קשרי העיר פאס עם גאוני בבל
קשרים עם גאוני בבל
גם בגלותם עמדו חכמי פאס בקשר עם גאוני בבל והריצו להם שאלות. על המצוקה שבה נמצאו הגולים ניתן להסיק ממכתבו של הגאון שמואל בן חופני מסורא למגורשים: ואכן באה שמועתכם ויחרד לבבנו… ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו רעל הרג בני עמנו., הוא מכנה אותם ׳הקהלה המהוללת… עדת אלקינו… החונה במדינה הגדולה מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה המנדדים שנה מעיניהם לדרוש תורת ה'., הגולים נעזרו על ידי יהודי קירואן (בתוניסיה), כפי שניתן ללמוד משיר תהילה לר' יהודה בן יוסף, שדאג להם.
כשמונה שנים לאחר מכן עדיין היו שם הגולים, ובאותה עת נשלחו להם אגרות בתשובות לשאלותיהם, נוסף לזו של שמואל בן חופני הנ״ל, גם מרי שרירא ובנו ר׳ האי, בהיותו עדיין ׳דיינא דבבא,. ר׳ שרירא גאון כתב להם בשנת 986, ופתח תשובתו בלשון זו: ׳אלו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים… לכל רבנא ותלמידיהון…׳ תשובה אחרת נכתבה בשנת 1004.
רב האי גאון ביקש כתובות של חכמים שגרים בקהילות שונות, ביניהן במרוקו, כדי שישלחו תרומות לנציג ישיבתו בקירואן, שיעביר אותן לבגדאד. לפי ממצא מהגניזה, שני אחים מלומדים בפאס שלחו את שאלותיהם לראשי הישיבות בבגדאד סביב שנת 1000.
מרכז רוחני: מהמאה התשיעית ואילך הפכה פאס היהודית למרכז תורני ללימוד המקרא, הלשון העברית, הפיוט והתורה שבעל־פה. החכמים הידועים ביותר היו אלה: דוד בן אברהם אלפאסי, קראי שחי בסוף המאה התשיעית ותחילת העשירית, שחיבר מילון עברי־ערבי למקרא; דונש (בשמו הברברי, ובעברית: אדונים) בן לבראט הלוי(920־990), שכתב שירים והיה לו מגע עם מנחם בן סרוק; ר׳ יהודה בן חיוג׳(945־1000?), מראשי המדקדקים, שכמו דונש עבר גם הוא מפאס לקורדובה. הוא קבע את הכלל, שרוב שורשי המלים בעברית הם בני שלוש אותיות. חיבורו הועתק על ידי אברהם אבן עזרא. חכם מפאס בשם ר׳ שלמה בן יהודה עלה לארץ־ישראל וכיהן החל ב־1025 בתור אב בית דין, ולאחר מכן בתור גאון וראש ישיבת ארץ־ישראל, עד פטירתו ב־1051.
שבט ברברי מבני איפראן כבש את פאס בשנת 1033. העיר נבזזה, ובכללה בתי היהודים, נשותיהם נשבו, וגברים יהודים רבים, בין 5,000 ל־6,000, נרצחו (המספרים אולי מופרזים). אבל היהודים שיקמו את חייהם, ובמחצית המאה ה־11 כתב הגיאוגרף בכרי שיש בפאס יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר במגרב. כך נוצר הפתגם יפאס בילאד בלא נאס׳(יפאס עיר ללא אנשים׳), קרי: ללא מוסלמים.
בין החכמים בלט ר׳ יצחק אלפאסי, יליד קלעת בני חמאד, כנראה ב־1013, שאת חוכמתו קנה בפאם, ונאלץ לעזוב אותה ב־1088 בגלל מלשינות. הוא עבר לקורדובה ולאחר מכן ללוסינה. הוא כתב ׳תלמוד קטן׳ ובו סיכם את הדיון התלמודי הלכה למעשה, ללא הדיונים בסוגיות, וכן חיבר תשובות. גדול תלמידיו היה ר׳ יוסף הלוי אבן מיגאש, שהיה רבו של ר׳ מימון הדיין, אביו של הרמב״ם.
AOURIOUR-ARAGONEZ-ARAJEL
AOURIOUR
Nom patronymique d'origine berbère au sens difficile à préciser. Le nom ne figure pas sur la liste de Toledano des noms usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, nom tres peu repandu, porté uniquement dans les communautés berbérophones du sud du Maroc
RABBI ABRAHAM:
Saint enterré sur une colline appelee Moualin Dar, près de Settat dans la province de Casablanca et dont la tombe était un lieu de pelerinage très populaire. Selon la tradition, il serait venu au Maroc de Terre Sainte, et enterré près de ses disciples. Issakhar Ben Ami rapporte que le Conseil des Communautés pèlerins. Israélites du Maroc, avec le soutien des autorités dans le cadre de leur politique d'ouverture envers les originaires du Maroc installés à l'étranger, organisa en 1981 une grade Hiloula, investissant des sommes considérables dans l'aménagement d'une salle de prieres et de chambres pour les pelerins.
Le pelerinage a repris des lors avec un grand concours de peuple en raison de la proximite de Casablanca. Egalement venere par les Musulmans qui l'appellent Sidi Brahim
ARAGONEZ
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique d'Aragon, l'habitant de l'Aragon, province au nord-est de l'Espagne qui abrita au Moyen Age de très importantes communautés juives, connues pour leur grande érudition et leur piété. Après l'expulsion d'Espagne, on retrouve les porteurs de ce patronyme particulièrement à Salonique, où ils fondèrent leur propre synagogue, la synagogue d'Aragon. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l'époque dans le pays, en particulier à Tétouan et Meknès. Dans son livre "Nahalt Abot", rabbi Yossef Messas rapporte l'histoire édifiante d'un membre de cette famille à Meknès, qui prédit au sultan une grande victoire sur les tribus berbères rebelles des environs en se basant sur la paracha, la péricope de la semaine, "ki tètsè": "Quand tu sortiras en guerre contre tes ennemis, que l'Eternel, ton Dieu, les livrera en ton pouvoir, et que tu feras des prisonniers .." (Deutéronome, 21, 10). Le nom avait disparu par émigration de Meknès vers la Terre Sainte, au cours du XIXème siècle. Au XXème siècle, nom devenu extrêmement rare, porté dans le nord du Maroc (Tétouan, Larache).
ARAJEL
Nom patronymique arabe dont le sens est simplement "l'homme" et au figuré "celui sur qui on peut compter". Le nom est attesté en Espagne au XVème siècle et au Maroc à partir du XVIème siècle. Au XXème siècle, nom extrêmement rare, porté dans une seule ville du Maroc: Sefrou.
- MOSES: Célèbre rabbin, né à Guadalajara, en Espagne. Traducteur de la Bible en castillan à la fin du XVème siècle. Au moment de l'expulsion de 1492, il préféra quitter l'Espagne pour Fès, laissant derrière lui d'immenses propriétés. Ses descendants se sont ensuite installés dans la petite ville toute proche de Fès, Sefrou, dans laquelle la population juive était, cas exceptionnel, plus nombreuse que la population musulmane, avec laquelle ellle entretenait généralement des rapports d'une grande cordialité.
- DAVID: Le premier rabbin connu de la communauté de Sefrou, formée essentiellement d'originaires de Fès et du Tafilalet, mort vers 1629. Auteur de commentaires sur le midrach raba du Talmud, encore manuscrit. Son fils Itshak, fut également rabbin à Sefrou, avant de monter terminer ses jours en Terre Sainte, à Safed. Il était plus connu sous le surnom de "ould elhakham", le fils du rabbin, signe de la grande réputation de son père.
מקובלי דרעה-רחל אליאור
דרכו של עורך פירוש התפילות היא לציין את מקורותיו, ככל שידיעותיו מגיעות, הואיל והוא נזקק לאסמכתאות במסורות השונות בקביעת השתלשלות המנהגים ובפירוש דיני התפילה וזיקתם למסורת הקבלית.
לבד ממקורות קדומים ומסורות הלכתיות וקבליות מספרד ומפרובנס, מביא המחבר פעמים מספר מחברים בני תקופתו : " ספר המוסר " ליהודה כלץ ו " שולחן ערוך " לרבי יוסף קארו, אם כי אין זה מן הנמנע שאלה הן אינטרפולאציות מאורחות או תוספות מעתיקים.
