו יע"א ועטרותיהם בראשיהם, המה מלכיה ושריהם, החכמים השלמים הדיינים המצוינים גדולים ועצומים רבני אלפין יושבי כסאות למשפט ועל צבא יקר רוח איש תבונה, עומד בפרץ נשיא אליהם הנגיד המעולה ענף עץ אבות, רודף צדק וחסד כבוד הרב יצחק אביטבול ישצ"ו.
כולם כאחד יעמדו על הברכה, המשולשת בתורה שמורה וערוכה, אתה ה' תשמרם, כצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו בזמן קריב אמן כן יהי רצון.
מראש שוורים כפלינן שלמא למלכי על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון אתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום מאדון השלום, כי״ר.
קול האות להודיע ולהשמיע במרום קדשם מאשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו לקהל ועדה מישראל אשר היו בתינמלין כי ביום ה׳ יד׳ לסבת ארמלתא דהאי – עיין תענית ו': והכוונה שנה שלא ירדו בה גשמים – שתא חנם נמכרתם לפמ״ה שפך ה׳ חמתו כילה חרון אפו בהם ויגדל עונם מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע מעין חורבן ירושלים כי יותר ממאה נפשות שהיו בה נמסרו ביד אדונים קשים משנאי ה׳ ועבדיו אשר להרג להרג ואשר לשבי לשבי אנשים ונשים בחורים ובתולות זקנים עם נערים עוללי טפוחים הלכו שבי לפני צר ונדחפו בין מוכרים וקונים והנה באה ונהייתה כת ראשונה מהם למחנה אלהים זה ע״י אלסרפא שלשם שקנאום מיד השנאים א׳ מעיר ושנים ממשפחה שמנה עשר נפשות גדולים וקטנים אנשים ונשים וטף והביאום למחנינו זה ערומים יחפים רעבים גם צמאים חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות ועמדו בני קהלנו ישצ״ו ישלם ה׳ פעלם ופדאום מידם והלבישום והאכילום וקבעו להם מזונות מדי יום ביומו איש וביתו כי שוטטנו בבתים ובחצירות בשוקים וברחובות וגבינו איש כמסת ידו מתוך הדוחק וחסרון השפע לא נעלם מכם.
הערת המחבר : השם תינמלין לא מצאתי בגיאוגרפיה מרוקאית ויכול להיות שהכוונה על Ten-Melle העיר הידועה של al-Mahdi ibn Tumart ר׳ דוד קורקום לאופי יחסם של שליטי האלמוחדין ליהודים ציון 1967 עמי 137—160.
עוד זה מדבר והנה באה כת אחרת כ״ד נפשות ועמדנו ודיברנו עוד על לב בני קהלינו ואזרו היל עוד ופדאום והאכילום ככל אשר עשו לראשונים, אנחנו טרם נכלה גביית כסף הפדיום הב' והנה באה כת שלישית כד׳ נפשות אחרים ולא עצרו חיל בני קהלינו עוד ונתרשלו ידיהם אפי׳ להכניסם לעיר ונשארו כחצי יום לחורב ולקרח נטושים על פני השדה ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל עד אשר קמנו ונתעודד ודיברנו על לב הקהל בדברי פיוסים וניחומים להכניסם לעיר לפחות ולקדמם בלחם ובמים ולכסות מערומיהם עד נראה איך יפול דבר בענין פדיונם כי ראינו כי כבד המשא עליהם ובפרט בזמן הזה שכלתה פרוטה מן הכיס וכל בעלי מלאכות ירדו לטמיון ממש ורבו המקבלים על הנותנים. גם ידענו כי כבד הוציאו עליהם זה כשתי שנים עד הפדיון הב׳ הנז׳ ועד בכלל קרוב לשש מאות מתקאלים ואלה הצאן מה יעשו עוד וכבר נגזזו ונחלבו גיזה וחלב לא פעם ולא שתים בפדיון הקהלה הזאת מיד נושיהם ומיד שוביהם ומקנת כסף מאת בן נכר, ולכן דיברנו על לבם