Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31-Amnon Elkabets Tafilalet – Sijilmassa
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
La minorite juive habitait dans des centaines de villages musulmans ou ils recherchaient la proximite d'autres Juifs. Dans certains villages musulmans vivaient seulement quelques families juives, dans des cours mitoyennes dont la taille ne depassait pas quelques dizaines de metres carres. Ce voisinage ne plaisait pas toujours aux musulmans qui pretendaient que l'islam puise sa force dans le jihad, la lutte jusqu'a la mort pour la gloire du Prophete. C'est pourquoi la presence etrangere est interdite en terre musulmane.
Mais les Juifs ont survecu malgre l'inimitie musulmane causee par la rivalite entre les deux religions quant a l'appartenance a la famille d'Abraham et le droit d'ainesse. La prosperite commerciale et economique qu'apportaient les Juifs permettait l'existence commune autour du meme puits, des memes fours et dans les memes villages. D'une part, il y avait parmi les musulmans un nombre negligeable de musulmans qui haissaient les Juifs d'autre part, on leur faisait confiance, on avait foi en eux et reciproquement.
Un temoignage des rapports ambivalents qui regnaient entre les deux groupes ethniques peut etre trouve dans les expressions de l'Arabe maghrebin que les Juifs ont adopte et dont ils se servaient dans leurs relations avec leurs voisins musulmans. Elles etaient differentes des expressions dont ils se servaient entre eux. L’emploi de locutions particulieres demontre clairement que le contact entre les deux cultures etait limite. Cela provenait du manque de connaissance de l'Arabe litteraire par les Juifs c'etait un obstacle pour eux dans la comprehension profonde de la religion et la culture de leurs voisins musulmans.
C'etait une des raisons de la mefiance du Juif envers son entourage etranger. Malgre tout, les Juifs ont continue a mener un commerce prospere avec les musulmans tout en prenant garde a ne pas defier l'islam car l'exil les obligeait a etre prudents. Les Juifs du Tafilalet souffraient parfois d'agressions de la part de leurs voisins musulmans.
La famille Abehssera etait dans le meme cas et a eprouve quelques tragedies qui l'ont touchee des le debut du XXe siecle et meme pendant de nombreuses annees plus tard. La premiere tragedie concerne le sort de Rabbi Ytshak Abehssera, le plus jeune fils de Rabbi Yaacov, assassine par un musulman, bandit de grands chemins, pres du village de Toulal, non loin de Gourama ou vivait une grande communaute juive. Le deuxieme cas est l'assassinat de Rabbi David Abehssera, fils aine de rabbi Massoud (mort en 1908) et petit-fils de Rabbi Yaacov.
Il etait surnomme Ateret Rochenou. Rabbi David etait le frere de Baba Sale, petit-fils de Rabbi Makhlouf, le fondateur de la dynastie rabbinique. Pendant une des guerres civiles qui devastaient la region du Tafilalet, un musulman fondamentaliste a conquis la region et s'est proclame descendant du Prophete Mohamed. Ce souverain a decide de convertir a l'islam par la force tous les Juifs de la region sous peine de mort.
Dans ce but, il s'est adresse au chef de la communaute Rabbi David, grand kabbaliste repute, pour le convaincre d’embrasser l'islam. Lorsque celui- ci a refuse, il a ete mis a mort ainsi que deux de ses aides. La mort de Rabbi David a frappe de stupeur la communaute et son frere Baba Sale a pris son deuil pendant longtemps. Les femmes juives de la region, egalement, ont ete victimes d'attaques et d'atteintes a leur honneur et meme de meurtres nombreux. Ces actes ont envenime les relations entre la communaute juive et ses voisins. Cependant, la sagesse et la personnalite des rabbins de la famille ont arrete le declin des relations entre les deux populations de la region.
Malgre le grand malheur, les Juifs de la region ont continue a jouir d'une liberte totale en matiere de religion, les circoncisions, les Bar-mitsva, les mariages et les naissances ainsi que les fetes religieuses, l'observance de la cacherout et tout ce qui concerne la religion juive. Ils jouirent aussi d'une autonomie qui s'exprimait par l'attribution d'un large pouvoir judiciaire au Beit-din local et le droit de nommer des rabbins et des juges aux postes vacants. C'etaient en principe les membres de la famille qui s'occupaient d'obtenir les permis necessaires a la nomination et l'investiture des rabbins au Grand Tribunal rabbinique qui se tenait dans la capitale, Rabat. Ils ont continue a maintenir la direction de la communaute jusqu'au terme de la presence des Juifs dans le Sud du Maroc.
[anti-both]
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
השפעת הקשרים הבלבליים על היחסים החברתיים
מקדם ומים כרך ו
התחום הכלכלי הוא החשוב ביותר במערכת היחסים בין יהודים ונכרים, משום שהוא מוחשי ויום־יומי, וממנו נלמד גם על תלותם של הצדדים זה בזה. לעיל ניסינו לבדוק עד כמה השפיעו הקשרים הכלכליים על התחום החברתי, והאם הולידו קשרי ידידות, עזרה הדדית וביקורי גומלין. למדנו, שבדרך כלל נוצרו קשרים חברתיים מוגבלים בין יהודים ונכרים. מאידך יש לשער, שאותם יהודים שמילאו תפקידים כלכליים בכירים בשירות השלטון ובמערכת המנהל, כפי שלמדנו למשל לגבי ירושלים במאה ה-16, יצרו יחסים חברתיים הדוקים יותר עם מעסיקיהם, והוא הדין ביהודים שהייתה להם שותפות כלכלית עם מוסלמים ויוונים בני המעמד הגבוה. שותפויות עם מוסלמים היו נפוצות הרבה יותר משותפויות עם יוונים; היחסים עם אלה היו, כאמור, מתוחים למדי. גרועים מאוד היו היחסים בין יהודים וארמנים, וזאת בעיקר בגלל התחרות הכלכלית הקשה שהתנהלה ביניהם.
ייתכן מאוד שאומנים יהודים שהיו חברים בגילדות מעורבות עם נכרים יצרו עם עמיתיהם קשרים חברתיים כלשהם. ניתן לומר גם שבעלי מקצועות מסוימים — כגון רופאים, מוכסים וגובי מסים, צורפים וחלפנים, בורסקאים וקצבים, שנמנו עם המעמדות הגבוה והבינוני בחברה היהודית, וכן הרוכלים, שהיו הקבוצה הענייה בציבור היהודי — היו מעורבים יותר לרגל פרנסתם מבחינה חברתית עם החברה הסובבת.
בספרות השו״ת אין התייחסות לעצם האיסור על שותפות עם הגוי אלא לכמה מתוצאותיה של שותפות כזו, בעיקר הכנסות מרווחי שבת, וכן מכירת דגים טמאים, נבלות וטרפות בידי השותף הגוי. ר׳ אליה הלוי מקושטא (נפטר בשנת 1540) נשאל על יהודי הרוצה להשתתף עם גוי בחנות, אלא שהכול יודעים שהיא שותפות עם היהודי, ושואלין מה דינו לעניין שבתות וימים טובים., אולם ברור שלא רק מנימוקים הלכתיים (בעיקר הבעיה של שמירת שבת בשותפות עם נכרי), אלא גם, ובעיקר, מחמת חוסר אמון בנכרים העדיפו יהודים על פני נכרים כשותפים. הד לכך מצוי בהסכמת סידרוקפסי(שליד סלוניקי) משנת שצ״ב (1632), שאין לעשות עסקות בשותפות עם גויים.
דומה שדברי יעקב כץ על החברה היהודית האשכנזית במוצאי ימי הביניים, כי ״ההתנגשות של שתי המגמות — להתיר את ההשתלבות הכלכלית הנחוצה ולשמור עם זה על ההפרדה הסוציאלית־הדתית — גלויה לעין בהרבה מדיוני בעלי ההלכה והמוסר, רלוונטיים גם לחברה היהודית באימפריה העות׳מאנית באותה תקופה."
