מורשת יהדות מרוקו

המשפחות הגדולות.

עבודות הבניה העצומות, ארמונות, בנייני ציבור, גנים אגמים ועוד, בבירה החדשה, פריחת הסחר והשגשוג הכלכלי, הביאו לגל גדול של הגירה יהודית מכל ערי מרוקו אל הבירה מככנאס. כדי לנהל עבודות אלה ולספק את צרכי הצבא והמח'זאן, היה זקוק המלך לשכבה רחבה של משרתים הנאמנים רק לו.

בניגוד לקודמיו לא הסכים המלך להיות תלוי במפחות האצולה המוסלמיות ועל כן קירב אליו יהודים רבים לחצרו. את כל ממונם ומעמדם הם היו חייבים למלך ובזה הבטיח את נאמנותם המוחלטת.

מולאי איסמעיל מצא במשפחות הגדולות את מבוקשו בשפע. שתי משפחות בלטו מעלה מעלה, טולידאנו ומימראן, תפקידים נכבדים בחצא מלאו גם משפחות בן עטר ובן קיקי.

                       משפחת מימראן.

עוד לפני עלותו על כס המלוכה, כשהיה עדיין מושל האיזור מטעם אחיו, מצא מולאי איסמעיל בנגיד הקהילה יוסף מימראן עוזר כנגדו, איש סודו, יועץ, בנקאי ובעת מבחן משרת מסור ויעיל. מספרים שקשריו וממונו הם אשר סייעו למולאי איסמעיל להקדים את יריביו ולהכתיר את עצמו כמלך. לצורכי מסחרו היו ליוסף נציגים בערים הראשיות, אחיו מימון ( שהיה בין תומכי שבתי צבי ) שישב אז בעיר הבירה מראכש.

היה הראשון שהודיע לו על מות המלך מולאי אראשיד בשנת 1672 . הוא מיהר להודיע על כך למושל והעמיד לרשותו הכספים הדרושים כדי לגייס צבא ולצאת לפאס שם הוכתר כמלך, לפני כל מתחריו. מספרים שמעשה בראשית זה היה לו לרועץ ליוסף וגרם למותו הטראגי כשהמלך העדיף לחסל אותו במקום להחזיר את חובו.

תפקיד נגיד הקהילה לא זיכה בדרך כלל בתהילה את נושאי המשרה. תפקידו היה כפול, לייצג את הקהילה בפני השלטונות ועוד יותר לייצג את השלטונות בפני הקהילה, ובעיקר להבטית גביית המסים.

הנוהג אז היה שהשלטונות קובעים הסכום הכללי שעל הקהילה לשלם והקהילה בעצמה היתה קובעת את חלוקת הנטל.

חלוקה זו היתה תמיד מקור לסכסוכים ולרינונים ו " ספר דברי הימים " גדוש פרשיות כאלו עד אשר החליטו בפאס לבטל את מוסד הנגידות. לא אחת ניצל הנגיד את מעמדו כדי לפטור את עצמו ובני משפחתו מכל תשלום. לא כל היה במכנאס בימי הנגידים יוסף ואברהם בנו אחריו. בכתבי הרבנים הם מוזכרים כצדיקים גמורים ומשרתי עמם בנאמנות.

יוסף מימראו עסק לא רק במסחר אלא גם בניהול מדיניות החוץ של המדינה, מבלי שיזכה לכל תואר רשמי בגלל מעמדו כד'מי. אולם השפעתו בחצר היתה כה גדולה עד אשר הקונסול ההולנדי, כשרצה להסביר לממשלתו את תפקידו של יוסף מימראן, לא היסס לערוך השוואה מרחיקת לכת " מעמדו בחצר המלך כמעמד קולבר הגדול בצרפת " ( קולבר – שר הכספים הכל יכול בחצר המלך לואי הארבע-עשרה ).

ברם חייו נקטעו ללא עת בשנת 1683 באורח שאורגן כנראה על ידי שר העיר שניצל את העדרו של המלך שהיה באחד ממסעות המלחמה שלו באיזור תארודאנת כדי להתפטר מיריב ולפטור באותה הזדמנות את המלך מבעל חוב לוחץ.

האם יד המלך היתה בדבר ? אין הסכמה בין ההיסטוריונים והשוללים השערה זו מביאים לראייה את מינוי אברהם, בנו של יוסף, תחתיו כנגיד הקהילה היהודית, יועץ ובנקאי, מה שהחל אביו המשיך אברהם ביתר תנופה ופאר.

הוא עלה לדרגת יועץ המלך בענייני מסחר ויחסים בינלאומיים, מעין שר חוץ בלי התואר, ולמרות מעמדו הרם לא התרחק מבני עמו והיה להם לנגיד מסור ואהוב, עליו כתבו הרבנים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצווה לאומים " , " שר צבא ישראל ".

כאמור ללא כל תואר רשמי מילא אברהם לעתים של החוץ בפועל – במדינה בה המלך הוא המחליט היחידי -. ביתו היה אכנסייה לשגרירים הזרים. למרות שהבירה הועתקה למכנאס לא הורשו הדיפלומטים הנוצרים להתיישב בה ובדרך כלל ישבו בסאלא או בתנז'ה, וכל פעם שרצו להתקבל על ידי המלך, היו עולים למכנאס ומתגוררים במללאח.

בגלל קרבה זו לדיפלומטים – ובמיוחד הצרפתים – יש לנו שפע של פרטים על חייו ותפקידו של אברהם, מהם אנו למדים גם על חיי הקהילה ומנהגיה ובין היתר על המטבח היהודי שלא תמיד היה לטעמו של החיך הצרפתי.

" בעת מסענו השני בשנת 1708, אברהם מימראן שהתאכסנו ליד ביתו, שלח אלינו מנת קוסקוס מלווה בעוף מתובל בכרכום. אכלנו אותו בכפות ומזלגות כסף כי היהודים משתמשים בהם , בניגוד למוסלמים. אולם הטעם לא היה לטעמנו " – מתוך ספר המסעות של כמרי הישועה.

כדי להצליח בתפקיד כה מורכב – יועץ, סוחר, דיפלומט ובנקאי – ועוד ליד שליט עריץ, הפכפכן, חמדן, קמצן ואכזרי עד טירוף, היה צורך באדם בעל שיעור קומה בלתי רגיל, הממזג סבלנות, פקחות, זריזות וכוח ספיגה.

