מורשת יהדות מרוקו

תרגום:

כל מי שיקרא ספר זה יווכח בכוח

הנסים והנפלאות של הצדיקים שהם

 עושים למעננו בכל הזמנים. יהא

 רצון זכות הצדיקים תעמוד לנו ולכל

ישראל אחינו ויבוא משיח צדקינו במהרה

 בימינו אמן כן יהי רצון.

אדונים יקרים אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם כיר"א:

אדונים, אנו מודיעים לכם שהקדושים של בוחלו שם יש בית קברות גדול ועתיק, אולי מתקופת הבית השני ושם טמונים חכמים וקדו־ שים לאין קץ. אבל ידועים לנו מהזמנים הקדר ים רק שני חכמים. ר׳ מוסא בן ישי  ור׳ ינאי מול למכפייא וניסיהם שעשו כמו שסופרו לנו על ידי הראשונים מהזמנים הקדומים. בזמנו של ר׳ מוסא ע״ה, ביום בו רצו להתחיל בבנית ״דמנאט״

הופיע שולטן אחד על מנת לבנות את החומד. והוא בנה את החומה בנין חזק ואמיץ שנפל. שלש פעמים בנה ונפל. יועציו אמרו לו: דבר זה יש לו תקנה דק מצד היהודים. הם ידעו את הסיבה. שלח המלך לקרוא לר׳ מוסא ע״ה מבוחלו והוא, ע״ה, היד, זקן ושבע ימים. אמר לו: עוצה לי עצה בדבר החומה שאני בונה ושהיא מתמוטטת. השיב לו: דע לך אדוני שעיר זו קדומה מאוד ובמקום זה היה בית קברות יהודי ועתה העמד לרשותי פועלים יהודים וכן מקום בו אוכל לטמון עצמות אלו. כך היה. הוא היה רואה ברוח הקודש ומצוה עליהם: חפרו במקום זה והוציאו את העצמות וכך היה. עד שסיימו את מלאכתם ואמר החכם לפועלים: הרכיבו את הקרשים (כדי לשים מילוי נוסף) ולפני שהעמידו את הקרשים שפך שם סל עפר. והם בנו שם. והחומה החזיקה ולא התמוטטה. והשולטן אמד: עבור טובה זו שעשית לי אקרא את העיד בשמך והוא כנה אותה בשם צור מוסא (חומת מוסא). וכך אנו כותבים בכתובות שלנו ובשטרי גיטין את שם העיר צור מוסא. ומה שקדה שבנה חומה והיתד, נופלת, אל תחשבו שזה היה פלא, הלא זה חזר בימינו אנו. זה קרוב לשש שנים שגוי אחד הנשוי לנוצריה ממוצא אנגלי בא ליד בית הקברות של בוחלו ובנה שם בית חזק, שהתמוטט. הוא הביא מומחים אחדים ובנו מחדש ושוב התמוטט וכן בפעם השלישית. עד שאמרו לו המוסלמים הגרים שם: מה שקורה לך אולי קשור בכך שמא לקחת אבנים מבית הקברות היהודי  הוא הלך ושם בצד את האבנים שלקח מבית הקברות והניח אותן במקומן. הוא שחט שוד לכבוד החכמים הטמונים שם. הוא בנה וה

בית עמד. מסרו לנו שהוא מצא כמה דפי שפר. מצא חיבור, שופר, מגילה ומקל של החכם. ומה שהוא מצא, שם בחדר מיוחד והיו מדליקים שם כל היום לכבוד החכם. ואנחנו גם בקשנו ממנו את החיבור שימסור אותו לנו, כי הוא אמר, שיממן את הדפסתו. ור׳ ינאי ע״ה מול למכפייא. ולמה נקרא ״מול למכפייא״י הראשו­נית מספדים מהזמנים הקדומים, שהיה מקום שנקרא ״אלמדין״ בברברית ובערבית ״מדינה״ ושלט בה שולטן והיו שם יהודים ועד היום יש שווקים של היהודים. מקום אחד נקרא ״חדאדא״ (גבול), מקום אחר ״עטארא״, (מוכרי בשמים), מקום אחר ״קיצארייא״ (חנויות), ומקום ״זאמע דליהוד״ (בית כנסת של היהודים) ושם קבורים מוסלמים. יש שם בית קברות עתיק שאין לנו ידיעות עליו. הידיעה שיש לנו שנמסרה לנו עד ידי הראשונים היא, שנתגלה להם ר׳ דוד הלוי  ז״ל בהלום ואמר להם: מי שלא יכול לבוא אלי לאזור הדרע יבוא לבעלי אל־מדין. שמה אנו לומדים כולנו בישיבה שלהם. במות המלך של אל מדין באו פרעות. נבוזו כל היהודים שהיו שם וברחו לאחיהם בבוחלו והם הגיעו לשם אחרי ארוחת הערב. והחכם ר׳ ינאי ישב עוד בבית מדרשו ולמד עם תלמידיו ולא ידע מזאת. הלכה בתו לבית המדרש, אמרה לו: התדע שיהודי אל־מדין באו והגיעו לבוחלו רעבים וצמאים, כל האנשים כבר אכלו ארוחת ערב זולתך. שאל אותה: מה הכנת לי לארוחת הערבי אמרה לו: הכנו לך צלחת של כוסכוס. אמר לה: לכי והביאי את הצלחת. הביאה לו. הוא קרא אז מה שקרא ואמר לה: לכי וקחי את הצלחת, שייכנסו ויאכלו עשרה עשרה. כולם אכלו מצלחת זו ושבעו. אכלו והותירו. זוהי השמועה והאמת שיש לנו אודותם. מאז הזמנים הקדומים. ובשנה זו, ביום חמישי, ליל הושענה רבה, סעדו ארבעה בחורים והם החליטו לערוך מסיבה. קם אחד ואמר: בואו נלך לבעלי בוחלו ונעשה שם סעודה לכבוד החכמים. ידוע לנו שבחורים אלה רציניים הם ולא קלי דעת. אחד שמו אהרון גבאי, אחד שלום סמחון, אחד מסעוד תויזר, ואחד אליהו עמאר. הם ישבו ליד החכם וקראו תהילים. בעודם קוראים תהילים ונכנסה

