מורשת יהדות מרוקו

מושל דמנאת מתעלם מפקודת הסולטאן

ב-9 בינואר 1885 פורסמו ב־JC הפרטים הבאים: לתושבי ארה״ב יש סיבה טובה להיות שבעי רצון ממאמצי הקונסול שלהם למען היהודים המושפלים. הוא הציע לסולטאן לפטר את המושל, אבל תגובת_ הסולטאן שלילית. כהן דת מוסלמי שבא מדמנאת סיפר על אכזריותו של המושל חג' גילאלי. ואם היהודים  יחזרו לשם אפילו עם פקודה מהסולטאן, הוא יתעלם ממנה. הוא אמר שמתעלם מהסולטאן ומהנוצרים. וכשהיהודים יחזרו לדמנאת יראה להם את נהת זרועו. הוא ינקום בכל המשלחת ובכל מי שהתלונן עליו

יהודי דמנאת נאשמים במרד

בשבועון היהודי בלונדון ב-9 בינואר 1885 נאמר בעמי 8: הגיע מברק מטנגייר דרך גיברלטר ללונדון עם הפרטים האלה בפרשה: הוזיר כתב לקונסול ארה״ב בו האשים את יהודי דמנאת במרד וחוסר נאמנותובעקבות זאת מתכונן הסולטאן להעניש את נציגיהם, ואת הסובלים מההתנכלות.

הפליטים מדמנאת שחטו כבש לפני השגרירות של צרפת כאות של כניעה ורצון טוב בבקשם את עזרתו של השגרירOrdega השגריר קיבלם לראיון. העורך דין ל״א כהן שהצטרף אליהם מסר פרטים על מצבם לשגריר, שהבטיח סיוע מיידי, והביע תקוה שכי״ח תטפל בחשיפת השקרים של הוזיר. מושל דמנאת הוזמן לפאס, והיעדרותו תאפשר חקירה על המצב בדמנאת.

חמישה בתי כנסת ריקים בגלל פחדם של היהודים

בכב טבת תרמ״ה – 9 בינואר 1885 פרסם 'המליץ' את הדברים הבאים: הוזכר הט'היר שנתן הסולטאן למשה מונטיפיורי ב-1864. באשר לפגיעות ביהודי דמנאת: המשה בתי כנסת ריקים בגלל פחדם של יחודי המקום. ראשי הקהל הגישו למושל את הט'היר, אך בבואם ציוה לתופשם ולאוסרם לשלושה חודשים, שולמו עשרים אלף פראנק לשחרורם. על הסופרים כפו לכתוב כי המושל רב חסד, ומי שסירב לכתוב זאת הושלך לכלא. הם מסרו לראשי הקהילה בטנגייר כי נאנסו לכתוב זאת. ראשי הקהילה בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אירופה ניסו לחלץ את האומללים.

יוזמת הדיפלומטים להביא לפיטורי המושל

לפי מידע מטנג'יר מה-14 בינואר 1885, אין זה נכון שיהודי דמנאת ביקשו לקבל חסותה של צרפת וכי אמרו לשגריר של צרפת שהם חוששים משחיטתם על ידי הילידים. הם ביקשו ממנו להפעיל השפעתו על הסולטאן למענם. שגרירי בריטניה, איטליה וארה״ב נקטו בצעדים כדי להביא לפיטורי המושל.

14 בינואר 1885 – יהודי דמנאת פנו לשגריר צרפת בטנגייר

השגריר של בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי כתב ב-14 בינואר 1885 לשר החוץ הרוזן מגרנויל בין השאר, כי משלחת היהודים מדמנאת פנתה לאחרונה למר ORDEGA כדי לנצל את יחסיו הטובים עם הסולטאן למענם. והכותב מבין כי הנ״ל פנה לממשלה בפרים לקבלת הוראות לפני שהוא פונה לממשלת מרוקו בנידון

הפנייה של יהודים מדמנאת לשגריר צרפת בטנגייר נזכרת גם במכתב של משרד החוץ הבריטי לבארון  וורמס ב-31 בינואר 1885(7 (F0413/9, No

וזיר כתב לדרומונד האי ב-25 בינואר 1885- חקירת האלימות של יהודי דמנאת

הכותב מאשר את קבלת מכתבו בקשר ליהודי דמנאת בו כתב השגריר, שאינו מקבל את ההאשמה של מושל דמנאת או של שליחי הסולטאן שבאו לדמנאת כדי לחקור את הנושא, שיהודים רגמו מוסלמים באבנים  , בעת שההצהרה של הסולטאן נקראה ליהודים. חקרנו כל מה שאמרת על הנושא. העברנו את מכתבך לסולטאן שנותן אמון בכל מה שאתה כותב, אבל הסולטאן מופתע מכך שהקאדי של דמנאת הידוע כאדם ישר, כמו גם הממונה על ההכנסות ושני אנשים נוספים שנשלחו על ידי הסולטאן לחשוף את האמת הם אמינים בדוברי אמת.