בפעם הזאת לאוספם הביתה לבד ואנחנו נחלץ חושים לשלוח לאחינו השכנים והקרובים אלינו אנשי פאס ואנשי צפרו ישצ״ו, להשתתף עמנו בצרה זו ובמצור. רבה כזו ולפדותם בפעם הזאת מיד קוניהם כי אנשים אחים אנחנו ואח לצרה יולד וכל ישראל חייבים לפדות שבוייהם והקרוב קרוב קודם, כל זה דברנו אליהם וקבלו והכניסום ביום הגשם ונשיאים ורוח אשר עבר בשבוע שעבר וגמלום כל טוב כאמור, ומיד שהכניסום באו אלסרפא המביאים אותם ותבעו לנגיד ולבדי״ץ ויחידי הקהל לפרוע להם דימי מקנתם שהוציאו עליהם כי טענו שמשהכניסום ושאלו למביאים בכמה קגאום והראו להם חשבונם הרי קבלו לפרוע, ונשארו הנגיד ויחידי הקהל מטפסים ועולים לפני השופט והשרים ולא עלתה בידם ולסוף נזקף עליהם בערכאותיהם סך ג׳ תקם— דמי מקנתם מיד השבאים ליד אלסרפא, ועוד לא יספיק הוצאות להאלסרפ׳א בשכר הבאתן ושאר הוצאות שיצאו בעליה לירידה עמהם סך תקם — ב״ה סך ד׳ וקבעו להם זמן הפירעון לשלשה ימים שהיום הזה שאנו עומדים בו ראשון לחשבון עונות20 ולא ידענו מה נעשה ואנה נפנה לעזרה.
לכן אמרנו נבוא העיר אוזן אחינו בני בריתנו המה רום מעלתכם לצאת לישע לעזרת ה׳ בגמרים ולסייע עמנו בדבר מצוה רבה כזו ולפרוע אתם וקהל פאס ישצ״ו דמי הפדיון הזה הג׳ כי כבר אנחנו עשינו מה שמוטל עלינו לא פעם ולא שתים, ואם תאמרו לסייע עמכם גם בפעם הזאת נעשה ונשמע, ובחסדיכם בטחנו שלא ליזקק לכך, וכבר היה עם לבב אלסרפא הנז׳ בראותם כמה הרפתקי דעדו עלן עמהם בפעם הזאת להוליך את השבויים השלישים הנז׳ למחנה קדשיכם ולא הסכימה דעתינו לזה לבל יהיו עליכם לטורח, וגם כי הילדים רכים והנשים עלות והרות וחיות ויולדות בתוך שלושים ללידתן ודפקום יום אחד ומתו, ואמרנו כי כתבינו זה יספיק כי ידענו גודל חסדכם, וחריצותכם, והתנדבותכם, לדבר מצוה בפרט מצוה רבה כזו שאין למעלה הימנה, והמבוקש מכם מצוה גדולה באה לידכם אל תחמיצוה כי הנוגשים אצים לא יתנונו השיב רוחינו ובאהבתכם ובחמלתכם מהד תקדמונו ברחמיכם כי דלונו מאד חזקו ידים רפות וברכים כושלו אמצו, ומינן ומנייכו יתקלס עילאה.
ואת אחרונים, כולם רבי פעלים תחכמונים, הגברים הרמים רודפי צדק מחזיקי כל בדק, קריאי העדה כה״ר ישועה אלבאז והר׳ רפאל ואהרן אחיו הן׳ אלבאז ישצ״ו והחה״ש כהה״ר חיים ן׳ מאמאן והר׳ אברהם בן אחיו ישצ״ו, אלף עולות יעלה שלומם, בחסדם בטחנו להקהל ולעמוד ולהשתדל בהונם ואונם בדבר מצוה רבה כזו ולמהר יחישה מעשיהם יפה שעה א׳ קודם אולי תהוי ארכא לשליותין, ובשכר זאת אלהים חיים ידרוש בנים מיד שוביהם, ופדוי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשיהם, ולהיות היהודים עתידים ליום הזד. להנקם מאויביהם, הכ״ד עמוסי התלאות חותמי ברכות פה מכנאסא יע״א ביום לידת חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה בחדש אדר המהודר אשר נהפך לנו מיגון לשמחה אשר בו משמיעין על השקלים ומקדימין שקליהן לשלקי המן לכפר על נפשותינו לפני ה׳ משנת ל׳ב׳ש׳ר׳ ענ׳ו׳י׳ם שלחני לחבוש לנשברי לב לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח לפרט האלף הששי לבריאת עולם ורב השלום מאדון השלום.