כתב היד הוא למעשה אנתולוגיה של מקורות קבליים והלכיים מן המאה ה-13 ואילך, שמשובצים בו המנהגים הרוחניים בדרעה ובארצות המערב, תוך ציון התאמתם למנהגים המצויים בספרי קבלה שונים . מסורות משם מקובלי המאות ה-13 וה-14, חלקן אנונימיות, מעורבות עם מסורות מבני תקופתו של המחבר.
חשיבותו של כתב יד ששון 921 היא בכך, שלצדן של מסורות ההלכה והקבלה הספרדיות והפרובנסליות בנות המאה ה-13 וה-14, הוסיף המחבר מסורות ושמועות מפי מקובלי דרעה בני המאות ה-15 וה-16, הוא מונה בדבריו בהקשר עם מסורות דרעא את, אברהם בן מוחא, יוסף בן שלמה הגלילי, לוי בן משה אבן ואליד, יוסף בן חניה, ויוסף בן יום טוב מסביליה, שדר בפאס.
נוסח הבאת דבריהם ועדויות חופפות ומקבילות מניח מקום לקבוע את קשריהם עם דרעה במאה ה-15 וה-16, בבירור זהותם וזיקתם לדרעא אעסוק להלן :
בפירוש התפילות מובאות כמה עדויות שמיעה מפי אומריהם, ונוסח עריכת הדברים מניח מקום לסברה שהשומע והרושם הוא המחבר העורך, ולא המעתיק. בדף רלט נאמר " עד כאן פירוש קצר קצרתיו מפירוש ארוך שמעתיו מפי רב יוסף ברבי יום טוב ז"ל אשבילי דר בפאס כשבא אצלנו לדרעה בכפר תינזולין ( כפר בעמק הדרעא ) בעניין קטרוג הלבנה.– רבי יוסף ברבי יום טוב אשבילי – אפשר ששמו מעיד על היותו צאצא למשפחת הריטב"א שחי בספרד עד ראשית המאה ה-14, אם כי לא ידוע לנו על ענף ממשפחתו במגרב.
במקום אחר בכתב היד, בתיאור מנהגי קבלת שבת ומשמועתם הקבלית ובסיכום המסורות השונות בדבר חיוב ושלילת התחלת " תפילת ליל שבת בקדיש כמו שעושין בלילי ימות החול " כתב המחבר :
וכן ראיתי כמה חכמים גדולים בחכמה ובשנים אין מתחילין כי אם בכרו וכן בעניין הקדיש היינו אומרין שבת נקדש קודם ויכלו וכן אומרין קצת בני אדם שבת נקדש יום הששי ויכלו השמים וכו…וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קיבל מהרב יוסף בן שלמה הגלילי וגם כן כתוב כך בזוהר ובספרי המקובלים ושמעתי ממנו כי כך קיבל מהחכם הזה הנכר שקיבל מרבו שאין מתחילין בתפילת ליל השבת בקדיש.
נראה כי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי ורבי אברהם בן מוחא היו בני תקופתו של מחבר כתב היד ששון 921, שכן מנוסח הדברים עולה, כי מחבר פירוש התפילות שמע בעצמו דברים מפי רבי יוסף בן יום טוב אשבילי בדרעא ומפי רבי אברהם בן מוחא וכי יוסף בן שלמה הגלילי היה אף הוא בן זמנם.
היות יוסף בן שלמה הגלילי ואברהם בן מוחא בני תקופה אחת והשתייכותם לחוג שעסק בנוסחם הקבלי של המנהגים עולה גם ממסורת המובאת משמם בכתב יד ניו יורק 1805 " כתב בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעא ז"ל ורז"ל, שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אין אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד ואין מניחין תפלה של ראש והשיב לו.
כתב היד ששון 919 הוא אנתולוגיה מקיפה של ספרות קבלית, הדומה באופיה לקבצים הקבליים שנכתבו בצפון המגרב במאה ה-16. כגון " " ספר אבני זכרון " לרבי אברהם אדרוטיאל. " צפנת פענח לרבי יוסף אלאלשקר ו " מנחה חדשה " לרבי יעקב איפרגאן.
אנתולוגיה זו כוללת חומר קבלי, שמוצאו מספרד מן המאות ה- 13 וה-14, בצד חומר צפון אפריקאי מן המאות ה-15 וה-16 בחיבור זה נזכר רבי יוסף בן רבי שלמה הגלילי ובכמה מקומות מובאות מסורות משמו.
בכתב יד כלולות מובאות, מ" גינות ביתן ", מקבלת יוסף בן שלמה מדרעא, מדברי רב י סבע, מקבלת מרדכי בן דוד הסבעוני .
חיבוריו של רבי אברהם בן רבי מרדכי אזולאי מפאס
״אור הגנוז״ הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, דלאו כל מוחא סביל דא. כנראה שחובר ע״פ כתבי מהר״ר חיים ויטאל שהיו בידי רבינו ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד״א כותב: ״כל הספרים הנזכרים הנם בידי כת״י חוץ מאור הגנוז שנגנז״, ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקרא ע״ש סופו.
ב] ״חסד לאברהם״ דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים ע״פ כת״י וספרי הרמ״ק וגורי האר״י. בכמה כת״י באה בסוף הספר חתימה זו: ״והיתה השלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד׳, כ״ה יום לחדש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ״ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב״ב״.
ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבינו. הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמשטרדם בשנת תמ״ה. כבר החיד״א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, ע״פ כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו החיד״אי.
ג] ״בעלי ברית אברם״ ביאורים על התנ״ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים מכמהר״ר חיים ויטאל, מ״ש בשם האר״י הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כמוהר״ר סולימאן וחנא ( אוחנה – )זלה״ה, מגורי האר״י.
נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה [ה״א שפ]. כתיבתו החלה בר״ח חשון ונסתיימה בר״ח טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבינו עד החיד״א, וכ״א הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת ״זה השעו לה׳״ [=תרכב] ומאז בכמה מהדורות נוספות.
ד] מעשה חושב״ קיצור כוונת המצוות מהאר״י. מליקוטי הגדול בדורו כמה״ר חיים ויטאל. רבינו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כ״י אוטוגרף של ספר זה נמצא בספריה הלאומית בירושלים ומספרו 5493 *8.
וזה לשון רבי אברהם הלוי, אב״ד במצרים וגלילותיה, בספרו ״גנת ורדים״: ואחזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כמה״ר אברהם אזולאי ז״ל, ספר מעשה חושב. שכלל בדברים קצרים ענינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…
מתוך הנהגותיו של החיד״א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך ״מעשה חושב״. מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו
ה] ״כנף מנים״ קיצור כוונת התפילות מהאר״י. כולל: כנפי שחר – לתפילת שחרית; כנפי יונה – מנחה וערבית; כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.
חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן למהר״א אלפנדרי כתב שבתפילת ״עלינו לשבח״ יש לומר ועל כן נקוה, בואו; ״וכן ראיתי בספר כנף רננים למהר״א אזולאי זלה״ה שכתב כן״ וכתב עליו החיד״א ב״ברכי יוסף״: ״וישנו ביד מכתיבת יד הקדש הרב מ״ז זלה״ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה״.
המקובל רבי אברהם חזקוני, בספרו ׳׳זאת חוקת התורה״, מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחסר ממנו כמה ענינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא ח״ב ממנוי.
ו] ״הגהות על הרמב״ם״ רבינו הגיה את ספר הרמב״ם שהיה
ברשותו, וכנראה שהגיהם ע״פ ספרי הומב׳׳ם כת׳׳י.
ז] ״הגהות על הלבוש״ ספרי הלבוש שהיו ביד רבינו מלאים הגהות בכת״י. בחא״ח סימן ש׳ וסימן תקס״ח הוא מזכיר את ספרו ״חסד לאברהם״. ככל כתבי רבינו, עבר גם ספר זה ליד החיד׳׳א, שכתב על שער הספר: ״לבושי מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו מהר״א אזולאי זצ״ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והנך רואה. זאת היתה לי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״\.