חקירת האלימות בה נאשמו יהודי דמנאת

הסולטאן שלח לקרא לשריף שנפגע על ידי אבן, ואצבעו נקטעה ולמוסלם שנפגע בעינו השמאלית, ואדם אחר שנפגע, כדי שהסולטאן ישמע עדות ממקור ראשון. הסולטאן הורה לבובקיר שהוא אדם אמין,להגיע לדמנאת ולחקור מי האשמים ומי נאשם על לא עוול בכפו, והאם המושל אשם. על סמך זה יחליט הסולטאן באילו צעדים לנקוט. הסולטאן ציוה גם על חיים קורקוס להגיע לדמנאת לחקור את הנושא ולדווח על מסקנותיו קורקוס כבר נשלח על ידי הסולטאן הקודם לחקור נושאי מחלוקת בין המושל ובין היהודים, בעלי חשיבות גדולה מהנושא הנדון. לא רק יהודי דמנאת, גם יהודים בכלל בממלכה, פעלו באופן בלתי מוצדק כלפי מוסלמים. למרות זאת, הממשלה נתנה להם הגנה מפני אלימות, ואין הממשל מפרסם אם הם אשמים או לא. לעתים הם האלימים ולעתים הם הסובלים. אם הם נפגעים יטופלו בצדק בהתאם לחוק.

הצעה ששליחי דמנאת בטנגייר יבואו לסולטאן

הכותב מבקש שימליץ ליהודי דמנאת הנמצאים בטנגייר לבוא לחצר המלכות ולקבל את הוראות הסולטאן לטובתם. כי הם ייהנו מיחס חיובי מידיו של הסולטאן ויחזרו לדמנאת שבעי רצון. ב- Times of Morocco פורסם ב-26 בינואר 1885 טור שלם על יהודי דמנאת לפי הוזיר הראשי, יש לרחם על המושל של דמנאת חג' ג'לאלי. והסולטאן לא יראה עצמו אחראי אם האכזרים ישחטו את היהודים. זו דיפלומטיה נבונה אבל מסוכנת חג' אלג'לאי ניסה זאת בעבר כשהרשה ואף הסית לשדוד את חנויות היהודים. כשהתלוננו בפניו גם לבניו, מהם בגיל נמוך הולקו כמעט עד מוות ונאסרו עד שחבריהם פדו אותם, לאחר תשלום רב. כשהרבנים הציגו בפניו את ההצהרה של הסולטאן, כי היהודים ייהנו מממשל צודק, המשלחת נאסרה ונדרשה לשלם 4100 דולרים.

מעורבות קונסול ארה״ב למען יהודי דמנאת

לפני שהוזיר לעניני חוץ חג' מוחמד ברגאש הלך לפאס לראות את הסולטאן, והקולונל מתיוס קונסול ארה״ב ביקש לקבל משלחת של יהודי דמנאת. הוא קבע אתם את המועד לבוקר לפני מספר שבועות. בשעה שנקבעה הגיעה המשלחת לביתו של הוזיר המאורי אבל נאמר להם לחכות ברחוב עד שיקבלם. הם חיכו במשך שעות כשהם צמאים ורעבים, ירד גשם, אבל לא הלכו עד הערב וחיכו בגינה. למחרת בבוקר יצאו בתקוה כי רווח והצלה יעמוד לטפם ולנשותיהם, וחזרו לבתיהם רעבים וסחוטים. לאחר מספר ימים הם חיכו לקולונל מתיוס שהלך לוזיר והביע צער ששכח מהיהודים המסכנים. וקבע יום אחר כדי לפגוש אותם. המשלחת הגיעה בזמן שנקבע כשבידם ההצהרה של הסולטאן שניתנה למונטיפיורי. הוא קרא והביע תמיהתו שדבר כזה יכול לקרות. הם עזבוהו בהבטחה שיטפל בענינם והם יפוצו, וידאג לכך שבעתיד היחס אליהם יהיה הוגן.

מכתב הוזיר לקונסול ארה״ב

ב־17 בדצמבר 1884 כתב הוזיר מוחמד ברגאש לקולונל מתיום את הדברים דלקמן:

לאחר שדיברת אתי בידידות בקשר ליהודי דמנאת, וביקשת להרשות להם לפגוש אותך כדי לשמוע על מצוקותיהם, הם קראו לי וסיפרו לי על מצבם. ביקשתי מהם לרשום את תלונותיהם, דבר שעשו ועתה הדברים נשלחים לסולטאן, ואדאג כי כל מה שצודק יוענק להם. אתה בודאי מודע לכך ששאיפתנו כי ייעשה צדק לכל אחד וביחוד ליהודים שהוד מלכותו המליץ שיעמדו תחת השגחתי.