הצעיר ע״ה יעקב בירדוגו ס״ט מ״מ ע״ה יהודה בירדוגו ס״ט יוסף בירדונו ס"ט
יצחק אבן צור חיים טולידאנו ס״ט
י״ץ ס״ט
מבצע מוראל-מקורות שונים- הקשר השוויצרי
הקשר השוויצרי
בשבוע האחרון של ינואר הגעתי לדלת שהחלטתי כי תהיה האחורנה, דלת ארגון O.S.E ברחוב מון בלאן – Mont-Blanc – 11, ומצאתי את עצמי פנים אל פנים עם אישיותו הנערצת של פרופסור ג'אק בלוך הדובר אנגלית רהוטה, מנהל הסניף השוויצרי של O.S.E רק לני ימים ספורים היה אצלו אורח יוצא דופן, ששאל אם ידוע לו על אדם צעיר ומוכשר המוכן לצאת למשימה מיוחדת למרוקו. עליית הנוער חיפשה דרכים להביא ילדים יהודים ממרוקו לישראל., ונשיאה בירושלים, משה קול, הצליח לשכנע את הגב' אלינור רוזוולט לכתוב מכתב בעניין זה לסולטאן מוחמד החמישי, שחזר לשלטון לא מכבר – אך ללא כל תוצאות.
פרופסור בלוך נענה מיד לבקשתי וקיבל אותי בהתנדבות ב- O.S.E . כעבור ימים מספר הגיע מר נ.ב.א. ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, על מנת לראיין אותי ולהסביר לי את טיבה של השליחות המוצעת, שהיית עדיין במצב התחלתי, ומחלקת עליית הנוער בסוכנות היהודית הייתה שותפה לו.
ג'יזל ואני שוחחנו על המשימה במשך ימים אחדים. כילידת מצרים, היא גדלה בקהיר בתקופה של תהפוכות רבות, בשנות ה-40 וה-50. כתוצאה מהעימות בין מצרים לישראל נעצרו ב*1948 בפקודת המלך פארוק 1300 יהודים, ואלפים גורשו על ידי נאצר ב-7 – 1956, לאחר מבצע סיני, בו נטלו חלק בריטניה, צרפת וישראל.
בגלל יהדותה פוטרה ג'יזל מעבודתה ב-1955, איבדה את אזרחותה ונאלצה עם משפחתה לחפש מקלט מחוץ למצרים, כמו עוד 25.000 יהודים. שלוש שנים אחר כך מצאה את עצמה, לראשונה בחייה, מנהלת אורח חיים נורמלי, ללא פחד, עם בעלה ובתה שזה עתה נולדה, בדירה מרווחת מעל לוזאן, מנסה לשכוח את סיוטי העבר.
בכל זאת, למרות שהמחשבה שתחזור לארץ ערבית עוררה בה חרדה, ולמרות הסכנה הטמונה בשליחות המוצעת – סכנה שהיא הבינה הרבה יותר טוב ממני – היו לה סיבות משלה להיענות להצעה. האושר שחשה עם הולדת דיאנה היה כה גדול, שהיא ביקשה להשתתף במעה אלטרואיסטי, " לכפר " על אושרה.
המקרה שחי היה שונה : ביקשתי לתרום למטרה נכבדה בהשראת מחקרו בן 1200 העמודים ל שירר, והייתי סמוך ובטוח שביכולתי לטפל בכל בעיה העלולה לצוץ. הנסיבות בהן חונכתי הפכו אותי לבלתי רגיש לסיכונים, ותחושת העצמאות שלי חיזקה את האשליה שבמקרה הצורך, אזרחותי הבריטית תגן על כולנו. הייתי תמים והרפתקן, בטוח בעצמי ונחוש בדעתי להצליח.
משחקי המים בשבועות- רפאל בן שמחון
משחקי המים בשבועות
הכתובה בין ישראל לתורה
מנהג משעשע קיים אצל יהודי המגרב בחג השבועות והוא קשור עם ניסוך המים ונקרא " אדרמאמי "
יהודי המגרב נוהגים בשני ימי החג, להתיז מים אחד על השני או על כל עובר ושב בשכונת ה־מללאח, ולא רק על היהודים, אפילו על הגוים, אם מזדמן להם לעבור או להימצא ב־מללאח, הם יזכו במקלחת של צוננים.