אברהם הכיר טוב את אדונו ובמיוחד את חולשתו הכמעט ילדותית למתנות. כך הגדיר אותו הצרפתי שנשלח לחדש ברית השלום עם מרוקו " האדון מימראן, יהודי המלך הזוכה לקרבתו על ידי המתנות הרבות שהוא מגיש לו לעתים קרובות ". אולם לפעמים גם סבלנותו פוקעת ובמקום להתפרץ הוא מתחלק בסודו עם ידידו הקונסול הצרפתי אסטל, בשנת 1696 בימי המשבר עם הולנד, כאשר המלך התכחש להבטחותיו, הוא שופך את לבו בפני הדיפלומט הצרפתי המספר בזכרונותיו.

" לאחר שהרצה והרצה בנושא זה התלונן היהודי על האסון להיות בשירות מלך כזה והלך לו ". אברהם מימראן לא היה רק מבצע, ידוע שבניגוד למשה בן עטר, הוא היה חסיד ההתקרבות עם צרפת ודעתו היתה נשמעת בחצר המלך. כדי לעמוד על מהות תפקידו כיועץ לענייני חוץ, מעבר למסך התוארים הרשמיים, הדרך הטובה ביותר היא להתחקות אחר דו"חות הדיפלומטים הזרים שמעצם תפקידם חייבים לגלות את מוקדי הכוח האמיתיים.

תמורה בנוסח שטר הכתובה.

תמורות בכתובה ובתכניה.

גם בשטר הכתובה חלו שינויים בהשוואה לכתובה המסורתית.

• היום בשבוע איננו עוד " שלישי בשבת ", אלא " חמישי בשבת. עד 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי. יום חמישי מופיע בכתובה משנת 1955, ונראה שיינוי היום בשבוע חל בשנים שאחרי 1950.

• שם המקום שבו נערכו כל החופות איננו עוד " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיו מתובתא ". אלא " כאן במתא ארפוד ". בכתובות של שנת 1948 רשום " סג'למאס ", בכתובה משנת 1950 כבר מופיע השם ארפוד. שאר השינויים המפורטים להלן מצויים בכתובה מסוף שנת 1955.

• רישום סך הכל של עיקר הכתובה ונדוניה ותוספות נרשם במטבע ממלכתי בפקרנים בתקוםת הפרוטקטורט, ובדרהאם לאחר העצמאות ( מתורגם גם לערכו בפרנקים ).

• רישום ביטחונות הכתובה, קניין משיכה, שבועה חמורה.

• איזכור סוג התקנות שעליהן נשענות הכתובה ( כאן, תקנות רבני המועצה במרוקו ).

• חתימה של שני עדים בכתב ידם בסוף השטר.

• אישור השטר בידי דיין העיר ( כאן, רבי נאיר אביחצירא ).

• חותמת רשמית של בית הדין וביול ממשלתי של השטר.

• הדבקת תמונות החתן והכלה בסוף השטר.

• גם בעיטור הכתובה יש שינוי : בכתובה משנת 1950 מצוי עיטור ייחודי בכתובה – ציור דגלי הלאום, כנראה בהשפעת האווירה הציונית במקום עם הקמת המדינה.

• המסגרת הקישוטית כמו העמודים, הקשתות, החלונות, שאר ציורים וכן הפסוק מרות " יתן ה' לך את האשה " אינם מופיעים לא בכתובות משנת 1955 ולא בכתובות משנת 1963, והכתובה מקבלת אופי של מסמך משפטי עם בולים וחותמות.

למרות השינויים בשטר הכתובה לא נתבטל שטר הנדוניה, ועל קיומו ידוע לנו גם בשנת 1961.

נוסח הכתובה בארפוד בדור החדש.

להלן נוסח כתובה מארפוד מסוף שנת 1955 ובו מספר שינויים מודגשים. הפסקה החמישית, המצוינת בסוגריים מרובעים, היא החלק החדש הנספח לנוסח המסורתי המחוסר ביטחונות ופירוט סכומים.

בחמישי בשבת ראש חודש טבת ייהפך לשמחה, שהוא יום שלושים לחודש כסלו בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ושישה עשר לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאם במתא ארפוד.

אין השם הטוב והיקר ונכבד הבחור הנחמד החתן המפואר רבי שמעון בן המנוח רבי יחייא נ"ע הידוע הן ( הנקרא ) אזרואל אמר לה לכלתא בתולתא העימתא דא אסתר בת הגבר המרומם ונעלה לשם טוב ולתהילה רבי יעקב הידוע הן אנזרי הוי לי לאינתו כדת משה וישראל.

ואנא בסייעתא דשמייה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ןמסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא לייכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזו לייכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לותייכי כאורח כל ארעא.

וצבאת אסתר בתולתא והוות ליה לרבי שמעון חתנא דנא ורצה והוסיף לה שמלו תוספת על עיקר כתובה דא עד מישלם דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

( ודא נדונייא דהנעלת ליה אסתר כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום סך הכל עיקר כתובה ונדוניה ותוספת ארבע מאות אלף פראנק ממטבע אלפרנציץ ירום הודה, 400000 ונכנס הכל לרשות הבעל בקניין של משיכה במנא דכשר למקני ביה, בשבועה חמורה בשם יתברך והודה בהם הודאה גמורה ברעות נפש והשלמה דעתיה הודאה גמורה ברעות נפשיה והשלמה דעתיה בלי שום זכר אונס כלל, אלא ברצונו הגמור שהכל נכנס לרשותו בנאמנות גדולה ובאחריות גדולה ונכנס הכל מיד הבעל הנזכר בהקניין ושבועה חמורה כנזכר, הנזכר אמא דכתיב ומפורש לעיל הכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, אלא כחומר וכחוזק וכתקנת חז"ל.

דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה ואפילו מגלימא דאכתפיה.

בכתובת משנת 1963 נחתמת הכתובה במשפט נוסף " " והכל כפי התקנה שתקנו רבני המועצה המרוקנית בשנת תש"י ליצירה. והכל שריר ובריר וקיים.

והרי השיר לפנינו

לשוני משוררת לכבוד אהוב

שיר שבח לשלוח צפת , רבי רפאל פראנקו , כתוב במתכונת 'אוחיל יום יום אשתאה' ובהשפעתו .

כתובת השיר : 'פיוט יסדתיהו לכבוד החכם השלם כולל תהלות כמוה"ר [כבוד מורנו הרב רבי] רפאל פראנקו מעה"ק [מעיר הקודש] צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] ויען בא בר"ת [בראשי תיבות] שמו וחניכתו ישצ"ו [ישמרהו צורו] רש"פ  ]רפאל שאול פראנקו[ לכן עשיתי הסוגר ]הרפרין[ רשפי את שלהבת וגו' נועם אוחיל יום יום אשתאה . סימן ליעקב בירדוגו

תיאור : שיר מעין אזור ובו טורי- פתיחה )מעין מדריך( ועוד 11 מחרוזות . בכל מחרוזות 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור

. חריזה : אב , אב / ג , ג, ג , ב / ד, ד , ד , ב .

