ההשכלה העברית בצפון אפריקה בסוף המאה הי"ט-יוסף שטרית
ציפיות אלה (והדגש כאן הוא בציפיות ולא בתכנית מדינית כלשהי, שלא יכלה לעלות על הדעת כלל בתנאים הפוליטיים ששררו אז בחלק זה של העולם) למעין אמנציפציה או לפחות לשינויים מהותיים במעמד האישי ובמעמד הקהילתי של היהודים הן שהביאו את רוב הקהילות הגדולות, כולל המנהיגות הרבנית שבראשן, להסכים עם מטרותיהן ותכניתן הפוליטית של חברת כי״ח וחברת אגודת אחים הלונדונית, ואף להזמין אותן לפתוח בתי־ספר מודרניים בתחומיהן.
במוסדות חינוך אלה ראו הקהילות לא רק מכשיר לקידומם האישי של בני הדורות הבאים, אלא גם ערובה לרתימתן של חברות חסות יהודיות בינלאומיות אלה למען שיפור מעמדן הפנימי, לתרגם למעשים את רוח הסולידריות היהודית האוניברסלית שבשמה הן פעלו, ולהפעלה ממשית של השפעתן בקרב ארצות אירופה להשגת שיפור זה — השפעה שנראתה להם גדולה הרבה יותר ממה שהייתה באמת. בקהילות שונות אף קמו סניפים מקומיים של כי״ח ואגודת אחים, שגייסו חברים מבין האליטות הקהילתיות והתיימרו לפעול בכל מערכות החיים הקהילתיות, שנים לפני שנפתחו בהן בתי־הספר של אחת הרשתות או של שתיהן.
מן התמורות החברתיות־תרבותיות שיתלוו בהכרח לחינוך המודרני שבתי־ספר אלה יספקו ולהשלכותיה! על המבנה המסורתי של הקהילה ועל ההתנהגויות המסורתיות־דתיות של חבריה הן לא חששו כלל מלכתחילה, שכן המוסדות היו אמורים לשרת את הקהילה ולהמשיך את ערכיה היהודיים — כך לפחות הובטח להן — בצורת לימודי היהדות שהם יציעו לתלמידים, בד בבד עם קידומה של הקהילה ״לפי רוח הזמן״ דרך מקצועות הלימוד החדשים והכשרתם המודרנית של החניכים.
כמו בן, ההדים המסעירים שהיו בקרב יהודי המקום למסעו של סר משה מונטיפיורי למרוקו בפברואר 1864 לקבלת כתב זכויות ליהודים מהמלך מוחמד, והתייחסותם הרצינית למסמך זה שנים רבות לאחר מסירתו ושנים רבות לאחר שהתברר שהוא ריק מתוכן, העלאתן על נם של הרפורמות החוקתיות של הביי מחמד אל־צאדוק בתוניס בשנת 1857 ופרסומן הראשון בערבית יהודית, וכן שמחתם של יהודי לוב עוד לפני כן על שובם של התורכים ב־1835 לשלוט במישרין בחלק זה של האימפריה העות׳מנית, כל הסימנים האלה מעידים עד כמה הציפיות העיקריות של הקהילות היהודיות בצפ״א ממצב העניינים הבינלאומי והחברתי־תרבותי ההולך ומתגבש היו קודם בול פוליטיות. התנאים החברתיים־פוליסיים והחברתייס־תרבותיים החדשים שישררו בקהילות לכשיתמלאו ציפיות אלה, איש לא יכול היה לתת את דעתו עליהם, שכן הם לא היו חלק מהניסיון או מהזיכרון הקהילתי. רק המציאות החדשה — אם היא תתקיים — תהיה עשויה לאפשר את הערכתן, קבלתן או דחייתן של התמורות המיוחלות וספיחיהן ביחס לגודל הציפייה או לעומק האכזבה.
הצבת קיומן של ציפיות אלה לתמורות חברתיות־פוליטיות חשובה לנו ביותר להבנת התהליכים התשתיתיים שהשפיעו מבפנים על עיצוב עולמה של יהדות צפ״א, וכן להבנת צמיחתם ופעילותם בקרבה של חוגי ההשכלה העברית במחצית השנייה של המאה הי״ט. רק הודות להנחת התעצבותם וחלחולם האטי של מאוויים אלה לשכבות שונות — ובמיוחד לשכבות החדשות שצמחו במאה הי״ט כתוצאה מהמפגש עם צורות שונות של המודרניזציה — נוכל לנסות ולהבין את נקודות ראותם, שאיפותיהם, אכזבותיהם, מאבקיהם, חדוותיהם ותסכוליהם של המשכילים העבריים, את התלהבותם או התפכחותם מהכיבוש הצרפתי (במקומות שבהם קרה הדבר לפני סוף המאה הי״ט) ומהמודרניזציה שצעדה בגאון ובבטחה בעקבותיו, ובכלל להבין את הגישה הלאומית־יהודית של טיעוניהם ושל פעילותם. חוגים משכיליים אלה ראו קודם כול את עצמם בדובריהן האותנטיים ביותר של הקהילות היהודיות בצפ׳יא ושל מורשתן התרבותית בתקופה סוערת ומסעירה של שידוד מערכות פוליטיות, חברתיות, תרבותיות ואישיות־מנטליות. קיומן, מילוין או אי־מילוין של ציפיות פוליטיות אלה בקהילות שונות הוא גם שיעזור לנו להבין את ההבדלים המהותיים בהתייחסותם של משכילים עבריים שונים לסיכוייה ולסיכוניה של המודרניזציה בארצות שונות, בקהילות שונות ובתקופות שונות במחצית השנייה של המאה הי״ט.
ביהמ״ד ״כנסת ישראל-חברי בית המדרש ותלמידי הרב:
חברי בית המדרש ותלמידי הרב:
א. הרב אברהם מאנסאנו ב״ר עמנואל – מקובל מליץ ודרשן נפלא, חיבר כמה חיבורים וביניהם ״ברית אבות״ – דרושים עה״ת, ״זרע אברהם״ ־ עה״ת, ״עזרת השבטים״ – ביאור י״א תפילות שהתפלל אביר הרועים על השבטים.
ב. הרב אליהו דודי – מתלמידי בית המדרש.
ג. הרב אליהו מאנסאנו – אחיו של הרב אברהם מקהילת פז. נלב״ע ב-כ״ט באלול התקמ״א.
ד. הרב אליהו הצרפתי ב״ר יוסף – אב״ד פז, מחבר ״קול אליהו״ ועוד.
ה. הרב אליעזר דאבילא – אחיין של הרב, מגדולי חכמי סאלי עליו כתבתי לעיל.
ו. הרב בכור רפאל הלוי – למד בישיבה בירושלים נלב״ע ב- י״ד באב התקמ״ב.
ז. הרב דוד חסאן – מתלמידי הרב שבאו עימו מעירו סאלי. (א).
ח. הרב חיים דוד אזולאי – הרחיד״א מענקי הפוסקים והמקובלים, כתב ספרים רבים ובספרו ״שם הגדולים״ כתב על רבינו דברים רבים. הרחיד״א זכה להיות גדול תלמידי אוהחה״ק והרש״ש.
ט. הרב חיים יהודה אמזלג – מבני הישיבה, הגיע עם הרב מעירו, מוותיקי תלמידיו. עליו כתב אוהחה״ק (א) – ״החה״ש כמה״ר חיים יהודה אמזלג הי״ו, אחד מבני הישיבה״.
י. הרב חיים מונדיכי – ראש לתלמידי ישיבה זו, קרוב לוודאי שהגיע עם רבו מליוורנו.
יא. הרב חיים דוד עמאר – מתלמידיו שבליוורנו ובא עימו לא״י, בספרו ״תפילה לדוד״ כתב: ״ואברך את ה׳ אשר יעצני ושם חלקי מיושבי בית המדרש של הרב המופלא ר״ח בן עטר ז״ל – כנסת ישראל אשר כוננו מעלת השרים הגבירים אשר בעיר ליוורנו״. נלב״ע ב – י״ד בסיוון התקל״ח.
יב. הרב יהודה ב״ר יצחק דאבילא – מחכמי סאלי החתומים על ספרו ״ראשון לציון״, עלה עימו מעירו.
יג. הרב יוגה גבון – מורו ודודו של הרב החיד״א. מחמשת תלמידיו שחתמו על הקדמת הספר ״ראשון לציון״, מילא את מקום רבו לאחר פטירתו כראש בית המדרש. רבי יונה כתב ספר ״נחפה בכסף״. נלב״ע ב- ט״ז בשבט התק״ף.
יד. הרב יוסף חיים בן סאמון – מרבני פז, תלמידו של הרב שמואל אלבז. התיישב בליוורנו ועלה עם רבינו לא״י. חיבר ספר ״עדות ביהוסף״.
טו. הרב יעקב אצבאן – מתלמידי רבינו בבית המדרש, גם הוא כנראה עלה עימו ממרוקו או שאספו בליוורנו.
טז. הרב יעקב פריינטי – מתלמידי הרב בבית המדרש. עלה ממרוקו.
יז. הרב מרדכי מערבי – מתלמידי בית המדרש. המערבי- המוגרבי הינו כינוי ליהודי מרוקו, כן שמענו על רבי יוסף המערבי. (א) מתלמידי האריז״ל, נטמן בטוניס. מובא בשם הרמב״ם כי מערבי אחד לימדו בסוף ימיו דברים של טעם.
יח. הרב משה אלבז ב״ר שמואל – מן התלמידים שמסר לו חבירו הרב שמואל אלבז.