החיד״א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו ״ברכי יוסף״. מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו ״ארץ החיים״. עתה נמצא עותק זה, עם ההגהות, בספרית ״מוסד הרב קוק״. [א״ה: ההגהות על הלבוש נדפסו בתוך ספרי הלבוש בשנת תש״ס מתוך כ״י על ידי הוצאת "זכרון אהרן״ ירושלים].
ח] ״חיבורים נוספים״ המקובל מהר״ר יעקב צמח, בהקדמת ״קול ברמה״ כותב שרבינו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר ״השושנה״ על ספר בראשית, ״המשכילים״ על ספר שמות, ו״העמק שאלה״ על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.
בספר מקדש מלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבינו. הנכון הוא שהן ביאוריו של רבי אברהם אזולאי ממרכי״ש, תלמיד רבי יצחק בן לויה.
מרוקו מתרפקת על עברה היהודי – הרצאה
https://youtu.be/2ZCmWHopuaE
https://www.academia.edu/26814018/יגאל_בן-נון_מרוקו_מתרפקת_על_עברה_היהודי
מרוקו מתרפקת על עברה היהודי – הרצאה בת שלושים דקות…..
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
מעמדם ותפקידם ההיסטורי של הבדווים הערביים בצפון אפריקה כבר הוסבר לעיל. האלמנט הנווד והאלמנט של יושבי קבע נוצר באותה תקופה משטר של דו קיום, שהיה מבוסס על הצרכים ההדדיים של זני המחנות.
" אנשי הכנופיות הערביים זקוקים לכסף, והסולטאנים של ערי המגרב זקוקים לחיילים " משהגיע אבן ח'לדון לביסכּרה בא אפוא מיד בדברים עם השליט של תלמסאן, וקיבל על עצמו את התפקיד " לגייס ערבים בדווים כל כמה שיוכל לגייס ".
הוא ישב בביסכרה בהפסקות קטנות כמעט שבע שנים, משנת 1366 עד 1372. אחרי שנתיים נוספות של ישיבה בפאס, הצטרף אבן ח'לדון אל אבו-חמו, שליטה של תלמסאן משושלת עבד אל-ואד, והתיישב העיירה קטנה בקרבת תלמסאן. בהיותו כאן נתבקש אבן ח'לדון על ידי אבו חמו לעמוד בראש משלחת אל שבטי הערבים הבדווים – תפקיד דומה לזה שכבר מילא בהצלחה במשך שנים אחדות.
משבא אבן ח'לדון אל שבט בני עריף, קיבל ברצון את הזמנתם לגור, עם כל משפחתו, בטירה מבודדת בהררי אלג'יריה, קלעה אבּן סלאמה. ( הטריה קורייה בימינו תאוּגזוּת, היא נמצאת שישה קילומטר דרומית מערבית לעיר פְ'רֶנְדָה במחוז אוראן ). בטירה זו התבודד אבן ח'לדון ארבע שנים וכתב – את החלקים הראשנים של ספאר ההיסטוריה הגדול שלו, ובראש וראשונה את ה " אקדמות להיסטוריה "
באבטוביוגרפיה שלו הוא מספר שישיבתו במקום זה, הרחק משאון הכרך ותככי המדיניות, השרתה עליו רוח, והזרימה למחשבתו גשמי עוז של מלים ורעיונות, עד כדי חובּצה חמאתם. בסיום ה " מוקדימה " הוא מציין שכתב והשלים ספר זה – אך לא ערכו סופית – בפרק זמן של חמישה חודשים, שנסתיים באמצע שנת 779 להיג'רה, כלומר בנובמבר 1377, הוא היה אז כבן 44 שנים.
אולם אבן ח'לדון לא היה אדם היכול לשבת בשלווה ובהתבודדות זמן רב. לשם כתיבת ספרי ההיסטוריה שלו היו נחוצים לו ספרי מקורות המצויות רק בספריות גדולות, ובסוף שנת1378 הוא עזב את טירת אבן סלאמה, וחזר לעיר מולדתו תוניס, שיצא אותה לפני 26 שנים בערך.
הוא נתקבל בכבוד על ידי שליטה של העיר אבו אל-עבאס משושלת החפציים, ונתמנה מרצה למשפט דתי. אבל גם כאן, כמו בהזדמנויות אחרות, לא עלה בידו להתגבר על התנגדותם של חוגי המלומדים והחצרנים, שהצליחו להחשידו אצל המלך ולמרר את חייו, עד כי החליט לעזוב את תוניס והפעם – למזרח, למצרים, מעוז התרבות בעולם האסלאם, אשר משעה הגיע אל ארצות המערב והלהיב את דמיונו של אבן ח'לדון מכבר. הוא נטש את תקוותיו הקודמות לעצב את דמות החברה על ידי פעילת מדינית, ולא ראה עוד טעם להמשיך במאמציו להגשים את המשטר המדיני שנכסף אליו באמצעות שליט נאור או על ידי תפיסת השלטון בידיו שלו. במקום זה החליט לחיות חיי חוקר, ולהרחיב את ידיעותיו ומושגיו על ידי הסתכלות מקרוב באותו חלק של עולם האסלאם שעדיין לא הכירוֹ.
אבן ח'לדון הגיע לקהיר בינואר 1383 לחפש לו משרה מתאימה. במצרים לא עמדו לו כמובן הקשרים המשפחתיים והמדיניים המרובים, שהיו לו בכל חלקי המגרבּ, אך הוא הצליח להתוודע אל הסולטאן הממלוכּי בּרקוקּ, שעלה לשלטון זה לא כבר. ברקוק מינה אותו לפרופסור באוניברסיטה אל אזהר המפורסמת ובמוסדות הוראה אחרים, ובאמצע 1384 מינה אותו לזקן השופטים לפי האסכולה המשפטית המאליכּית. אסכולה זו היא השלטת בצפון אפריקה, אך במצרים יש לה רק חסידים מועטים : בתפקידו זה היה אפוא אבן ח'לדון מעין ראשם הרוחני של בני המגרב המתגוררים במצרים. הוא שמר על קשריו עם המגרב וקיים את מנהגי החיים המיוחדים למגרב, למשל בלבושו, גוטייֶה רואה במעמדו של אבן ח'לדון " מעין סוכן קונסולרי של המגרב במצרים. נדמה לי שנכון יותר להגדיר את מעמדו שם, בלשון ימינו, כ " יועץ לענייני המגרב ".
בשנת 1387 יצא אבן ח'לדון לעלייה לרגל למכּה, ובהזדמנות זו פגש מלומדים מכל עולם האסלאם. בשנת 1400 הוא נלווה לסולטאן הצעיר של מצרים ( ברקוק מת בשנת 1399 ) במסע לדמשק, ובדרך חזרה ביקר בערי הקודש של האסלאם בארץ ישראל – ירושלים, בית לחם וחברון.
והימים ימי המסע של תימוּר, שכבש את כל קידמת אסיה והגיע לשערי דמשק. בסוף שנת 1400 יצא סולטאן מצרים הנער בראש צבאו לדמשק כדי להתייצב כנגד תימור ולעצור את התקדמותו, ועמו גם אבן ח'לדון. הסולטאן ואנשיו חזרו למצרים כעבור זמן קצר מפני סיבוכים מדיניים בבית, אך אבן ח'לדון נשאר עם חכמי דמשק באחד ממסגדי העיר. תימור שם מצור על העיר, ובעצם ימי המצור דרש לראות את אבן ח'לדון.
פגישתם הראשונה של הכובש הגדול וההיסטוריון הגדול נערכה ב-10 בינואר 1401 : פגישות נוספות נערכו לסירוגין עד 25 בפברואר. אבן ח'לדון תיאר את פגישותיו אלה בפרוטרוט באבטאוביוגרפיה שלו. תימור עדיין קיווה כנראה, אותה שעה, להמשיך את מסע כיבושיו למצרים ולצפון אפריקה, שכן ביקש מאבן ח'לדון, אשר שמעוֹ כמומחה לענייני המגרבּ הגיע גם לאזניו, להכין בשבילו סקירה מפורטת של ענייני צפון אפריקה המערבית : הסקירה נכתבה ותורגמה למונגולית לשימושם של השליט ושריו, אך לא נשתמרה. בתום שיחותיהם התיר תימור לאבו ח'לדון לחזור למצרים, קודם שהביא חורבן גמור על דמשק.