משקל : 7 הברות בטור .

מקור : קול יעקב , עמ' פו

לשוני משוררת / לכבוד אהוב ידיד יה

אהבתו בוערת / רשפי אש שלהבת יה

יום הזה ראו עיני / חכם למדת ששוני

שאול בחיר ד '/ עמו עז ותושייה

עופר, צבי ישראל / כמו מלאך רפאל

צדקתו כהררי אל / וזיו ליה כבר בתיה

קירות משוש לבנו / בא לבית מלוננו

מעיר קדש עז לנו / יפה נוף  -וזה פריה

בחצרות אל נטוע / אור לצדיק זרוע

ולו בשיר זרוע / והוד ידו נטויה

בני אל חי – נורא הוא

בשמחה קבלוהו

זהובים עטרוהו

סגנייא וסרכייא

יחיד  – מי אל כמוהו

רצון יעטרוהו

יפרהו ירבהו

כמו גפן פוריה

רב חסד לא אחלה

כל עצתו ימלא

ולהר הקדש יעלה

אל ארץ המוריה

דר ערץ רם ועליון

יראהו נעם חביון

בשוב את שיבת ציון

ככלה תעדה עדיה

ואל חי אותך יבנה

כבני חיי ומזוני

ממעונו לף יפנה

הוה יהיה והיה

גילה, רנה ודיצה

תשמע, אבן הראשה

בתוך ארץ קדושה

יפהפיה, צביה

ושלום כנהרים

לך יטה צור יצורים

ובקול נעים וזמירים

ברך שוכן עליה

וזה אשר כתבתי ושלחתי להחכם הנ"ל עם השיר הנ"ל :

מנחה היא שלוחה / למשאת וארוחה / אל שר שלום שר מנוחה /

תשורת שיר / נתיבותיה תיישיר / ;בתים מלאים כל טוב לא יחסר /

כמספר בני יעקב שנים עשר / כי פי המדבר / ומילין

לצד עילאה יחבר / שואל עזרו מאל / יעקב בנו יקותיאל

רב פעלים מקבציאל / זכותו תעמוד לני ולכל ישראל

את חלקם של שד"רי ארץ ישראל כמובילים של תרבות והשפעות בין המזרח למערב ממחיש השיר 'חון על יונה' לר"י בירדוגו . מתוך כתובת השיר אנו למדים, כי השד"ר ר' חיים אשכנזי הביא עימו מנגינה תורכית שמצאה חן בעיניו וביקש מאת ר"י בירדוגו שיתאים לה מילים עבריות ) מכאן ששד"ר זה לא היה משורר בעצמו , שלא כקודמו ר' ר"ש פראנקו( .  משוררנו נענה והתאים לצליל המילים התורכיות  את המילים העבריות, 'אל נא ינצור ויפדה נא' שבפתיחת שירו . אף קבע את האקרוסטיכון בשירו על שמו של רבי חיים ובנה את השיר בארבע מחרוזות כנגד ארבע ערי- הקודש. לפנינו אפוא משורר עברי ממארוקו , הכותב שיר עברי למנגינה תורכית, הבאה אליו עם שד"ר מארץ – ישראל , ועיקרו של השיר ארץ -ישראל .

באמונה העממית

באלג׳יריה היתה אמונה עממית כי ״נשים ההולכות בחודש השמיני למרחץ היא מסוכנת להפיל״ (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה׳, סי׳ קמח). סגולה לאשה שלא תפיל נזכרת בתלמוד מס׳ שבת, דף סו ע״ב, וכן על ידי חכמי המגרב. לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם לתת לרווק לקשור חגורה סביב בטנה של האשה ההרה, ולנעול את החגורה במנעול. כל זמן שהמנעול סגור, נשאר גם הרחם סגור, והיא לא תפיל את ולדה. לקראת הלידה פתח הבחור את המנעול, ואז מוכנה האשה ללידה.

כשאשה הפילה היתה המשפחה עוברת לבית אחר כדי להתרחק מהרוח הרעה או מעין הרע.

בין היהודיות שחיות במהרה. לפי ממצאים מאמצע המאה ה־20. מספר ההפלות היה גבוה, שניים מכל ילוד חי היו נפלים, ואלה נקברים בחלקה מיוחדת בבית הקברות. לפיכך התפתחו שם סגולות נגד הפלה.

פרק ז: הלידה, שמירת היולדת והתינוק,

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה

הקלת הלידה

במרוקו היו נוהגים לתת צדקה או לעשות מעשה של מצוה, תוך אמונה שהדבר יקל על יסורי היולדת.

שליח ארץ ישראל ר׳ שלמה משה סוזין שביקר במרוקו בשנת תרמ״ו (1886) תיקן בקהילות פאס וצפרו הצבת קופה לרחל אמנו ״דהיינו שכל אשה יולדת בעת שבתה על המשבר תידור סך מה לשם רחל אמנו לפדיון נפשה, ומינה פקידים על זה לקבץ הנדרים הללו ולהניחם עד עת בוא הרב השד״ר של ירושלים״.

בעקבות ההצלחה ״שנתמעט קושי הלידה״, הוסכם על ידי חכמי מכנאס לאמץ נוהג זה לפיו ״כל יולדת זכר מנשי העשירים והבינוניים תתן ביד הפקיד שיוכשר בעיני הרב סך מסוים״. המטרה ״כדי למעט קושי הלידה״. חתומים על התקנה 12 חכמי מכנאס. כנראה שמיתת רחל אמנו בעת לידתה יעד אותה להגן על היולדות. התקנה חודשה שוב בשנת תרפ״ב (1922) בעקבות שליחותו של הרב אברהם פינטו.

באמונה העממית היו סגולות למקשה לילד

לפי ר׳ רפאל משה אלבאז: ״למקשה לילד קח עפר הנמצא תחת מפתן הבית או בתוכו ותשים בסמרטוט של צמר על טיבורה ויצא הולד מיד, ותכף תסירהו״.

בקהילת דבדו היה נהוג שאם היולדת התקשתה בלידה, קראו לתינוקות של בית רבן שעמדו מחוץ לחדר היולדת, ואמרו פרקי תהלים. הגברים היו קוראים את פרשת העקדה, והנשים היו עומדות ליד מזוזת הבית בתפילה ובתחנונים (א״ר מרציאנו, תשמ״ז, עמי 103).

במכנאס היו שמים את מקלו של ר׳ חיים משאש על בטנה של היולדת. בקהילת תיטואן היה נהוג לשים את המקל והאבנט של ר׳ יצחק אבן ואליד, ובוואזאן את האבנט של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנפטר בשליחותו וקבור בקרבת מקום. האמינו שהדבר מועיל ללידה (בן שמחון, תשנ״ד, עמי 34).

