מורשת יהדות מרוקו

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

קיומם של מוסדות עזרה הדדית וסעד אלה בין האנוסים מורה לא רק על הצורך שבהם, אלא הוא סימן מובהק לשלב־בינים חברתי שבו נזקקו אנוסים לחוגים משלהם לצרכים שונים. לאחר מחצית המאה הט״ו אין אנו שומעים עוד על החבורות הללו בסיאודד ריאל! מסתבר שחדלו להתקיים, וכל אנוס פתר את שאלת קבורת בני־משפחתו לפי אמצעיו שלו. במשפטי האינקויזיציה, שיש בהם עדויות המתארות גם ימים שבסביבות מחציתה של המאה, לא נמצא כל זכר לפעולתן של חבורות־סעד אלה. המאורעות שבאו על אנוסי המקום מוכיחים כמה הרסו גורמים שונים בעיר כל צורת־ארגון עצמית בעדת האנוסים.

 קודם שנבוא לתאר את פרשת יחסיה של עדת אנוסי סיאודד ריאל עם האוכלוסיה הנוצרית ננסה לבחון בעיה חשובה בעניניד. הפנימיים של עדת־אנוסים זו. שאלה גדולה היא, אימתי התחילו אנוסים שבים ומקיימים מצוות תורת משה ומנסים לחיות כיהודים לכל דבר? העדויות הקדומות ביותר המביאות לנו תיאורים של קיום מצוות הן משנות השלושים של המאה הט״ו, והדעת נותנת שלו נמצאו לאינקויזיציה עדים שהיה בידם לתאר ימים שקדמו לשנות השלושים, היינו קוראים על כך בודאי בתיקי נידוניה של האינקויזיציה. נראה איפוא, לדעתנו, שאין לדבר כלל על תאריך קבוע שבו התחילו כל האנוסים לקיים מצוות.

 קרוב לודאי שאנוסים שבו לקיים מצוות מיד לאחר המרתם הכפויה או לאחר התפכחותם מן ההמרה, משנוכחו כי צעד זה, אפילו נעשה מדעת, היה מיסודו צעד מוטעה לגביהם. והתאריך הקדום ביותר הבא לתאר כל מעשה של קיום מצוות כוונתו לגבי הנאשם, שעלה בידי בית־הדין למצוא עד למצוד, שקוימה בתאריך פלוני. משום כך יש לדייק ולהבדיל בין כוונת צרכיה של האינקויזיציה לגבי ״שקיעתו הראשונה של הנאשם בחטא, כדבריה בניסוח הרשמי, והוא מעשה־השיבה הראשון לקיום מצוות מצד הנתבע לדין.

כידוע, די היה לאינקויזיציה במצוה אחת מתורת משה כדי לקבוע את חטאו של הנאשם כלפי הנצרות! אך לגבי הנאשם עצמו ויהדותו שלו ודאי שלא נסתפק בקיומה של מצוה אחת, אף אם יש לה תאריך ועדים שהעידו לפני בית־הדין. משום כך, אם מדברת עדות אחת בקיומה של מצוה אחת, נראה לנו  שהמדובר הוא אם לא בכל תרי״ג מצוות, הרי במצוות הרבה.

 ולגבי התאריך הקדום ביותר, שבו נזכרים אנוסים שקיימו מצוות, יש לומר שערכו פורמלי גרידא, והוא יכול לשמש בתולדות חייהם של אנוסי סיאודד ריאל נקודת־אחיזה לשילוב מעשי התיהדותם במסכת כלל חייהם בעיר. משום כך האמור באנוס כרודריגו מארין שקיים מצוות בשנת,1434 או בדרכה של מריה גונסאליס, אשת חואן גונסאליס פינטאדו, בקיום מצוות בשנת,1444 כל כוונתו שכבר שנים רבות קודם בואה של האינקויזיציה חיו הללו כיהודים לכל דבר. ואין הם יחידים בדרכם זו. אליהם אפשר להוסיף את חואן גונסאליס אסקוחידו, שכבר בשנת 1446 קיים מצוות, ועוד אחרים כמותו. כלומר, שנת הפרעות, 1449, לא היתה לגביהם שנת־משבר שלאחריה התחילו חוזרים ליהדות. וכשם שאותם אנוסים קיימו מצוות לפני שנה זו כך קיימו לאחריה. אין איפוא לדבר על משברים חיצוניים בהוייתם היהודית, אלא בשיבה לצור־מחצבתם מתוך הכרה ברורה, אולי זמן קצר בלבד לאחר ההמרה האנוסה.

שנת 1449 היא שנת־משבר לאנוסים, אך הרי זה ביסודו משבר כפוי מן החוץ, שנבע מיחסו של כלל האוכלוסיה אל עדת האנוסים. הימים הקשים שעברו על אנוסי טולידו, בהתעוררות שגרם לה פדרו סרמינטו בשנת 1449, לא פסחו על אנוסי סיאודד ריאל. הפרעות הגיעו אליה בחודש יוני, והן המשך של המעשים שנתרחשו בטולידו. דומים היו התנאים בשני המקומות. גם בסיאודד ריאל כבטולידו עלה בידיהם של אנוסים להגיע למשרות חשובות בהנהגת העיר ובמקומות אחרים, שקודם־לכן לא היתה להם שום אחיזה בהם. בטולידו נערך לאחד הפרעות באנוסים משפט אינקויזיציה, שכתוצאה ממנו ניתן פסק־הדין – החוק (sentencia-estatuto) שאסר על אנוסים, או לכל אלה שהם מן היהודים (hii qui ex judaeis sunt), לתפוס כל משרה בעיר שיש בה משום זכות שיפוט או מעמד נישא לנוצרים ממוצא נוצרי טהור. אבל בסיאודד ריאל היה למעשים אלו גוון מיוחד. כבר ב־18 בחודש יוני התארגנו אנוסי העיר לחבורה מזוינת, שבראשה עמדו באצ׳יליר בשם רודריגו, ששימש אַלְקַלדֵי בעיר, וחואן גונסאליס.

התארגנות זו אמרו אנוסים עליה, שידוע להם שמתכוננים לשדוד אותם. החבורה מנתה 300 איש, שהודיעו במפורש שקודם שיפגעו בהם יעלו את העיר באש. הבאצ׳יליֶר נקרא על מעשיו לדיI ודברים לפני ראשות העיר, אך כעבור כמה ימים, ב־7 ביולי (שהיה יום שני בשבוע), שבו הוא ואנשיו למגרש העיר ואיימו לפגוע בכל מי שינסה לפגוע בהם. באותו מעמד נהרג אלואר גארסיה, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.

מטה מסדר קלעתרבה, שנמצא באַלמַגרו הסמוכה, שלח את אחד ממפקדיו בראש חיילים לסיאודד ריאל כדי להרגיע את הרוחות. הללו, בלי ידיעת אנשי העיר, תפסו את אחד משערי העיר! פרצה קטטה, ומפקדה של קבוצה זו נהרג. מכאן ואילך פרצו פרעות ומלחמה בין הצדדים ללא כל מעצור. את הבאצייליר רודריגו ואת אחיו פרנאנדו הרגו וסחבו אח גופותיהם בחוצות העיר! מבית־הסוהר של העיר הוציאו את הבאצ׳יליר אריאס דיאס ואת גונסאלו אלונסו די סילס, שהואשמו ברצח המפקד מטעם מסדר קלעתרבה, והרגו אותם בראש חוצות. מעתה החלו גם בהצתת רכוש, ובתיהם של האנוסים דוקטור דיגו רודריגס די סנטה־קרוס ואלונסו גונסאליס, סוחר־בדים, עלו באש ועמהם רכוש רב!

בביתו של הנוטריון חואן גארסיה נשרפו רכוש ומסמכים רבים! וכך אירע לביתו של הנוטריון גונסאלו סנצ׳יס ולבתיהם של נוטריונים אנוסים אחרים. 22 איש נהרגו בפרעות, שהתחילו ב־7 ביולי ונמשכו עד 20 בחודש. מתיאור הפרעות מסתיר שלא רק גדולי האנוסים נפגעו, אלא כל עדת האנוסים הוכתה מכה קשה. הד לפרעות אלה נמצא בדברי־הסניגוריה שהשמיע להגנת עצמו חואן גונסאלים פינטאדו.