שנותיו האחרונות של אבן ח'לדון במצרים אין בהן עניין מיוחד. התככים בצר הסולטאן הממלוכּי לא היו פחותים מאשר בכל חצר מלכות אחרת, וגם אבן ח'לדון מצדו נשאר זר במצרים וסירב להיטמע בסגנון החיים המצרי. סמוך לבואו למצרים הוא נתמנה לשופט דתי עליון, אך הודח ממשרתו כעבור זמן קצר.
כעבור 14 שנים, בשנת 1398, חזר ונתמנה – וחזר והודח פעמים אחדות. כל תקופות כהונתו במצרים מצטרפות רק לארבע שנים, וכ – 19 שנים ישב בלא משרה. פרנסתו הייתה מובטחת על ידי הקיצבה בתור מורה במוסדות ההוראה השונים. מינויו האחרון לשופט עליון נעשה בחודש מרס שנת 1406, ימים מעטים לפני שנפטר ביום 17.3.1406, בגל 74 שנים.
בחייו של אבן ח'לדון נתמזג מיזוג מופלא יצר המעשה והשאיפה להשפעה מדינית מזה, ויצר החקירה המדעית וההתבוננות ההיסטורית מזה. מהלך חייו ופעילותו המדינית הם שנתנו בידיו את הניסיון והחומר ההסתכלותי, בעליהם מבוססות תורותיו ההיסטוריות והחברתיות : וכשלונותיו במערכות המעשה המדיני הם שנתנו לו את ההפסקות הדרושות להתבוננות ולכתיבה.
" אילו הצליח אבן ח'לדון להיות לראש הממשלה של שושלת בני מרין או לאמיר של הבדווים בבּיסכּרה – לא היה כותב שורה אחת בחייו " אומר גוטייֶה.
אך אפשר להוסיף גם את המשפט ההפוך " אילו לא שאף אבן ח'לדון להיות ראש ממשלה, אילו לא חי חיי פעילות בחצרות הסולטאנים ובטירות הבדווים, אלא נשאר מורה באוניברסיטת פאס או שופט שלום בבג'איה – לא היה יכול לכתוב את ה " אקדמות להיסטוריה.
תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)
תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)
הבן השלישי לר׳ יצחק (הראשון), הגאון הצדיק, החריף ומפולפל, רבינו אברהם פינטו הוא הנהר השלישי היוצא מעדן, הקרוי חידקל, על שם מימיו החדים וקלים( ברכות נט), הם מימי תורתו הקולחים בעוז, ומעלתן נשגבה, בהיותם חדים בבהירותם. קלים לשכון בלב שומעיהם, ומברים את תלמידיו שומעי לקחו.
גאון עצום היה ר׳ אברהם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. דרך לימודו, בעיון נמרץ, ובהעמקה חודרת. צולל לתוך נבכי הסוגיא, עומד על כל הזויות העמומות בה, ממרקן ומלטשן, סולל בה דרך מרווחת, ודולה הימנה מרגליות מבהיקות באור נהיר ובהיר. אש התורה לוהטת סביבו, ומאירה את מוחותיהם של תלמידיו, השואפים בפה פעור לקח אמרותיו המשמחים כנתינתם מסיני.
רבי אברהם בתבונתו, נחשב כאחד מאותם תלמידי חכמים המעניקים חמה בחכמתם המרובה, וכך תארוהו חכמי דורו: ״הרב הגדול, ה״ה המעיין הגדול, חסיד, ועניו מאד מאד, , ובקי בכל מיני חכמות״.
בעת שהגיע ר׳ יעקב פינטו למרקש, נוכח לראות, כי בני העיר שקועים ראשם בלימוד תורת הקבלה, וכפי המסופר לעיל, שאפילו ילדי העיר הכירו תורה זו. כתוצאה מכך רבתה העזובה בלימוד תורת הנגלה, העיסוק בש״ס ופוסקים הלך ודעך מעט הונח בקרן זוית.
ר' יעקב חשש מאד מפני ההשלכות העלולות לצמוח מכך, כי הרי לימוד המשנה וגמרא, הלכה ופוסקים, זהו העיקר. אם לא יעסקו בהם, מאין יצמחו גדולי תורה, ומי יורה לעם את חוקי התורה, הלא אם אין גדיים אין תיישים. מלבד זאת, בעקיפין יגרם מכך נזק גם ללימוד תורת הקבלה, כי הרי רק מי שמילא כרסו בחכמת התלמוד ובהוראת ההלכה, ראוי לעסוק גם בחכמת הנסתר, ובהעדר תלמידי חכמים הבקיאים בתורת הנגלה, לא יצמחו גם אותם יחידי סגולה הראויים להחכים ברזי הקבלה.
משום כך הסיק, כי עליו להקים ישיבה לבחירי הנערים, בה יעסקו בלימוד התלמוד בלבד , כדרכן של הישיבות בעם ישראל כל הדורות. ישיבה בה ילמדו את דרכי העיון והעמקה, בסברא ישרה ונכונה. מתלמידיה יידרש להשקיע את כל מעיינם בלימוד הגמרא, עם ראשונים ואחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומהם תפוץ תורה בישראל.
לצורך הגשמת משימה זו, נדרשה דמות מיוחדת שתעמוד בראשות הישיבה אישיות מרוממת ומושכת, שתוכל להציב אתגר רוחני סוחף, שיתמודד בהצלחה מול המשיכה לצפונות תורת הרז. תלמיד חכם המסוגל לטפח בתלמידיו שאיפות וכמיהה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה, ולמקד סביבו את צמאונם לגדול ולצמוח. דמות חינוכית, שדיוקנה יהווה מגדלור זורח, המורה ומנחיל את הדרך הנכונה, בלימוד, במידות, בקדושה וטהרה.
לשם כך שם ר׳ יעקב את עינו על אחיו ר׳ אברהם. אישיותו הקורנת של ר׳ אברהם התאימה לתפקיד במלא המובן, שכן מלבד גאונותו העצומה, ניחון גם בכח הסבר יוצא מן הכלל, בשפה נעימה וברורה, במסירות לתלמידים, בצירוף נועם מידות. ענוה נדירה, קדושה ופרישות. ר׳ יעקב פנה לר׳ אברהם אחיו, וקרא לו לבא אליו למרקש, לעמוד בראשות הישיבה שהקים. ר׳ אברהם נענה לקריאת אחיו, קיבל על עצמו את העול, והיטה שכמו למטרה הנעלה, להחזיר את עטרת לימוד התלמוד למקומה הנכון.
ר׳ אברהם הצליח מאד בתפקידו. השמועה אודות הישיבה החדשה, ודרכה המיוחדת, התפרסמה במהירות רבה. כל צורב חפץ להצטרף לשורותיה, ולהימנות בין תלמידיו של ר׳ אברהם. לא רק בני העיר באו לחסות בצילה, אלא מכל ערי וכפרי דרום מרוקו נדדו בחורים צעירים, כשבליבם כמיהה עזה, ללמוד בישיבתו של ר׳ אברהם, ולחסות תחת כנפי חכמתו. את העול הכספי של ניהול הישיבה, נטל על כתפיו האח הבכור, ר׳ שלמה, שהיה בעל נכסים, ושמח להחזיק מהונו את ישיבתו של אחיו.
וכך, תקופה קצרה לאחר בואו של ר׳ אברהם למרקש, החל לימוד הנגלה לחזור ולפכות בעז בין בתי מדרשותיה, והוא המעיין הגדול, אשר הנחה את בני מרקש באורחות עיון התורה וההעמקה בה. כאשר אמרנו: ר׳ אברהם בבחינת הנהר השלישי – חידקל, בהיות מימי תורתו חדים וקלים, החודרים בלב שומעיהם. תלמידיו עלו והתעלו במעלות התורה, והוכרו בכל מקום כחריפים ביותר. בכך התקיים בו מאמר חז׳׳ל (ברכות נט:): ״האי דחריפי בני מחוזא, משום דשתו מיא דדגלת (- חידקל)״. היינו: חריפותם של בני העיר באה להם, מחמת ששתו ממימי תורתו של ר׳ אברהם.
