רבי דוד ומשה- יששכר בן עמי ואחרים
האב שהתגלה בהילולה
במהלך אחת ההילולות לרבי דוד ומשה שנערכה במקום, נראה אביו ז״ל של מר אברהם בן-חיים (לאחר שכבר נפטר) בין הרוכלים הפורסים מרכולתם בכניסה לחדר הצדיק – מוכר נרות לחוגגים. הדבר היה נפלא מבינתם של הנוכחים במקום שחלקם הכירו אותו בעודו בחיים. הם ניגשו אליו בשמחה לקנות ממנו נרות ולשאול אותו על הנס שאירע, ואיך הוא קם לתחייה. היו שחשבו שהוזים הם בהקיץ. האיש לא דיבר דבר. הוא רק מסר להם את הנרות – הדליק נר לכבודו של הצדיק ־ ובכך ׳׳אמר״ הכול ־ ונעלם.
* הדייג
מסעודה אשתו של אברהם בן-חיים חלמה שהיא נמצאת בבית יפה ומסודר, מלא אורה, שולחנות ערוכים ונרות דלוקים, ושם היה חכם אחד שביקש דג מסוים. כשהקיצה משנתה, הבינה שצריך שיהיו דגים בסעודה. היא ביקשה מבעלה להביא דגים מסוימים כמו אלה שביקש החכם בחלומה. אבל בעלה לא מצא את הדגים הללו בשום מקום. לא ידעה האישה מה תעשה, ונקלעה לדאגה גדולה. היא לא ידעה שבאותו לילה חלם גם דייג אחד חלום דומה לשלה בו נגלה לו החכם ואמר לו שייגש אל מסעודה אשתו של אברהם בן-חיים ויביא לה דגים מסוימים שהיא צריכה בשביל סעודה לכבודו של הצדיק דוד ומשה זיע״א. כשהתעורר משנתו מיהר הדייג והביא להם את הדגים. מסעודה ואברהם בן חיים הכינו סעודה כיד המלך עם הדגים והדליקו נר לכבודו של הצדיק.
רופא חולים
בת אחותו של אברהם בן-חיים, הייתה חיילת שסבלה מהתקף של אנגינה פקטוריס. בחלומה היא מצאה עצמה בבית חולים, לבושה בחלוק שחור. היא הרגישה שחרדה אוחזת בה, כי הבינה שהצבע השחור של החלוק מסמן מוות. לפתע, הופיע רבי דוד ומשה ונטל ממנה את החלוק בטענה שלא שייך לה, כי אם לזקנה במיטה הסמוכה. החיילת ניסתה להבין את המסר ולא ידעה. ימים אחדים לאחר החלום נפטרה הזקנה. לאחר מכן, החיילת סיפרה את החלום לדודה אברהם בן-חיים והוא קישר את הדברים שקרו אל הצדיק דוד ומשה זיע״א, וייעץ לה ללכת להדליק נר לכבוד הצדיק ולבקש מרפא למחלתה. כך עשתה הנערה ומיד השתפרה הרגשתה. התקף האנגינה פקטוריס חלף מיד ולאחר מכן הסתבר שהיא הבריאה לחלוטין מהמחלה שלא חזרה שוב לעולם. הרופאים לא מצאו לכך הסבר, כי זו מחלה כרונית שלא חולפת מאליה ואף יש בה סיכונים רבים כמו לפגיעה בלב. החיילת המאושרת שנרפאה בדרך נס – לא שכחה לעולם את עזרתו המבורכת של הצדיק.
לאימו של אברהם בן-חיים היו כאבים כרוניים ברגליה. היא שלשלה תרומה לקופת הצדיק, שהונחה על פי הצעתה על הרדיו המשפחתי הגדול, בתקווה שרבי דוד ומשה ירפא אותה מהכאבים החזקים ברגליה, אשר הגבילו מאוד את תנועותיה. לאחר מתן התרומה, היא חלמה שאשת הצדיק באה אליה והנחתה אותה אל המקווה השכונתי. להפתעתה, היא הצליחה להגיע למקווה ולסבול בו, למרות הכאבים העזים. כשביקשה מאשת הצדיק את המפתח למקווה כדי שתוכל לשוב ולטבול בו כל אימת שתחוש כאב, ענתה לה זו: "את לא צריכה את המפתח, יש לך כניסה חופשית למקום הזה". כשהתעוררה משנתה, נוכחה לדעת כי הכאבים חלפו.
רחוב
לאחר שנבחר משה חניה לראשות העיר צפת, העביר החלטה בוועדת השמות העירונית להסב את שמו של הרחוב אותו ציווה לו הצדיק לרחוב "רבי דוד ומשה״. רחוב זה מתמלא לחלוטין ביום ההילולה. רבים נוהרים אליו.
הצדיק שומר על צפת
במהלך העשור שלאחר מלחמת לבנון השנייה, עד פלישת צה״ל ללבנון, כאשר המתיחות בגבול הצפון גאתה חדשות לבקרים, קיבל אברהם מסרים מרגיעים מפטרונו. ״כל זמן שאני גר בבית הזה, אף מחבל לא ייכנס לצפת", הבטיח. ואכן מטחי הקטיושות ופשיטות המחבלים מלבנון שפקדו את הגליל העליון פסחו על צפת.
בנייה משמים
כשרצה אברהם לבנות באזור ביתו ולהרחיב את המקום, שיוכל להכיל כמות גדולה יותר של אנשים בזמן ההילולה, בא אליו הצדיק בחלום ואמר לו: ״שמע, אם יש לך כסף ואתה יכול לבנות, תבנה! אם הם רוצים לקחת אותך לבית המשפט, לך לבית משפט. אם הם יגידו לך: ״תהרוס את המקום הזה״, תגיד להם: ״אני בניתי, אתם תהרסו״. ובזמן הזה הם יראו מי יושב במקום הזה״. אברהם שהתקשה להשיג אישורי בנייה, הלך אל הקבלן וביקש ממנו לגמור בינתיים חדר אחד או שניים. הקבלן סירב וגילה אדישות וחוסר אכפתיות. חיפש אברהם את הצדיק ואמר לו: ״אתה גר פה עכשיו, לך אל הקבלן ודבר איתר. הצדיק הלך אל הקבלן ולאשתו, ובמשך יומיים לא הצליחו השניים להירדם. ביום שישי בא הקבלן אל אברהם ואמר לו: "אנא, בקש מהצדיק לעזוב אותי לשלום.״ הצדיק בא אליו בחלום ואמר לו: ״או שאתה מסיים את בניית המקום, או שאני גומר אותך״. הקבלן בא וביקש סליחה, וגמר לו את החדרים שביקש.
שמירת השבת
שמעון, ילדו השני של אברהם סיפר, כי התרחקותו ההדרגתית מהדת נבלמה שבועות מספר אחרי התגלותו של רבי דוד ומשה. הדבר קרה יום אחד בחזרו הביתה באחת השבתות מבריכת השחייה העירונית, כשדלת זכוכית התנפצה לפתע לרסיסים בקרבתו – ללא סיבה נראית לעין. קביעתו הפסקנית של אביו הייתה, כי התנפצות הדלת היא אזהרה שלוחה מעם הצדיק על חילול השבת. שמעון חזר לשמור מצוות לשמחת לבו של אביו.
שמירת הבן במלחמה
מספר אברהם: "רבי דוד ומשה הופיע בחלומי, וציווה עליי לבחור: ״משהו טוב מהגן״.
הוא הצביע על כבש גדול שאברהם גידל בחצרו, ותבע ממני לנדור שאקריב אותו לסעודה בתום המלחמה. ״זה יכפר על הבן שלך ויחזיר את הילדים הביתה בשלום״. וכך תיארה מסעודה (אשת אברהם) את נסיבות הפציעה של בנה: ״הם היו ששה בטנק, והטנק עלה על מוקש. אחד הלכו לו הידיים, הרגליים והעיניים. האחרים מסכנים, נפצעו קשה, רק מאיר ניצל. כאילו מישהו משך אותו מהראש וזרק אותו מהאוטו. הוא נפל על סלע ורק עיקם את העקב. זה הכול״.
־ הצלה מהמחבלים
מספרת אחייניתו של אברהם: ״בשנת 1974 השתלטו מחבלים על בית ־הספר במעלות בו למדתי, בכיתה, אני ישבתי ליד שלחן שהיה צמוד לאחד מחלונות הכיתה. עלה במוחי הרעיון לקפוץ דרך החלון ואמרתי לעצמי שרק זכותו של רבי דוד ומשה תהיה בעזרי. נשאתי תפילה חרישית ובה ביקשתי את עזרתו של רבי דוד ומשה וכך אמרתי: אה רבי דוד ומשה אילא ענדק סי זכות פקני! (הו רבי דוד ומשה! אם יש לך איזו זכות הצל אותי). העפתי מבט לעבר המחבלים וכשראיתי שאינם מבחינים בי, קפצתי מהחלון והנה אני חשה כאלו יד לוטפת אותי ומחזיקה בי עד הגיעי למטה, ממש כמו חצה וכך ניצלתי ללא פגע ".
רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו
קבר אור החיים הקדוש
ארבע שנים שלוות עברו על ר׳ חיים בן עטר. שנים שבהן נולדו, בנוסף לספרו הראשון ״חפץ ה'״, עוד שניים מיצירי רוחו האחד, ״פרי תואר׳ אשר תוכנו השגות על הספר ״פרי חדש״ מאת ר׳ יחזקיה דה־סילווה, והשני, פאר יצירתו, ספרו ״אור החיים״, פירוש על התורה. אולם פוריותן של השנים הללו התבטאה ביצירה הרוחנית בלבד. עברו שנה, שנתיים, שלוש וארבע וגם אסתר לא הרתה. עם זאת לא העיבה אכזבה גדולה זו, עם היותה עמוקה, על ההרמוניה והאהבה בין ר׳ חיים לאשתו החדשה. שוב עברו את כל אותם מדורים של רופאים ומכשפים, של תרופות ושל תכשירי מרפא, אך ללא הועיל. לילה אחד, בהיותו בקיטונו, שקוע בתורתו, באה אליו פאסוניה, וכוס תה בידה להשיב נפשו. ״פאסוניה,״ אמר פתאום, ״אני מבקש את מחילתך, פאסוניה.״
פאסוניה נבהלה: ״על מה ולמה?״
״כל השנים חשבנו שבעטייך נותרנו ערירים. והנה, באה אסתר, ובזכותה האמת גלויה לעין.״
״אין בדעתך להאשים את אסתר, אני מקווה!״
״אסתר? חלילה לי. גם אסתר וגם את בריאות לחלוטין. כלום אינך רואה? הפגם הוא בי!״
והגבר בן הארבעים פרץ בבכי מר בחיק אשתו האוהבת. הוא ידע שמאת השם הגזירה, ואין דבר שיוכל לעשות בנדון. לכן בכה. הוא בכה על אותן ברבות אדירות שהרעיף עליו הכל־יכול, ועל הברכה הפשוטה, הטבעית, שמנע ממנו. במה חטא? ואיך יוכל לכפר על אותו חטא, אם בכלל חטא? אם לשם כך, שומה עליו להמית עצמו באוהלה של תורה. כלום לא עשה זאת? אם התשובה היא בהתמכרות לרזי הקבלה והמסתורין, האם יימצאו רבים סביבו אשר צללו עמוק יותר ממנו בנבכי תורת הנסתר? אם התשובה היא בהסתפקות במועט ובסיגוף גופני, האם לא יצא שמו של ר׳ חיים בן עטר כמי שבז להבלי העולם הזה ? מה אם כן התשובה? מה אם כן הכפרה?
לא היתה תשובה לשאלות הללו, ולכן התפרץ אותו בכי מר ומתמשך. ר׳ חיים לא היה מעז לחשוף כך את חולשתו בחיק אשתו השנייה, הצעירה. עם כל אהבתו אליה, עדיין חש מבוכה. ביאתו אליה לוותה תחושת אי־נוחות עמומה. לעתים העדיף לראות בה בת מאומצת — מעין פיצוי־מה על חשך־בנים, ולאו דווקא אשת־חיק. רוצה היה לשחרר אותה מעולו ומהתחייבותה אליו. ״צעירה את עדיין, אסתר שלי,״ אמר לה פעם, ״ויכולה את ללדת בנים רבים לאיש אחר. לכי, אם זהו רצונך!״
אך הנערה נצמדה אליו. היא נפלה על צווארה של פאסוניה והתחננה אליה שתדבר על לב בעלה לבל ישלחנה. פאסוניה חיבקה אותה ונישקה אותה, והוכיחה את ר׳ חיים על שכה הכאיב לאסתר. מאז לא הועלה עוד נושא כאוב זה בבית בן עטר.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קמד- כרך א'
רבי יוסך משאש
פ׳ עקב. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החכם הנעלה, כהה״ר יחייא אדהאן ישצ״ו.. שלום. שלום.
חם לבי בקרבי, מרוב צערי וכאבי, על לא טובה השמועה, כי קרן הודך נגדעה, כי נפש אביך התמימה, עלתה השמימה, יום תמים, ישבתי משמים, לחם לא אכלתי, ומקירות לב צעקתי, אהה אדוני והוא שאול, נקי כפים ולא גאול [וא״ו שורוק, מלשון לחם מגואל, מלאכי א׳]. רץ כצבי לעשות רצונו, פזר נתן לאביונך, ומדוע ככה עשית, ואותו כרת, טרם מלאת הימים, והוא צדיק תמים ? כל זה אמרתי בחפזי, ואך חביבי ואיזי, אין לנו אלא להצדיק דינו, כי טוב לו לנסעו תוך גן עדנו, ולא על האדמה, המלאה לה עמיר שואה ומהומה, ואתכם עליו ינחם, ויחוס וירחם, ולא תוסיפו עוד לדאבה, עד זקנה ושיבה, אמן. אנכי אנכי מנחמכם, הדואג עמכם, אחיכם, עבד אל נורא איום,
אני היו״ם ס״ט
קמה כרך א'
פדר הנז׳. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום. שלום. קח נא עוד ידידי מה שיכולתי לסדר מרבני וחכמי המשפחות אשר עברו בארץ מולדתי מכנא״ס יע׳׳א. אבן סונבאל. הרה״ג המופלג בתורה ובחכמה ובחסידות כמוהר״ר נחמן אבן סונבאל זלה״ה, בא מספרד, לעיר פא״ס, ומפני הרדיפות שהיו׳ בארץ, בא למכנא״ס, בש׳ רפ״ז לפ״ק, והרביץ תורה ויראת שמים, והיה איש קדוש ובעל נסים, כן מ״ך על ספר כת״י, ישן נושן, אני הצעיר יהודה טולידאנו. ע״כ מ״כ. ורב אחד אמר לי שזכור הוא, שראה פנקס נדוניית בתו, משנת ש״ל לפ״ק, ועדין ידועה חצר אחת במבוי לבא׳׳ב למסדוד״א [השער הסגור] נקראת על שמו, חצר ״אבן סונבאל״. ועוד מצאתי הרה״ג כמוהר״ר שמואל אבן סונבאל זלה״ה, כד מתואר בטופס פס״ד אחד מש׳ תע״ז לפ״ק, ועוד מצאתי החה״ש יצחק אבן סונבאל ז״ל, כך מתואר בשטר עיסקא מש׳ תצ״ח לפ״ק. אבן צור. הרה״ג כמוהר״ר יהודה אבן צור זלה״ה, כך נמצא מתואר בטופס מעשה בית דין מש׳ תק״ד לפ״ק. ועוד מצאתי שני אחים בתואר החכם השלם כהה״ר שלום אבן צור, קבל עיסקא מאחיו החה״ש כהה״ר יעקב, בני כהה״ד משה נ״י, בש׳ ת״ן לפ״ק.
ואמר לי רב אחד שהם בני דודו של הרב הגדול המפורסם, כמוהר״ר יעב״ץ זלה״ה, שהיו דרים במכנא״ס, וכן הראני בס׳ עת לכל חפץ דף צ״ב ע״א קינה ששלח להם הרב הנז׳ במות אביהם הנר, בשבעה שבט ש׳ ה׳ אלפים תס״ו ליצירה ע״ש. [כן הגיהו שם בלוח הטעיות תס״ו במקום ת״ו ע״ש. ונכון, כי הרב יעב״ץ ז״ל נולד יום שב״ק זך אייר תג״ל לפ״ק, כמ״ש שם דף ק״ג, ע״ש]. עוד כתוב שם בדף צ״ה, שביום ששי בשבת י׳׳א תמוז, ש׳ התע״ב ליצי׳ נשרף על קדוש ה׳, בעיר מכנא״ס יע״א, הבחור עולה שכלה כליל וכד, כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל, בכהה״ר משה הגז׳, ע״ש. עוד מצאתי הרה״ג כמוהר״ר יוסף אבן צור זלה״ה, כך מתואר בטופס מטופס פס״ד אחד, מש׳ ת״ל לפ״ק. עוד החה״ש כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל, נלב״ע פתאום ליל ש״ק ט׳ תמוז ש׳ תקפ״ה לפ״ק. [
כ״כ בס׳ קול יעקב שירים וקינים למוהרי״ע בירדוגו ז״ל בקינה שקונן עליו דף קי״ב, ע״ש]. עוד החה״ש כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל, היה סופר ונמצא חותם א׳ בשטר אחד מש׳ תע״ו לפ״ק, עוד נזכר בשטר א׳ מש׳ תקנ״ג לפ״ק, החה״ש כהה״ר יהודה אבן צור ז״ל. עוד כהה״ר יוסף אבן צור דיל נזכר בשטר אחד מש׳ ת״ן לחכם לפ״ק. ורב אחד אמר לי, שהוא אחיו של כמוהר״ר יעב״ץ ז״ל הנ״ל, שהיה דר במכנא״ס, ובג׳ אלול החנ״ח ליצירה נלב״ע, משמן רותח שנשפך על רגליו, כמ״ש בס׳ עת לכל חפץ בדף ע״ח ע״ש.
עוד החה״ש והכולל, כמהר״ר אברהם אבן צור בכמוהר״ר יהודה זלל״ה, כך נמצא מתואר בשטר אחד מש׳ תע״א לפ״ק. עוד מ״ך בכת״י וז׳יל: מ״ך בכת״י ישן נושן, וז״ל, הרה״ג החסיד העניו, המקובל האלדי גם בקבלה מעשית, כמהור״ר ראובן אבן צור זלה״ה, נולד באדר ש׳ צ״ח ואדום [היא שנת שצ״ח לפ״ק] לפמ״ה, בעיר קדשנו מכנאם״א יע״א, וגם בנו הרה״ג כמוהר׳׳ר יעקב נר״ו, נולד פה העירה מקנא״ם יע״א, בה׳ אייר, ש׳ ג״ל עיני לפמ״ה [היא ש׳ תג״ל נפשי לפ״ק], ומפני העלילה, נסעו כלם בקפיצת הדרך לפא״ס יע״א, ונתיישבו שם, ע״כ מ״ך, אני הצעיר יהודה טולידאנו ס״ט, ע״כ מ״ך.