וח במסעוד תויזר. והרוח דוח קודש היא והוא אמר להם: אומר לכם החכם ר׳ מוסא בן ישי שהוא שמח שבאתם ביום היארצייט שלו׳ אתם ארבעתכם, אשריכם ואשרי חלקיכם ואתם אר­בעתכם חייבים להיות אחראים על הבנייה. בואו ביום רביעי בשעה אחת ומלאו חמישה בקבוקים במים. בקבוק אחד יהיה ליהודה אוחנונא שגר במאראקש והוא ישלח עבורו המשים פרג־ קים. בקבוק אחד יהיה למשה ואענונו שגר במא־ ראקש והוא ישלם עבורו חמשה עשר פר' בקבוק אחר יהיה לר׳ כליפה וואעקנין שגר בקזבלנקה והוא ישלם עבורו עשרים וארבעה פרנקים. את שני הבקבוקים האחרים תקחו לשכונת היחידים. יהוא הראה לנו את המקום. השבנו לו: במקום זה שאמרת, אין בו מים והוא הוסיף כשתבואו, תמצאו כאן מים. וכך היה ״. משהתחלנו לחפור ביסודות של הבנין נראו לנו ליד הקבר של ר׳ ינאי שלוש מצבות. וכשגמרנו לבנות שם חדר, ערכנו סעודה לחכמים ומשסיימנו את הסעודה, אהרון מלול שהיה אתנו אחזה בו רוח הקודש והוא התחיל לדבר: החכם ע״ה אומר לכם שלא תפנו לאדם אחר אלא למנאנא (שם פרטי של אשה) והביאו לה בקבוק מים ממני והיא מיד תעשה, אשריה. ואנחנו עוד הולכים בדרך והנה שוב נכנסה הרוח בבחור והוא נפל. הוא אמר: שלש המצבות שבניתם, אחד שמו ר׳ דוד אוחנונא, שהיארצייט שלו בחמשה עשר של חשון ואנו ערכנו את היארצייט שלו, השני ר׳ משה אבן חמו שהיארצייט שלו בחמשה עשר לאלול והשלישי ד׳ יעקב סגיר שהיארצייט שלו בליל שבועות, ור׳ ינאי מול למכפייא שהיאר־ צייט שלו בעשרים וחמשה לשבט.

ופעם אחרת נתגלתה לו הרוח בחלום ואמ­רה לו: בוא למקום הדלקת הנרות של החכם מחר, יום חמישי, מלא שם חמשה בקבוקי מים וכך היה. הוא מלא אותם מים. אותו דבר קרה גם ליוסף תויזר, הרוח נתגלתה לו והוא פחד מאוד וקרא לשלום סמחון שאמר לו: אל תפחד, מרח מים. וכך עשה. והמים שהביא אותם מסעוד תויזר הם מים מאותם הבקבוקים שהוא מלא אצל החכם. והרוח רוח קודש היא ואותו בחור, דבריו אמיתיים כי בחוד תם הוא ומשמרפה ממנו

הרוח, הוא אינו זוכר מאומה, ומשקרה זאת, באו אלי וספרו לי ואמרתי להם למה לא באו אלי (מקודם י) כי אז הייתי כותב להם כי הדב־ דים אמיתיים.

ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל. יום שנכפל בו כי טוב (יום שלישי) שנת ועשית מנור״ת לפ״ק (1936) בסדר אחדי הודיע אלהיט אותך את כל זאת וא״ש ע״ה (ראה מקור).

בהרבה מקרים מתגלה הקדוש היהודי על־ידי מוסלמי שמודיע על כך לקהילה היהודית. המוסלמי יכול למצוא ציון של קדוש יהודי בשעה שהוא חורש את המקום, או שהקדוש מתגלה למוסלמי בחלום, או באמצעות מעשה פלאי אחר כמו עמוד אש על קבורתו או פתילים דולקים מתחת לאבן. גילוי זה של הקדוש על־ידי מוסלמי או נוכחות המוסלמי בשעת פטירת הקדוש מאפשר לו הרבה פעמים להיות השומר על מקום הקבורה של הקדוש, מעמד המקנה לבעליו זכויות מסוימות העוברות בירושה. ר׳ סעדיה דאדס, לפני מותו, מבטיח לנער מוסלמי הנמצא לידו שיגן עליו וממנה אותו לשומר מקום קבורתו, הוא וצאצאיו אחריו.

בקברי קדושים רבים היה שומר מוסלמי, כמו למשל אצל ר׳ אברהם כהן, ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד־ אלשקר, ר׳ דוד בן־ימין, ר׳ דוד ומשה, ר׳ חביב המזרחי, ר׳ חיים בן־עטר, מולאי איגגי, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ר׳ משה כהן, ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ עמרם בן־דיוואן ור׳ שלמה בךתאמצות.

הערות המחבר :  ראה סיפורים מס׳ 3.34, 3.39, 1.117, 2.157. 1.169, 3.369, 1.472 ו־5.562 וכן סיפור מס׳ 4.369 על מוסלמיה השומרת בביתה על חדר של קדוש יהודי (ללא שם) שהתגלה לה בחלום.

            היתה קיימת תרומה קבועה שהמבקרים שילמו לשומר, וכנראה היו מקרים של סחטנות. לכן כאשר מינה ר׳ סעדיה דאדס את המוסלמי לשומר קברו ציווה עליו שיקבל מכל יהודי רק דירהם אחד ולא יותר.

 השומר היה מקבל סעודה וכן כסף מהמבקרים. בדרך כלל זכות זו היתה עוברת מדור לדור ובני השומר היו ממשיכים בתפקיד אביהם. מסורות רבות קשורות לשומרים המוסלמים שהיו עדים למעשי הניסים של הקדושים היהודים. שומרו המוסלמי של ר׳ חיים בן־עטר היה שומע בלילה את הקדושים קוראים תהילים וכתוצאה מכך החל לשמור על כשרות: אצל ר׳ דוד ומשה היה שומר מוסלמי שנדר לשמור כל הזמן על הקדוש. הנדר נעשה לאחר שהמוסלמי פגע בקדוש באומרו ״תראו כמה יהודים, אוי ואבוי״, כשראה אלפי יהודים בהילולה, והתעוור. השומר היה מטפל באנשים בעת ביקורם. בשאר הימים היה דואג לאחזקת המקום. במקומות שלא נתנו ליהודים רשות להיכנס מפני שהמוסלמים טענו לבעלות על הקדוש או מפני שהקדוש היה קבור במקום השייך למוסלמים, היו היהודים נותנים לשומר המוסלמי את מתנותיהם לקדוש או נרות כדי שידליק בשמם ליד קברו.

