•  טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

בסימן טוב והצלחה.

אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל מה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :

בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו

ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו

נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי

גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי

ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו

כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.

בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.

לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.

ליל התספורת .

ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.

המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".

כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.

ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.

ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.

כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".

בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.

במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.

ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.

לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.

הסייאנטו.

קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.

סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.

הטאלטמון.

בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "

בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון.

סוף פרק התחדיד

קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה   

קדושת ירושלים

אחת השאלות הקשות, השנויות במחלוקת בינינו לבין שכנינו המוסלמים, היא שאלת ירושלים הקדושה גם לנו, גם להם. מתעוררת השאלה: כיצד קרה הדבר שירושלים, שכה רחוקה מחצי־האי ערב, קדושה גם למוסלמים? כיצד נכנסה למעגל תפיסתם הדתית ואיזה מקום היא ממלאת בה? ועוד: האם כל המוסלמים היו תמיד תמימי־דעים ביחס לקדושת ירושלים או שמא היו גם עוררין על תפיסה זו?

אין ספק שקדושת ירושלים באיסלאם היא חלק מן ההשפעה הכללית של היהדות והנצרות על ראשית האיסלאם. רעיונות־היסוד של האיסלאם מושפעים בצורה זו או אחרת ממקורות יהודיים ונוצריים. הרעיון של אל עליון בורא עולם, הברית הכרותה בין האדם לאלוהיו, אחריותו המוסרית של האדם למעשיו, נביאים שאלוהים שולח כדי להחזיר בני־אדם למוטב, מצוות שאלוהים מטיל על הבריות — כל אלה רעיונות שהגיעו אל האיסלאם מאחיותיו המבוגרות יותר, היהדות והנצרות. בתוך המכלול העשיר הזה הגיעו גם הרבה פריטים פחות מרכזיים, שאחד מהם, ככל הנראה, קדושת ירושלים.

כך, למשל, אנחנו יודעים שהמוסלמים הראשונים, בעודם במכה, פנו בתפילתם לירושלים וכך עשו גם בראשית שהותם באל־מדינה, לאחר ה״הג׳רה״ של מוחמד ממכה לאל־מדינה. לכן, אחד משמותיה של ירושלים באיסלאם הוא עד היום ״אולא אל־קיבלתיין — דהיינו: הראשון שבשני כיווני התפילה. הכיוון השני לתפילה, התופס באיסלאם עד היום הזה, הוא כיוון התפילה למכה ובכל המסגדים שבעולם יש גומחה בקיר (לרוב, הקיר הדרומי) המציינת את כיוון התפילה למתפללים.

מדוע לאחר הניתוק של האיסלאם מעל היהדות והנצרות, ולאחר שהפך לדת עצמאית ערבית שורשית, לא נותקה גם ירושלים מתוך מכלול תפיסתו הדתית? וכיצד זכתה קדושתה לתחייה מיוחדת בלבוש ערבי, בתקופה מאוחרת יותר? אולי התשובה על השאלה הזאת נתונה במאורעות ההיסטוריה. בשנת 638 — זמן קצר לאחר מותו של מוחמר — נכבשה ירושלים על־ידי הצבאות הערביים הפורצים מגבולות חצי־האי ערב, ומאורע היסטורי מקרי זה — הוא שנתן דחף חדש לקדושתה של ירושלים באיסלאם. אגב, היהודים שמחו מאוד לכיבוש ירושלים על־ידי המוסלמים וראו בו גאולה מידי ביזנץ המדכאה. ביטוי מובהק לציפיותיהם אלו ניתן בספרים שונים מאותה תקופה — כגון בספר אפוקליפטי בשם ״נסתרות דרכי שמעון בר־יוחאי״ המביע גם את ציפיותיהם של היהודים להקמת בית המקדש מחדש, בעזרתם של המוסלמים הכובשים.

מסגדי הר־הבית

להקמת בית המקדש, כידוע, לא הגענו — אבל עומר, החליף השני באיסלאם, שבימיו נכבשה העיר, ביקש לראות את הר־הבית וציווה לנקותו מן האשפה הרבה שנצטברה בו במשך הדורות. לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו במקום נתלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאיסלאם, בשם כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן ה״חברים״, החכמים היהודים. והנה בשעה שעלה כעב עם עומר הכובש להר־הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבלבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בלבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עומר, ״באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת את נעליך טרם עלותך להר־הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר־הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד״.