יהודי מרוקו, רואים במנהג זה סימן ברכה, כי לדידם, הוא בא לקיים את הנאמר: ״וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם״ (יחזקאל לו, כה). סיבה נוספת למנהג זה הוא שהתורה שניתנה בחג השבועות נמשלה למים ״ואין מים אלא תורה״. מנהג זילוף המים הוא מנהג מאוד עתיק בצפון אפריקה ויש המייחסים אותו לפסוק: יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי, כשעירים על־דשא וכרביבים עלי־עשב (דברים לב, ב), היינו, כמו שהצומח אינו מתקיים אלא ביניקה של רביבים, כך האומה אין לה קיום בלי יניקה מן התורה, ומשום כך נוהגים מלפני דורות רבים להתיז ולשפוך מים על מנת לקיים את הנאמר: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה יב, ג).
מה מקור המנהג
יש המייחסים את שפיכת המים בחג השבועות על עוברים ושבים, למנהגים ברבריים, על־כך כותב ח. ז. הירשברג:
חוקרים מודרניים העלו את ההשערה, כי מקור המנהג בחגיגות המים שעורכים הברברים באותו פרק זמן בקירוב (תקופת תמוז). ייתכן שיש כאן השפעה ברברית קדומה, כי רמז למנהג זה, מוצאים אנו באחת מתשובותיו של רב האי גאון. הוא מסביר, כי בדברי הברייתא (בבא בתרא, קמז, ע״א) ״יום טוב של עצרת ברור, סימן יפה לכל השנה״, הכוונה לחג השבועות, כמפורש בתוספתא ערכים פרק, א, שביום מתן התורה, כשהיו ישראל עומדים לפני הר סיני, היה היום ברור, כלומר השמים היו בהירים, ללא ענן, והיו ישראל משתלהין (או משתלהבים) מפני האש, ציווה הקב״ה לענני הכבוד להרביץ לפניהם טללים וגשמים״ .
דעה אחרת, מייחסת את שפיכת המים איש על רעהו, לענין משה רבנו שניצול על יד בת־פרעה מן השמים: ״כשנולד משה הצפינה אותו אימו במשך שלושה חודשים וכשלא יכלה עוד הצפינו, שמה אותו בתיבה והניחה אותה על־שפת היאור, כך ניצול על יד בת־פרעה״
כמו־כן, לדברי חז״ל, משה נולד בשבעה לחודש אדר, וביום שישה בסיון מלאו לו שלושה חודשים, היינו בחג השבועות, היום שבו קיבלו בני ישראל את התורה, לכן ביום הזה, אנו נוהגים להתיז מים אחד על השני כדי להראות את חיבתנו למים אשר בגללו, ניצול משה שקיבל את התורה. יש לציין, כי בימינו אנו, משחקים אלה היו נחלת אנשים ריקים, וראשי הקהילות לא ראו בעין יפה את הקרנאבאלים ההם ומיחו בכל הזדמנות, משום שראו בזה חילול קדושת החג, אך דבר לא עזר, כי זה היה נפוץ לא רק במרוקו, אלא בכל צפון אפריקה, וגם בטריפוליטניה, ועד טבריה וצפת בארץ־ישראל, ערים בהן עולי מרוקו העדיפו להתיישב בעליות הראשונות וכמובן, הביאו עימהם את המנהג של ארץ מולדתם.
הערת המחבר : אלמאליח, מנהגי שבועות, למועד, עמי 98 : בליל שבועות ממלאים יהודי טריפוליטניה, פחי מים ומלינים אותם תחת כיפת השמים, ולפנות בוקר באים כל אלה שעיניהם חולות ומשפשפים אותן במים שלנו והם מאמינים שהמחלה תתרפא, כי מימיו של שבועות מרפאות עיניהן. כ״כ, יהודי טריפוליטניה נוהגים לשפוך גס הם מים, על כל עובר ושב בשבועות. ספר המועדים, כרך ג, עמי 222 ; קורות יהודי לוב, עמי 196 – גם בלוב היה קיים מנהג שפיכת המים.
