הערצת הקדו.-יהודי מרוקו-י.בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 
כשההכנסה מוקדשת כולה לקדוש שלכבודו נערכת ההילולה. רוכשים את הנרות האחרים אנשים מבין הקהל הגרים קרוב לאיזור הגיאוגרפי של הקדושים האחרים או שיש להם קשר מיוחד אליהם. הציבור מלווה את המכירה הפומבית בקריאות שמחה, שירה וריקודים. האנשים מתפללים בכוונה גדולה, תפילות ציבוריות ואישיות. מדורת נרות בוערת ליד קבר הקדוש, ואנשים זורקים מדי פעם קופסאות של נרות לתוכה.
קיימות מסורות רבות על ניסים הקשורים למדורת האש שליד קבר הקדוש בליל ההילולה. אנשים רוקדים ליד האש, מכניסים יד או ראש לתוך המדורה, ולא קורה להם כלום. מעבירים תינוקות וילדים בתוך האש, וגם אנשים חולים, שבדרך זו מבריאים. אדם אילם שנזרק לתוך המדורה של ר׳ עמרם בךדיוואן וצעק את שם הקדוש, התחיל לדבר: אשה משותקת שנזרקה לתוך האש ליד קברו של ר׳ דוד בן־ברוך לא נשרפה, ויצאה בריאה.
ברגעים אלה של תפילה אינטנסיבית, אקסטאטית ממש הציפיה לנס גדולה, והמתפללים צמאים להיווכח שבקשתם התקבלה. סימנים רבים יכולים להעיד על כך שהבקשה נתקבלה. סימן חשוב שהבקשות התקבלו הוא הופעת הקדוש בליל ההילולה בפני קהל המתפללים. לפעמים הוא מופיע בעצמו, וכך נמסר על מולאי איגגי שעבר ליד הקבר, יחד עם אשתו, ואמר לאחד המתפללים, שכל מי שבא להשתטח על קברו השנה בקשתו תתקבל: לפעמים רואים את דמות הקדוש בתוך מדורת האש הענקית, כפי שמספרים על ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה זבאלי.חוגגים רבים נשארים עד מאוחר ליד הקבר של הקדוש, ולפעמים רואים אותו.
אשה שנשארה מאוחר ליד קברו של ר׳ עמרם בךדיוואן ולא מצאה את הדרך בחזרה לאוהל משפחתה, בא אדם שליווה אותה עד האוהל ומיד נעלם. הקדוש יכול להופיע בפני החוגגים בדמות של חיה ותגובתם למראה החיה נלהבת. אומרים שנשמת הקדוש נמצאת בה, והוא בא כדי להשתתף בהילולה, וכדי להיעתר לבקשות הפונים. רוב המסורות מספרות על יונה או נחש, אבל הוא יכול להופיע גם בדמות של חיה אחרת: ר׳ דוד ומשה מופיע כיונה: ר׳ עמרם בן־דיוואן מופיע בעיקר כיונה, אך גם כציפור אחרת וכנחש, ובראותם את הסימן, יודעים האנשים שהצדיק נמצא איתם וכל בקשה תתקבל. אין מפחדים מהנחש שמופיע והנוכחים פורצים בקריאות שמחה של זגארית. היונה הצחורה שיוצאת לפעמים מתוך להבות האש, עפה מעל ראשם של החוגגים, ונעלמת באותה צורה מסתורית שבה הופיעה. ר׳ חיים בן־דיוואן הופיע פעם ליהודי כציפור ירוקה, ובזכות העושר שהביא לו הקדוש, תרם היהודי לקדוש כגמולו, ובנה שם חדרים. נוכחות החיה במקום, כמוה כנוכחות הקדוש עצמו בעיני המבקרים, וזכות זו מרגשת ומלהיבה אותם.
סימן נוסף ששולח הקדוש למתפללים הוא מים שיוצאים בצורה פלאית מקברו. האמונה אומרת שהמים מעידים על נוכחותו של הצדיק שם, ועל כך שהוא נעתר לבקשת הפונים אליו. כשאין יוצאים מים, סימן שהבקשה לא נתקבלה. נס יציאת המים ממצבתו של הקדוש, מסופר בעיקר על ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ דוד הלוי דראע, מול תימהדארת ור׳ שלמה בךלחנס, אך הוא מיוחס גם לקדושים אחרים. כאשר יוצאים המים מקברו של הקדוש, מזדרזים הנוכחים למרוח על גופם מים אלה, שהם סגולה לרפואה, בריאות וחיים ארוכים. המים יכולים לרפא בו במקום: אדם הבריא כאשר בנו לקח אותו לקבריהם של ר׳ שלמה בן־יצחק, ר׳ משה בן־שלמה ור׳ אהרון הכהן באמזוגין ומרח את גופו במים שיצאו במקום.
הקדוש יכול גם להופיע ולדבר למבקרים, באמצעות חולה כפיון בשעת התקפה. סידי בועיסא וסלימאן הודיע בדרך זו למבקרים שהוא נמצא איתם, ופנה לכל אחד ואחד שהיה בחדר.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
שלא כמו הישיבה הליטאית שמקורותיה הכספיים בלתי תלויים בה, הישיבה במרוקו נשענה על פעילות התנדבותית של אנשי הקהילה. יתרה מזו, הרב הלפרין גייס את הנשים, שלא עבדו מחוץ לביתן ולפיכך היו פנויות לפעילות התנדבותית למען הקהילה. אגודת נשי הקהילה יסדה בקהילת צפרו, ביוזמתו של הרב זאב הלפרין, את ישיבת ״אם הבנים״. איסוף הכספים נעשה בידי הנשים באופן שיטתי במשך כל השנה. הנשים היו אחראיות למגבית בקרב העשירים, ואף עסקו ביחסי ציבור על ידי ארגון מסיבות ואירועים למען מוסדות הלימוד. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה, בח׳ בשבט, היום בו נוסדה החברה, וביום איסרו חג שבועות, וכולן תרמו להחזקת הישיבה.
בשני ימים אלה נערכו בחינות לתלמידי הישיבה בנוכחות מנהיגים ונכבדים של הקהילה.היתה כנראה חלוקת עבודה ברורה בין הגברים שעסקו בלימוד תורה ובהשגחה, ובין נשותיהם שעסקו בגיוס כספים ובפעילות קהילתית. ניתן ללמוד על כך מתעודה שנכתבה בפאז על חברת ״אם הבנים״, וחתומה בידי גב׳ זהרא סמכון, אשתו של הרב מימון אבן דאנן. הגב׳ סמכון חותמת על מכתב שעוסק בענייני מגבית, ומופנה לעשירי הקהילה. היא מציינת בגוף המכתב את עובדת היותה אשת הרב מימון אבן דאנן הי״ד, וזאת על מנת לתת יתר תוקף וסמכות לפנייתה. עדות נוספת לפעילות הנשים, שהתקיימה לצד הרב הלפרין, מובאת בספרו של יוסף טולדנו ויהי בימי המלאה, המספר מפי סבתו:
בעידודו קמה בפאס אגודת נשים ״אם הבנים״ ולאחר מכן גם בצפרו ובמכנאס. אחת מצדיקות העיר (סבתי) רבקה טולידנו בעזרת נשי נכבדי העיר ממשפחת אלכייף, סודרי, עמאר, משאש, בירדוגו יסדו תלמוד תורה לבני עניים שלא היה בהישג ידם לשלם למורה פרטי.
נשכר בנין… אולם לא רק לרוח דאגה האגודה אלא גם ללבוש התלמידים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות זכה כל תלמיד לבגד חדש (בלוסה) תפור לפי מידתו. ערב החגים היה ביתה של רבקה טולידנו לבית מלאכה בזעיר אנפין לכוורת דבורות חרוצות. הצלחת המפעל וריבוי מספר התלמידים הצריכו בנין חדש. בנין כזה לא היה בנמצא וחוסר הקרקע הפנויה לא אפשר בנית תלמוד תורה במלאח הישן. על כן האגודה היתה בין הראשונות לרכוש מגרש רחב ידיים בשטח המלאח החדש.
בניגוד לישיבה הליטאית המזרח אירופית המנותקת מהקהילה, הייתה הישיבה במרוקו ציפור נפשה של הקהילה, ובמידה רבה היוותה בעצמה אמצעי להעשרת החיים הקהילתיים. אנו למדים מהעדויות שבידינו שגם בנושא הלימודים עצמם לא היה ניתוק בין הישיבה לבין מנהיגי ופרנסי הקהילה, כפי שהיה נהוג בליטא. התלמידים נבחנו בנוכחות הפרנסים והמנהיגים, ואלה בשיתוף הרבנים המקומיים הקימו מעין מועצת מנהלים, משגיחים ומפעילים של הישיבה: ונתקיימו כל התנאים ונכתבו בספר החברה, והוכן הכל, הכיסאות, והשולחנות, והמפות, והספרים, וכל דבר הצריך, והוקבעו המנהיגים עם המשגיחים, והגזברים.
וביום ט״ו באב ש׳ הנ״ל נעשה החינוך ברוב עם ובהדרת קודש, ונמשך הלמוד בכל יום תמיד ע״פ החוקים הנ״ל, באין מפריע דבר. ובערב ר״ה נשלחו מהישיבה לכל המחזיקים פתקאות של ברכת לשנה טובה, ושלמו בעדם כמתנת ידם. ואלה שמות המנהיגים והמשגיחים… (להלן ימנה הרב משאש שמות של כעשרים ושישה רבנים בני המקום) ועל הכל המשגיח הגדול והמזרז והמהיר והעושה והמעשה, כמוהר׳׳ר זאב הנ״ל זכרה לו אלהי לטובה, על הטוב והחסד הגדול אשר עשה.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
אך המציאות הקשה עשתה שמות בקרב הפליטים. גם שליחי התנועה הציונית, ואלה שהיו תחילה תקיפים בדעתם כי יש להקדים ולהוציא את היהודים מגרמניה – רפו ידיהם.
בסוף קיץ 1946 הגיע לגרמניה גל גדול של יהודים מפולין, שהיתר מיוחד ליציאתם ניתן על ידי הממשלה הפולנית. 90 אלף נפש היה מספר הבאים. בתיאום עם הצבא האמריקני, תוכננו סידורים לקליטת הפליטים.
בהתאם לתכנון, הועברו 65 אלף יהודים לגרמניה ו-25 אלף לאוסטריה. הצבא גילה דאגה לקליטת הבאים והקים מחנות חדשים. בסתיו 1946 היו בגרמניה ובאוסטריה – בכל שטחי האזור האמריקני – 200 אלף יהודים.
ריכוז גדול זה של יהודים בגרמניה עורר בעיות נוספות. היהודים שהגיעו מפולין לא רצו לשבת במחנות באפס מעשה, על חשבון הצבא האמריקני והג'וינט, וביקשו אפשרות של תעסוקה. רבים מהם נתפזרו בערי גרמניה, ורבו ההתנגשויות בין הפליטים והאוכלוסייה הגרמנית.
אנשי המשלחת הציונית והוועד המרכזי של שארית הפליטה, ראו אומנם את כל הסכנות שמצב זה טומן בחובו. אך נשארו איתנים בהשקפתם, כי שארית הפליטה בגרמניה היה גורם רב ערך במאבקה המדיני של הציונות, וכי העולים הנמצאים בדרכם לארץ, הם בבחינת מחנה שני, מקביל ליישוב היהודי בארץ, הנאבק על זכות העם היהודי לתקומה לאומית.
עצם ריכוז היהודים בגרמניה עשוי לזעזע את מצפון העולם ומצפונה של בריטניה, ולהפנות את תשומת לבם של שליטי העולם לגורלם של שרידי השואה.
בקונגרס של שארית הפליטה, שנערך ב – 29/02/1947, באה לביטוי מרירות הפליטים. נמצאו גם מערערים על התפישה כי ריכוז יהודי במחנות יש לו חשיבות במאבק הפוליטי הציוני.
העיתונאית והסופרת מרים סירקין, שביקרה בגרמניה, דיברה קשות עם אנשי המשלחת הציונית. " תהיה זאת אירוניה של ההיסטוריה " אמרה, " אם המפעל הציוני, שבא להוציא יהודים מאירופה, יסייע לכך שייווצר יישוב חדש בגרמניה ".
בתחילת 1947 הגיע יצחק טבנקין לביקור במחנות גרמניה. הוא הזדעזע מחיי הבטלה, הדמורליזציה והשוק השחור במחנות. הוא נפגש עם ד"ר יחיל ואנשי המשלחת ועטן בפניהם כי המחנות הם התופעה העלובה והמעליבה ביותר בחיים היהודיים.
הפליטים הלכו והתנוונו ואיבדו צלם אדם. מסקנתו של טבנקין הייתה שיש למהר ולפזר את שארית הפליטה ולהכינה לקראת עלייה והעפלה, הוא תבע חיסול המחנות בהקדם. על הערתו של ד"ר יחיל, כי צריך לשמור את היהודים במחנות כגורם למאבק על זכות העלייה וההצלה, הגיב טבנקין בדברים חריפים : " מי נתן לכם רשות להשתמש באביונים שרידי הטבח, למטרות פוליטיות ?
טבנקין סיפר על ביקורו זה : לקיבוץ המאוחד הייתה משלחת גדולה למחנות היהודים בגרמניה. השליחים הגיעו גם במגרת אונר"א וגם בדרכים אחרות. דרישתנו הייתה : יציאה מגרמניה ולא ישיבה בה. דמותם של יהודים אלה עוררה דאגה חמורה.
מי שניצל מהשואה הגיע לשפל נשפי. אין להאשים את האיש שחי במשך שנים על סף המוות ועשה הכל כדי להציל את עצמו, ולעתים גם דברים החורגים מגדר המוסר המקובל. נשים הגיעו לגבול הניוון כדי להציל את חייהן.
השוק השחור ביו יהודי גרמניה פרח, לעתים מתוך קשר עם העולם התחתון הגרמני, חלק מיהודי המחנות יצא להתגורר בערים, כי נתרבו האפשרויות למסחר ולפרנסות אחרות, קלות יותר. הם היו בערים אלה בתנאי בדידות, בין המוני גרמנים שונאי יהודים, מלאי מרירות על מפלתם, ושואפי נקם.
אבל רצונם של היהודים עז היה להגיע להישגים כלכליים כלשהם, " מאכען א פעקל, און א גרעסערן פעקל, כלומר – להכין צרור, וצרור גדול ככל האפשר. היו גם תופעות של התיידדות עם הגרמנים, ולאו דווקא בפעולות השוק השחור.
הקיום במחנות היה על קצבת האונר"א והג'וינט, קיום על גבול הרעב, והיהודים חיפשו דרכים להיטיבו. הסוכנות היהודית לא היה ביכולתה את רמת חייהם של היהודים במחנות. הייאוש במחנות גדול היה, רבים התחילו לחפש קרובים באמריקה, שיעזרו להם בכסף, ובעיקר שישלחו להם רישיון הכניסה לארצות הברית.
" היו לנו אפשרויות ללכת על פני גבולות. דעתי הייתה שיש לצאת מגרמניה וממחנות הניוון, ולעבור לארצות אחרות, גם אם חלק מן היוצאים לא יגיע לארץ ויישאר בארצות המעבר. תבעתי להתקומם, למרוד בקיים, ולצאת.
רבים הסכימו ללכת ואפילו לנטוש את הפעקל. סבור הייתי שהיציאה מגרמניה תחזיר ליהודים אלה את צלמם ודמותם, וגם האפקט הפוליטי שלה יהיה רב.
" הנהלת התנועה הציונית מוקפת הייתה חומה של אשליות. בן גוריון העמיד את הקלף על דיפלומטיה, אבל הדיפלומטיה מעולם לא הצילה יהודים, נגד כל מעשה ממשי של תנועה המופעלת על ידי המונים – ערכו רב בשביל בדיפלומטיה.
פוליטיקה ריאלית היא תוצאה של יחסי כוחות, והיהודים בצאתם בהמוניהם לגבולות, עשויים להיות כוח. האינטרס הממשיים והפוליטיים של העם היהודי ושל ארץ שיראל תבעו הליכתנו לגבולות, ועליה ב' " – עד כאן דברי טבנקין.
ב- 3/05/1947 נערך בפושל, על ידי זלצברג, כינוס כל אירופי של " הבריחה ". בכינוס זה באה לידי ביטוי התלבטות – האם נכונה הייתה הדרך שהלכו בה מכווני ה " בריחה " עד אז, בפרט בכל שנוגע לריכוז היהודים בגרמניה.
מן הדינים והחשבונות של " מפקדי , הארצות נשתמעו הצעות לבור דרכים אחרות, לא להתרכז בגרמניה, כי אם להגיע לערי הנמל ולהעפיל ארצה.
באחת מישיבות ועדת ה " מוסד " – הארון לעלייה ב' שהוקם על ידי מטעם " החלוץ " בפולין והקיבוץ המאוחד בארץ בסוף שנת 1937 – בחודש מאי 1947, בפאריס, הופיע חבר הנהלת הסוכנות והממונה מטעמה על ה " בריחה " ועל עלייה ב', ד"ר משה זנה, ומסר על ביקורו במחנות הפליטים בגרמניה.
הוא תיאר את הקיפאון שהשתרר שם ביחס ליציאת יהודים לארצות הנמלים, ושלל את הנמוקים של פעילי ה " בריחה , שאין להסתכן בהעברת יהודים מגרמניה לאיטליה דרך הרי האלפים, משום שלא יעמדו בדרך הקשה, וכיוצא בזה, – אני זה אך חזרתי לעבודה במוסד, ולא עודכנתי בכמה עניינים מן העבר הקרוב. על דמיונותיו של בן גוריון וההצעה לעכב את היהודים בגרמניה – לא ידעתי.
תמהתי על נימוקים כאלה בפי אנשי ה " בריחה , ונתרשמתי כי נפגם משהו בפעולות ה " בריחה ,. בדיון בוועדה באה לידי ביטוי ההערכה, שאין ה " מוסד , רשאי – בשנת 1947, שנתיים אחרי סיום המלחמה – לשבת בחיבוק ידיים והשלים עם המשך החזקתם של הפליטים בגרמניה.
פה אחד החלטנו לארגן מפעל עלייה גדול ולהעלות אלפי יהודים בבת אחת. כן סוכם, שאם " ארגון הבריחה , לא יעביר את העולים לצרפת בשיעור הנדרש, יעזה זאת , המוסד " עצמו. וכן ביולי 1947, קם מפעל " יציאת אירופה תש"ז – אכסודוס 1947 ".
לידי ביטוי מדהים ומשפיל בא הדבר בימים שאנגליה עמדה כבר לעזוב את הארץ. בהתחלת שנת 1948, היא, האימפריה הגדולה נלחצה אל הקיר באי יכולתה להטות את זרם המעפילים בחופי הארץ למקומות אחרים. אבל אף ארץ אחת לא רצתה לקבלם.
זרם המעפילים התחיל לנצח את הנשק האנגלי הרב. ובכל זאת, כשעמדה השאלה של יציאת שתי אוניות גדולות מחופי הים השחור, כש- 15.000 מעפילים על סיפונה, יהודי רומניה ובולגריה, וכשהיה ברור שהאוניות האלה הם המסמר האחרון בארון הקבורה של השוטר האנגלי בים התיכון – גם אז מצאה ההנהלה הציונית בראשותם של בן גוריון ומשה שרת, להורות לפעילי ההעפלה להחזיר את האוניות לארצות המוצא, להוריד את המעפילים, ולהחזיר כל אחד לעיירתו ולביתו שלא היה קיים עוד
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
שליש מהנרשמים לעליה נפסלים.
לפי הודעות ד"ר מתן אליעזר, נציג משרד הבריאות במרוקו, נפסלו לעליה בדצמבר 1954, מסיבות רפואיות ומשפחתיות כ-30 35 אחוזים מבין יהודי מרוקו שנרשמו לעליה. בכללי הסלקציה נשמר התנאי שבכל משפחה יהיה לפחות מפרנס אחד בגיל 18 – 45.
הבדיקה הרפואית של המעמדים לעליה נעשתה על ידי רופאי מחלקת העליה, רופאים צרפתיים ויהודים מקומיים בהתאם לשיטות ולכללים שנקבעו על ידי משרד הבריאות. ד"ר מתן כנציג משרד הבריאות, הוא בעיקר שאישר או דחה מבחינה רפואית את המועמדים, על סמך הבדיקות שנעשו על ידי רופאים שונים.
במרוקן פ]עלו חוליות מיון אשר היו מורכבות מנציגי מחלקת העליה והקליטה, ההתיישבות, המחלקה הסוציאלית ונציג משרד הבריאות. נציג כל הגופים האלם הם ורק הם אשר דנו בבקשות לעליה ומיינו את העולים בהתאם לכללי הסלקציה שנקבעו.
מהומות דמים במרוקו.
ב-ב' באלול תשט"ו, 20 באוגוסט 1955, במלאות שנתיים להדחתו של הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף על ידי הצרפתים ומינוי בן ערפה במקומו, פרצו מהומות דמים בכל רחבי מרוקו. מספר הקורבנות במהומות אלה עלה על 500.
כתבים זרים תארו את המהומות והמאורעות כ " קשת בת 1500 קילומטר מוצפת דם, אד וקרבות ". מקורות צרפתיים רשמיים מסרו כי 351 טרוריסטים ערביים, חיילים צרפתיים ואזרחים נהרגו במהומות בקזבלנקה וסביבתה. מחזות אימים אירעו במיוחד בקזבלנקה, מקום שם פרצו לאומנים, שנעזרו בשבטים מערי השדה, אל הרובע האירופי וערכו טבח באזרחים צרפתיים.
במאזאגאן, צפונית מערבית מקזבלנקה נהרגו ב " שבת שחורה " 8 יהודים ונפצעו ארבעים. נוסך על כך נהרסו ונשרפו ארבעים חנויות ובתים של יהודים.
למעלה מ- 1300 יהודים נמלטו מבתיהם אשר ניזוקו ונשדדו, והיה צורך להעבירם לגור בבנין בית הספר. סוכנויות סעד יהודיות אמריקאיות סיפקו להם מזון. הפליטים שלחו מברקים לישראל ודרשו להעלותם באופן דחוף.
עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן
עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן
ותהליך קליטתה בארץ ישראל
עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור
במסגרת הקורס :
ציונות ועלייה מצפון אפריקה
תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986
המביא לאתר : אלי פילו
באדיבותו של מר יעקב וימן
תנועת החלוץ במזרח אירופה הייתה מהגורמים המרכזיים שהצליחו להכשיר צעירים לעבודה ולהגנה ולדאוג לעלייתם לארץ. התנועה אורגנה ב " קבוצות " לקראת העלייה והחיים המשותפים..היו קבוצות בניין, קבוצות גיבוש זמניות למקומות בלתי מיושבים, קבוצות מתיישבי קבע, פלוגות צבא ועוד…….
חברי התנועה היו יסוד חשוב ועיקרי בעלייה זו והם אשר הזרימו דם חדש בחיי תנועת העבודה, ההתיישבות וההגנה בארץ ישראל. מטרתם לא הייתה רק עלייה והתיישבות, הם ראו עצמם כמגישי אידיאלים סוציאליים נצחיים, שמטרתם בניית חברה עברית בארץ ישראל על יסודות חדשים. אולם המצב בארץ ישראל הקשה על קליטה סדירה ונוחה של העולים אף אם היו מאורגנים ומטרתם לפניהם.
בסיום מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ כ- 58 אלף נפש, עשרה אחוז בלבד מהאוכלוסייה הכללית בארץ. רק חלק קטן מן האדמות שהיו בבעלות יהודי עובדו בצורה אינטנסיבית וחלק גדול מתשתית החקלאות נחרב בתקופת המלחמה.
התעשייה והמלאכה פגרו מאוד בהתפתחותם והעסיקו רק כ – 4000 עובדים. האמצעים שזרמו לקופת התנועה הציונית במגביות השונות ( קק"ל, קרן היסוד, קרן הגאולה ועוד ….) היו מצומצמים ולא הספיקו לפעולה בעלת תנופה רבה, כפי שחלמו וקיוו ראשי התנועה עם סיומה של המלחמה העולמית.
העלייה השלישית מצאה איפוא, אפשרויות מעטות מאוד להקלט במשק הקיים ונאלצה לחפש מקורות עבודה וקיום חדשים. העולים יצאו לעבוד בכבישים, בבניין ובעבודות ציבוריות שונות. ריכוזם הגדול הדביר את הסולידריות ביניהם וחייב ארגון קבוצתי של העבודה. פרויקטים מסוימים נמסרו רק לקבוצות מאורגנות ובכך נמנע מפועלים בודדים, אשר אינם קשורים לקבוצה כלשהי, להקלט בעבודה ( בנקודה זו כדאי שוב להזכיר כי בין רוב העולים היה מכנה תרבותי ואידיאולוגי משותף, אותו הביאו עמם עוד מארצות אירופה ודבר זה שימש כחומה בפני עולי המזרח. )
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
מבצעי הסברה בארצות הברית למען זכות ההגירה של היהודים ממרוקו
יגאל בן־נון
ביקור-אלינור-רוזוולט-בפאס-בליווית-גו-גולן.
עוד לפני ההכרזה על עצמאותה של מרוקו, במארס 1956, היו משרד החוץ בירושלים והקונגרס היהודי העולמי מוטרדים מגורלה של יהדות מרוקו. שליחים ישראלים רבים ניסו לשכנע את מנהיגיה לאפשר חופש תנועה ליהודים. הם נפגשו לא רק עם מקורבי המלך אלא גם עם נציגי המפלגות מימין ומשמאל. אך ההנהגה המרוקנית הייתה מוטרדת בעיקר מכך שכלכלת ארצה עלולה להיפגע אם יעזבו יהודים רבים את המדינה, שכן בזכות השכלתם הצרפתית היה ליהודי מרוקו מעמד בכיר במנהל הציבורי של המדינה העצמאית ובמסחרה. כדי למנוע פגיעה אפשרית בכלכלת מרוקו הציעו נציגי ישראל פתרון שהתבסס על השקעות של אנשי עסקים יהודים מארצות הברית במרוקו. בכך הם טיפחו את המיתום האנטישמי של שליטת יהודי ארצות הברית בממשל האמריקני ועל כוחם הגדול של היהודים בכלכלה האמריקנית. כיוון חשיבה זה בא לידי ביטוי בין השאר בהזמנת אלינור רוזוולט2 למרוקו במארס 1957 בידי ג׳ו גולן, מראשי הקונגרס היהודי העולמי. גם לקראת ביקוריהם של המלך מוחמד החמישי בוושינגטון בקיץ 1957 ושל בנו חסן השני במארס 1963 נערכו נציגי ישראל ונציגי ארגונים יהודיים עולמיים לארגן מבצעי הסברה מיוחדים כדי להרשים את השלטון המרוקני ביכולתה של יהדות ארצות הברית לגייס משקיעים אמריקנים לביצוע פרויקטים במרוקו. כבר באוגוסט 1961 הושג הסכם בין ישראל למרוקו על פינוי מאורגן של יהדות מרוקו תמורת פיצוי כספי, ומבצע הפינוי היה בעיצומו, אך משרד החוץ הישראלי חשש עדיין לגורלו של ההסכם וחיפש דרכים לשכנע את המלך חסן השני ביכולתם של אנשי עסקים יהודים אמריקנים להשקיע בפרויקטים כלכליים במרוקו. להערכת הישראלים, אם המלך ישתכנע הדבר ישפיע גם על יחסו המדיני לישראל ועל הידוק קשרי מרוקו עם ישראל בתחום הביטחוני, שהחלו בראשית פברואר 1963.
ביקור אלינור רוזוולט במרוקו
ג׳ו גולן הבחין שלאחר קבלת העצמאות הבינו ראשי המדינה החדשה שהנושאים החברתיים והכלכליים חשובים יותר מן הנושאים הפוליטיים. הם הבינו שגם אם יאושר למדינתם סיוע כלכלי הם עדיין לא ערוכים להשתמש בו כראוי. רק פיתוח התעשייה והחקלאות יצמיח מעמד פועלים המודע למשימות המוטלות עליו, ושיכול להיאבק למען שיפור רמת חייו של העובד. עם זאת, בתחום הפוליטי ההערצה למלך שהיה קשוב לבנו, יורש העצר מולאי חסן, הבטיחה יציבות חברתית בארצו. לדברי גולן מרוקו רצתה לאמץ מדיניות שקולה בסכסוך בין ישראל לעולם הערבי ואף הרחיקה לכת בתקוותיה לשמש מגשרת בסכסוך זה, אך עמדה זו הייתה של העילית החברתית ולא שיקפה בהכרח את תחושות דעת הקהל הכללית. בתוך המדינה התנהל מאבק סמוי בין היסודות המתקדמים לאלה השמרנים. האחרונים שאפו למשטר תאוקרטי בעל מאפיינים פאודליים. מצבו של המיעוט היהודי היה עדין. שערי המדינה היו חסומים בפניו וחופש התנועה שלו, זכות בסיסית של אזרחים, היה מוגבל. יהודי מרוקו לא רצו לוותר על קשריהם עם ישראל, שאליה היגר כבר שליש מן הקהילה, אך קשרי המשפחה בין שני עברי הים התיכון היו מקור לחשדנות.
בראשית ינואר 1957 נפגש גולן בארצות הברית עם פעילת זכויות האדם, אלינור רוזוולט, והציע לה לקיים ביקור במרוקו בתאריכים 30-18 במארס.1957 לקראת ביקורה נפגש אתה שוב ב־17 במארס במדריד לשם תדרוך פוליטי לקראת נסיעתה. בספרד סירבה רוזוולט להיפגש עם הגנרל פרנקו, אך ביקרה יחד עם גולן במוזאון הפראדו. על פי תכנית תיור מפורטת שהכין גולן היא הייתה אמורה לבקר בערים פאס, מראכש, קזבלנקה, רבאט וטנג׳ה. מטרת הביקור הייתה כפולה: להכיר את מצבה הפוליטי והכלכלי של מרוקו ולסייע לה בתחום ההשקעות, וללמוד את בעיותיה של הקהילה היהודית ולדאוג לזכויותיה בפגישותיה עם הנהגת המדינה. כחודשיים קודם לכן צייר גולן לפני רוזוולט את תמונת המצב המדיני במרוקו והציע לה רשימת אישים להיפגש עמם בביקורה. מהצעותיו אפשר ללמוד על מצבה של המדינה הצעירה אחרי עצמאותה ועל יחסה לקהילתה היהודית. אחרי סגירת מחנה המעבר ״קדימה״ לעולים, הגבילו שלטונות מרוקו את יציאת היהודים לישראל. לכן הציע גולן להעלות את עקרון הזכות להגירה חופשית בשיחותיה עם המלך, עם יורש העצר ועם חברי הממשלה, ולהדגיש שארצות הברית אינה יכולה להשלים עם פגיעה בזכות זו. גולן הבטיח לה שנציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו, יוסף רפאל טולדנו, והשר לאון בן־זקן, יספקו לה מידע מפורט על הקהילה ויסיירו אתה ברובע היהודי בקזבלנקה. הוא תיאר בפרוטרוט את תכונותיהם של אישים בהנהגה המרוקנית והמליץ לרוזוולט להיפגש אתם. עוד יעץ לה לקיים שיחה בארבע עיניים עם המלך ללא מתרגמים ומתווכים, כיוון שרק כך ידבר אתה המלך על נושאים עדינים, ועם השר הבכיר ביותר בממשלה, עבד אל־רחים בועביד שזכה להערכה רבה בארמון ובקרב המפלגות, ולהציע לו סיוע טכני אמריקני להכשרת מנהלים מקצועיים. כן הציע לאורחת להיענות להזמנתו של השר לאון בן־זקן לארוחת ערב בהשתתפות נכבדים יהודים ומוסלמים, שכן בכך היא תעודד אותו במשימתו העדינה ליצור אקלים נוח לידידות יהודית־מוסלמית. משימה זו היא חלק משאיפה של המרוקנים לראות בארצם גורם מתווך בסכסוך בין מדינות ערב לישראל. המלך, ובעיקר עבד אל־רחים בועביד וראשי המפלגות, הצהירו לא פעם על רצונם לראות ביחסים הטובים השוררים בין יהודים למוסלמים במרוקו דוגמה לחיקוי במדינות המזרח התיכון. האישים שעליהם המליץ גולן לרוזוולט להיפגש עמם היו מהדי בן־ברכה הליברל שנאבק באנאלפביתיות, ראש הממשלה מבארכ בכאי הנאמן למלך, ראשי איחוד העבודה המרוקני מחג׳וב בן־םדיק וטייב בן־בועזה, שר הפנים דרים מחמדי ואישים מן האופוזיציה כעבד אל־הדי בוטלב ואחמד בן־םודה, שני חברי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות, והנסיכה ללה עיישה, שתסייר אתה במוסדות סוציאליים. גולן הציע לקיים פגישה גם עם השגריר האמריקני ברבאט, קוונדיש קנון.
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
בעריכת אשר כנפו
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.
א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.
לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.
ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.
עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.
ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים. [כאי יברדו או יפסדו].
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
פנטזיה מרוקאית
תבשילים וסיפורים
גבריאל בן שמחון
פסטיה פאסיה.
את החומרים הדרושים להכנת הפסטיה….ניתן לראות בהודעה הקודמת
אופן ההכנה
מבתרים את העוף
ממליחים את חתיכות העוף ואחרי שעה שוספים ושמים בקערה. מערבים את כל החומרים והתבלינים של ה״תסרמילה״ ומורחים בה את חתיכות הבשר, משאירים לספיגה למשך הלילה או לשעתיים לפחות
למחרת שמים את חתיכות העוף עם התסרמילה בתוספת מים, מחמאה ושתי כפות אבקת סוכר ומבשלים לאס 20 דקות מוסיפים את הקינמון והזעפרן וממשיכים לבשל עוד 30 דקות מוציאים את הבשר וממשיכים לבשל באש חזקה, עד שהרוטב מצטמצם לשליש והופך לסמיך
מסלקים את העצמות מהבשר ואת הבשר הנקי קורעים בידיים לחתיכות
מכינים את מלית השקדים על ידי שחולטים את השקדים במים רותחים, מקלפים, מטגנים וכותשים בפטיש, מערבבים עם החומרים והתבלינים של מלית השקדים. אפשר להוסיף גם י/1 כוס שומשום קלוי
מורחים כלי לעוגה עם מחמאה (מרגרינה), שמים עלה בצק למטה ועוד 5 עלים מסביב, כשהם עולים זה על זה והשוליים שלהם נופלים מחוץ לכלי(לצורך קיפול מאוחר) מורחים את אלה בקצת מרגרינה ומוסיפים עליהם עוד שכבת עלים דומה
שופכים פנימה מחצית ממלית השקדים שמים מעל שכבת השקדים שני עלי בצק מכינים את רוטב המחמאה ומי הוורד (ערבוב) ושופכים 2/3 מהרוטב על העלים
שמים עוד שוי עלים, מפזרים עליהם 2 כפות סוכר טחון ומפזרים עליהם את חתיכות העוף ועליו את רוטב הבישול מפזרים על זה את הקינמון מרסקים את הביצים הקשות ושופכים על העוף מכסים בשני עלי בצק, אותם מורחים בשמן כדי לשמור על רכות, מפזרים על זה את שארית מלית השקדים ושארית התערובת של החמאה ומי הוורד מוסיפים מעל זה 3 כפות סוכר טחון
מקפלים את עלי הבצק החורגים ומדביקים אותם בחלמון של הביצה
מניחים מעל זה עוד שני עלי בצק, מורחים במחמאה ומזהיבים עם חלמון של ביצה מעורב עם מים ומקבלי□ עוגה בענבי של 10-8 ס״מ
אופים בתנור חם (200 מעלות) במשך 20 דקות או עד שפני
הפסטיה מזהיבים
מוציאים מהתנור, מורחים מלמעלה במחמאה והופכים את
הפסטיה לצד השני, מורחים גם את הצד הזה ומחזירים לתוור
ממשיכים לבשל עוד כ-15 דקות, עד שגם הצד הזה מזהיב
ומוציאים
הופכים את הפסטיה, מניחים על מגש עוגה, מפזרים עליה אבקת
סוכר ומעליה פסים של אבקת קינמון.
אופן ההגשה: מגישים לשולחן על מגש עוגה, חותכים אותה לפלחים כמו עוגה ואוכלים חם ישר מהתנור.
וריאציות ותוספות
לפסטיה יש אינספור סגנונות ומסורות. הסגנון היהודי בקזבלנקה למשל לא משתמש בי׳תסרמילה", לעומת זאת את הבצלים קוצצים ומזהיבים בשמן, והופכים אותם לחלק מהמלית של הפסטיה יחד עם התבלינים, הביצים, השקדים והשומשום. עלי הבצק נקראים במרוקאית "חרקה״ – ״נייר״ משום הדקות שלהם שדומה לנייר. במקור יצרו את העלים נשים מומחיות לכך על ידי הכנת בצק נוזלי מקמח, מים, מעט שמן ומלח, שאותו יצקו על משטח מתכת לוהט. היום כולם – גם במרוקו – מסתפקים בעלי בצק לסיגרים שנמכרים בסופרסל.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha Beav תשעה באב – Halanofelim Tekuma (Kinot קינות)
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
בית הספר אליאנס – כל ישראל חברים ולימוד תורה.
חשוב לדעת שהחינוך התורני לכל דרגיו, כמו בכל מוסדות החינוך במרוקו של אז, לא היה נתמך על ידי השלטונות. גם חלקה של הקהילה היה אפסי, אולי שכר השרת אם היה כזה. שכר המורה המלמד היה רובץ על כתפי ההורים, ולעתים היו כאלה שלא היה לאל ידם לשלוח ביום שישי את התשלום " אשרט " המיוחל לרבי, אם בכלל.
אשרט התנאי – בהסכם, כלומר הסכם שסיכם האבא עם המלמד. ויש פירוש ומונח זה בדרך הדרוש, שהתשלום לא ניתן עבור הלימוד, שעליו לא מקבלים שכר אלא על הבטלה. כתוב " ולמדתם אותם " מה אני בחינם גם אתם בחינם.
מצב זה שהביא לנחיתותו של החינוך התורני, לעומת רשת הלינוך של האליאנס הניתן חינם, כיוון שהיה ממומן בחלקו על ידי האליאנס העולמי, חברת כל ישראל חברים. ומספר הנרשמים בו כל שנה היה מוגבל לארבעים עד שישים אחוז, מכל התלמידים בני העיר.
מחוסר מימון ותשתית מתאימה. מספר התלמידים ממראכש שנקלטו באליאנס, בהשוואה ליתר הערים במרוקו היה הנמוך ביותר. בשנת 1936 מנתה הקהילה היהודית במראכש, עשרים וחמישה אלף ושש מאו ארבעים נפש, מספר התלמידים ממראכש שלמדו ברשת אליאנס, אלף מאה ושבע תלמידים בלבד.
לעומת זאת בעיר רבאט, מנתה האוכלוסייה היהודית פחות משבעת אלפים נפש, וברשת אליאנס התחנכו אלף ושלושים תלמידים, יחס של אחד לשלוש. רק בשנות החמישים התאזן היחס הזה, עת הגיע מספר התלמידים לאלפיים שש מאות וחמישים ותשע, ומספר האוכלוסייה במראכש ירד לכשמונה עשר אלף וחמש מאות נפש.
המחזור הראשון של הבנים, הסתיים בקיץ אלף תשע מאות ישרים ושמונה. עד שנות הארעים לא הייתה נהירה גדולה לבית ספר כל ישראל חברים, בגלל התנגדות חלק מההורים לשלוח בניהם ללמוד במוסד לא דתי.
מגמה זו התהפכה בסוף שנות הארבעים, ובתחילת שנות החמישים, הייתה נהירה גדולה למוסדות כל ישראל חברים, שלא יכלו לקלוט את כל הפונים. כל שנה בתקופת הרישום, כחמש מאות תלמידים לא התקבלו בית הספר מחוסר מקום, ובזמן הרישום היו מראות עגומים של אמהות וילדיהן הבוכים, ומתחננים קיבלו את ילדיהם.
ורק בשנת 1951 בנו עוד עשר כיתות כדי לקלוט הפונים הרבים. בתקופה זו גדלה האוכלוסייה היהודית המראכש, עקב הנהירה מן הכפר אל העיר. באחד המאמרים על מצב החינוך במראכש, בעשור האחרון בשנות השישים, עת קרב ובא דלדולה של האוכלוסייה בעיר, זאת עקב העלייה המסיבית לארץ ישראל ומחוצה לה.
והנה מקצת הדברים שכתב יוסף דדיע,בו העלה על נס את זכרם של מנהלים ומורים של בית ספר אליאנס במראכש, ומנהליו לדורותיו, נראה שלא היו לו דברי הערכה על ההנהגה המקומית והוא כותב :
אי נחת חברתית עמוקה הייתה התוצאה ממחדליהם של מנהיגי הקהילה, שדאגו אך מעט מאוד להרחבת בתי ספר, ובעיקר שלא הקצו בתים שהיו בבעלותם. מבחינה מסוימת – המחיר, התערבות חפוזה המתנכרת והמתנגשת בינה לבין המסורת. מנהיגים שדגלו ועדיין מחזיקים בדעות מיושנות…של חינוך חובבני של החדר יצא לאור בחודש מאי 1989 ועוד.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
יש לציין שבתי ספר של כל ישראל חברים עסקו בחינוך יסודי בעל שמונה שנות לימוד. הייתה גם אפשרות להמשיך במגמה חקלאית, ומקצועית אחרות. אלא שלבוגרים של שנות הארבעים במגמה מקצועית חקלאית של האליאנס, לא מצאו עבודה בחקלאות.
ואם מישהו הצליח למצוא, זה היה בחווה הצרפתית באזורים מנותקים מההוויה היהודית. לכן לא היה מעשי, כי עבודה במקום כזה הייתה מנתקת אותו מיהדותו ומדרך חיים בה גדל והתחנך. שני נערים מאלה הכרתי, אחד רוב משפחתי שלמה דרעי ז"ל, והשני חבר שהכרתי שגם הוא גמר באותה מגמה, ושניהם לא עשו שימוש במה שלמדו ונאלצו לחזור למקצועות אבותיהם.
החינוך בכל ישראל חברים משך את ההורים, בגלל הבטחת עתיד בניהם הכלכלית, כי השכלה יסודית שרכשו בבית הספר, הכשירה אותם לעבודה בפקידות הממשלתית ובמשרדיהם שלך בעלי מקצועות חופשיים : בנקאים, פקחים, מנהלי עבודה, כמתווכים בן העובד למעביד, ועוד מקצועות טכניים אחרים.
עתה אי אפשר להתעלם מהתחרות הגלויה, הנושפת בעורפו של החינוך התורני השמרני. דרך השילוב עדיין לא נראתה באופק, ורק בסיומה של מלחמת העולם השנייה, התפנו הרבנים וראשי הקהילה לטפל בבעיה של הבריחה מערכי היהדות של הנוער, אשר עתה אפיינו אותו סממני התרבות החדשה, השפה והלבוש כפי שהתפקיד מחייב.
שלמה הבן של השכן, למד חרטות מכאנית ומכונאות. היה אחד מני רבים שהוכרח לעבוד בשבתות ובחגים, כמנה הצרפתים, הפסקת צהריים במפעלים הייתה ארוכה, ושלמה היה מספיק לבוא לאכול בבית עם המשפחה, מבלי להחליף סרבל העבודה שעליו, סטטוס של אותם זמנים בהשפעת החינוך שקיבלו באליאנס.
לכאורה חלקם היו נקרעים בתוכם, ולא מעט הדבר הציק להם. רבים מהצעירים האלה היו משכימי קום, כדי להספיק להתפלל במניין הראשון שנגמר עם הדמדומים, ולהסתלק עם שחר טרם יפגשו ברבנים, אולי יגערו בהם.
מפני שהיו נחרדים מהתופעה של אי שמירת קדושת השבת והחג. והיו גם כאלה שסירבו להיכנע למעסיקיהם לעבוד בשבתות ובחגים, תרמו לכך אלה מהיהודים בעלי מפעלי מזון, שהעסיקו מאות מבני המקום למרות שהוכרחו לקיים נוהג העבודה המקומי שעובדים בשבת, הם נהגו מידת מה של גמישות והבנה לגבי הסרבנים מבני דתם.
התופעה הייתה חריפה יותר בקזבלנקה וערי הנמל האחרים, צעירים רבים עבדו בשבתות והחליפו את השבת ביום ראשון ליום מנוחה, כמנהגם של הצרפתים. את הביטוי למורת רוח מהמצב הזה, נתן רבי דוו קורקוס, בפסק דין שנושאו " קידושי משחק " של צעירה בשם ז'רמין.
זה היה במועדון האליאנס של הנוער היהודי, הייתה שם חתונה, רקדו ושרוץ בתוך ההמולה והרעש, אחד מהבחורים שם, לקח טבעת מאצבעו של חברו, ונתן בידה של ז'רמין, ואמר לה במרוקאית בטבעה זו אני רוצה שאת תהייה אשתי. והיא ענתה לו, שזה לא יעזור לו, וזאת מבלי לשאול אותה כלל אם היא רוצה.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Haftara הפטרה Hazon (Tlata Depuranuta 3)
Tisha Beav תשעה באב
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
« Nous avons enduré les tourments qui précèdent la venue du Libérateur. Mais nul messie n'a volé à notre secours. » Cela aurait pu être le cri de douleur et d'alarme d'un écrivain juif au cœur de la Shoah. Mais c'est le rabbin-poète marocain David Hassine qui, dans un poème qu'il a intitulé Kina kol milkhama (Élégie pour des bruits de guerre), s'exprime ainsi à l'heure où le mellah et les demeures du quartier juif de Meknès sont saccagés et que des centaines de pillards y violent allègrement de jeunes vierges et s'approprient tout ce qui est à leur portée.
David Hassine est le poète juif du Maroc le plus connu et le plus célébré. Un film racontant sa vie lui a été consacré en Israël par Haïm Shiran, un réalisateur de la telévision, lui-même originaire de la ville de naissance du poète. C'est le célèbre acteur israélien Zeev Revah, fils d'un ancien cantor, qui incarne le personnage du poète.
Hassine naît en 1722. Il a, comme tous les jeunes juifs de cette époque – singulièrement dans sa bonne ville de Meknès -, une formation des plus traditionnelles. Donc etudes à la yéchiva, le collège talmudique, car à quel type d'activités peut se destiner au Maroc un jeune juif en ce xviii siècle ? Le commerce ?
Certes, mais encore faut-il en avoir la bosse. Savoir y faire. Ce n'est assurément pas donné à tout le monde. Sans compter que la profession présente souvent de nombreux risques, surtout quand on n'a pas le sou et qu'il faut, pour ouvrir boutique, s'endetter fortement. Or, David est loin d'appartenir à une famille fortunée. Restent alors les différents métiers qui tournent autour du rabbinat, même si, à l'époque, cette activité confère à ceux qui l'exercent un statut social relativement honorable, elle ne nourrit guère son homme.
C'est de notoriété publique : on ne peut vivre du seul titre de rabbi. Comme son collègue et homonyme Elkaïm de Mogador, David et sa famille vivent donc dans un relatif dénuement. A cette différence près que David Hassine, lui, est père de dix enfants : neuf filles et un garçon. (« L'argent a tari, écrit-il. Dieu, vois ma misère ! La souffrance d'aujourd'hui dépasse celle qui fut la mienne hier. »)
Très jeune, David éprouve le besoin d'écrire des poèmes. Lui aussi revendique l'héritage des poètes juifs d'Andalousie. Il place ses pas dans ceux du piyout (le poème religieux) venu d'Espagne. Les maîtres qui l'inspirent lui aussi s'appellent, entre autres, Salomon Ibn Gabirol, Abraham Ibn Ezra et Yehouda Halévy. Il écrit un livre qui le fera connaître assez vite parmi les amateurs de poésie religieuse. Il l'intitule Tehilla LéDavid (Hymne de David). Il est édité pour la première fois à Amsterdam en 1807. A noter que la plupart de ces poètes juifs qui auront vécu en Afrique du Nord ne trouveront un éditeur (et parfois un mécène) qu'en Europe, à Livourne, Londres ou Amsterdam.
David Hassine considère ces poèmes religieux comme de simples « ornements à la prière ». Ils seraient destinés à l’embellir, à faire d'elle un moment de joie, de reconnaissance et de grâce. C'est pourquoi le personnage principal de son œuvre est Dieu. Il est peu de ses œuvres qui n'en fassent pas mention. Qu'il évoque la nostalgie de Sion ou les espérances messianiques de ses coreligionnaires, qu'il parle de la circoncision ou des événements familiaux dans une vie ordinaire, Dieu est magnifié, glorifié en permanence : «Je chanterai Dieu tant que j'existerai », « Mes yeux s'élèvent vers celui dont la demeure est éternelle. »
Il consacre par ailleurs au prophète Élie un poème aujourd'hui chanté partout dans le monde, en introduction à toute cérémonie de circoncision : « Je veux, avec mes paroles, composer un éloge au Dieu de mon père » (Ehé- rokh mahalal nivi). Il s'agit, en un tel instant, d'exprimer à nouveau l'espoir en la venue du messie : cet enfant que l'on circoncit aujourd'hui, peut-être sera-ce enfin celui que tout Israël attend depuis toujours et qui annoncera le Royaume de Dieu ?
Ce n'est pas le seul poème qu'il consacre à l'attente du Messie, le fils de Jessé. Et d'abord, quel sera son nom ? Le poète n'hésite pas à reprendre, dans son poème, le vieux débat qui, sur ce thème, oppose quatre maîtres du traité Sanhédrin du Talmud (98 b) : Sera-ce Menahem (le consolateur), Shilo, Yinnon ou Hanina ? Et d'ailleurs, quelle sera sa mission ? Écoutons David Hassine :
Le fils de David arrive pour éloigner et rapprocher.
Son domaine c'est la sainteté d'Israël.
A son époque, la connaissance de la Torah augmentera.
Ses appels se répandront sur toute la terre.
Aucun peuple ne lèvera plus l'épée sur un autre peuple :
Ce sont là ses prodiges et ses exploits.
פרשת ראה בנוסח יהודי מרוקו
https://www.youtube.com/watch?v=6ihozXN7MGo&t=12s