הרה״ג כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, נתבש״מ ארבעה כסלו ש׳ תר״ד לפ״ק, כן מ״ך. הרה״ג כמוהר״ר משה אבן צור זלה״ה, כן מתואר בטופס מטופס מטופס פס״ד אחד מש׳ תע״ב לפ״ק במכנא״ם יע״א. הרב כמוהר״ר שמואל אבן צור זצ״ל, כך מתואר בשטר אחד מש׳ תקג״ב לפ״ק. הרה״ג כמוהר״ר רפאל אבן צור זצ״ל, זה כעשרים שנה שנתבש״מ. החה״ש כמה״ר מרדכי אבן צור ז״ל, זה קרוב שנתבש״מ, ולהבדיל לחיים, החה״ש כהה״ר דוד ישצ״ו, בכמוהר״פ הנ״ז, ש״צ וסופר שטרות. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו עתה ושלום. אני היו״ם ס״ט
אוצר המכתבים כרך א' – דברי הימים של העיר מכנאס – רבי יוסף משאש זצוק"ל
סימן נח.
אוצר המכתבים כרך א' – דברי הימים של העיר מכנאס – רבי יוסף משאש זצוק"ל
שנת תרס"א לפ"ק. – 1901
ידידי החשוב. טרם קבלת מכתבו, הנני מגיש לכבודו עוד דבר מה מעבודתי, והוא במבוי לברגא, יש עוד בית הכנסת רחרת, נקראת בפי הזקנים על שם הרב הקדוש שלמה טולידאנו, בוא דור ח' לכבו ברב יוסף ז"ל שבא מגירוש קשטילייא, כמ"ש בדברי ימי בית הכנסת של מהרי"ט ז"ל, ויש שקורין אותה על שם הרב הגאון שמואל עמאר ז"ל הנזכר, אחר שנות ת"ר לפ"ק.
ויש קורין אותה על שם בנו הרב הגאון שלום עמאר זצ"ל, אחר שנתבש"מ מר אביו הנזכר בשנת תרמ"ט לפ"ק, ויש שקורין אות על שם החכם כבוד הרב אברהם טולידאנו ז"ל הנזכר, ואך בפי הכל נקראת בשם בית הכנסת הקטנה, על שם קטנותה שהייתה מקודם, כי תחילתה הייתה רק בית אחת מזרחית מבתי החצר הנקראת על שם החכם כבוד הרב לוי טולידאנו ז"ל.
שמעתי שנתייסדה אחר שנת ת"ק לפ"ק, וזה כשלושים שנה, קנו בעליה בית אחת הסמוכה לה מאחריה, בחצר שלפניה הנקראת על שם כבוד הרב רפאל טולידאנו הי"ו, וסתרו את הכל, ועשו משני הבתים בית כנסת יפה ומרובע, ופתחו את פתחה בדרומה בתוך בית שער של חצר רבי לוי הנזכר.
ובנו על כל פני דרומה עלית קיר קטנה, ועל כל פני צפונה עשו היכל לספר תורה יפה מאוד, כולו מעץ מפותח ומשוח בששר ומצוייר בציורים נאים, ועליו עטרה יפה, עם צורת המנורה משולשת, אחת עם מזמור למנצח בנגינות, ואחת עם מזמור אשא עיני, ואחת עם אנא בכוח, וכמה פסוקים ושמות הקודש.
הכל על ניירות חזקים עם כמה ציורים יפים, פרחים ושושנים, עם כיסוי של זכוכית לבנה, ובתוכה יש עמוד מרובע של בניין חזק שעליו עמוסים עצי ארזים מרובעים הנשאים תקרתה, וכל אורך העמוד על ארבעת רבעיו, מפותח בכמה מיני ציורים יפים ממולאים במיני צבעונים, אבל התיבה והספסלים הם פשוטים בלי הדר.
התיבה עומדת באמצע, פני השליח ציבור למזרח. אדמתה מרוצפת באבנים אדומות יפים, בתקרתה תלויים כוסות בשלשלאות נחושת יפות בסדר ישר, ויש הרבה כוסות שכתוב עליהם במי זהב שם בעליהם הלב"ע, יש בה עוד היכל קטן תחת ההיכל הגדול, אוצר כל לכי תשמישיה פיתלות, שעוות, שמן וכו…
גם מטפחות וחגורות ומעילים של ספרי תורה שבלו, יש בה הרבה חלונות לאורה, נשקפים על שני החצרות הנ"ל, עם דלתות ומעולים יפים, יש בה שלושה שליחי ציבור, כבוד הרב ידידה טולידאנו יש"ץ, וכבוד הרב מרדכי עמאר בן כבוד הרב שלום הנ"ל, וכבוד הרב מאיר טולידאנו יש"ץ, בן כבוד הרב דוי הי"ו, אחיו של כבוד הרב ידידה הנזכר.
בני כבוד הרב אברהם הנ"ל, ואבותיהם הם היו שליחי ציבור מאז ומקדם, כחמישים איש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי הכנסת שבעיר, הבית הזה, אומרים ששימש גם ישיבה לתלמידי חכמים הרבה שנים בזמן הקודם, ואך עתה אינו משמש רק בית תפילה לשמע, ומשבת לשבת משמש ישיבה לתלמידים ללמוד מדרש רבה, זה מה שישי להודיע לכבודו עתה, ועוד אמשוך עבודתו בע"ה, ושלום
אני היו"ם ס"ט
סימן ס' אוצר המכתבים כרך א
סדר הנזכר שנה הנזכרת.
ידידי החכם החשוב וכו.., כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו, שלום, שלום.
עוד טרם קבלת מכתבו, טגיש לכבודו מן המוכן, והוא, במבוי מקוה טהרה, יש עוד ב' בתי כנסיות, לןבד של מהרי"ט ז"ל שבתחלת המבוי, כאשר הגדתי לך, האחת, נקראת בפי הזקנים על שם הרב הגאון כמוהר"ר יוסף בהתית זיע"א, ואחר החיפוש מצאתי בהיכל בית הכנסת נייר דבוק על לוח אחד כתוב בכת יד ישן נושן, שנשאר רק רשום האותיות.
ואחר עמל רב בצירוף אחד מבחברי קרינו אותו וזה לשונו : הבית הכנסת הקדושה הזאת, היא של מרנא ורבנא דמי לבר אליהן, יחיד בדרא, הרביץ תורה וחסידות וקדושה בישראל קרוב לשבעים שנה בזאת הבית, מבאר תורתו שתו כמה וכמה רבנים וחכמים קדושים, הדיים המצויין סיני ועוקר הרים, סבא דמשפטים כמוהר"ר יוסף בן בהתית זיע"א, עלה למרום י"ג ניסן אחר חצות שנת התע"א לבריאת העולם.
אשר בנה לו אביו , רבינו הקדוש כמוהר"ר ישעיה זיע"א, שבא בגלות האחרון של ספרד, והורישה לזרעו אחריו הרב החסיד כמוהר"ר יעקב זצ"ל, נתבש"ם בשנת תקל"ה לבריאת העולם, זהו מה שיכולנו להכיר.
כי עוד נמצאו בו הרבה דברים שלא נשאר בהם שום רושם כלל. ואך בפי הכל נקראצ על שם הרב המפורסם נשיר ישראל כמוהר"ר שלמה בן הרוש זלה,ה, הוא קנה אותה מזרע קודש הנזכר שעלו לשכון כבוד בארץ הקודש אחר שנת ת"ר לפ"ק, כאשר שמעתי מזקן אחד, ועדיין היא של יורשי כמהר"ש הנזכר,אין זר אתם.
עוד היו לבית הכנסת הנזכר בעלים אחרים, כבוד הרב שלם אדהאן, וכבוד הרב אברהם לעגימי, וכמוהר"ר בנימין לכרייף ז"ל, כמו שכתוב בסדר משפטים ישרים ח"א סימן שמ"א, היא בנויה בתוך החצר החמישית לימין הנכנב למבוי הנזכר.
פתחה במזרחה נגד פתח החצר, והיא יפה ומרובעת, יש בה ב' היכלות לצד צפון, מעשה ידי אומן, עם עטרות וצורת המנורה, גם תיבה יפה, פני שליח הציבור לצד מזרח, גם הרבה כוסות עם שלשלאות יפות תלויים בתקרתה.
ספסליה פשוטים, אדמתה מרוצפת אבנים יפות, יש בה חלונות לאמצע החצר להאיר, גם יש בה חלון בקרן דרומית מזרחית לאוצר כל לכיה, שמן ופתיליות וכו. גם יש באמצע כותל מערבה תקוע מסמר עב וארוך, ואמר לי זקן אחד מהמתפללים בה, כי שמע, שהוא מימי הרב הקדוש כמוהר,ר בהתית זיע"א, שהיה תולה בו מעילו בעת שבתו ללמד לתלמידיו.
וכאשר שאלתיו הלא המסמר גבוה יותר מקומת אדם ארוך ? והשיב שהיה למטה, ומפני הילדים שהיו נתלים בו, הסירוהו והגביהו אותו, ולא רצו להזניחו מפני צד הקדושה וזכרון לש הרב הקדוש הנזכר זיע"א, וכן סיפר לי השמש, שהוא בעצמו הגביהו.
ואלה שמות שלוחי צבור ששמשו בה שעדין זכורים בפי הזקנים : כבוד הרב אברהם אלבאז ז"ל, וארחיו כמוה"ר דוד וואקראט ז"ל, וכמה"ר משה בירדוגו ז"ל, ואחריו כמה"ר יעקב משאש ישצ"ו, בן דודי כמוהר"ר דוד זלה"ה, שהוא עומד עתה ומשרת שם. כמאה איש מתפללים שם.
הבית הזה שימש גם ישיבת תלמוד תורה בימי הרב הקדוש הנזכר כאשר כתבנו, ואחריו לא נודע דבר, ואך מור אבי זיע"א, למד בו איזה שנים רק בימות הקיץ, שהיה החום גדול בבית הכנסת של מהרי"ט זיע"א.