לאחר יומיים קיבל מתיוס מכתב מהוזיר הראשי בלשון זו:

לחברנו האהוב והחכם המבקש את טובת שני העמים פליכס מתיוס נציג ארה״ב.

לאחר חקירה שלח הסולטאן את סיד טאבר אלג'רארי כדי לחקור את המצב בדמנאת, במטרה להפסיק את היחס השלילי כלפי היהודים. הוא כתב כי קרא למנהיגיהם את ההצהרה שנשלחה על ידי הסולטאן. וכולם הגיבו כי אין הצדקה לתלונה נגד המושל.

האופי הערבי של הארץ טבוע בעצם חוקיו של הג׳האד: הואיל והכיבוש עשאָה פַיְאְ (ז.א. ״לקוחה מעם כופר״), חייבת היא להישאר בתוך דאר אל־אסלאם. מדינת־ישראל הוקמה על אדמת פַיְאְ זו, וממילא הריהי בלתי־חוקית.

לענין זה כדאי לצטט מהכרזתו של אחמד בן־בלה:

אני ערבי, ופלשתינה נוגעת לא רק לפלשתינאים אלא לכל הערבים. אפילו ישלימו הערבים בסופו של דבר מאונס עם פתרון כלשהו, לעולם לא ישלימו עם קיומה של מדינת־ישראל.

אמירתו זו של אלג׳ירי, שהתגורר בפאריז, באשר לזכותו כערבי בישראל מבוססת על הממד האימפריאליסטי של הג׳האד והשליטה הערבית על כל הארצות שנכבשו במלחמה מעמים לא־מוסלמים והוכללו בזמן מן הזמנים בדאר אל־אסלאם.

הואיל וספרד, יוון, מדינות הבלקאנים וארמניה אף הן היו פעם שטחי פַיְאְ, הרי על־פי אותו הגיון אף הן יש לראות בהן ישויות בלתי־חוקיות. אם נניח לישראל, מגלה הצהרה זו את הדבקות באידיאולוגיה המחייבת מלחמת־תמיד נגד דאר אל־חרב כולו, שגזרה עליו להיעשות אדמת פַיְאְ

עמדת אש״ף בענין האופי ה״ערבי״ המובהק של לבנון עולה בקנה אחד עם תפיסה זו.

 ב־30 בנובמבר 1975 הכריז ערפאת בדמשק:

מלחמת־האזרחים בלבנון לא תמה ושפיכות־הדמים תימשך. בלבנון אנו נלחמים להצלת אפייה הערבי של הארץ. בשם המהפכה הפלשתינאית והתנועה הלבנונית הלאומית והמתקדמת אני מכריז שכל שעל של אדמה ערבית יישאר ערבי ושלבנון תישאר ערבית.

אבו־איאד (סגנו של ערפאת) דיבר מפורשות עוד יותר ב־1976:

בארץ הזאת אנו מקבלים רק את צבא־לבנון הערבי… הדרך לפלשתינה עוברת את לבנון… היא עוברת את עינטורא ועיון־סמעאן [מעוזים נוצריים] והיא חייבת להגיע לג׳וניה [מרכזם של הנוצרים].

אסטרטגיה כלל־עולמית זו של ג׳האד היא שהעניקה לסיכסוך הישראלי־הערבי המקומי את הממד הכלל־עולמי שלו, שהרי אין ישראל אלא נקודת־מוקד לדאר אל־חרב. הסתעפויותיו של הסיכסוך סייעו לחורבנה של לבנון. הטרור, שלכתחילה כוון נגד ישראל, הגיע אל המערב, ובתמיכתן של ברה״ם וקבוצות ניאו־נאציות מקומיות הפך שם להיות רשת בינלאומית כבירה החותרת תחת אשיות הדמוקרטיה. פעולות־טרור חסרות־הבחנה נגד אזרחים ישראלים פשטו לאירופה ומעבר לה, והפילו קרבנות יותר ויותר בקרב אזרחים ״חַרְבִּים״, בעוד מנהיגיה של חזית הג׳האד ממציאים נשק וחסות לפידאיון ושיכירי־חרב.