על כן דחה עומר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר־הבית, כרי למנוע מן המוסלמים השתחווייה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עומר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי מסורתנו, מקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באיסלאם גם לאחר שהר־הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באיסלאם והוקמו שם המסגדים המפוארים העומדים בו עד היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה — במסגד אל־אקצא שבדרום הר־הבית — מפנים הם את גבם לקודש הקודשים ולאבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עומר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית מוסלמית

From Wikipedia, the free encyclopedia 

Ka‘ab al-Aḥbār (Arabic: كعب الأحبار‎, full name Abū Iṣḥaq Ka‘b ibn Mati‘ al-Humyari al-Aḥbār) was a prominent rabbi from Yemen who was one of the earliest important Jewish converts to Islam. He is counted among the Tabi'inand narrated many Isra'iliyat. He was an influential figure in the reigns of the Khalifs Umar and Uthman. Associated with the development of the Sunni tradition, Ka'ab's influence is deprecated within the Shia tradition of Islam.

Ka‘ab was a Jewish Rabbi, who moved from Yemen to Bilad al-Sham (Syria). He was of the clan of Dhu Ra'in or Dhu al-Kila. Ka‘ab came to Medina during the time of Umar where he converted to Islam. He lived there until Uthman's era. Ka‘ab did not meet Muhammad.

Ka‘ab accompanied Khalif Umar in his voyage to Jerusalem (Al-Quds). It is reported that when Umar marched into Jerusalem with an army, he asked Ka‘ab: "Where do you advise me to build a place of worship?" Ka‘ab indicated the Temple Rock, now a gigantic heap of ruins from the temple of Jupiter. The Jews, Ka‘ab explained, had briefly won back their old capital a quarter of a century before (when Persians overran Syria and Palestine), but they had not had time to clear the site of the Temple, for the Rums (Byzantines) had recaptured the city. It was then that Umar ordered the rubbish on the Ṣakhra (rock) to be removed by the Nabataeans, and after three showers of heavy rain had cleansed the Rock, he instituted prayers there. Umar is said to have fenced it and, some years later, an Umayyad Khalif built the Dome of the Rock over the site as an integral part of the Aqsa Mosque. Until this day, the place is known as ḳubbat al-ṣakhra, the Dome of the Rock.

According to tradition, Ka‘ab believed that "Every event that has taken place or will take place on any foot of the earth, is written in the Tourat (Torah), which God revealed to his Prophet Moses" He is said to have predicted the death of Umar using the Torah. According to one narration, Ka‘ab told Umar "you ought to write your will because you will die in three days." Umar responded "I do not feel any pain or sickness". Abu Lulu assassinated Umar two days later.

After Umar's death Ka‘ab went to Syria and became one of Mu‘awiyah's advisers. He died in Himsduring the Caliphate ofUthman, said to have been over 100 years of age.

Abd Allah ibn Abbas disputed a view attributed to Ka'ab that "that on the day of the judgement the sun and the moon will be brought forth like two stupefied bulls and thrown to hell". According to Al-Tabari Ibn Abbas responded "Kaab is a liar!" three times, quoting the Quran that the sun and moon are obedient to Allah. He accused Ka'ab of trying to introduce Jewish myths into Islam

Further information: Isra'iliyat

Within the Sunni tradition Ka'ab is seen as a trustworthy scholar. Ibn Hajar Asqalani, a 14th-century Sunni Shafi'i scholar, wrote,

Ka`b Ibn Mati` al-Himyari, Abu Ishaq, known as Ka`b al-Ahbar, is trustworthy (thiqah). He belongs to the 2nd [tabaqah]. He lived during both Jahiliyyah and Islam. He lived in Yemen before he moved to Sham [~Syria]. He died during the Caliphate of `Uthman exceeding 100 years of age. None of his reports are in al-Bukhari. He has one narration in Muslim from Abu Huraira from him on the authority of al-A`mash from Abu Salih.

Within the Shia tradition Ka'ab is seen as an unreliable figure. Muhammad al-Tijani a 20th-century Shi'a scholar writes that "He was a Jew from Yemen who pretended to have embraced Islam then went to Medina during the reign of Umar ibn al-Khattab."Muhammad Jawad Chirri writes, after having quoted a hadith, "This dialogue should alert us to the deceptive and successful attempt on the part of Ka'b to influence future events by satanic suggestions. It contains a great deal of deception which produced many harmful results to Islam and the Muslims."