יט. הרב משה ב״ר שלמה פראנקו – מתלמידי בית המדרש, עלה עם הרב מליוורנו. הוא ערך את ספרו של רבינו – ״מאור החיים״.
כ. הרב עזריה לאורניס – מתלמידי בית המדרש.
כא. הרב עבי הלוי – מתלמידי בית המדרש.
כב. הרב שלמה ארגואיטי – מתלמידי בית המדרש עלה עם הרב מאיטליה.
כג. הרב שם טוב בן אמוזג – תלמיד-חבר מהעיר פז.
כד. הרב שם טוב גבאי – בא עם רבו ממרוקו, כתב ספר ״טוב וחסד״ – הוזכר ב״שם הגדולים״.
כה. רבי גרשון מקיטוב – גיסו של הבעש״ט ותלמידו. היה ידוע כגאון גדול בנגלה ובנסתר וזכה ללמוד עם ה״נודע ביהודה״, עלה לא״י ובאמצעותו נוצר הקשר הרוחני האדיר בין אוהחה״ק לבעש״ט שדרש בשלומו ויעץ לגיסו לבקש להתקבל לישיבת המקובלים. רבי גרשון נתפס להריגה ע״י הישמעאלים, כאשר הסתנן למערת המכפלה לתפילה. אוהחה״ק התפלל בבכיה כל הלילה והגזירה נתבטלה. לאחר שהצטרף לבית המדרש ומסר לרבי דרישת שלום מהבעש״ט, ביקש להתקבל לישיבה הנסתרת
שקבעה מושבה במערה בכותל המערבי. אור החיים הקדוש קיבלו לישיבה לתקופה קצרה, ביודעו שהוא הגאון רבי גרשון תלמידו של הבעש״ט.
אנוסים מפורטוגל-היתר שיבה לספרד-אליעזר בשן
אנוסים מפורטוגל
פליטים מפורטוגל, אנוסים שחזרו ליהדות, הגיעו אחרי 1497 לארזילה, ולאחר מכן לפאס. בני משפחות זאמירו, רוזאליס ורותי, שהיו מקורבים לשליטים מבני וטאס, נרתמו לעזרת אחיהם מספרד ומפורטוגל. בין הגולים מפורטוגל היו 27 חכמים. אחד מהם היה החכם והרופא ר׳ אברהם בן יעקב סבע מהעיר סמורה, שעבר מספרד לליסבון, ושם הטמין את הספרים שלו בגלל הסכנה. הוא נאסר, ולאחר שהצליח להשתחרר עבר לאלקסר־אלכביר ומשם לפאס, בשנים 1489־1501. הוא התפרסם בזכות חיבוריו: יצרור המור׳, דרושים על התורה; פירושים לחמש המגילות ברוח הקבלה: ׳אשכול הכופר׳ על מגילת אסתר, ועל מגילת רות.
ב־1530 נאשם אנוס באיים הקנאריים בכך ששלח את שני אחיו הצעירים לפאס כדי ללמוד תורה. האנוסים בפאס היוו קבוצה נפרדת, והיו בהם סוחרים מצליחים.
היתר שיבה לספרד
צו מלכותי בספרד ב־1496 התיר ליהודים לחזור לספרד אם ימירו את דתם לנצרות, ונכסיהם יוחזרו להם. ואמנם היו יהודים מגורשים מספרד ואנוסים מפורטוגל שבאו לפאס, ועקב התנאים הקשים חזרו לספרד ולפורטוגל והמשיכו לחיות בתור אנוסים. כך אירע לשש משפחות ממקידה MAQUEDA), שגרו בפאס בסוכות שבנו לעצמם מענפים, מחוסר תנאים טובים יותר. בקינה של ר׳ אברהם בן שלמה הלוי בקראט, הוא כותב:
ונלאו נשוא וחזרו משם רבים אין מספר למלכות קשה אלה וימירו את כבודם, וכן קרה לבאים מהם למלכות פורטוגל, ולבאים למלכות פאס.
ב־1634, בעקבות קשיים כלכליים בספרד, הוזמנו יהודים ספרדים מהמגרב לחזור לספרד. ב־1641 נוהל משא ומתן על נושא זה. בשנים 1645־1800 באו רק מעט יהודים לספרד, תוף סיכון שיתגלו. וב־1795 הוצאה פקודה מלכותית בספרד, שיהודים תושבי מרוקו רשאים לחזור לוולנסיה ולהישאר שם 8 עד 10 ימים, ואין להציק להם, שכן היו יהודים ממרוקו שלרגל עסקיהם ביקרו בספרד. בפועל לא הקפידו על הזמן שהם נשארו שם.
מגורשים מוסלמים
גם מוסלמים גורשו מספרד ולמרוקו הגיעו גלי מהגרים בעשורים הראשון והשני של המאה ה־17. אלה כונו ׳מאורים׳ או ׳אנדלוסים׳, ונעשו גורם כלכלי ותרבותי בחברה המוסלמית. עד היום ניתן לזהותם על פי שמות המשפחה הספרדיים, ולפי ערי המוצא בספרד, בדומה ליהודים. המגורשים היהודים והמוסלמים הביאו למרוקו את התרבות האנדלוסית, והשפיעו על האמנות, האומנות, הלבוש וחיי התרבות.
ה׳תושבים׳
עד בואם של מגורשי ספרד למרוקו חיו כאן יהודים במשך דורות רבים, והושפעו מהשפה והמנהגים של המוסלמים. אלה נקראו בפי המגורשים ׳תושבים׳, או Forasteros, דהיינו ׳זרים׳, ואילו ה'תושבים, כינו את המגורשים דומים׳. לתושבים׳ היתה מסורת רבת שנים במנהגים ובהלכות, שהיו שונים בכמה פרטים מאלה של יהודי ספרד, כמו בדיני טריפות. על רקע זה היה עימות בין שתי הקבוצות בפאס, שביטויו הספרותי הוא חיבורו של ר׳ חיים גאגין יעץ חיים׳. היו ׳תושבים׳ שאף קיבלו את מנהגי המגורשים. בשנת ר״ס (1500) ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מתוניס והוכיח את היתושבים,, שהיגררותם אחרי מנהגי המגורשים בעניין הנפיחה (בדיני טרפות) היא שלא כדין, ותבע שיחזרו למנהג המקורי, שעל פיו נוהגים במרבית הקהילות בארץ־ישראל, במצרים ובאשכנז (צמח ושמעון בני שלמה דוראן, ׳יכין ובועז׳, חייב, סי׳ ח). המתחים בין שתי קבוצות אלה התבטאו, בין השאר, בבחירת הנגיד, המנהיג הממונה על הקהילה.
ליתושבים, בפאם היה בית קברות נפרד, וכן בית כנסת משלהם, שהתמיד עד שנות ה־70 של המאה ה־20. בית הכנסת, הנקרא 'צלא אלפאסין', נזכר על ידי ר׳ יוסף אלמאליח (1788־1855) בספרו 'תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ג, ונהגו בו מנהגי התפילה המיוחדים להם.
ההבדלים הבולטים בין היתושבים, למגורשים היו בתפילת ערבית של מוצאי שבת, בימים הנוראים ובחגים. וכן לא היו עולים בשחרית של ט׳ באב כהן ולוי אלא שלושה ישראלים, ובמקום לומר יהי עמכם׳ היה אומר העולה ׳ברוך דיין האמת׳ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קמה). לא היו מברכים ׳לקרא את ההלל׳ לא בראש חודש ולא בחול המועד של פסח. הקהל היה מתפלל במשך דורות בסידורים הכתובים בכתב יד, עד שנת תרמ״ט. אותה שנה הודפס בירושלים סידור כמנהג היתושבים׳ בפאס בשם 'אהבת הקדמונים׳, שנערך על ידי ר׳ רפאל אהרן בן דוד בן שמעון, יליד רבאט, ששימש שליח עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנת תרמ״ז (1887), ושוב בתרנ״א (1891). גם בדיני אישות היו הבדלים בין ה'תושבים, והמגורשים. בשנת תשכ״ו דן ר׳ משה ויזגאן בשטר כתובה של זוג כמנהג התושבים (׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי, כ).
לפי רשימת שמות משפחה של יהודים במכנאס מהמאות ה־17־18, מתברר כי כ־35% הם שמות ׳ספרדיים׳ ו־7% מכונים על פי עיסוקם. בעיר זו חיו אפוא יחדיו היתושבים, עם המגורשים, והאחרונים, שהיו משכילים ובעלי יוזמה, היו גם דומיננטיים יותר בחיי הקהילה.
בניגוד למגורשים שבאו לפאס מרוששים, אלה שהגיעו למראכש היו אמידים יותר מה'תושבים,, ועל רקע זה היו ניגודים ביניהם. מנהגי ה,תושבים, נשתמרו לפחות חלקית במראכש, מוגדור, ואזאן וסאפי, ועוד יותר בדרומה של מרוקו, כמו בתפילאלת וסביבתה. אבל גם במקומות אלה היו משפחות ששמרו על מנהגי המגורשים.