כך היה המצב עם ר׳ דוד אלשקר לפני שהיהודים קנו את הפרדס, שבו היה קבור, מבעליו המוסלמי. השומר גם היה מסתובב בין המבקרים ומדריך אותם: לאשה עקרה יעץ שומרו של ר׳ אברהם כהן שתשים על גבה אבנים שמעל הקבר, ואחרי שנה היא ילדה; לאשה שפחדה בראותה שלוש זיקיות על הקיר בחדרו של ר׳ שלמה בן־תאמצות, הסביר השומר שהזיקיות הן כמו הצדיקים ואין מה לחשוש מהן: השומר של ר׳ חביב המזרחי לא היה מרשה ליהודים להיכנס לקבר ללא טבילה. הקדוש גם דואג לצורכי שומרו ומולאי איגגי נענה לבקשת שומרו ודאג שיהיה לו כבש כדי לחגוג חג מוסלמי חשוב. מלבד היותם שומרים של קברים קדושים יהודים מילאו המוסלמים תפקידים רבים נוספים במסגרת הביקורים של היהודים אצל הקדושים ובעיקר בימי ההילולה.^\כאשר המקום בו היה קבור הקדוש היה באיזור מסוכן או באיזור מוסלמי מובהק, כמו קבריהם של ר׳ יהודה זבאלי, ר׳ יחייא לחלו וסידי בועיסא וסלימאן, היו היהודים שוכרים ערבים עם נשק לליווי עד המקום. 

למקומות שהגישה אליהם היתה אפשרית רק בבהמות היו היהודים שוכרים בהמות מהמוסלמים. לכל פעולות הבנייה שנעשו ליד הקבר של הקדוש כמו בניית מציבה, חדרים, בית־כנסת, כביש גישה למקום וכד, היו היהודים לוקחים פועלים מוסלמים מהסביבה כדי לבצען.  לפעמים בנו המוסלמים בעצמם בתים ליד קבר הקדוש, או הקימו אוהלים, והשכירו אותם למבקרים היהודים.

בהילולות הגדולות אצל הקדושים המפורסמים היו המוסלמים מהסביבה פעילים מאוד ודאגו לספק ליהודים בהמות לשחיטה, עצים לבישול, מים ומצרכים שונים במשך כל תקופת שהותם במקום.  עסקיהם עם היהודים תרמו לשיפור מצבם הכלכלי והמוסלמים נהנו מימים אלה וציפו להם במשך כל השנה. היהודים היו שוכרים עוזרים מוסלמים לימי ההילולה, גם באופן פרטי וגם על־ידי ועד הקדוש במסגרת הפעולות הכלליות, כמו טיפול בעורות של הבהמות שנשחטו.

המוסלמים שימשו גם כשליחים בין חכמי ארץ ישראל והקדושים: ר׳ דוד בן־ברוך ור׳ יהודה וראובן החזירו שליחים מוסלמים ממרוקו לארץ ישראל בן רגע עם כיכר לחם חמה בידם: גם ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא העביר את שליחו המוסלמי בן רגע לפאס בהזכירו את השם המפורש.

המוסלמים פנו לקדושים היהודים, במיוחד למפורסמים שביניהם, מסיבות שונות אך בעיקר למטרות ריפוי. בדרך כלל באה הפנייה לקדוש היהודי לאחר שהקדושים המוסלמים לא הועילו. הם באו לקדוש היהודי בעצמם, או יחד עם מכרים יהודים. או שביקשו מיהודים לשטח בשמם את בקשתם בפני הקדוש.

רבי כליפא בן מלכא – האיש ויצירתו והשתקפות מצבם של יהודי מרוקו בכתביו

^{סנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה קנה בשנת 1486 מן הקהילה היהודית של גואדלחרה הכנסה בסכום של 3,236 מרבדי. רכישה זו שנעשתה בדרכי שלום מסתבר עליה שנעשתה כהלוואה או בחכירת נכס שממנה עתיד היה ליהנות בהכנסה שנתית. הוא אמור היה לקבל את המגיע לו מנכסי הקהילה לאחר שיהודיה יצאו בגירוש, אלא שהקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, השיג צו מאת הכתר שלפיו ישולם לו מן הנכסים של היהודים בעד שעבוד שהיה לו מאת הכתר על כספי הקהילה. הקונדי טען שאם אמנם היה קיים שעבוד נכסי הקהילה לסנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה, הנה מגיע לו, לקונדי, השעבוד, שכן נכסי הציבור של היהודים עברו לכתר והכתר הוא הוא המסדיר את תשלומי השעבודים, ולו לקונדי מגיע ראשונה. כאשר סנצ׳ו גונסאליס התנגד לכך, השיג הקונדי צו מאת הכתר, לדעתו(של סנצ׳ו גונסאליס) שלא בדרכי אמת. הוא, סנצ׳ו גונסאליס, רכש את ההכנסה מן הקהילה זמן רב לפני שניתן צו הגירוש ולכן פסק־הדין שהשיג הקונדי וההוצאה אל הפועל נגדו ששופטי גואדלחרה נקטו, אין להם תוקף. נכסיו נתפסו ונמכרו במכירה פומבית. הצו הנוגע לנכסי הציבור היהודי אינו תופס}

^{כלפיו, שכן צו זה נוגע לנכסים שנשארו לאחר הגירוש. לכן ביקש צו לביטול הכרעת שופטי גואדלחרה בנוגע לנכסיו שנתפסו על־ידם. בעליל נראית כאן דרכו האלימה של הקונדי שפעל ביד אחת עם שופטי גואדלחרה. כוחו והשפעתו שם, היה להם שם דבר.}

^{הכתר נענה לפונה ב־2 בדצמבר 1494 וציווה על שופטי גואדלחרה לשוב ולזמן מחדש את הצדדים להשמעת טענותיהם.}

^{לקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, היתה הכנסה שנתית קבועה, שהוענקה לו כמענק עולמים, בסכום של 22,000 מרבדי מן האלקבלה של יהודי גואדלחרה. הכנסה זו פסקה עם יציאתם של היהודים בגירוש. על כן פנו מטעמו אל הכתר וביקשו שתינתן לו תמורה נאותה על כך או שיוחזרו לו דמי השעבוד.}

