קריאת עשרת הדברות בשבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
קישוט ההיכל
הכתובה בין ישראל לתורה
אוירת חג השבועות בבית־הכנסת, שונה מיתר חגי השנה. במרוקו לא נהגו לשטוח עשבים או לקשט את בית־הכנסת בפרחים. בית הכנסת קושט רק במרבדים ובשטיחים יפים, הוקם היכל נוסף מקביל להיכל הקיים, וכולו מרופד בשטיחים יקרים ומזרונים, עליהם הונחו ספרי תורה. ההיכל החדש נקרא ״טאלאמון׳ (אפיריון) והוא הוקם כרמז לאפיריון שנוהגים להכין לכלה ביום הכלולות. גם ספרי תורה קושטו בצעיפים רקומים, מטפחות משי, שהנשים הביאו לבית־הכנסת לכבוד התורה ההדורה וכדי להעשיר עוד את המעמד החגיגי.
פעם נהגו בתלמסן שבאלג׳יריה, לעשות הקפות בליל החג אחרי תפילת ערבית חגיגית ובהזדמנות זו, הוציאו את כל ספרי תורה שבהיכל ורקדו עימם, אולם מנהג זה נעלם עם הזמן.
קריאת עשרת הדברות
לעשרת הדברות נודעת חשיבות רבה. התרוממות הנפש הגיעה לשיאה בעת אמירתן מפי החכם הזקן ביותר שבבית־הכנסת, כי רק לו נועדה העליה הזו לתורה והוא בעצמו קרא את הקטע בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו ביראת כבוד. הס הושלך בשעה זו, בעת קריאתן כרמז לנאמר:
כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. . . (שמות רבה, עב ב)
הערת המחבר : אף על־פי שהרמב״מ כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, עם זאת, יהודי מרוקו נוהגים עד היום לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. ראה: שמ״ש ומגן לר׳ שלום משאש, סי׳נז; שם משמואל מאת ר׳ ש. בן הרוש; קהלת צפרו, ח. ד. עמי י׳; ר׳ ברוך, ר טולידאנו, קיצור שו״ע, סי׳ סג.
אזהרות הבוקר
אחר תפילת מוסף, קהל המתפללים פתח בקריאת האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול. אזהרות הבוקר נאמרו בקול רם מפי כל קהל המתפללים ובניגון מיוחד:
אמון יום זה, נחלו עם זה, על יד חוזה, איש האלהים.
נוטה עליה, ויוסד נשיה, לך דומיה, תהלה אלהים. . . .
חי גואלנו, זקוף ידינו, וחיש תראנו, בישע אלהים…
אחרי פתיחה זו, שני המסדרים הקבועים של בית־הכנסת, סידרו את האזהרות ליום ראשון על מצוות עשה כשכל אחד מהם קורא פסוק:
שמור לבי מענה, היה במאד נענה,
ירא האל ומנה, דבריו הישרים:
והוא יסלח אשמה, והוא ירבה עצמה,
והוא יתן חכמה, להבין נמהרים:
הטעם הטוב שהיה באזהרות, הם הסילסולים שבסוף כל פסוק, הניגונים והלחנים המיוחדים, כל אלה הפכו את האזהרות לחוייה נעימה ובלתי נשכחת.
אחר סעודת היום, כל הגברים תושבי ה־מללאח, מבוגרים וצעירים הלכו בהמוניהם לבתי־הכנסת לקרוא תהלים, כי לפי המסורת, נפטר דוד המלך ביום השני של חג השבועות.
מגילת רות
לפני תפילת מנחה, נוהגים לקרוא את מגילת רות בתרגום ערבי־יהודי ובלחן מיוחד. את קריאת המגילה מחלקים ליומיים של החג. חציה ביום הראשון קוראים עד ״ויהי בחצי הלילה״ וחציה ביום השני. סיבות רבות לקריאת מגילת רות שהיא מגילת הגרים, גרי־הצדק, והמעשה ארע בין קציר השעורים וקציר חטים, היינו בעונת הקציר, דוד המלך נולד ומת בחג השבועות, ובמגילה מסופר על שושלת בית דוד שהוא מצאצאי רות המואביה . כמו־כן עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות וגם רות התגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה בימי קציר חטים.
את קריאת מגילת רות מסיימים בפסוק: ״ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל אשר־באת לחסות תחת כנפיו״ וגם מתרגמים את הפסוק:
ייכ'ללס אללאה פועאךיחכ, ותכון איזארתיכ כאמלא, מעאנד אללאה איללאהא ישראל, די זית ליתדרראג זנאחו .
אחר תפילת מנחה, מתחילה קריאת ה״אזהרות״ אשר קריאתן לוקחת למעלה משעה.
עולים במשורה- אבי פיקאר- דימוים של יהודי צפון אפריקה
אישיות אחרת בעלת גישה משלבת הייתה דוד בן־גוריון. בשל מרכזיותו, לא רק בקבלת החלטות אלא גם בעיצובה של החברה הישראלית, חשוב להרחיב על יחסו ליהודי ארצות האסלאם בכלל וליהודי צפון אפריקה בפרט. רבות הן התבטאויותיו המביעות רצון לקלוט, לקבל ולקרב את יהודי ארצות האסלאם.
הערת המחבר : צור, קהילה קרועה, עמי 240; מאיר־גליצנשטיין, ממזרח אירופה, עמי 34. הדברים בולטים אם משווים את עמדת בן־גוריון לעמדתם של אישים משפיעים אחרים מקרב חברי הממשלה והנהלת הסוכנות, כמו למשל לוי אשכול ונחום גולדמן, שהיו בעלי עמדה עקיבה ומסתייגת מיהודי ארצות האסלאם ומיהודי מרוקו בפרט.
מצד אחר ידוע שבן־גוריון הסתייג מקבוצות עולים רבות. הניב המפורסם שטבע, ׳אבק אדם׳, נאמר לא רק על ׳יוצאי ארצות חשוכות, נידחות, מדוכאות ועשוקות׳, שהן ארצות תחת שלטון קולוניאלי, אלא גם על ניצולי מחנות ההשמדה הנאציים. אולם גם אצל בן־גוריון היה סדר היררכי של הגלויות והסתייגותו מיוצאי ארצות האסלאם הייתה חריפה יותר מהסתייגותו מיוצאי מזרח אירופה. הוא גרס שאפשרויות החינוך שהיו ליהודי אירופה היו טובות מאלו שהיו לרוב יהודי ארצות האסלאם והן שיצרו את ההבדלים בין אלה לאלה.
את הקשיים בקליטת העלייה ההמונית הוא הסביר בכך ש׳הטילה עליית יהודי המזרח (בשנים 1953-1948) על המדינה הצעירה משימות תרבותיות וחברתיות יחידות במינן ש״הישוב״ לא נתנסה בהן בממדים כאלה׳. זה לא היה יחסו לכל עולי העלייה ההמונית. על העלייה ממזרח אירופה באותן שנים הוא כתב: ׳בעלייה זו לא היה הבדל חברתי ותרבותי ניכר מהעליות שלפני הקמת המדינה׳. באותו מאמר תיאר בן־גוריון את יהודי ארצות האסלאם במונחים של הסדר הקולוניאלי, הווה אומר הוא תרגם את היחסים ההיררכיים בין אירופה לבין ארצות אסיה ואפריקה ליחסים היררכיים בין יהודי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה. אמנם הנחת היסוד שלו הייתה ש׳אין כל שבט – אם נציין בשם זה מרכז יהודי גיאוגרפי מסוים – נופל מחברו או עולה עליו ביכולתו התרבותית ובתכונותיו היסודיות׳. אולם בהמשך הוא סייג קביעה זו באמרו ש׳במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי.
במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. יהדות אירופה משמעה בעיקר יהדות מזרח אירופה׳. בהתייחסות ספציפית ליהודי צפון אפריקה הסביר בן־גוריון את הצורך בקליטת עולים ממרוקו במסגרת גדודי עבודה שכן ׳הבחורים האלה עולי צפון אפריקה ומרוקו, אם כי הם פראי אדם אבל הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך, כי הם מרגישים שמשהו ניתן להם והם משמשים גורם׳.