והבית הזה הוא קר כמו מרתף, כי הוא טמון בחיק כמה חצרות הסובבים הודו, וגם הרב החסיד כמוהר"ר אהרן חלוואה זצ"ל, תלמידו של אבא מארי זצ"ל, הרביץ בו תורה איזה שנים, ועתה הוא קבוע רק בשבתות ובמועדים ללמוד דינים ומוסר לכמה בעלי בתים, אצל החכם כמה"ר יהודה הלחמי הי"ו, בן כמוהר"ר אברהם זצ,ל, וגם בלילות הוא קבוע תמיד ללמוד המשניות לכמה בעלי בתים עם החכם הנזכר, זהו מה שהשיגה ידי עתה, ושלום
הצעיר אני היו"ם ס"א
סגולת הזיתים מהעץ של רבי עמרם
סגולת הזיתים מהעץ של רבי עמרם
*כל מי שסבל ממחלת עיניים וטעם ״מהזיתים הקטנים שגדלו בעץ הגודל מעל קבר הצדיק, שצללי ענפיו הירוקים היו הסמל הנצחי שמעל הקבר הקדוש מיד התרפא.
הסגולה של זיתיו הקטנים היתה לרפאות מחלות העיניים והטראכומה לצמיתות, הערבים שהתנסו בסגולה הזו, היו מתגנבים בעונת הזיתים ומושקים ממנו אחדים שהיו בולעים עם שתיית מים, הערבים למעשה הם שגילו ליהודים את סגולת הזיתים, כמו כן גם הערבים המוסלמים נהגו לעלות לקבר הצדיק ללא קשר עם יום ההילולה בל״ג בעומר והיו קוראים לחכם: לחזאן בן
עמרן וכעת שכל היהודים עזבו את הארץ ולא נשאר אף יהודי אחד בוואזן, הערבים הם ששומרים על המקום לפי ששלטונות העירוניים לקחו תחת הסותם את בית הקברות היהודי וכן גם של הצדיק, מטפחים ושומרים על המקום ביראת כבוד, מעולם לא חולל אף קבר שם.
מעט יהודים באים כיום להשתתף בהילולה בל״ג בעומר, לעומת זאת ראשי השלטון האזרחי והצבאי בשיתוף עם ועד המקומות הקדושים היהודי בכַּזַה בְלַנְכָּה, ממשיכים לקיים 1 בערב שלפני ל״ג בעומר מצעד צבאי מרשים וממשיכים להקים האוהל הענקי המסורתי לקבלת פני הנכבדים הבאים לכבד את המקום, מסורת שנקבעה מתוך הערכה על ידי השלטונות הצרפתיים.
ערבים המאמנים שאינם תושבי הכפר אַשְׁגֵ׳ן אשר נודע להם שהנסים שנעשים ליהודים יכולים להצליח, היו באים הרבה מהם.
וממול העצים המקבילים לעצו של הצדיק היו מתפללים גם הם ומשוועים אל ״החזן בן עמרן הצדיק שיעתיר לתפילתם וירפא מחלותיהם, הרבה ערביות צעירות שהאמינו לפוריות של פרי בטנן אם הן היו עקרות ילדו.
והיו משפחות שבאו ממרחק להתארח אצל קרוביהן בכפר על מנת להיות קרובים לבוא גם הן לבקש תרופה או תשועה והתאוו להענותו.
א"ם למסרת
*כתבה זו היא למעשה סיכום על המתרחש כיום במקום קבורת הקדוש רבי עמרם. חלקה נכתב גם ע״י מר ׳בן עמי׳, וחלקה ע״י מר משה דהאן אשר הובאה אלינו על ידו.
"״עץ הזיתים״ אשר גדלו בעץ זה נקראו ״בְרַרִי״ זן זיתים מאוד קטנים, מי שבלע כמה מהם הפסיק לסבול ממחלת העיניים.
ברוך הא-ל המושיע
ביקורו של רבי רפאל אהרן בן שמעון בצפרו בעת השיטפון בשנת 1890
אזי המים שטפונו
בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:
״…ואולם לחזרתי לצפרו לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנכי לעשות דרכי הלאה, ומאת ה׳ היה הדבר כי ידיד נפשי איש חסדי בעל אכסניה נדיב נדיבות המו״ן סי׳ שמואל ן׳ חמו יצ״ו תושב צפרו יע״א, שלח אמרתו לכבוד ידי׳׳ן הר׳ המופלא וכבוד ה׳ מלא שלשלת יוחסין ר״מ ור״מ בעוב״י פאס יע״א כמוהר׳׳ר רפאל אבן צור יצ׳׳ו לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית צפרו, בידעו כי כל ימי היותי בפאס אני אמון בחיק כבוד הרב הנז׳ ישצ״ו ומתרפק באהבתו תמיד וכל עסקי מסורים המה בידו ובו כל תנחומותי מצער נדודי וכאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה, ה׳ יאריך ימיו ושנותיו סלה. וכבוד הרב שי׳ לרוב אהבתו וענותנותו לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו לבית אכסניתי הנז׳, ואתנו גם בנו הידיד והיחיד חמדת לבבות החה״ש והכולל כמה׳׳ר שלמה אבן צור יצ״ו עם עוד אנשי סגולה מק׳׳ק הנד, ונסענו לחטו״ל יום ג׳ כ״ג אייר ונבואה לבית ידיד הנפש ס׳ שמואל הנז׳. בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום הששי לפנות בקר הוכרח כבוד הרב ר׳ רפאל יצ״ו לחזור להיכל כבודו, לסיבת טרדות הצבור והשגחת העניים בעש״ק, ונסע לחטו״ל לפאס הרחוקה מהלך ג׳ שעות, ועזב אתי לחברה את בנו הידיד ח״ר שלמה יצ״ו עד אחר השב״ק בע׳׳ה ונשוב לפאס יע״א.
אכן רגעי הששון והשמחה ההמה התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו.
האדם בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה׳ חכמה בינה ודעת להשכיל מכל היצורים למיניהם אשר על פני חוג הארץ בכל חקי שלימות מין האנושי ומעלותיו, יש מגרעת אשר היא תתאים אותו עם בהמות שדי. הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד, והעלם מעיניו דבר מקרי הזמן ותהפוכותיו המתגלגלים תחת סופת וסערת תבל הבוגדה. יוצאי הכלל, חוזי י״ק ונביאי הצדק אשר רוח ה׳ דיבר בם ומלתו על לשונם להודיעם מה בחיק העתיד להזהיר את העם להיישיר דרכם. אכן היצורים בכלל כעורים יגששו קיר. ובא כמהלך הפגע. הנגע. האסון אשר נגזר עליהם מהמחולל תבל. האדם הוזה שוכב בחיק הזמן ושנתו ערבה לו עד אשר המקרה עצמו יעוררהו מתרדמת מצבו. ובהקיצו והנה רגלו נלכדה בפח ושקועה בטיט המצוקה. לא ידע התמלט עד יערה עליו רוח ממרום. ובשום לב לחקר דבר, נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון לא יוכל המנות — טובה עצמית כרוכה בעקבה לטובת האדם. כי מה יסכון גבר בידעו המעותד לבוא עליו אם אין בידו להתמלט ממנו, וכמאמר החכם ״אם הגזירה אמת החריצות הבל״. וזאת עשה אלדים לבלתי ימוטו פעמי היצירה. כי לו היתה עין בשר רואה למרחוק. והאדם ידע את הצפוי לבא עליו — הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש. גם בינתו תסתתר. ואולי גם פתיל חייו ינתקו בלי מועד. והיתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה. והאלדים עשה שיראו מלפניו והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל אל בשמים. משדד המערכות כפי רצונו וכפי הכנת וכח המקבל אם לשבט ואם לחסד.
ואולם בכ׳׳ז, עוד לבחיר היצירה דבר אשר ישלים לו החסרון הזה במעט. הוא הלב מבין אשר חונן בו הנברא בצלם. כנביא מסתתר טמון הוא בחלל הגו. פעמים לא מעט לב משכיל ינבא עליו ויודיעהו דבר מה מהמעותד. ואם לא יראה הדבר כראי מלוטש, וענין ברור לא יגיד לו, אכן הלב יתרגש, באשר הוא מקום משכן הרוח. שאל נא חכמי לב ויגידו לך.
המלאכה – קהילה קרועה – ירון צור – המלאכה
המלאכה
שיעור בעלי המלאכה היהודים במרוקו היה גבוה ביחס לשכיח בקרב המיעוטים היהודיים. נתוני מפקד 1947 לימדו כי בעלי המלאכה הם 36 אחוז מן האוכלוסייה היהודית המפרנסת, ו־6.5 אחוזים מכלל בעלי המלאכה במרוקו – שיעור גבוה יותר משיעורם באוכלוסייה. היה זה פועל יוצא מן הסדר הכלכלי הטרום־מודרני בארצות צפון אפריקה, שחלוקת העבודה הוסדרה בהן במשק המקומי ומלאכות חיוניות נמסרו ליהודים כחזקה בעיר ובכפר. סדר זה הבטיח פרנסה ליהודים במקצועות מסוימים, אך עלול היה גם ליצור עודף עוברים במקצוע זה א־ אחר, או לגרום מצוקה בשעת משבר מבני בתחום המלאכות, כפי שאירע בתהליך המודרניזציה. בתקופה הקולוניאלית לא יכלו אפוא בעלי מלאכה יהודים להימנות עם עשירי החברה היהודית. מכל מקום אנשי הג׳וינט התרשמו כי מעמדם החברתי של בעלי המלאכה היה נמוך מזה של הסוחרים. הם ראו זאת בצער, כי העיסוק במלאכה, כמו החקלאות, היה בעיקרו של דבר תופעה רצויה בעיניהם.