^{בתעודה מן ה־8 בנובמבר 1494 נאמר וכן בתעודה מן ה־15 לדצמבר 1494 שסכום ה״juro הוא 22,500 מרבדי. בצו הראשון בין שני אלה נצטוו שופטי העיר לברר אלו נכסים ציבוריים השאירו היהודים בעיר ובתחומה ואלו היו ההכנסות האחרות של הקהילה, להעמיד את אלה במכירה פומבית ולנסות על דרך זו להחזיר את החוב לקונדי. ואילו מן הצו השני ניתן להסיק שהדבר לא יצא אל הפועל, שכן המועצה הטילה על הבצ׳ילייר סיסנרוס לצאת בליווי נוטריון לגואדלחרה ולברר על־ידי חקירה אלו היו נכסי הציבור היהודי ומי מחזיק בהם. עליו לתבוע מן המחזיקים להוכיח את הזכות להחזקת הנכסים הללו. לאחר מכן תיערך מכירה פומבית של הנכסים שאינם מוחזקים בהיתר מאת הכתר. הפדיון יכסה את חובות juróse בכלל.}

^{ב־8 במארס 1495 הטיל הכתר על רודריגו דל מרקאדו, השופט והמוציא אל הפועל בנכסי היהודים וחובותיהם בארכיהגמוניה של טולידו, לברר אם אכן יש אמת בטענותיו של הקונדי (sy asy es) שהיתה לו הכנסה מן המקולין של יהודי גואדלחרה בסכום שנקב. עליו להציג לפני רודריגו דל מרקאדו את הפריבילגיה שהוענקה לו על ההכנסה מן המקולין. עוד עליו לברר אלו נכסי ציבור ונכסי דלא ניידי השאירו יהודים שם ואלו הם שעבודי ההכנסות (censos) שהיו להם כאשר יצאו בגירוש. רק לאחר הבירור ימכור את הנכסים והשעבודים במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. מן התמורה ישלם תחילה למי שהיו לו משועבדים המסים השנתיים, מס השירות והשירות למחצה של היהודים. מן הנשארde lo  restante ישלם לקונדי די לה קורוניה את סכום השעבוד הישיר שלו. על כל 1,000 מרבדי של שעבוד ישלם לו 12,000 מרבדי, כלומר שבסך הכול יקבל 264,000 מרבדי. עליו לשלם לו מן הנכסים הציבוריים את אשר לא גבה מן השעבוד בשנים 1493,1492 ו־1494. כך יחוסל החוב. מסתבר אפוא שהכתר הניח שבגואדלחרה נשארו נכסים רבים של יהודיה. לאחר חיסול החוב ייטול הקורחידור מן הקונדי את שטר הפריבילגיה ויעביר אותו לרואי החשבונות הראשיים (contadores mayores) להשמדתו.}

^{על צו זה מצויה תגובה מצד תושבים מגואדלחרה, שהשיגו צו מאת הכתר ב־3 באפריל.1495 הם קנו בתים מן היהודים בדרכים הגונות (por justos tytuios) בשעה שאלה יצאו בגירוש. בשמם פנו לופי די טורם וגונסאלו די קובארוביאס. הקונדי ואנשים אחרים השיגו צו, ולפיו נצטווה רודריגו דל מרקאדו למכור את הרכוש שהיה בעבר של היהודים והיו עליו שעבודי הכנסה וכן כל רכוש אחר כדי לשלם לקונדי כספים ששימשו לו הכנסה מן המקולין והיין ושאר הכנסות שמן היהודים. רודריגו דל מרקאדו הוציא אל הפועל את מכירת נכסיהם. לדעתם, אין לתפיסת הנכסים ומכירתם כל אחיזה משפטית: משום שהם, הבעלים הרוכשים (שמהם נטלו הנכסים), לא זומנו ולא נקראו בזמן שניתנו צווי המכירה, כנדרש על פי החוק: על דרך זו נגרמה להם רעה חד־צדדית (perjuisio). הליכי ההוצאה אל הפועל לא נעשו כדין ונתבססו על מידע כוזב. בשעתו, ניתנו צווים וצווים על צווים (carta e sobrecarta) שלפיהם נמסרו להם הנכסים הללו והועברו לבעלותם בפומבי. ההסכמים על הרכישות היו שרירים וקיימים לפי החוק ולכן אץ ליטול מהם את הנכסים מבלי שיזומנו וישמעו לטענותיהם ומבלי שתינתן הכרעה כפי שהחוק דורש. הצווים שניתנו למכירה הפומבית של נכסיהם לא יכלו להינתן משום שהם לרעת צד אחד, זה שרכש את הנכסים בתום לב ובדין(con buena fe e justo tytulo). טענות אלה היו לצד הפורמאלי והפרוצידוראלי של הפעולה המשפטית.}

^{אשר לכספים ששועבדו לקונדי ולאישים אחרים, ׳שנאמר שהם מן האלקבלה שעל המקולין של היהודים, אלה לא היו מיסודם מבוססים על הקהילה היהודית ולא על הנכסים הציבוריים שלה, שכן, לא היו מס שהושם על היהודים ככלל, אלא הנדרש היה שאת מס האלקבלה ישלם בעל המקולין, כפי ששילם כל מוכר אחר׳. הווה אומר, שמדובר במס עקיפין גרידא, שאין לו כל קשר למס השנתי. לכן אין יסוד לקשור את המס הנ״ל בקהילה ובנכסיה וברכוש שיהודי העיר מכרו או שהקהילה מכרה. לאור כל טענה וטענה שנאמרה לעיל ועל שום צירוף כל הטענות, ביקשו הפונים הללו צו לביטול פועלו של רודריגו דל מרקאדו ולקיום בעלותם על הנכסים הציבוריים שהיו של היהודים. נמצאנו למדים שהבתים שהם קנו היו רכוש של הקהילה. ייתכן מאוד שהיו אלה בתים שהקהילה נאלצה לרכוש בזמן ההפרדה במגורים בתחילת שנות השמונים שבכוח רב הוצאה אל הפועל בגואדלחרה. הדיירים היהודים שילמו אפוא שכר דירה או דמי שכירות שנתיים לקהילה.}

^{הפונים היו מוכנים להגיע לידי הסדר עם הקונדי ולשלם לו את ההוצאות המשפטיות. הכתר נענה לפונים והורה לרודריגו דל מרקאדו להפסיק כל פעולה משפטית נגדם ולנשלם מן הנכסים שקנו מן היהודים. עליו לשמוע לטענותיהם; להחזיר להם את בעלותם על נכסיהם: עליו לזמן כל מי שיש לו משכנתא על נכס כלשהו ולצרף את כל הטענות שיישמע מכל מי שיש לו מה לטעון בנידון.}

^{אין כל ספק שקבוצת תעודות זו מלמדת לא רק על ניסיונות לתפוס את נכסי הציבור היהודי ולהשתלט עליהם, אלא גם על האנדרלמוסיה שנשתררה במדינה בבעיית הבעלות על נכסי יהודים וכן על ניסיונות הכתר להיפטר מחובותיו על חשבון נכסי היהודים.}

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.

הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).

 אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.

בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף

נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים

האל גואלי.                       בֹקֶר ותשמע קולי

רחם על עם סגלתך,

כי הם עמך ונחלתיך;

 מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

יחיד נשא ונעלם,

פדה בנך כשה נֶאֱלָם;

ובנה דביר ואולם,

 ותמוך גורלי.

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו;

 והקם דבירך אלינו,

 צורי וגואלי.

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי

כוסי וחבלי.

בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,

 מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת

 מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.

אבי, ברוב רחמיך,

החש מושיע עמך,

 ועשה למען שמך,

 כל חטא מחול לי.

בוראי, רחם יחידתי;

 צורי, חזק קהלתי;

 והעלני לארץ חמדתי

 וְאַקְטִר כְּלִילִי.

בתוך רבים אהללנו,

דגלו ירים באהלינו.

הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

7 – מעמד היהודים בפאס ויחסיהם עם המוסלמים 1873  1900

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בפרק האחרון נתאר את יחסי היהודים עם הממשל והאוכלוסייה המוסלמית בשליש האחרון של המאה ה-19, ואת ההגבלות וההשפלות שהוטלו עליהם. חלק מהן מעוגנות ב " תנאי עומר ", ואחרות שרירותיות. היהודים היו קורבנות של התנכלויות ורציחות, כפי שניתן ללמוד בעיקר ממקורות זרים.

הרושם של המבקרים האירופאים שהיהודים נתונים להשפלות ומבוזים יותר מהנוצרים, אף כי העוינות מכוונת נגד שניהם. במכתב ל " טיימס , הלונדוני שהועתק לג'ואיש כרוניקל ב-5 בספטמבר 1873 נאמר, שכל נוצרי ויהודי הנכנס לפאס נרגם כמעט עד מוות תוך כדי צעקות " כלב נוצרי ,.

במקור משנות ה -90 נאמר שאלה ואלה מכונים בכינוי " כלב ". היהודי הוא שעיר לעזאזל במשברים המתרחשים במרוקו, וקיימת שנאה עממית כלפיהם.

על היהודים לשלם לא רק מס גולגולת, כפי שמתחייב מהקוראן, אלא לתת מתנות בארבעת החגים הגדולים של המוסלמים " עיד אלאצ'חא – חג הקורבן, עיד אל פיטר – סיום צום הרמדאן, ראש השנה ההג'רית, עיד מילאד אלנבי – יום הולדתו של הנביא, וכן בעת לידת נסיך ובנישואיו.

הבדלה בלבוש : בהתאם לתנאי עומאר, על הד'מים להיבדל בהופעתם. השוני בהופעה נקרא בערבית ג'יאר, ומתבטא בצבעי בגדים שונים, ובאיסור על לבישת בגדים ממשי. במרוקו הצבע של הלבוש, הנעליים וכיסוי הראש הוא שחור, כי זה הצבע המגונה על ידי המוסלמים.

איסור רכיבה על סוסים : לפי תנאי עומאר, האיסור חל על סוסים. על פרדים יש חילוקי דעות, ועל חמורים עליהם לשבת לרוחב על המרדעות ללא קישוטים. בפאס לפי מבקר בשנת 1870, מותר להם לרכב על חמור במרחק מסוים מהעיר תמורת תשלום.אחרים מציינים שאפילו בתוך הרובע היהודי אסור להם לרכב על סוס.

יהודי אינו רשאי לדרוש זכויותיו בבית משפט מוסלמי. כך כתב המיסיונר גינצבורג. הכוונה שעדותו של ד'מי נגד מוסלם אינה קבילה במידה והיא מפלילה את המאמין, ואין לו סיכוי לזכות בדין צדק לפני הקאדי . כי לפי הדין המוסלמי, ד'מי יכול להעיד רק נגד ד'מי. נושא זה עורר התנגדותן של האגודות היהודיות באירופה והמערכת הדיפלומטית האירופית בשנות ה – 80, כי גם נוצרים סבלו מהפלייה זו.

אסור ליהודי לקרא ולכתוב בערבית, כי זו שפת הקודש בה נכתב הקוראן, ואסור לד'מי לקרוא ספר זה. אסור ליהודי להחזיק מקל הליכה ( כנראה עשוי לשמש להגנתו ), על יהודי לנשק את ידו של המוסלם אם הוא פוגשו בדרך, וגם אם מקללו או מכהו עליו לפנות לצד שמאל או ימין בהתאם לפקודת הראשון, ואם לא יעשה כך, הוא מקולל, ויכונה בשמות גנאי כמו כלב, חזיר ונוצרי.

אסור לו להתקרב למעיין או לבאר ממנו שותה מוסלם ולא לשבת לידו אלא ברשותו של האחרון. להשפלות אלו השפעה על אופיים של היהודים והופעתם, לדעתו של גיצבורג. הם מתרפסים וערמומיים, הופעתו החיצונית של היהודי בפאס מצביעה על מצבו המושפל, עיניו חדות וחסרות מנוחה, חיוכו מאולץ, הליכתו מעידה על כאון, הוא מבטא פחד וחוסר ביטחון.

ממקורות אחרים למדים על הפליות נוספות. על היהודים בפאס לברך מוסלם בכינוי סידי – אדוני, ולכנותו בכינויי כבוד. לפי מקור משנת 1877 אשור להם להשאיר שערות על המצח, ומותר רק להשאיר פיאות הלחיים. השני בתספורת מופיע גם בתנאי עומאר. בחגים המוסלמים אסור שנוצרים ויהודים ייראו ברחובות. הדבר נועד להגנתם, כי בחגים יש התלהבות דתית שעלולה לפגוע בבלתי מוסלמים.