דומה שאין מקום לדבר על יחסים או השפעות הדדיות בין יהודים למוסלמים בתחום התרבות, מלבד תחום המוזיקה. כל עדה חיה את חייה התרבותיים כשהיא מסוגרת בתוך עצמה וניזונה ממקורותיה היא. הסימביוזה התרבותית לא התקיימה גם בגלל השפות השונות שדיברו וכתבו בני העדות הדתיות השונות. היהודים דיברו וכתבו ברובם לדינו (וחלקם יוונית), ולא תורכית. מיעוט הקשרים החברתיים נעוץ לא רק בהתבדלות הדתית, אלא גם בחינוכם הנפרד והמבודד של ילדי היהודים בתלמודי התורה.
קשרי מין
תחום המין מזמן את איסורי הטַבו הרגישים ביותר. במקצוע העתיק בעולם עסקו מוסלמיות, ואזור בתי הבושת היה בחלק המוסלמי של כל עיר. במקורות לא נמצאו לפי שעה עדויות על יהודיות שעסקו בזנות כמקצוע בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17; נראה שלא התקיימה מציאות של זונות יהודיות במאות אלו. נראה גם שמעטים מאוד היו המקרים של גברים יהודים שניהלו יחסים קרובים עם נשים מוסלמיות. אולם האיסור המוסלמי על יהודים ונוצרים לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית שימש עילה להפצת עלילות עד יהודים שעשו זאת כביבול.
שאלה־ותשובה משנת ת״ז(1647) עוסקת ביהודים שקיימו יחסי מין עם מוסלמיות בעיר סקופיאה ובעלילה על יהודים אחרים בעיר זו באותו עניין. נלמד ממנה, כי התורכים ״עשו שפטים״ באותם יהודים שזנו עם מוסלמיות, וכל יהודי העיר נחרדו. אחד מיהודי המקום נתקף שבץ משום שחשש מפני עלילה של אישה תורכייה שניסתה זה זמן־מה להיטפל אליו; הוא חשש פן תעליל עליו שזנה עמה, ולכן נמלט לקושטא. יש בידינו עדויות ספורות על יחסים הומוסקסואליים בין יהודים לנכרים
באופן יחסי אין עדויות רבות על פריצות מינית של נשים יהודיות עם מוסלמים ונוצרים. נראה שהחשש מקיום יחסי מין עם נכרים הוליד איומים מצד נשים שתזנינה עמם אם לא תקבלנה גט. במקרים של נשים יהודיות שקיימו קשרים קרובים עם גברים נכרים חייב היה הבעל לגרש את אשתו הנואפת. בין היתר נלמד על תביעת בעל יהודי לגרש את אשתו בעילה שראה אותה מתנשקת ומתחבקת עם נכרי, הגם שלא שכב עמה.
יש לשער, שחלק ממקרי המרת הדת של נשים יהודיות באו בעקבות קיום יחסי מין עם נכרים שלהם הן רצו להינשא, ולעתים בעקבות גירושין מן הבעלים היהודים לאחר התגלות ניאופן עם נכרי.
מקרים של אונם יהודייה בידי נכרי נזכרים לעתים נדירות. נראה שהנשים יצאו תמיד בליווי ובשמירה; וכן הדעת נותנת, שהיו נשים שנאנסו בידי נכרים אך לא דיווחו על כך כדי שלא לעורר בעיות הנוגעות למעמדן האישי וכדי שלא לעורר עליהן לעז.
יהודים ויניצ׳רים
אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.
פרשה בפני עצמה היא מסכת היחסים בין היהודים והיניצ׳רים. חיילים אלה, שלא אחת מרדו בסולטאן ולעתים שדדו וחמסו את האוכלוסייה, היו בדרך כלל שנואים על היהודים על שום התנכלותם להם. שנאה זו הופגנה כבר בימי הרב משה קפשלי, רבה של קהילת איסטנבול לאחר הכיבוש העות׳מאני בשנת 1453. אחיינו, הכרוניקון אליהו קפשלי, תיאר כיצד רדפו היניצ׳רים את דודו. ידוע, שעם מות הסולטאן סלים הראשון (1512) נשקפה ליהודי מצרים סכנה מצד היניצ׳רים; אלה טענו, כי קיים נוהג המאפשר להם לבזוז את רובע היהודים בקהיר. מספר אמירים השתלטו עליהם ומנעו זאת מהם, אך היניצ׳רים איימו לבזוז את העיר. הם נרגעו רק כאשר שולם להם סכום כסף מסוים. זמן קצר לאחר מכן שוב הייתה מתיחות בעיר, והיהודים מיהרו לבצר את הרובע שלהם והוציאו ממנו את אריגיהם היקרים. אולם מאידך יש לציין, שמן המאה ה־15 נתפתחו קשרים כלכליים מיוחדים בין היניצ׳רים לבין היהודים העירוניים, וקשרים אלה נמשכו עד חיסולו של חיל היניצ׳רים בשנת 1826."
היניצ׳רים עמדו בקשרי אינטרסים עם היהודים על רקע כלכלי. היהודים היו לעתים חוכרי־משנה של היניצ׳רים, וכן נהגו להלוות להם כספים. בימי הפאשא הבוגד אחמד במצרים נוצרה שותפות גורל משונה בין היהודים ליניצ׳רים, שעה שאנשי אחמד הרגו את היניצ׳רים ועמם שבעים יהודים ששהו במצודת קהיר לרגל עסקיהם. ואילו בסלוניקי נמסרה לידי היניצ׳רים מדי שנה שנה כמות גדולה של אריגים שייצרו יהודי העיר, וזאת באמצעות שליח שנתמנה מטעם כוללות העיר; אריגים אלה יועדו להלבשת החיילים היניצ׳רים.
למרות הקשרים הכלכליים התנכלו היניצ׳רים ליהודים הן בדרכי היבשה והן בהתנפלות על קהילות יהודיות. ברבע האחרון של המאה ה־16 וברבע הראשון של המאה ה־17 התמרדו היניצ׳רים לעתים תכופות, וסיכנו את משטר הסולטאן. בשנת 1592 הם שילחו אש בבתיהם של היהודים בקושטא. הם גם הוציאו להורג במוות אכזרי את אסתר חנדאלי, יהודייה מפורסמת שהייתה סוכנת בהרמון הנשים של הסולטאן. יניצ׳רים גם התפרסמו לעתים תכופות ברצח יהודים בדרכים לשם שוד." מקור משנת תמ״ה(1685) דן כיהודייה שהתיידדה עם היניצ׳רים; בעלה מאשימה כי השפיעה עליהם שירצחוהו. בעת סכסוך בסלוניקי במאה ה־17 הצליח הפרנס ר׳ יצחק אשיאו להינצל מרודפיו, כת אומני הטקסטיל, בסיוע יניצ׳רים שהכיר.,,
המרת דת וגיור
המרת דת היא התוצאה המשמעותית ביותר של מערכת יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים. אלפי יהודים התאסלמו במרוצת כל מאה ומעט יהודים התנצרו, בעיקר בכנסייה היוונית האורתודוקסית. רוב המרות הדת נעשו משיקולי תועלת, בעיקר כלכליים, או מרצון להינשא לנכרים. נושא זה דורש דיון מעמיק נפרד. לעומת זאת, מקרים של גיור מועטים היו. הגיור נאסר בצו השלטונות העות׳מאניים, ונראה גם שלא קסמה לנכרים האפשרות לחיות ביהודים.