בצפרו היו נוהגים עוד בדורות האחרונים לומר תפילה מיוחדת להקלת הלידה שנקראה ״פדיון״. השם ניתן לתפילה כנראה, כי האמינו שעל ידה פודים את היולדת מקשיי הלידה. אם עדיין לא ילדה, היו עושים ״פדיונות״ נוספים. ר׳ דוד עובדיה כותב על פסוקים שאומרים בעת פדיון נפש ליולדת ביניהם ״יענך ה׳ ביום צרה״ (וזהלים כ, 2), כי במזמור זה יש תשעה פסוקים כנגד תשעת ירחי לידה. וצ' אותיות כנגד צ׳ צעקות האשה. בעת חבלי הלידה היו בני הבית נוהגים לומר את הפיוט ״עת שערי ציון להפתח״. בהוצאת השליה היו אומרים את הפסוק ״וירדו כל עבדיך אלה״ (שמות יא, 8) (עובדיה, ׳נתן דויד/ עמי תלט).

בכמה קהילות, ביניהן צפרו, היו מזמינים את המלמד, ויחד עם אחרים היו קוראים פרקי תהלים ותפילות מיוחדות. בשקית קטנה היו ממלאים מטבעות נחושת שיצאו מכלל שימוש, ובשבת – במקום מטבעות – ממלאים בפולים. המלמד היה מסדר את המטבעות או הפולים בערימות כמספר האותיות של שם היולדת, אחר מצרף הכל לערימה אחת, ושוב מחלקם לערימות קטנות (א. מיוסט, 2000, עמי 20-19, 142).

כמו כן היה נהוג שאם צירי הלידה קשים, בעלה, אביה וקרובים אחרים קוראים תהלים, בעיקר מזמור פרק כ: ״יענך ה׳ ביום צרה״ וגו׳. הנשים מדליקות נרות, עומדות ליד המזוזה ומתפללות בערבית יהודית לשלומה. היו מביאים חפצי קודש מבית הכנסת כמו ספר תורה, פרוכת, או מפתח של בית הכנסת (י. בן עמי, תשנ״ב, עמי 68).

הנשים התנגדו בדרך כלל לתרופות המזרזות את הלידה (נ״מ שיטרית, 1983, עמי 125).

האם מותר לזרז את הלידה באמצעים רפואיים? הרב יוסף שרביט דן בשאלה זו לגבי יולדת המתייסרת מכאבים ומצירי הלידה, האם מותר להזריק לה תרופות לזירוז הלידה. תשובתו חיובית (׳ארחות יושר׳, ח״ג, יור״ד, סי׳ ח).

אמצעים להקלת הלידה. החיד״א כותב, ״כשיושבת על המשבר יאמר יב פעמים מזמור ׳יענך ה׳ ביום צרה׳״ (תהלים, פרק כ, ׳סנסן ליאיר׳, דף סב ע ״ב).

ר׳ כלפון משה הכהן ציטט תפילתו של החיד״א בלשון זו:

ותפקוד בזרע של קיימא זרע קדש לכל חשוכי בנים והיושבות על המשבר מעמך ישראל תוציאם מאפילה לאורה ויצא הולד בשעה טובה ובלא צער ושום נזק לא ליולדת ולא לילדיהן ואל ימשול אסכרה ושדין לכל ילדי עמך ישראל (׳בני משה׳, דף ח ע״ב). אשתו של ר׳ יעקב בן שלום כהן, מחבר ׳זרע השלום׳, ג׳רבה תרפ״ח, הצטיינה בחכמה ובצדיקות. וסגולה ללידה קלה היתה, שהיא ישבה למראשותיהן של היולדות, וקראה בעל פה את ספר יונה (ה. כהן, תשל״ח, עמי 117).

לפי עדותה של אשה שעלתה ממרוקו, היה נהוג שם שהיולדת שוכבת על מזרון המונח על הארץ (ר. פטאי, תשי״ג, עמי 268).

אשה שעלתה ארצה בשנות ה־50 של המאה ה־20 מאחד הכפרים בסביבות מראכש, סיפרה כי אחרי הלידה שכבה במיטה שלושה חודשים לשם מנוחה, ופינקו אותה. לכבוד הלידה שחטו שלושה כבשים, עופות, ואפו עוגות. המשתה נמשך שבעה ימים (י. כלפון-סטילמן, תשמ״ג, עמי 65). עד הזמן החדש ילדו הנשים במדינות המגרב בדרך כלל בבית. עוד במאה ה־20 היה נהוג שנשים היו יולדות בבית באמצעות מיילדת.

במאה ה־20 עלה מספר הנשים שילדו בבית היולדות, לפי מקור ממוגדור בשנת תש״ח (1948) (אהרן בן חסין, ׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ טו).

עם גירוש ספרד בשנת 1492, יצאו רבי סעדיה ואביו רבי מימון לצפון אפריקה ונכנסו לווהראן שבאלג'יריה. באותה שנה פרצה המגיפה הגדולה באלג'יר ובמרוקו, שבה נספו רבים מן הגולים, ובהם היו גם רבי סעדיה ואביו רבי מימון. אחד מצאצאיו רשם בסוף ספרו שלרבי סעדיה:

ובכתבי הרב זקננו ( רבי סעדיה השני ) ז"ל נמצא שהגירוש שנתגרשו מגרנדה היה על ידי הירנאנדו מלך קסטיליה בשנת רנ"ב מהאלף הששי…והגזירה הייתה בטבת ויצאו בסיון שהשנה ההיא ונכנסו לווהראן בי"ז בתמוז משנה ההיא ומיד התחילה מכת מגפה ונראה מדבריו ששם נפטרו הרב המחבר ואביו כהה"ר מימון בשנת רנ"ג.

רבי סעדיה השאיר אחריו בן אחד. לפי נוסח אחד של שלשלת היחס של משפחת אבן דנאן היה בנו רבי מימון. אבל הואיל ורבי סעדיה לא היה זקן בפטירתו ומצד שני רבי מימון, שהיה דור רביעי לרבי סעדיה, נהרג בשנת רפ"ו, 1526, נראה שחלה טעות בסדר היחס, בנוסח אחר, שנערך בשנת תקכ"ג, 1763, על ידי רבי שאול בן יעקב אבן דנאן, נאמר :

שמרתי סדר יחסינו מפי ספרים וכתבי הקדמונים זלה"ה ומפי סופרי שטרות, וכאן סדר היחס הוא "

מימון, משה, מימון, משה, סעדיה, מימון, שמואל, שמימון, שמואל וכו…נראה ששמו של רבי מימון אביו של רבי סעדיה שנשמט, הונח במסורת לא מדויקת כבנו של רבי סעדיה. אם תתאמת השערה זו הרי בנו של רבי סעדיה הוא רבי שמואל הראשון.