من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة

كعب بن ماتع الحِميّري ويكنى بأبي إسحق كان عالماً بالإسرائيليات وتفسير آيات القرآن ^[1] كان كاتباً ويسمى بالـ"حبر" وهو أشهر المسلمين من أصول يهودية ورواياته وتفسيراته لبعض الآيات وقصص الأنبياء والأقدمين هي مصدر روايات كثيرة للصحابة والتابعين ^[2] كان له معارضون من الصحابة أو من الإخباريين الذين اتهموه بمحاولة إقحام يهوديته في الإسلام وللشيعة موقف منه ^[3] وكان مقربا وجليساً لعمر بن الخطاب وعثمان بن عفان وعبد الله بن عباس ومعاوية بن أبي سفيان.

ولد كعب في بيت يهودي من يهود اليمن وهو حِميّري بالحلف فاسمه عبري محرف إلى العربية فكعب اسم منتشر بين يهود شبه الجزيرة العربية وهو تحريف للاسم العبري "عقيبا" وماتع اسم غير عربي على الإطلاق وليس معروفاً^[4] نسب إليه المؤرخون اللاحقون سلسلة نسب وكالعادة أغلب الظن أنها مختلقة وخيالية  ورد أنه أسلم خلال خلافة أبي بكر الصديق وقيل خلافة عمر وقيل أنه أسلم قبل وفاة النبي محمد عندما أرسل علي بن أبي طالب لليمن ووردت عدة روايات حول سبب إسلامه منها أنه آمن بعد أن رأى صفات النبي محمد في التوراة فيما يزعمون  وقد كانت مسألة ذكر النبي محمد في كتب اليهود وفق اعتقادات المسلمين، تشغل بال الكثيرين بمن فيهم الصحابة والتابعين والمؤرخين والمحدثين وعوام الناس فكان كعب وأمثاله مصدرهم لمثل هذه القضايا والأمور  ومن الأمثلة على سعة علمه وتبحره في علوم اليهود حكاية أوردها الطبري في تفسيره لآية :"يا أخت هارون ما كان أبوك إمرأ سو ء وما كانت أمك بغيا" فقال كعب أن هارون المذكور ليس بهارون أخ النبيموسى فكذبته عائشة فرد قائلا :" إن كان النبي قال هذا فهو أعلم وأخبر وإلا فإني أجد بينهما ستمائة سنة" فسكتت عائشة اتهم كعب كثيراً في كتابات متأخرة منها أنه كان مشاركا في مؤامرة اغتيال عمر بن الخطاب وجاء فيها أنه أنذره بمقتله بثلاثة أيام زاعمين أنه قال لعمر أنه وجد ذكره في التوراة. ويرجح عدد من الباحثين أنها القصة مُختلقة لإنه لو كان كما روى أولئك الرواة لعد شريكاً صريحاً في المؤامرة وقُتل على إثرها ولكنه لم يُقتل بل عاش إلى خلافة عثمان  فعبيد الله بن عمر قتلالهرمزان الفارسي وإبنة أبو لؤلؤة الصغيرة فلو كان كعب معهم لما تردد في قتله. توفي قبل مقتل عثمان بن عفان بسنة ودفن في حمص وقيل في دمشق ورأي ثالث فيالجيزة 

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

   ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית השגרירים לסולטאן ותשובת

הוזיר לענייני חוץ.

משלחת של זקני קהילת טנג'יר התייצבה בפני השגרירים בעיר זו, שהתכנסו בביתו של דרומונד האי, כדי להעביר להם תלונה שקיבלו מאחיהם בפאס. הוחלט על ידי השגרירים להגיש בקשה לסולטאן באמצעות מוחמד ברגאש, ובו הובעה תקוותם לביטול התוכנית. לפי מצות הסולטאן ענה הוזיר, ובו ככתב את הנימוקים שגרמו להחלטה על הפקעת הקרקע.

ראשית הוא ציין, כל הם בוודאי יודעים שהנוהג בכל הארצות ובכל האומות, כי אם עומדים על כפות המאזניים אינטרס פרטי מול אינטרס ציבורי, האחרון מכריע את הכף. אם צריך להרחיב דרכים, לבנות חומת לערים או להרוס אותן וכן הבתים והחנויות המפריעים לרחובות, מקבלים הניזוקים פיצויים.

מאותה סיבה, אם בית קברות או מקומות קדושים נמצאים בדרך, הדבר לא ימנע מהממשלה להסירם. מה גם שהיהודים עצמם ייהנו מהביצוע של התוכנית. כמה מזקני היהודים בעלי ממעמד הסכימו עם צעדים אלה.

יש בידינו הצהרה חתומה על ידם ובה מכירם בתועלת שתצמח לאנשים החיים, שהאינטרס שלהם קודם לזה של המתים. נוסף לכך מדובר רק בשטח קטן בו מצויות מצבות עתיקות שרק שרידים מועטים נותר מהן, וכן כמה מצבות חדשות שייעקרו.