העמדה המסתייגת, פרי המורשת הקולוניאלית, לא הייתה אפוא זרה לחלוטין גם לאישים כבן־גוריון ורפאל. בנובמבר 1951, כשנידונה תכנית הסלקציה בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום, תמכו גם בעלי הגישה המשלבת במדיניות העלייה הסלקטיבית.
קובעי מדיניות בממשלה, בהנהלת הסוכנות ובמנגנון הציבורי היו שותפים במידה זו או אחרת להסתייגות מיהודי צפון אפריקה וגישה זו השפיעה על החלטותיהם. לעתים הייתה ההשפעה עקיפה. דובקין למשל תלה בדימוי השלילי את הדרישה לסינון העלייה. הוא אמר שהרכב העלייה מצפון אפריקה תרם לדימוי השלילי של עולים אלה בארץ. ׳עשינו משגה גדול בשנים עברו כשהעלנו מארצות אפריקה הצפונית חומר שזכה כאן לשם לא כל כך מוצדק כמו ״מרוקנים׳״.
הערת המחבר : דובקין בהנהלת הסוכנות, 4.11.1950 (לעיל, הערה 46). טיעונים בדבר רמתם התרבותית הירודה של העולים עלו בהזדמנויות שונות בעת הדיונים על מדיניות העלייה הסלקטיבית, למשל בדיוני הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 (לעיל, הערה 35); 9.3.1953, אצ״מ, 8100/85; 9.3.1953, שם, 8100/88
מדבריו אלו עולה שבעיניו ובעיני אנשים כמוהו יוצרי הדימוי של יהודי צפון אפריקה הם העולים עצמם ולא מערכות מושגיות ודרכי חשיבה בחברה הקולטת. לכאורה יש מקום לתלות את הדימוי השלילי בריחוקם של עולי צפון אפריקה מתרבות המערב ובנתוני השכלה נמוכים. אולם השוואת כמה מנתוניהם לנתוני היהודים מתפוצות אחרות מצביעה על מציאות מורכבת יותר. מבחינה עובדתית לא היו יהודי צפון אפריקה התפוצה המרוחקת ביותר מהתרבות האירופית. הם גם לא היו בעלי ההשכלה הפורמלית הדלה ביותר. הקולוניאליזם הביא ליהודי מרוקו ותוניסיה את התרבות הצרפתית ואך מעטים מהם לא נחשפו כלל לחינוך אירופי. רבים מהילדים למדו בבתי הספר של כי״ח ושלטו בצרפתית. החשיפה
לתרבות המערב הביאה לכך שלרוב העולים, גם אלה שבאו מהמגזר ה׳ילידי׳, הייתה ההיכרות עם התרבות המודרנית טובה מזו שהייתה לעולים שלא נחשפו כלל לתרבות זו כמו אלה מתימן ומעדן.
La voie sinueuse du judaïsme nord-africain vers le sionisme
L'obstacle de la langue devait aussi être un frein au développement de l'activité sioniste au Maroc. Tout le matériel d'information était en effet rédigé en yiddish et en allemand, alors que les juifs du Maroc souhaitaient recevoir ce matériel en hébreu, et à la rigueur en ladino ou en français.
C'est ainsi que dans une lettre du 24.4.1913 à l'Exécutif Sioniste, le secrétaire de l'association "Bné Sion" de Casablanca se plaignait que leur missive était restée pour lui une énigme. "En mon nom et au nom de notre association, je vous prierai de ne plus nous écrire désormais en langue étrangère mais seulement dans la langue sacrée qui nous est plus précieuse que l'or et les diamants. Qu'avons-nous à faire des langues étrangères qui peuvent nous conduire à l'assimilation? Ecrivez nous donc en hébreu sans faire appel à d'autres langues". Mais aucun matériel, ni en hébreu ni en français ne devait leur parvenir.
La Grande Guerre devait amener la rupture totale des relations entre le judaïsme marocain et la direction sioniste. Et jusqu'au début des années vingt, aucun émissaire digne de ce nom n'était dépêché en Afrique du Nord. La Déclaration Balfour et le Mandat Britannique sur la Palestine ont soulevé un immense enthousiasme dans toute l'Afrique du Nord. Des actions de grâces furent récitées dans les synagogues. Le réveil religieux messianique entraine la fondation de nouvelles cellules sionistes au Maroc, avec pour objectif l'encouragement de la Alyah vers Eretz-Israël. C'est ainsi que furent fondées à Meknès l'association "Etz Haïm"; à Tanger "Magen David"; à Larache, "Boné Yérouchalayim". Ces trois associations collectèrent le shékel et ouvrirent des cours d'hébreu pour les futurs immigrants. Un groupe réussit même à partir pour la Palestine, mais les autorités britanniques leur refusèrent le droit de débarquer à Jaffa et ils furent refoulés vers Casablanca.
A partir de 1921, les juifs du Maroc ont commencé à participer régulièrement aux Congrès Sionistes, une participation passive, car les langues officielles y étaient le yiddish et l'allemand, et nul ne s'est soucié de traduction pour les congressistes venant d'Afrique du Nord.
L'administration française non plus ne devait pas encourager l'activité sioniste, au contraire. C'est ainsi qu'en 1919, le Résident général Lyautey devait interdire la formation d'une association sioniste à Casablanca, ainsi que la diffusion de l'organe sioniste "Haolam" en hébreu. En 1923, la cellule sioniste de Fès fut interdite et une année plus tard l'activité sioniste fut interdite dans tout le Maroc. Ces limitations ne furent pas levées même quand les sionistes marocains furent autorisés individuellement à adhérer à la Fédération Sioniste de France. Les dirigeants de cette Fédération firent appel à Léon Blum et au grand juriste René Cassin qui furent reçus par le ministre des Affaires Etrangères français qui leur promit l'abrogation de ces entraves.
Dans la pratique, ces limitations ne devaient être levées qu'en partie: en 1925 fut fondée à Casablanca une association de diffusion de la langue hébraïque; le Keren Kayemet Leisrael fut autorisé à recueillir des dons; un journal illustré en français fut autorisé ainsi que les activités sportives du Maccabi – mais l'encouragement de l'Alyah fut prohibé. C'était donc un sionisme sans obligation de réalisation et de ce fait son influence sur la vie juive au Maroc était limitée.
La Seconde Guerre Mondiale devait entrainer une nouvelle rupture des relations entre le judaïsme marocain et le mouvement sioniste et le Yichouv en Eretz-Israël. Elles ne devaient être renouvelées qu'après le débarquement américain en 1942. Les relations établies avec les officiers juifs de l'armée américaine et plus tard avec les émissaires d'Israël, ne devaient plus être jamais interrompues et devaient aboutir à la Alyah par étapes progressives des juifs du Maroc en Israël.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה-תעודה מס' 2 ו-3
תעודה מספר 2 .
התקנ"א – 1791
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא כבוד הרב מכלוף בן דוד ה"ן הרוש בתע"ג – בתורת עדות גמורה – אן פזמן די כאן רבי שאול ישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול פלחבס ענד לקאייד אלחאז עבד אלקביר ע"א ומשא כבוד הרב מכלוף הנזכר יראהום רג'בו רבי שלמה קאללו תמשי מעאי תרג'ב אלקאייד באס יפאצל מעאיי ומשה מעאה לענד לקאייד.
קאללו מה יקבד גיר מייאת מתקאל ורגבו רבי שלמה הנזכר באס יטייחלו וואחד תלאתא ועשרין מתקאל, כאנת באקייא מן אתמנייאת די סעאד, ולא חבסי עד סוף העולם וקבלנוה כדחזי והתי' הכא מגו תלת והיה זה באחד ועשרים יום לחודש זיון המוכתר שנת ה' אלפים וחמש מאות וחמישים ושתיים ליצירה וקיים.
ישראל יעקב עולייל ס"ט.
מתי' כאנת עד ת' סעאד הקפנו בשני חצאי ירח לאיין ברר בעדותו באיין מא כא יערפסי מנאש הייא לבתר דחתים חד מנן וק"ש
שמואל מימון סירירו סל"ט.
תרגום תעודה מספר 2.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא כבוד רבי מכלוף בן דוד המכונה בן הרוש בתורת עדות גמורה וברורה שבאותו זמן שהיה רבי שאול ישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול בבית הסוהר על ידי השר אלחאז עבד לקביר יקר בעיני השם והלך רבי מכלוף הנזכר לבקרם.