סוף הפרק יחסים חברתיים בין יהודים ונוכריים. לאה בורנשטיין-מקובצקי……
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
תמיכת העיר מקנס בתושבי טבריה
העיר מקנם ידועה ומפורסמת גם בתמיכתה הכספית בתושבי ארצנו הק׳. וביניהם עיר הקודש טבריה וזאת למדנו ממכתב שנשלח ע״י רבני טבריה לרבני מקנס בידי השד׳׳ר רבי שלמה טולידאנו נ״ע בשנת תרל״ה כמובא בספר ״אוצר גנזים״ שאסף בן אחיו של הרב הראשי לתל־אביב־יפו ושר הדתות הג״ר יעקב משה טולידאנו זצ״ל, בן דוד של מורינו ע״ה, על הרעב ששרר בארץ הק׳ זה שלוש שנים ושעליו פורסם בכתבי עת, וכן על מחלות רבות ובייחוד כי רוח עברה בו חולי הקולירא, (החולירע) רח"ל ועל ידי זה הוצרכו לרופאים ורפואות וכו", גם במכתב מספרים על ריבוי העולים מצפון אפריקה וביניהם רבים שבאו ללמוד בבתי המדרש בטבריה ומזכירים רבני טבריה לרבני מקנאס, שגם השד״ר עצמו הוא מהמשפחות המיוחסות בארצות המערב, שד"ר זה, רבי שלמה טולידאנו, בא מהעיר מקנאס, וחתום בין רבני טבריה על איגרות שדרי״ם אחרים וגם נמנה לדיין בעיר, ומפני המצב המתואר במכתב זה אלצוהו לצאת בשדרו״ת, אך בעוונות הרבים פגעה בו מדת הדין והוא מת בשנת תרל״ז במרוקו בעיר טאזא, וקברו ידוע שם, המכתב הובא בספר ״נר המערב״ באוצר גנזים (עמי 207).
וז״ל המכתב: האיתנים מוסדי ארץ, גבורים לעמוד בפרץ וכו", העמודים והמכונות אשר בית ישראל עומד עליהם, המה מלכיהם שריהם וכו" מעלת הגבירים הרמים, מבחר עצמים וכו", ועל צבאם מעלת הדיינים המצויינים הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקים ראשון בקודש כמוהר׳יר ר׳ רפאל אבן צור הי״ו ואשר על ידו השני כמוהר״ר ר׳ שלום משאש הי״ו וכמוהר״ר ר׳ יעקב בירדוגו הי״ו וכמוהר״ר ר׳ שמואל עמאר הי״ו, אשר אור להם, יראה להם, ונוגה להם בעי״ת מקנאסא יע״א אתה ה' תשמרם וכוי.
מאחר עלות גדול השלום, נופך ספיר ויהלום, שלמים מרובים, כטל מאת ד׳ וכרביבים וכו' תכון תפלתנו על טהרת מצבת התנא האלקי הוא הקדוש רבי באיר בעל הנם זיע״א, למען חייהם ד׳ צבאות יגן עליהם וכו׳ אות זה מדבר אליכם אישים להגיד כי יצר יכו', שזה שנה אחר שנה, שבענו בוז ולענה, מרא וחרחבינהא, כי מידי שלש שנים, כל מידי דמיזן אתייקורי הוא דמתייקרי כי כבד הרעב בקרב הארץ עשרת מונים, מאשר היה לפנים, כאשר בא הדבר מפורש יוצא בכתב העתים כנודע, והשנה קשה משנה האחרת היא היתה אם למצוקה כי חלה ד׳ חלאים רעים מינים ממינים, כי אין בית אשר אין מיטה מוצעת, השותים מזרקי קובעת, לא אחת ולא שתיים, לא תקום צרה פעמיים, וזה קשה מן הראשונות, על מחלת לענות, כאן שנה מרה כלענה, כי רוח עברה הוא חולי ״הקולירא״ דנפיש ביעתותיה, כל היכא ראיתיה, ובפרט בעיה״ק ת״ו, איכו השתא הביטו ארחות תימא, על ישראל העניים יתומים ואלמנות, אם יוכל איש למנות, ועל רבנן ועל תלמידיהון, וכל כוונתהון לנהלם בלחם, על הלחם לבדו, אי נמי לאידך גיסא לתת לכסף מוצא כדמי רפואות ורופאים ובקופת חולים כל הנחשלים וגמילות חסדים לתת לעושי המלאכה המופקדים, או כלך לדרך זו להמציא רופא אומן, נטע נעמן, מלבד תמידין כסדרן ומוספין עד כי תשש כח הסבל ובפרט בעי״ק טבריה ת״ו דידעי לה כ״ע אשר היא עניה סוערה ולית לה מגרמה כלום, ומה גם כי בימים האלה בן פורת יוסף נתוספו ספסלי בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו, וירבו ויעצמו עם בנ״י הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצינו, על זה היה דוה לבנו, כי אין ספק בידינו להמציא לחם לפי הטף, לא זו אף זו כי הן בעון נסתמו צנורות השפע, ואין הקומץ משביע לשליש ולרביע, ואפילו לשנים כתקנן וההכרח אילצנו לחוב בדמינו סך רב ועצום להחזיק ידים רפות וברכיים כושלות, והנה בעתה דרווח עלמא פורתא קמנו ונתעודד לתור ולדרוש בחכמה את מי נשלח ואת מי ילך לנו להודיע צעדינו, לאחינו אנשי גאולתינו ובהסכמה עלינו למנות למעלת הרב המובהק ציר אמונים, מגזע האיתנים, מר שד״ר רב משרשיא כמוהר״ר ר׳ שלמה טולידאנו הי״ו נין ונכד למעלת הרב הגדול מעוז ומגדול חק״ל איש האלקים קדוש הוא כמוהר״ר ר׳ יעקב טולידאנו זצוקלה״ה, ומובטחים אנחנו שע״י הרב הקדוש השד״ר הנז' הי״ו תהיה צליחתנו בצלח העודף בתוספת מרובה לאלפי רבבה דבר שאין לו קצבה, הואיל ואתרמי כי הרב השד״ר המעלות לשלמה הנז' הי״ו מניהו הוי ממשפחות המיוחסות שבערי המערב יע״א, ולא היה הכתוב צריך לאומרו שהמה בחוכמתם בחצריהם ובטירותם יעמדו על הפקודים מתעלת הברכה. עמידה שיש בה סמיכה, לימין הרב השד״ר הנז׳ הי״ו לתומכו ולסעדו ולהחזיק בידו להדרו ולעטרו בזהובים בעין יפה לקבל אלפא, אי משום כבוד אבותיו הקדושים ואי משום איהו גופיה נמי ראוי והגון הוא לכל כבוד שבעולם, ולא נצרכה אלא להעדפה להעדיף טובם לעשות עמנו אות לטובה נדבה כפולה לפי דוחק השעה וכו' ונאמן האל ברוך הוא משלחם יתר הון ועושר בביתם כנה״ר וכנא״ה חו״ר,
הועד הכללי בעי״ק טבריה ת״ו כ״ח סיון תרל״ו לפ״ק ברב עז ושלום,
הצעיר: רפאל מאמאן ס״ט הצעיר: אהרן לחדיף ס״ט
הצעיר: אברהם צבא״ח ס"ט הצעיר: רפאל אברהם
בלפון ס״ט
הצעיר: משה בהלול ס"ט הצעיר: שלמה מאמאן
הצעיר: יעקב אבולעפיה ס״ט.
רבי דוד חסין – אנדרי אלבז ואפרים חזן-אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל
אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵילִילוּ
קינה בתבנית מעין אזורית בת שבע מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: אאאאב גגגגב דדדדב וכר.
משקל: בין עשר לשתים עשרה הברות בכל טור.
כתובת: קינה קוננתי על בחור חכם שיצא מחוץ לעיר והרגוהו לסטים ולא נודע מקומו.
תמרור ׳איך נוי חטאתי׳.
סימן: אני דוד חסין.
מקור: א- סג ע״ב; ק- פב ע״א.
אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵילִילוּ
מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד הַגְדִּילוֹ
אֵל בָּחוּר יָמָיו מִנִּי רָץ קַלּוּ
בְּלִי חֶמְדָּה וּבְאֶפֶס תִּקְוָה כָּלוּ
5- אָבַד זִכְרוֹ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
נוּדוּ הֶרֶב בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בְּכֶינָה
לְחֶסְרוֹן בָּחוּר בַּעַל דֵּעָה נְכוֹנָה
קָדַר שִׁמְשׁוֹ וְשָׁכְנָה עָלָיו עֲנָנָה
פֶּתַע פִּתְאֹם מֵת מִיתָה מְשֻׁנָּה
10- בָּזְזוּ זָרִים יְגִיעוֹ וַעֲמָלוֹ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
יֶחֶרְדוּ יִתְמַהְמְהוּ וְיִתְמָהוֹ
כָּל קְרוֹבָיו יְבַקְּשׁוּ אַיֵּה אֵיפֹה הוּא
מָה הָיָה לוֹ לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ
מְקוֹם אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ מִי רָאָהוּ
15- לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב עָלָיו יִשְׁאָלוּ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
[1] אחינו בית ישראל: מתוך דברי הצער והפניה של ר׳ צדוק על מותו של כהן צעיר (יומא כג ע״א) ומתוך דברי ר״ע על מות בניו(מו״ק כא ע״ב) זהו גם נוסח הפנייה למניית שנות החורבן בליל ט׳ באב. הילילו: יללו על-פי יש׳ ג, ו. 3. ימיו… קלו: על-פי איוב ט, כה. בלי חמדה: בלי שהספיק להנות מן העולם, על-פי דה״ב כא, כ. 4. ימיו… כלו: על-פי איוב ז, ו. 5. אבד זכרו: על פי איוב יח, ז. גם קבורה… לו: על-פי קה׳ ו, ג. 6. נודו הרב: קוננו עליו הרבה. בית ישראל בכינה: על-פי שמ״ב א, כד. 8. קדר: חשך. עננה: חשכת הענן, אפילה. 9. פתע פתאום מת: על-פי במי ו, ט. זו מיתה חטופה (מו״ק כח ע״א) ומיתה משונה. 10. בזזו… ועמלו: לקחו כל רכושו. 11. יחרדו… ויתמהו: יהיו בחרדה ובתמהון זמן רב מגודל האסון. 13. לא…הכהו: על-פי דב׳ כא, א.
דָּבְקוּ בָזֶה צְעָרִים
צָרוֹת רָבוֹת וְרָעוֹת קָשִׁים וּמָרִים
שָׁפְכוּ אוֹיְבִים זֵדִים אֲרוּרִים אַכְזָרִים
דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים בַּחוּרִים
20- צַדִּיקִים אַף לֹא עַוְלָה פָּעֲלוּ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
וְדָמוֹעַ תִּדְמַע תֵּרַד עֵינִי דִּמְעָה
אֵלָיו אָב יִצְעַק בְּקוֹל מַר כִּתְרוּעָה
דַּל אוֹר בְּנִי בְּלֹא עִתָּה שִׁמְשׁוּ שָׁקְעָה
חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּארוֹ הִגִּיעָה
25- אוֹי עַל שִׁבְרוֹ וְעַל רֹעַ מַזָּלוֹ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
דּוֹדָיו וְרֵעָיו נֶאְנָקִים נֶאֱנָחִים
סוֹבְבִים בִּרְחוֹבוֹת קִרְיָה צוֹרְחִים
חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלֹא מִשְׁתַּכְּחִים
יִסְפְּדוּ לוֹ אֲחִימוּ לֵיהּ וְאַחִים
30- וְעָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם יַעֲלוּ
אָבַד זִכְרוּ גַּם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לוֹ
חָסִין קָדוֹשׁ הוּא יִפֶן מִמְּקוֹמוֹ
יִנְקֹם נִקְמָתוֹ וְגַם יִדְרֹשׁ אֶת דָּמוֹ
כַּכָּתוּב הַרְנִינוּ גּוֹיִם עַמּוֹ
וַאֲבֵלָיו יְנַחֵם לְמַעַן שְׁמוֹ
35- בְּגַן עֵדֶן יְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ
בְּעוֹלָם טוֹב וּבְעוֹלָם אָרוּךְ כֻּלּוֹ
- 16. דבקו… בזה: חידוד לשוני, על-פי שבת ל ע״א ׳דבקו שערים זה בזה׳. 17. צרות רבות ורעות: על-פי תה׳ עא, כ. 19. דם… נקיים: על-פי יר׳ ב, לד. 20. אף… פעלו: על-פי תה׳ קיט, ג. 21. ודמע… דמעה: על-פי יר׳ יג, יז. אם יצעק: צער האב הוא צער נוסף של האסון. 23. דל אור בני: נדלדל, ציור למות הבן. בלא… שקעה: שקיעת השמש היא משל למותם של אנשים כשרים, והלשון על-פי קה׳ א, ה ומדרשו בבר״ר נח, ב. 24. חרב הגיעה: תיאור הריגתו על-פי יש׳ ח, ח. 25. שברו: מכתו ואסונו. 27. ברחובות קריה: על-פי איכה ב, יא. 28. חבל… משתכחין: חבל על האובדים ואינם נמצאים. ביטוי של צער על פטירת צדיקים, ראה סנהדרין קיא, ע״א. 29. אחימו ליה ואחים: כפי שאמרו בשבת קנג ע״א ׳מהספדו של אדם ניכר אם בן העוה״ב הוא אס לאו… דמחמו ליה ואחים׳. (וראה רש״י שם). 31. חסין קדוש: כינוי לקב״ה, על-פי ׳אנא בכח׳. הוא יפן ממקומו: מנוסח קדושת ה׳כתר׳ למוסף. 33. הרנינו… עמו: על-פי דב׳ לב, מד. 34. למען שמו: על פי תה׳, קו, ח. 35. בגן… בהיכלו: מנוסח האשכבה. 36. בעולם… כולו: סיום של נחמה, על-פי קידושין לט ע״ב.
ממזרח וממערב-כרך ג'- להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545 – 1619 – חיים בנטוב
דבר ברור הוא שגירוש ספרד מהווה נקודת מפנה בתולדות היישוב היהודי במרוקו. זרם המגורשים שמצא מקלט בארץ זו הלך וגדל, ועד מהרה היוו המגורשים רוב מניינן ובניינן של קהלות חשובות בעריה השונות של המדינה.
על רבניהם ומנהיגיהם המשימה לעצב פניהן של הקהלות, לקבוע אורחות חיים ודפוסי מחשבה והתנהגות לא רק לדורם זה, אלא אף לדורות הבאים אחריהם. ואכן מכוחה ומכוח כוחה של אותה תשתית חינוכית דתית חברתית שהניחו , נמצאו מתפרנסים כל הדורות שהעמיד יישוב יהודי זה, מאז ועד ימינו.
משום כך, ככל שניטיב להכיר את השקפת עולמם, מחשבותיהם ורעיונותיהם, כך ניטיב להכיר את יסודות הווייתה של גולה זו, מהם מורכבת דמותה הרוחנית המיוחדת.
אלא, דא עקא, שלא נשארה לנו כמעט כל יצירה של חכמי מרוקו שמדורות הגירוש, ולכן קשה לנו לעמוד על השקפת עולמם והגותם. עם הבודדים מחכמי מרוקו שיצירתם נשתמרה בכתב יד ובדפוס כמעט בשלמותה נמנה החכם רבי וידאל הצרפתי מרבניה הבולטים של פאס במאות 16 – 17, שעם היותו דור שלישי לגירוש, הספיק לצקת מים על יד חכמי המגורשים ותלמידיהם, וחזקה שכל שיש בו בא לו מהם ומתרומתם.