רבי שמואל הראשון לא נשארו בידינו מכל ידיעות עליו. בנו היה רבי מימון החמישי. הוא נהרג בפאס לפני שנת רפ"ו, ועובדה זו מעידה שהיה מראשי הקהילה בפאס – על כל פנים מתושביה. קברו בפאס היה משמש מקום תפילה ועליה להשתטחות.

שלושה בנים היו כנראה לרבי מימון, הגדול שבהם היה שמואל, ועוד יבוא בהמשך דברינו. בנו השני היה כנראה סעדיה ( או מסעוד ), שהיה לון בן בשם מימון. כתוב היד המחזיק את כתביו של רבי סעדיה הראשון נקנה בשנת ש"ו, 1546, על ידי גדרון אבן מסעוד באלג'יריה בשנת שכ"ב, 1562, ושלכבודו חיבר רבי אברהם גבישון שיר : כשחיה הה"ר רבי מימון בן דנאן מחליו יסדתי לו אני אברהם גבישון בתים אלה, השכ"ב ליצירה.

על רבי יוסף אנו יודעים אגב בנו. רבי שמואל השלישי מזכיר את קרובו רבי יעקב אבן דנאן ולפי מקורות אחרים מתברר ששם אביו היה יוסף. לפי סדר הזמנים אפשר לקובעו כבנו של רבי מימון.

רבי יעקב אבן דנאן היה סופר בית הדין בפאס. הוא היה כותב את שמו : יעקב בן דנאן הסופר. בשל בקיאותו ניתנה בידו סמכות רחבה. בשנת שע"א, 1711, נקבעה בפאס תקנה " שאין רשות לשום סופר לכתוב הגט עד שיהיה מצוי עמו הרב יעקב אבן דנאן יצ"ו ".

התקנה נקבעה הואיל ושאר הסופרים אינם בקיאים כל כך. חכמי פאס היו מתיעצים עמו בענייני נוסחאות של שטרות. רבי סעדיה אבן דנאן כותב : בזמן הזה אף על פי שכותבין הסופרים ושעבד לו מטלטלי…ככה שמעתי מהחכם השלם הרב יעקב אבן דנאן.

אביו של רבי סעדיה, רבי שמואל כותב אף הוא " שכבר נתקבלה העדות בפני ג' ואף אם אחד שהיה מצוי עמנו הלא הוא התחכמון הנבון הרב יעקב אבן דנאן קרוב אלינו ". הוא שימש אחר כך גם כחבר בבית דינו של רבי שאול סירירו. רבי יעקב אבן דנאן חיבר ספר " פסקים " שנשאר בכתוב יד. מיוחס לו פירוש השיר " אני ריאה " לרבי דוד ויטאל. הוא נפטר אחרי שנת שפ"ד – 1624.

גורלם של כתבי־היד

מאות חיבורים המוזכרים בספרו של ר׳ יוסף בן נאיים ׳מלכי רבנן׳ ובמקורות אחרים, נשארו בכתב־יד ולא זכו לצאת לאור בגלל העדרו של הדפוס במרוקו. אמנם תוך כדי קריאה של קורות חיי החכמים בספרו של בן נאיים ניתן ללמוד פרטים חשובים על הזמן שהקדישו לכתיבת חיבוריהם, על נדירות הנייר, על הקשיים הכספיים שעמדו בפניהם בהשגת חומרים, וכדומה. ברם, סיבות אלה לא היוו מכשול גדול לכתיבה. אהבת הספר גברה בדרד־כלל על הקשיים הטכניים. ר׳ רפאל משה אלבאז -1896-1823-, למשל, היה מקדיש בכל יום שעתיים לכתיבת חיבוריו, אולם רוב החכמים עסקו במלאכה והתפנו לכתיבה רק עם סיום עבודתם, כלומר בלילה. כזו היתה דרכו של ר׳ שאול סירירו מפאס, המספר בהקדמה לפירושו לספר משלי:

…ואני הכותב אשאל מהאל יתברך לתת לי כח ועזר וסיוע לכתוב זה הספר עם ספרים אחרים אשר תראינה עיני, כי בעונות הרבים לא יש לי פנאי לכתוב כי אם שעה אחת בלילה כי בעל מלאכה אני להשיג די מחסורי ומזוני כי אני עני ואביון והאל יתברך ברחמיו הרבים יעזרני לכותבו עם ספרים אחרים אכי״ר…

בגלל הקושי בהשגת נייר, חכמים לא מעטים נהגו לכתוב את פירושיהם בשולי העמודים ועל כריכות הספרים, כפי שמעיד ר׳ יוסף בן נאיים לגבי חיבוריו של ר' אברהם בן סוסאן: ׳וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה, וגליוני חשן משפט שלו מלאים מכתב יד חידושים יקרים… ולגבי יצירתו של ר' יעקב בן מלכא: ׳ואני ראיתי פסק דין אחד בכת״י [בכתב־יד] ממש… ומקרוב נדפס בירושלים תבנה ותכונן ע״י איזה אנשים מטיטואן כרך א׳ וקראו את שמו נר המערבי והוא פס״ד [פסק דין] להרב הנזכר וחידושי דינים שנמצאו בגיליון הש״ע [השלחן ערוך] שלו׳. ועל ר׳ יעקב אבן צור הוא כותב: ׳והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו…

דרך עבודה זו גרמה כמובן לקשיים גדולים בעת שיחזור החיבור, שבדרך- כלל היו מתעסקים בו צאצאי המחבר אחרי מותו, או רבנים אחרים שגילו את כתב־היד. וכך מתאר ר׳ יוסף בן נאיים את הקשיים שבהם נתקל, ברצותו להעתיק את פירושו של ר׳ משה אסקורי: ׳וכל גליוני ספריו מלאים מכתיבת ידי קדשו, ואני הצעיר הכותב העתקתי מגליוני מסכת כתובות שהיה לומד בה הרב הנזכר כרך אחד והנה הוא תחת ידי וטרחתי ויגעתי הרבה שהכתב הוא כתב דק למאד ונתיישן מעט ויש פעם שהוצרכתי לכלי הבטה… ולגבי חידושיו של ר׳ עמנואל מנסאנו הוא כותב: ׳ולקטתי אותם אני הצעיר דפים- דפים מעיר ושנים ממשפחה מה שעשה בעת ובעונה…

הרב ישמ׳׳ח עובדיה מצפרו, ששיחזר כתב היד של הפירוש ׳כוס אליהו׳ לר׳ אליהו בן הרוש, והוציאו לאור כותב בהקדמתו לספר בזה הלשון:

ועתה שמעו ואגידה לכם כי החומר הראשון של הביאור הנוכחי היה כחומר חיולי בלתי צורה. לולי ה׳ שהיה עמדי… יען כי הרב הנ״ל [ר׳ אליהו בן הרוש] לרוב שקידתו על התורה, כתב כל חידושיו בנחיצה רבה, על כל פסת נייר קטנה או גדולה המזומנת לפניו באותו מצב ותמיד היה גורע ומוסיף או מחליף הנוסחא באו״א [באופן אחר] וסמך עצמו על הציונים והתוים הדקים אשר היה עושה לעצמו לעתותי הפנאי עד כי נתמלאו הגליונות על כל גדותיהם. מזה ומזה הם כתובים. בכתיבה דקה עד מאד. ולפעמים יכתוב צו לאמר תשלום זה או התחלה לזה בנייר אחר ונוספה נחלת״ו שגם הני עכברי רשיעי המה עזרו לרעה. ויאכלו כרצונם בקצה היריעות מימינם ומשמאלם וכמעט עלימו אבד כלח. אך בחמלת ה׳ עלי יגעתי ומצאתי, טיפחתי ורביתי, ובעמל רב ירדתי לסוף דעתו, והכרתי קריצותיו ורמיזותיו ואת אותיותיו, וסדרתי אותו בתמונתו ובעצם תומו, כאשר כוננה בו דעתי הרחבה.״

אמנם כתבי־יד רבים נשתמרו בקפידה על־ידי בעליהם או משפחות צאצאיהם, אך רבים אבדו מתוך זלזול או חוסר תשומת־לב וגם כשהיו מגלים אחדים מהם, אלה היו ברובם קרועים, בלתי קריאים ועמודים חסרים בהם. יתירה מזו, בהעדר מודעות ל׳אוצרות׳ שהיו גנוזים אצלם, היו בעלי כתבי־יד ששלחו אותם לגניזה. ואמנם ר׳ יוסף בן נאיים גילה בגניזה של פאס רבים מכתבי־היד שהוא מזכיר בספרו. כך הוא מספר, למשל, על חיבורו ר׳ יעקב בן סמחון: ׳וחיבר ספר דרושים על הנפטרים ומאמרי חז׳׳ל ואיזה פסוקים… וספר דרושים הנזכר מצא אותו ידידי כמה״ר מאיר ישראל הי״ו בגניזה והנה הוא אתו, ואני הצעיר הגיתי קצת בספר הנזכר ומצאתי דרשותיו מתוקים מנופת צופים…׳. ובדברו על ר׳ משה אלשקאר הוא מעיד גם כן: ׳ומצאתי בגניזה כמה עלים דרושים בכ׳׳י ישן לא ידעתי למי מקודשים המה׳. בגניזה של פאס גילה ר׳ יוסף בו נאיים גם את כתב־היד הכולל את דרשותיו של אחד מגדולי המאה השש־עשרה, ר׳ שאול סירירו, שנמנה עם חותמי התקנות. הוא מספר שביום אסרו חג של שבועות, יום בו היו נוהגים בפאס לאסוף גליונות תורה וספרים קרועים מן הבתים ובתי־הכנסת כדי להוליכם לגניזה, נהג ר׳ יוסף בן נאיים לעמוד לפני הקברנים ולחפש בניירות, וכך גילה הרבה כתבי־יד שאותם שיחזר או כרך כדי להצילם מתהום הנשייה.

גורלם של חיבורי ר׳ משה בן חמו מהווה דוגמה מאלפת לבורות ולתמימות של היורשים. ר׳ משה היה דיין ומורה צדק בצפרו במאות השש־עשרה־השבע־עשרה, והניח אחריו חיבורים רבים. בעת אסיפת הספרים הקרועים והדפים הבלויים המיועדים לגניזה, לקחה אשתו של הרב את כל כתבי־היד של בעלה ומסרה אותם לקברנים. גורל דומה נפל בחלקם של כתבי ר׳ יהונתן סירירו  [פאס, 1833-1755], ר׳ יהונתן היה מורה צדק ומקובל והניח אחריו מספר כתבי־יד, פסקי־דין ודרושים. אך לפי עדותו של ר׳ יוסף בן נאיים, ׳לא נודע איה תחנתם, וכפי הנשמע שאחד היה שלא ידע ערכם וגנז אותם הי״ב [הי יכפר בעדו]

הערת המחבר :   מלכי רבנן, צ ע״ד, צא ע״א-ע״ב. כאן המקום להזכיר שבקהילות מרוקו היו אנשי החברה קדישא עוברים פעם בשנה בבתי־כנסת, בבתי־מדרש ואצל אנשים פרטיים כדי לאסוף את הספרים הקרועים והדפים הבודדים על־מנת להביאם לגניזה. בדרום מרוקו טקס זה התקיים ביום תשעה באב ובקהילות פאס, צפרו ומכנאס – ביום אסרו חג של שבועות לאורך כל הדרך לבית־הקברות היו שרים פיוטים לכבוד התורה ומניפים שלטים, עליהם כתבו פסוקים מהתנ״ך. על מנהג גניזת הספרים באופן כללי ראה אצל תודר, גניזה. על הגניזה במרוקו ראה משאש, מים חיים, סימן ני, עמי לא-לב. עובדיה קהילת צפרו, ג, עמי »28! בן נאיים, נוהג בחכמה, עמי נ, זעפרני, אלף שנה, עמי 270-269

תעודה מספר 5.

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיין המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה בית הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסא ציבורי שהיו בו תאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب العبر وديوان المبتدأ

 والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

עמנואל קופלביץ

ספר ה׳אקדמות למדע ההיסטוריה׳(׳מקךמה׳) הוא הניסיון הראשון – לא רק בספרות הערבית אלא בספרות העיון של כל העמים – להתחקות על הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. בספר זה, שכתב בשנת 1377 היסטוריון מוסלמי, שהיה גם פוליטיקאי פעיל בצפון אפריקה, ביקש אבן־ח׳לדון להעלות על הכתב את מכלול יסודות הקבע המשותפים לכל המצבים ההיסטוריים, ואת מכלול המסיבות, המתחלפות לפי המקום והזמן, ולהגדיר חוקים בעלי תוקף כללי הקובעים את ההתפתחות ההיסטורית של כל העמים בכל הזמנים.

על שלושה מושגי יסוד מושתתת משנתו ההיסטורית והסוציולוגית של אבן־ח׳לדון: על חלוקת המין האנושי לבדווים ולתושבי קבע; על המחזוריות בעלייתן ובירידתן של ממלכות; ועל התודעה הקיבוצית – כלומר על ההרגשה המודעת המאחדת ומלכדת קיבוץ של בני אדם ונוטעת בלב כל אחד מהם אחריות הדדית ומסירות נפש לאחיו ולקיבוץ כולו – שהיא הכוח המניע של כל מהלך ההיסטוריה.