המלאכות העיקריות שרווחו בין היהודים היו סנדלרות, חייטות, נפחות עודפות. בכמה ענפים עדיין נהנו היהודים ממונופול, למשל בעבודות נחושת ובייצור מסורתי של סירים. במראכש מצאו הסוקרים של הג׳וינט בשנת 1951 כ־100 יהודים המייצרים פריטים שונים מנחושת הדורשים מומחיות רבה כמו סירים, מגשים, קופסאות לסוכר ולתה וכו'. האומנים קנו את הנחושת מקמעונאים שרכשו אותה מסיטונאי בקזבלנקה. את תוצרתם נהגו היצרנים היהודים למכור למוסלמים, ורק אלה היו מוכרים אותם בשווקים וברחובות למקומיים ולתיירים. היתה זו דוגמה לשיתוף פעולה ולחלוקת תפקידים מסורתית בין מוסלמים ליהודים בשוק העבודה. חרש נחושת יכול היה להכין 12-10 מגשי נחושת ביום ולהרוויח על כל אחד מהם ב־35 פרנק. רווחיו של אומן כזה היו אפוא 10,000 עד־ 12,000 פרנק לחודש. ככלל מצאו הסוקרים, כי בעלי מלאכה שמצבם טוב יחסית הרוויח 15,000-8,000 פרנק לחודש(בין 23 ל־50 דולר), ובהכנסה זעומה זו היה עליהם לפרנס לעתים קרובות משפחה בת שבע עד עשר נפשות.
בעל המלאכה היה בדרך־כלל ראש משפחה, סדנתו היתה קטנה ופרימיטיבית והמכשור בה דל. המספר הממוצע של עובדים בסדנה היה בין שניים לשלושה פועלים, ואלה נרשמו במפקד האוכלוסין כמי שעוסקים במלאכה. במילים אחרות, רוב המפרנסים מן הסוג הזה לא היו אומנים, אלא פועלים, לעתים בלתי מיומנים כמעט. אצל הסנדלרים, חרשי הנחושת, הצורפים ועושי הסנדלים מצאו הסוקרים גילדות של אומנים. אמנם לגילדות האלה לא היה מעמד חוקי, אך חברי כל גילדה היו ממנים ״אמין״ שעמד בראשם – ייצג אותם בפני השלטונות, יישב סכסוכים פנימיים, וטיפל בחלוקת המסים שהיו חייבים לשלם לפאשה. חברי הגילדה היו חייבים גם לספק לפאשה מתוצרת מלאכתם ללא תמורה, שריד לנוהג בתקופה הטרום־קולוניאלית.
מצרכי מותרות(שטיחים, רהיטים אמנותיים, עבודות עור מקושטות) יוצרו בעיקר על ידי מוסלמים. עבודות עץ, עבודות ברזל, טווייה ואריגה היו מלאכות מוסלמיות לחלוטין, לדברי הסוקרים. שתי המלאכות הנפוצות ביותר בין היהודים היו, כאמור, הסנדלרות והחייטות. בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ייצרו בשביל חקלאים ערבים וצרכנים דלים. גם הם, כמו בעלי הדוכנים בשוק והרוכלים, שהיו רוב המפרנסים היהודים ממסחר, לא פעלו בשביל השוק האירופי במרוקו, אלא בעבור השוק של הילידים בלבד. במראכש, בירת הדרום המרוקני, הקהילה השנייה בגודלה במרוקו ומוקד מצוקה חמור, מצאו הסוקרים כי רוב בעלי המלאכה היהודים, למעט הצורפים, ביצעו רק עבודות אלמנטריות לשוק המקומי ובדרגה נמוכה. הסנדלרים הכינו סנדלים מחתיכות עור שרכשו לעתים קרובות ממוכר אשפה ומסוליות שנרכשו מחרש גומי שהכין אותן מצמיגים. בעבור זוג סנדלים קיבלו בין 80 ל־100 פרנק. בקיץ, העונה הבוערת, הרוויחו בין 400 ל־600 פרנק ליום. אטדגי נזכר בביקור אצל דודו הסנדלר בעיר מזגאן, בבית־המלאכה שהוא החזיק עם בנו בשכונה המוסלמית:
סוליה מגומי של צמיג, שתי רצועות מהגומי של הפנימית, מסמר פה מסמר שם והנה עוד זוג סנדלרים שהם מוכרים בפרוטות. דוקא פרנסה טובה יש להם מהצמיגים המשומשים. זה כמו בפיסיקה: שום דבר לא הולך לאיבוד; הכל מקבל צורה אחרת. אפילו המסמרים הם מסמרים משומשים אותם מיישר הדור בסבלנות אין קץ.
במראכש מצאו סוקרי הג׳וינט כי בתחום החייטות היה שיעור הנשים העובדות גבוה, והן הרוויחו כ־300 פרנק ליום (פחות מדולר). הן ישבו בשוק תחת צלונים, רובן תפרו במכונות תפירה ששכרו תמורת 750 פרנק לשבוע (מעט יותר משני דולר), וביצעו עבודות תפירה פשוטות לעוברים ושבים בשוק. ככלל, מראכש נחשבה לעיר בעלת הריכוז הגדול ביותר של בעלי מלאכה יהודים. על־פי סטטיסטיקה שערך מנהל בית־הספר של כי״ח בעיר היו 3,100 מפרנסים בקהילה, מהם 1,750 בעלי מלאכה ורק 650 סוחרים. בין שאר המפרנסים נמנו 300 פקידים ו־400 בעלי מקצועות אחרים, ביניהם פועלים רבים.
לא רק מבוגרים עסקו במלאכות הנפוצות. סוקרי הג׳וינט מצאו כי גם צעירים עסקו במלאכות בנוסח המסורתי, שהיו נתונות כבר בירידה. מיד אחרי מלחמת־ העולם עדיין לא היו במרוקו מוסדות מודרניים לחינוך מקצועי לילידים. טכנאות מכנית וחשמלית היתה כמעט מונופול של מתיישבים אירופים. ילידים למדו את מלאכתם בהיותם שוליות אצל בעלי מלאכה מיומנים, שם ביצעו את העבודות הקשות ביותר. בתי־הספר של כי״ח הכשירו מדי שנה עשרות צעירים להיכנס למסחר האירופי, אך לא לסדנאות ולתעשייה. 300 הפקידים שהעלה הסקר במראכש היו ברובם פרי החינוך האליאנסי. אחת התופעות הבולטות בתחום החינוך היהודי לאחר המלחמה תהיה כפי שנראה התרחבות ההכשרה המקצועית ליהודים. רשת ״אורט״ נוסדה במרוקו בשנת 1947, ואטדגי היה אחד מן התלמידים במוסדותיה בשנות החמישים.
פניני המידות – אהבת ארץ ישראל
אהבת ארץ ישראל
????
א. בספר מלאכת הקודש לכמוהר׳׳ר משה טולידאנו זצ״ל הביא דברי חז״ל (בכתובות קי ע׳׳ב), כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכתב הרב וז״ל מי שאינו עולה מחוצה לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יהאתמאוייבע׳׳ה.
ב. כתב הגאון רבי יוסף בן נאים זלה״ה בהקדמה לספרו מלכי רבנן, וז״ל ומעולם לא היינו אזרחים בארצות המערב ואף בהיותנו בארץ לא לנו ונדחים מהסתופף בנחלת ה׳ וגלינו מעל שולחן אבינו, עוד אהבתו מתרפק עלינו ומציץ מן החרכים בכל עת ובכל שעה להשיב שבותינו לקבץ נדחינו, ותמיד אנחנו לישועתו מקוים ומייחלים לשוב לשבה לארצנו ונחלת אבותינו ארץ הקדושה, ואין אנחנו בארצות העמים כי אם גרים ולא תושבים.
ג. הרה״ק רבי פנחס הכהן זלה״ה היה מצדיקי העיר מרכאש, כל יהודי שהיה עולה לארץ ישראל היה בא להיפרד מהרב ולהתברך, הרב רושם את שמו ברשימה ואת הזמן שהוא יוצא מביתו, ובאותה שעה מופיע הרב בהדרו ללוות אותם מעט בדרכנו לארץ ישראל, אחד מהם היה תלמידו רבי חנניה דרעי זלה״ה שלימים היה רב העיר יפו, שהיה משתתף בשיעורי הרב ונחשב לאחד משמשיו הקרובים. לימים הוא סיפר שהוא התלבט אם להודיע לרב בפרט שאתם ימים לא קלים היו, לבסוף נגשתי לרב בחול המועד סוכות בשנת תש״ח, הרב עודד אותי וכדרכו רשם שזמן יציאתי ממרוקו ליל הושענא רבה בשעת חצות, הרב הזכיר לי לקחת ספר מקראי מועד ללימוד במשך הלילה, והנה בעת חצות לילה הרב ממתין לי ליד תחנת האוטובוס, כולם מנשקים ידי הרב ומתברכים, נגשתי לרב ונשקתי ידו, ברך אותי ואמר: לא רק אנחנו בגלות אלא גם השכינה אתנו בגלות, ואז הרב לימד אותו כוונה מיוחדת בתפלה וכוי ושתגיע לארץ ישראל בתפלה הראשונה תאמר ריבונו של עולם הקים שכינתא מעפרא (חדר מכמנים עמי 29).
הכיבוש -מנהגים וחוקים בדת האסלאם – בת-יאור
הכיבוש
חוזה השלום בין חבִּיב בן מַסְלָמה לנוצרים של טיפליס (גרוזיה, שנת 653 לערך)
בשם אללה הרחמן והרחום. אלה דברי חביב בן מסלמה אל תושבי טיפליס השוכנת במנג׳ליס בגֻ׳רְזאן אל־הורמוז, להבטיחם כי שלום יהיה להם, לכנסיותיהם, למנזריהם לפולחני־דתם ולאמונתם, אם אך יכירו בהשפלתם ויעלו מס בסך דינר אחד לכל בית־אב. לא תצרפו שני בתי־אב לאחד למען הפחית את המם, וגם אנחנו לא נחלק בית־אב לאחדים למען הגדילו. חובה עליכם לתת לנו עצה וסעד כנגד אויבי אללה ונביאו ככל אשר תוכלו, וחובתכם לארח את המוסלמי הנצרך למשך לילה אחד ולהמציא לו אותו אוכל אשר יאכלו ״עם־הכּתב״ – כך, בהסתמך על האמור בקוראן ט, 29, קראו המוסלמים לאנשי דתות־הייחוד האחרות, כלומר היהודים והנוצרים – והמוּתר לנו באכילה. אם נחשל מוסלמי אחר חבריו ונפל לידיכם, הבא תביאוהו אל קבוצת ה״מאמינים״ הקרובה ביותר, אלא אם כן יעמוד לכם דבר־מה לשטן. אם תשובו לשמוע לאללה [תתאסלמו] והקפדתם על התפילה אחינו אתם לאמונה, ואם אין — יושת עליכם מס־גולגולת. והיה אם יתנפל עליכם אויב מאויביכם והכניעכם בעוד המוסלמים טרודים ולא יוכלו
לבוא לעזרתכם, לא תחול האחריות על המוסלמים גם לא יפרו בזאת את בריתם עמכם. הדברים האמורים למעלה הם זכויותיהם וחובותיכם ואללה ומלאכיו עדים, ודי כי יהיה אללה עד. (עמי 317-316)*
המקור: בלאד׳ורי, פֻתוּח אֶל־בֻלדַאן.