נראה להם בחוש הראות
ברם, לא רק תורתו הברורה ושפתו הבהירה עמדו לו, אלא גם קדושתו המצורפת לענווה מופלגת, יחד עם מסירות אין קץ לתלמידיו, הם שיצרו את השילוב להצלחתו. שכן, מענוותנותו המופלאה נוצר מעין אגם ענק האוגר בתוכו את מימי התורה כי כך דרכה של תורה, כדרכם של מים הנקווים במקום נמוך, כמאמר ( תענית ז.): ״למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים ( ישעיהו, נח,א), לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״. ומאגם שכזה, הרי כה קל ונח, לכל עורג לאפיקי מים, לבוא ללקק בנחת, ולרוות צמאונו מן המים הזכים.
עם מעלה זו השתתפה חסידותו ופרישותו, כי קדוש וטהור היה ר׳ אברהם, דומה למלאך ה׳ צבאות, וכבר אמרו חז״ל (מועד קטן יז.): ״אם דומה הרב למלאך ה׳ «יבקשו תורה מפיו״. פשוט וברור שזה וזה גרמו שהצליחה בידו מלאכת שמים, וישיבתו שגשגה מאד מאד.
אולם נראה שהציר היסודי להצלחתו היה: מסירותו לתלמידיו, ודאגתו הכנה להצלחתם הרוחנית. ר׳ אברהם דאג לטפח כל תלמיד ותלמיד, השקה אותו בנאמנות, ניכש בעדינות את מידותיו שאינם ראויות, עודד, דרש, והמריץ, לטפס במעלות הסולם העולה בית א-ל.
לפיכך, אין פלא שנקשר לתלמידיו בעבותות אהבה, עד שמסופר עליו, שגם לאחר שנסתלק לישיבה של מעלה, היה בא לישיבתו, ולומד עם תלמידיו, ובשנה אחת אף נראה להם בחוש הראות. (ראה שם הגדולים אות א׳ ערך ראב״ן (אות קצט), מה שכתב אודות רבינו יחיאל אבי הרא״ש בשם מהרח״ו.) ספר קורא הדורות כת״י, אוסף כתבי היד הרבניים בישיבה אוניברסיטה, כת׳׳י מס׳ 382.
תאריך פטירתו של ר׳ אברהם לא ידוע לנו, וגם על זרעו אין בידינו פרטים, אולם פועלו הגדול שפעל, שלא תשתכח תורה מישראל, הם העומדים לו, שלא ימוש זכרו לעולם.
על התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן-דן אלבו
על התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן
למקרא דרשתו של המופתי מוחמד חוסיין, על העצים והאבנים שיפתחו את פיהם בבוא יום ויקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!'", נזכרתי בסיפור-עם, העוסק בתמות דומות, בניחוח ענייני השעה.
התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן
דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ"ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ"ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל"ח 1878], את הסיפור הבא:
תוך כדי שיחה ערה על זיקת הגומלין בין מראה עיניים ותודעה, טען הש'ח המוסלמי מפאס, שהתמונות המתחלפות יוצרות עומס על הזיכרון והתודעה ומשבשות את השיח עם עצמנו. רק קשב לשקט הפנימי – אמר – עשוי לגלות את המעברים הקסומים אל האושר. הרב ביבאס השיב, שהתכנסות יתר פנימה בהגיגים והרהורים, עשויה להביא את הנפש לידי הזיות ותעתועים. אדם במצב זה, נעשה חירש ועיוור לעולם סביבו. ויתור על מראה עיניים עשוי למנוע מאתנו לראות את נפלאות הבריאה. אלמלא אוזניו, אברהם לא היה שומע את קריאת המלאך שלא לשלוח יד אל הנער, ואלמלא עיניו לא היה רואה את האיל בסבך. איזון בין חוץ ופנים זו המידה הטובה. ובתוך כך, נשאל הרב בהפתעה : "האם בכוחו של הצדיק שלכם להתגלות בעולם, ממש מול העניים?"
"איני יודע!" השיב רבה של קהילת וואזן.
"אתם מאמינים שרבי עמרם בן דיוואן מחולל נסים, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק." הוסיף הש'ח.
– "כיצד תעשה זאת, אדוני?" תמה רבי משה ביבאס.
– "ראה", הצביע לעבר אחד משערי העיר "על היהודי העשירי שיצא משער זה, אעליל שקילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות חפותו – הצדיק שלכם לא יוכל להצילו!"
– "ראה אדוני, אין צורך לבצע פשע, רק כדי להוכיח לי שאין צדק בעולם! אתה ואני יודעים שלפני בוא המשיח, דבר אינו שלם – אין שלמות, אין שלום ולא שלוות נפש, וודאי וודאי שלא צדק, חמלה ואהבה בין הבריות."
– "אתם מאמינים שרבי עמרם בן דיוואן מחולל נפלאות, הבה נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."
– "אדוני, שקול היטב את מעשיך, שווה בנפשך שהצדיק שלנו, רבי עמרם בן דיוואן יפתיע ויופיע! עונשך יהיה כבד מנשוא!" ניסה הרב, להניא אותו ממעשהו.
שעה שהרב והש'ח שוחחו, אנשי העיר היו באים ויוצאים מהשער, יהודים וערבים, נשים וגברים, ילדים וזקנים. היהודי העשירי, שהגיח מן השער היה גבה קומה, בעל פנים כחושות, שיער וזקן לבנים, שמו היה יונה פריינטה. אסוף כולו בהרהוריו צעד כפוף-ראשו בעיניים נוטות מטה. בהתקרבו לכדי טווח נגיעה, לפת הש'ח המוסלמי את זרועו השמאלית וטלטל אותו בפתיעה. יונה נעצר בבהלה, הרים ראש תכף לראות מה קורה, או אז, בטרם הִתְעַשֵּׁת מן ההלם, דחף אותו הש'ח בחוזקה והפילו ארצה ופתח בצעקות:
"שמעוני אנשים, יהודי זה קילל את הנביא! יהודי זה קילל את הנביא!" בעוד כף רגלו הימנית דורכת בבוז על גבו של יונה השרוע למרגלותיו, כאחוז דיבוק, חזר שוב ושוב על אותו משפט. אט אט, החלו נקבצים סביבם סקרנים, בטלנים, שוטים וחסרי מעש. בתוך רגעים עמד מספרם על עשרות. מחמת הנפילה אפו ופניו התכסו בדם. הרב נתקף פחד. תחילה חשב, ללכת להזעיק את נגיד הקהילה לעזרתו, אך מיד נמלך בדעתו, מחשש שיונה פריינטה יותקף על ידי ההמון בחמת זעם וגזר דינו ייגזר במקום על ידי ההמון המשולהב. הוא נותר במקום וסוכך עליו בגופו וחצץ בינו ובין ההמון הנסער, עד שנלקח, על ידי שני שוטרים לבית המעצר. בעוד יונה פריינטה מתרחק בחברת השוטרים מהמקום, ידע הרב ביבאס שנס היה פה.
-"זה עתה, ראית במו עינך, שצדקתי" חייך בנבזות איש הדת המוסלמי.
-"הרשה נא לי לשאול אותך" לא עצר בעד עצמו הרב: "מדוע אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יכול לטעון שנפגע פגיעה ולו קלה ביותר מידו של יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפנים?"
-"היהודים שנואים עלי משני טעמים" השיב הש'ח הפאסי, "מקובלת עלינו האמונה, ששעת תחיית המתים, לא תגיע, אלא עד שנלחם ביהודים. וכשהיהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים, האבנים והעצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!'"
והסיבה השנייה נעוצה דווקא בעובדה, שאני פוגע ביהודים דרך שיגרה, בלא לבוא על עונשי. פגעתי ביהודים אין ספור פעמים ודבר לא קרה לי! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם, עשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. דנתי אותם להורג, עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי, שאין השגחה בעולם, אין צדק, הכל תוהו ובוהו."