ה׳מגורש׳ם׳
מגורשי ספרד כינו את עצמם ׳מגורשים׳ עוד דורות רבים לאחר הגירוש. היתה להם מסורת עצמאית, והם יצרו מסגרת קהילתית נפרדת מהיהודים המקומיים. המשפחות הראשונות שהגיעו מספרד למרוקו היו טולידאנו, ולנסי, ולנסיאנו, ברשילון (מברצלונה), עמיאל, קורקוס, צבאג, בן זמירו, ביבאס ועוד. המגורשים היו הגורם הדומיננטי מבחינת ההשכלה והמעמד הכלכלי. בדור שאחרי הגירוש כינו המגורשים את מרוקו בשם ׳מגדל עדר', את הערבים בשם ׳ישמעאלים׳, את הברברים בשם ׳פלשתים׳ או ׳כרתי ופלתי׳ או ׳בני חם׳, את הכושים בשם ׳כנענים׳, ואת האירופים הנוצרים בשם ׳אדומים׳,
שפה מיוחדת המכונה חקתיה HAKETIA היתה שפת הדיבור של מגורשי ספרד
בצפונה ובמערבה של מרוקו, בעיקר בתיטואן, וכן בערים טנגייר, ששואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר. זהו דיאלקט ספרדי שבו דיברו היהודים בספרד לפני הגירוש, בצירוף מילים עבריות, ולאחר בואם למרוקו נוספו לו ביטויים בערבית מקומית. לפי ממצאי החוקרים בתחום זה, המילים הספרדיות מהוות כ־55% בקירוב מאוצר המילים של שפה זו, המילים הערביות מהוות יותר מ־35%, והעבריות־ארמיות כ־10%.
גסיסתה של השפה החלה עם כיבושה של תיטואן על ידי ספרד ב־1860, ובהדרגה עברו יהודי צפון מרוקו לספרדית, ובייחוד לאחר 1912, עם החלת החסות הספרדית על איזור זה. בבתי הכנסת בתיטואן תורגמו ההפטרות והמגילות לספרדית.
היו מקומות ששמרו על השפה הקשטיליאנית. בפאס, צפרו ומכנאס דיברו רבים מהיהודים לאדינו שהיא שונה מהקשטיליאנית, עד סוף המאה ה־17. אולם במהלך הדורות נטשו רבים מהם שפה זו לטובת הערבית. לפי אירופים שביקרו במאות ה־18 וה־19 במרוקו, יהודים בארץ זו, ביניהם בעיר סלא, קראו עדיין את התורה בתרגום לספרדית. פיוטים, תפילות וספרי הלכה עממיים תורגמו לערבית יהודית.
היהודים הכירו את הכתב והשפה העברית כשפת קודש, והיו מהם שכתבו בעברית גם בחיי החולין. למשל, לפי ידיעה מ־1882 ניתן לבצע רכישת נכסי דלא ניידי על ידי רישום בעברית. אבל העברית לא שימשה כשפת דיבור, ורק בזמן החדש, בהשפעת הציונות, נלמדה העברית כשפה חיה. יהודים דוברי ערבית לא הכירו את הכתב הערבי, כי זו שפת הקודש שהקוראן נכתב בה, ולפי ׳תנאי עומרי נאסר על יהודים ללמוד ולכתוב בכתב זה.
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור – סיפור בהמשכים
עלייתם של שלושה ילדים – דן מנור
המועדון "פרחי עלומים" עסק בפעילות ציונית במסווה של תנועת הצופים. המייסדים-מארי אביצרור ורוברט חזן ניהלו קשר מתמיד עם התנועה הציונית שמרכזה בקזבלנקה. לאחר שנה של פעילות ציונית בחרה מארי שלושה נערים כמועמדים ראשונים לעליה בהסכמת הוריהם. הנערים הם: צ'רלי לוגאסי, אלברט אביחצירא, ואלישע בן שבת, ובתוקף נסיעותיה התכופות לקזבלנקה כמנהלת סוכנות לשיווק תמרוקים, היא שקדה לעקוב בעניין רב אחר הפעילות המחתרתית של שליחי התנועה הציונית, שהייתה רצופה הצלחות וכישלונות.
לא מזמן נודע לה על קבוצת נערים שנתפסה כעבריינים על הסגר שהטיל השלטון המרוקאי על יהודי מרוקו, והנערים הובלו לחדר מעצר על ידי כוחות הביטחון. עקב כך היא הוגיעה את מוחה בשאלת הדרך שבה ניתן להעביר בשלום את שלושת הנערים לאלג'יריה, אך כל הדרכים שעלו במחשבתה לא הניחו את דעתה, והחשש ממהומה שתפרוץ אם הנערים ייתפסו מבעית אותה.
בוקר אחד מימי ראשון-ימי מנוחה לאזרחים, היא עדיין מתפנקת במיטתה תוך הנאה משינה של שחרית, הילדים משחקים בחדרם, מזל העוזרת עוסקת בהכנת ארוחת בוקר, כשהיא פוקדת מדי פעם את הילדים בחדרם לבל ירעישו. השלווה הזאת נקטעה על ידי קולו של בעלה בשיחה טלפונית קולנית. היא התנערה מיד ממיטתה, השחילה את גופה לתוך חלוק, ורצה לחדר העבודה של בעלה, אך עד שנכנסה הוא כבר סגר את הטלפון. היא עמדה באותה פוזה מחונחנת המשרה עליה קסם מיוחד. הוא מיד התנצל על ההפרעה, והתרומם ממקומו. "בוקר טוב", היא לאטה כשהיא מגישה לו את לחייה. הוא נשק את הלחי הרכה בשקיקות, והחל ללטף את פניה. "טוב, ספר לי כעת על מה כעסת", היא ביקשה, וניערה את ידו מעל פניה. "הנהלת החברה ממליצה לפטר את אנטואן, ואני התנגדתי בתוקף לפיטוריו". הוא סיפר בקצור. "אתה כשותף בכיר בחברה רשאי לעמוד על שלך", היא יעצה לו. הוא נענע את ראשו כמסכים. "יקירי, תתכונן, אנו יוצאים לבילוי בחוף", הודיעה, ויצאה.
היא שבה לחדרה כדי להתלבש. היא משכה את המגרה שבתחתית הארון, ושלפה משם בגד ים. היא התפשטה ועמדה עירומה מתבוננת בגופה מול המראה. היא חייכה למראה גזרתה הטמירה, שדיה התפוחות כשני רימונים, ורגליה החטובות-מלאכת מחשבת מבית היוצר. "גוף זה שעבר את גיל השלושים, ושלשל שני תינוקות, הוא עדין רענן כזה של בתולה בת שש עשרה". היא מלמלה בחיוך. אך מיד סלדו פניה ממראה הכתם הכהה בגודל מטבע נחושת שעל ירכה. "לא מצא גוף אחר לחנות בו חוץ משלי", היא הרהרה. "א בנתי, מחכים לך", הדהד קולה של מזל. היא התלבשה במהירות, מרחה שפתיה באודם, ויצאה. "אימא", צייצה סולנג' הקטנה תוך ריצה. מזל מיהרה לעצור בעדה לבל תלכלך את האם בקרם-שוקו שנמרח על אצבעותיה וסביב פיה. "בואי נסיכה", חיבקה אותה מארי לאחר שמזל ניקתה אותה. ובעוד היא ממטירה עליה נשיקות היא קלטה בזווית עיניה את מבטו של בעלה, שהמתין לה בחוסר סבלנות. היא מיד הרפתה מהילדה תוך פנייה למזל שתחליף לה בגדים, "גמרתי לאכול", הכריז סימון בן החמש, ונחפז לעזוב את השולחן מחשש שאמו תורה לו להמשיך לאכול. אמו הספיקה למשוך אותו מן הצד: "טוב, עֶדְיִי הִיקר, סחה לו בנימת פינוק תוך הרעפת נשיקה על ראשו, והורתה לו להחליף בגדים. "הבגדים שלי נקיים", הוא טען, והשתחרר מידה. היא הגיבה בחיוך על משובתו, והתיישבה ליד השולחן כשהיא מתנצלת בפני בעלה על האיחור.
מזל יצאה ראשונה מהבית כשנושאת בידה סל נצרים מלא מכל טוב, והילדים דלקו אחריה. דוד שעמד על סף הדלת, האיץ באשתו להזדרז. תוך רגע היו כולם באוטו. "לאיזה חוף אנו נוסעים", שאלה מארי את בעלה. "לדרומי", הוא ענה, והתניע. היא התבוננה בעגמומית שהסתמנה על פניו, ושיערה את הסיבה לכך: "במה אנטואן זה חשוב לך כל כך", היא שאלה כשכוונתה לברר אם שיערה נכון. הוא היסס רגע עד שניאות לענות לה: "ארבע שנים עובד האיש אצלנו כמוביל סחורה לספרד ללא שום תקלה, וזאת בזכות פקחותו להתיידד עם שומרי הגבול, ולרכוש את אמונם", הוא ניסה להצדיק את עמדתו. "והשותפים שלך אינם מודעים לכך" היא הקשתה. "הצרפתים מגלים סימפתיה רק כלפי מי שדובר צרפתית", הוא הסביר. "כן, זה ידוע", היא אישרה את דבריו. חלפו כמה דקות עד שהבזיק במוחה רעיון נועז. במקום להסתבך בגבול שבין מרוקו לאלג'יריה, היא תשלח את הנערים עם אנטואן לספרד, ומשם לאלג'ריה. היא התלהבה מן הרעיון במידה כזו שעניין המחלוקת על פיטוריו של אנטואן נראה לה כנס מן השמיים, שנועד להנחות אותה. כל מה שהטריד את מחשבתה כעת הוא, איך להציע את תכניתה לאנטואן מבלי שבעלה ידע. ואיך היא תגיע בכלל לאנטואן כשאין לה שום מושג, לא על מקום מגוריו, ולא על שם משפחתו. וכל שאלה על כך לבעלה עלולה לעורר בו חשד. דוד האט בינתיים את הנסיעה כשמימינו חוף הומה ממשפחות צרפתיות: "מה את אומרת, לרדת כאן, או להמשיך הלאה", הוא פנה לאשתו. משלא הגיבה הוא הפנה אליה את מבטו: "שמעת מה שאלתי". הוא קרא בקול. "מה. מה", היא ניערה את ראשה ופלבלה בעיניה. "חלום טוב חלום שלום" הוא ציטט את האמרה שבה משתמשים בלעג כלפי מי שהוזה בהקיץ. "לך תחנה את האוטו, ואנחנו נמתין לך במלתחה הקרובה". הורתה לו.