על התנגדותם של הרבנים למשחקי המים, כתב הרב יוסף משאש ז״ל:
מנהג זה של שפיכת מים בחג השבועות, היה בארץ מולדתי מכנאס יע״א (יכוננה עליון אמן), בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת התר״ל ליצירה, עשו תקנה לבטל מנהג זה, הנה היא כתובה אצלי, והודיעו בה האסורים הנמשכים מזה, הן אסור סחיטת בגדים ביו״ט (ביום טוב), הן אסור צערה דגופה דחבירו, ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה וכו'. . . ועכ״ז (ועם כל זה), לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם, אבל רק מעט מים שלא יפסידו כלום, וכן מנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון חכמים״. לפעמים, שפיכת מים בבית־הכנסת ביום חג השבועות בשעת קריאת האזהרות, לא נתקבלה ברצון ובהבנה מאת ״הקרבן הנפגע״. היה בה גם הרבה רוגז וגם קובלנות לרבנים ודרישת פיצויים בהתאם, הוגשו כפי שמעידה השאלה הבאה:
מעכ״ת (מעלת כבוד תורתו) נשאל מעיר בצא׳ר (קולומב־בשאר) על אחד שטינף וליכלך במים בגדי חברו של משי ורקמה חדשים בחג השבועות בבית־הכנסת בשעת מנחה, יען נפלה עליו מפולת הפיסקא האחרונה של האזהרות, ונוהגים לשפוך מים על האחרון, והגישו עצומותיהם לפני מעכ״ת וכת״ר (וכבוד תורתו) חייבו לשלם בפשיטות, כדין מזיק ממון חברו, ואך שם היה, ושם נמצא לפני כתייר צו״מ (צורבא מרבנן) מערבי ואמר לפני כבודו, כי בערי המערב הוראה זו פשוטה אצלם לפטור המזיק מכח המנהג, וכך נמצא כתוב בפסקי הרבנים הראשונים רבני מערבא זיע״א, וכת״ר תמה על זה, ושואל אם אמת הדבר ומה טעמם, יען אני מבניהם, אדע כל מצפוניהם. התשובה היתה שאין מקלקל בגדי הנרטב במים חייב לשלם פצוי כלשהו לנפגע וזאת מכוח המנהג שהיה קיים במג׳רב.
גם בארץ ישראל קרו תקריות מסוג זה כפי שקרה פעם בטבריה וגם בצפת: ביום השבועות בשעת מנחה, עמד בחור. . . נתין אנגלי, על גג ביתו בברכת מימיו; עבר אז במקרה מושל העיר הטורקי בלוויית סגנו, ופתאום דלי מים נשפך על ראשם, רצו המושלים ונתנו צו לתפוש מיד את הפושע, אך זה ברח ומצא לו מחסה בבית הקונסול הצרפתי מר יצחק עבו. בכל זאת פקד המושל להיכנס בבית זה ולהוציא את יוסף, הפקודה נתקיימה, אולם התוצאות היו מרות כי המושל פוטר אחרי ארבעה ימים״.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
ما تجي المصايب الا من الحبايب
מה תג'י אלמאצטייב אילא מן אלחבאייב
אין באים הפגעים ( הצרות ) אלא מידי האוהבים
אויבי איש אנשי ביתו ( מיכה ז', ו' )
المحبه والشك لا يجتمعان
אלמחאבה ואלשאק לא איג'תמיעאן
אהבה וחשד, לא ידורו בכפיפה אחת