והפציר בו רבי שלמה ואמר לו תלך אתי להפציר בשר שיתפשר עמי, והלך אתו. והשר אמר שלא יפחות ממאה מתקאלים והפציר בו רבי שלמה הנזכר שינכה מזה עשרים ושלוש מתקאל, שנשארה מן חפצי הערך של סעאד, ולא רצה עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנן הכא תרי מגו תלת והיה זה באחד ועשרים יום לחודש סיון המוכתר שנת חמשת אלפים וחמש מאות וחמישים ושתיים ליצירה וקיים.
סוף התעודה מספר 2
תעודה זו הינה המשך לתעודה מספר 1 שבה מפורט המקרה….
תעודה מספר 3
צפרו יע"א ה טבת והיית עטרת תפארת לפ"ק
שלום טובה וברכה, מאלקי המערכה, לאור עינינו, ורוח אפינו, הרב המופלא, המוכתר ומעוטר בכתר תורה וכתר שם טוב עולה, הדיין המצויין ורב טוב לבית ישראל, המלאך רפאל אנקוואה הי"ו יהי אלקיו עמו, ולפני שמש ינון שמו, אמן כן יהי רצון רוב שלום לבניו היקרים ולכל אשר באהלו והסרים למשמעתו השם עלהם יחיו, בני קהלנו ישמרהו צור ובפרט ארבעה מטיבי סע"ד – ארבעה מיחידי הקהל – הי"ו דורשי שלמו וטובתו. סאלי יע"א.
הערת המחבר : מטיבי סעד : משלי ל כט ושם שלשה צטיבי צעד בצד"י וכאן הכוונה על ארבעה מיחידי הקהל שהלכו לקבול לפני השלטונות על הקהלה לה לסעד
רב נכבד !
לששון ולשמחת לבבנו קבלנו בשבוע החולף מכתבו היקר אשר כולו אומר כבוד ותוכו רצוף אהבה רבה לפני רוב הענוה, תשואות חן חן, עוד זה מבדר, והנה אחינו הנבחרים באים לשלם ופיהם מלה תהלותיו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אשר פעל ועשה עמהם לטובת הכלל כולו. ישלם ה' פעולו.
הננו בשמחת לבב, מגישים תודה ותהלה עם כל כוחותינו הגשמיים והרוחניים לפני מעלת כסא כבודו הרם על כל מיפעליו ותגמוליו הטובים אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, למען יאריך ימים על ממלכתו והא ובנין אתו.
וזכות הרבים וזכות אבותם תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה וכסא כבודו הנעלה ירום ונשא על גפי מרומי האשר וההצלחה, ונסו יגון ואנחה אמן כן יהי רצון.
זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא לבד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א.
אבל גם זאת כי כל השרים והמושלים מלא לבם בהם לעשות רע וכל מחשבתם ומגמת פניהם להתעולל עלינו ולהתנפל עלינו, ואנו ליה עינינו יתקננו בעצה טובה מלפניו ויפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולא תעשנה ידיהם תושיה אמן כן יהי רצון.
ולרום מעלת כתר התורה החיים והשלום כנפשך שובעך וכנפש אחיך דורשי שלומך בכל לב ובכל נפש.
שאול אזולאי סל"ט – אבא אלבאז סל"ט – רפאל עמרם מאמן יש"ץ – ישועה שמחה עובדיה ס"ט
יהודי מרוקו בעת צרה היא להם, עשו הכול למען ביטול הגזרות, והן לא היו מעטות, הכול לפי גחמת מושל זה או אחר, לפי רף שנאתו ליהודים כך היו הקנסות, ולרוב היו כבדים מנשוא ולכן פנו לכבוד הרב המלאך רפאל אנקאווה…ולהלן התוצאה העגומה של שהשליטים המוסלמים….
" זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא לבד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א. "
הספרייה הפרטית של אלי פילו – ישראל בערב 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג
נדפס בדפוס של גוטנברג של צ.כספ, תל אביב
הוצאה לאור מוסד ביאליק על ידי " מסדה " – תל אביב התש"ו
דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.
הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.
בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.
ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.
יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.
וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.
יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה.
שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון – קריאת הכתובה
שערי שמים נפתחים
הכתובה בין ישראל לתורה
במקומות רבים, רווחת אמונה חזקה, כי בליל שבועות, לפני עלות השחר, שערי שמים פתוחים " ביבאן אסמא מחלולין " , וזה לדקה אחת בלבד, ואשרי מי שיכול לכוון את הרגע הזה, כי כל משאלות לבו תתמלאנה. לכן רוב הלומדים התאמצו תמיד ונשארו ערים עד סוף הלימוד של ״תיקון ליל שבועות״, המכוון בראשי־תיבות למילים: ״תערוך לפני שולחך׳.
ובעלות השחר האמין ההמון כי השמים נבקעים כהרף־עין אחד וכעין מין ״כוכב לכת״ יעבור ביעף בשמים, אך לדאבון כולם, עוד לא היו מספיקים להוציא הגה מפיהם, הוא היה כבר נעלם, אבל מאחר וזו הייתה ״שעתא דרעאוין׳ (שעת רצון), לכן כל אחד היה עושה מאמצים ומנסה את מזלו, בשעה זו, כדי לבקש רחמים, על עצמו ועל בני משפחתו. אומרים שבשעת הפתעה זו, ניתן לבקש מהכל־יכול, כל משאלה והיא תתקבל ברעוא (ברצון).
לאחר הלימוד, נהגו היראים להתפלל עם הנץ (ותיקין) ולא חזרו הביתה לנוח, היו גם שנהגו לטבול במקווה טהרה, כדי לכוון את המועד לקבלת התורה כמו שכתוב: ״ויהי ביום השלישי, בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על הר סיני״.
הערת המחבר : ספר ״קריאי מועד״, סדר שבועות, עמי רד, רו. הפזמון הוא בארמית ושמו ״שבח לאל דעות״. הוא מאוד ארוך והבאנו רק בית אחד ממנו.
קריאת הכתובה
אנשים שלא יכלו להתפלל עם ״הנץ החמה״, נמו קמעא אחרי הלימוד, ובעלות השחר המו כבר בתי־הכנסת במתפללים. תפילת שחרית עברה בהתלהבות, ברגש ועם הרבה פזמונים. לפני קדיש של ״היוצר״ נהג שליח ציבור לפזם את הפזמון הבא:
קול מהלל יגדל היום, ושיר חדש פי יענה. תמיד ויתגדל, שמך ויתקדש במחנה כלו. לך דורשי לבי וגם עיני, ולזכרך כל תאות נפשי. ואתנה פני לדבירך ולהר מרום קדשי, חורב וגם סיני, ולעירך ציון יפי מגדל״…
בעת הוצאת ספרי תורה, שליח ציבור פיזם בנגינה ולחן מיוחדים את הכתובה לחג השבועות המסמלת את כלולות התורה הרומזת ל״כלה״ עם החתן הנעלה, ״כנסת ישראל״.
הכתובה של יום חג השבועות, היא כל כך חביבה על יהודי המגרב, עד שהרבה רבנים משוררים חיברו ״כתובות״ לכבוד יום זה וכל אחד לפי סגנונו, אולם הכתובה הידועה ושכל הספרדים רגילים לאומרה ביום שבועות, היא הכתובה שחוברה בידי ר׳ ישראל נאג׳ארא :
ירד דודי לגנו לערוגות בשמו, להתעלס עם בת נדיב ולפרוש עליה סוכת שלומו, אפריון עשה לו המלך שלמה:
בכמה בתי־כנסת במכנאס, נהגו לקרוא ביום השני של החג, עוד כתובה שחוברה בידי ר׳ חביב טולידאנו מעיר סאלי.
הערת המחבר : מלכי רבנן, אות ח׳, עמי לב: ר׳ חביב טולידאנו היה מו״צ במכנאס, מת ללא בנים, בשנת תע׳׳ו, היה גם איזה זמן בעיר סאלי ויתכן שזהו מחבר הכתובה שהיא מודפסת בכמה מחזורי ״שלוש רגלים״ שנדפסו בג׳רבה ובספר מועדים, הוצאת ליוורנו בשנת בר״כתי לפ״ק. היא ארוכה והבאנו רק כמה שורות ממנה.