הביצוע על התוכנית יועיל לארמון המלוכה וגם ליהודים, שתהיה להם הגנה טובה יותר מפני מתפרעים הבאים מחוץ לעיר. הם יפוצו על ידי מתן חלקה אחרת טובה יותר, במקום זו שתופקע. כל זה הוסכם על ידי הזקנים הנ"ל כשנודע להם הועלת שתצמח גם להם. ואילו המתנגדים אינן מודעים לאינטרס הציבורי שבביצוע התוכנית.

הוזיר כתב כי אילו הממשלה לא הייתה משוכנעת שאין בתוכנית משום פגיעה חמורה, כי אז היה הסולטאן מתייחס לאזרחיו המוסלמים וליהודים כמו לבנין הם, ואין הוא חפץ שאלה ייפגעו. הכותב מסיים שהוא משוכנע כי לאחר ההסבר הדבר יובן כראוי, ההפקעה תבוצע לתועלת הציבור. 

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו

ההרס במללאח של פאס אחרי הפוגרום

חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הנימוק להצדקת ההפקעה והסכמת הדיפלומטים.

תשובת הוזיר הועברה על ידי דרומונד האי לשר החוץ ב – 24 במרס, והוא הוסיף פרטים שאינם במכתבו של הוזיר. נודע לו שהסולטאן הוסיף אגף לארמונו הסמוך לבית הקברות היהודי, כמו כן מתכוון הוא לפתוח שער קדום ברובע של הארמון בו עברה לפנים דרך, בה נמצא עתה בית הקברות היהודי.

הסולטאן גם מתכנן לבנות בתי משמר לחיילים שישמרו על השער. הוא הוסיף כי הסכמת כמה ממנהיגי היהודים התקבלה הודות לעובדה שהמשמר הנ"ל יעניק להם יתר ביטחון מהשבטים שמחוץ לעיר. ההוצאות להעברת המצבות יכוסו מקופת הסולטאן. ולבסוף, החלקה החילופית שתימסר להם, תגודר בחומה.

על רקע תנאים אלה הודיעו כמה מהנציגים הדיפלומטיים לדרומונד האי, שהם אינם מתכוונים לפנות לשלטונות של מרוקו בנדון. וכן גם דעתו של השגריר הבריטי, בשאר גם בלונדון נוסרו מצבות לשם הפיכת בית הקברות למקום מרגוע, כפי שראה בעיתון לפני כמה שבבועות.

שר החוץ הבריטי אישר את מסקנתו של דרומונד האי, והעתק מכתב הנ"ל הועבר על ידי משרד החוץ לאגודת חיים. מזכיר האגודה הביע תודה והוקרה במכתבו ב – 20 באפריל 1877 על הטרחה של הממשלה הבריטית בנידון.

הנושא שוב נדון על ידי אגודת אחים בשנה שלאחריה, בעקבות מידע שהגיע אליה כי יהודי פאס מתנגדים להפקעת שטח מבית הקברות. הם מודעים לעובדה שכמה יהודים מסרו לשלטונות במרוקו שלא נשקפת התנגדות רצינית אם החלק המופקע ייהפך לגינתו של הסולטאן.

המועצה קיבלה בסיפוק את התערבות הממשלה הבריטית בפרשה, שהודות לה זנח הסולטאן לעת עתה את תוכניתו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס.

התעודות שאת תוכנן סקרנו לעיל מוסרות מידע על הפעולות לביטול ההפקעה של בית הקברות היהודי העתיק, תגובת היהודים לגזירה, ולבסוף ההסכמה של השגרירים האירופים ומשרד החוץ הבריטי להחלטת הסולטאן, לאחר שהוסברה התועלת לציבור.

הנושא לא ירד מהפרק. כפי שפורסם ב " החבצלת ", בז' שבט תרמ"ב שנת 1882 הודיעו מפאס שהממשלה רוצה להפקיע חלק גדול משטח בית הקברות שהיה בידיהם מימי קדם. 

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות

סם אביטל מעיר כי " במחנה זה נוצר המגע הראשון בינינו – נוער צפון אפריקאי – לבין נוער יהודי מאירופה שלאחר המלחמה, וזה היה מרגש ". בסיום הקורס, לפני חזרתם לארצות המוצא, היה עליהם להישבע אמונים על ספר תנ"ך ואקדח. " המשימה שהוטלה עלי הייתה להיערך לקראת ההעפלה לארץ, אך איש לו יודע איך יתרחש הפלא.