החשד רעל האהבה, והאמונה שיקוי עצמותיה ( ספר המידות )
אהבה שאין בה אמונה, לא תאריך ימים ( חנניה דהן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו )
عند العطا احباب وعند الدفع اعداء
ענדי אלעטא –אחבאב, וענדי לדפאע – אעדאא
כשנותנים- ידידים, וכשמשלמים, אויבים
המחזיר חוב לבעל חובו עוין אותו, שהרי ציפה שבעל החוב ימות לפני מועד הפרעון
גם יש אוהב לשונא יהפך ( בן סירא י"ט )
ההלוואה ראשיתה – אהבה, וסופה – מריבה ( תחכמוני )
من اعانك على الشر ـ ظلمك
מן אעאנכ עלא אלשר –ט'למכ
זה שמסייע לך לעשות רע – בסופו של דבר – מקפח אותך
الحمار في راسه صوت ـ ما يرتاح الا ان زعقه
אלחמאר פי ראסה צות, מא ירתאח אילא אין זעקה
החמור אוהב לנעור, ולא יבוא על סיפוקו – אלא אם ינער
פלוני רע ואנו מנסים להניאו מלבצע את מעשיו הרעים, אך הוא איננו מרגיש בנוח עד שיבצעם
משל זה נשמע גם מפיה של אישה שבעלה איים עליה לגרשה בתחילת נישואיהם. השניים אמנם המשיכו לחיות יחדיו, אך הוא לא ויתר על איומו לגרשה, והוציאו לפועל לאחר זמן מה. זו הייתה כוונתו מתחילת נישואיו, ולא יכול היה להשתחרר ממנה
״עץ חיים״- מבנה החיבור וזמן כתיבתו
״עץ חיים״
בחיבור ״עץ חיים״ בא תיאור חי של הפולמוס שהתלקח בפאס בין המגורשים לתושבים סביב היתר הנפיחה. כן נדונה שאלה זו על־פי מקורות ההלכה לדורותיה, למן הש״ס ועד הפוסקים שחיו בדור הגירוש. תוך הרצאת הדברים אנו שומעים פרטים חשובים מחיי היהודים בדור הגירוש, בספרד ובמארוקו.
נראה שבחירת השם ״עץ חיים״ נועדה בעיקרה להנציח את שמו של המחבר על יצירתו . אמנם, ר׳ חיים עצמו נותן הסבר אחר לבחירת השם, על־פי הפסוק ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאֻשר״ , בהתאם לפירוש שהוא מפרש את המלות ״מחזיק״ ו״תומך״: ״מחזיק״ בעשייה, מחזק ועושה סייג לתורה שלא ייכשלו בקיומה; ״תומך״ במחשבה, ומעמיק בעיונו — מאמץ את שכלו בדברי תורה להבין אותם על בורים. פירוש שני ל״מחזיק״— שמתחזק לקיים מצוות התורה למרות ההפסדים הכספיים הנגרמים לו. פירוש זה מתאים יותר לאיסור הטריפה, שהיהודים מוכנים להפסיד ממון רב כדי שלא ייכשלו באיסורה. ומאחד שחיבורו כולל את שני הדברים יחד — עוסק באיסור הטריפה ובא לעשות סייג וגדר לפרצה שנפרצה לפי דעתו באיסור זה, וגם עיון והעמקה במקורותיה של הלכה זו — לכן בחר לקרוא לו בשם זה.
מבנה החיבור וזמן כתיבתו
את החיבור ״עץ חיים״ ניתן לחלק לשלושה:
א. תיאור עובדתי של הפולמוס ודברים שכתב ר׳ חיים בין השנים רפ״ו—רפ״ט (פרקים א—ה);
ב. פסק חכמי הגירוש (פרקים ו—ה);
ג. תגובת ר׳ חיים לפסק חכמי הגירוש (פרקים ט—יב).