כתובה ליום ב של שבועות:
בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא, ושעת רצון ברכה והצלחה: בשישי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתוון, להנחיל אוהביו תורה נתכיון, ששת ימים לחודש סיון…
גם לקהילת יהודי צפרו יש ״כתובה״ משלהם והיא חוברה בידי ר׳ רפאל משה אלבאז.
דודי שלח ידו לקדש אשת נעורים, בשני לוחות העדות זכים וברים,
ועליהם כל הדברים: ציוה שושבין ציר נאמן כי בו בחר, לך אל העם וקדשתם היום ומחר, כי מי זאת הנשקפה כמו שחר…
״כתובה״ נוספת לחג השבועות, אנו מוצאים במכנאס ומחברה ר׳ יוסף משאש:
יום ששה בסיון יום בו שבת צור קדם, באלף שלישי שנת חשק״ם וכבודם,
מן היום אשר ברא אלהים אדם (דברים, ד, לב):
איך השם הטוב חתן נעים וטוב תואר, גב״ר חכם בעוז שבחו הוא מפואר, ישראל אשר בך יתפאר (ישעיה מט, ג)…
קיימת עוד ״כתובה״ ליום ב׳ של שבועות מאת ר׳ דוד פארדו עם תרגום ללדינו, אך במרוקו לא נוהגים לאומרה:
דרך כוכב מיעקב היום הזה על הר המור, לזכר עולם הזמרה שיר ומזמור: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור״…
״כתובה״ נוספת ליום ב׳ של שבועות, חוברה ע״י אלמוני ומופיעה בכמה ספרי מועד:
יום ברוא אלהים היתה באמנה אתו; אלהים הבין דרכה השניה ממכון שבתו,
את הכל עשה בעתו: ה׳ מסיני בא וזרח משעיר; בגדול החל עד ראש הצעיר, כי בעשרה שליטים אשר בעיר״…
באלג׳יריה נהגו לשורר שיר מיוחד לפני קריאת הכתובה, הבאה לסמל את אירוסי ה״כלה״ (התורה), עם בחיר ליבה ה״חתן״ הנעלה (ישראל):
יום יצאה כלת עדנים, לשישים רבואות חתנים,
בצבאות אראלי מעונים, ורכב אלפי שנאנים,
מרוקחת בשמים וזנים, וכל ביתה אמונה בחיק אמון בבנים,
שמורה לעם אמונים, היתה מקדם באמנה, עדות ה׳ נאמנה״.
בגמר קריאת הכתובה המתפללים רוקדים ושרים לכבוד יום מתן תורה:
לכבוד תורה ההדורה, אשר ברון וצהלה,
לעוסה כשלמה אורה, מזיו אורו אשר נגלה,
ברא עולמו ויקרא, לאור יום ולחושך לילה. . . .
תפילת יום השבועות עוברת כמו תפילת יום שמחת תורה.
בשעת הוצאת ספרי תורה, מזליף שמש בית־הכנסת על המתפללים, מיודדים ושושנים, שעה שכל הקהל רוקד ושר :
נרדי נתן ריחו מלך במסיבו, יום עשה ה׳ נגיל נשמח בו:
אל נתן לעמו תורה תמימה, יפה כלבנה ברה כחמה,
נותנת לפתאים דעת ומזימה, ירדה משחקים משמי רומה…
בזמנים קדומים, נהגו ביום שבועות בעת הרקדת ספרי תורה, להשליך תפוחים על המתפללים מגג בית־הכנסת (עזרת נשים) והילדים ליקטו אותם, גם החתנים נהגו להשליך תפוחים על הכלה בשבועות.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר' ד.עובדיה – תעודה מספר 1 בערבית עם תרגום לעברית
בס״ד
רבי דוד מעובדיה זצוק"ל הביא לדפוס בשני כרכים של קהלת צפרו 691 תעודות, חלקן קצרות וחלקן ארוכות, בערבית, ארמית, ועברית, מזמנים קדומים וגם אחרונים….בע"ה מתחיל היום במלאכת הבאת האגרות לידיעת הציבור….יש לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם….לזיכוי הציבור ולעילוי נשמתו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל….מנהג חכמינו ןכך נהג גם רבי דוד, הוא השימוש בראשי תיבות, והם רבים, אשתדל כל פעם להביא ליד המושג את הפירוש שלו….
אלי פילו
הקדמה
סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה. שיתו לבכם וגו׳ למען תספרו לדור אחרון. (תחליט מח, יג—יד)
התפוצה היהודית במרוקו, ארץ מאפליה, שה פזורה ישראל, הקהילה עתיקת היומין ששקעה בנבכי הים של מצוקת הגלות, השעיר לעזאזל, כשה לטבח הובל, בימי תמורות השלטונות, ובימי מרד, ברדיפות בלתי פוסקות. הרועים וחכמי חרשים, אנשי מדות וענקי הרוח. כשם שחלפו שנות חייהם תחת שואה ופחד, כך שכנה עלטת אופל על זכרם, קורותיהם ומעשיהם, וכל עמלם שעמלו תחת השמש עלה בתוהו. איגרותיהם, איגרות סופרים וכתבי יד קדשם המלאים חכמה ומוסר, הנהגות ומדות טובות עדו חלפו, וכמעט נשכח כל זכר למו, כי כל פרי עטם ועמלם היה לשפוני טמוני חול ולעפרות נשיה.
בשחר ילדותי, מיום עמדי על דעתי, נכספה גם כלתה נפשי לכתבי יד קדשם. טרדות הפרט והכלל, וטרדות הצבור שעלו על צוארי מימי בגרותי, לא מנעוני, ולא כבלו ידי; ותהלות לא־ל יתברך יצאו לאור על ידי כעשרה ספרים שו״ת וחד״ת, מתורתם של ראשונים כמלאכים נוחי נפש.
אחרי כן שמתי לבי גם לאיגרותיהם ולמכתביהם. ובמשך הימים נמצא תחת ידי אוסף גדול מפרי העט וקסת גבורים, קסת הסופרים, הרבנים וחכמי המדינה, תוכם רצוף אהבת התורה, אהבת ה׳ ואהבת ישראל וארץ ישראל, כולם משובצים בדברי תורה ומלאים מליצות תנ״כיות, חכמה ומוסר; כולם עדות לפעילות צבורית, השפעה רוחנית ומדינית, שרידי זכרון משלש קהלות האחיות פאס, מקנאס, וצפרו.
במכתבים הללו מתגלים לעינינו אופיים, תכונתם, מנהגיהם ודרכי חייהם, קורותיהם ומאורעותיהם, משטר הקהלות וניהול העדות, הוראותיהם לעם, דרכי השם, להציל עשוק מיד עושקו, ומלחמתם מלחמת ה׳ להעמיד משפטי הדת על תלם, וגם מנהגי ישראל סבא, דברי חכמים כדרבונות וכל דבריהם כגחלי אש, ובכל מכתב או איגרת אתה מאזין כביכול לדופק חיי נפשם הקדושה, והנך חש את הבל פיהם, ההבל שאין בו חטא.
ובכדי להוציא לאור את רעיונות הקודש הללו, אספתי אותם אחד אל אחד, ומאבני החומר הזה בניתי בית נאמן. התאבקתי בין ערמותיהם הישנות, ויש שקשה היה לפענחם, עד שאזרתי חיל והצלתי אותם מן האבק והטחב, מן העש והרקבון, וקראתי עליהם את הפסוק — אחרי בלותי היתד. לי עדנה—, התלבטתי ודליתי מהם פנינים יקרות לחקירת אותה הארץ שבה גדלו ופעלו אבותינו ואבות אבותינו גדולי הרוח, והתאמצתי לחשוף ולאסוף דברים מן המקור, שלא נתגלו ולא נחקרו עד כה.