הג׳האד נגד ישראל הצמיח מסע־אדירים של אמצעי־תגמול כלכליים, איומים וסחטנות נגד המערב, שהושפל ונאלץ להסתבך בעל כרחו בסיכסוך לא־לו. כך התפתחו בארצות המערב טרור קנאי, סחטנות מתמדת וחיסול חשבונות פניס־כנופיתיים — שכולם מיובאים ממשטרים רודניים ואינם מתיישבים עם המוסדות הדמוקרטיים — והעמידו בסכנה את חופש־הביטוי. עתה כמקודם, מקומה הבולט של ישראל באסטרטגיה העולמית של הג׳האד יש בו כדי לשמש אות־אזהרה. כפי שהוטעם בפרק הראשון, נתפס גורל היהודים בחצי־האי ערב כאב־טיפוס למחוקקים וחכמי־דין מאוחרים יותר ביחסיהם עם שאר לאומים. אם לא תיגנז האידיאולוגיה של הג׳האד, עלול הקו שנוקטים הערבים כיום כלפי ישראל להיעשות נורמה לגבי אומות אחרות. כנגד זה עלה בידי ממשלות או עמים מוסלמיים שהסתלקו מן הגיהאד לכונן יחסים עם ישראל ושאר לאומים. הצטרפותו של סאדאת למדיניות כוללת זו של פתיחות, של שינוי תוך כדי דינאמיקה של שלום, היא שהיתה המניע לרציחתו על־ידי קבוצת מוסלמים אדוקים שאכן התקראה בשם ג׳האד.

תעודות

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

אף על־פי שבכרוניקות הערביות והלאטיניות אין מספר גדול של ידיעות לתולדות היהודים בספרד מוטל על החוקר הבא לתאר פרשה זו לעין בהן עיון מדוקדק יותר משיעשה זאת ההיסטוריון הכותב על קורות היהודים בארצות אחרות. הכרוניקות הערביות אינן מספקות בלבד את ה׳,רקע״ לתולדות היהודים בספרד, כפי שההיסטוריון מוצא אותו בכרוניקות של ארצות אחרות, שעה שהוא כותב על תולדות היהודים שהתגוררו בהן.

מתחילתה קשורה ההיסטוריה של היהודים בספרד המוסלמית בהיסטוריה הכללית של המדינה קשר הדוק, שאין להשוותו עם היחסים שהתהוו בין היהודים ובין שכניהם בימי הביניים בארצות אחרות. יהודי ספרד מעורבים במדיניות, בתור יחידים ובתור ציבור, הקשור לעתים ביחידים. בארצות אחרות חיו להם היהודים בימי הביניים חיים משלהם, הם היו סגורים ברחוב שלהם, ואילו בספרד אין להפריד בין שני התחומים, ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית, במידה שהדבר אפשרי לגבי תולדות שאר קיבוצי ישראל בארצות הגולה. במדינות אחרות, הן מוסלמיות הן נוצריות, הצטמצמו הקשרים בין הציבור היהודי ובין שכניהם בעיקר בחיי הכלכלה ובענינים הנוגעים למצבן החוקי של קהילות ישראל, בעוד שבספרד הנם גורם מדיני. אי לזאת מן הדין שההיסטוריון המספר על יהודי ספרד המוסלמית יקדיש מקום רחב יותר לתיאור של המסגרת המדינית והחברתית שבה פעלו היהודים.

על התקופה הקדומה בקורות היהודים בספרד המוסלמית אין בידינו פרטים מרובים שיאפשרו לנו לציר תמונה שיהיו בה תגים על תגים עד שיצטרפו לפסיפס מבריק בשלל גונים. אולם אפשר ואפשר לשרטט את הקוים הכלליים של ההתפתחות ההיסטורית ולחשוף את העובדות היסודיות, כגון בבעית היחסים בין היהודים ובין השלטונות המוסלמיים וההתעצמות המספרית שלהם שהיא התופעה החשובה ביותר בתולדותיהם עד אמצע המאה התשיעית. במחצית השנייה של המאה ההיא מתפוררת האחדות המדינית של ספרד המוסלמית ומתערער המשטר החברתי שלה וברי ששינויים אלה נתנו את אותותיהם במצב היהודים. אך אליבא דאמת עוד בתקופה שהחלה מיד לאחר הכיבוש לא היתה ליהודים תמיד נחת מיחס הערביים אליהם. יש איפוא לתקן במקצת את התמונה של תולדות היהודים בספרד שנתקבלה בספרי ההיסטוריה שלנו. לא כל התקופות של השלטון הערבי בחצי האי האיברי ואף לא במאות הראשונות היו בשביל היהודים ״תור הזהב״. גם על השמים הכחולים של אנדלוסיה עלו לעתים עננים שחורים, אף שם התחלפו זמנים טובים ורעים ושנים של שובע ושל רעב.