הספריה הפרטית של אלי פילו – מזרח ירח – שלומי חתוכה
שירתו של שלומי חתוכה עושה בי מהפך, מרעננת בי את כל המושגים. שלומי מנער מעלינו מוסכמות מבוצרות ומציע לנו המראה אל הבלתי נודע, אל תוך תוכו של הרגש הפנימי מבלי לוותר על מחוייבות עמוקה לישר, לאמיתי, גם אם בא עלינו כבליסטראות של דימויים חודרי בטן. זוהי שירה חדשה, שירה טבעית המואסת בשגרות לשון ובהלכי רוח מקובלים וקפואים שנעשו במקומותינו אפילו מנוונים. הצעקה שנשמעת כהתרסה המבקשת לנענע את אמות הסיפים הינה בעצם הושטת יד המזמינה את כל הרוך שבעולם.
ארז ביטון
לאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ – רבי דוד בן אהרן חסין זצ"ל-אנדרי אלבז וא.חזן-כולל ביאור
166 – לְאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ– טז
לברכת המזון. פיוט בן עשר מחרוזות דו-טוריות בחריזה אחידה. הטור השני במחרוזת הפתיחה משמש רפרין. בסוף הטור הראשון משולבות מילות הקבע ׳צדקתו הגידו׳.
משקל: יג הברות בטור א, יב הברות בטור ב (חוץ ממילות הקבע).
כתובת: פיוט. נעם ׳ידיד נפשי אהובי׳.
סימן: לדוד בן חסין. מקור: ק- ח ע״ב.
לְאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת לְבַדּוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלוֹ / הַזָּן :
דָּר שְׁחָקִים מַפְתֵּחַ פַּרְנָסָה בְיָדוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
צְבָא מָרוֹם בַּמָּרוֹם בּוֹ לֹא יִמְשֹׁלוּ / הַזָּן :
5-וּמַשְׂבִיעַ לְכָל חַי בְּעַצְמוֹ וּכְבוֹדוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
לְכָל אִישׁ דֵּי מַחְסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ / הַזָּן:
דַלּוּ עֵינֵי כֹל אֵלָיו כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
מִי יִדְמֶה אֵלָיו יְשַׁלֵּם גְּמוּלוֹ / הַזָּן :
בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
10-נְבָרֵךְ שְׁמוֹ שֶאָכַלְנוּ מִשֶׁלוֹ / הַזָּן :
נוֹתֵן שָׂכָר לִירֵאָיו וּרְשָׁעִים יֹאבֵדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִרְפִי מַעֲלָלָיו / הַזָּן :
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
תִּתְעַנְּגוּ וְטוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ / הַזָּן :
15-סֹלו סלו לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוִת הוֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
לְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ / הַזָּן :
יֹשָּׂא פָנָיו אֲלֵיכֶם אוֹתוֹ תַּעֲבֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
יַמְצִיא לָכֶם מְזוֹנְכֶם אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ / הַזָּן :
נִין לְיִשַׁי מָשִׁיחַ בֶּן דָוִד נְגִידוֹ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
20-תִּתְנַשֵּׂא מַלְכוּתוֹ וְיִתְרוֹמֵם דִּגְלוֹ / הַזָּן :
- 1. לאל… לבדו: על-פי תה׳ קלו, ד. צדקתו הגידו: על-פי תה׳ כב, לב. 2. הזן… כולו: כנגד ברכת הזן בברכת המזון, וראה ע״ז ג ע״ב: ׳הקב״ה יושב וזן את כל העולם כולו׳. 3. דר שחקים: כינוי לקב״ה, על-פי דב׳ לג, כו. מפתח… בידו: על־פי תענית ב ע״ב: יד׳ מפתחות בידו של הקב״ה ־ אף מפתח של פרנסה׳. 5. ומשביע… חי: מתוך ברכת המזון, ועל-פי תה׳ קמה, טז. 6. די… לו: על-פי דב׳ טו, ח. 7. דלו… אליו: על-פי יש׳ לח, יא. כי… חסדו: על־פי תה׳ קו, א¡ קז, א ועוד. 8. מי… אליו: על-פי תה׳ פט, ז. 9. אין… מלבדו: על-פי דב׳ ד, לט ועוד. 10. נברך… משלו: על-פי סדר הזימון לברכת המזון והשווה משנה ברכות ז, ג. 11. נותן… ליראיו: העניין על־פי אבות ה, א: ׳וליתן שכר טוב לצדיקים׳. ורשעים יאבדו: על-פי תה׳ א, ו ועוד. והשווה משנה, סנהדרין י, ו. 12. לאיש… מעלליו: על-פי יר׳ לב, יט; יז, יח. 13. חזקו ואמצו: על-פי דב׳ לא, ו; יה׳ י, כה; דה״ב לב, ז. אל… תמרודו: על-פי במ׳ יד, ט; יה׳ כב, יט. 14. טוב… תאכלו: על-פי יש׳ א, יט; עיז׳ ט, יב. 15. סולו… בערבות: על-פי תה׳ סח, ה ועניינו לשון שבח והלל לה׳. 16. ליראה… בקולו: על-פי דב׳ כו, ו; יר׳ לב, לט ועוד. 17. ישא… אליכם: על-פי ברכת כוהנים. אותו תעבודו: על-פי דב׳ יג, ה. 18. איש… אכלו: על-פי שמ׳ יב, ד ועוד. 19. נין… נגידו: המשיח שהוא מזרע דוד. וסיים שירו בבקשת הגאולה. 20. תתנשא… דגלו: על־פי יר׳ נב, לא; דה״א יד, ב.
Tehila le David.R.D.Hassine
Une légende se fait l'écho de la notoriété du poète, accompagnée du dénuement le plus cruel. On raconte que deux pères, qui fêtaient le mariage de leurs enfants, n'arrivaient pas à se mettre d'accord sur la manière de chanter certains piyyoutim. Le père de la mariée trancha le débat:
"Allons consulter Rabbi David. S'il trouve que j'ai tort, tout ce que j'ai préparé pour la noce sera pour lui! "
Or, ce jour-là, les enfants de Rabbi David s'étaient mis au lit sans dîner, après avoir pleuré tant ils avaient faim. Il n'y avait rien à manger à la maison. Leur pauvre mère s'était étonnée auprès de Rabbi David:
"Pourquoi le Saint, Béni soit-Il, permet-Il que des enfants innocents souffrent de la faim?"
Rabbi David répondit qu'il ne fallait pas désespérer: "Même si les enfants se sont endormis, il est encore possible que Dieu pourvoie à leur subsistance! "
Puis il se mit à prier, les larmes aux yeux. Là-dessus, les parents des mariés arrivent, et prennent Rabbi David pour arbitre de leur querelle. Dès que ce dernier leur apprend que le père du nouveau marié a raison, son adversaire tient parole, et donne l'ordre de transférer tous les mets du festin chez le poète. Rabbi David appelle son épouse:
"Va réveiller les enfants pour dîner. Dieu a entendu mes prières, et nous avons de quoi les nourrir pendant une semaine!"
Ainsi, malgré sa popularité, la situation financière du poète reste précaire pendant toute sa vie. Dans ses prières les plus poignantes, la quête du pain quotidien devient parfois obsessive. Il consacre tout un piyyout à son voeu le plus cher, au plus "grand des miracles de Dieu, qui nous nourrit ainsi que l'univers entier … à chacun selon ses besoins, pour tout ce qui peut lui manquer." Ailleurs, le poète interpelle Dieu
Remarque : Légende racontée par Mazal-Tov 'Amar, née Hassine, descendante de David Ben Hassine à la cinquième génération, in André E. Elbaz, Folktales of the Canadian Sephardim, op. cit., pp. 45-46.
[1] cf.״לאל עושה נפלאות גדולות לבדו״.
directement: "Israël Ton peuple a besoin de subsistance … Si mon péché est trop grand pour être pardonné, je T'implore de m'accorder ma nour- riture, comme Tu le fais pour les chiens et le corbeaux". A sa mort, Shélomo Halewa pleurera ce maître qui a vécu "dans la gêne et la pauvreté".
166 – לאל עושה נפלאות גדולות לבדו – טז
פיוט נועם " ידי נפשי ואהובי ". סימן לדוד חסין.
לְאֵל עוֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גדולות לבדו / צדקתו הגידו
הזן אותנו ואת העולם כלו / הַזָּן :
דר שחקים מפתח פרנסה בידו / צדקתו הגידו
צבא מרום במרום בו לא יִמְשֹׁלוּ / הזן :
ומשביע לכל חי בעצמו וכבודו / צדקתו הגידו
לכל איש די מחסורו אשר יחסר לו / הזן:
דלו עֵינֵי כל אליו כי לעולם חסדו / צדקתו הגידו
מי ידמה אליו ישלם גמולו / הזן :
ברך ה' יום יום אין עוד מלבדו / צדקתו הגישו
נברך שמו שאכלנו משלו / הזן :
נותן שכר ליראיו ורשעים יאבדו / צדקתו הגידו
לאיש כדרכיו וְכִרְפִי מַעֲלָלָיו / הזן :
חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
תִּתְעַנְּגוּ וְטוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ / הַזָּן :
סֹלו סלו לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוִת הוֹדוּ / צִדְקָתוֹ הַגִּידוּ
לְיִרְאָה אוֹתוֹ וְלִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ / הזן :
ישא פניו אליכם אותו תעבדו / צדקתו הגידו
ימציא לכם מזונכם איש לפי אכלו / הזן :
נין לישי משיח בן דוד נגידו / צדקתו הגידו
תִּתְנַשֵּׂא מַלְכוּתוֹ וְיִתְרוֹמֵם דִּגְלוֹ / הזן "
מחנות קיץ. עליית הנוער ותנועת שרל נטר-יוסף שרביט
מחנות קיץ.