בגופם של המכתבים לא נגעתי, והייתי כשוליה הזה המחזיק את המפוח ונושב בו למען יוציא הצורף כלי למעשהו, ובשולי כל מכתב סדרתי הערות ומראי מקומות ממקור נאמן, מקורות חשובים שיש בהן תועלת להבין ולדעת מהותם ותוכנם. הקפדתי להעתיק מכתב ידם בזהירות ודייקנות. ובסדורם להדפסה לא בחרתי מי להקדים ומי לאחר כי לידתם בקדושה, ומה לתבן את הבר ובאתרא די זקוקין דנורא יראתי פן אכוה בגחלתן, ומי יתן ואהיה בין עפרות זהב שתחת רגליהם. הסדר והמספרים שנתתי להם היה לפי מד. שהגיעו לידי אחת ואחת ועוד אחת ושתים, אחת ושלש, ולא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את עצמו (תענית כא:). ומלאנו את חובתנו כלפי הקורא הנכבד, במה שסדרנו בסוף הספר מפתחות העניינים, מפתחות המכתבים לפי סדר השנים והתאריכים, ומפתחות שמות האישים המשפחות והמקומות. ובזה יכול החפץ למלא את ידו על נקלה למצוא בבנין הכביר הזה אבני חן ודברי חפץ.
אם אסכם פעולתי זו, אוכל להגיד כי הפצנו אור בהיר על נקודות אפילות במשך כמה דורות, ופענחנו שמות של גדולים וגאונים מהקהלות הנד, שהיו כמוסים וחתומים עד היום, ודלינו מתהום הנשיה את כל מה שידנו יכלה להשיג.
תהי זאת נחמתנו על המאמץ והכוחות שהשקענו משך כמה שנים, כי הצלנו השרידים היקרים והרוחניים הללו ואקוד. שתעמוד לי ולזרעי זכותם, וזכות הרבים שיהנו מחומר זה בתקופה זו הרת התהפוכות והתמורות, ובדור הזה הצמא לדבר השם המתלבט והמתנסה להיות אור לגויים המקוה לתשועה והמצפה לגואל צדק.
תודתי נתונה בזה למר חיים בנטוב שעזרני ביעוץ והדרכה, לידיד נפשי הרב יצחק בניזרי שליט״א רבו של מושב יד רמב״ם, וכמו כן לתלמידי המורה לברכה מר עמנואל בן שמחון, ולמר שאול זיו [אזייני], יחד כלם ישאו ברכה מאלקי המערכה.
ולבסוף עלי לבשר שהכרך הזה אשר אני נותן לפניכם היום יביא בכנפיו גם את הכרך השני(שהוא כבר תחת מכבש הדפוס) המשך המכתבים והשלמתם, עם דברי הימים והסטוריה שלימה משך ארבע מאות שנה של ״קהלת צפרו״, שהיא יכולה לשקף תמונה כללית לחיי שאר הקהלות במרוקו, וכמו״כ הספר ״נהגו העם״ נוסח התפלות והמנהגים לפי מקורות ההלכה. והי יהיה בעזרנו, אמן. א׳ אלול התשל״ה
דוד עובדיה
מלפנים רב ודיין בשלשת הקהלות צפרו, פאס, מראקש. נציג היהדות הדתית בפרלמנט המרוקאי¡ חבר ועד רפורמת החינוך המרוקאי; מפקח כללי על החינוך הדתי במרוקו. וכעת חבר לשכת הרבנות הראשית ירושלים.
תעודה מספר 1
התק"ס – 1800.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל והנבון כבוד הרב ישראל יעקב ה"ן חמו בתורה עדות גמורה אן דאך אזמן די כאנו תפוסים החשוב הדיין המצויi כבוד הרב אביטבול וכבוד הרב שמואל אביטבול ענד לקאייד לחאז עבד אלכביר פסיון ש"ש התקנא והעליל עליהם וקאלהום יעטיוו סך מייאת מתקאל לוואחד וכאנו תפוסים הגופם ענד לקאייד הנזכר ורגיב כבוד הרב שלמה הנזכר לשורפא סידי מומחמד בן עומאר ובוה די כאנו סחאב לקאייד הנזכר ומערפתו ימשיוו מעאה ירגבו לקאייד הנזכר אייאך יסמחלו וינקסלו שי מן סך מייאת מתקאל די קאל יעטיה כבוד הרב שלמה הנזכר ומשאוו מעאה ועבאוו פיידהום תמנייאת ועטאווהום לקאייד הנזכר ורגבוה יסמחלו פלבאקי ולא חבשי יסמחלו ובריר בעדותו העד הנזכר אן תמנייאת די עטאוו הומא מן לכמסין מתקאל לשתין מתקאל לפוק .
ומא חבשי יסמחלו פשי ובקא ענד לקאייד הנזכר תפוס חתא כמיל ללקאייד כפי רצונו ועאד נטלק מן תפיסה הנזכרת , עד כאן סיים עדותו, וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת – תרי מגו תלת – והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת התק"ס ליצירה וקיים מ' די עטאוו נכתבו ביני שיטי ודו"ק וקיים שנית
יהודה א"א מכלוף עולייל ס"ט – בנימין כהן ס"ט.
תרגום תעודה מספר 1.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל ונבון כבוד הרב ישראל יעקב המכונה בן חמו בתורת עדות גמורה וברורה שבאותו זמן שהיו תופסים החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול וכבוד מורינו רבי שאול אביטבול אצל השר לחאז עבד לקביר בח' סיון שנת התקנ"א והעליל עליהם ואמר שיתנו סך מאה מאתקלים לכל אחד והיו תפוסים בגופם אצל השר הנזכר.
והפציר כבוד הרב רבי שלמה הנזכר לכהני הדת ( מזרע המלוכה ) סידי מוחמד בן עומאר ואביו שהיו חבירו השר הנזכר ומיודעיו שילכו עמו להפציר בשר, אולי ימחול ויוריד סך מה מהמאה המתקאלים שציווה על רבי שלמה הנזכר לתת לו.
והלכו עמו ולקחו בידם חפצי ערך חמסרו ביד השר הנזכר והפציר בו למחול ביתרה ולא נתרצה להם. וברר בעדותו העד הנזכר שהחפצים שנתנו לשר הם בשווי בין חמישים לשישים מתקאל ויותר ולא רצה למחול באיזה סך.
ונשאר רבי שלמה אצל השר הנזכר תפוס עד שהשלים לשר כפי רצונו ואחרי כן נשתחרר מהתפיסה הנזכרת עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושישים ליצירה וקיים.
סוף התעודה מספר 1.
לא ברור כאן מה היה פשעו של הרב שלמה ורבי שאול אביטבול…מדוע נעצרו…על פניו נראה שזו חמדנותו של מושל מוסלמי שהוא הכול יכול, ואין דין ואין דיין, הוא אשר יקבע אם לחיים או למוות או לתשלום הקנס לפי הגובה שהמוסלמי החליט עליו…תעודה זו מראה לנו את התנהלותם של השליטים המוסלמים במרוקו, שעשו ביהודים כרצונם ולא היו זקוקים לשום משפט או עילה , אלה סתם שנאה תהומית וחמדנותם לגבי כספם של היהודים ..נראה לי שלשר היו חסרים מן הסתם כספים, וכמובן שהיהודים היו המקור לא אכזב לגיוס כספים למילוי תאוותם, והרי ידוע שצבאו של מוחמד נביאם, נבנה , תרתי משמע במסע כיבושיו הראשון מכספם שמוחמד נביאם בכבודו גזל מיהודי חייבר ומדינה, ובלעדי רכוש שנבזז בכוח הזרוע האסלאמית, אולי דת זו לא הייתה קיימת בכלל,,,שבי של נערות ונשים לצורך מכירתם כשפחות מין לנאמניו של נביאם הדגול, אולי דת זו הייתה נכחדת ועוברת מהעולם….
יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'-על אורגי־משי יהודים במכנאס,
בענפים אחרים הקשורים במתכות, מעידים המקורות הזרים על יהודים במרוקו העובדים בתור פחחים בריקוע מתכות(נחושת) במראכש, ברבאט, בפאס ובמכנאס, חורטים במראכש ונפחים. לפי ארבעה מקורות מהמאה הי״ט: עלי באי, קראופורד, לירד ולאנץ, שלושה אלה הם בין המקצועות שרק יהודים עוסקים בהם, או שליהודים שליטה עליהם. בניגוד לזה, לפי יחס פאס של אבנר צרפתי, ישמעאלים ויהודים עשו מלאכות בנחושת, בברזל ובבדיל.