בעוד סם אביטל עושה את דרכו מליון שבצרפת לביתו, קיבל אפרים בן חיים באלג'יר פקדוה משאול אביגור להכין את המעפילים הראשונים. ברגע שיהיו 500 איש מוכנים לעלות – הוא ישלח אונייה. הידיעה תפסה את סם אביטל בשדה התעופה בקזבלנקה לגמרי לא מוכן.

" אכן עם שלם ישב על מזוודות, אלפיים שנה מחכה לגאולה, אבל את המועמדים הראשונים צריך היה לחפש ברחבי מרוקו, עריה וכפריה. ממרוקו תמיד היו עליות ספורות של בודדים או משפחות קטנות שנסעו באופן פרטי בכוחות עצמם לארץ הקודש, אך כאן לראשונה עמדה לפעול מערכת עלייה מתוכננת על ידי מנגנון לאומי 

אפרים בן חיים פתח מחנה עלייה ראשון באלג'יר ב – 29/4/1947 בלי שיהיה לו שום עולה. את אלה היו אמורים סם אביטל ואלי אוחיון לספק. מספר סם אביטל : " אחת החוויות הגדולות ביותר בחיי הייתה ארגונה של קבצת  המעפילים הראשונה.

זה היה בחול המועד פסח תש"ז – 1947. התחלתי לארגן את הבריחה הראשונה ממרוקו כאשר היעד הוא אלג'יר. ארגנתי קבוצה של 43 בחורים ובחורות. זה לא היה קל בתקופה ההיא ללכת ולבקש את הבנות להצטרף למסע הרפתקני מסוג זה.

אין צורך לפרט את הקשר המשפחתי ההדוק שקיים במפחת צפון אפריקאית., שבה כיבוד הורים הוא ערך עליון שיש לקיימו. קשה היה ללכת ולבקש מההורים להרשות לבתם או לבנם לעלות ארצה כשאיש לא ידע לקראת מה הם הולכים.

להפתעתי, למרות זאת זכיתי לקבלת פנים חמה אצל המשפחות שבהן דיברתי על עלייה לארץ ישראל. לא הייתה משפחה אחת שסירבה או אמרה " נחשוב ,. רק שאלו מתי גם אנחנו ההורים נעלה ארצה ונצטרף לבנים. לתומי סיפרתי להם שהדבר יקרה תוך מספר חודשים.

" בליל המימונה שנת 1947 עלו קומץ בחורים ובחורות מתנועת " טרומפלדור " ברכבת מקזבלנקה לאוז'דה. בתחנות ברבאט, במכנאס ובפאס עלו הקבוצות האחרות. כסימן הזיהוי והקשר שלהם ברכבת הייתה שריקת התקווה.

עם שחר הגיעו לאוג'דה. על הרציף עשו היכרות משותפת והתפקדו, ומנו כאמור ארבעים ושלושה. הם הסתדרו בשלשות, לבושים בגדי צופים ותרמילים על הגב. כל הקבוצה צעדה אל עבר הגבול מרוקו-אלג'יריה ללא דרכונם וויזות.

בנקודת הגבול הם הסבירו כי יוצאים למרנייה לפעולת צופים עם חברים מאלג'יר ויחזרו לעת ערב. ואכן דאגו לכך שקבוצת " צופים " חזרה ממרנייה דרך אותה נקודה.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

קיבוץ נדחי ישראל

א' טבת תשט"ז – 18/12/1955

בתשובה למכתבו של יעקב הרוזן, שליח העליה אז בתורכיה, ציינתי בין היתר …." הנני רואה לנגד עיני 150 כפרים לפחות הפזורים בכל רחבי מרוקו, אשר מעטים מיהודי מרוקו יודעים או ידעו מקודם על קיומם, ואני מקבצם ומביאם לארץ ישראל "

חיסול כפרים בעיר האטלס

ד' שבט תשט"ז – 15/01/1956

"….בהתאם לדרישותיכם דרישותי, הנני להודיעכם שבתאריך 23/01/01956 יעלו על האניה כ-80 משפחות מיתר הכפרים " איית בולי, איית ארבע, דטגונה ותל וואד. אינני סבור כי המחסור בבניינים יחייב בעיכוב עלייתן של משפחות אלה. במקומות שאין עדיין דירות מוכנות, אשפר להסתפק בדיור ארעי. אנו מצידנו נשתדל להכין את האנשים לקראת מצב זה.

כמו כן הנני מביא לידיעתכם את פרטי ההסדר עם הנהלת משרד העליה כאן כדי שתכינו את התנאים הדרושים לקבל האנשים בהגיעם ארצה. כי בנוסך לעולים הנ"ל יעלו גם משפחות הנמצאות במחנה במרסיי מאולבריזה וטאמאזרט.