אפס, גם במחצית השנייה של המאה התשיעית נמשך תהליך הגיבוש התרבותי של הקיבוץ היהודי בספרד שנתאפשר על־ידי המגע הממושך עם הישיבות הגדולות בארץ בבל, שהחל בזמן קדום מאד ולא נפסק אלא בשנים הטרופות ביותר  לאור הקשרים ההדוקים שבין יהודי ספרד ובין הגאונים בבבל ובשים לב לחשיבות הרבה שנודעת ליחסים אלה בשביל ההתפתחות היהדות בספרד מן הראוי לקבוע את הזמנים של הגאונים שאתם באו יהודי ספרד בדברים. אולם הכרונולוגיה של הגאונים מסובכת מאד, ובפרט קשה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע את הזמנים של גאוני מורא משום שהאיגרת של ר׳ שרירא גאון שהיא המקור העיקרי אינה נוקבת את תאריכי כהונתם אלא בלבד את משך הזמן שבו עמד כל גאון בראש הישיבה. גם בלאו הכי מוטעים ומסורסים רבים מן הנתונים בנוגע לגאונים אלה שאותם אנו מוצאים באש׳ג  לפני ר׳ שרירא גאון היתה רשימה של גאוני סורא אשר מחברה הגה חיבה יתירה למספרים של   3 8 ובייחוד 10 ו־   1/2 10 שנים• למחצית הגאונים שכיהנו לפי סיפורו בתקופה זו הוא קובע אחד מן המספרים האלה. ארבעה מהם היו לדבריו 3 1/2 שנים ראש ישיבה, ארבעה — 8 שנים, שלשה — 10 שנים ועוד שלשה — !10• המספרים האלה הם עוד יותר חשודים משום שלעתים תכופות נותן בעל הרשימה אותו מספר שנים לשני גאונים שבאו זה אחר זה (או לפחות נזכרים ברשימתו זה אחר זה). ר׳ הילאי בר חנינא היה גאון משך שלוש וחצי שנים ואחריו ר׳ קימוי בן אשי גם כן שלוש וחצי.

 יורשו היה משה בן יעקב ששימש עשר וחצי שנה בגאונות ואחריו היה ר׳ כהן צדק בן אבומאי אף הוא  עשר וחצי שנים גאון סורא. אחר כך באו שני גאונים שלהם הוא קובע גם כן אותו מספר שנים: ר׳ שר שלום בן בועז היה 10 שנים גאון ויורשו ר׳ נטרונאי בר הילאי — 10 שנים. במספרים אלה קשה להגות אמון. גם במקורות אחרים אין למצוא אלא תאריכים מועטים בנוגע לסדר הזמנים של הגאונים ולכן מן הנמנע להגיע למסקנות בטוחות. מכל מקום תאריכים אחדים בתשובות הגאונים שנתפרסמו על־ ידי גינצברג, אסף ואחרים מוכיחים שיש לתקן ולשנות את לוחות־הזמנים של גאוני בבל שאותם חיברו גרץ , וא. אפשטיין.

 לכן כדאי, בדרך כלל, לקבוע את הזמן שבו כיהנו הגאונים האלה במשרתם בקירוב, מבלי לצין את השנים בדיוק. בעוד שמקורותינו אינם מספיקים תמיד עד כדי קביעה מדויקת של הפרטים הכרונולוגיים, הרי מאפשרות לנו תשובות הגאונים ואיגרותיהם להכיר בבהירות רבה את תהליך ההתפתחות התרבותית של יהודי ספרד והמגמות בפרשת יחסיהם עם ישיבות בבל עד למחצית השנייה של המאה העשירית. בתולדות היהודים בספרד במאה העשירית תופסת אישיותו של החצרן חסדאי אבן שפרוט מקום מרכזי. משך שני דורות נבצר מן החוקרים שלנו להוסיף משהו על התיאור המזהיר של פעולותיו שנתן אוהב־גר לוצאטו והנה בגניזה של קהיר היה כנראה גם קובץ של האיגרות שכתב חסדאי ושקיבל ושרידים ממנו שנתגלו ונתפרסמו מפיצים אור בהיר על התפקיד של מנהיג הדור שמילא חצרן זה לא רק לגבי יהודי ספרד אלא גם לגבי שאר קיבוצי ישראל.

הידיעות על המצב הכלכלי של יהודי ספרד בתקופת האומיים הנן דלות ולכן יש צורך להזקק להשערות. בשים לב לנוהג להוריש מקצוע לבנים שהיה מקובל בימי הביניים וגם בהסתמך על העובדה שהיתה ליהודים בארצות המוסלמיות זיקה מיוחדת למשלוחי יד מסוימים, דומה שהרשות בידינו להסיק מסקנות מידיעות ומנתונים שמתקופות מאוחרות  ולהשלים בצורה זו את התמונה.

בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי – הכלכלה

מעטים ביותר הרמזים לעיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי אפריקה. במצרים מושתתת היתה כלכלתם של היהודים באותה תקופה לאו דווקא על המסחר ועל עסקות כספיות: הם גם הוציאו את לחמם מן הארץ, מעבודת־האדמה ומגידול בה­מות. בימי הפרסים היה חלקם ניכר בחיל־המצב המצרי, וידוע, כי המלכים מבית תלמי המשיכו במדיניות זו של גיוס לא־מצרים לשירותים צבאיים שונים, בעיקר כמתיישבים בגבולות. מתוך הפאפירוסים, הן הכלליים והן הדנים ביהודים במיוחד, נשקפים אלינו מתיישבים אלה כעמלים בעבודות האדמה, בגידול בהמות, קונים ומוכרים, ועוסקים ביישובו של עולם.

ואם במצרים המפותחת כך, בקירינאיקה על אחת כמה וכמה שמותר לשער כי היהודים, ובעיקר המתיישבים הצבאיים, עסקו בה בחקלאות ובגידול בהמות. לאחרונה הועלתה ההשערה, כי כבר בימי הורדוס נשלחו יהודים מארץ־ישראל להתיישבות צבאית בקרבת העיר קיריני ודעה מוסכמת היא, כי השבויים היהו­דיים של מלחמת אספאסיאנוס וטיטוס, שנותרו בחיים, נמכרו לעבדים באחוזותיהם של אצילי רומי, שהשתרעו על פני שטחים גדולים באפריקה. לאחר שיחרורם השתקעו כאריסים על אדמות המדינה והצטרפו לשכבת האיכרים היהודיים בארץ. ייתכן שאחרים התחילו סוחרים בתבואות, ומהם גם עברו לרומי, כגון אותם אנשי סיקיני, הנזכרים בכתובות רומי. ש. אפלבאום מרחיב את הדיבור על מצבם הכל­כלי והחברתי של איכרים אלה בימי התלמיים והרומיים, ורואה במדיניות הנישול כלפיהם לאחר חורבן הבית אחת הסיבות להתקוממותם בימי טראיאנוס; וא. קאהרשטאדט מצביע על המשבר הכלכלי החמור שתקף את הקיסרות הרומית כולה בימי טראיאנוס

הגיעו אלינו גם עדויות על עובדי־אדמה יהודים באיזור המערבי. באחד מנאומיו יוצא אבגוסטין, הבישוף של היפו רגיוס  – (בון של ימינו), נגד שמירת השבת היהודית, שהיא גשמית לדעתו, ורואה בה רק סימן של עצלות. מוטב היה להם ליהודים לעשות משהו מועיל לאדמותיהם במקום לבלות את זמנם בתיאטראות, ולנשים יאה לעסוק בצמר ולא לצאת במחולות ללא בושה על גזוזטראות.

איסור השימוש בעבדים שהתנצרו פגע פגיעה חמורה בבעלי־קרקעות יהודים, ובסופו של דבר אילץ אותם לנטוש את החקלאות. כנגד זה גרמה דחיקת רגליהם של היהודים מהערים בימי הרדיפות של יוסטיניאן, לכך שרבים מן הפליטים הללו פנו אל פנים הארץ, לאזורים שיד הביזאנטים לא היתד. תקיפה בהם, עוסקים בעבודת־האדמה, לפחות כפרנסת־עזר. עד זמננו נותרו שרידים של הת­עסקות בחקלאות במלאח היהודיים שבפינות הנידחות של המגרב ^.

נפנה עתה לאיגרתו של סיניסיוס, בן דורו של אבגוסטין, שנזכרה למעלה ושבה מתאר הוא לידידו בצורה חיה ורבת־חן את מסעו בים בספינה יהודית ממצרים לקיריני עירו. סיניסיום היווני היה עדיין עובד־אלילים בזמן שיגור המכתב(בשנת 404 בקירוב), ורק לאחר־מכן התנצר ונעשה בישוף בפתולימאים.