לפי עדויות האירופים היו יהודים יוצקי־נחושת, רצענים ואומנים שהכינו כלים כמו מגשים מנחושת(ברבאט), חרבות, פגיונות ורובים. על העיסוק האחרון כותבים צ׳ניאר במאה הי׳׳ח ואחרים במאה הי״ט. האריס בספרו על תאפילאלת והרי האטלאס, מציין שהנשק המיוצר על־ידי יהודים הוא גס ומטיב גרוע. יצרני נשק יהודים לברברים בהרי האטלאס כבר הזכרנו. על יהודי בעל בית־יציקה לנחושת באיזור מכרות בואד נון, כותב מאקנזי בתחילת המאה הכ׳. ממקורות אחרים ידוע על יהודים בתיטואן במאה הי״ט שהיו מעורבים בתעשיית מתכת, כלי־בית ואביזרי נשק מנחושת וברזל.
בספרות הרבנית של התקופה יש אישור לכמה מהמלאכות הנ״ל, ויש מלאכות שאינן מופיעות בעדויות של הנוכרים. על הרצענים (קאשיטא) כותבים שני חכמים מהעיר צפרו, ר׳ שאול ישועה אבוטבול (נפטר בשנת 1809) ור׳ רפאל משה אלבאז(נפטר בשנת 1896). גם הרצענים בעיר זו התאגדו לחבורה, שעוד מוזכרת בשנת 1911. על רצענים יהודים ששכרו פועלים, דנים ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס (נפטר בשנת 1854) ור׳ אברהם אנקאווה מסלא(נולד בשנת 1810). לפי המקורות המובאים על־ידי הרב דוד עובדיה, היו חרשי־ברזל יהודים בעיר, מהם נפחים, פחחים, יצרני כלים שונים עשויים נחושת (צפאר) ובדיל, עסקו בתיקון כלים כמו גם תיקון נשק לצבא. גם בערים אחרות במרוקו עד זמננו, היו אומני מתכת יהודים.
מלאכה שלא מצאתי לה אישור במקור נוכרי מהתקופה הנידונה היא הכנת מסרקות־ברזל לסריקת הצמר(קרסאל) שגם בה עסקו יהודים בצפרו, ולפי אבנר צרפתי, ייצור מכשירים אלה היה בידי היהודים בפאס. ר׳ שמואל עמאר ממכנאס (נפטר בשנת 1890) דן על יהודים שיש להם חזקה על מלאכה זו.
עובדי מחט: חייטים — עלי באי, קראופורד והאריס, בני המאה הי״ט, כותבים כי כל החייטים במרוקו הם יהודים. האחרון מוסיף, כי כל עושי־האוהלים הם יהודים, אף זו עבודה שהחייטים היו מבצעים. דומה, כי בהכללה זו יש מן ההפרזה: מכל מקום, במקצוע זה ליהודים חלק נכבד. צ׳ניאד כותב כי משרתי הסולטאן מקבלים אחת לשנה ביגוד חדש, וכל החייטים, שהם בדרך־ כלל יהודים, חייבים לספק את הבגדים חינם. זהו אפוא כעין מם לשלטונות המוטל על בעלי־מלאכות שונים. אישור למס זה, הנקרא ׳סוכרה׳ מצוי בתשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור (1755-1673) שפעל בפאס ובמכנאס. אגרֶל אולוף השבדי מזכיר חייטים יהודים בטנג׳יר העובדים גם בשביל האירופים. הערכה כי החייטים היהודים הם בעלי־מקצוע מעולים, נשמעת מפיו של ברוק בשליש הראשון של המאה הי״ט.
על חייטים יהודים מצויות עדויות בכתביהם של מבקרים נוצרים בערים טנג׳יר, מראכש, פאס, מכנאס ותיטואן. החייטים עבדו לצרכנים היהודים, האירופים והמאורים בני הערים והכפרים. לפי עדות מתחילת המאה הכי קיימת מושבה של יהודים מחוץ לחומת הקאסבה של העיר מאזאגאן, התופרת בגדים ליושבי הכפרים בסביבה.
על אורגי־משי יהודים במכנאס, מוסר מקור גרמני משנות התשעים של המאה הי״ט. לפי המקורות המובאים על־ידי הרב עובדיה היו בצפרו גם מעבדי־משי. בין יהודי דבדו היו חייטים ואורגים כפי שכותב סלושץ, וכפי שמופיע גם בתשובותיו של ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו.51 יש עדויות בספרות הרבנית למציאותם של חייטים ונשים שהיו טוות ותופרות במקומות שונים במרוקו. בפאס התאגדו אף החייטים לחברה. לפי ר׳ אבנר צרפתי, החייטים בפאס, החופרים בגדי־צמר, לבוש לצבא ולמלכות, כולם יהודים, ׳ובגדי פשתן בידי הנשים, ישמעאלים ויהודים׳. לפי דברי סודנו, עבדו נשים יהודיות עניות בייצור כפתורי משי בפאס.
עורות : דומה, כי היה זה התחום השלישי בסולם התדירות של המקצועות שיהודים עסקו בהם. מרוקו הצטיינה בטיב מעולה של עורות, ואלה שעובדו בפאס היו במיוחד ברמה גבוהה. עורות יוצאו אף לארצות אירופה וגם יהודים היו בין המשווקים.
מעבדי עורות: סטאטפילד שערך סיור של 1200 מילין לאורכה של מרוקו בשנות השמונים של המאה הי״ט, משבח את מעבדי־העורות היהודיים. לדבריו, הם בעלי־המקצוע המעולים ביותר בארץ זו, והוא מעמיד אותם ברמה אחת עם התמחותם במתכות.
יהודים בפאס, בצפרו, בדבדו ובמקומות אחרים היו מעורבים בעיבוד עורות. מקורות מספרות התשובות במאות הי״ח והי׳׳ט דנים בהיבטים שונים של אומנות זו. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במחצית השנייה של המאה הי״ט, מספר על מעבדי־עורות השוטחים עורות בחצר כדי לייבשם.
LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE
LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE- Le royaume de Maurétanie.
L'acquis le plus important des recherches archéologiques de ces dernières années, et qui se poursuivent, est d'avoir révélé l'intérêt d'une période presque ignorée : celle qui précède l'occupation romaine et que l'on peut appeler Maurétanienne, du nom du royaume, vassal de Rome, qui s'étend en Algérie occidentale et sur le Maroc du Nord.
On savait déjà que l'influence de la civilisation carthaginoise n'avait fait que grandir chez les Berbères après que Rome eut détruit sa puissance politique. Les royaumes de Massinissa, de Jugurtha, empruntèrent beaucoup à Carthage. Après la destruction par Rome de cette cité, une des plus grandes du monde antique assurément, les émigrés répandent chez les Berbères ses techniques, ses mœurs, ses idées. En même temps les marchands italiens et les légionnaires font pénétrer d'autres influences. C'est donc en utilisant à la fois la protection romaine, car ces princes sont alliés de Rome avant de la combattre, et l'héritage culturel de Carthage, que des tribus peuvent être regroupées en royaumes, et des villes fondées.
Un royaume ayant à sa tête Bocchus existe à l'Ouest du Maghreb, au moment où Rome lutte contre Jugurtha. Fidèle soutien des Romains, le roi maure est récompensé en ajoutant à ses États ceux du Numide vaincu. Le royaume est partagé entre ses fils à sa mort (80) : Bocchus il et Bogud. Ceux-ci soutiennent César contre Juba ier lui-même allié du parti sénatorial qui résiste à César. A la mort du dictateur romain, les deux frères entrent chacun dans un des camps opposés qui se disputent sa succession. Bogud, partisan d'Antoine, est tué. Bocchus qui a suivi Octave le vainqueur, est récompensé en recevant le royaume de son frère. Il meurt en 34 avant J.-C.
Si ces princes suivent ainsi Rome c'est que sans elle ils ne sont rien. Leur intérêt est de se montrer un allié fidèle et soumis, afin de recevoir une aide militaire, des territoires, des honneurs, toutes sortes d'avantages. Rome y trouve son compte : ses marchands peuvent pénétrer et faire des affaires, grâce à la paix que ces princes savent faire régner dans des contrées difficiles à gouverner.