לאחר מכן עומדים בתור לעליה אנשי ארגון " שובה " ממראכש המונה כ-701 משפחות. עלייתם תתקיים בסוף פברואר או בראשית מרס. אם יש באפשרותכם להקדים עלייתם בשבועיים לפחות, הדבר הוא רצוי מכמה בחינות.

לאחר עליית ארגון " שובה " נמשיך ביתר האנשים בתל וואד המונים 60 – 70 משפחות. אחריהם יגיע התור לאנשי הכפרים איית אגאנאט ואוריקה, המונים כ-80 משפחות. אחריהם אנשי טאזרט ואינתיפה – כ-50 משפחות, ולבסוף אנשי איית בולי ואיית ארבע המונים כ-70 משפחות המיועדות להתיישבות "

הנאה וקורת רוח

י' שבט תשט"ז – 23/01/1956

מן היהודים הכפריים אשר עלו על ידי והגיעו כבר לארץ את המנוחה ואל הנחלה אני מקבל ידיעות טובות, הם מן המכתבים הנשלחים אלי והן מן העתונות לכל גוניה. מובן שזה גורם לי הנאה רבה וקורת רוח. מתוך מכתב לחנה ברוש סארדי

לידתו של מושב דבורה

" אני מקים עתה במראכש ארגון להתיישבות מ-70 -80 משפחות. זהו חומר אנושי מעולה. האנשים הם צעירים בגיל 30 – 35, רובם בעלי הכרה, רמתם התרבותית עולה על הממוצע שביהדות מרוקו…" מתוך מכתב לתנועת המושבים.

קראנו לגרעין " שובה " והוא היום מושב דבורה שבחבל תענך שלא איכזב התקווה שתליתי בו. לארח אישורה של תנועת המושבים וההכנות לקיטת הארגון בארץ שיגרתי לה מכתב ביום 31/12/1955 ובו כתבתי בין היתר …

" נא להודיעני מתי יכול ארגון " שובה " להגיע ארצה, כי מבחינה פורמלית יכולים האנשים לעזוב את מרוקו בשלהי ינואר 1956. עליכם לברר אם מקום התיישבותם מוכן. אבקשכם גם להודיעני מה יעמוד לרשות המתיישבים הבאים למקום : גודל הדירה, מבני המשק למיניהם, כלים, בעלי חיים וכו'…

רצוי לדעת אם יש חשמל במקום ואם אין אימתי יהיה. כל זאת על מנת זהעולים יצטיידו בכלים מתאימים בהתאם למציאות הקיימת "

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

פירוש הערות המחבר הינו תוספת שלי גם בערבית וגם בעברית – א.פ

אבל ערביי מכה לא שמעו לאזהרותיו של מוחמד ולא שעו להטפותיו. מורו מצווהו להזהירם שאללה יכול להפוך את עירם אם לא ישמעו בקולו, כפי שקרה לדורות קדומים שלא שמעו בקול נביאיהם: בני דורו של נח נשטפו במבול, סדום ועמורה הושמדו מפני שתושביהם סנטו בלוט הצדיק על שהזהירם לתקן את דרכיהם. המורה מלהיב אותו גם בסיפורו של מלחמה שיש בה פילים:

״הלוא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל: הן שם מזימתם לאל, ולהקות עופות שלח מעלף לרוגם באבני גוויל, ועשה אותם כמוץ נאכל״ (סורה קה).

בסיפורו חיבר המורה שני מאורעות שונים. הכוונה לשתי מלחמות בשתי תקופות שונות, שהתקיימו במקום אחד ־ בית חדרון, ובשתיהן הושיע ה׳ את עם ישראל. המלחמה הראשונה היתה כשיהושע כבש את ארץ ישראל. כעבור למעלה מאלף שנה, באותו מקום, בבית חורון, ניצחו החשמונאים את היוונים, אשר באו למלחמה עם פילים."

הערת המחבר : " ויהי בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורון והשם השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב… ויאמר (יהושע) לעיני ישראל: שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון… ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע השם בקול איש, כי השם נלחם לישראל״ (יהושע י, יא-יד). לדברי מורו של מוחמד, נזרקו אבני הברד על־ידי להקת עופות.