סיניסיוס מפליג מפוסידיון בספינתו של אמאראנטוס היהודי. מספר אנשי הצוות היה שלושה־עשר; מהם שבעה יהודים, יחד עם הקברניט. במקום זה אין סיניסיוס יכול להתאפק מלקלל את היהודים קללה נמרצת: ארורים יהיו על שחישבו להט­ביע מספר רב של יוונים! בספינה כחמישים נוסעים! שליש מהם נשים, מהן צעירות ונאות־גיזרה, כפי שהוא מציין במתכוון. אבל אל נא יתקנא בו ידידו, כי הגברים והנשים שוכנו לחוד. אמנם — מוסיף הוא כלאחר־יד — המחיצה שהפ­רידה ביניהם עשויה בד־מיפרשים, שלא היה כשר עוד למטרתו מחמת רקבונו. אבל על דעתו של מי עלו הרהורי־עבירה בספינתו הרעועה של אמאראנטוס! לראשונה עובר הכול בנעימים, רוחם של המלחים טובה עליהם, והם חומדים להם לצון, בקוראם זה לזה בכינויים לפי מומיהם, שהיו כולם בעלי מומים. ואולם, לפתע נתחוללה רוח סערה. ערב שבת היה הדבר, וליד ההגה ישב אמאראנטוס. כששקעה השמש הניח הקברניט הארור, שהיה גם תלמיד־חכם, את ההגה מידו. לראשונה חשבו הנוסעים שעשה זאת מחמת ייאוש, אבל עד מהרה התבררה להם הסיבה. ירדה השבת והוא לא רצה לחללה במלאכה׳ ובמקום לאחוז בהגה התחיל הוגה בספר ומקריא ממנו למלחים, בני בריתו. בקשותיהם של הנוסעים היוונים והפרשים הערביים לקחת את ההגה בידיו נפלו על אזניים אטומות. הפרשים אף איימו על אמאראנטוס שיכרתו את ראשו מעליו. אבל בנם הנאמן של המכבים נשאר איתן, והשיב בשקט וללא־חת: הנה באה השבת! רק בחצות הלילה, כשגברה הסערה ונשקפה סכנת נפשות, שפיקוחן דוחה את השבת, ניאות הקברניט לגשת להגה. לבסוף יצאו מכלל סכנה והגיעו לחוף־מבטחים, יחד עם עוד ספינות, שכ­מעט נטרפו בסערה. אז הוברר, כי לספינה היה רק עוגן אחד במקום שלושה, שעליה להיות מצוידת בהם לפי התקן. את העוגן השני מכר היהודי בשעת דחקו, והשלישי כנראה לא היה לספינה זו מעולם.

זה ספד תולדות אדם

(בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)

עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)

אמר רבי פרנך אסר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).

אסר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳).

ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).

אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות עלי ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.

אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.

תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז"ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״ א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).

ואכן, במו עינינו, חזינו את מימושה של האמרה התלמודית שכל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, מאי אמר ה' אמר הקב״ה אני ערב לך בדבר זה, מאי מעתה ועד עולם, אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה. (בבא מציעא פ״ה ע״א) ואמנם ישנן דעות המפרשות דבעינן רואין זה את זה, כמובא בתוס׳ במס׳ כתובות ס״ב ע״ב ד״ה והחוט המשולש, ואילו הרב הקדוש המחבר ״נפת צופים״ סימן ב׳ אשר נשאל על זה, השיב שאין חילוק בין רואיו זה את זה או לאו; הרי שבשושלת הרבנים בני משפחתנו זכו לראות בנים ובני בנים תלמידי חכמים גדולים, כגון מו״ר זקני הרב המופלג בתורה ובחסידות כקש״ת כמוהר״ר יהושע חיים אהרן זצ״ל, אשר זכה וראה בנו ונכדו חכמים גדולים, מבחרי עצמים, הל״ה הבן הרב הגאון הקדוש המקובל האלקי כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל זצ״ל מחבר הספר ״יד רמ״ה, והנכד הרה״ג הקדוש כקש״ת כמוהר״ר רחמים יוסף זצ״ל מחבר הספר ״חירגא דיומ״א, ונתקיים בהם אף ראו זה את זה.

רבי יוסף בן נאיים

25. חיות קטנות בו מתאר את בעלי החיים ותכונותיהם. את החומר ליקט מתוך הספרות הרבנית לתקופותיה, ולפעמים נעזר גם בספרות הכללית. המחבר כתב מבוא רחב המשמש כהקדמה לספר, על פלאי הבריאה והטבע שהטביע הבורא בעולמו, בתכונותיה של כל בריה ובריה, הן להשגת מחסורה וצורכי קיומה והן במזונם השונה והמגוון המותאם לכל אחת בנפרד. וכן על התפקיד שממלאת כל אחת מהחיות במכלול הבריאה ובשמירת האיזון הכללי בטבע. מטרתו בחיבור זה ללמד את הציבור הרחב דעת ואמונה:

ורשמתי איזה חיות ועופות ובהמות מה שלקטתי מספרים עניינם וטבעם, להודיע נפלאות תמים דעים הבורא יתברך בחכמות גדולות … שכולם [=הבעלי חיים] אליו ישברון לתת אכלם בעיתו וזנם ומפרנסם עדי שובעם..״