היהודים מופלים בתשלום מכס. חלה עליהם החובה למלוח את ראשיהם של העבריינים ומורדים שנידונו למוות, וראשיהם מוקעים בשערי העיר למען ישמעו וייראו. גם היהודי הזקן והנכבד חשוף לעלבונות של כל נער ופרחח ברחוב, המעיז לירוק, למשוך בזקנו, לבעוט בו, והנפגע לא יעיז להגיב. אסור להם לעזוב את המדינה ללא רשות מן השלטונות.

הכניסה למסגדים אסורה ליהודים ולנוצרים בהתאם לקוראן כמקובל עד היום הזה.

חליצת נעליים ברובע המוסלמי.

יהודי פאס השלימו עם ההגבלות וההשפלות המנויות לעיל. אבל הגזירה שהעיקה עליהם היא החובה לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח לרובע המוסלמי. הדבר חל גברים ונשים כאחד, ללא התחשבות בקור וברטיבות בחורף, בחול החם של הקיץ כשעליהם לדרוך על אבנים לעתים חדות.

המנהיגות היהודית בפאס יחד עם הארגונים היהודיים באירופה והמערכת הדיפלומטית פעלו לביטולה. לגזירה זו אין תקדים בתנאי עומאר, אבל היא ידועה במרוקו דורות רבים ומתאשרת ממקורות יהודים וזרים.

בידיעות שפורסמו בג'ואיש כרוניקל משנת 1871 ואילך, בדוח"ות של כי"ח ו " אגודת אחים " נאמר שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם בערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. לפי ידיעות שפורסמו בשנת 1873 על היהודים לחלוץ נעליהם בכל פעם שעוברים ליד אחד המסגדים בפאס, וכך היה נהוג במשך שנים.

יש עדויות משנת 1878 ואילך שעל היהודים והנוצרים לעקוף את הרחוב בו שני המסגדים המקודשים ביותר בג'אמע אלקראויין וג'אמע אלאדריס, וכך היה נהוג עד שנת 1912. לפי מבקר אחד בשנות ה – 80 יש מספר רחובות מחוץ למללאח בהם אסור ליהודים לעבור.

בתעודה מ – 28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, היהודים בפאס חייבים ללכת יחפים בצאתם מהמללאח. באגרתו של רבי אבנר ישראל הצרפתי ב – 1879לא. לאב מזכיר חברת כי"ח, הוא כותב בהקשר חמסחר מחוץ למללאח :

" ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגלים, בתקופת תמוז, וביום סגריר.

הוראה זו חייבת גם בכמה ערים פנימיות אחרות של מרוקו, והעיקה על היהודים. בשנת 1880 ננקטו צעדים שונים, פניות לסולטאן ולאגודות היהודיות בפריס ובלונדון, והתערבות דיפלומטית כדי לבטלה.

במכתב מפורט מפאס בי"א אדר תר"מ – 12 במרס 1880, עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ותשעה גדולי הקהל לכל ישראל חברים בקשר להתנכלויות מצד מוסלמים בפאס ובמקומות אחרים, התלוננו על המושל בפאס שהורה כי :

החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק ההוא יחפי רגלים דבר שלא היה לעולמים וכן הוה ויהודי אחד אשר לבש מנעלו לעלות לגבעה קטנה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכת אכזריות בלי חמלה הכה ופצוע.

מכאן שההוראה לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי הורחבה גם לשווקים מחוץ לעיר.

פיליפ טרוטר שנלווה לג'והן דרומונד האי לחצר הסולטאן באפריל 1880 כותב שמשלחת של היהודים מפאס בראשם חכם התייצבה בפני הסולטאן חסן הראשון לפני מספר ימים, כדי לבקשו בין השאר להתיר לנעול נעליים בעוברם למדינה. הם טענו : " אנו חלשים, נשותינו רגישות וחוק זה לוחץ עלינו "

דברי משפטנים

1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî, de son nom complet Abû Muhammad Abdullah ibn Abî Zayd al-Qayrawânî (arabe : أبو محمد عبد الله ابن أبي زيد القيرواني), né en 922 et mort en 996 à Kairouan en Ifriqiya (actuelle Tunisie), est un juriste malikite.

Surnommé le petit Malik, son ouvrage le plus connu, Al-Risâla ou L'Épître est considéré comme le troisième ouvrage de référence du malikisme après Al-Muwatta de l'imam Mâlik ibn Anas et la grande Al Mudawwana de l'imam Sahnoun. Il est membre de la tribu berbère des Nefzaouas. Il passe la majeure partie de sa vie à Kairouan.

Ibn Abî Zayd Al-Qayrawânî contribue par ses écrits à la régression du chiisme dans l'Ifriqiya du x^e siècle et à la propagation du malikisme en Afrique du Nord et en Afrique occidentale.

أبو زيد القيرواني هو عبد الله (أبومحمد) بن عبد الرحمن (أبي زيد) القيرواني ولد بالقيروان بتونس سنة 310 ه المافق ل 922 م وهو من أعلام المذهب المالكي. و قد لُقِّب بـ " مالك الأصغر "

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

עד כאן הגיעו אצלנו דברי כותב הזכרונות הנזכר, רבי שאול סירירו ועל פי מקורות אחרים נודע לנו כי עוד כמה שנים אחרי שנת שע"ג לא בא הקץ לרדיפות והפחדים שנמצאו בם יהודי מרוקו עד אז וכמעט כל החזיון הזה שתיאר לעינינו רבי שאול סירירו במשך תשעת השנים שס"ד – שע"ג 1604 – 1613 הרעב, כובד המסים, דבר ופחד המלחמות והמהומות, הכל חזר והוכפל עוד ביתר שאת בשנות שע"ד – שפ"ג 1614 – 1623.

בשנת שע"ד עד שנת שע"ו היה רעב גדול והגיעה מדה של חטים חמשה אוקיות, ושלש מאות אוקיות לסחפא ומתו מן הגוים כשבעת אלפים, כך כותב סופר הזכרונות אחד מבלי להזכיר כמה מתו ברעב ההוא גם מן היהודים. בשנת שפ"א ושפ"ב – וסיים סופר הזכרונות ועוד :

" היו מלחמות גדולות ומרידות בפאס, ובלבול וכובד המסים על היהודים. בשנת שפ"ה בלית שבת כ"ב לאייר קודם אור יום היה גם כן רעש גדול ונפלו כמה בתים בהאלמללאח והחומה נסדקה אך לא מת שום יהודי, ובפאס אזדיד מתו עשר ישמעאלים, ובפאס לבאלי מתו יותר מאלף וחמש מאות ישמעאלים.

בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד, ובעיר מכנאס מתו שני ישמעאלים ונהרסו שני מגדלים, והרעש התמיד כרביע שעה ובערב שבועות שנה הנזכרת בלילה היו רעמים חזקים ונפל ברד כבד, ועדים נאמנים שקלו מהם ארבע אוקיות לאחד, ובשנת שפ"ו היה דבר חזק ורבים חללים הפיל "

הנה כן כך השיגו התלאות והמצוקות במאה הזאת הרביעית, את היהודים במרוקו בכלל, בלי הרף, אך הם, המצוקות האלה, עשו ביותר רושם נמרץ בקהלת יהודי פאס, כי חלק גדול ונכבד ממנה אבד כלה על ידיהם, הרבה ממשפחות המגורשים מספרד וכן גם מהתושבים משפחות צאצאי יהודי פאס הקדמונים, נכחד זכרם כליל מאז.

וקהלת פאס נשארה מתי מעט, ורק עד תחלת המאה החמישית גדלה על ידי מהגרים חדשים שבאו שמה מיתר מדינות המערב, כמו שנזכיר עוד הלאה בקורות המאה החמישית, ואמנם בה בעת שבקהלות מרוקו הייתה אז מגערת לרגלי המצוקות ההם, הנה בארצות המזרח, ביחוד בערי מצרים ובירושלים ובצפת התכוננו עוד מכבר לפני מאות שנים, ויהיו גם נבדלים בחייהם ובמנהגיהם, ובבתי כנסיותיהם כנודע, ואמנם במאה הזאת רב יותר מספרם ותהיינה לקהלות גדולות ורבי השפעה.

ובהביטני על המצב הזה של יהודי מרוקו במאה הזאת כמעט לא נוכל להאמין כי אפשר היה למצוא אז ביניהם אנשים שיכלו לעלות למשרה גבוהה ולהתרומם בחברה המדינית. ואמנם מהתקנה של שנת שס"ח שהבאנו, נדע גם כי בעת צרה ההיא, היו אנשים לא מעט שנחשבו בין משרתי המלך ובאי ביתו ואשר היה להם גם הורמנא ושררה בגלל זאת בין היהודים, כן נודע כבר כי אז בחצי המאה הזאת בערך נמנה האיש שמואל פליאג'י מטעם הממשלה במרוקו לציר בארץ נידרלאנדיה, ועוד אחד מהאנוסים הספרדים אלונזו די היריירה שנקרא אחר כך – בשובו ליהדותו – רבי אברהם קירירה, בעל " שער השמים " כנודע, היה גם הוא ציר מרוקו בעיר החוף קאדיקאס.

הוּרְמָנָא

^ת (נ') [ארמית, בבא מציעא פד., ראו גם הַרְמָנָא] אִשּׁוּר, רִשָּׁיוֹן, תְּעוּדָה: "כְּבָר הִשִּׂיג הוּרְמָנָא מִגְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים" (יהודה שטיינברג, שד). "בִּמְסִלַּת בַּרְזֶל שֶׁלָּהֶם שֶׁכְּבָר קִבְּלוּ הוּרְמָנָא לְבִנְיָנָהּ" (סוקולוב, במראות 266).

והנה בעוד שזה האחרון רבי אברהם קירירה לא נוכל לדעת איך ובאיזה אופן נתודע אל הממשלה המרוקאית, והאם ישב איזה זמן במרוקו ? הנה הראשון שמואל פליאג'י נראה שהיה יליד פאס, ואולי אביו או אחיו הוא רבי יצחק פליאג'י אחד מחכמי פאס אז ששמו נזכר בספר התקנות בתקנה של שנת שמ"ח.

הוא שמואל פאליאג'י, היה הראשון שעורר את ראשי העיר מידלבורג, בפלך זילאנד להתיישבות היהודים בנידרלאנד, ויעזור לזה אחרי כן הרבה, וכל כך היה גדול כבודו של שמואל פליאג'י שם בנידרלנד, עד כי במותו הלך הפרינץ אוראיען ושרי הממשלה אחרי מטתו כנודע.

סוף הפרק.

ירושת האישה והבנות.

על פי הדין אין האישה יורשת את בעלה. אבל הייתה תקנה בקאשטילייא שהשוותה את הבעל לאישה בתחום זה, ואם אחד מבני הזוג נפטר, הצד השני יורש מחצית הרכוש, והמחצית לבנים.

תקנה זו התקבלה גם בפאס וכך נהגו בקהילות מרוקו.

לפי תקנות פאס יורשת הבת הרווקה מאביה ומאמה כמו אחיה הזכריים, אבל רק בנישואין ראשונים, כלומר פעם אחת, ואינה יורשת אם אביה התחתן עם אישה אחרת, וכך פסקו חכמי מרוקו הלכה למעשה עד זמננו.

שתי התקנות גרמו לאי נעימויות בבתי הדין. דעתם של החכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שאישה מקבלת מחצית הירושה גם אם יש לה עשרה בנים. אשר לירושת הבנות\, בהשפעת השוויון בין גברים לנשים ששלט באירופה, הייתה תביעה מנשים נשואות להשוות זכויותיהן לירושה לאלה של הרווקה. נערך משאל בקהילות בנקודות הבאות :

• האם לשנות את התקנות בנדון ?
• האם יש רצון להגיע לנוהג משפטי אחיד בכל הקהילות ?
• האם ההחלטה צריכה לחול גם רטרואקטיבית ?
• האם רק הבת הרווקה תירש ? נוסך לכך התבקשו הרבנים שישובו למקומותיהם, יתייעצו בבני קהילתם ויביאו מסקנותיהם לאסיפה הבאה.

רוב הנשאלים ענו שיש לשנות את התקנות, וכן שיש להגיע לנוהג אחיד בגל הקהילות אשר יחול רטרואקטיבית, וכי רק הבת הרווקה תירש. המועצה התחשבה בתוצאות, ובמועצה הרביעית בתשי"ב הוחלט שלפני החלטה סופית הנדון יש להכריז עליה בבתי הכנסת בשפות שונות המובנות לקהל, ובית הדין הגבוה יעביר את תמצית התוצאות למועצה הקהילות ואחר כך למועצת הרבנים לאישור סופי.