החלק השני, שהוחל בחיבורו בתחילת חודש אדר שנת רצ״ה, נערך ונחתם סופית בידי המחברים בתחילת חודש ניסן באותה שנה . גם החלק השלישי נכתב אחר הפסח שנת רצ״ה ונחתם בידי המחבר כנראה בקיץ אותה שנה בראשי תיבות: ״חי יוצר יש מאין גאולתינו גאל יה נצח״. לעומת זאת, את החלק הראשון כתב למקוטעין, כי החלק ההיסטורי והצד העובדתי של הפולמוס, דהיינו פרקים א, ה וחלק של פרק ב, נכתבו לאחר החלקים השני והשלישי, כלומר, אחד פסח שנת רצ״ה, שעה שר׳ חיים החליט לערוך את החיבור ולהכניסו לקיום, כדבריו בפרק א : ״רציתי לכתוב זה המאמר ולהודיע בו כל מה שקרה לי על ענין אלו הטרפות משנת רפ״ו ערב שבועות עד זאת השגה שאנו בה שנת הרצ״ה אחר הפסח״. וכן פרק ה, בו תיאר את מהלך המאבק בפולמוס משנת רפ״ו עד רצ״ה. ואילו פרקים ג, ד והחלק האחר של פרק ב כתב בין השנים רפ״ו—רפ״ט, כפי שיוצא ברור מתוך דבריו בסוף פרק ד:
וכל מה שכתבתי בזה הקונדריס וכל הראיות שהבאתי, לא היתה כוונתי אלא כדי לדחות ולהרוס מה ששלחו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטרפיות הם מדרבנן, והם עומדים בדבריהם כמו ג׳ שנים… ולזה לא סידרתי המחלוקת כולה שאירע לי בענין הטרפה על סדר השנים בקונדריס הנזכר, לפי שיצא הקונדריס מידי לקצת מקומות מקצוי המערב, לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי סדר השנים שאכתוב להלן. ועתה אני חוזר וכותב [בפרק ה] קצת מחלוקות שעברו עלי משנת רפ״ו עד ששלחו לי הקונדריס שלהם ואשיב על ראיותיהם שהביאו שאינם אלא הרים תלויים בשערות…
לאמור, פרקים אלו (ב—ד) נועדו להוכיח שי״ח טרפות שנאמרו למשה מסיני תוקפן כדבר המפורש בתורה, וכן דחה בהם את דברי חכמי הגירוש שכתבו בתשובתם הראשונה׳ , שטריפות הריאה מדרבנן. למרבית הדברים שנאמרו בתשובתם הקדיש תגובה קצרה בסוף פרק ד, אך את רוב דיונו הקדיש לדחות ״ראיותיהם ששמעתי״.
יש לציין שמרבית הראיות שהביא ר׳ חיים בפרקים הללו כדי להוכיח שי״ח טריפות איסורן איסור תורה, הובאו גם בידי ד׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בר צמח דוראן, מחכמי אלג׳יר במאה הט״ו, אשר חיבוריהם היו לפניו. המאבק נמשך שלוש שנים, משנת רפ״ו עד רפ״ט. כלומר, משנת רפ״ט ואילך חלה הפוגה מסוימת בפולמוס. ואכן, בתיאור המאבק שבפרק ה אין אנו שומעים על מאבקים משנת רפ״ט עד שנת רצ״ה. נראה שבמשך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות אוסרי הנפיחה בקרב התושבים, עד שקצב התושבים לא הצליח למכור אפילו בשר ארבעה כבשים ששחט. עובדה זו עוררה את ר׳ חיים לחדש את המאבק ולהחריפו.
ר׳ חיים ערך את הוכחותיו וראיותיו בקונטרס שכתב בשנים רפ״ו—רפ״ט, והפיץ אותו ברבים בפאס ומחוצה לה. בשנת רצ״ה, שעה שניגש לערוך את החיבור ״עץ חיים״, היו פרקים אלו מוכנים לפניו מלפני שנים, והוא לא רצה לערוך אותם מחדש, כדי שלא יהיו שינויים בין מהדורה זו למהדורה קמא, שנמצאה בידי הציבור; אמנם, להשלמה הוסיף הפניות בודדות מקונטרס אחד למשנהו. יש רגלים לדבר שפרקים אלה נכתבו ופורסמו למקוטעין; השערה זו תסביר לנו את החזרות הרבות המצויות בהם על אותן ראיות.
ההתייחסות המרובה ל״ראיותיהם ששמעתי״ מצד ר׳ חיים, וכן חוסר תגובה או התייחסות מצד חכמי הגירוש לכל מה שנאמר בפרקים אלה בתוך פסק־דינם או בתשובה נפרדת, מוכיחים בעליל שבתקופה זו לא נערך שום משא־ונזתן ישיר בין ר׳ חיים לבינם, לא בכתב ולא בעל־פה. אילמלא זאת, היו הדברים משתמרים ומובאים על־ידי ר׳ חיים, כפי שדאג להביא את תשובתם ופסק־דינם במילואם. סביר להניח שגם את ״הקונדריס״ שכתב לא שלח להם. נראה כי הוא הועיד אותו להפצה בין מקורביו והמון העם, ומטרתו המרכזית בקונטרס זה היתד. תכליתית בעיקרה — לעשות נפשות לאיסור הנפיחה. מכאן יוסברו לנו במידת־מה גם התבטאויותיו החריפות כלפי חכמי הגירוש.