כיבוש ארמניה הנוצרית
אחרי הדברים האלה נכנס מרואן לארץ אל־סריר, טבח את יושביה והדביר בה מבצרים אחדים. המלך ניאות לקבל את מרותו ולשמור לו אמונים וקיבל עליו לתת בכל שנה 1,000 צעירים — 500 עלמים ו500 עלמות — שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 100,000 מודַיָלים אשר יובאו לאסמי אל־באב. מרואן לקח ממנו ערבון.
יושבי תוּמאן עשו שלום עם מרואן וייאותו לתת בכל שנה 100 צעירים — 50 עלמות ו־50 עלמים — כולם גבהי־קומה, שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 20,000 מודַילים לאסמים. (עמי 326)
הערות המחבר : מרואן בן מוחמד (נפי 750), אחרון הח׳ליפים לבית אומיה בדמשק, לשעבר מושל ארמניה.
מודַילים – המדובר במידה הקרויה modias, בלאטינית modium, והיא מידת חטים שמשקלה 8.75 ליטראות. בין 173 ל-299 מ"ל סמ"ק
כיבוש מצרים הנוצרית
עמרו אל־נאקִד, מפי ספיאן אבן־וַהבּ אל־ח׳ולאני:
״כאשר כבשנו את מִצר (מצרים) בלי לכרות עמה ברית, קם אל־זֻבַּיִר ויאמר אל עמרו, ׳חלקֶנה׳; וימאן עמרו. אז אמר אל־זבַּיר, ׳חי אללה כי תחלקנה כאשר חילק הנביא את ח׳יבר׳. זאת כתב עמרו אל עומר שהחזיר לו בכתב לאמור, ׳הניחֶנה כמו שהיא, ונבנו ממנה שילֵשים וריבּעים׳. אמר עבדאללה בן והבּ: ׳מסורת באותה רוח נמסרה לי מפי אבן להיעה… מפי ספיאן אבן-וַהבּ׳״.
הערות המחבר : אל־זֻבַיִר אִבְּן אל־עַואם, מחשובי חבריו של מוחמד, נהרג ב־656.
כאשר חילק הנביא את ח׳יבר התנאים שנתן מוחמד ליהודי ח׳יבר נעשו תקדים בטכסיסי־הצבא המוסלמיים. ההסדר הסתכם בכעין אריסות, שעל־פיה נשתמרה החזקה על האדמה, כנגד אחוז מתנובתה. לעתים קרובות העדיפו הערבים הסדר מסוג זה בשל אי־רצונם לעבוד את האדמה.
איגרת עומר אבן אל־ח׳טאב אל סַעַד אבן־אבי־וַקאץ – מצביא ערבי , נפטר בשנת 671 – כובש אל־סואד(עיראק)
קיבלתי איגרתך אשר בה אתה אומר כי ביקשוך אנשיך לחלק ביניהם את כל השלל אשר קצב להם אללה. כאשר תקבל את איגרתי בדוק ומצא מה הנכסים והסוסים אשר רכשו החיילים רוכבי ״סוסים וגמלים״ ** וחילקתם ביניהם, אחרי קחתך חמישית מהם. אשר לקרקע ולתעלות ההשקייה, הניחם בידי עובדיהם, למען יוכללו בקצובות המוסלמים. אם תחלקם בין הנוכחים, לא יישאר דבר לבאים אחריהם.
איך לנהוג בקרקע ובתושבים של אל־סואד
אל־חסין משמו של… עבדאללה אבךחאזם: אמר הלז, ״שאלתי את מג׳אהד על דבר ארץ אל־סואד וַיען: לא תיקנה ולא תימכר. זאת משום שבזרוע נכבשה ולא חולקה. נחלה היא לכל המוסלמים״.
אל וליד אבן־צאלח… משמו של סלימאן אבךיסאר: ״עומר אבן אל־ח׳טאב הניח את אל־סואד לנמצאים עדיין בחלצי גברים וברחמי אמהות (ז.א., הדורות הבאים), כי ראה בתושבים בני חסות (ד׳ימים) אשר מס [ג׳זיה] ייגבה מהם וח׳ראג׳ מאדמתם. לפיכך הריהם ד׳ימים ולא יימכרו לעבדים.
עומר אבן אל־ח׳טאב ביקש לחלק את אל־סואד בין המוסלמים, לפיכך ציוה לפקוד אותם [את התושבים]. כל מוסלמי קיבל שלושה איכרים כמנת־חלקו. קיבל עומר את עצתם של רעֵי הנביא, ועלי אמר, ״השאירם והיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. על כן שלח עומר את עות׳מאן אבן־חֻנַיִף אל־אנצארי אשר קבע לכל איש שומה של 48, 24 או 12 [דרהם].
בלאדֻ׳רי(נפ' 892), פתוח אל־בלדאן(ספר כיבושי הארצות). (עמי 423)
אקדמות למדע ההיסטוריה-אבן ח'לדון
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
הבדווים הערביים באו לצפון אפריקה בעקבות התפתחות מדינית מסובכת. השושלת הפאטימית השיעית, שצמחה בצפון אפריקה, העתיקה את מרכז הכובד שלה באמצע המאה העשירית מזרחה, אל מצרים – בשנת 969 יסדה שושלת זו את קהיר – והפקידה את המגרב בידי זירי, ראש שבט צנהאג'ה הבֶרְבֶריים.
לא ארכו הימים ושבטי זנאתה הנוודים השתלטו על חלקה המערבי של צפון אפריקה, בעוד שממלכת בני צנהאג'ה התפצלה לשתיים : הזיריים, ובני חמאד. משגברה במגרב ההתנגדות לעול החליפות הפאטימית השיעית – הכריז אחד מצאצאיו של זירי, מוּעיז, בשנת 1048 של ניתוק שלטונו מעל קהיר.
החליף לא התמהמה בתגובתו, הוא העביר לגדה המערבית של הנילוס, למדבר לוב וסהרה, את שבטי הבדווים הערביים בני הילאל ובני סולַיים, אשר הועברו למצרים העליונה זמן לא רב קודם לכן מחצי האי ערב, לפי שהתנהגותם שם הייתה פראית מדי והפריעה לקיום סדיר של העלייה רגל לערים הקדושות מכּה ואל מדינה.
בכך ביקש החליף הפאטימי להשיג שתי מטרות בבת אחת : להתפטר מן האלמנט הפרוע שבארצו, ולהעניש את המגרב המתמרד. ואכן, העונש השיג את מטרתו. בני הילאל השתמשו ברשות הנתונה, פשטו על המגרב המזרחי ( תוניסיה ), החריבו את קירואן, והשמו את כל הארץ " כנחילי ארבה ,, כפי שמתבטא אבן ח'לדון. כל מקום שאבן ח'לדון מדבר על הרסנותם ופראותם של הערבים, כוונתו לשבטים האלה.
לא היה זה מסע כיבוש חד פעמי, כגון מסעותיהם של הוּלאגוּ או תימור, ואף לא מלחמה וקרבות, אלא פשיטה מתמדת, לחץ ודחיפה ודחיקה מתמידים, ששינו את פניה ודמותה של צפון אפריקה לחלוטין.
הולגו חאן (-1217 8 לפברואר 1265) היה שליט מונגולי שכבש את רוב דרום מערב אסיה.הוא נכדו של ג'נגיס חאן ואחיהם של מונגקה וקובלאי, והיה לחאן הראשון של הממלכה האילח'אנית
צבאו של הולגו בשערי בגדאד
הולגו נבחר ב-1255 בידי אחיו מונגקה להיות ממונה על השלמת הרס המדינות המוסלמית בדרום מערב אסיה. תוכניתם כללה את שעבודם של הלורסטנים של דרום פרס, חיסול החשישיון והריסתן של חליפות עבאס, שושלת עיוביד בסוריה והמדינה הממלוכּית במצרים
הולגו יצא ממונגוליה מלווה בכוח צבאי עצום, והביס את הלורסטנים ללא מאמץ רב. השמועות על המונגולים והמוניטין האכזרי שנוצר להם הבהילו את החשישיון עד כדי כך שהם נכנעו לכוחותיו של הולגו ללא קרב ומסרו לידיהם את מצודתם באלאמוט, סמוך לים הכספי . מטרתם הבאה של המונגולים הייתה בגדאד, אותה תכננו לכבוש למעלה מעשר שנים. החליף אל-מוסתעצם סירב להכנע, וקיבל מסר מהולגו במילים אלה:
"לכשאוביל את צבאי אל בגדאד בזעם, אם תיחבא בשמיים או בארץ,
אגרור אותך מטה מהרקיע
אשליך אותך באוויר כלביא
לא אשאיר אדם חי בממלכתך
אשרוף את ביתך, את אדמתך, אותך
אם ברצונך להציל את חייך ואת חיי משפחתך היקרה, הקשב לעצתי בתבונה, ולא – תחזה בעיניך ברצונו של האל"
(תורגם לאנגלית על ידי ג'ון וודס)
החליף לא הגיב כראוי לפלישה המונגולית, והגן על העיר בדלילות. הולגו הורה לכוחותיו לא לפגוע בחלקים מסוימים באוכלוסייה – בעיקר נוצרים ומשכילים – אך למרות זאת הרגו המונגולים לפחות רבע מיליון בגדדים (מחקרים עכשויים מעריכים כי המספר קרוב יותר ל-800 אלף). החליף עצמו נרצח בידי הולגו, כשהוא עטוף בשטיח ונרמס בידי סוסים. בספרו של מרקו פולו נכתב כי הולגו הרעיב את החליף למוות, אך אין עדויות נוספות המצביעות על כך.