מאמר זה יוחד לעיון ראשוני בפירושיו למקרא, מהם נעמוד על הגיגיו, רעיונותיו ועיקרי משנתו במישורים שונים, וודאי שתורת רבי וידאל לא ללמד על מחברה בלבד יצאה, אלא ללמד עלך כלל חכמי מרוקו בדורות ההם יצאה, ונמצינו למדים לפי דרכנו מה היו הרעיונות והמחשבות שריחפו בחלל עולמם.
החיד"א כותב על רבי וידאל :
אחד מגאוני המערב הקדמונים והרב קרבן אהרן היה מבית דינו, חיבר השגות ער הרא"ם ונדפסו בספר נימוקי שמואל להרב נכדו. ועוד חיבר ספר צוף דבש וכו…..והיה אב בית דין קהלת קודש פאס יע"א, ושמעתי שחיבר ספר אמרי יושר באור על מדרש רבה, ודבריו בקיצור מופלג וצריכים עיון עמוק רקב ואחר כך יטעום המעיין בחכמתו כי רבה.
והספר הנזכר הוא בכתב יד, ועוד שמעתי שחיבר הרב פירוש על ספרא, וחיבר קצת פירוש על התורה כתב יד ואני הדל ליקטתי קצת מפירושיו וכתביו בקונטרס סבר יוסף בס"ד.
רבי יסף בן נאיים מבליט את העובדה " שספריו נמלטו ויצאו חוץ למערב וראו אור הדפוס ולא הלכו לאיבוד " ורואה בה סימן כמה גדלה ורמה זכות הגאון רבי וידאל הצרפתי, ואן הוא בין חכמי המערב הבודדים שספריהם זכו לראות אור במאה ה – 17.
מתולדות רבי וידאל הצרפתי ידוע רק מעט. אביו, רבי יצחק, היה דיין וחתום על תקנה משנת שכ"ח, וחיבר פירוש לספרים מן המקרא, שמצטט ממנו בנו רבי וידאל הרבה. סבו רבי וידאל הראשון, היה דיין, ממגורשי קסטיליה ויש ממנו פסקי דין. רבי וידאל השני נולד ונתגדל בפאס של ימי המגורשים הראשונים.
משפחת צרפתי, מסורת בידם שהם מבני בניו של רבנו תם, ורבי וידאל שלנו משובץ בדור הי"ב לרבנו תם. רבי וידאל נשוי היה, כנראה בנישואין שניים, עם בתו של הרב יעקב אבן עטר, שילדה לו את הבנים יצחק ואברהם ורבקה אחותם.
כשמת בניו היו קטנים. יצחק הגדול היה בן שבע שנים, והבת עדיין בבטן אמה. רבי וידאל לא היה עשיר ולא השאיר אחריו רכוש. אשתו טרחה קשות והייתה עוסקת במלאכתה יומם ולילה, כדי לפרנס את בניה ולגדתם לתורה.
רבי וידאל סיים את פירושו למגילת אסתר בשנת שכ"ו, והיא המגילה שפירש לראשונה, ואחיה כנראה מיד, פירש את רות ואיכה. בהקדמת אסתר כותב " אני הנער הנצב " לאמור – צעיר היה. אך כבר הספיק אז לגמור את פירושו " אוצר נחמד " לתהילים, אותו הוא מזכיר כמה פעמים בפירוש אסתר, ויש להניח שהיה בשנות העשרים הראשונות.
ואל נטעה אם נאמר שהוא נולד סביב לשנת ש"ו, ונפטר בשנת שע"ט בהיותו קרוב לשבעים שנה. מדברים שכתב עליו רבי שאול סירירו אנו שומעים, שרבי וידאל היה זקן בשנת שע"ד נראה שהוא דרשן מעולה שריתק קהל גדול. דבריו יצאו מן הלב ונכנסו ללבות השומעים והשאירו בהם רושם חזק.
משום כך, במעמדים מיוחדים, כגון בתפילות לעצירת גשמים כשכל תושביה של העיר נתאספו לעצרות מיוחדות, נבחר רבי וידאל הצרפתי להתפלל ולדרוש. רבי שאול סירירו אף העלה בכתב חלק מדרשתו, שכנרה השאירה עליו רושם חזק, וכך הוא מספר :
שאמר בדרוש הנזכר שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בנו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואחר כך אם יש לו…בית דין מחייבים אותו לפרנס…מפאת הצדקה, ואם אינו רוצה ראוי להכריז עליו שהוא כעורב אכזרי….
והנה הקב"ה אבינו ויש לו במה לפרנס…ואם אינו רוצה הנה הוא יודע את הדין. והטיח חס ושלום דברים כלפי מעלה בחסידות שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו וכשעמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה….
הטחת דברים כלפי מעלה מוצדקת כאן בעובדה שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו, וכמו שאמרו חכמים לחוני " אלמלא חוני וכו…. וכנראה רצה רבי וידאל לזעזע את העם משאננותו, ובדיאלוג החריף עם אלוהים והטחת דברים כלפיו, קשורה אחר כך בשמו של האדמו"ר החסידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהייתה לו לשיטה.
המעמד הנ"ל היה כה נשגב עד שרבי שאול אומר עליו : " מיום שנתגרשו היהודים מקאשטילייא לא היה שם יום תשובה ובכייה והכנעה כיום הזה ". אף שהייתה " תורתו אומנותו " אנו יודעים שרבי וידאל היה בעל השכלה כללית רחבה ביותר.
הוא היה רופא, בקי בספרות הרפואה, בספרות הטבע ובספרות הכללית של זמנו. הוא מצטט בספריו מאפלאטון, אריסטו, אקלידס, סנקה, אבו חמד, אבן זינה ועוד. ואין צורך לומר שהיה בקיא בתורותיהם ודעותיהם של הרמב"ם, יהודה הלוי, א"י אלבו, אברהם ביבאג'ו, רבי יוסף בן שם טוב, רבי אברהם סבע, אברבנאל ורלב"ג ( רבי לוי בן גרשום ), שמספריהם הוא מצטט ארוכות וקצרות.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח ו
ממערב כרך ב'
גלות ונדודים.
מהעיר סאלי עבר הר בלעיר פאס – מחמת גזירות או בגלל מחלוקת בקהילה. באותה תקופה, עברו חכמים נוספים מהעיר סאלי לעיר פאס. רבי דוד הסבעוני ורבי משה אבן צור. הרב פנחס ג'רמון מחכמי תוניס בדור שלאחריו, מזכיר כי רבי אברהם בן מוסה היה גר בעיר פאס, וברח משם משום פעולה בקבלה, עשה נגד אשת המלך שהציקה ליהודים.
נדודיו אלה גרמו לרבי אברהם צרות רבות, ועל כך הוא מתאונן באחד משיריו.
בקשה ותחינה. לאלוהי קדם מעונה, על דבר אשר עינה אותה במר ומגינה. הכסף פנה טהשיב שנ"א אותי ואני אנה אני בא. כי אם בתחנה.
ה' אפפוני חבלי עווני. רצים פרים כדבורים סבבוני. ברחמים הטרף לי לחם חוקי, שמע קולי חנני וענני.
גאים השפל תן להם נפעלם. רדוף אותם באשר רדפוני. דמים שפכו וקרעו ולא דמו. לולא אתה אזי חיים בלעוני.
נשארתי לי בלי אוהב ורע. מתי סודי ואחי תעבוני.
עזבוני למזי רעב ולוחמי רשף, ועוד ידם לאבדני.
פצו פיהם רדפוהו ותפשוהו, ואין מציל את נפשי מיד מוני.
ריב ה' מהרב את יריבי. ולנחמני עשה בהם כרצוני.
שונאי כלה ושעה אל תאחר. אל נא ריקם אל תשיבני.
נקמת היהודי.
לפי גרסתו של הרב אברהם כלפון בספר " מעשה צדיקים " ברח רבי אברהם מהעיר פאס לעיר תוניס, בעקבות מעשה שהיה . נעתיק את דבריו :
" בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניים הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם : " אני אנקום את נקמת היהודי ". מה עשה ? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול : מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוז אחת, אמר לה " אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה.