– "אם ידוע לך בוודאות, שהכל תוהו ובוהו – אדוני – אז מה יועיל לך אם יהודי נוסף יוצא להורג? כיצד מותו של יהודי זה, יכול להועיל לחיזוק אמונתך, או להועיל לך להבנת טיבם של היש והאין, העוול והצדק, בעולם הזה?" תמה ר' משה ביבאס.
– "אני מחפש ביטוי כלשהו של התגלות אלוקית, הוכחה נחרצת, שיש אלמוות ועולמות עליונים, גן עדן וגיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד' הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזאן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו ספקותיי וייסוריי בעולם הזה, ואמצא מנוח לנפשי! אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה להאמין בצדק, בהשגחה, בנצחיותה של הנשמה ובקיומו של גן עדן. טרחתי ובאתי מפאס לכאן, כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי, סופך יהיה כשלו. אעליל, גם עליך שדברת סרה במוחמד." סיים באיום.
ברגע שיצא יונה פריינטה מהשער, ידע הרב שהנס התרחש, שכן, היהודי שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. יונה היה מוכר היטב בקרב אנשי העיר, יהודים וישמעאלים כאחד, כבעל מלאכה מעולה. הוא עסק בתפירת מזרונים, ונודע בזכות יושרו ומסירותו בעבודה. מידי שנה, בתחילת הקיץ יונה הוזמן לבתי הפאר של ה'שורפה' לחדש את המזרונים. לאחר שהמזרונים נפרמו, והצמר שהוצא מתוכם, נרחץ ויובש בשמש, בעזרת הצמר הרחוץ ובד חדש, הוא תפר מזרוני צמר חדשים. בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב בעיר, ידיו מלאו עבודה. אולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לחיזור אחר שירותיו. יונה לא בזבז זמן בשיחות נימוסין ודברי סרק. מרגע הגיעו לבית הלקוח לאחר תפילת שחרית, ידיו לא משו מערמות הצמר, הבדים, החוטים והמחטים.
למחרת, הובא יונה למשפט לפני הפאשה של העיר. ר' משה ביבאס ביקש מידידו הפאשה רשות כניסה לאולם המשפט, הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.
– "יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס.
– "היהודי השפל הזה היושב לפנינו," ענה, בהצביעו על יונה פריינטה "אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות , ושההוצאה להורג תבוצע עוד היום בפומבי ברחבת השוק, לפני אנשי העיר, כדי שהמאמינים והכופרים כאחד, כאן ובכל מקום, ישמעו, יראו ויראו!"
– "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע?" שאל הפאשה.
– "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.
"באיזו שפה קילל את הנביא?" שאלו הפאשה.
"בערבית, כמובן!"
"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בלעג.
לשמע השאלה הבלתי צפויה, והגיחוך שהתלווה אליה, הושלך הס באולם. המוחאזניין-השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, שהתקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, נדרכו, והביטו במתרחש בסקרנות. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי עטוי הג'אלביה הלבנה והמהודרת והטרבוש האדום, ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב.
בסיום שלב השאלות והתשובות, לאחר שהעדות נגבתה, תועדה ונכתבה כלשונה על ידי מזכיר בית הדין, עבר הפאשה מזחיחות לב וצחקוקים לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאס כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, ולידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדק ועוול ובין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם בן דיוואן להתגלות, לא ידע מה שכולם ידעו, שהוא כבר התגלה.
-"האם תסכים לחזור בך מטענותיך, אדוני?" שאל אותו הפאשה בנדיבות, כדי להציל את בן דתו המיוחס מביזיון ומאסר.
– "מדוע, שאחזור בי מאשמה חמורה כל כך? כיצד אוכל לסלוח למי שקילל את הנביא?"
– "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך מדוע: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהיהודי הזה, היושב על כיסא הנאשמים, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, ולא גידף איש! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע גם, שהאיש היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך איש, לא החמיא לאיש ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר, כי האיש שהנך טוען שקילל את הנביא, הנו אילם מרגע שיצא לאוויר העולם!" לאחר שתיקה קצרה, המשיך הפאשה "אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שייתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו."
בסיום הנאום, בהתמוגגות מה, הרכין ראש לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את האיש החצוף הזה למעצר, כלאו אותו בדיוק בתא שבו לן יונה אמש, עד שנגזור את דינו! האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי אילו פסקתי אחרת."
עיני איש הדת המוסלמי קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות.
למחרת סיפר הפאשה של העיר לרבי משה ביבאס, מה הביאו לפסוק כפי שפסק. "בטרם הובא לידיעתי הבוקר, שיונה במעצר, אמש, בלילה שקדם למשפט, סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום. שמעתי את קולו של סייד עמרם אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים ובלי קבלת שלמונים כדרכי. יונה ואני בני אותו גיל, בהיותנו ילדים בני שש-שבע שיחקנו יחד באותו רחוב. כל הילדים ביקשו את קרבתו, כל ילדי הרחוב רצו לשחק אתו, אולי בגלל יופיו ואולי בגלל אילמותו, זו עמדה תמיד לזכותו, כי בלא מלים בפה, הוא לא יכול היה לפגוע באף ילד!"
"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה, מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאס את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאס שדבר לא יוכל להפיג את הנס. שלושה נסים נעשו כאן. הראשון, שהיהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר יונה פריינטה האילם האחד והיחיד בקהילה היהודית של וואזן. השני, שאותו אילם זקן, היה חבר ילדות ואהוב לבו של הפאשה והשלישי שהפאשה איש הרשע, הבצע והנכלולים שלא כמנהגו, שפט משפט צדק למרות שמעליל העלילה היה איש דת מוסלמי נשוא פנים מפאס, שיכול היה להתברר כמי שקשור בקשרי נישואים עם משפחת המלוכה או אחד מבניה. שׂוֹש נָשִׂישׂ כִּי אֱלהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים, בַּכּוֹשָׁרוֹת; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
עיבוד לסיפור ששמעתי מאבי, אשר בן לונה ומרדכי אלבו, מצאצאי הפילוסוף ר' יוסף אלבו בעל 'ספר העיקרים'.
דן אלבו
ד"ר דן מנור – מאמרים
כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך , כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.
סינסתיזה=(ערבוב חושים)
זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות :
"אבנים לוחכים בִּכְפָפָה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי (לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,
"פנים מאירים כִּמְצַלְתַּיִם".('דימונה') ערבוב חוש הראיה והשמיעה.
"הַשַּלְוָה נושמת סְכָכִים" ('סֻכּוֹת) ערבוב חוש השמיעה והריח,
"טעמו כְּרִצּוּדִי כוכבים" ('מחוזות ילדות'). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,
לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה"('אפריון') במקום רשת מזורה(משלי א יז), או פרושה. "חָרְטָה חותם" ('גלוי וידוע') במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.
ד). האני האישי
נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.
באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "כתעתועי מרמה" ('אדם').
בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אֵלִי! קשור לי כְּבָלֶיךָ כִּכְתָרִים ואצעד כל חיי אַסִּיר קיומך" (שם). משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.
אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מִתּוֹךְ כַּף הַקֶּלַע נִזְרַקְתִּי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שַיָּךְ, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')
הוא מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו כאותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: "הוא כאן, אך לא מכאן” .
המשורר מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף שדרכו זו גובה ממנו מחיר מלא :"אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם שחרשה מענית אחרת בשבילי" ('בַּתֶּלֶם').
הוא מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם הערכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו :"משלם אני מחיר גבוה…והולך בתלם שלי"(שם).
יתרה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו של מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם הנכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים,ואת המציאות המתגלה לעיניו : כ"עולם מְיֻסָּר בִּסְבָאָיו מתגולל בְּקִיאוֹ".במציאות אֲפֵלָה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור ('אל מול נביא').
אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.
אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים :"וְרַבּוּ פִּצְלֵיהֶם ואין מוצא, ונשארו לי חידה הם וְקִרְבֵיהֶם"('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.
יש לנו כאן,אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת:"מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.
אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם:'בלהות', 'קְצוּץ כְּנָפַיִם', 'חוזר בתשובה', 'אֲדֻמּוֹת הן', 'שֵׁדֵי שַׁחַת'. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.
ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'כְּחוֹל מִדְבָּר' המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקום-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, וה"יש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק :"ומה שבטוח זה הַסָּפֵק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הַקַּיָּם היחיד".
סיכום
בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו 'עוף החול',בעיקר תוך התמקדות על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.
יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-מאמרים קצרים
יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשן
הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000
היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912
היהודים עד גירוש ספרד
בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.
על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingis או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.
היהודים בין שבטי הברברים
מהתקופה הקדומה מצוי מידע על מספר מרכזים של יהודים שחיו בין הברברים.
עמק דרעה: בתפילאלת ובאיפראן בדרום האנטי־אטלס, באיזור הסום, נמצאו מצבות קדומות לפני חורבן בית שני. ואמנם קיימת מסורת בין חכמי דרעה, ששבט נפתלי הגיע דרך מרכז אפריקה לעירם. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שסחרו בדרומה של מרוקו החל במאה התשיעית ואילך. דרעה היתה אחד ממרכזי הסחר הטרנס־סהרי, נוסף לתפילאלת, איפראן ותאהרת. יהודים שלטו על השיירות שהביאו זהב וסחורות אחרות מניגריה וסנגאל למרוקו. הם התפרנסו גם ממלאכת הבנאות שהתמחו בה, והיו ביניהם צורפים, חרשי ברזל, וכמו כן סוחרים בבשמים, תבלינים ואלמוגים.
במאה ה־11 פגה דונש ממדינת דרעה בשאלות לרי״ף (ר׳ יצחק אלפאסי), וזה ענה לו בערבית. גם ר׳ יוסף אבן מיגאש מזכיר בתשובתו חכם בשם זה. בממצאי הגניזה נזכרים שני יהודים מדרעה במצרים. בסוף המאה ה־11 חתם אברהם בן יעקב דרעי במעשה בית דין בפוסטאט, וכן הוא נזכר בעדות בבית דין ב־1103. משורר קראי בשם משה בן אברהם דרעי פעל בתקופה זו. מחבר אנונימי במאה ה־ 12 כתב על עושרם של יהודי דרעה ופאס.
העיר צפרו(כ־28 ק״מ דרומית לפאם) נקראת על שם שבט ברברי שהתייהד, והקהילה נוסדה במאה ה־13 על ידי מהגרים מתפילאלת.
סג׳למאסה ודרעה
באיזור תפילאלת בעמק הזיז, במזרח מרוקו, היו כנראה קהילות קטנות בתקופה קדומה, והגדולה בהן היתה סג'למאסה. זו נוסדה על ידי שבט ברברי, היתה מרכז לסחר עם סודאן ומשכה אליה יהודים שהשתלבו בסחר. ייסודה של הקהילה קשור במסורת, שלפיה היתה באיזור תואת ממלכה יהודית, אשר הוכרעה על ידי שבטי הברברים שטבחו בהם, והנותרים יסדו את הקהילה בסגילמאסה. על יהודים אלה, שמוצאם כנראה מברברים שהתייהדו ושמרו על מסורות שונות מאלה של הקהילות האחרות, יש מידע מהמאה העשירית ואילך. כפי שתועד בגניזה, בתו של דיין סג'למאסה נישאה ב־1037 לסהלאן בן אברהם, מנהיג קהילת העיראקים בתוניס. מסג'למאסה הופנו שאלות לגאון בבלי על ידי הרב יוסף בן עמרם, ׳ראש בי דינא דמדינת סגילמאסה דבאתר מערבא ורבנן ותלמידי דתמך. מכאן שהיתר, בה ישיבה בראשות חכמים ובית דין שהנהיגו את הקהילה על פי אושיות ההלכה. רב האי גאון(נפטר ב־1038) נשאל על ידם, האם מותר לאכול חגבים מתים, ותשובתו היתה חיובית.
אל ר' יוסף אבן מיגאש (נפטר ב־1141) נהרו תלמידים מהערים סג'למאסה ודרעה. חכם בשם ר׳ יוסף בן מלאל, תושב עיירה בשם זה בעמק דרעה, הלך ללוסינה שבספרד ולמד אצל ר' יוסף אבן מיגאש. משה דרעי אף הוא בא ללמוד תורה מפיו. כך כתב הרמב״ם באגרת תימן על השנים 1122- או 1127- כשדרעי בא מספרד לפאס, והודיע שראה בחלום שהמשיח התגלה – נבואה שהתבדתה.לאחר זמן עלה דרעי לארץ־ישראל.
יצחק דרעי בא ב־1285 מדרעה לברצלונה. יהודי תושב סג'למאסה קיבל מיעקב הראשון מלך ארגון(1276-1213) כתב ביטחון, כדי שיעבור עם משפחתו לספרד. יהודים בודדים באו מספרד לאחר גזירות קנ״א(1391) ולאחר הגירוש ב־1492. רבי יוסף בן יום טוב אשבילי(מסיביליה) בא מפאס לדרעה במאה ה־16 או תחילת ה־17. גם בתקופה זו ואחריה חיו חכמים בערים אלה, וחלק מכתביהם ידועים.
צאצאי היהודים הברברים ניכרים עד היום על פי שמות המשפחה שלהם, כגון: בן טאטה, ג'אני, דרעי, זמור, זעידון, מלול, מסלאתי, סרוסי, עקנין, סינוסי, פיתוסי, שמאמה.
פאם – מרכז יהודי
לאחר שהערבים כבשו את מצרים ב־640 לספירה, הם התקדמו מערבה לאורן חוף הים התיכון לכיבוש ספרד, הגיעו ב־680 לחוף האוקינוס האטלנטי, וכבשו את טנגייר בשנת 709. אבל הברברים לחמו בערבים והביסו את צבא החיליף ב־742. אדריס הראשון בן עבדאללה (788־791), שהיו לו קשרים עם יהודים ונוצרים והוא הושפע מהם, היה הראשון משושלת האדריסים ששלטו עד 985. הוא בנה את פאס ליד הנהר סבו ב־789. בנו אדריס השני(792־828) בנה עיר בגדה השנייה של הנהר ובה נבנה ארמון המלכות, ושתי הערים אוחדו. כאן נוסדה ב־859 האוניברסיטה המוסלמית הראשונה, שבה לימדו מדעים נוסף ללימודי הדת.
פאס שימשה מקלט לפליטים פוליטיים מתונים ומספרד. האדריסים הפיצו את האסלאם והפכו את פאס למרכז דתי, כעין ׳מכה של מרוקו,.
זמן קצר לאחר ייסודה עברו לפאס יהודים מאנדלוסיה יחד עם מוסלמים. בשנים הבאות היגרו אליה יהודים משבט הזנאתה שהתגייר. אדריס אילץ אותם להתאסלם, ואלה שסירבו נדדו דרומה. כמו כן באו לפאס יהודים מקירואן, ממצרים וממקומות אחרים, והיא הפכה לקהילה החשובה ביותר במרוקו, שממנה יצאה תורה לשאר הקהילות. מאגרתו של יהודה אבן קוריש, בן המאה התשיעית ליהודי פאס בעניין חשיבות התרגום הארמי לידיעת השפה העברית, ניתן להסיק שיהודי פאס ידעו עברית נוסף לערבית.
במאה העשירית הגיעו למרוקו כוחות הפאטמים ששלטו בתוניסיה מ־909, וכוחות האומאים מספרד, שכבשו את הערים מלילה ב־927 וסבתה ב־931. על רקע מלחמות בין הנציבים הפאטמים לבין השבט המורד מבני זירי, הוגלו יהודי פאס בשנת 979 לעיר אשיר.
הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון
הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים, משותקים מאימה, ׳עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השרפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם.
למחרת, ביום חמישי, 18 באפריל, חזרו הבוזזים ב־6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית של פאם אלבאלי ופאס אלג׳דיד. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו.
הערות המחבר : השוק מוקם ליד הקסבה של השרארדה
על בוי הפילאלא ראה שם, עמי 188: ׳שיכורים ומופקרים, השורפא פילאלה משני המינים מקיימים אוריות מגונות בקסבה שלהם, שיש לה בפאס מוניטין של מקום מסוכן מאודי.