הרס החליפות הוביל לחורבנה של עיראק- שלא חזרה מעולם להיות המרכז התרבותי שהייתה עד אז. המדינות השכנות מיהרו להפגין את נאמנותן להולגו, והמונגולים פלשו לסוריה ב-1259כשכוחות סיור מגיעים עד פאתי עזה. מותו הבלתי צפוי של מונגקה חאן גרם לנסיגתם של המונגולים לפני כיבוש מצרים. בינתיים כרתו הממלוכּים ברית עם הצלבנים ששלטו בחופי ארץ ישראל, והביסו את חיל המצב המונגולי בקרב עין ג'אלוט
הולגו שב לארצו ב-1262, רק על מנת להקלע למלחמת אזרחים עם כוחותיו של ברקה, אחיו של באטו חאן ולספוג תבוסה צורמת בקווקז ב-1263. הולגו המיר דתו לאסלאם והקים את השושלת האילח'אנית , ששלטה בפרס עד 1335. בנו אבאקה תפס את מקומו לאחר מותו ב-1265
המשך המאמר.
עד תקופת הפלישה ישבו תושביו הברברים של המגרב במנוחה, אם כי מנוחה יחסית, עיבדו את אדמתם והוציאו את לחמם בשפע. מן המפורסמות הוא שבתקופת רומי נחשבה הפרובינציה אפריקה לאסם התבואה של המטרופולין, ובמצב זה לא חל שינוי מהותי גם במאות השנים שלאחר מכן.
אולם עתה נתערער במגרב הבטחון וגבר פחד הפשיטות עד שהביא לידי זניחת אדמות רבות . רק לאורך החוף ובסביבתן הקרובה של הערים, בצל זרוען הנטויה אך הקצרה של השושלות המקומיות, עלה בידי האיכרים לעבד את אדמותיהם.
ענפי החקלאות ההררית, ובייחוד מטעי הזיתים המפוארים – נחרבו לגמרי. באזורים הקרובים יותר להרים, שבהם ישבו שבטי הבדווים הערביים, נאלצו האיכרים הברברים לקנות להם מנוחה ובטחון מפני פשיטות הבדווים על ידי חוזי חסות ( ח'פארה ), כדוגמת אלה שדוד בן ישי כרת עם תושבי הרי יהודה בשעה שברח מפני שאול ( שמואל א, כה ).
תשלומי הכפייה לבדווים היו מעמסה קשה על האוכלוסייה הכפרית, שהפחיתה במידה ניכרת את כדאיותה הכלכלית של עבודת האדמה. ועל כך ניתוסף חוסר הבטחון בדרכים, שהצר קשות את רגלי המסחר.
מצב דברים זה גרם לבידודן של הערים, וסייע לפיצולה של הארץ ולצמיחת יחידות מדיניות נפרדות בחלקיה השונים. המצב היה חמור בייחוד בחלקו המזרחי של המגרב, הקרוב יותר למקום מוצאם של שבטי הערבים הבדווים, ופחות מכך בחלקו המערבי, במרוקו של ימינו.
אולם בכל הארץ היוו שבטי הערבים גורם מדיני, אשר השליטים הברברים של מדינות המגרב הוכרחו להתחשב בו. אם ביקשו לשבת לבטח בלי להיות צפויים תדיר להתנפלויות מחוץ ולמרידות מבית מצד מתנשאים למלוך הנתמכים על ידי שבטי הבדווים, היה עליהם לרכוש את אהדתם של שבטים אלה ולגייס את תמיכתם המדינית והצבאית.
אבן ח'לדון, מחבר הספר שלפנינו, שנטל חלק פעיל בחיים המדיניים של מולדתו, עסק במקצוע של גיוס תמיכה ושכירי חרב בקרב הבדווים מטעם אחד השליטים במשל שנים אחדות.
לפיכך סבלו אזורים אלה מחוסר יציבות מדינית, מחילופי מושלים ושושלות, מסכסוכים פנימיים ותככים, מקנוניות ופירודים בין בניהן של המשפחות השליטות השונות בינם לבין עצמם ובינם לבין השבטים הערביים. יותר ממה שהיו הבדווים תלויים בשליטים, היו השליטים תלויים בהם. עד כדי כך שהם היו, כדברי מארסֶה, מדינה בתוך מדינה.
אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל) יעקב לופו
ד. אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל)
באחד ממכתביו של הרב ליבמאן מוזכרים תלמידים מאלג׳יר ותוניס שנקלטו בישיבת ״אור יוסף״. אך מתוך רשימת התלמידים המצורפת למכתב, רק שניים מתוך שלושים ושבעה התלמידים הרשומים היו מתונים ואחד מאלג׳יר, ואילו כל השאר באו ממרוקו. מדוע התפתחה התופעה של העברת תלמידים דווקא במרוקו, ולא באלג׳יריה ותוניס? נראה כי הצטברו לכך כמה סיבות. היתה זו הקהילה הגדולה ביותר מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והמזרח. מתוך ״המיליון הנשכח״ של יהודי צפון אפריקה, ארצות האסלאם והמזרח התיכון, היוו יהודי מרוקו, בשל מספרם הגדול, את המשאב האנושי המשמעותי ביותר לתחיית העם היהודי לאחר השואה. כמו כן עמדה לזכותם אדיקותם, שכן הם עדיין לא ״התקלקלו״ בהשפעת ״אליאנס״ והתרבות הצרפתית. גם התשתית שהונחה בידי הרב זאב הלפרין ומוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו בדורות הקודמים, יצרו את הרקע המתאים להתפתחות התופעה. הרב וולטנר אמר על כך:
במרוקו ראיתי קהילה יהודית שלמה, דתית, שומרת מצוות ורוחנית. חשבתי בזמנו שמרוקו יכולה להיות מרכז רוחני גדול בתורה אפילו בהשוואה לקהילות הגדולות באירופה. זה היה המקום היחידי שאפשר היה לאסוף אלף תלמידים לישיבה, וזה היה החלום שלי.
קשה לאמוד במדויק את מספר התלמידים שיצאו ממרוקו ללימודים בישיבות הליטאיות מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות החמישים, כיוון שאין רישומים מסודרים של הישיבות, ובקרב התלמידים היתה תחלופה רבה. חלקם נדדו מישיבה לישיבה, אחרים חזרו להוריהם במרוקו משום שלא עמדו בנטל הלימודים, או התקשו ברכישת היידיש או בהסתגלות למנטאליות השונה. גם הישיבות עצמן נדדו והחליפו כתובות. כך, למשל, ישיבת ״אוהל יוסף״ יצרה לעצמה אתוס של נדודים. יסודה בגיטו של וילנה, משם עברה למחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר המלחמה נדדה לצלסהים בגרמניה, ומאוחר יותר, ב״תקופה הצרפתית״, נדדה בין ליון, באיי, פובליענס, ארמונטייר ובוסייר. ישיבות חדשות רבות נפתחו ונסגרו לעתים תכופות.
האומדן המצוי בידנו מבוסס על פרסומי הישיבות, על נתונים מתוך מכתבים שנשלחו לגו׳יינט ובהם בקשות לקבלת תקציב, על התכתבויות של ראשי הישיבות עם הרב עבו, ועל שיחות שנערכו עם רבנים ותלמידים שלמדו בישיבות באותה עת. מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה, במרוקו (טנג׳יר) ובארצות־הברית בעשור שלאחר שנת 1947 היה 4,000 בקירוב, לפי הפירוט הבא:
ישיבת אקס לה בן בצרפת יצרה קשר עם יהדות מרוקו כבר באוקטובר 1945, והיה ביכולתה לקלוט כמאה תלמידים. בשנת תשי״ח (1958-1957) פרסמה הישיבה קטלוג המעיד שעד לאותה שנה למדו בישיבה כשש מאות תלמידים מצפון אפריקה, צרפת, שוויץ, איטליה, בלגיה, אנגליה וארצות נוספות. התלמידים ממרוקו היוו אז כ־70% מתלמידי הישיבה. יש להניח שבשנים הראשונות היה מספר התלמידים ממרוקו בישיבה זו קטן ממספר התלמידים שנקלטו ממזרח אירופה. המגמה החלה להשתנות לאחר שנות החמישים המוקדמות כשתלמידים אשכנזים סיימו את לימודיהם בישיבה והיגרו לארצות־הברית ולישראל. את מקומם תפסו בעיקר תלמידים ממרוקו ומשנות השישים והשבעים כבר היוו את המרכיב המרכזי בישיבה (עד היום מרבית התלמידים בישיבה זו שנולדו בצרפת, מוצא הוריהם ממרוקו). בתחילה התלמידים הגיעו לישיבה בגפם, ולאחר שנת 1956 הם לוו על ידי הוריהם. תוכנית הלימודים היתה ארבע שנתית ומדי שנה התחלפו כרבע מהתלמידים. מנתונים אלו עולה שבין סוף שנות הארבעים ועד לסוף שנות החמישים למדו בישיבת אקס לה בן לפחות שבע מאות תלמידים ממרוקו. לאחר שנות השישים גדשו את הישיבה עוד אלפי תלמידים שמוצאם ממרוקו והם השתקעו בצרפת, אך אלה לא הובאו במניין המצוין לעיל.
לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס הגיעו בשנת 1949 כחמישים תלמידים. במשך הזמן גדלה הישיבה ומספר התלמידים ממרוקו גדל לשישים, לשמונים, ואף למאה ועשרים.
בשנות החמישים פתחו מנהלי הישיבה סניפים רבים במרוקו, בתוניס ובמספר ערים בצרפת. לא כל המוסדות החזיקו מעמד וחלקם נסגרו, אך חלקם קיימים ופעילים בצרפת עד עצם היום הזה.
מהנתונים שבידנו עולה שבעשור שבין שנות החמישים לשישים למדו בישיבה זו לפחות כשמונה מאות תלמידים ממרוקו(נראה שעוד כמה מאות למדו בסניפיה השונים של רשת ישיבות ״אור יוסף״, במרוקו ובפרובנס שבדרום צרפת).
בישיבת ״עץ חיים״ שהוקמה על ידי הרב וולטנר בשנת 1953 בטנג׳יר, למדו כשישים תלמידים בכל שנה. מספר התלמידים שלמדו במהלך העשור הראשון של הישיבה היה כשש מאות. ליד הישיבה התנהל ״כולל״ שלמדו בו כשישים אברכים במשך העשור.
אומדן גס מצביע על כך שבמוסדות השונים באנגליה למדו כמאה וחמישים תלמידים בכל שנת לימוד. בחישוב זה נכללות ישיבות ״תורת אמת״ של הרב שניידר בלונדון, ״תורת חיים״ של הרב יצחק ויינגערטן שבקרבת לונדון, הישיבה בסנדרלנד של הרב וולטנר, והישיבה בגייטסהד, כולל האברכים בעיר זו. כאשר מרכז הכובד של יהדות מרוקו באירופה עבר לצרפת, הלך והתמעט מספר הנערים ממרוקו שלמדו באנגליה. יש להניח שמספרם בישיבות באנגליה מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים היה כשש עד שמונה מאות.
Le Musulman Lahcen qui entretient les tombes juives
LE MUSULMAN LAHCEN QUI ENTRETIENT LES TOMBES JUIVES.
LA PROMESSE DE LAHCEN À MOSHÉ
Il y a plus de 60 ans que Lahcen a fait à son ami Moshé la promesse d'entretenir les tombes de ses ancêtres. Et cela fait plus de 60 ans qu'il honore, sans faillir, sa promesse à son ami.
Cette promesse, Lahcen l’honore depuis bientôt 70 ans. Voûté aujourd’hui sous le poids du temps, cet homme d’une infinie noblesse, un Amazigh musulman du village d’Arazan, dans la région de Taroudant, n’a en effet jamais failli à sa parole. Et, en chaque début d’année, immanquablement, il se rend sur les tombes de la famille de son ami Moshé pour les nettoyer, allant jusqu’à, malgré ses bien modestes moyens, se pourvoir de pots de peinture pour en rafraîchir les épitaphes. Des épitaphes en hébreu qu’il prendra soin de réécrire minutieusement, lui qui n’a jamais écrit une lettre de sa vie pour n’avoir jamais mis les pieds à l’école.
Et ne vous avisez surtout pas de lui dire, rapporte Omar Louzi, président du Rabat Business Club, qu’ «il est vieux, à présent, et qu’il en a bien assez fait» car il vous répondra, immanquablement qu’ «une promesse est une promesse“: et “je continuerai à faire ce que j’ai à faire jusqu’au retour de mon ami Moshé… ou à ma mort.”
Le Mariage Traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-ami
A Settat, jeudi matin, la mère de la mariée dépose le linge tâché sur un plateau. Accompagnée de femmes qui poussent des zgarit, elle va de maison en maison montrer "l'honneur" de sa fille. Au cours du déjeuner, les invités remettent leurs cadeaux. Le samedi suivant, "sabt l'rôsa" ou "le samedi de la mariée", les deux familles et des invités se retrouvent chez les époux. Mardi, la mariée, portant des habits neufs, est conduite sur une mule au ruisseau. Une tamzwarä la lave, lui met du 'ker et du henné. Le lendemain matin, cinq islan viennent chez elle et lui ouvrent ses tresses. Ce jour est aussi appelé "teqsïr dhüt" (écaillage, découpage du poisson).
A Boujad, de suite après la défloration de la jeune fille, sa mère prend le sarwal ou culotte tachée de sang et la suspend au bout d'un bâton. Les femmes s’empressent d'aller au mellah et la montrent à toutes les familles, afin d'éviter la médisance. Quand le précieux symptôme de la virginité n'apparait pas, sa mère prétend que la mariée est mteqfa ou elle salit elle- même la culotte. Si le marié n'est pas d'accord et répudie sa femme, celle- ci ne pourra plus se marier dans cette ville. On considère quand même comme une bonne action d'être tolérant dans ce cas et d'éviter le scandale.
Jeudi matin, "nhar sboh", la mère de la mariée apporte au jeune couple du lait, du pain, de l'huile, du miel et de la menthe. En entrant dans la chambre, elle dit "sbâh elhir 'likum' (bonjour à vous).
A midi, elle leur offre un déjeuner. Elle procédera ainsi pendant sept jours. Vendredi, la famille de la jeune fille envoie aux parents du marié de la viande et des légumes pour la préparation des repas qu'ils prendront ensemble le lendemain. Samedi après- midi, une tamzwdrâ maquille la mariée avec du hsrqôs. – fard noir –– Elle lui dessine sur le visage différentes figures, telles que des oiseaux, ainsi que des groupes de cinq points disposés en forme géométrique. Les jeunes filles et les femmes s'assemblent autour de la mariée et chantent tout l'après-midi. Le marié et ses amis leur jettent des bonbons. Dimanche matin, on sert de la hrira ou "soupe", aux deux familles. Mercredi, les femmes lavent la mariée à la source. Au retour, elle tient d'une main de la verdure, et de l'autre, un seau neuf plein d'eau : ainsi, elle apportera au ménage du bonheur et de l'aisance. Dans certaines familles, un repas de poisson terminera ce dernier jour de mariage.
A Marrakech, jeudi matin, "nhar sboh", la mère de la mariée présente à la famille le drap sali et le dépose sur un plateau. Un danseur met le plateau sur sa tête et danse, pendant que les assistants y déposent une grama. Les femmes se servent du sang virginal comme d'un fard pour les yeux. La mère de la mariée offre au couple un déjeuner complet, comportant non seulement la nourriture, mais aussi les ustensiles nécessaires; le couple ne doit goûter ni toucher à rien qui appartienne à la famille du jeune homme. Ce jour-là, la famille, les islan et les jeunes filles remettent aux mariés de l'argent, des bijoux, des habits et des tapis.
Samedi, "sebt alberza", "sabt l'ors" ou "sebt veabraham zaqen", les deux familles prennent part à la prière, à laquelle assiste le marié accompagné de ses islan. Le soir, au cours d'une fête chez le marié, les femmes prennent le "sboh" ou "drap sali" et dansent.
Durant les huit jours pendant lesquels les mariés ne peuvent sortir, les islan et d'autres invités viennent prier avec le marié à la maison. Tous les soirs, on refait les "sept bénédictions", réunion qui donne lieu à des chants et des danses.
Jeudi, huitième jour après la consommation du mariage, est le "nhar alhut". Le marié va d'abord, en compagnie de ses amis, à la synagogue, et ensuite au marché où il achète un poisson, de préférence de l'alose ou du muge, ainsi qu'un bouquet de menthe. Il rend visite à ses beaux-parents, qui lui remettent une bague ou de l'argent. Toujours accompagné des islan il retourne à la maison, donne le poisson à sa femme et l'aide à le nettoyer. Si la femme "comprend", elle cuisine le poisson, sinon c'est sa mère ou une autre femme qui s'en charge. On présente aussi à la mariée sept petits poissons, qu'elle doit avaler, afin d'avoir sept enfants. Ensuite, on fait conduire les mariés près d'un puits. Là, on répand le contenu d'un seau d'eau sur leurs pieds: c'est un fal, qui signifie qu'ils seront bénis et vivront dans l'aisance. Auparavant, les tamzwarât auront emmené la mariée au bain et, ensuite, chez ses parents, qui lui donnent un cadeau. Depuis mercredi soir, jour du mariage, la mariée fait avec son mari lit à part, et c'est seulement après ce bain rituel qu'elle lui est permise.
Le samedi d'après, le deuxième après le mariage, est intitulé "sebt sabuka" ou "samedi de la balançoire". Les amies de la mariée et plusieurs invitées viennent chez elle. Dans la cour ou au jardin on élève une balançoire. La mariée est la première à se balancer, ensuite c'est le tour des jeunes filles. Une vieille femme chante la beauté de la mariée et reçoit une grama des assistantes. Le lendemain, les petits enfants de la synagogue viennent chez la mariée lui ouvrir les azallumin – On leur offre des gâteaux.
Marrakech connait le mariage entre bébés. En effet, une femme, qui perd ses enfants en bas-âge, procède ainsi: dès qu'elle enfante un bébé, elle le marie à un autre bébé qui vient de naître. Elle offre à ses parents une bague en or ou un bijou et ils se mettent d'accord sur le mariage de leurs bébés. Généralement, quand l'enfant survit, il se marie avec la fille que l'on lui avait destinée.
A Beni-Mellal, le "nhar sboh", la mère de la mariée offre au jeune couple du lait et des beignets et la famille leur remet ses cadeaux. Samedi, "sebt lehtan", réunira les deux familles. Mercredi d'après, on emmène les mariés au ruisseau. On prend à cette occasion du couscous sucré, cinq poulets, de la farine et vingt-cinq oeufs. Unetamzwarâ lave le linge des mariés. Un assistant s'approche d'eux et les frappe, en disant: "hertu, hertu" (cultivez, cultivez). Les mariés prennent de la farine et la répandent sur la surface de l'eau.