כאמור היו מחנות הקיץ את המה לכל מרכיבי ה " אני מאמין " של תנועת " שרל נטר ". מחנות הקיץ היוו מבחינות רבות שיא במאוויים החינוכיים של התנועה. תוכנית הסמינר הכשרת מדריכים לקראת אותם מחנות מלמדת ומאיירת את הגיוון במסגרת המחנות : תורה, דינים, נביאים, עברית, היסטוריה יהודית, מולדת, התיישבות, אישים ודמויות, מלחמת השחרור, חינוך, עבודה מעשית, שירים ריקודים וצופיות.
משאת הנפש בתנועת " שרל נטר " הייתה לראות את בניה, ובמיוחד את אלה הנחשלים, " רצים, משחקים, שרים וטובלים בשמש ".
מחנות קיץ התקיימו במקומות שונים באטלס התיכון :
Ain-Kalaa
Ben-Smine
Thioumiline
Ras-el-Maa
Ain-Kerzouza
Aicha-ben-M'Bark
בשנת 1946 התקיימו מחנות בבן סמין וקמפ-בולאו. כ-250 בני נוער הגיעו מכל רחבי מרוקו – קזבלנקה, מכנאס, צפרו, סאפי, אגאדיר וטנג'יר. מחנה זה כונה " מחנה שילה ". במחנה התקיימו פעילויות לפי נושא מקראי : חציית נהר הירדן וכיבוש יריחו והעי, בעקבות יהושע בכיבושו את ארץ ישראל.
מבן סימון הקימו מחנות נודדים עד לוולוביליס, מכנאס, איזימור, איפראן Volubilis-Meknes-Immouzer-Ifrane-Azrou ואזרו. השם " שילה " נבחר " לזכר האתר שבין שכם ויריחו, שבו חילק יהושע, יורשו של משה, את ארץ ישראל לשנים עשר שבטי ישראל ".
כל הפעילויות – ההתכנסויות, מתן שם לכל השבטים, קומזיצים, משחקי ילדים, סיורים וצעדות – נסובו סביב נושא זה של המחנה. ראשי המחנות סבן ואניג'ר דאגו כי במחנה לא תהיה רק פעילות פיסית גרידא כי אפ פעילות חינוכית רוחנית, הן במפגשי עונג בת ובתפילות והן בלימוד העברית ובשיחות בנושאי יהדות. טבע ויהדות נתפסו כמסרים אותנטיים וטהורים שיש להנחיל במגרת המחנות. קבוצות ביל"ו ו " פלג " נהנו במסגרת מחנה זה מאוטונומיה מלאה, לשביעות רצונם הרבה.
מכתבים ממחנה בן סמין מלמדים על הארגון המופתי והלוגיסטיקה המורכבת : " השירות והלוגיסטיקה הם לב המחנה. כשהילדים הגיעו למחנה כבר היו האוהלים מוקמים ומתוחים, השבילים מסומנים, המטבחים על כנם. אם בד של אוהל נקרע, בחזרם מן הטיול אוהל חדש על כנו.
המדריכים הטרודים בפעילות החינוכית אינם דואגים לכל השירותים שמסביב. הארוחות מוכנות בזמן והן שופעות מכל טוב. אם אורח מגיע הוא מיד מקבל את מקומו בחדר האוכל, מיטה מוצעת באוהל. בלילה הילדים ישנים בשלווה בחסות המשטרה הדואגת לביטחון האזור. בקיץ 1951 נמנו 1255 בני נוער מ " היחידות העממיות " שפקדו את המחנות בעיירות האטלס התיכון, בהדרכתם של מדריכי הצופים ב " שרל נטר ".
אחד השיאים שבמחנות הקיץ היה בעיר הקיט מזאגאן, הלא רחוקה מקזבלנקה. דווקא הקרבה לקזבלנקה היא זו שהקלה לא מעט על הלוגיסטיקה של מחנות הקיץ, וועד מהרה הפכה העיר הזו למקום מסורתי לקיום מחנות הקיץ בהפעלת " שרל נטר " המחנה הזה נועד בעיקר לבני המללאח בקזבלנקה, שמספרם הגיע עד לכ – 400 בני נוער. מנוחה, ארוחות מסודרות ובמיוחד שחייה בים, עשו את המחנה למהנה מאוד והפכו את המסורת לססגונית.
יש בידינו דיווח מלא על אודות מחנה הקיץ במזאגאן ובצפרו בקיץ 1946. מדוח זה מצטיירות בבהירות הר4צינות וההשקעה העצומה בארגון המחנו. למזאגאן הגיעו שלושה מחזורים – שניים של בנים – 278 ואחד של בנות – 135. לצפרו הגיעו שני מחזורים – אחד של בנים – 83 ואחד של בנות – 65. גאוותם של המארגנים על המיטות האמריקאיות הנשיות, הנוחות והקלות שהצליחו לארגן עבור הילדים. על הציוד האישי שכל ילד קיבל – סנדלים, בגדי ים, חולצה לבנה, מגבת, כובע קש ולבוש תחתון. חדרי בית הספר של כל ישאל חברים במקום שימשו את המשתתפים ; אספקת מזון טרי וציוד נדרש נעשתה בסדר מופתי, ואכן הילדים שמנו מהאוכל הרב והבריא. הפעילות הספורטיבית ופעילות נופש ליוו את הפעילות החינוכית במחנה, לשביעות רצונם של הילדים ושל המארגנים.
דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב
דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב. אבל המצוקה זעקה מהשולחנות. משכורות רעב, חיילים שגרים בחדר מדרגות. הארץ הייתה בתנופת פיתוח של אחרי מבצע קדש, אבל ואדי סאליב נשאר מאחור. דווקא בוועידת מפא"י נולדה מנהיגותו של בן הרוש, בין כל הויצ'ים והברקוביצ'ים, נולד מנהיג מזן אחר.
אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-בן המלך הקרח
בן המלך הקרח
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
פעם היה מלך, ולו ממלכה גדולה ובן יחיד. באחד הימים קרא לבנו ואמר: ״בני, יחידי אתה ויורשי, אך לפני שתקבל את הממלכה, אני רוצה לנסות אותך, כדי לראות אם ראוי אתה לירושה שעומדת ליפול בחלקך. לפיכך, צא לעולם הגדול ועשה משהו שיהיה ראוי להערכתי.״
יצא הבן מלפני אביו וקנה עדר כבשים, וכדי שלא יכירו ביפי תארו, שחט כבשה ואת עורה שם על ראשו, כך שהוא נראה קירח. עשה ימים ולילות עם המרעה, עד שהגיע לעיר אחת, אך לפני הכנסו לעיר זו, הופיע לפניו שד ואמר לו: ״רוצה אני לעזור לך לקבל את המלוכה, קח שערות אלו ושרוף אותן בשעת הצורך.״ ונעלם. החביא בן המלך קווצת השערות שהשד נתן לו ונכנס העירה, ובעיר זו היה אופה ביש גדא, שאיש לא קנה לא את לחמו ולא את סופגניותיו. ניגש בן המלך אל האופה ואמר לו: ״אבי רוצה אני לעזור לך׳ ענה לו האופה: ״כיצד אקבל אותך ואין לי אפילו פת לחם לי ולבני ביתי.״ ענה לו: ״אבי, בטח באלוהים, אני אדור במאפיה, ולא אדרוש שכר.״ ומיום זה שנכנס בן המלך לעזור לאופה, נכנס המזל עמו ועסקיו של האופה פרחו, גדלו והתרחבו. בן המלך נהג להתרחץ בנהר. משירד לטבול בו, הסיר את העור, וגילה את מחלפות ראשו. ופניו האירו, ואף השמש עמדה מעט להביט ביופיו. באחד הימים השקיפה בת המלך הצעירה מחלונה על בן המלך, כשהוא קירח, ולאחר מכן בהסירו את העור מעל ראשו, התאהבה בו והחלטה לשאת אותו לבעל.
ולמלך שבע בנות, הגיע זמנן להינשא. הביאו למלך מתנה: שבעה אבטיחים בשלים הקרובים לריקבון, ואמרו לו: אבי כשם שאבטיחים אלה בשלים, אף אנחנו בשלות, והגיע זמננו להינשא. שמח המלך ואמר להן: ״כרצונכן בנותי, וכדי שתבחרנה בעלמים כלבבכם, אכריז שכל הצעירים במדינה, יעברו ליד הארמון. ואתן עימדו ליד חלונותיכם, והאיש שימצא חן בעינכן, זירקו עליו מטפחת ותפוח ויהיה לכן לבעל.״ עשו כמצוות אביהם. הבכורה זרקה את מטפחתה על נסיך ידוע, השניה על בנו של הוזיר, השלישית על בנו של שר, הרביעית על בנו של עשיר מופלג, החמישית על קצין, השישית על שר, ורק השביעית לא זרקה. עברו הבחורים גם ביום השני, אך בת המלך אינה משליכה על איש את תפוחה. צווה המלך להביא כל עלם, ואם לא נפקד מקומו של משהו. באו שליחיו ואמרו לו: ״כל הגברים במדינתך באו מלבד שולית אופה קירח שאין צורך להביאו.״ ״הביאו אף אותו״ ציווה המלך. משעבר הקירח תחת חלונה של בת המלך השלכה עליו את מטפחתה.