הערת המחבר : מכבים א ג, כד: מכבים א ו, ל. המוסלמים מייחסים מאורע זה לקרב שלדבריהם נערך בשנת 570 לספירה בין המושל החבשי־נוצרי של תימן ובעלי בריתו הערבים לבין קורייש ובעלי בריתם. הצבא החבשי פנה לכבוש את מכה, כשכמה מחייליו רכובים על־פילים. כשעמד הצבא לתקוף את מכה, סירבו הפילים לעלות על העיר ה׳קדושה׳ ונסוגו. לזכר פרשה זו קרויה שנת 570 ׳שנת הפיל׳, ולפי המסורת המוסלמית נולד במהלכה מוחמד. ראו מ״י קיסטר, ״מכה בתקופת המעבר שבין הג׳אהליה לאסלאם״, בתוך: לקר, מחקרים בהתהוות האסלאט, עמי 39-30. כנראה הוצרכו המוסלמים להמציא אגדה זאת כדי לפרש פסוקי קוראן אלו, כיוון שלא הכירו טוב את ההיסטוריה הכתובה והמסורה הנ״ל של עם ישראל.

יש מקומות נוספים בקוראן בהם חוברו שני מאורעות שונים כאילו היו מאורע אחד. הנה דוגמה: פרעה ביקש מעבדו המן שיבנה מגדל לעלות וללחום נגד אלוקים; אבל, בניית המגדל בבבל היתה בימי אברהם. פרעה מלך מצרים, שהקוראן מזכיר כדוגמה של מורד נגד אלוקים, חי כ־400 שנים לאחר מכן, והמן היה ראש ממשלת פרס 900 שנה לאחר פרעה, כמובא בספר אסתר. הפערים הכרונולוגיים והמרחקים הגיאוגרפיים לא מונעים מן הקוראן לעשות שימוש בדמויות אלו. עיקר המסר שלימד המורה לתלמידו היה המכנה המשותף שלהם, היותם רשעים וכופרים שמרדו נגד ה'.

הערת המחבר : א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. 

הערת המחבר : סורה 28 פסוק 38 :

وَقَالَ فِرْعَوْنُ يَا أَيُّهَا الْمَلَأُ مَا عَلِمْتُ لَكُم مِّنْ إِلَهٍ غَيْرِي فَأَوْقِدْ لِي يَا هَامَانُ عَلَى الطِّينِ فَاجْعَل لِّي صَرْحًا لَّعَلِّي أَطَّلِعُ إِلَى إِلَهِ مُوسَى وَإِنِّي لَأَظُنُّهُ مِنَ الْكَاذِبِينَ 38

אמר פרעה, הוי מועצת הנכבדים, איני מכיר אלוה ראוי לכם מלבדי, הָמָן, שׂרוף לי לבֵנים של חֵמָר ובנה לי מגדל, למען אשקיף אל אלוהיו של משה.חושב  אני כי הוא במשקרים

אני נותן לך בזה את הסכמתי ואישורי לפרסם את הספר שלי אימת החלום  וכל ספר אחר וכן כל מאמר או סיפור…

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

קברותיהם של קדושים אלה קיימים עד עצם היום הזה ב " אופראן " המכונה " מערת אופראן המסוכנת ". איש אינו מעז להתקרב לקברות הקדושים הטמונים בה, וכל העובר על כך מתחייב בנפשו.

לעומת יהודים אלה אשר שמרו על צביונם היהודי באדיקות יתרה, מספרת האגדה, שכל שאר היהודים שבערי מרוקו, מקורם בגירוש ספרד. זמן רב אחרי חורבן בית שני. עדות לכך על פי אותה אגדה, היא בכל אבות היהודים חיו בערי החוף של מרוקו הגיעו לשם דרך הים.

מנין באו יהודים אומללים אלה, שאל עצמו המושל הצרפתי, אשר עם השלמת כיבושו של אזור דרום הרי הברברים, בו הסתתרו המורדים, בא לבקר בכפרים ולבקש מהיהודים לבוא לגור בעיירה שתכנן עבורם. הוא חיפש בספרים המועטים של מרוקו שנכתבו על ידי חוקרים מתנדבים, למד ומצא שהיהודים הגיעו למרוקו לפני מאות בשנים. אולם מאין מקורם ?.

התשובות על כך היו רבות והצביעו על אפשרויות שונות ומשונות ובהן האפשרות שאלו הם שרידי מגורשי ספרד ופורטוגל. מכל מקום, היהודים כאן ומיעוטם, זה שנמצא בכפרים אלה, זקוק לטיפול והשגחה. המושל הצבאי הצרפתי התפעל מאוד מצביונם הדתי חברתי אשר עליו שמרו מכל משמר במשך כל שנות נדודיהם וסבלותיהם הרבים.