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים ימים.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי " המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : " חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו. אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר. ( תורגם מערבית יהודית מתוך הספר " אשביע לחם " להרב הגאון רבי ישראל חדאד זצ"ל.
מפטיר והפטרה פרשת מסעי בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת מסעי בנוסח יהודי מרוקו
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
(אותו אירוע ופסק דין מובא גם בספרו של ר׳ אהרן בן חסין, אלא שכאן האשה טענה שנישאה לפני חצי שנה (׳מטה אהרן׳, סי׳ סט).
בית הדין אילץ לגרש אדם שנחשב עקד והתברר שהוא בריא. משה סבאג, חכם מהעיר ואזאן }Quezzane בצפון מערבה של מרוקו], כתב לר׳ יוסף משאש על יהודי בשם מכלוף אסבאג שבא לגרש את אשת נעוריו, כי טובי העיר עם בית הדין הכריחו אותו, ״מטעם שהוא רפה אונים ואין לו גבורת אנשים ״. אבל לדברי החכם הנ״ל, ״שקר ענו כי נבדק על ידי רופאים מומחים ונמצא חזק ובריא׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ רעג).
אסור לתת זרע לבדיקה אם הוא פורה. רופא אמר לאדם שאינו מוליד, ולא ברור במי האשם – בו או בה – להביא זרעו לבדיקה. האיש שאל את ר׳ יוסף בן נאיים האם מותר להוציא זרע למטרה זו. תשובת החכם הייתה ״אסור, והגיע לסיכום כי ״האיש הזה יבטח בשם אלוקיו, ואלוקינו מרחם, והתקנה המעולה היא ישפוך שיחו לפני מלכו של עולם מתרצה בדמעות והוא מושל בכל ומספר את רובע ישראל ושערי דמעה לא ננעלו ורחמי שדי מרובים״ (׳צאן יוסף׳, סי׳ פב, וכן הנ״ל, ׳שארית הצאן׳, ח״ב, מי׳ קסג).
הזרעה מלאכותית משום שבעלה עקר. מעשה בזוג הנשוי כבר שנתיים וחצי והאשה לא התעברה. הבעל הודה ״שהוא חלוש ועוסק ברפואות מהיום הראשון ועד עתה… האשה נאמנת בטענתה שאין לבעלה גבורת אנשים… הואיל לזרוק לה זרע זר להולידה בלי איש״. ר׳ שאול אבן דנאן פסק כי על הזוג להתגרש, והבעל פטור מלשלם לה כתובתה, והנשאר מנדונייתה ייתן לה מיד (׳הגם שאול׳, ח״ב, סי׳ יח).
בנושא זה דן גם ר׳ שלום משאש בתשובה שכתב בירושלים בתשנ״ב – 1992 – ומסקנתו – כי אם הזרע של ישראל, או של נוכרי, ״שאין בזה שום איסור לא לאם ולא לנולד״ הדבר מותר (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, סי׳ מב).
בכתביהם של חכמי תוניס, ג'רבה ואלג'יריה.
ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, דן בתלונת אשה שבעלה עקר והיא מאסה בו, ״האשה נאמנת בטענתה שאין לבעלה גבורת אנשים״, הוא וישאל אם כופים אותו להתגרש. תשובתו חיובית, והוא מסיים דבריו כי ״כופין להוציא״ (׳משחא דרבותא׳, אהע״ז, סי׳ קנד ס״ז, דפים קמא ע״ב-קמד ע״א).
ר׳ עוזיאל אלחאייך גם הוא מתונים, פסק – ובעקבותיו פסקו חכמים אחרים – כי אשה נשואה שהבעל ״לא בא עליה כדרך כל הארץ אם מחמת עצמה או שאין לו גבורת אנשים ומתה, אין הבעל יורשה ״ (׳משכנות הרועים׳, מערכת אות יו״ד, דף קלז ע״ב).
לא תמיד גירש הבעל גם לאחר עשר שנות עקרות ויותר. בתוניס היה מעשה בראובן שנשא אשה בשנת תקע״ו (1816) ולא זכה להיבנות ממנה. כעבור 14 שנים נפטר אחיו בשנת חופתו, וראובן ייבם את אשתו, שהה עמה קרוב לשמונה שנים, ולא ילדה לו. נשא שלישית, ללא תוצאות. היבמה מינתה בא־כוח, ותבעה בפני בית הדין כי היות שהיא בודדה ״גם בן ואח אין לה״, רוצה להתגרש ולהינשא לאחר, ״אולי תיבנה ממנו להיות לה משען ומשענת לעת זקנתה, גם לעת נסיעתה לחצוב לה קבר בבית מועד לכל חי״. (כלומר, היא רוצה שיהיה לה כסף לקיום ולקניית חלקת קבר). בית הדין הפציר בראובן שיגרש אותה, סירב לקבל דעתם. החכם פסק כי ניתן לכוף אותו לגרש אותה (׳משכנות הרועים׳, דף מג ע״ב-מד ע״א).
בג׳רבה היה מעשה בשנת תרצ״ג (1933) ביהודי שנשא אשה ש׳׳אינה שלמה בדעתה״. בתוך השנה הודה ״דעדיין לא בא עליה מאז כששה חודשים״, באומרו שהוא קשור והיא חזרה לבית אביה (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ פ).
חכם מג׳רבה ר׳ יוסף ברבי נשא שלוש נשים ולא זכה להיבנות מהן, סבל ממריבות עם נשיו ומכאובים בגלל שלא זכה לבנים. לא ברור אם האשמה בו או בנשותיו, אם כי סביר יותר שהוא היה עקר.
היות שעקרות פוגעת בדימוי העצמי של הגבר, היו גברים שטענו שהאשה עקרה. במאה ה־19 נשא אדם בתולה באלג׳יר וחי עמה כשש שנים
ויהי היום עמדה האשה ויצאה לטעון שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ והיא עדיין בתולה ורוצה להתגרש. והוא אמר שבאמת היא עדיין בתולה שהיא מרדה עליו שאינה מניחתו לבעול…. והוא היה ממתין שבאולי תחזור להיות כדרך איש ואשתו ולכן אינו מגרשה, אלא תחזור בה להיות כדרך כל הארץ.
אבל ר׳ דוד מועטי פסק כי למרות האשמתו את אשתו, ולמרות שהבעל מבקש לדחות את הגירושין ״שתמתין עוד, אולי יתרפא, שאין שומעין לו וכופין אותו לגרש״. כלומר, עליו לפרק את הנישואין(׳צוף דבש׳, סי׳ ס). סיכום המצבים בהקשר לתשלום הכתובה והתוספת כשהגבר עקר והזוג מתגרש, נרשם על ידי ר׳ יצחק אבן תאן:
א. אם בעל ואחר־כך תשש כוחו ואינו יכול לבעול – למרות שמגרש בעקבות תביעתה – ישלם כתובתה והתוספת.
ב. אם לא בעל כלל ומגרשה ביוזמתו ״ישלם הכל״. כלומר הכתובה והתוספת.
ג. אם היא תובעת אותו לגירושין – אין לה תוספת.
אבל היו חכמים שקבעו שבכל מקרה, בין שבעל ותשש כוחו ובין שלא בעל כלל, אם היא תובעתו שיגרשנה – אין לה תוספת (׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף כא, אות תיו, סי׳ א).
ארמית ועברית בשירת רבי דוד חבין- אפרים חזן
32 לית… טבא — אין בו סירכא, כאותה מרגלית טובה שכולה זוהר.
33 נפלו… הומים—המשורר מתאר גודל צערו ויגונו על־ פי תהילים נה, ה.
34 צדיק תמים— בראשית ו, ט.
ארץ העמים — כינוי לחוץ־לארץ בפי הדיל.