הוא הסתיר בקופסת־פח תכשיטים ששָוים 60,000 מַרבדי בימי הפרעות של חודש יולי, והללו נשדדו על־ידי משרתת אחת ששירתה בביתו ועל־ידי מאהבה. אך משפטו של חואן פאלקון, המכונה הזקן, מגלה פרטים מעניינים על תגובת האנוסים לפרעות. חואן פאלקון ועמו פדרו מרטינס הגמגמן (tartamudo) צוינו כאחראים להתעוררות האנוסים

והגם שהעד מיחס להם את ראשיתה של הכפירה,כל כוונתו היא לתגובת האנוסים לפרעות. עליהם יש בידנו עדויות שקיימו מצוות, כשם שקיימו רבים אחרים, שנים רבות קודם לפרעות. עד זה התקשה לתת ביטוי בדבריו לתגובת האנוסים, שנראתה לו במהותה ככפירה. שאילמלא כן אין להבין מה הביא עד זה לידי כך שיקשור את ראשית השיבה ליהדות בשנת 1449 דוקא. וניווכח לדעת אחר־כך שעוד פרעו באנוסים בסיאודד ריאל גם בתאריכים אחרים, רק ב־15 בספטמבר פנו ראשי העיר אל חואן השני והודיעו לו שהעיר ריקה מתושביה וסבלם של הנשארים בה רב לאין ערוך. על־כן ביקשו מאת המלך שיחון את תושבי העיר הנשארים לפליטה. סליחתו של חואן השני לא איחרה לבוא, והיא ניתנה ב־8 בנובמבר 1449 לכל מי שעבד עבירות באותם שבועים של פרעות! ומי שהיו לו משרות, תארי־כבוד ובניפיקין, הותר לו לשוב ולתפוס בהם.

מארץ מבוא השמש…..

עם יהודי אפריקה הצפונית

בארצותיהם

מאת חיים זאב הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

מי כמונו היהודים סבלו מחמת דעות ומשפטים קדומים אלא ! באותה סקירה שהזכרתי מסופר על משאל שנערך בקרב פועלים ואיכרים צרפתיים וזה הוכיח כי היהודי, כלומר הזר הלא צרפתי, ו " האיזראלית ", כלומר היהודי הצרפתי, לא אהדו הוא עליהם כמעט באותה מידה כמו הגרמנים, שעוללו רעות רבות כל כך לצרפת.

משאל אחר שנערך בקרב סטודנטים בארצות הברית הראה, כי הם מייחסים מידות שליליות לצעירות יהודיות ואיטלקיות, ושמה היהודי או האיטלקי של נערה דיו לעורר בהם תגובה של חוסר אהדה. ברור שגם אנו היהודים אין אנו פטורים מנטייה זו של הכללה וחריצת משפט על הנוכרי על פי דעות קדומות.

יתר על כן, אלפיים וחמש מאות שנה של גלות וחיים בתפוצות, כשפזורים היינו בין שבעים עמים ודיברנו בשבעים לשון, גרמו להתנכרות להתהוות קרעים בתוך העם היהודי גופו, קרעים שהים קשה לאחותם בבת אחת בתנאים של קיבוץ גלויות. והרי דוגמה אחת : הרבה נכתב ונאמר במשך השנים המעטות של קיום מדינת ישראל על עלייתם של יהודי צפון אפריקה ודעות שונות ומשונות הושמעו על נושא זה בקרב העם השוכן שבמדינתו.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

במקור מתקופה מאוחרת יותר, דווח על ידיעות שנתקבלו בפגישות חוזרות ומפי אנשים שונים בחברה היהודית במרוקו, ומתקבלת תמונה משכנעת יותר. מיסיונר אנגלי ורופא, בשם רוברט קאר, שליח הכנסייה הפרסביטרית, פעל במרוקו בשנות ה- 80 של המאה הי"ט.

כרופא הוא טיפל בחולים מוסלמים ויהודים, וניסה לפתותם להיכנס תחת כנפי הנצרות. תוך שיחות וויכוחים עם היהודים שמע על אמונתם במשיח. לפי אמונה זו, הוא ייסד מלכות שמטרתה לגאול את היהודים מידי מדכאיהם, הקערה תיהפך על פיה, והנוכרים ישרתו את בני ישראל ויעמדו תחת שליטתם.

ראויה לציון הערכתו החיובית על היהודים, שלמרות היותם מפוזרים וסחופים, שומרים על ייחודם ומתקיימים למרות תנאי החיים הקשים. התקווה היא המעיין ממנו שואבים את הכוח ואת החיוניות לחיות בפועל.

כדרכו של נוצרי ניסה לשכנעם שהמשיח כבר בא. לדבריו, דרושה הרבה חכמה וסבלנות כדי לעמוד נגד טענת היהודים שהמשיח עדיין לא הופיע. הם דבקים באמונתם כי בואו קרוב  וכי הדבר תלוי בתשובה מחטאי העם. הגאולה התלויה בתשובה היא כידוע, רעיון מושרש במסורת ישראל.

גם כאן ראינו אפוא, כי קיימת אמונה שבבוא המשיח ישלטו היהודים בשונאיהם. אבל הגרעין העיקרי של האמונה המשיחית מתמצה בתקווה להוצאתם משפלותם מתחת נרד עול הגויים. מה שמאלף בכתביו של אנגלי זה הוא, כי למרות היותו מיסיונר נוצרי שהתמודד עם היהודים, הוא רוחש אהדה לעקשנותם ונאמנותם למסורתם, למרות שזה מכשול להצלחתו כמיסיונר.

פראנצס מאקנאב, שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-20, עומד על צפיית הנקמה של היהודים במוסלמים. הוא מסביר זאת כתגובה מובנת לדיכוי אכזרי של דורות. אין הדברים אמורים במפורש בקשר לתקווה משיחית, אלא כקביעת הלך רוחות, שלדבריו יש לו תוצאות בחיי יום יום, ביחסים שבין היהודים למוסלמים.

האמונה במשיח כמציאות ריאלית, וכמי שעשוי להתגלות בכל עת, היא חלק ממורשת הידות ושל יהודי המגרב בכלל זה. אמונה זו הייתה עוברת מאב לבן ומאם לבתה, בעודם ילדים, באמצעות סיפורים ולימודים בכותאב.

 זו לא פגה גם בזמן החדש, כאשר מעמדם האזרחי של היהודים תחת הפרוטקטורט הצרפתי נשתנה לטובה. עצמת האמונה יונקת משורשים קדומים, והייתה חזקה יותר שעה שהחברה היהודית הייתה סגורה מאחורי חומות המלאח.

וולטר הריס כותב על אחד ממנהיגי הציבור היהודי במרוקו לפני כשני דורות, שסיפר לו חוויה מימי ילדותו. הדבר אירע בזמן שהחל ללמוד תורה ונפשו לוהטת באמונה כי המשיח יבוא בכל רגע. .פעם אחת הוא שאל את סבתתו לפי לכתו לישון: " האם את חושבת כי המשיח יבוא הלילה ? " היא ליטפה את ראשו וחשיבה לו: " אל דאגה, הוא יבוא בעתו ".

הרעיון המשיחי אינו רעיון ערטילאי, ואיננו מוגבל לתקווה של שחרור מעול הגויים בלבד, אלא הוא בעל כיוון גיאוגרפי ברור. אמונה זו ממקדת את הכיסופים לשיבה לארץ ישראל. ועד שזו מתגשמת, מבטאים היהודים את ערגתם ואת אהבתם לארץ בתרומות והקדשות ליושבים בה, בביטויי חיבה לבאים בשמה של ארץ ישראל למקומות פזוריהם, ובמידת האפשר היו אף עולים לארץ.

שלוחי ארץ ישראל שהגיעו למגרב, היו מקור של ידיעות על הארץ. הם הפיחו ביהודי הגולה את תקוות הגאולה, והדברים התקבלו כדבר ה' היוצא מירושלים^. הנוצרים הכותבים על תופעה זו, מודעים להצלחתם של שלוחים אלה ולנכונותם של יהודי המגרב לתרום באופן קבוע למען הישוב בירושלים.

התרומות לארץ-ישראל

 תרומות אלה אינן נושאות אופי פילנתרופי בלבד, אלא משתלבות במערך נפשי משיחי. אדיסון, שעה שהוא מונה את השונות למענן מקדישים יהודי המגרב כספים בהיותם על ערש דווי, כותב כי הם תורמים לבית הקדוש, הוא בית המקדש, שלפי תקוותם ייבנה בבוא משיחם. כדי  לבנותו תורם כל יהודי לפני מותו סכום מסוים. התרומות לארץ ישראל נתפשו אפוא כחלק מן ההכנה לגאולה.

האמריקאי ריילי, שהזכרנוהו לעיל, כותב בקשר לחובתם של יהודי הגולה לתרום למען יושבי ארץ ישראל, כי קיום הישוב בארץ דרוש כדי שהעם יהיה מוכן לכבוש בעתיד ירושלים על פי הבטחת ה׳ לעמו הנבחר.

 מה אופיו של כיבוש זה והשליטה על העולם ?  אין להניח שהכוונה לפעולה מדינית צבאית יזומה, אלא לנס מן השמים. היהודים ציפו לגאולה בדרך של נס ויד הי, ולא על ידי כיבוש צבאי. זאת מזכיר גם ריילי.

 באשר לאמונת היהודים בדבר שליטה על העולם הוא כותב, כי הם מאמינים שירושלים צריכה להישאר כנחלה עד שיגיע הזמן שמהרי ירושלים תיחצב אבן קטנה שלא ביד אדם ותמלא את כל הארץ. כלומר, הם מצפים למעשה על טבעי שיארע בעיר הקודש.

 מוקד הגאולה של העם קשור בירושלים. ליושבי עיר זו נועד אפוא, תפקיד של הגחלת, עד שיכשר הזמן ללהבת הגאולה. יש כאן פרט נוסף על אלה שהעלו שלוחי ארץ ישראל כנימוקים המחייבים את בני הגולה לתמוך ביושבי הארץ.

פרסיבל ברטון, המעתיק את דבריו של ריילי, מעלה על נס את העובדה כי למרות שהיהודים מופלים ומושפלים בארצות המגרב, הם שולחים תרומות בסכומים ניכרים לירושלים. במקום אחר בספרו מציין ריילי כי היהודים הם עם ללא ארץ, אך שומרים אהבתם לארץ מולדתם למרות שגורשו ממנה, ולמרות שזו גרמה להם כה הרבה יסורים.

ודומה כי אהבה זו גדלה ככל שהם רחוקים ממנה בזמן ובמקום. תרומותיהם של יהודי הגולה באמצעות שלוחי ארץ ישראל כהמשך לנוהג הקדום של משלוח השקלים ששלחו יהודי הגולה לירושלים, מתוארת בידי הגרמני גרהרד רוהלפס, הכותב בסוף שנות ה-60 של המאה הי"ט.

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

אנו ח״מ במאמר בדי״א  נכנסנו ושמנו הבנין שתקנו גזברי קהל התושבים יצ״ו מנכסי הקהל יצ״ו בחצר הנ״ב ( הנזכרת בזה )  וכו׳ ויתוקן בתשע(ם) [ה] וארבעים אוקיות מלבד ששה אוקיות וכו׳ וכדי שיתוסף וכו׳ על סך המש׳ וכו׳ ולראיה וזכות ביד קהל התושבים וחתו׳ וכו׳ וביריעה החוברת בפנינו אח״מ [אנחנו חתומי מטה] העידו הבנאים וכו׳ שע״י הוציאו גזברי ק״ק קהל התושבים מנכסי הקהל יצ״ו בבנץ ותקון שבעים אוקיות וששה שמיניות וכו׳ ולפי שכך אמרו גזברי קהל וכו׳ וחתו׳ וכו׳ ביען שהאלסטוואןשבחצר הנז׳ מקום ששם הבאר הכותל ההוא שהוא משותף וכו׳ נפרצו אבניו והיה רעוע ביותר והוצרכו הקהל התושבים יצ״ו שמת­פללים באותו הצר לנתוץ וכו׳ מחמת שום סכנה ולבנות אותו מחדש וכו׳ והוציא בתקונו בחלק המגיע להם וכו׳ שכך אמרו החכם השלם הר׳ סעדיה א״ן דנאן נר״ו חכם בה״ך והגזברים יצ״ו שע״י הוציאו ההוצאה ההיא מהסך הנז׳ ולכן צוה לנוב״ד להוסיף וכו׳ לכשיגבו הקהל יצ״ו וכו׳ הרי דמי המש׳ שהוא רוב המכר וכמכר דמי (נודע) [משמע] שהמש׳(ש) היא (לבית) [לזכות] הקהל ולא עוד אלא שהחכם הד,״ר סעדיה הוא המעיד שההוצאה של הקהל.

 והיא של הקהל שהרי החכם כמה״ר סעדיה שנכתב שטר מכר לזכותו ונכתב בו למכור וכו׳ הוא המעיד שהיא של הקהל ממה שהעידו החכם הבז׳ והגזברים שכו״ך הוציאו הקהל וכו׳ והרי הוא כמעיד ע״ע שאין לו חלק בה אלא (המיניו) [המינוי] של שירות שע״י הסכמותם. ובאותו זמן שהעיד התחילו להתפלל בה בצבור כמו שמבואר לעיל והחכם הגז׳ שהוא הש״ץ שבהם הוא מתפלל, בפניו החזיקו בו הקהל להתפלל כשהיא משכו׳ אדעתא שהיא דידהו ובהעדאת החכם ז״ל שהיא שלהם כמ״ש. ודברי מהריב״ם שכתב שמוהריב״ע חזר בו ממ״ש שהיא של הקהל ליתא. ומה שהעיד שאמר שכך אמרו שאינה לא של הקהל ולא של החכם דברים שאין להם שחר ואינם במובן. (אח״כ) [דא״כ] מאן אכל לה הילק ובילק, דא״כ הקהל אין להם זכות לענות להר״ס, והחכם מי שיבוא מחוץ יכול לדחותו, והו״ל לגבי כל אחד כאילו ירדה בנויה מן השמים ואמרו מי שירצה להכנס בה להתפלל, תושבים או קאשטייאנוס, זאוויין, יבא ויתפלל ומאן דאלים גבר.

ומה שסיים בלשונו לא למכור ולא למשכן משמע שהיא של הקהל אבל אינם יכולים למכור ויש לאל ידם למנות להוציא לזה (ולהכנס) ולהכניס [לזה]. כמו שעשו שדחו ר׳ נסים ובחרו בזרעו של מוהר״ס ומהר״ש בנו אחריו וזרעם אחריהם הראויים כמו שמצינו עפ״י הסכמתם שדחו מזרע החכם שאינו ראוי, ובחרו בראוי וא״כ איך יצא מפי קדוש לשון שהוא סותר מרישיה לסיפיה והוא קולע אל השערה בלשון צח וקצר. ואין זה אלא בדותא, אלא לא אמר אלא שאין החכם מוהר״ס יכול למכור, אע׳׳ג שכתר בשטר מכר שיכול למכור, ולהא הוא דנחית משום שאין להם אלא מינוי ושררה מקהל התושבים. וגבי קהל התושבים חלוקה פשוטה היא מאחר שהקדישוה לזכות החכם וזרעו הזכרים הראויים שוב אינם יכולים למכור. ומכאן מודעה רבא למ״ש מוהריב״ם וסתר דברי רבני חכמי מקנאס זלה״ה מההיא שכתב מר״ן בטא״ח סס״י ג״ן קהל שנהגו למנות אנשים על צורכי צבור ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אלו אפי׳ לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן דהו״ל כאילו התנו בתחלה מאחר שנהגו כך וכתב מוהריב״ם ז״ל: ״עכ״ל״ דמשמע שהוא לשון טא״ח בשם הכלבו, וליתא, דזה הסיום ״דהו״ל כאלו התנו וכו״' ליתא לשם, [ו]אינו אלא סיום מוהריב״ם ז״ל.

 ואיך שיהיה הרי מצינו שהיה מנהגם כך מוציאים לזה ומכניסים לזה מעובדא דר׳ נסים, וממה שדחו אחיהם שאינם ראויים אע״ג שהם מזרע החכם, וא״כ, הרי נודע שדברי החכמים מיוסדים על אדני פז אע״ג דלדעתי אין הנדון דומה לראיה, מ״מ לדעתו הוא ז״ל שהביא ראיה לסתור וכתב שלא היה מנהגם להוציא ולהכניס הרי מבואר שמנהגם מתחלה להוציא ולהכניס והם ז״ל קיימו הסכמתם שדחו שני אחים משום שבה״ך היא של הקהל התושבים, אלא לבסוף כתבו אך מה שעשו החכמים חכמי פאס ז״ל שהבניסום משום טוב וישר ועכשו מלאכתו עראי ותורתו קבע דאינהו בקיאי טפי שהכניסוהו לשליחות בעלמא

לא לדרשא ובחלק מועט, גם הם הסכימו ע״ז, והם עצמם מהריב״ע ומר יעב״ץ זלה״ה כתבו שלא הכניסוהו לסעדיה בן החכם, כי אם בהסכמת הקהל שכתב וז״ל תבע ממנו ומהקהל על בה״ך הידועה לתושבים וכו׳ הרי [עמי 7] שהרבנים זלה״ה רבני פאס ורבני מקנאס פשוט להם שהבה״ך היא של הקהל (שכתב וז״ל תבע ממנו ומהקהל על בה״ך הידועה לתושבים וכו ואם קצת חכמים ממקומות אחרים כתבו שיש חלק וזכות להר׳ סעדיה בר יעקב א״ן דנאן דמתק׳ דנאן שהוא ממשפחה אחרת ואינו מיורשי החכם הזכרים אלא מזרע נקבה, או שכירות מקום או שררה אין זה מחלוקת החכמים בדין אלא מחלוקת במציאות וכשיודע להם האמת כלם חוזרים ואומרים בפיהם בה״ך הי״ג של הקהל היא, ואין לו לא שכירות ולא שררה. והתמיהה היא למי שיודע האמת והכחישו משום דקי״ל הגדולים נשמעים לקטנים, ובועטים באבותיהם ואבות אבותיהם שהם רבנים גדולים ונפסק הדין ממה שעמדו שני הכתות לפניהם ופסקו על בה״ך הי״ג שהיא של הקהל התושבים, ומביאים ראיות של אהבת הניצוח. והנה כשהיה כמוהר״ר שמואל שאול א״ן דנאן זלה״ה״ עודנו בחיים היה אומר לי לרצות זרע משפחתו כדי להכנס עמהם זה סעדיה והיה מתחיל הוא לרצות הקהל וכוונתו היתה כדי שלא יפסק שם זרע בעוונות. וכשהיה עסוק בזה הענין נמצא בה שעתא שהלך זה סעדיה וגנב מב׳׳ה הי״ג ס״ת אחד והוא ס״ת שעשה מקרוב החכם ז״ל וכשרצה להכריז בתרועה ובקול שופר, אחר החיפוש נמצא ביד סעדיה הבז׳, וניחם החכם על כל מה שהיה רוצה לעשות ואמ״ל חלילה לי אם אכניס זה, שהוא כמכניס צלם בהיכל, ועוד זאת יתירה ששיקר באו׳ שקבלוהו עליהם קהל התוש׳ ולא כן היה אלא נכנס הוא לכל א׳ לביתו ולא רצו שאמרו לו אין לנו רשות להכניס שום זר להשתרר כי אם זרע החכם ז״ל, זרע זכר ראוי, כמו שעשו אבותיהם ואבות אבותיהם וכבר ג״כ ה[ס]כימו להה״ר א״ן דנאן ז׳׳ל ובלעדו ו[ב]לעדי בני אחיו לא ירים איש וכו׳ ואם נמצאת איזה הסכמה בידו אינו אלא זיוף, ודעדיפא מינה עשה זיוף הנכר והוא שאחר סמוך לפסקינו כתב וחתם כמה״ר משה א׳׳ן זמרה זלה״ה  שבה״ך היא של קהל התוש׳ ואין לסעדיה וזולתו חלק ונחלה זולת זרע החכם זרע זכר הראוי, וחתם. ולהיות שכל הפסקים שיש לבעלי בה׳׳ך גנבם והטפיסם ולכן זה הפסק שכתוב בו פסק החכם הבז׳ ז״ל, מחק החתימה ועדיין רישומה ניכר וזה ניכר לכל, ולא נודע לי עד עתה ולא נודע מה עשה בטו־ פסים הגנובים דודאי השמיט כת״י החכם הנז׳ ומחק ג״כ החתי׳ מהטופסים. והרי עד אחד מעיד והוא תלמידו של החכם ז״ל והעיד שבפניו כתב וחתם החכם ז״ל ונתן לו שכרו שכר כתיבה ג׳ אוקיות, באופן שהבה״ך היא של קהל התושבים אפי׳ ב״ה הי״ג הגדולה. וזאת השנית מבואר בשטר משכו׳ שנכתבה לזכות הקהל ומנכסי הקהל, והחזיקו להתפלל בה בצבור והיא שלהם. ובשטר מכר כתוב מנכסי בני קהלו

א״כ טענת אח שאינו ראוי דשמא נתן אח״כ מהבל במעטה באותה שעה. וא״כ מהיכי תיתי שזה סעדיה בן יעקב ן׳ דנאן דידי׳ דנאן יהיה לו חלק בה דודאי אין לו לא שכירות מקום ולא שררה אלא אם ירצה להתפלל מכלל הקהל של החוש׳ אע״פי שאינו מהם מה טוב, ואם יעשה איזה ערעור ידחה משם כמו שפסקו הרבנים ז״ל כמש״ל. ועוד זאת יתירה דמי שיש לו דעה והשכל לבדו יבין שזאת בה״ך הי״ג השנית היא נעשית חליפי ותמורת בה״ד הי״ג הגדולה שהיא של הקהל כמ״ש שהרי מבואר באר היטב משטר משכו׳ הנ״ל שמממון הקהל שהי(א)ה מקובץ בידם של הקהל מבה״ך הגדולה, ממנו משכנו החצר שעשו אותה בה״ך הזאת השנית וממנו הוציאו מה שהוציאו בבניינה ותקונה, ואין לך מופת חותך גדול מזה שהיא של הקהל התושבים כאמור.

שיר.של ד"ר דן אלבו….מתוך ספרו " שובו של אשל רוד אל הפיגורטיבי " שהופיע בשנת התשנ"ז – 1997

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

הדלת של החדר של הקדוש במחירים גבוהים מאוד, באיזה מוצאי שבת שהלכו אליו. אצל ר׳ דוד ומשה מוכרים נר וכוס עם ערק, שלוקחים הביתה כתרופה.

להלן תיאור של טקס מכירת נרות בהילולה של ר׳ אברהם אווריוור כפי שהקלטתי אותו בדאד שבמרוקו בל״ג בעומר תשמ׳׳א: הטקס התחיל בחצות ונמשך כשלוש שעות כשהוא מנוהל על־ידי כמה אנשים לסירוגין. התחיל מר דוד אמסלם שעמד על שולחן, כאשר חלק מן האנשים ישב על כסאות או ספסלים והרוב עמדו. מר אמסלם החזיק נר גדול בידיו והכריז על מחיר התחלתי של מיליון פרנקים (פרנקים ישנים). הנר נקנה על־ידי בנו ומר אמסלם זיכה אותו בברכת ״מי שבירך״ והקהל שר את השיר ״זכותו תכון מעאנא, חנא וישראל כוואנא…״ [זכותו תעמוד לנו, לנו ולכל ישראל…]. הוא התחיל את מכירת הנר השני לכבוד הקדוש בהכריזו: ביבה viva = biba מוואלין דאד! המחיר ההתחלתי היה 200,000 פרנקים. אחד הנוכחים העיר לי שהשנה אין עשירים בין הקהל, אחרת היו מתחילים ישר בארבעה או חמישה מיליוני פרנקים. במכירת הנר השלישי הכריזו על 100,000 והוא נקנה ב־150,000 פרנקים על־ידי יעקב רוימי. בנר הרביעי התחילו ב־100,000, המשיכו ל־126,000, 150,000, 200,000 ובסוף נמכר ב־250,000 פרנקים למר טהירי, מוסלמי שהשתתף בהילולה, שר ורקד ולפעמים אף סייע במכירת הנרות! לאחר מכן נודע לי שהוא בעל סוכנות נסיעות ואירגן באותה שנה נסיעה של יהודים ממרוקו לקברו של ר׳ יעקב אביחצירא בדמנהור.

זיכו אותו ב־״מי שבירך״ קצר מכרגיל. בנר החמישי התחילו ב־100,000 והוא נקנה ב־200,000 פרנקים על ידי הגב׳ עזיזה אמסלם. בסוף הכריז הכרוז: ״אללאה איפרחכום כאלכום, לי זא עלא שי חאזא אללאה יקדיהא לו [תרגום: ה׳ ישמח אתכם כולכם, מי שבא למען משהו, ה׳ ימלא את מבוקשו]; בהמשך שרו שיר לכבוד ר׳ יעקב אביחצירא והתחילו במכירת נרות על שמו. מחירו ההתחלתי של הנר הראשון היה 100,000 פרנקים והוא נמכר ב־200,000 להנרי קדוש, יו״ר הוועדה למקומות קדושים במרוקו, שנתן את המצווה ליצחק מרציאנו. באותו זמן שר הקהל עוד כמה שירים על ר׳ יעקב. בנר השני התחילו ב־100,000, עברו ל־200,000,150,000 והוא נקנה ב־250,000 על־ידי הגב׳ טהירי, מוסלמיה, רעייתו של מר טהירי. הנר השלישי נמכר ב־200,000 פרנקים: בנר הראשון לכבוד ר׳ עמרם בךדיוואן התחילו ב־100,000 , עברו ל־130,000 והוא נמכר ב־150,000 פרנקים לגב׳ אמסלם. ויסקי חולק לקהל על־ידי אנשים שהיו פעילים במכירה;

ככרוז במכירת הנרות לכבוד ר׳ שמעון בר־יוחאי שימשה הזמרת הישראלית ממוצא מרוקאי ריימונד, מאשדוד. בנר הראשון התחילו ב־100,000, 150,000, 200,000 והגיעו עד 300,000 פרנקים, כשריימונד שרה שיר מאוד מפורסם ״יא בידאווא״ [הו בני קזבלנקה!]. הקונה היה מרדכי מלול, תעשיין מקזבלנקה שהעביר את המצווה לבן דודו יוסף עמאר, ישראלי שביקר בהילולה. הנר השני, במחיר של 200,000 פרקים, נקנה על־ידי חיים בן-לולו, והנר השלישי, שמחירו ההתחלתי היה 200,000, נקנה ב־250,000 פרנקים על־ידי עמרם אביטבול:

 בנר הראשון לכבוד ר׳ מאיר בעל הנס התחילו ב־100,000 והוא נמכר ב־150,000 פרנקים לשלושה משתתפים, אשר אחד מהם הוא רופא בשם אליעזר אלופר, שעזר במכירת הנרות, וכן אשה אלמנה בשם אסתר: הנר הראשון על שם ר׳ דוד בי־ברוך מחירו ההתחלתי היה 200,000 והוא נקנה כ־ 250,000 פרנקים על־ידי חיים בן־לולו: הנר על שם ר׳ יחייא אלכדאר נמכר ב־100,000 פרנקים לגבריאל רוימי שכיבד במצווה את חיים בן־לולו: הנר לכבוד ר׳ ניסים בן־ניסים (ממוואלין דאד) נקנה ב־100,000 פרנקים על־ידי גבריאל רוימי שכיבד הפעם במצווה את מקסים קבסה! בנר על שם ר׳ דוד ומשה התחילו ב־52,000 והוא נמכר ב־70,000 פרנקים ליעקב אלביליה שזוכה בברכת ״מי שבירך״: הנר לכבוד ר׳ אברהם מול אנס נקנה ב־50,000 על־ידי משה אמסלם. הכרוז הודיע עתה על סדרה מיוחדת לצעירים והחל בנר ראשון על שם ר׳ שמעון בר־יוחאי במחיר התחלתי של 30,000, עבר ל־50,000, 56,000, 66,000, 75,000 ובסוף מכר אותו ב־100,000 פרנקים לזוג מקס רווח:

 בנר לכבוד ר׳ יחייא אלכדאר התחילו ב־56,000,26,000 והוא נקנה ב־75,000על־ידי דוד בוזגלו! המחיר ההתחלתי של הנר על שם ר׳ חיים פינטו היה 56,000 והוא נמכר ב־75,000 לג׳והנה בוזגלו! בנר לכבוד ר׳ אליהו מקזבלנקה התחילו ב־56,000, 100,000 והוא נקנה ב־110,000. הכרוז ריימונד ציינה שבנה נקרא על שם הקדוש והוסיפה ברכה שאומרים על אדם שאיננו נוכח במקום ״בלא באס מא יאכדו״ [תרגום: שלא ייפגע!]: בנר הראשון על שס ר׳ שלמה עמאר התחילו ב־56,000, 66,000, 75,000, 80,000 והוא נקנה ב־100,000 פרנקים על־ידי אליהו חפותה מבני מלאל (הקדוש קבור בבני מלאל), והנר השני נקנה ב־56,000 על־ידי יהודה אבטאן: בנר לכבוד אליהו הנביא התחילו ב־50,000,45,000,36,000,35,000,30,000 והוא נמכר ב־51,000 פרנקים ליצחק ועקנין אשר קנה גם את הנר על שם ר' יצחק אביחצירא במחיר של 55,000 (מחירים בהתחלה: 50,000 ו־52,000). הטקס עצמו נגמר בשעה 2.25 לפנות בוקר, אבל האנשים, מאוד ערים, נשארו עוד שרים ורוקדים. כמה אנשים בתוך הקהל נראו שיכורים. גם המוסלמים שבקהל רקדו יחד עם היהודים. מישהו רשם את המכירות וביקש ממני את ההקלטה כדי לבדוק את רישומיו.

בתיה כרמי

סוד הפמוט

צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית. 

בעיר קסטלו דה־ויד, פגשנו אדם בשם מר קוניה. הוא שמע שאנחנו מישראל ובא לדבר אתנו. הוא סיפר לנו, שהוא צורף במקצועו ויש לו חנות תכשיטים.

הוא הראה לנו מגן דוד שקיבל מאבותיו. יש לו גם ספר תהלים וסידור. מר קוניה מספר בצורה גלויה שהוא יהודי. לא רק שאינו מסתיר את יהדותו, אלא אפילו עושה תעמולה ליהדות. כשמגיע יהודי למקום, הוא רץ ומארח ונמצא אתו, משך כל זמן שהותו. הוא מינה את עצמו, כנציג צאצאי האנוסים הגאים ביהדותם. יש לו אשה וילדים וכולם נוהגים כמוהו.

רוב האנוסים, התבצרו בתקופת האינקוויזיציה, במחוז הצפוני של פורטוגל. השר לענייני גנים לאומיים וארכיאולוגיה במחוז זה, מר קרולינו טפדג׳ו, יצא אתנו לסיור ברובע היהודי והראה לנו את בית אביו, סבו וסב סבו וכן מסגרייה ששמשה את אבותיו. הוא הראה לנו את המאפייה, אליה נהגו להביא את החמין בערב-שבת, את ביתם של הפרנס והגבאי היהודי, שהיה צריך לגבות כסף מהיהודים, כדי לתת לשלטונות בתקופת האינקוויזיציה.

כשהגענו לביתו של הרופא, סיפר לנו השר, שהאינקוויזיציה רדפה את הרופא והוא ברח להודו. כאשר נפטר, העבירו את עצמותיו לקבורה בקסטלו דה-ויד, אבל האינקוויזיציה, שרפה את עצמותיו, כאקט של העלאה על המוקד. גם לאחר מותו לא ויתרו לו. כיום הפך ביתו, ברובע היהודי, לבית תרבות ומוזיאון יהודי.

היה דבר מעניין שנתקלנו בו. זוהי ההתעוררות של העם הספרדי והפורטוגזי בכיוון של – לכפר, להכות על חטא ולבקש סליחה, על מה שהם עוללו ליהודים בתקופת האינקוויזיציה. מתקיימים היום ברחבי ספרד ופורטוגל, כנסים רבים, אסיפות ודיונים. בכנסים משתתפים נוצרים, יהודים וצאצאי האנוסים. סוארש, נשיא פורטוגל, ביקש מהעם היהודי סליחה בפומבי, על העוול שהעם הפורטוגזי גרם לו.

ההתעוררות התמקדה עד כה בשני מקומות, בקסטלו דה-ויד שבפורטוגל, שם שיחזרו את הרובע היהודי ואת בית־הכנסת. בחפירות מצאו אצבע מראה של ספר-תורה, כיסוי של סידור מעור ופמוטים של שמן. בעקבות ההתעוררות, הופכים מקומות למוזיאונים לתרבות ולארכיאולוגיה של התקופה. בספרד מתמקדת ההתעוררות בעיר או-ויאדו שבצפון ספרד. שם הקימה האוניברסיטה קתדרה לחקר האינקוויזיציה, הגירוש והקשרים המחודשים בין ספרד והיהודים.

לכנס שנערך בעיר טולידו, הגיע אדם שמוצאו מצאצאי האנוסים. כיום הוא גר ביוון. אבות אבותיו, חיו ביוון מאז גירוש ספרד, אבל מוצא משפחתו מטולידו.

הוא הביא עמו לכנס, מפתח, שעבר בירושה במשפחתו במשך כל הדורות מאז הגירוש.

סיפרו לו, שהמפתח הזה, הוא המפתח של בית משפחתם – שגורשה מטולידו בתקופת הגירוש.

אנשים שהיו בכנס, יצאו אתו לכתובת שנמסרה לו והמפתח, אכן פתח את הדלת.

לאחר – 500 שנה, המפתח שעבר מאב לבן, מאב לבן, פתח את הדלת.

קשרים ארכיאולוגיים

מר יהושע גורא, סגן ראש עיריית הרצליה, שיצא עם המשלחת הראשונה של הרצליה לספרד מספר – בעיר קלטיוד שבספרד, פגשנו את שר התרבות של מחוז ארגון.

 הוא ביקש מאתנו, למצוא ארכיאולוג, שיאתר, יקטלג וימפה את המקום בו קיימת האפשרות, שהיה שם בית קברות יהודי. מכיוון שהמקום היה שוקק חיים יהודיים בתקופה שלפני גירוש ספרד, חייב להיות שם גם בית-קברות.

גם השם קסטלו דה־ויד מעיד על קיום חיים יהודיים. קסטל-פירושו טירה, דה ויד – פירושו יהודים. כלומר – טירת היהודים. השר אמר לנו, שהוא מוכן לממן את שהיית הארכיאולוג ובני משפחתו על חשבון ממשלת המחוז. אנחנו מנהלים עדיין משא ומתן אתו ועם כמה ארכיאולוגים שמוכנים לצאת ולנסות לאתר את המקום.

כשהופענו שם באותו סיור עם להקת הפולקלור מהרצליה, ניגשה אלי אשה, כנראה מצאצאי האנוסים ונתנה לי תמונה. בתמונה היה סמל של מנורה על פתח בית, כדוגמת מנורת שבת עתיקה. עם דמעות בעיניה סיפרה לי האשה, שהיא מצאצאי היהודים שחיו במקום. היא נישקה וחיבקה את חברי הלהקה והיה לה קשה מאוד להיפרד מאתנו, כשעמדנו לעזוב.

כשניסינו לחקור, מדוע אין צאצאי האנוסים עולים לארץ, הבנו, שיש להם כנראה בעיה של זהות. הם מחפשים את זהותם ואולי גם מתביישים .

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

בני מלאל

OUARZAZATE

אתר שוק, מן הסוג שהקימו הצרפתים למינהל האזרחי והצבאי, בדרך שבין קזבלנקה למראכש. העיר היתה גם מרכז לסחר הבקר הסיטונאי. הקהילה היהודית שבה היא חדשה. התיישבו בה בעיקר יהודים צעירים שחיפשו פעילות מסוג חדש. רבים מהם שירתו במוסדות השלטון של הפרוטקטוראט, או בסחר הטרנזיט מצפון לדרום. אות למעמד העצמאי של הקהילה היהודית היה קיומו של בית דין רבני, וכן חוג של משכילים שעמם נמנה ר׳ דוד דנינו, שבספרו ״שרביט הזהב״ תיאר חברה יהודית משכילית כפי שעלתה בדמיונו. בין היתר הוא הטיף מוסר ליהודי אירופה על שלא האמינו ל״נביא הרצל״. זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הגיע שמען של הגזרות הראשונות שניחתו על יהודי גרמניה לאוזניהם של יהודי מרוקו.

ווארזאזת

עיר חדשה במרכזו של רכס האטלס הגבוה ועמק הדרע, היתה מוקד המינהל הצרפתי באזור. העיר שימשה אתר שוק לכפרים הרבים שסביבה ובין היתר היו בה חנויות של בעלי מלאכה יהודים. ווארזאזת זכתה להתפתחות רבה, עת נמצאו בהריה מכרות מנגן חשובים. ומשום כך נסללה לעיר מסילת ברזל ממראכש, וכן הוקם בה שדה תעופה. הכביש מווארזאזאת למראכש תלול ועובר בדרך צרה על פני תהום, באזור תיזין תשכאת. עמק הדרע משתרע לאורך כ-150 ק"מ ובו היו מלאחים יהודיים רבים. היהודים היו בעלי מלאכה, אבל גם חקלאים בעלי מטעי דקלים וחלקות אדמה, שאותן היו מעבדים בשותפות עם ערבים. בכל מלאח היו כמה מאות או עשרות של יהודים ולהם מנהיגים מקומיים זוטרים, שעסקו בהנהגתם הדתית ובכלל זה שימשו כמלמדים בתלמודי התורה. יהודים שימשו גם ספקים של מזון וסחורות שונות לכפרי הסביבה, ומנהל תחנת האוטובוסים הראשית שבה היה יהודי.

מרכז החיים היהודיים היה ב״צלא״ — היא בית הכנסת. בית הכנסת שבאמזרו הוא מן הציוריים ביותר שנמצאו בתפוצות ישראל – התיבה עשויה מאבן גדולה, ארון הקודש חצוב בקיר, וגם מקום נרות המאור נחצב בכותלי חלל בית הכנסת.

האזור ירוק וזרוע עצי תאנה וכרמי גפנים, שרבים מהם היו בבעלותם של יהודים. בבוסתנים שבווארזאזת נמצאים כמה מן המלונות היפים ביותר בכל הארץ. כיום לא נותרו יהודים בכל חבל הארץ הזה. בדרך מעיר זו למראכש עוברים ליד אחת המצודות היפות ביותר במדינה: איית בן-חדו.

בסביבות ווארזאזת כ-21 כפרים, והיהודים שחיו בהם ערב מבצע יכין מנו יחדיו קצת יותר מ-4,000 נפש. מרביתם עזבו את המקום במהלך מבצע יכין. מווארזאזת עצמה יצאו 279 יהודים במהלך המבצע.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

מאוייב לאוהב

בעיר מוגארור, מקום מגוריו של הרב פינטו, התגורר בשעתו שר חשוב, עשיר גדול – ושונא ישראל גדול עוד יותר. תענוג מיוחד היה לו להציק ולצרור את יהודי העיר, ולהטריד אותם ככל שיותר.

גם הרב פינטו לא היה יוצא מך הכלל מבחינה זאת. באחד הימים עבר הרב עם אחד מתלמידיו ליד ביתו של הצורר, וזה ראה אותם מחלון ביתו וציווה על משרתו כי יכניס את שניהם אליו. אמרו לו משרתיו, כי האיש הפוסע ברחוב, בצניעות ובפשטות, הוא אחד מהחכמים היותר גדולים של היהודים, ואולי ראוי שיעזבנו לנפשו. אותו רשע לא התרשם מדבריהם, ועמד על שלו: ״הכניסוהו אלי!״ – פקד.

וכשנכנס הרב ראה השר, כי מכנסיו של הרב ארוכים יותר מהמקובל באותה תקופה במקום. הרב פינטו, כדי לשמור על צניעות, לא חשף טפח מרגליו וכיסה גם את כפות רגליו.

שאל אותו השר: ״מדוע ארוכים מכנסיך יתר על המידה? דע לך, כי לא מקובל ללכת כך ברחובות עירנו, ואם אתפוס אותך שוב מהלך עם מכנסיים שכאלה אדאג להענישך במלקות.״ הרב לא השיב על דבריו הקשים של הרשע, ויצא לביתו.

בחצי הלילה ניעור השר משנתו, כשהוא מתפתל מכאבים עזים שתקפוהו. כאבים שכאלה לא חש מעודו, והוא הרגיש כאילו משלחת מלאכי חבלה ניצבת ליד מיטתו ומענה אותו בייסורי גיהנום. והמפליא יותר: איש ממשרתיו לא חש אליו, למישמע צעקותיו.

רק בבוקר התייצבו משרתיו ליד מיטתו, וכל אחד מנסה את כוחו בעצה או בתרופה – אך לשווא. הכאבים בעינם, והרשע צועק מרה. מייד פשטה השמועה בעיר על מחלתו המסתורית של הרשע, ואנשים רבים הגיעו אל ביתו כדי לנסות ולסייע לו. זה אומר כי שדים תקפוהו, ויעץ על תרופה ששמע מזקנתו, וזה אומר בידענות כי הכאבים הגיעו בגלל הבית החדש, שאליו עקר האיש באחרונה. וכך הגיעו רבים, עם עצות שונות ומשונות. ניסו אנשי הבית את העצות הללו על השר, אך אלה הועילו כמו כוסות רוח למת: השר המשיך לזעוק מרה מרוב כאביו וייסוריו.

וכך נישנה הדבר גם בלילה השני. כאביו לא שככו, אך איש מבני הבית לא חש אליו. בבוקר, כשפניו זועפים, שלח את משרתיו לכל גדולי העיר, בבקשה שינסו למצוא ארוכה לתחלואיו.

אחד מאלה היה גוי, חסיד אומות העולם, אוהב ישראל. גוי זה ידע על המקרה, שבו בייש השר את הרב ואיים עליו, בגלל מכנסיו הארוכים. שמע האיש על המקרה, ומיהר לבית השר. ״דע לך״, אמר לשר המתייסר, ״כי כל הרעה הזאת באה אליך רק בגלל שביישת את הרב הקדוש רבי חיים פינטו. איש גדול וצדיק הוא הרב, וחטא גדול חטאת כשהתייחסת אליו כאל אחד הריקים והפוחזים. אם לא תבקש ממנו מחילה, לא ירפו ממך הכאבים״.

שמע זאת השר, והורה לאיש כי ייקח מיצרכים ומזון לביתו הרב, ויבקש ממנו כי יסיר ממנו את החולי הזה.

מיהר השליח עם עגלה מלאה כל טוב לביתו של הרב. שם אמרה לו אשת הרב, הרבנית שמחה, כי הרב נמצא עתה בבית הכנסת. המתין האיש ליד הבית, עד שובו של הרב מהתפילה. כשהגיע הרב, נפל אותו גוי – שהרב הכירו-לפניו, וביקש ממנו כי ימחל לשר ויעביר ממנו את ייסוריו. הרב השיב לו, כי טרם מלאה סאת ייסוריו של אותו רשע, וכי הלילה הזה ילקה כפליים על חטאותיו, ורק למחרת יירפא. אולם, אותו חסיד אומות העולם שב והפציר ברב כי בכל זאת יתמלא רחמים על הרשע, ובסופו של דבר נעתר הרב והודיע לו כי הכל מחול לאותו רשע. מייד גם התפלל הרב על אותו שר, שיבריא במהרה. כשסיים הורה לגוי כי ישוב לביתו, וציווה כי ייקח את כל המאכלים האסורים והמתנות שהרעיף עליו השר. ״הלילה הוא יישן בשקט, הבטיח לו הרב.

החזיר האיש את העגלה המלאה בכל טוב אל בית השר, ומסר לו את דברי הרב. וכך אכן היה: באותו לילה ישן השר כתינוק, וכשהתעורר הכיר במעלתו של הרב פינטו, שקידש במעשה זה שם שמיים. מאז אותו מקרה, שבו למד לקח על בשרו ממש, חדל השר להציק ליהודים – והפך לאוהב ישראל.

גולמי ראו עיניך

תקופה קשה עברה על יהדות מוגאדור. חטיפות, הלשנות ורציחות עם כל שינוי מישטר ושלטון היו מנת חלקם של יהודי העיר.

הרב חיים פינטו חשב כיצד יוכל לסייע ליהודים, הנתונים ללא מגן ומושיע, ואין להם להישען אלא על אביהם שבשמיים. החליט הר״ח ליצור גולם, כדוגמת הגולם המפורסם של המהר׳יל מפראג.

לקח הר״ ח גושי חימר, יצר אותם בתבנית אדם ואחר כך נפח בה רוח חיים. אולם, לאחר שגמר את המלאכה חכך בדעתו, והגיע לדיעה כי במקום לשים מיבטח בגולם יציר אדם יש לבטוח בבורא עולם, יוצר אור ובורא חושך. עדיף להתחזק בתפילה ולהרבות תחינה לפני מי שאמר והיה העולם, סבר הר״ח, ולבקש מיושב מרום כי יבטל כל גזירות רעות וקשות מעמו – מאשר לבטוח בגולם. ״ישראל בטח בהי, עזרם ומגינם הוא״, התחזק הרב באמונתו, ומיהר לפרק את הגולם שיצר. את גושי החימר ריכז במספר כדי חרס, המונחים עד היום הזה בחדרון, הנמצא ליד המדרגות העולות לבית הכנסת שבבית הצדיק במוגאדור.

הרב חיים פינטו שליט״א, בנו של הרב משה זצ״ל ונכד לרב חיים פינטו הקטן זצ״ל, הסתקרן בילדותו לראות מה נמצא מאחורי הקיר, ליד גרם המעלות. הצליח הילד להיכנס פנימה, ראה את הכדים וגילה את גושי החימר שבהם. בעודו נמצא בחדרון הגיע אביו ע״ה, ונזף בו על שנכנס למקום.

יודע מחשבות

הרב חיים פינטו היה אורח מכובד בשמחות במוגאדור. יהודי העיר ראו כבוד לעצמם בכך, שהר״ח נוטל חלק ומשתתף בשמחותיהם. יום אחד הזמין אחד מחשובי הקהילה את הרב, לברית המילה של בנו. לאחר קיום מצוות המילה ישבו המוזמנים לסעודה של מצווה, ובעודם מיטיבים את ליבם במאכל ובמשקה הגיעה נרעשת תושבת העיר, ובקשה בפיה לרב. בתה, סיפרה, הגיעה עד משבר והיא כורעת ללדת.

מתקשה הבת בלידתה, וכמעט שהגיעה עד שערי מוות. היא מבקשת איפוא מהרב, כי ירבה בתפילה ובתחנונים ליוצר האדם, שהלידה תעבור בשלום לבת ולפרי ביטנה. להפתעת הנוכחים, השיב הרב את פניה ריקם. האשה לא הירפתה, והמשיכה בבכי גדול ובתחנונים לבקש מהרב כי יושיע, אך הוא אינו מתרכך ולא נענה.

אז התפלאו הנוכחים עוד יותר. כמה אף כעסו על כך שהרב מקשה את ליבו, אך לא העזו לומר דבר, ביודעם כי יש מן הסתם משהו המוסתר לעיניהם אך גלוי לר״ח, ובוודאי יש סיבה לדבר. האשה המשיכה בתחנוניה, והרב ביקש מבעל השמחה להביא מים אחרונים וישבו לזמן ולברך ברכת המזון. וכשסיימו לקיים את מצוות ״ואכלת ושבעת ובירכת״ אמר להם הר״ח: ״בואו איתי, ותבינו מה היתה הסיבה לכך שכבשתי את רחמי ממנה״.

הלכו לביתה של אותה אשה, ונכנסו פנימה. שם שכבה בתה היולדת, נאנחת מכאבים וייסורים. הרב פנה אליה ושאל אותה: ״תאמרי לי בתי, ואל תכחשי. האם ידע אותך.איש זר בליל טבילתך? אמרי את האמת, פן תמותי״. פרצה האשה היולדת בדמעות שליש, הודתה על חטא ואמרה לרב כי אכן הצדק איתו. אולם, לא אשמתה היתה זו. באחד הלילות נתן בעלה את עינו בכוס, השתכר ויצא לרחוב. חברו הגיע בשעת לילה מאוחרת, ושאל אם כבר חזר הבעל ההולל הביתה ממסע שיכתתו. ״ עניתי לו כי אינני יודעת מה קרה לו, וכי למרות שכבר מאוחר טרם שב בעלי. מייד תפס השכן אותי בחוזקה, ועשה בי את מה שעשה. הייתי לבדי בבית, ושכנים אין. למי אזעק ומי יושיעני? אכן חטאתי, אך באונס היה הדבר״, אמרה וכולה בוכיה.

שמע הר״ח את דבריה, וידע כי אכן כנים הם. ״ידעתי על כך ברוח הקודש, אך רציתי לבחון את יושרך״, אמר לה.

ומייד הרגיעה ואמר לה, כי היא תעבור את הלידה בשלום וגם בנה יחיה, אולם הבעל והבועל ימותו שניהם, איש איש בחטאו. וכך, אכן היה. האשה ילדה ויצאה מהמשבר, ושני החוטאים מתו במיתה משונה

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית 

לא כל המלכים הפיקו תועלת משאיפותיהם המופרזות ממלחמותיהם. היו ביניהם כאלו, שיומרותיהם המיטו עליהם צרות לא מעטות ובימיהם רווח מעט ליהודים המדוכאים. מלכים אלו היו עסוקים יותר מדי במלחמות קשות, בכיבוש שטחים נרחבים ובהחרמת רכוש עצום. הם המליכו את עצמם ונחשבו בעיני רבים כראשי שבטים רודפי בצע, תאווה וגדולה.

עשרות שנים עברו והמיעוט היהודי התאושש קמעא, פרה ורבה, הרחיב את עסקיו וקיים קשרי מסחר רחבים, יהודים רבים הפכו ליועצים, שרתים ושליחים של בית המלוכה. יום אחד קם מלך חדש, נועז ונוקשה, ושמו מולאי ארראשיד והוא בנה ערים, חומות מגן ונמלים. אחריו קם מלך אכזר מאין כמוהו אך מצליח יותר מכולם. שמו היה מולאי איסמאעיל, והוא בנה עיר חדשה ענקית ומבוצרת בחומה גדולה. מלך זה הצליח להכניע את רוב הברברים אשר עד כה סירבו להיכנע. ממלכתו השתרעה מהסחרה בדרום ועד למזרח ולצפון בגבול אלג'יריה.

מאבקם של היהודים, אשר היו שרויים בתוך ערבוביית המלחמות של המלכים, התמקד בתחום אחד ויחיד : לשמור על זהותם היהודית ולקיים את דתם כהלכה. לכל מלך הייתה צורת שלטון ובגנון התנהגות משלו כלפי היהודים. אחד הטל עליהם מסים כבדים והשני דרש מהם להמיר את דתם. אחד השתמש בהם ליישוב סכסוכיו הפנימיים על ידי השפלתם בחוצות והפקרתם לאספסוף, ועריץ אחד גירש אותם מחוץ לתחום שלטונו. וכאשר קם מלך נוקשה והצליח להשליט סדר ושקט במדינה וגם פרש על היהודים את חסותו, היו היהודים קמים ומתפללים בבתי כנסת לשלומו ולהארכת ימיו של המלך. ובכך הם קיימו את הכתוב " הייה מתפלל בשלומה של המלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו ".

הכאב והצער של היהודים בא לידי ביטוי ופורקן ביום ט' באב, וכאשר היו יושבים ואפר על ראשם, בוכים ומתייפחים כשהם צמים ומתענים כל היום בבית הכנסת, היו עושים זאת לא רק על חורבן בית המקדש, אלא גם כתגובה המוצאות אותם במדינה זו במשך מאות בשנים. ובתום היום הארוך הזה, היה הרב המנחה מסיים תפילת אבל זו בצטטו מן התנ"ך " רק אתכם ידעתי מכל משפחת האדמה, על כן אפקיד עליכם את כל עוונותיכם " וכי במה חטאנו לאלוהים ? שאל עצמו היהודי הנאמן לדתו ולמורשתו היהודית חרף סבלו הרב.

אלא שהרב המנחה את תפילת יום אבל זה, היה מנחם את שומעיו באומרו שלא חטאינו אנו, אלא חטאי אבותינו אנחנו משלמים , ובכדי להרגיע את רוחם, היה מוסיף את הבטחת האל לעמו, " כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף ". לאחר יום אבל כזה היו כולם מתפזרים כשהם ממלמלים לעצמם את הפשוק המסורתי החוזר על עצמו בכל השנים אחרי כל חג ותענית " לשנה הבאה בירושלים ". כוח האמונה היה רב ועוצמת התקווה, אדירה.

בשנת 1727 הקיץ הקץ על מלכות רבת האכזריות וההישגים כאחד ומרוקו נכנסה שוב לתוהו ובוהו. המלך החזק מולאי איסמאעיל מת ומלחמות השבטים ובני השבטים החלה מחדש במלוא עוזה. כולם נלחמים זה בזה וכולם הורגים זה את זה. האגדה מספרת על מלך מולאי איסמאעיל, שבעת בניית העיר מכנאס, נתן הוראה לבנאים לקבור את מתנגדיו בתוך החומות שהיו בונים מסביב לעיר.

מלכים רבים קמו ונפלו בזה אחר זה לאחר מותו של מולאי איסמאעיל. כולם קמו בעזרת החרב וכולם נפלו בחרב. שושלת יוחסין של מלכי מרוקו עוברת ממולאי עבדאללאה ועד מולאי חפיד.

מולאי חפיד היה המלך האחרון בשושלת מפוארת וארוכה זו והוא אשר חתם על הסכם עם הצרפתים בדבר שלטונם במרוקו לתקופה של ארבעים שנה. זה היה בשנת 1912, וכך נפתח עידן חדש מלא תקווה להפסקת המלחמות אשר התחילו במרוקו מאז הגיע אידריס הראשון, אלף ומאתיים שנה קודם לכן.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

במשך כל אותן מאות בשנים, היה מצבם של היהודים נתון לעליות ומורדות. זאת בהתאם לסוג וסגנון שלטונו של כל מלך בתקופתו. הקהילה היהודית לא החמיצה שום הזדמנות לחזק את עצמה מבפנים כאשר הנסיבות אפשרו לה זאת. הדבר נעשה באמצעות לימודים ב "חדר " בחברות ה " זוהר ", דרשות בבתי כנסיות וישיבות, ומעל לכל שקדו היהודים על מנהגיהם ומסורתם היהודית. סייעו במלאכה זו גם שליחים מארץ ישראל וכוללים רבים שהיו מגיעים לאסוף כספים עבור הישיבות בירושלים, חברון, טבריה , צפת ובמקומות רבים אחרים.

הקשר היה רצוף ככל שנתאפשר עקב הנסיבות. אחד השליחים המפורסמים, רבי עמרן בן דיוואן נפטר במרוקו ונקבר בעיר " וואזאן ". קברו הפך מוקד משיכה להמונים, שהיו עורכים בו מידי שנה הילולות ושמחות גדולות.

אחריו היה רבי יחיא לחלו שנפטר תוך כדי סיורו בתאפילאלת ונקבר בעיר " קסר שוק ". גם על קבר זה עורכים היהודים הילולה מדי שנה, ואלא חסרים ערבים שבאים להשטחח על קברו ולבקש מרפא למכאוביהם.

אולם התנועה של רבנים ושליחים לא הייתה רק מארץ ישראל למרוקו, אלא גן בכיוון ההפוך. רבים הרבנים שעלו לארץ ישראל לאורך כל המלחמות, שהעולם היה שרוי בהן. מדינות העולם בארבע כנפות תבל, נלחמו ביניהן ונאבקו על אדמות ועל שלטון. היהודים לא מצאו מנוח בשום מקום בעולם והם היו נתונים בין פטיש הגלות לבין סדן המלחמות. הם שירתו את מדינותיהם בנאמנות ולא אחת נלחמו בתוך הצבאות השונים של המדינות בהן חיו. מדינה משלהם לא הייתה קיימת ואיש מהם לא חלם על אפשרות שתתממש אי פעם.

אחד הרבנים שעלה לארץ ישראל, היה הגאון רבי חיים בן עטאר, שפירושיו לתנ"ך מוכרים בשם " אור החיים ". הוא עלה לארץ הקודש בעקבות אחרים שעשו זאת לפניו. תלאות, סבל וקשיים בל יתוארו עברו על רבי חיים עד שהצליח להגיע לארץ ישראל, בה קיווה ללמוד וללמד תורה.

רבים ממלכי מרוקו פרשו את חסותם על היהודים והגנו עליהם מפורענות האספסוף אשר היה רגיל לכך במשך דורות. הודות להגנת המלכים אלה על היהודים, ולמרות הסבל הרב בכל התקופות, נשארה קהילת יהודי מרוקו חזקה וגדולה כמעט יותר מכל קהילה אחרת בכל מדינות האסלאם.

דבר זה נתאפשר, בראש וראשונה, בזכות עקשנותם ודבקותם של היהודים בדתם. הקהילה היהודית שקדה על הדאגה לנצרכים שבקרבה. היא עשתה זאת באמצעות מוסדות צדקה רבים בכל עיר ובכל כפר, אשר הפכו למסורת בחיי החברה היהודית.

המושג מללאח במרוקו מוכר וידוע לכל יהודי. סיפור המללאח התחיל כאשר אחד המלכים החליט לבנות ליהודים שכונות צפופות ומוקפות בחומות. הייתה זאת דרך אחת כדי לשמור על היהודים מפני שוד וביזה שהיו מנת חלקם יום יום.

מאידך, הייתה עוד מטרה בהקמת המללאח, לשוות ליהודים צביון נחות מאשר תושבי המדינה המוסלמים. האגדה מספרת שבמללאח הראשון בעיר פאס, הועסקו היהודים בהמלחת ראשיהם הערופים של מתנגדי המלך. ראשים אלה ניתלו על ידי נאמני המלך על חומת המללאח במגמה להרתיע מתנגדים אחרים למלך. כל נולד השם מללאח מלשון מלח, לשכונות היהודים בערי מרוקו.

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.

באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.

235–  אוחדי פי סריר, ולא ראג׳ל דליל.

לבדי במיטה, ולא עם גבר עלוב.

מוטב יחפה, מאשר עם נעליים זולות

מוטב אלמנה מבעל טוב, מנשואה לבעל רע.(419 שם)

מוטב לבד מאשר עם בן-לוויה רע.refranero) (354

236 כּייל זראע בלאדךּ, וואכ׳א יכּון זוואן.

קנה חיטה מעירך, גם אם זונין היא.

ו/236 נוסח אחר: כּייל זראע בלאדךּ וואכ׳ איכון שעיר

 קנה חיטה מעירך, גם את שעורה היא.

זונין של כפרך, ולא חטים מן החוץ. (מימרות ערביות בלבוש עברי ־ הפועל הצעיר 1963)

 חטיא דקרתך זונין, זרע מנהון אם החיטה של עירך זונין הן, זרע מהן. (בראשית רבה נטי)

 אשרי אדם שאשתו מעירו, תורתו מעירו ופרנסתו מעירו. (מדרש משלי פרק ה׳)

 ההולך לחפש אשה ממרחקים או שיהיה מרומה, או שברצונו לרמות. (פתגם צרפתי)

את המשרתת שלך הביא מרחוק, ואת אשתך ־ מקרוב. (פתגם צרפתי)

237 אל ערוק, ולא אל – כירוק.

יחוס ולא לבוש.

אשה מיוחסת, ולא אישה מלובשת.

הגדול שביחוסים ־ השם הטוב. (מבחר פנינים פרק וי)

לעולם לא תקח אלא אישה מיוחסת, ואפילו אם אתה מוצא אותה עירומה. (א׳ב דבן-סירא)

חפש לך אישה שיש לה קן, ולא אשת-חן. (אלמוני)

אריג קח מחוט משובח,ובת-ממשפחה טובה. (פניני ספרד)

[anti-both]