כל הנוכחים נדהמו, המלך התעלף וחלה, עוד באותו היום גרשו את האחות הצעירה עם בעלה מן הארמון. בא הרופא, בדק את המלך ואמר לו: ״התרופה היחידה שיכולה לרפא אותך היא תפוח החיים.״ ״מי יכול להביא לי את תפוח החיים י ״ – שאל המלך.
״לשם מה יש לך שישה חתנים ?״ – ענה הרופא. קרא המלך לששת חתניו ־ לקירח לא קרא כי הוציאו מהמשפחה. הוא אמר להם: ״רוצה אני שתביאו לי את תפוח החיים, ואם לא תשיגוהו אסיר ראשיכם מעל כתפיכם.״ הלכו החתנים עד לפרשת דרכים, ישבו שם ובכו – ובינתיים, הלך בן המלך הקרח אל אחד מהמקומות השוממים, שרף שערה מהשערות שנתן לו השד – וכהרף עין הופיע סוס אביר שחור כעורב, ועליו שריון קשקשים שחור כזפת וחרב שחורה. לבש הקרח את השריון, חגר את החרב, ובדהרה הגיע עדי החתנים הבוכים. עצר ושאל אותם: ״מה לכם כי תבכו, ספרו נא לי, אולי אוכל לעזור לכם.״
סיפרו לו החתנים על דרישת המלך. אמר להם: ״אשיג לכם את תפוח החיים, אך תנאי אחד עמי, קצצו נא את הזרת ותנו אותה לי.״
קבלו עליהם את הדין וקצצו את הזרת ונתנו לו. תחב את ששת הזרתות אל תוך ארנק ונעלם מעליהם.
על עץ החיים שמרה מפלצת, כשהיא ישנה היא פוקחת את עיניה אך כשהיא ערה עיניה עצומות. מזלו של בן המלך שהגיע בזמן שעיניה של המפלצת היו פקוחות, קטף תפוח מעץ החיים ודהר חזרה. מסר את התפוח לחתנים. לפני שהספיקו אלו להודות לו נעלם מעיניהם. הלך, פשט את השריון ולבש את בגדי השוליה, שם על ראשו את העור ושב אל המאפייה.
החתנים הביאו למלך את התפוח. כשנגס בו המלך הבריא מייד, וכל הממלכה צהלה ושמחה. בפי כל איש שבח והלל לששת החתנים, וקללות ובזיונות לחתן השביעי שבעטיו חלה המלך והוא לא נקף אצבע. אף בנות המלך הציקו לאחותן הצעירה, ששתקה וקבלה את סבלה בדומיה.
ובאחד הימים צווה המלך לבשל לו מטעמים כאשר אהב. הכינו הבנות מטעמים והביאום בצלחות חרסינה יקרות, ואילו הבת השביעית הכינה דייסה תפלה בצלחת חרסינה סדוקה. ומפאת הלכלוך שבביתה היתה אף הצלחת מלוכלכת, משראה המלך את אשר הגישה לו בתו הצעירה חרה אפו, ומרוב צער נפל למשכב, גדפו הבנות הבוגרות את אחותם על שהביאה אסון על המלך זה פעמיים. ורופא המלך בא ומשבדק את המלך אמר: ״אך תרופה אחת תצלח למצבך האנוש, והיא חלב לביאה, בעורו של אריה כששירת אריות מלווה את התרופה עד פתח הארמון. אמר המלך לחתניו: ״הקשבתם לדברי הרופא ? אם לא תשיגו זאת תומתו.״ שמעו זאת החתנים, הלכו עד פרשת הדרכים וישבו ופתחו בבכיה. הלך בן המלך הקירח עד למקום שומם, שרף שערה מהשעורת שנתן לו השד. וכהרף עין הופיע סוס לבן וצח כחלב, ועליו שריון כסף וחרב נוצצת עשויה כסף. הסיר את העור מעל לראשו ועדה את שריון הכסף. חגר את החרב ודהר עד לפרשת הדרכים. ״ מה לכם בוכים שוב – ספרו נא לי אולי אוכל לסייע בידכם ? ״ שאל אותם. ״ המלך חלה וצווה להביא לו חלב של לביאה, בעורו של ארי ושיירת אריות עד פתח ארמונו.״ ״ אם זה הכל, אוכל לעזור לכם. אך לפני כן הבו נא לי את תנוכי אזניכם.״
בלית ברירה קצצו את תנוכי אזניהם, הוציא ארנקו הקטן והנחם שם, ואחר נעלם מעיניהם. קנה בקר ושחטו, וכשהגיע ליער תלה את הבקר השחוט על העצים והסתתר.
יצאו האריות ממאורותיהם, התנפלו על הבקר זללו לשובע והותירו, משפנו ללכת עצרם אריה זקן וחכם, ואמר להם: ״כל יום מוצאים אתם, פרות תליות על העצים ? אותו איש שתלה פרות אלו, בא לבקש משהו, בואו נעזור לו.״ הכריזו האריות שבע פעמים שלא יפגעו לרעה באיש שהעניק להם ארוחה זו, נגלה להם ואמר להם מבוקשו. אמרו האריות: ״חלב לביאה נתן לך, נחלוב את אחת הלביאות, שיירת כפירים תהיה לך, אך מאיפה נביא עור של אריה, איש מאתנו לא רוצה למות?״
ניגש אריה זקן ואמר: ״זקנתי – קרוב יומי, לפי כך מבקר זה שנותר אוכל עד שבטני תתפוצץ. פשטו נא את עורי.״ אכל האריה הזקן ואכל עד שהתפוצץ. פשטו את עורו, חלבו לביאה ושמרו חלבה בתוך עור, ואחר שיירת כפירים הלכה אחריו עד פרשת הדרכים. נתן להם את החלב ואמר להם: ״קחו לכם מבוקשכם.״ ונעלם. הגיע לעיר, פשט את השריון, חבש את העור והיה לקירח כקודם. ובעיר צהלה ושמחה, כל התושבים חזו בשיירת הכפירים שהחתנים הביאו, וככל שהרבו לשבח את הששה קיללו את השביעי שהביא, אך אסונות וטמן ידו בצלחת, והאחות הצעירה סבלה מאחיותיה.
וכך עברו ימים, המלך החלים והכריז על מרוץ סוסים. וביום מרוץ הסוסים, באו לחזות כל תושבי העיר במרוץ והתפעלו מסוסי החתנים ומיפי דהרתם.
ובן המלך הקירח, הלך למקום שומם ושרף אחת מהשערות שהשד נתן לו, ולפניו הופיע סוס, שצבעו זהב ועליו שריון זהב וחרב זהב, הסיר את העור מעל שערותיו ולבש את השריון. חיש דהר למקום המרוץ. כל העיניים הופנו אליו, סוסו היה מהיר כחץ, חלף על פניהם של החתנים, חטף את כובעיהם והספיק להשיגם. כולם התפעלו, והמלך נאנח: ״אכן, חתן הראוי לבתי המסכנה.״ וביקש להביא לפניו את המנצח.
בא לפניו הפרש והמלך אמר לו: ״מי אתה, בני.״ ענה לו: ״אני האיש שהביא את תפוח החיים ותמורתו שילמו לי חתניך בזרתיהם, אני האיש שהביא את חלב הלביאה, בקש מהם שיראוך תנכי אוזניהם, ואני הוא חתנך השביעי. ובדברו הוציא מתוך ארנקו שבעה תנוכי אוזנים ושבע זרתות. ואחר לבש את עור הכבש. נדהמו כולם, ולבו של המלך רחב משמחה.
בקש המלך סליחה מבתו הצעירה, וערך לה חתונה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה, ומשמתו שני המלכים, אביו של בן המלך וחמיו, היה למלך על שתי ממלכות.
הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל-אליעזר בשן
הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל
לפי כמה מקורות חיצוניים הגיעו למרוקו פליטים יהודים מאירופה בעקבות רדיפות, החל במאה ה־13 ואילך, מהם יהודים מאנגליה, מאיטליה, מהולנד ומצרפת. אלה היו בוודאי בודדים שהגיעו לערי החוף, ומשם לערים הפנימיות, אבל לא התארגנו בקהלים נפרדים. זכרם נותר, בין השאר, בשם המשפחה ׳הצרפתי׳ של משפחת רבנים, שפעלה במשך דורות בפאס. מכנאס היתה תחנת מסחר ליהודים מספרד שסחרו עם מרוקו עוד לפני הגירוש, ומהם שהשתקעו בה. גם בדורות הבאים באו יהודים בודדים מאירופה למרוקו והתיישבו בה. לפי המסורת של משפחת בן דלאכ בטנגייר, הגיעו אבותיהם מהולנד במאה ה־17.
תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספרד (1492) וגולי פורטוגל (אחרי 1497) לארץ זו. מתוך כ־200 אלף יהודים שגורשו מספרד, נקלטו במרוקו כשליש, ושני שליש במזרח התיכון. המגורשים התיישבו בערים השוכנות לחוף הים התיכון והאוקינוס: טנגייר, תיטואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר, סלא, רבאט, סאפי; ובערים הפנימיות: פאס, צפרו ומכנאס, מעטים הגיעו למראכש ולדרום. הווטאסים (1470־1553), ובראשם מוחמד אלשיך (שלט בשנים 1470־ 1505), איפשרו ליהודים אלה להתיישב במרוקו.