בני פילאלה, בו לאג׳מע ואוולאד ג׳אמע, גברים ונשים, השתתפו אף הם בפרעות. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי משום שהיה בעל אזרחות צרפתית, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. לפי עדויות, ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או בותרו מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו היהודים במרתפים ובתנורים או קפצו לתוך בארות
נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות, לדוגמה ר׳ יוסף בן נאים ומורו ר׳ יהודה סרירו, שהיו ערומים לחלוטין, כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. אחרים נמלטו לעבר רובע נואוול המרוחק
או לעבר קשלת אלג׳באלה, והיו שמצאו מקלט בבתי מוסלמים שכנים. על פי הובר ז׳ק, ׳למזלם הגדול, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד
בסופו של דבר, המעבר הזה שפתחו הצרפתים התגלה כהשגחה עליונה, אבל לפי עדותו של ר׳ שאול אבן דנאן, היהודים פחדו שהערבים יפלשו למלאח דרך הפתח הזה, שנותר ללא דלת, והם יילכדו בתוכו
איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקנה העיר היהודית, שהייתה מלאת חיים, מ־12,000 תושביה. הבריחה בתנאים אלו, של אוכלוסייה יהודית כה גדולה, היא ככל הנראה מקרה יחיד בכל ההיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם.
הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך בו אלח׳וסיסאת, שהייתה צמודה לחומת הגן של הסולטן, ונתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה ונשאו־ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטן. לדברי ס׳ עבד אלחק שהיה קרוב לחצר, הסולטן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאח והתרגש עד דמעות
רק מאוחר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד משערי דאר אלמח׳זן ושלח כרוז כדי להציע לפליטים מקלט בחצרו. לפי ר׳ אבן דנאן ועדויות בעל פה, שערי החצר נפתחו לפני היהודים תמורת סכום כסף הגון שנתנו לשומר הסף הערבי
מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שהרי לא אכלו כלום מאז יום רביעי בבוקר.
ביום שישי, 19 באפריל בבוקר, החל הצבא הצרפתי המוצב בדאר אלדביבג להפגיז את העיר. הוא עורר בהלה בתושבי פאס אלבאלי ופאס אלג׳דיד הערבים והרג רבים מהם. כמה בתים והצריח של מסגד חמרה נפגעו בפאס אלג׳דיד, ״ וגם המגדל בבאב ג׳יאף שער הנבלות, שבו התמקמו צלפים מורים, קרס. על הגגות התנופפו דגלים נאיביים קטנים של צרפת כדי להטות מהבתים את ירי התותחים של הצבא הצרפתי
ביום שישי זה, אחר הצהריים, הגיע בצעידה מהירה, במסע רצוף של 65 ק״מ, גדוד חיזוק ממכנאס. תגבורת הצלפים מלגיון הזרים השתלטה על העיר, תוך כדי היגררות לקרב גרילה עז בסמטאות – אבל במלאח הביזה נמשכה.
אולי כדי להבריח את המורדים הושלכו פצצות מדאר אלדביבג גם על המלאח והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, ולפי עדות אחת הרגו אנשים שהסתתרו בו. מוסלמים מהעיר ביקשו מאנרי רייניו, ציר צרפת, להפסיק את ירי הפגזים. הלה ענה שהייתה זו פעולת תגמול על רצח החיילים הצרפתים. בעקבות משא־ומתן פסק ירי התותחים והביזה במלאח חדלה אף היא.
הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בארמונו. ביום הראשון הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון ובמתחם גן החיות, והכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל. מהארמון שלח אלמליח מברק ראשון לפריז:
מלאח נבזז במשך שלושה ימים. הרס גמור שאי־אפשר לתקן. הרוגים ופצועים רבים. אוכלוסייה יהודית התקבלה על ידי הסולטן בארמון. הודו במברק לסולטן. שלחו סעד בדחיפות. אלמליח.
L’origine des Juifs d’Afrique du Nord, Yigal Bin-Nun
L’origine des Juifs d’Afrique du Nord, Yigal Bin-Nun
Les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.
Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive.
Il en est de même pour les colonies Israelites ou Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque.
En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, dessebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.
L’accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et encore plus de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale, kata sarka et non par adoption tardive.
Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighen, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l’Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l’Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens ou que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s’affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques.Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.
Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c’est le fait qu’il ne fait que répéter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israël et de Juda.Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d’évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique, de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.
Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l’époque voyageaient facilement d’une communauté à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hébreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.
L'esprit du Mellah-JosephToledano
Qui veut les nouvelles de la loge : Les enfants interroge.
Di heb khbar dar – Yisksi drari sghar
Les enfants se taisent quand les grands parlent mais cela ne kes empeche pas d'entendre et de repeater.
La verite sort de la bouche des enfants.
Am ahares – bia el mkanes
Qui des etudes n'a pas la bosse-Se fera marchand de brosses
Le resultat d'une mauvaise education: l'analphabetisme. Dans la tradition juive l'ignorant c'est le am haares textuellement le "peuple de la terre " le paysan. Qu'est ce qu'un am haares demande leTalmud ? "Celui qui n'éduque pas ses enfants dans la Tora (Brachot 47). Pour le plaisir de la rime le proverbe accolle à l'ignorant le métier peu reluisant et de peu de rapport de marchand de brosses, de balais. C'était l'avertissement des parents aux enfants qui rechigniaient à étudier: tu sais bien quel est le sort de l'ignorant, vendre des balais.
La petite souris est revenue à son trou
Et si elle le mérite, elle recevra des coups
Rzaa el qtiet lrmadou – ouida a'melsi yithemmel
Le diminutif est toujours signe d'affection en arabe dialectal, la petite souris, c'est la souris chérie. Les coups étaient nous l'avons vu, la norme, la normale en matière d'éducation, mais il y avait des périodes de grâce pendant lesquelles les coups étaient interdits de séjour: par exemple quand l'enfant est malade, qu'il fait sa communion, qu'il prépare un examen. Pour signifier que cet état de grâce était maintenant terminé et qu'on revenait à la normale on invoquait ce proverbe sous forme d'avertissement: désormais toute faute sera punie comme elle le mérite.
MAINTENANT TU AS GRANDI
Dans l'esprit de ce proverbe une histoire dont le moindre charme est d'être authentique. Pour une société aussi matérialiste que la société juive traditionnelle, l'art pour l'art était la perte du temps pour la perte du temps. Apprendre à jouer du violon dans le début des années quarante apparaissait au Mellah de Meknès comme un caprice de jeunesse qui passera à l'âge adulte. Heureusement au Conservatoire il n'y avait qu'un seul petit juif à s'adonner à une telle frivolité. Mais petit garçon devient grand et ô scandale, il continuait à jouer! Puis arriva l'âge du mariage. Le lendemain de la noce, sa femme qui avait elle les pieds bien sur terre, lui dit gentiment: — Yioua daba mon chéri tu as grandi, tu est es devenu intelligent, alors cette viole, dik el kamnza khbyiha, il est temps de la cacher!
PLAIDOYER POUR LE RIRE
- Thak ka yinssi el bmoum Le rire fait oublier les soucis.
Les vertus thérapeutiques du rire sont maintenant scientifiquement reconnues, mais l’empirisme a depuis longtemps devancé la science. La psychiatrie connaît bien les vertus du rire pour guérir les névroses et les dépressions, mais nous on le savait déjà. Mais attention trop c'est trop!
- Thak bla mhal — Mquelt el a'qal Rire sans retenue — Par manque de tenue.
Textuellement: rire sans mesure, par manque de cervelle. Si parmi le commun on aimait à rire sans retenue, il était très mal vu dans les élites de rire aux éclats, et de manifester trop bruyamment sa joie car tout dans cette société policée devait se faire avec dignité et retenue. Aux éclats de rire on préférait le sourire de l'ironie comme l'a si bien décrit le grand journaliste des années trente, J. Ohayon, en visitant Fès:
"Dans ce centre où la culture juive a été prospère et l'est encore, fleurit une ironie légère et sans amertume, où un enthousiasme raisonné est tempéré par le plus aimable des scepticismes. Pas de mouvement ardent et par là saccadé et incohérent, mais une discipline raisonnée, cultivée par des études classiques et talmudiques (L'Avenir Illustré, 1931).