C'est pourquoi après une courte période d'administration directe, à la mort de Bocchus il, pendant laquelle des colonies de vétérans sont établies à Tingi, Zilis, Babba, Banasa, Octave revint au système du royaume allié. Il choisit un personnage fait pour ce rôle : Juba n, fils de Juba Ier, élevé à Rome dans l'entourage d'Auguste, où on l'a marié à Cléopâtre Séléné, elle-même fille de la grande Cléopâtre et d'Antoine. Très cultivé, parlant grec, latin, punique, c'est un type curieux de roi savant et protecteur des arts. Comme il ne peut imiter ses ancêtres en faisant la guerre, il consacre son temps et ses richesses à parcourir le pays, à écrire, et à collectionner les objets d'art. Ses œuvres sont perdues, on peut douter de leur valeur littéraire mais elles contenaient sans doute des renseignements sur le pays : il envoya des expéditions vers l'Atlas et vers les Iles Fortunées (Canaries).
Une partie des trésors qu'il a accumulés dans sa capitale de loi, rebaptisée Caesarea, en signe de soumission à Rome (Cherchell) a été conservée jusqu'à nous. Si Volubilis s'est révélée si riche, c'est sans doute dû au fait qu'il en avait fait une résidence royale.
L'indépendance de la Maurétanie n'est donc plus que nominale, et il n'y aurait pas lieu d'insister si, du fait de la paix, la prospérité économique et la protection d'un souverain esthète n'avaient abouti au développement des villes, à leur enrichissement.
- Une civilisation urbaine.
Dans tous les sites antiques fouillés actuellement au Maroc, la période de Juba il et de son fils et successeur Ptolémée apparaît comme une période de civilisation brillante.
A Sala des restes de splendides monuments préromains ont été mis au jour. Us ont été très endommagés.
Un temple très inspiré des édifices puniques borde l'agora (devenu plus tard le forum). Deux magnifiques statues masculines de marbre ont été retrouvées : un portrait idéalisé du souverain portant un diadème, et un torse dont la tête a disparu. Mais des fragments de sculpture sont d'une autre tradition, elle, africaine : une tête d'éléphant de schiste gris, dont la défense est en marbre blanc, traitée en relief, et une très curieuse petite tête féminine en stuc qui était peinte. La céramique italienne de tradition hellénique dite « campanienne » est abondante. Les monnaies des villes maurétaniennes et de Juba il abondent dans ces niveaux.
A Lixus à cette époque la ville punique est entourée d'un rempart fait d'énormes blocs soigneusement taillés, de style hellénistique. Un grand temple dont l'agencement n'est pas du tout romain, mais évoque les sanctuaires de Carthage, a été reconstruit au sommet de la ville sous Juba il.
Il est de plus en plus certain que Volubilis est une ville importante avant la conquête romaine : sous les édifices des 11e et me siècles de notre ère on découvre de nombreux restes de constructions de l'époque préromaine. La ville est administrée à la mode punique, et ce depuis le me siècle, par des suffètes. Banasa n'est pas une fondation romaine comme on pouvait le croire. Tamuda, près de Tétouan est une ville de cette époque qui a été abandonnée au moment de la conquête et n'a été réoccupée que plus tard. A Thamusida, à Rirha on a trouvé de la céramique campanienne, c'est-à-dire d'une époque antérieure à l'occupation romaine.
?Les événements antijuifs de Demnat furent-ils une exception
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Le rabbin Yossef Messas raconte qu'en 1903, la ville de Meknès fut envahie par des cavaliers qui brûlèrent, tuèrent, abusèrent des jeunes filles, en enlevèrent des centaines et pillèrent les entrepôts. Des Juifs se défendirent par les armes alors que la majorité des autres luttèrent en lisant le livre des psaumes ou en répétant des versets appelant à l'intervention divine. La même scène se reproduisit en 1910 jusqu'à l'arrivée des Français. Il raconte également : « La tribu des Amhaous vouait aux Juifs une haine implacable… Nos méchants voisins encouragés par l'Alliance de Moulay Abdelhafid avec cette tribu, commencèrent à battre tout Juif qui s'aventurait sur leur chemin. Ils lui étaient la calotte, la jetaient par terre; sous ses yeux y déversaient leur urine et le forçaient ensuite à la remettre sur la tête, crachant sur lui et l'insultant. Et lui était tel un sourd qui n'entend pas, un muet qui ne parle pas… »
Au début du XXe siècle, le Pacha de Marrakech ordonna aux Juifs d'enlever leurs souliers une fois sortis de l'enceinte du Mellah. L'intervention de l'Alliance Israélite Universelle auprès du représentant du sultan à Tanger en 1904 permit d'abroger ce décret. Dans le courant de la même année, une émeute locale contre l'introduction de pièces de monnaie en cuir dégénéra par une attaque contre le Mellah de Marrakech aux cris de : « Nous mangerons le Mellah. » Un terme fut mis in extrémis à cette émeute car les portes du Mellah purent être fermées à temps. Le vice-roi Abdelhafid vint à la rescousse des habitants du Mellah avec ses troupes. Néanmoins, une cinquantaine de Juifs se trouvant à l'extérieur du Mellah subirent des blessures corporelles.
En 1903, des tribus rebelles s'attaquèrent à la ville de Settat. Les Juifs furent malmenés et plusieurs centaines d'entre eux s'enfuirent à Casablanca.
Lorsque l'armée du sultan Abdelaziz reconquit la cité de Taza occupée alors par le prétendant Bou Hmara, la communauté juive de Taza fut décimée : une quarantaine d'hommes furent tués, de nombreuses femmes furent violées et de nombreux enfants furent faits captifs. Les survivants se réfugièrent à Melilla et depuis, la communauté juive de Taza cessa d'exister.
Lors de l'abdication du roi Moulay Abdelaziz en 1907, les quartiers juifs de Demnat et d'Ouezzane furent saccagés.
En 1910, une vingtaine de maisons juives furent incendiées à Debdou et quatre juifs dont deux femmes périrent pour avoir accordé l'hospitalité à un Européen. C'est ce qui décida le général Lyautey à ordonner l'occupation de Debdou au printemps de 1911. L'une des chansons satiriques en vogue à Fès vouait les Chrétiens au pal et les Juifs à la broche; la dernière strophe réservait aux Musulmans le jasmin (du paradis). On rapporte que des Juifs en firent un dicton inversé : « Les Musulmans au cimetière, les Chrétiens au pal et les Juifs dans les fleurs.» La même année, un enfant fut enlevé et converti de force à l'islam dans la ville de Fès. Le représentant de l'Alliance Israélite Universelle Avraham Elmaleh alerta les consuls de France et d'Angleterre et grâce à son intervention, l'enfant fut rendu à sa famille.
En 1920, le rabbin d'Erfoud R. David Abehsera fut placé dans le fût d'un canon tirant sur l'armée française.
En 1920, une jeune fille d'Eksar reçut la bastonnade pour avoir marché sur la terrasse d'un voisin musulman.
En 1923, un jeune garçon de quinze ans fut accusé de vol. Pour le faire avouer, on lui administra la bastonnade. Il n'avoua rien et le cas fut reféré au Résident général français au Maroc par L'Alliance Israélite Universelle.
En 1936, les Juifs de Safi devant passer devant la justice chérifienne furent contraints de s'agenouiller. Certains préférèrent abandonner leurs intérêts plutôt que de comparaître devant le tribunal.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Une quarantaine de personnes, issues dans leur quasi-totalité des kibboutzim, furent ainsi sélectionnés. Les trois premiers émissaires arrivèrent en septembre 1943 en Tunisie, libérée depuis mai 1943 de l'occupation nazie. Au Maroc, les deux premiers émissaires, Yigal Cohen et Caleb Castel, arrivèrent en octobre 1944, en uniformes d'officiers de renseignements de la France libre. Ils
avaient en effet bénéficié des excellents contacts noués par les milieux sionistes de Palestine avec les représentants de la France libre à Beyrouth et à Jérusalem, lesquels, en ternies plutôt délicats avec les Britanniques, n'étaient pas mécontents de jouer un mauvais tour à ceux-ci. Yigal Cohen et Caleb Castel purent constater les changements intervenus au sein du judaïsme marocain et notèrent dans leurs Mémoires : « Les émissaires d'Erez Israël ont été comme l'allumette qui a rallumé la braise de l'amour et de la nostalgie de Sion pour la transformer en flamme qui devait par la suite déraciner la diaspora nord-africaine. »
Bien que toujours juridiquement considérée comme une simple section de la Fédération sioniste de France, la Fédération sioniste marocaine avait trouvé dans l'occupation de la France métropolitaine le motif lui permettant d'entrer directement en contact avec l'Organisation sioniste mondiale. En 1946, elle fut élut comme secrétaire général un Juif marocain, Prospcr Cohen, anclen instituteur dans une école de l'Alliance Israélite universelle devenu avocat.