ר׳ אברהם בן שלמה מטרוטייאל, מגורש מספרד שמצא מקלט בפאס ונפטר בה ב־1493, מספר על אוניית פליטים שעמדה חודשיים בים, וקרוב לחמישים נפשות בה מתו מרעב וממחלות, עד שהגיעו לחוף מרוקו. ביספר הקבלה׳ שכתב הוא מכנה את מוחמד אלשיך ׳מלכי צדק… חסיד מחסידי אומות העולם׳, אלא שאינטרס כלכלי הוא שהניע את המלך לקלוט את היהודים. בין המגורשים היו בעלי מלאכה וסוחרים שתרמו לכלכלת המדינה, ומהם שהיו מקורבים לשליט ושירתו אותו. לפי אליהו קפשאלי, שילמו המגורשים למלך בכלי כסף וזהב כדי שיינתנו להם פרדים לשאת את משאותיהם. ב־1492, בעת שבאו מגורשים מספרד, נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן וקסר אלכביר.
המגורשים שבאו למרוקו ביטאו את איבתם לנצרות ולנוצרים שגירשום, בין השאר, בפיוט. שמעיה קוסון, בן דור הגירוש שעבר למרוקו, כתב:
ממלכת אֱדום הרשעה/ מְהֵרָה עֶקְרוֹן תִּעָקֵר
משחקת לה השעה /כל כך אשר הוא חוקר
כל הנמצא בה יִדָקֵר/ כְּבָצְרָה בְּעֵת חֻרבנה
הַתָּלוּיִ יִמָּחֶה שְׁמו/יָבוֹא נָא וְיוֹשִׁיעֵךָ
ליד טנגייר מצוי נחל הנקרא ׳ואד־אליהוד. לפי כמה אירופים, נוצר הכינוי בעקבות העובדה שמגורשי ספרד היהודים נאלצו לגור שם. אין זה המקום הגיאוגרפי היחיד שנקרא על שם יהודים. ליד צפרו וליד מראכש מצויים נחלים הנקראים ׳נהר אליהוד. האחרון, לפי האגדה, הוא על שם יהודי שהתחפש למוסלמי ורצה לדעת אם ייכנס לגן העדן, והפך לאבן על ידי קדוש מוסלמי. כ־8 ק״מ דרומית לעיר סאפי נמצא הר הנקרא ג'בל אליהוד,. קשה לדעת ממתי כונו מקומות אלה בשמות אלה.
תלאות המגורשים
כרוניקאים יהודים בתקופה זו, כמו אבן וירגא, שמואל אושקה, יוסף הכהן, שמעיה קוסון הנ״ל ואחרים, תיארו את תלאות המגורשים, טלטוליהם, מצוקותיהם, הרעב והשוד שנשדדו על ידי שבטים בדרכים. היו מהם שהפכו לעבדים או נרצחו. מסופר על גולים שלא היה בידם כדי לשלם את דמי ההפלגה, והם נמכרו על ידי הספנים לנוכרים במקומות נידחים. לאחרים האיר המזל פנים, והם נפדו על ידי אחיהם ה'תושבים,. פליטים הגיעו לארזילה ולפאס, שהיתה הבירה והמרכז למסחר ולאומנויות, ורצו להתיישב בה.
ב־1492 שרר רעב בפאס, וכפי שכתב שלמה אבן וירגא, בעל ׳שבט יהודה׳, התושבים לא הניחום להיכנס לעיר פן יתייקרו המזונות כתוצאה מעליית הביקוש. לכן הם לנו באוהלים בשדות ואכלו את עשבי השדה. בגלל הבצורת יבש העשב יומתו שם בשדה עם רב ואין קוברי. הוא כותב על אשה שהרגה את בנה והתאבדה, כי ראתה את בנה ויתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו. (׳שבט יהודה׳, מהדי שוחט ובער, עמי קכב)
ערבי אנס נערה לעיני אביה ואחר כן דקרה למוות, וכששאלוהו מדוע הרגה ענה, ׳שמא נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים., יהודי שהגיע לפאס מכר את בנו לעבדות תמורת פת לחם. לאחר תום הרעב הכריז המלך שכל מי שקנה עבד בעד לחם, בעקבות הרעב, עליו לשחררו. כפי שכתב עמנואל אבוהב, יליד פורטוגל, בשט״ו (1555), היו מהמגורשים שהגיעו לפאס ונמכרו בה לעבדות, וטולטלו על ידי אדוניהם עד הודו. היו שעזבו את העיר וחיפשו מקום אחר להניח בו את כף רגלם. כך אירע עם משפחתו של הרדב״ז (ר דוד אבן זמרא, 1480־1574), שעברה למצרים.
סיפור תלאותיו של ר׳ יהודה חייט, שכיהן בתור רב במלגה, אופייני לגורלם של המגורשים. בהקדמתו לפירושו ׳מנחת יהודה׳ לספר ׳מערכת האלהות׳ הוא מספר את הקורות אותו. בדרך נדודיו הגיע לפאס, ומוסלמי בן עירו העליל עליו שביזה את הנביא, והוא הושם במאסר. שם הופעל עליו לחץ להתאסלם, הוא עמד בניסיון ולא המיר את דתו, ולאחר ארבעים ימי מאסר נפדה על ידי יהודים משרשן. כתמורה לדמי הפדיון הוא נתן לקהל קרוב למאתיים ספרים (שהיו ככל הנראה מגילות קצרות). מכאן עבר ר׳ יהודה חייט לפאס, אך בגלל הרעב ששרר שם נאלץ לעוזבה, הפליג לנאפולי, ולאחר טלטולים הגיע למנטובה, תחנתו האחרונה, שבה כתב את ספרו.
חכמים בקרב המגורשים
בין הגולים היו חכמים שהמשיכו את המסורת הלמדנית של יהודי ספרד. לפי מקור אחד, עברה ישיבת טולידו לפאס, לשלוניקי ולצפת – שלושת המרכזים לחיי התורה של המגורשים. בין החכמים שהגיעו מספרד לפאס היה ר׳ יעקב בירב (יליד רל״ה 1475), שהרביץ שם תורה עד שנת ש״י(1510). לדבריו היו בפאס בימיו 5,000 יהודים. בין החכמים הבולטים ממגורשי ספרד היו ר׳ שמעון לביא ור' אברהם ביבאס, שצאצאיו כיהנו בתור חכמים בתיטואן, בסלא ובגיברלטר.
דר' דן מנור האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו-ברית 25 – אביב תשס"ו
דר' דן מנור
האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו
הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת. בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תווית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלאח שבתי״, שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.
כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.
על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן.
א) מחקרו של: אי שטאל
ב) שני מחקריו של: א' בשן
הערת המחבר : א.שטאל, " משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח " ירושלים תשנ"ג
אליעזר בשן , " נשים יהודיות במרוקו " דמותם בראי מכתבים בין השנים 1733-1905 –
הנ"ל – " יהדות מרוקו עברה ותרבותה – תל אביב – 200
שטאל מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה. לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים:
- על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם.
- עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז״ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם".
- האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו.
- הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש.
- החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים.
- הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות.
ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.
לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים: דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות, בעלות השכלה ועניות.
אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית, או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית, אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטלה קורקוס. רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.
אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלוונטיים לענייננו, משום שהעיקרון:"אחרי מות קדושים אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב )
משה בר –אשר
ערות פתיחה מבוא
- אין אני מתיימר ליטול את שרביט ההיסטוריון הבוחן בחינה קורת את המאורעות ואת הדעות ובא מן הפרטים אל הכללים כדי להציג פרשה היסטורית. מתכוון אני להעמיד דברים מן הזווית של האיש המשכיל, שגם הוא אינו פטור מלדווח לעצמו ומלבחון תופעות כמתרשם ממה שעיניו רואות וממה שאוזניו שומעות. דבר זה גדול שבעתיים אם העיסוק בעבר מכוון גם למה שיש בהווה: שכן הכינוס הזה, אף שפניו אל המחקר המדעי הקפדני, מכוון לראות מה יעלה ממנו גם אל השעה הזאת ממש, אל דורנו אנו – דור שבו אתה מדמה לשמוע מקהלה רבת קולות, ואוזניך קולטות המולת קולות צורמים שהגוונים הנעימים המלווים אותם הם מינוריים. הדבר ניכר בכל הסוגיות המעסיקות את הדור, בשאלות המאחדות ומפרידות גם יחד קהלים גדולים בחברה היהודית בת זמננו.
זו מוצאת עצמה מתחבטת, לפעמים חבוטה, בניגודים ובמחלוקות בין עשירים לעניים, בפערים גדלים והולכים בין משכילים יותר למשכילים פחות, בשיח בוטה בין ספרדים לאשכנזים, ובעיקר – בקרע בין דתיים לשאינם דתיים. ואינך יודע היכן מעמידים את עצמם יהודים מסורתיים בעיני עצמם ובעיני אחרים; אתה צופה ורואה דעתנים מנסחי דרכם בבהירות בסוגיות של חילון, בפרשיות של גיור, באורחות החינוך ובשאר שאלות נכבדות, ועמם אתה שומע ורואה אנשים שניזונים מעיתונות מוטה. אתה רואה משכילים בעלי חוש ביקורת, ועמם אנשים רבים המובלים בקסמן של אמונות תפלות או בליהוג של מדורי הרכיל במקומונים.