הלחץ מצד נשים נשואות להשוות מעמדן לרווקות לא הועיל. אשר לחוקת הירושה בין האישה לילדיה, הבחירה בידי יורשיה לוותר על חלקה בירושה ולקבל את הנדוניה.

ביקורת על ההילולות ותקנון לעריכתן.

הרב שאול אבן דנאן, שכיהן בתור נשיא בית הדין הגבוה, הציג את הצדדים השליליים בהילולות, שראוי לומר עליהן :

                    " לא מעוקצך ולא מדובשך " וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונשעה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל "

הוא מודע לעובדה שההמונים מייחסים להילולות חשיבות דתית ורגשית, ויש גם אינטרסים חומריים הקשורים בכך. אמנם חלק מההכנסות מממנים מטרות יעילות. לכן לא ניתן לבטלן, אל רק לקבוע כללים כדי לצמצם את ההשלכות השליליות. והרי חלק מהצעותיו שהתקבלו על ידי הרבנים, בין השאר הן :

הילולה תיערך רק באישור בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה.

יש לצמצם את ההידחקות ההמונית לקבי הצדיקים ולמנוע ערבוב גברים ונשים יחדיו, אין לסעוד בבית החיים, אלא אם כן מכינים קבלת פנים  ל " קרואים ושרי ממשלה ".

אוהלים יוקמו רק מחוץ לבית החיים, והשטח חייב להיות נקי ; בתוך בית הקברות ילמדו חכמים זוהר ומשניות ; אם חל יום ההילולה ביום ראשון, ייכנסו לשם רק במוצאי שבת, כדי להימנע מחילול שבת. לבסוף אם יעברו ראשי הקהילה על אחד מהתנאים המוזכרים, הרשיון יוסר מהם. ספק רב אם התנאים האלו בוצעו.

החלטות שונות.

גיל הבגרות : גבר ואישה עומדים ברשות עצמם החל מגיל עשרים, ולכן כל מי שפחות מגיל זה יכול לחזור ממכירה, או בת ממחילת תנאיה בכתובה. תארים לרנים : באסיפה השנייה הוחלט על  נגד תארים מופרזים לרבנים ולהסתפק בתואר הרב הגאון פלוני משרת בעיר פלונית במשרה פלונית.

סדרי בית הדין : מילוי מקום לסופר שני, שייבחר על ידי הדיין, קבלת עדות : בין השאר אין הסופר רשאי לקבל עדות אלא ברשות בית הדין או הרב. כללים לגבי מורשים ( עורכי דין ) המופיעים בפני בית הדין הגבוה : בין השאר הוא חייב להיבחן, הוחלט על ענישתו אם הפר את הכללים.

החלטה על דבקות תמונות על תעודות שטרות כמו כתובה, גירושין, חליצה, כדי להימנע מהחלפת זהויות.

הכשרת בעלי תפקידים.

סופרים : לא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים במלאכתם והבחינות אינן ספיקות. הוחלט ששלושה סופרים חכמים משלוש ערים יפקחו על הסופרים האחרים, וידריכום בכתיבת התעודות הנדרשות, וכן לבקש שהשלטונות ישלמו להם משכורותיהם. מסדרי גיטין זקוקים לתעודה לאחר בחינה אצל בית הדין הגבוה.

בעיית ההכשרה לשוחטים עלתה כמה פעמים בגלל הרגישות לבשר כשר. היו תלונות על שוחטים שאינם בקיאים. הוחלט שכל שוחט חייב להיבחן בבית הדין המחוזי ולקבל תעודה. לאחר מכן ייבחן שוב בסוף כל שלוש שנים מיום קבלתו תעודת שוחט,עד שיקבל תעודת מומחה.

מוהלים : על רקע אסונות שקרו, הוחלט על שבעה עשר סעיפים המחייבים כל מוהל. ביניהם, עליו לקבל תעודה מרופא שאין לו מחלה מידבקת, עליו לקבל שיעורים מרופא בכללי הניקיון, לקבל תעודה ממוהל מומחה ומבית הדין המחוזי, וכן הוחלט מי פסול לתפקיד זה.

תעודות למתאסלמים.

היו יהודים שהתאסלמו בכל הדורות מאונס או מרצון, כפיתוי לשיפור מצבם הכלכלי. היו כאלה שהתאסלמו כדי להתחמק מחובות. בהתחשב בכך הורה שר המשפטים של הסולטאן בשנת 1929, כי לפני שאדם בא להתאסלם, יש לבדוק אם כל תביעותיו בענייני נישואין וירושות יושבו לפני המרתו.

במועצה השלישית בתשי"ב, הוחלט על נוסח אחיד להצהרה זו בה ייאמר שאין לו או לה שם תביעה בעניין הנישואין והירושות. היו בוודאי מקרים בודדים, של התגיירות, כך יוצא מההחלטה ש " טבילת הנשים לגרות תהיה בדרך צניעות ככל האפשר על פי הדין.

לסיכום

מועצת הרבנים, שהייתה הגוף הרבני העליון של יהודי מרוקו, ושזכתה לגיבוי ממלכתי, החליטה על שורת החלטות לשם תיקון פרצות שנבעו בחברה היהודית בתחומים שונים, כתוצאה מהרוחות החדשות שנשבו, וביניהן הירידה באמונה הדתית, שאפיינה יהדות זו במשך דורות.

המפגש עם בתרבות האירופית גרם למשבר במשפחה ובחברה, והיה צורך לשמר את גחלת היהדות, ולהחזיר עטרה ליושנה. המועצה עשתה לחיזוק החינוך הדתי ולשיפור השירותים הדתיים על ידי קביעת נורמות בסדרי בתי הדין, השכרת בעלי תפקידים ופיקוח עליהם, ודאגה למעמדה של האישה.

בנושא אחר לא הייתה היענות לתביעות הנשים : השוואת מעמדה של הבת לזה של האח בתור יורשי ההורים. ראוי לציין האומץ של הרבנים שיצאו נגד עריכת ההילולות, ולא חששו מפני פגיעה שפופולאריות שלהם. הדבר מעיד על מעמדם החזק של הרבנים.

סוף הפרק בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו.