הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-יהודים ונוצרים בצל האסלאם
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
ג. רדיפות והמרות־באונס
הקוראן אוסר על המרות־באונס, אך בגלל המלחמות וצרכי ההתנחלות הופר איסור זה. הח׳ליף וליד הראשון (715-705) אסף את אצילי ארמניה בכנסיית גריגוריוס הקדוש בנכיצ׳וואן ובח׳ראם (על הנהר אראקסיס) והעלה אותן באש (705), אחרים נצלבו ונערפו, ונשיהם וטפם נלקחו בשבי. מ־852 עד 855 השתולל בארמניה מסע עקוב־דמים של רדיפות נגד הנוצרים. למעלה מ־6,000 יהודים נטבחו ב־1033 בפס ובגרנאדה בתימן אולצו היהודים ב־1165 וב־1678 לבחור בין האסלאם לבין המוות. במגרב ובספרד המוסלמית הביאו רדיפות האלמנחידים (1212-1130) כליה על שארית־הפליטה של היישוב הנוצרי.
היהודים, שנאלצו להמיר את דתם, נעשו המון של ״אנוסים״, מומרים ששמרו אמונים במחתרת לדתם הישנה. אנשי האינקוויזיציה האלמווחידית, שפיקפקו בכנותם, לקחו מהם את ילדיהם וגידלו אותם כמוסלמים. בתימן היה חוק דומה לזה, שגזר המרת־דת על כל יתום יהודי. לאחר שביטלו התורכים את החוק הזה בתקופת־הכיבוש הקצרה שלהם אחרי 1872 שב האמאם יחיא והנהיגו ב־1922 וחזר ואישר אותו ב־1925. ב־1896 נאלצו הארמנים בסביבות בירג׳יק על נהר פרת לקבל עליהם את האסלאם, והיה עליהם לגלות למקום אחר כדי לשוב שם אל דתם הישנה.
בעת השחיטות הגדולות של 1915-16 הצליחו מעטים להישאר בחיים על־ידי שקיבלו עליהם את דת האסלאם. מתעודות הנוגעות למארוקו, לאלג׳יריה ולתימן אנו למדים שבזמנים של אי־יציבות וחילופי־רשויות היו בוזזים תמיד את השכונות היהודיות, שוחטים קצת מן הגברים, ואילו הקלגסים או השבטים היורדים מן ההרים סביב, היו חוטפים את הנשים וגובים כופר־נפש. עדים תיארו איך נהרסו רבעי היהודים בפס שבמארוקו ב־1912, בתחילת משטר־החסות הצרפתי, ובצנעא שבתימן לאחר שנרצח האמאם יחיא.
תלאות מעין אלו הביאו לידי המרות־דת לרוב במרוצת הדורות. הנה כי כן ידוע לנו שמספר שבטים יהודים־ברבריים מהרי־האטלס ומשפחות מוסלמיות בפס הם יוצאי־חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם ב־1165, 1275, 1465, וי92—1790. בטריפוליטאניה ובשאר מקומות יש מוסלמים שהם צאצאי יהודים שנאנסו להמיר את דתם בתקופות שונות. יהודי תבריז נאלצו להמיר את דתם ב־1291 ו־1318 ויהודי בגדאד ב־1333 וב־1344. המרות־דת באונס בפרס מן המאה הט״ז ועד לראשית המאה הנוכחית עשו שמות בקהילות הנוצריות, ובעיקר בקהילות יהודיות. תחת שלטונו של השאה עבאס השני(1666-1642) יצא חוק שעל־פיו היה יהודי או נוצרי שהתאסלם יורש לבדו את נחלת משפחתו. חוק זה, שהומתק לגבי נוצרים בהשתדלותו של האפיפיור אלקסנדר השביעי, עמד בתקפו לגבי יהודים עד סוף המאה הי״ט. קזס מזכיר שגם בתוניסיה היו חוקי־ירושה דומים שנשאו פנים למתאסלמים.
הפרדה והשפלה
הד׳ימה חייבה להשפיל את הד'ימים, שנאשמו בהפצת גרסות־כזב של הברית הישנה והחדשה על־ידי שגנזו, עיקמו והשמיטו כביכול אותן נבואות שבישרו את שליחותו האלוהית של מוחמד. התעקשותם בטעות נחשבה סימן לאופי שטני, ובשל כך צריך היה להפרידם מכלל המוסלמים ולבזויתם.
מימי־הביניים והלאה נקבעו לכופרים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שכונות מיוחדות, ונאסר עליהם לרכוש בתים או קרקעות מחוץ להן. חייבים היו לגור בבתים הנחותים מאלה של המוסלמים, הן בחזותם והן במידותיהם. לעתים קרובות היו הורסים את בתי הד׳ימים אם היו גבוהים מכפי המותר.
עם זאת, היו חריגות פה־ושם. חוקים אלה לא היו קיימים בספרד המוסלמית. בתוניסיה שתחת שלטון החפצים היו ליהודים שדות ובתים נאים. עם הכיבוש התורכי החלה תקופה סובלנית הרבה יותר, ובזכות כך השתפר מצבם של הד׳ימים מאד במחוזות השלטון העות׳מאני, במיוחד במאה הט״ז. אי־אפשר היה לו לדי'מי להיות אדונם של משרתים מוסלמים. אסור היה לו גם להחזיק בנשק. אך דומה כי נהגו לפנים משורת הדין בכמה שבטים יהודיים שבהרי־האטלס של מארוקו ובאסיה התיכונה. כשביקר וולני בהר־הלבנון ב־1785, שבו לא שועבדו המארונים, ולפיכך לא התייחסו אליהם בדרך־כלל כאל ד׳ימים, תיאר את הנוצרים ההרריים הללו בזו הלשון:
מכוח הרגֵל המיוסד על אי־אמון ועל מצבה המדיני של הארץ הרי הכל, שיח׳ים ואיכרים כאחד, מתהלכים תמיד כשהם מזוינים ברובה ובפגיונות. יש בזה אולי משום אי־נוחות, אבל בזכות כך אין הם טירונים בשימושם של כלי־נשק כשעליהם להשתמש בהם(להגנת מולדתם) כנגד התורכים.
להלכה גם אסור היה לד'ימים להתקרא בכינויי־כבוד ערביים וללמד את הקוראן. רצוי היה שלא להזדקק לרופאים ולרוקחים מבני־הד׳ימה, שחשודים היו בדרך כלל בהרעלתם של מוסלמים; אולם בזכות כשרונותיהם הצטיינו הד׳ימים לעתים קרובות בחצרות הח׳ליפים. נישואים או יחסי־מין בין ד׳ימים למוסלמיות היו עוונות שענשם מיתה, אבל מוסלמי רשאי היה לקחת לו אשה מבנות הד׳ימה. בכורדיסתן אפשר היה להטיל מסים על יהודים, נסטוריאנים וארמנים ולגזור עליהם עבודת־אנגריה בלי הגבלה. בתוניסיה אפשר היה לשלוח יהודים לעבודות ציבוריות לסוגיהן (חפירת בורות־מים, בניית גשרים וכוי) והיה עליהם לספק לצבא בגדים, אהלים, וכל דבר אחר שנדרש לו.
המלאכות הבזויות ביותר הוטלו על הד׳ימים. בתימן נגזר על היהודים לסלק נבלות ולנקות את בתי־הכיסא הציבוריים, אפילו בשבת. צו זה משנת 1806 נשאר בתקפו עד שקמו היהודים ועלו לארץ־ישראל ב־1950. בתימן ובמארוקו היו הד׳ימים מצווים להוציא את מוחותיהם ולהמליח את ראשיהם של אויבי הסולטאן ולהוקיעם אחר־כך על חומות הערים. וכך מספר לואי פראנק, רופא הביי של תוניסיה בתחילת המאה הי״ט:
כאשר תורכי [מוסלמי] נדון למיתת־חנק שולחים להביא מן העיר כמה פונדקאים נוצרים או יוונים וכופים אותם לשמש תליינים. שנים מהם כורכים על צווארו של הנדון חבל שנמשח היטב בסבון: עוד שנים תופסים בחבל וקושרים אותו לרגליהם; וכאיש אחד מושכים הארבעה בידיהם וברגליהם עד שיוצאת נשמתו של הנדון.
בדרך־כלל הביי פוקד לקצץ את ידיהם של גנבים. משעה שניתן פסק־הדין מוליכים את הנדונים לניתוח בבית־החולים המאורי, ושם יהודי מוציא את פסק־הדין לפועל וכורת את היד כמיטב יכולתו בסכין גרוע בפרק כף־היד.
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
קשה היה עוונו של ד׳ימי אם רכב על בהמה אצילה כגמל או סוס. מחוץ לערים מותר היה לד׳ימי לרכוב על חמור: אך בתקופות ידועות צומצם היתר זה למקרים מיוחדים בלבד. התייר עלי ביי (כינויו של הספרדי דומינגו באדיה אי־לֶבּליך), ששוטט וכתב בתחילת המאה הי״ט, סיפר שבדמשק לא היה שום יהודי ושום נוצרי רשאי לרכוב אפילו על גבי פרד. כשבימי הכיבוש המצרי הסובלני, ב־1833, הורשה הקונסול הצרפתי החדש לרכוב בחוצות דמשק, פרצו שם מהומות. איסור הרכיבה על סוס או על גמל עדיין עמד בתקפו ב־1948 בתימן, מקום שם נקבע במפורש שחייב יהודי לשבת על אוכף־צד כשהוא רוכב על חמור.
עד לראשית המאה הנוכחית היה יהודי בתימן ובכפרי מארוקו, לוב, עיראק ופרס חייב לרדת מעל חמורו בראותו איש מוסלמי. אם שכח, רשאי היה הלז להשליכו ארצה. אסור היה לד׳ימים להתקהל בחבורות ולגלגל שיחה ברחוב. מצווים היו להתהלך בעיניים מושפלות ולעבור משמאלם של המוסלמים, והללו יאה היה להם לדחפם הצדה.
הערת המחבר : על פי מסורת המיוחסת לנביא נקבע הכלל שאסור להקדים שלום לד׳ימי אלא יש לדחוק אותו לצד הדרך כדי להשפילו.
״אל תהיו הראשונים לברך את היהודים והנוצרים לשלום. וכראותכם מישהו מהם בדרך דחקו אותו לצד הצר שלה״.
אבן־קאים אל־ג׳אוזיה, אחנאם אהל אד׳ ד׳ימה, ביירות 1981, כרך א׳, עמי 192.
בתימן אם פיזל איש מבטו בראותו מוסלמי בעירומו היה הדבר נחשב עבירה. הד׳ימי שעמד במחיצתו של מוסלמי לא היה רשאי לדבר אלא בקול חרישי, ורק משקיבל רשות לכך. עד לאמצע המאה הי׳׳ט היו מתקלסים ומתעללים ביהודים בחוצות ירושלים, חברון, טבריה וצפת, וגם בהמשך המאה סיפרו תיירים על מנהגים דומים במגרב ובתימן. נ. סלושץ מציין כי בבו־זיין שבג׳בל־ע׳ריאן (לוב) היו ילדי הערבים נוהגים לזרוק אבנים על יהודים עוברי־אורח. הקנייתה של משנת הבוז בגיל כה רך לא נתייחדה לחבלי־מדבר בלבד גם לא היתה מכוונת נגד יהודים בלבד. מיסיונרים אנגליים שביקרו בירושלים ב־1839 כתבו לאמור:
בשעה שהתכופפנו מעל לחומה [של בריכת בית־חסדא] והָגינו בימים עברו התחילו כמה נערים מוסלמים לאסוף אבנים וליידותן בנו, תוך שהם צועקים: ״נצראני״ (נוצרים). התקרבנו לשער המסגד יותר מן המותר לרגליהם של נוצרים.
בפרס ובתימן ציינו זרים בתחילת המאה ה־20 את הדלתות הנמוכות שאילצו את הד׳ימים — השפלה נוספת! — להרכין ראש או להתכופף בכניסתם אל בתיהם. בצנעא היה הרובע היהודי שרוי בלילות בחשכה — בניגוד לשאר חלקי העיד — ולא היו אוספים בו אשפה. בבוכארה היה היהודי צריך לתלות סמרטוט על ביתו כדי להבדילו מבתי המוסלמים, שגם גבוהים היו יותר משל היהודים. יהודי בוכארה, שבתקופות מסוימות נאלצו ללבוש שחורים בלבד, הוצרכו להשתופף בחנויותיהם כדי שיראו לקוחותיהם המוסלמים רק את ראשם ולא את גופם, זכר למנהג המאה הי״ד בדמשק שבה היו מפתני חנויותיהם של יהודים ונוצרים נמוכים מגובה הרחוב. השערים הנעולים של שכונות הד׳ימים לא תמיד גוננו על יושביהן מפני שוד ואונס. בתימן היו בתיהם של יהודים דומים למבוך של תאים, שבו היו הנמלטים על נפשם יכולים להתחבא או לבלבל את רודפיהם. מתוך פנקסי־קורות יהודיים מן המגרב יכולים אנו לעמוד על מצוקתן של השכונות האלו כמו גם על האימה והפחד שפקדו את יושביהן, שתכופות נעשו קרבנות חסרי־מגן לשוד וטבח. המגבלות שנגזרו על תנועותיהם של הד׳ימים ומקומות־מגוריהם השתנו מתקופה לתקופה, מאיזור לאיזור. היו גם מקרים של גירוש והגלייה מכמה ערים וחבלים, אך הללו לא היו שכיחים.