נראה שהמחבר רשם את הדברים כפי שהזדמנו לפניו. לכן הספר אינו ערוך לפי סדר א״ב. ואפילו הפרטים על חיה כל שהיא אינם מרוכזים בערך אחד או במקום אחד, אלא הדברים נאמרו לסרוגין כאשר באמצע ערכים הדנים בחיות אחרות. הערך של ״אדמי השדה״ מובא על ידו גם בחיבורו ״מיני מתיקה״. בדף נ ע״ב, שמות החיות והעופות המוזכרים בחומש ויקרא ודברים, בתרגום ערבי מרוקאי.

החיבור לא ממוספר ובו 52 דפים. הדף 16/19.5. בעמוד 18—26 שורות. בשורה 10—14 מילים.

26. עולם בטבע עוסק בנושאים שונים שהתגלו בטבע, שהטביע הבורא בעולמו כפי שהובאו בספרות הרבנית. בהקדמה מזכיר רשימה של עשרים וחמישה חיבורים מהספרים שחיברו חכמי ישראל העוסקים בחכמת הטבע או הקדישו מקום נכבד בספריהם לנושא. המחבר ליקט את החומר מתור הספרות הרבנית שאינה מיוחדת לנושא ואשר הובאו בה ענייני הטבע בדרך אגב. הוא רשם את הנושאים כפי שהזדמנו לפניו בעת לימודו ועיונו בספרים אלה ללא סדר כלשהו. כל נושא פותח במילת ״טבע״. הוא מזכיר גם נושאים שהובאו בעיתונות בימיו, כמו ענין פצצת האטום והדלק הגרעיני:

טבע בימי המלחמה האיומה, מלחמת הגרמנים עם כל אומות העולם, חידשו ארצות הברית — האמריקאים עם אנגליא כדורים הנקראים (בונב טומאטיק), ובה החריבו ערים גדולות במלכות הזאפונים, כידוע כל זה בעיתונים. ומתו אלפים נפשות. ובעיתונים הודיעו שהאנשים הרחוקים אלפים קילומטר מהערים שנפלו בזריקת הכדורים, לא ניזוקו. אבל הריחו איזה דקה מן הדקה מריח הכדורים ההם אבל לא מתו. אבל ע״י הריח שהריחו, נעשה פלא שהנשים שהיו עקרות גם שהיו גדולים בשנים נפקדו וילדו. ואנשים זקינים וזקינות כמעט שחזרו לקטנותם, ונתחלפה חלשות כחם ונתחדש נערותם.

ואמרו הטבעיים [ = חכמי הטבע] דמה לנו להחריב העולם בכדורים הללו, אנו מתחכמים להחיות בהם בני אדם ולהחליף כחם ולהחזירם לנערותם ולהאריך ימיהם. ועוד בכח הכדורים הללו, אם מוליכים בם [=דלק גרעיני] ספינות ימים רבים בלב ים בלי שום הוצאה, גם מסילת הברזל ומכונות הטומוביל תלך בכחם בלי הוצאה. ובזה ירויחו בני האדם ליהנות מזה בלא הוצאות מרובות. ברוך האל שככה לו בעולמו, הנותן חכמה בלב החכמים להודיע לבאי עולם חכמות ניסתרות שלא נודעו לבני האדם.

מסוף דבריו בולטת התפעלותו הגדולה מהחכמה הנפלאה בה ברא הבורא את עולמו כפי שהיא מתגלית במדעי הטבע, אשר דרכה ניתן להגיע לידי הכרה ואמונה בבורא. כפי שהרחיב בענין זה בהקדמתו לספר. מן ההקדמה נראה שחיבור זה נעשה לעת זקנתו, כי בסיומה מבקש מהשי״ת שיזכהו להוציא לאור כל חיבוריו ״ליהנות בהם בני אדם, ואל יהיו נאבדים בתקופות הימים, זאת תוחלתי ותקותי…״. כמו כן הוא מתפלל לרפואתו ״כי אני זקנתי וכחותי אפסו״.

בחיבור ישנה הקדמה אך אין שער ואין קולופון. נראה כי המחבר כתב את חיבורו לסירוגין ועדיין לא סיים את מלאכתו. נשארו דפים אחדים ריקים עם כותרת הספר, להשלמה לעת מצוא. החיבור אינו ממוספר ובו 14 דפים כתובים. הדח 28×20.2. בעמוד 22—35 שורות. בשורה 12—20 מילים. הקובץ הוכן בידי המחבר ומורכב מנייר מגוון, דפי חשבון ודפים ללא שורות.