בתוך השיח הציבורי הזה על כל מעקשיו כבשו לעצמן המחלוקות בין דתיים לחילוניים מקום מרכזי, ברמה העקרונית ובמאבקים הפוליטיים. הזיהוי המעוות של הנהגה רוחנית עם הנהגה פוליטית משבש בעיני רבים, חילוניים ושלומי אמוני ישראל, את ההבחנה בין ראיית עולם דתית לראיית העולם של עסקנים ופוליטיקאים דתיים. בתרבות המרקע השולטת ברשות הרבים השיח נעשה קולני, בוטה, משסה. התקשורת, ששיקולים של מדרוג, רייטינג בלעז, מכוונים בראש ובראשונה את דרכי פעולתה, מלבה את השיח הזה. לעתים קרובות נדמה לך שהיא תרה אחרי המשתלחים והצעקנים שבמרבי הליהוג המפלג, וכמעט אמרתי שכאלה, נעשו לממלאי מקומם של ליצני החצר בדורות קודמים.
בתוך ההקשר הזה יש לראות את קיומו של הכינוס הזה. הוא מכוון, כאמור, להיות בראש ובראשונה כינוס מדעי, אבל מן הקולות שיהדהדו ממנו אפשר שיהיה, וצריך שיהיה, גם משוב אל החברה היהודית בת זמננו בארץ ובנכר.
ב. שבח גדול הוא לאוניברסיטת בר־אילן ולעומדים בראשה שכוננה בתוכה מרכז לזהות יהודית. מרכז הבא להעמיד על סדר יומו עיון קפדני, יסודי ורציני בשאלות הקיום של העם היהודי, ולכונן בו שיח מתמיד ועיון כבד ראש, שיעלו ממנו קווי פעולה שינחו את מי שצריכים לשקוד על הקיום היהודי בדורות הבאים.
דומה אני שכל עיון בשאלות השעה צריך לינוק ולשאוב מן העיון בדורות קודמים; דין הוא שעיון כזה יהיה מדעי ומוקפד בלי כל סטייה אפלקטיבית, אבל ממנו וממסקנותיו של עיון כזה יכול לגזור הגוזר את מסקנותיו לשעה ולדור. הוועדה המארגנת של הכינוס ראתה גם היא ללכת בדרך הזאת. היא גיבשה תכנית שביסודה עומד העיון המדעי הבסיסי, שבתוכו היא פתחה את התכנית גם לעיון בשאלות הנוגעות לענייני השעה, אבל גם כאן הכול מושתת על עיון מדעי, המייסד את עצמו על ראיות ועדויות ומסמכים וניתוחים מדוקדקים והכללות, ומהם עולות המסקנות שכל חוקר מעלה כדרכו. וביתר פירוט: הכינוס קבע לעצמו להתמקד ב״יצירה ובהנהגה ביהדות צפוךאפריקה וספרד – סובלנות, פתיחות וסגירות״.
חלקו הראשון של הנושא נשען כולו על עיון בעבר ובחינתו. הוא מתכוון לבחון פרקים ביצירה לענפיה, ולעיין בדרכי ההנהגה, כפי שהם עולים מתיעוד חדש שנחשף ונחקר, כדי להוסיף על מחקרים קודמים של מורינו ורבותינו בדור הזה ובדורות שלפניו. ראינו למקד את הכינוס ביהדות צפון־אפריקה בגיבושה החדש, כלומר למן שנת קנ״א(1391), בפרוע הפרעות בארגון ובקטלוניה וספיחיהן שהביאו לצפון־אפריקה את כמה מראשי המדברים בהנהגתה הרוחנית של יהדות אלג׳יריה – גדולי הפוסקים והמפרשים: הריב״ש והרשב״ץ מכאן, ואיש הפלאות רבי אפרים אנקאווה מכאן. אין ספק שתקופה זו בת שש־מאות השנים היא פרק חדש בתולדות יהדות ספרד ופרק מכריע בתולדות יהודי צפון־אפריקה.
חלקו השני של הנושא: ״סובלנות, פתיחות וסגירות״, מיוסד על ניסוחים סוציולוגיים שנתגבשו ונתקבעו במחקר החדש ובשיח הציבורי המודרני, וניכר בהם שהם מכוונים להשתמעויות לבני דורנו. ברקע ניסוחים אלו עומדים מן־בָּרוּר התבטאויות והתנסחויות והתנהגויות וגילויים ומעשים ואירועים של חוסר סובלנות ושל היעדר פתיחות ושידור של סגירות כלפי הסביבה המאפיינים את בני דורנו! כמו מתעלמים מרבים מן השינויים שהעולם – והעולם היהודי בכלל זה – עבר במאות השנים האחרונות. עדיין מהדהדים באוזנינו היגדים כאלה ואחרים שהשמיעו רועים רוחניים בשאלות השעה לסוגיהן, ומהם היגדים שנדמו בעיני שומעיהם כאילו התורה שניתנה בסיני ירדה לבושה במעטה זעם וזעף וקנטור וקטרוג, כאילו לא יצאה מפי מי שאמר במוצהר על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה: ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״(ויקרא יח, ה).
לשמע דברים הנאמרים בראש חוצות על השכלה כללית, על לימוד לשונות זרות ועל הכרת הטוב שבתרבות העמים, אתה שואל האם הקולות הללו ממשיכים את מסורות קודמיהם או שמא חדשים מקרוב באו. כשאתה שומע דיבורים על מחללי שבת ועל אוכלי טרפות ונבלות לתיאבון, אתה תוהה אם כל מה שכתבה תורה הוא תוכחת פרשת ״כי תבוא״; והאם תוכחה זו מכוונת לימים אלו ולהקשר הזה ממש? ואין אני מתכוון חלילה לשיח קלטות, שאתה עשוי לשמוע בשווקים ובכיכרות או בנסיעה במונית ישראלית מצויה. אותן קלטות המשדרות מה שמכונה בפי מגישיהן: ״דברי תורה״ ו״דברי התעוררות״, שאינם לעתים אלא דברי קטרוג ודברי תפלות. לא לאלו אני מכוון, אלא לדברים שהיו לקוריקולום מרכזי במסלול חינוך וברשתות חינוך, והדברים ידועים ועתיקים.
ג. בדבַרי כאן אני מבקש לקרוע צוהר קטן לעולמם הרוחני של כמה מגדולי הרבנים בגולת המערב, כדי להראות במשהו כיצד השקיפו הם על העולם ועל שאלות השעה, כיצד בחנו מצבים משתנים ומה היה השימוש שעשו בחיבורי קודמיהם ובמקורות ההלכה וביתר ספרות ישראל לדורותיה. אבל לא אצמצם את עצמי רק להיבט ההלכתי ולשאלות של פסיקה, אלא ארחיב גם לדרכים בפרשנות המקרא ובפרשנותה של ספרות חז״ל ולבחינות אחרות של השקפת העולם הדתית, כגון היחס לאמונות תפלות ולגילויים שונים של החברה המסורתית.
אפשר שמקצת מן הדברים, ואולי יותר ממקצת מן הדברים, שאני בא להשמיע כאן לפניכם, ידועים הם לרבים מכם; ואם כן הריני עומד לפניכם כמי שמשמיע תרועת שופר בראש־השנה, ולרבים מן השומעים הקול מוכר ממוסף של ראש־השנה שעברה ושל שנים קודמות, ובכל זאת תמיד נשמע בו משהו ויותר ממשהו חדש: למשהו הזה אני מתכוון.
ד. אני נוטל לדוגמה את קהילת מכנאס שבמרוקו. זו העמידה במאות השנים האחרונות חכמים, שהיו יוצרים גדולים בענפים רבים של היצירה היהודית לדורותיה: בפרשנות המקרא, בהלכה ובפרשנות התלמוד, בשירה ובפיוט, בדרשות לציבור הרחב ובעיקר בהנהגת הקהל מתוך חיבור מתמיד אל החיים, בראייה מפוכחת של צורכי השעה ובצפייה בלתי פוסקת בחיים המשתנים, בהבנתם של מצבים הדורשים תעוזה הנשענת על מסורת העבר בצורה איתנה ובלי שבירת כלים, אבל מתוך פתיחות מתמדת וראיית מצוקות היחיד והכלל, והבחנה בין מה שהוא עיקר ומה שטפלה הוא לו.
אתמקד בעיקר בשני חכמים: ברבי רפאל בירדוגו, אב בית הדין ורבה של מכנאס במפנה המאות הי״ח והי״ט, וברבי יוסף משאש, שהנהיג קהלים באלג׳יריה, במרוקו ובארץ במשך חמישים שנה, מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עד לפטירתו בשבט תשל״ד. ואומר משהו גם על רבי ידידיה טולידאנו, שפעל בין שתי מלחמות העולם. אמת, אין שיעור קומתם של שלושת החכמים דומה, אבל זה וזה וגם זה קשובים היו לקולות שלא תמיד הגיעו לאוזניהם של אחרים; שלושתם ידעו להגיב עליהם בתעוזה, באומץ ובחדשנות בתוך המסגרת והדפוסים שאפיינו את גדולי התורה שהיו מחוברים גם למקורות וגם לחיים במידה שווה. כמה יפה היה אילו יכולנו לפרט ולהציע יריעה רחבה ממה שעשה כל אחד משלושתם, אבל בשל צמצום הזמן נסתפק בהדגמה קצרה.