35 זו…שיבה— על־פי מדרש רבה לבראשית טו, טו ״ואתה תבוא…בשיבה טובה״, והלשון על־פי עירובין נא ע״א (ב״ר נט), והמשורר שואל בצער: וכי זה שכרו של רבי עמרם שלא יגיע לשיבה ולא יבוא וישוב לארץ־ישראל ?
36 עמרם… כצמר — משחק מלים בין השם ״עמרם״ למשמעות השם ״עמר״— צמר בארמית.
37 כבן שחר — דומה לכוכב הילל בן שחר (ישעיהו יד, יב).
נבקע — בוקע ועולה.
38 טוב… ודהבא —על ־ פי משלי ג, יד: טוב הוא ממסחר של כסף וזהב.
39 חולק,… דכא — מסיים בברכה לנפטר: חלק טוב יינתן לו לעולם הבא.
השיר המדגים מלמד יפה על דרכו של רבי דוד בשימושו בארמית, כפי שתיארנו ארמיים בתוך הרצף העברי ואפילו מדרש־לשון עברי־ארמי עמרם… כצמר (שורה 36 וראה בביאור). הארמית והעברית באות בתוך משפט אחד ומשלימות זו את זו, כאילו מדובר בשפה אחת, כגון המשפט המסיים הכתוב ארמית, אך הביטוי המסיים ״לעולם הבא״ הוא בעברית. דומה לזה המשפט בטור שלפני האחרון הפותח בעברית ומסיים בארמית. משפטים אלה בצד טורים 30—32, הכוללים מחרוזת ארמית שלמה, ובצד טור 27 הבולל משפט ארמי שלם, משקפים את הדרכים השונות של השימוש בארמית בשירת רבי דוד. וכאמור, שילוב זה מלמד על יחם של הערכה לארמית וקבלתה כחלק מן השפה העברית ומן הכתיבה העברית—הרבה בזכות הארמית שבתרגום, הארמית שבתלמוד והארמית שבזוהר, שהיו חלק חשוב בחינוכו ובהשכלתו של תלמיד־חכם בצפון אפריקה. עוד ראינו בפירוש השיר, כי גם למען התיעוד של העברית ראוי וכדאי לבדוק את הלשון היוצרת של המאות האחרונות. שכן מתחדשות בה צורות לשון לא מעטות ומהן הרשומות במילונים על שמן של תקופות מאוחרות יותר.
סוף המאמר
קריאה בתורה אצל י.מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת מטות בנוסח יהודי מרוקו
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
עד
פ׳ תצא, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.
רבי יוסך משאש
למעלת הרה״ג החריף ושנון, כמוהר״ר יצחק קלוגאר ישצ״ו. שלום, שלום.
מכתבו הבהיר הגיעני, אודות החפצים שהניח כבודו בבית בעה״ב, דברתי עמו, ועמדת־ עליו ועשינו אותם חבילה, ושלחנו אותם עם חמר יהוד להוליכם לבית הגמו״ן כה״ר שלום הכהן הי"ו : שם תמצאם, ולא תשלם עליהם מאומה לחמר כי לקבל את שכרו פה. וכסף הנשאר מנהדבה נמסר ביד הבעה״ב, ההוא אמר, כי בשבוע הבא ילך לפא״ס, וימסור לך את הכל, וסידור האבודרהם דפוס, לא רצה הרב כמוהר״א עמאר ישצ"ו לנכרו בשום אופן, ואודות הרמז שאמרתי לכבודו בשם משפחת אזו״לאי, הוא ר״ת של הכתוב, אשה זונה וחללה לא יקחו, כך שמעתי מעובד אורח אחד מבני המשפחה, ואמר, דזו צוואה מאבותיהם הראשונים לקדש משפחתם ככהנים, ועשו הצוואה בשם המשפחה לזכר עולם, ואך עתה אין נזהרים בזה, ושלום.
הצעיר אני היו"ם ס"ט
עה
סימן הנזכר, פרשה הנזכרת
ידידי החה״ש וכו'…, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו.. שלום.
קח נא עוד ידידי מן המוכן, והוא, בצד מבוי הרא"ם ז׳׳ל, יש מבוי אחד, נקרא בשם מבוי בן עטאר. ע״ש הנגיד כהה׳׳ר משה ן׳ עטאר ז״ל היה במאה הרביעית, כן שמעתי, ואך בפי הכל נקרא בשם מבוי אדקא״קין (מוכרי קמח), ע״ש החנויות שבצדו שכולם מוכרי קמח, במבוי הזה, בבית שער החצר השנית לימין הנכנס למבוי, יש ביהכ״נ קטנה, כחמשים נפש מתפללים בה, קורין לה ע״ש ר׳ שמואל דאנינו ז"ל והחכם כהה״ר שלמה טובי ישצ״ו, הראני על ס' כת״י ישן, שהביהכ״נ הנז׳ נמתיסדה בשנת ש׳ לפ"ק – ע״י הרה״ג כמוהר״ר שאול ן׳ דאנינו זיע״א, בכמהר"ר שלמה ז״ל, ובנו הרה״ג כמוהר״ר שמואל זיע"א שהיה רב ועשיר ונגיד, וכן הראני על ספר תקנות ראשונים׳ כת״י ישן נושן, חתימת ידיהם מש׳ רפ"ו, ומש׳ ש״י למורא, לפ״ק, ואחרים קורין לה ע"ש ״עזזי מליכו״ שם איש אחד מערי דר״א, שהיה דר פה, וקנה אותה מבעליה הראשונים, ונקראת עוד על שמו, כן שמעתי. ובפי הכל נקראת ע״ש יחייא לובאטון, שהוא קנה אותה עוד, ונקראת ע״ש, ועדיין היא של יורשיו, היא עמוקה יורדים לה בג׳ מעלות, ארכה יתר הרבה על רחבה, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון. יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכו' כחברותיה, יש בה שני ש״צ, כמה״ר יוסף הכהן, ובנו כהה״ר אברהם ישצ״ו, אין נודע אם גם שמשה ישיבה לת״ת או לא, ועתה מלמד בה תשב״ר כהה״ר יעקב טולידאנו הי״ו, בכה״ר יצחק ז״ל, ומתפללים בה שמ״ע, ע״כ, ושלום.
אני היו״ם ס"ט
עו
ס' הנז;' ש׳ תרס״ח. לרב אחד.
אדוני מחול וסלח, אם אומר לפניך דבר אחד, כי אתמול בלילה בא לידי ס׳ ליצחק ריח, וראיתי לו שם בלקוטים בחי אה״ע אות ד' דירה, שהביא דברי משה"ר, שהאריך והעלה, שאין לחייב את הבן להוציא אשתו מבית אביו לדור במקום אחר, אם לא בטענות בריאות וחזקות, כראי מוצקות, המתבררין לעיני העדה ב״ד הצדק ברור צח וכו', ע״ש. ולדעתי המעט נר, דזה הפך מ״ש אדוני בפסק דינו, שהעתקתי לו אתמול, יחזור אדוני על אמרי קדשו, ואם טוב רעיוני תברכני נפשו, ואם לאו, אתי תלין משוגתי, ושלום. דל ונבזה, היו״ם הזה, ס״ט
פ׳ תבוא.עז
ידידי הנבון היקר ונעלה, כה״ר יצחק ן׳ חיון ישצ״ו. שלום. שלום.
מאד צר לי אל שמועה כי באה, כי אביך הזקן כנשר דאה, ויגוע וימת אברהם. המגיד לי ספר עליו טובות, מאליפות מרוכבות, ונוסף על יסוריו של אהבה, לעת זקנה ושיבה, כי האלהים נסה את אברהם, וימצא לבבו נאמן לפניו, ויקחהו לגן עדניו, זכותו תהיה עליכם סתרה, צנה וסוחרה, ובכל עת צרה, תקרא, זכור לאברהם. בעל הנחמות ינחם אתכם, ה׳ צבאות יגן עליכם, ויריק עליכם ברכה וטובה, ולא תוסיפו עוד לדאבה, אמן. אנכי אנכי מנחמכם, הדואג עמכם.