Prosper Cohen avait participé, en tant que représentant du judaïsme marocain, à la conférence organisée à Atlantic City, aux États-Unis, par le Congrès juif mondial, une conférence qui s'était clairement prononcée pour la création d'un État juif en Palestine.
Prosper Cohen joua un rôle déterminant dans la maturation du mouvement sioniste marocain, notamment grâce au journal dont il fut le premier rédacteur en chef, Noar, organe de l'association Charles-Netter.
Après des élections houleuses qui illustraient la difficulté du placage sur le judaïsme marocain des querelles entre les différents partis sionistes, le mouvement sioniste marocain désigna quatre délégués pour le représenter au Congrès sioniste de Bâle, le premier depuis la fin de la guerre, qui se tint du 9 au 24 décembre 1946 : Prosper Cohen, affilié aux révisionnistes, Maurice Timsit, membre du Mizrahi religieux, et deux délégués indépendants, Joseph Lévitan et Paul Calamaro. Lors du Congrès, ils firent adopter une résolution en faveur de l'immigration en provenance du Maroc.
Une immigration à l'origine très limitée en raison du nombre restreint de certificats distribués par l'Agence juive et initialement réservés aux réfugiés juifs européens installés au Maroc, dont bien peu se décidèrent à gagner la Palestine, préférant soit revenir en Europe, soit partir pour les États-Unis.
Non sans d'âpres discussions, lesdits certificats furent « rétrocédés » au mouvement sioniste marocain et attribués à des mouvements de jeunesse sionistes proches du courant sioniste socialiste.
Les dix premiers certificats furent ainsi attribués, entre autres, à Élie Moyal de Salé, futur vice-ministre des Télécommunications, au peinte paysagiste Shaul Zvi Zini de Sefou et au peintre Moshé Gabay de Casablanca. Arrivés en Palestine, ils furent dirigés sur le kibboutz Beit Hashita, où ils retrouvèrent de jeunes Juifs originaires de Tunisie et d'Algérie avec lesquels les relations furent plutôt conflictuelles. Si les Tunisiens firent sécession pour fonder le kibboutz Régavim, les Marocains, après bien des difficultés, créèrent celui de Tseelim dans le Néguev.
D'autres immigrants marocains, arrivés ultérieurement, fondèrent le kibboutz Yotvata, non loin d'Eilat, sous la direction d'Eliezer Avitan, l'un des pionniers du sionisme marocain.
Les quelques bénéficiaires de certificats d'immigration eurent d'ailleurs les plus grandes difficultés à quitter le Maroc en raison du refus des autorités françaises de leur delivrer des passeports et des visas de sortie. Si l'Agence juive voulait attirer des immigrants, elle devait donc trouver le moyen de contourner ce double obstacle : à la sortie du Maroc et a l'entree de la Palestine. Certes, il y avait le précédent de l'alyah clandestine : Europe, mais la situation était totalement différente au Maroc. En Europe, les candidats a l'immigration étaient des rescapés de la Shoah, enfermés dans des camps de « personnes deplacées » et donc « disponibles » pour une aventure périlleuse. Au Maroc, il s'agissait :de déraciner des familles installées dans le pays depuis des siècles et qu'aucun danger ne semblait menacer
חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.
חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.
בדרך כלל, השכבה הגבוהה ביותר מבחינה כלכלית בחברה זו הייתה מורכבת מאנשים בעלי הון שנצבר מפעילות מרכזית או מירושה, או מאנשים המקורבים לשלטונות המרכזיים או המקומיים, אשר מעמדם העניק להם יתרונות כלכליים מובהקים.
בסוג הראשון אפשר לכלול אנשים בעלי יוזמה וכישרון, אשר עשו הון רב תוך סיכון עצמי ניכר, בעיקר בתחום החכירות הגדולות. היהודים התמודדו על זכות החכירה של הכנסות ממסים שונים ומגוונים באזורים שונים של האימפריה העות'מנית. אחרים חכרו את הכנסות בית המכס של נמלי איסטנבול או אלכסנדריה, את מכרות באנטוליה ובבלקנים, את בתי הטביעה של הכסף במחוזות שונים – ועוד כהנה וכהנה.
סכומי הכסף המזומן שהיה עליהם להשליש לשלטונות עם הזכייה בחכירה היו עצומים, והיה עליהם להפקיד גם ערבויות ובטחונות. לעתים מזומנות הם עשו זאת בשותפות עם יהודים אחרים או עם נוצרים ומוסלמים.
זכייה בעמדות מפתח כאלה ( כגון : מסי הנמל והמכסים של אלכסנדריה או איסטנבול ) שימשה קרש קפיצה להכנסות נוספות ולפעילות כלכלית נרחבת בתחומים מסחריים שונים. חוכר כזה היה מעסיק בשירותו עוזרים ופקידים רבים.
כך, דרך משל, בסידרוקאפסי אפילו שפת הכורים ומונחיהם הושפעו מן החכירה המתמדת של החוכרים היהודים ועוזריהם, והיא הייתה מושפעת בביטויים קשׂטילייאניים ועבריים. בצד החוכרים היו מנהלי חשבונות, מוכסים, בודקים, מפקחים וכדומה – כולם תלויים בחוכר וממלאים אחר דבריו.
אין פליאה אפוא, שאנו מוצאים קהלים שבהם שווה רכושו של יחיד אחד יותר מרכוש כל הקהל, ושווי המס שעליו לשלם על פעילותו הכלכלית עולה כמה וכמה מונים על זה של כל יושבי הקהילה גם יחד.
לא אחת היו חוכרים אלה מטרה לאיבת השלטונות המקומיים או המרכזיים, לשנאת הנוצרים המקומיים או הסוחרים האירופים, ואף לשנאת ההמון המוסלמי הנבער, והם נרצחו או הוצאו להורג בתוֹאנות שונות
בשיא פעילותם מימנו רבים מהם חלק מהוצאות הקהילות ומוסדותיהן התרבותיים והסיעודיים, תרמו תרומות לטובת הנזקקים ותמכו בלימוד התורה ובתלמידי חכמים.
לבד מן החוכרים למיניהם היו יהודים רבים אשר שימשו בתפקידים כלכליים ומדיניים מרכזיים ; אלה זכו להשפעה רבה בזכות קרבתם לשלטונות. באימפריה העות'מנית זכו היועצים הפיננסיים בחצר המלוכה והנציגים היהודים של החוכרים או בעלי המונופול המוסלמים, להשפעה מדינית וכלכלית גדולה.
יהודים רבים שימשו כמתורגמנים לשלטונות או שירתו את הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות האירופיות. תפקיד הרה כסנה זה הביא עימו ברכה רבה לנושאו, בזכות המעמד המיוחד שהעניק לו והתועלת הכלכלית שגרר עימו.
עשרות יהודים משמשים כרופאים בחצר הסולטאן במאות ה-16 וה-17, ובזכות קרבתם לאישי השלטון או לבני ביתו של הבולטאן ( נשיו, ילדיו, סריסיו, הפקידים וכו…) זוכים להשפעה רבה ולהכנסה נכבדה.
יהודים לא מעטים מעורבים מעורבות עמוקה בפעילות הדיפלומטית של הסולטאן התורכי והם זוכים לתפקידי שגרירים בארצות נוצרים. יש מהם המושכין בחוטים בחצר הסולטאן, והכל, ( כולל מעצמות אירופיות ), חפצים בקרבתם.
בשעת משבר הם מבקשים לסייע לאחיהם הנתונים המצוקה זו או אחרת : לא אחת הם מוגלים, מוצאים להורג או נעלמים לפתע, כדרכם של חצרנים במשטר של סולטאן יחיד אבסולוטי מסוג זה, כאשר הכל נאבקים על חסדו של השליט.