מתוך התבוננות מעמיקה ומקורית יצר אבן־ח׳לדון ׳מדע חדש׳, שעניינו, כדבריו, ב׳ידיעת התאגדותם החברתית של בני המין האנושי, המצבים השונים ביישובו של עולם, המסגרות המדיניות, עיסוקיהם של בני אדם ופרנסותיהם, המדעים והמלאכות/

עניינים אלה נסקרים ב׳מקדמה׳ דרך שיטה בזה אחר זה, וכך נפו;שים לפני הקורא, ביריעה מקיפה אך תמציתית, הידיעות וההשקפות, המושגים והמוסדות של התרבות הערבית, כפי שהתגבשו במשך שמונה־מאות שנה בקירוב, מראשיתה של תרבות זו לפני עליית האסלאם ועד ימיו של אבךח׳לדון, שהיה אחרון ההוגים הדגולים בתרבות הערבית, ואולי הגדול שבכולם.

מתרגם הספר, עמנואל קופלביץ, צירף לתרגומו מבוא מקיף והערות. במבואו דן המתרגם באבן־ח׳לדון ובמשנתו על רקע תקופתו, במקומו של אבן־ח׳לדון בתולדות מדעי החברה ובספר ה׳מקדמה׳ – תולדות הנוסח וכתבי היד.

העטיפה, על־פי כריכת ספר ממצרים מן המאה הי״ד, מעשה ידי עמנואל גראו נדפסה בדפוס אחוה, ירושלים מוסד ביאליק – ירושלים – הדפסה שנייה תשס"ב – 2002

אקדמות למדע היסטוריה –  " מֻקַדִּמַה " – עבּד אל-רחמאן אִבּן ח'לדוּן.

אבן ח'לדון ומשנתו.

הספר " אקדמות להיסטוריה ", בערבית " מֻקַדִּמָה ", מוגש בזה לקרוא בתרגום מן המקור הערבי, נכתב בנוסחו בשנת 1377 לספירה, בטירתו של שבט בדווי בהרי אלג'יריה, על ידי מלומד מוסלמי שהיה גם פוליטיקאי פעיל במדיניותה של צפון אפריקה. עצם ציוּנם של פרטים אלה על מסיבות חיבורו של ספר בלתי רגיל זה ועל חברו – יש בהם כדי לפתוח פתח להבנתו : אך רצוי לפרט ציונים אלה קצת יותר.

תקופתו של אבן ח'לדון.

ציון השנה 1377 מעמיד את הקורא המערבי מיד בעיצומה של תקופת הרנאסאנס : דאנטה ופטרארקא באיטליה, צ'וסר באנגליה, הפילוג בכנסייה הקאתולית, ההתעוררות הדתית ( ויקליף, הוּס, העלמה מאוֹרליאן ), התגבשות החברה העירונית והצבאות השכירים, המגיפה השחורה ומרידות האיכרים.

מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית – אם כי לא מבחינה מדינית – עמדה אירופה המערבית בסוף המאה הארבע עשרה בראשית של תקופה חדשה, ואין זה מן הנמנע שמשַק המאורעות, היה נשמע כקול ענות חלושה אף באזני בני הדור.

שונה מזה בתכלית היה מצבן של ארצות האסלאם, שאותן הכיר מחבר ה " אקדמה להיסטוריה " ומניסיונן שאב. ארצות אלה עמדו אותה שעה בסוף תקופה, בסימן ירידה תרבותית, התקשחות דתית, התפוררות מדינית והתערערות כלכלית, ללא סימן של התחדשות או של תנופה של עלייה מחודשת.

מבחינה מדינית עמד עולם האסלאם באותה תקופה בסימן של פיצול ואוזל יד. לא זו בלבד שמזה מאות שנים עברה מן העולם הממלכה האסלאמית המאוחדת והמרכזנית, בידי הערבים תוך מאה שנים בתנופת אמונתם החדשה, האסלאם – אלא אף מדינות הירֵשה, שקמו בחלקיה השונים של הממלכה העצומה, נתפוררו בינתיים כלעומת שצצו, או הצטמקו בהדרגה בלחץ התקפותיהם של כוחות לא אסלאמיים.

באמצע המאה השלוש עשרה עברה על מערב אסיה ומזרח אירופה סערת המונגולים שמיגרו שושלות ועמים, החריבו ערים ותעלות השקייה, ורמסו בדרכם את כל מרכזי התרבות החשובים של עולם האסלאם.

בשנת 1258 הם החריבו את בגדאד ושמו קץ לחליפות העבאסית, אשר מזה מאות שנים כבר לא הייתה אלא סמל בלבד. אמנם בשנת 1295 בערך קיבלו עליהם האילח'אנים המושלים המונגוליים שקנו להם שביתה בפרס, את דת האסלאם, וכעבור חמישים שנה עשו כן גם המונגולים של תּורכּסטאן, שנתכּנו בשם " מחנה הזהב " : אך החורבן שהמונגולים הביאו על עולם האסלאם לא בא על ידי כך על תיקונו.

בשנת 1370, סמוך לאותה שנה נכתב הספר " אקדמות להיסטוריה , הצליח אחד מראשי השבטים התורכיים המוסלמים הכפופים למונגולים, האמיר תימוּר " הצולע " לחסל את יריביו ולפרוק את עול המונגולים, ויצא ממולדתו טראנסאוֹכּסיאנה למסעי כיבוש, שבעקבותיהם הקים לו תוך שלושים שנה בקירוב ממלכה תורכית, שהייתה דורסנית והרסנית לא פחות מזו של המונגולים לפניה,אף על פי שתימור עצמו היה שוחר ספרות ותרבות.

טראנסאוקסאניה או "טראנסאוקסיאנה" (פירוש מילולי בלטינית: "מעבר לנהר האוקסוס"; שמות נוספים: בערבית:ما وراء النهر Ma Wara' un-Nahr שפירושו "מעבר לנהר", בפרסית: فرارود "Varārud") הוא שטח נרחב במרכז אסיה הנפרש בין נהרות אמו דריה לסיר דריה, כיום בין אוזבקיסטן, טאג'יקיסטן ודרום קזחסטן.

המושג נכנס לשימוש בזמן כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אז נהיה לגבול צפון-מזרחי של האימפריה שלו במאה ה-4 לפנה"ס. מאז ועד הכיבוש הערבי התרבות באזור נשארה שילובם של תרבויות יוון, פרס, סין ובודהיזם וקיבלה שם סרינדיאנית.

בתקופת הממלכה האחמנית באיראן חלק מן האזור קיבל את השם סוגדיאנה שבתקופת האימפריה הסאסאנית התפשט לכלל האזור על מנת להבדילו מן באקטריה הסמוכה. בין הממלכה לאימפריה הוא נכלל בשליטת הממלכה הסלאוקית, ממלכת יוון-בקטריה, האימפריה הפרתית ואימפריית קושאן.

הוא כבש את כל קידמת אסיה, עד דלהי שבהדו במזרח, ועד חופי אסיה הקטנה ודמשק במערב. במצור על דמשק עתיד היה הכובש הגדול להיפגש עם אבן ח'לדון, בראשית שנת 1401.

באסיה הקטנה ובחצי האי הבלקני התחילה בתקופה זו עלייתם של התורכים העות'מאנים ונסיגתה המדורגת של הקיסרות הביזאנטית, תהליך שעתיד היה להגיע לסימו הדרמטי בשנת 1453 עם כיבושה של קושטא, בירת " רומי המזרחית ", על ידי התורכים. אף לפי שעה הייתה גם אסיה הקטנה בין בתי שליטים יריבים ושסועה במלחמות.

בספרד נדחקו רגליהם של המוסלמים יותר ויותר על ידי התקדמותה המדורגת של ה " ריקונקיסטה " – כיבוש מחדש של ספר על ידי הנוצרים, בייחוד לאחר שהתאחדו בתי המלכות של קסטיליה וליאון בשנת 1230. קורדובה נכבשה בידי הנוצרים בשנת 1236, סביליה בשנת 1248, ורק בקצהו הדרומי של חצי האי הפירינאי, בגראנאדה, החזיקה מעמד השושלת המוסלמית של בני נַצְר, שקיימה את שלטונה עד שנת 1492.

בארצות צפון אפריקה נמחו זה כבר שרידיה של בממלכה המווּחידית הגדולה, שהתקיימה משנת 1147 ועד שנת 1269, אשר איחדה בשעתה תחת שלטונה את כל ארצות באסלאם המערבי : ספרד וצפון אפריקה עד גבול מצרים.

את מקומה בצפון אפריקה תפסו עתה שלוש שושלות נפרדות ויריבות " שושלת בני מארין במרוקו, שושלת בני עבד-אל-ואד בטלמסאן, ושושלת בני חפץ בתוניסיה, שהייתה אף היא מפוצלת לפרקים בין שליטיהן של הערים תוניס ובּוּזי ( בּג'איה ).

רק במצרים הייתה בתקופה זו ממשלה חזקה, מרוכזת ובת קיימא – זו של הממלוכּים מ-1250 עד 1517. ואמנם הייתה ממלכת הממלוכּים ככוכב מאיר בחשיכת הירידה וההתפוררות. הממלוכּים הם שבלמו את התקדמותם של המונוגולים בקרב של עין חרוד בארץ ישראל בשנת 1260, והצילו בכך את ארצות האסלאם המערבי ( מצרים, צפון אפריקה וספרד ) מן החורבן שפקד את ארצות האסלאם המזרחי.

הם שטיהרו את סוריה וארץ ישראל הן מאחרוני הצלבנים והן מכת ה " חשאשין ", שהטילה את חיתיתה על סוריה ( ונתנה לעמי אירופה את המילה " אסאסאן – רוצח ). הממלוכים הם שעצרו את התקדמותו של תימור, בימי חייו של אבן ח'לדון.

בירתם קהיר הייתה בתקופה זו העיר הגדולה, המשגשגת והתרבותית ביותר בכל העולם האסלאמי – קהיר שהיא אם העולם, היכל האיסלאם, אבן ח'לדון, ישיב בקאהיר 23 שנים, מדבר על גודלה ושגשוגה ב " מוקדימה ". " קאהיר שהיא אם העולם, היכל האסלאם ומעיין המדע והמלאכות.

בארצות צפון אפריקה ממערב למצרים, כלומר הארצות הקרויות היום לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, וביחד ה " מגרב ", נודעה בתקופתו של אבן ח'לדון השפעה מכרעת לגורם נוסף, לבדווי : השקפתו ההיסטורית של אבן ח'לדון וכל תורתו החברתית הטבועה בחתמו של גורם זה.

83 – אערך מהלל ניבי

 פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז"ל, ובשעת המילה אומר אותו. סימן אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

אערך מהללי לבי

לפני אלהי אבי

לכבוד חמד לבבי

אליהו הנביא

נטע האל בישרון

חבצלת השרון

איש מגזע אהרן

משרת צור משגבי

כהן לאל עליון הוא

פינחס הוא אליהו

הנביא יקראוהו

הגלעדי התשבי

יום קנא קנאת האל

הרג בכח ואל

משיא שבט ישראל

ובת צור שמה כזבי

דין שמע מפי רבו

איש ארמית משכבו

קנאים הם פוגעים בו

ויאמר אריק חרבי

ויקם מתוך עדה

רמח בידו הדה

ויחרד חרדה

נתגבר כמו לביא

דקר בחרבו אותם

כדרך שכיבתם

 על הארץ חבטם

 ולמשה אותם הביא

בזכר זאת אל חי עולם

נתן לו שכר משלם

ברית כהנת עולם

ויכפר עלי חובי

נסים עשר ושנים

בדבריהם שנויים

עשה לו דר שמים

צור גואלי אבי

אמת בפיהו היה

לאלמנה עניה

עת את בנה החיה

ולנפשו אמר שובי

השמן גם הוא שרתה

ברכה בו והיתה

כד הקמח לא כלתה

ותגדלי ותרבי

רודפים אחרי תהו

הכה בשבט פיהו

ויאמרו : ה' הוא

אמת ואתה נביא

וגזר אמר עשה

מספר שנים שלשה

מטר לא נתן ארצה

הוא המוציא המביא

נתן לו אל מהלכים

בעולם המלאכים

ולעתות הצריכים

הוא נדמה כערבי

בקדשה ובטהרה

עלה עלה בסערה

אלישע אליו קרא

ויאמר : " אבי, אבי

נפשי לילה אותהו

מי יתן ימצאהו

פתח ביתי ואראהו

ישקיף בעד אשנבי

חסין קדוש אקראה

איש אשר פניו ראה

הן כביר ידו מצאה

תשורה אליו אביא

חן חן לו איש לו נגלה

בחלום חזיון לילה

ובברית דם המילה

בו יבא כצבי

זכור לטוב יאיר נרי

יבשר ציון עירי

יאמר לה התנערי

מעפר קומי שבי

קול זמרת שיר מהללי

ירצה צורי גואלי

ולא דומיה לי

כל-עוד נשמתי בי