אחיכם, היו״ם ס״ט
עח
פ' הנזכרת, ש' תרס"ח לפ"ק
למעלת אבן הראשה, חסידא קדישא, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, אדמו״ר כקש׳׳ת כמוהר״ד חיים מוריגון ישצ׳׳ו.
אדוני ! עשיתי כאשר צויתני אתמול בלילה בבית המשתה של אותו עני, שנתגלגלו הדברים מההוא צומ״ר, על המאמר שלשה שמשו בתיבה, וכלם לקו כלב ועורב וחם, כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו והקשה אדוני, למה נתפרסם חם בענשו, יותר משניהם שלקו בנסתר, וגם למה נשתנה ענשם? ולא נשמעה שום תשובה על זה, לא מפי קדשו, ולא מפי אחרים, ומאהבת אדוני אותי, לחדודי יתי, צוית עלי לחפש אחר המאמר ופירושו בש״ס ובמפרשים, וכן עשיתי, וזה מה שעלה במצודתי, בעזר אלהי ישועתי.
המאמר הזה מצאתיו בסנהדרין דף ק״ח ע׳יב, ופי׳ רש״י ז״ל, לקה בעורו, שיצא ממנו כוש,ע"ש, משמע שהוא בעצמו לא לקה, ואך בעץ יוסף על עין יעקב שם, הקשה על פי׳ רש״י דלשון, חם לקה בעורו לא משמע הכי, וכן אמרו בב״ר פ׳ ל״ו, יצא חם מפוחם, משמע, שחם בעצמו לקה בעורו?
ותרץ דרש״י ז״ל תרתי קאמר, שלקה בעורו, ושיצא ממנו כוש, כמ״ש במדרש, שגזר המלך שיתפחמו פניו, ויפסל מטבעו, דהיינו זרעו, ע״ש, ושם במדרש במתנות כהונה כתב, שלקה בעורו כדי להודיע שנהג היתר בדבר שנוהג באפילה, ע״ש, ור״ל שלכך הושחר עורו כאפילה, וגם על הכלב כתב שם שקלונו גלוי לעין כל ע״ש, זהו מה שהשיגה ידי יד כהה למצוא בדברי המפרשים בזה.
ולדעתי המעט מן המעט נר׳ לומר, אם יישר בעיניה דמר, והוא בדרך אפשר, שהכלב חשב לעשות מעשהו בקל, לבל ירגישו בו החיות שעמו ונח ובניו, ואך המקום הענישו, ואף שגמר, נשאר קשור״ עד שהכירו כלם בקלקולו, ונשאר ענשו גם לזרעו אחריו, וגם העורב חשב ככלב להקל מעשהו, ואך כאשר קרב, הרגישו בו, ונתחכם והפך עצמו פיו לפיה, שנראה כמנשק דוקא, ולכן נענש, ורקק זרעו מפיו לפיה של נקבה, כמ״ש רש״י שם. וחם, אפשר הוא ואשתו הם שראו מעשה הכלב והעורב, ונתעוררו לתשמיש, ונשארה במחשבתם שחרות הכלב והעורב, וילדו בדומה, כמקלות של יעקב, ומה שלקה הוא, אפשר, מפני רוב פחדו ויראתו שמא יתפש, לקה דמו, כמו שאומרים שהפחד משחיר את הדם, ומזה לקה עורו, וזהו ענשו, ונשאר גם לזרעו אחריו, זהו הנלע״ד בזה, ותורה היא וכו', ואם שגיתי וכוי, ושלום.
דל ונבזה, היו״ם הזה, ס״ט
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא(כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
לתגובותבמילa0527145147@gmail.com
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם"
ביום שני האחרון התקיים בעיה"ק צפת המעמד הגדול רב הרושם "כנס בני התורה" החמישי במספר, ברוב פאר והדר, בהשתתפות
רבנים ואישי ציבור מכל אזור הגליל והסביבה, אשר ביניהם נמנו הגאון הגדול רבי שלום לוי שליט"א רב ואב"ד ומרא דאתרא קריית
שמונה, הגאון רבי אליעזר ועקנין שליט"א רב בית הכנסת, הרב נהוראי לחייאני שליט"א סגן ראש העיר ועוד.
את המעמד פתח הרב הגאון רבי אברהם אסולין שליט"א מייסד האיגוד על חינוך הילדים במשנת רבותינו הקדושים גאוני המערב
זי"ע, ומיד התכבד כבוד הגאון הגדול הרב שלום לוי שליט"א מרא דאתרא וראב"ד העיר קריית שמונה אשר נשא מדברותיו על פועלו
ומשנתו של מרן איש האלקים רבינו האור החיים הק' זיע"א לרגל ערב יומא דהילולא. בסיום דבריו שיבח הרב את היוזמה הברוכה
של הקמת "איגוד בני התורה יוצאי מרוקו", וביקש לעשות כינוסים כאלו גם בעירו קרית שמונה.
לאחר מכן נשא דברים נרגשים הרב נהוראי לחייאני שליט"א סגן ראש עיריית צפת: על הכינוס הזה, אמרו חז"ל )סנהדרין ע"ב ע"א(:
שטוב להם וטוב לעולם. חובתם וזכותם של הרבנים היא חובה מיוחדת מתוקף תפקידם להדריך את הציבור ולחזקו. וכמו שאמרו
חז"ל "ארבעה דברים צריכים חיזוק, תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ… שנאמר: חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוהינו"
)ברכות ל"ב ע"ב(, עאכו"כ כשמדובר בהחזרת עטרה ליושנה של יהדות צפון אפריקה שלא פסקה מעולם, מאז חורבן הבית דור
אחר דור, יהדות מרוקו היא עדה מפוארה בעלת מסורת מבורכה, על ידי קהילה נפלאה נטועת שורשים כהלכה, שבה כל נער וילד
ידע לפסוק את פסוקו.
זכינו בסייעתא דשמיא שבדור יתום זה שהאמת נעדרת רחש לבו דבר טוב של איש המעש ורב הפעלים לתורה ידידנו היקר הרב
אברהם אסולין שליט"א אשר פועל ללא לאות למען מטרה קדושה ונעלה זו. הקים את מכון "תורת אמך" ואת "איגוד בני הישיבות
יוצאי צפון אפריקה".
אנו שמחים להיות חלק ממפעל אדיר זה שמטרתו להציג את הפסיפס התרבותי הרבגוני של יהדות מרוקו פסיפס מופלא, עתיק
יומין ועתיר מסורת שיסודה בהררי הקודש. מסורת בת אלפי השנים ששלחה את שלוחותיה המבורכות בכל התחומים: בעיקר
בהלכה, באגדה, בתלמוד ובמקרא, בספרות ובשירה. לאורה של מסורת זו קמו גדולי תורה ויראה, ענקי רוח והלכה, פרשני תלמוד
ומקרא, סופרים ומשוררים, אשר הפכו למאורות גדולים בשמיה של היהדות הנאמנה וכלל עם ישראל צועד בנתיבות אשר הם
סללו לנו עד היום הזה. בתוך כל הפסיפס הרבגוני הזה משוך חוט שני המאפיין את בני העדה, חוט של טוב ואהבה, מאור פנים
ורחבות לב, הכנסת אורחים וגמילות חסדים, ע"כ.
את הכינוס הנעימו הנגנים המומחים והמנוסים חברי "התזמורת האלא – האנלוסית – צפת", אשר תרמו במאוד לרגשי החיבור
והקישור למסורת ומורשת אבותינו. גדול היה המעמד לכבודה של תורה ותרם רבות למען החדרת המסורת המפוארת של בני עדות
המערב הפנימי וגלילותיו.