סבלם היה רב והרדיפות היו מנת חלקם יום יום, שעה שעה ולילה לילה. הם נדדו מעיר לכפר ומכפר לעיר, חצו גבולות, חזרו על עקבותיהם ושוב גורשו לים, שבו ושוב סולקו. הם הסתתרו במערות, בכפרים, בוודיאות, בהרים ובכל מקום שלמו תמורת מקלט ברכושם ובחייהם. הם בלטו בחזותם, בלבושם, בהתנהגותם, באורח חייהם ובמנהגיהם. בכל מקום בו דרכה כף רגלם, הותירו אחריהם את קברות אחיהם, אשר לא עמדו במאמץ ובסבל הרב ומתו בנדודיהם.

באום זמנים לטשו עין אומות רבות על מרוקו, ושאפו לכובשה ולהשתלט על אוצרותיה הרבים, כאשר מגמתם הייתה לשעבד את תושביה ולהפכם לכורים ולפועלים. ניסיונות הכובשים היו תכופים, וכל מי שכוחו רב יותר הינה מסלק את אויבו ומשתלט על המדינה. בתווך, היו היהודים אשר על כל כיבוש חדש היו עומדים בפני הברירה : להצטרף לכובש החדש או להגן על הנכבש, ששלט עד כה במדינה. ההחלטה הייתה תמיד קשה, ולעתים קרובות, ככל שתכפו הכיבושים על מרוקו, נחלקו היהודים בדעותיהם, וכך מצאו את עצמם משני צידי המתרס, כשהם נלחמים אלה באלה.

בשנת 789 כאשר הגיע אידריס הראשון הנקרא בפי כל, מולאי אידריס, שהוא מצאצאיו של הנביא מוחמד, הייתה, לכאורה, שמחה רבה, בכל ארץ מרוקו. אולם כיבושין של אידריס הראשון היו מלווים בכפיית האסלאם על תושבי המדינה השונים. היהודים שהסכימו לכל מה שנדרש מהם ובלבד שלא ימירו את דתם, מצאו עצמם בפני בעיה חדשה וקשה ונאלצו להתחיל במסע נדודים חדש. שוב מהכפר לעיר, ומהעיר לים ובחזרה, כאשר בכל מקום  השאירו חללים ורכוש רב. גם אידריס השני המשיך בדרכו של אביו, למעשה, השלית את מלאכת השלטת היסלאם ברוב הערים הגדולות של מרוקו. ראשים רבים של יהודים  ולא יהודים, הותזו בחרב על ידי נאמני המלך, כשסירבו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את האסלאם כמצווה מטעמו.

אחר האידריסים קם במדינה גזע חדש של שליטים, שעלה באכזריותו על קודמיו ולא ידע פשרות או ויתורים בתביעתו מכל תושבי המדינה להתאסלם. שליטים חדשים אלה " המואחדין ", חיסלו כמעט כליל את כל היהודים. המעטים שנותרו נמלטו על נפשם וחיפשו מקומות מסתור אצל ידידם בכפרים ובהרים ובתמורתה שילמו היהודים ברכוש גדול ובביצוע מלאכות, בהן היו מוחים.

עם חלוף השנים, כאשר שלטון המואחדין הלך והתחזק, התעוררו ספקות בליבותיהם של יהודים רבים, שהיו מוגדרים כאנוסים על ידי השלטון. אנוסים אלו היו מעמידים פנים שהם מוסלמים, ואף היו מבקרים לעתים במסגדים, ואולם במסתרים  היו מקיימים את מצוות היהדות. בצר להם , פנו אל אחד מרבניהם המפורסמים שאיש אינו זוכר היום את שמו, וביקשו ממנו עצה כיצד עליהם לנהוג במצב הלחץ המופעל עליהם על ידי מעקב והטרדה בבתיהם מצד נאמני המלכות.

הרב החכם, שהיה חסיד גדול וקנאי, השיב להם, שכל יהודי חייב להרג על קידוש השם ולא להכיר במוחמד כנביא האלוהים, כפי שדת האסלאם דרשה מאמיניה. הוא הודיע ברבים, שיהודי שמקבל עליו את האסלאם אף למראית עין בלבד, אין לו חלק בישראל. הוא פסול לעדות  ולצירוף למנין בתפילה.

תשובתו של רב זה גרמה לכך שיהודים רבים, שזנחו את היהדות מאונס, נואשו מלשוב לחיק היהדות והפכו למוסלמים לכל דבר. רבים העדיפו לנתק את קשריהם עם היהדות כליל, ולא להפוך קורבן לזעם השלטון.

באותה תקופה ישב הרמב"ם במרוקו, בעיר פאס. כאשר הגיעו לאוזניו שמועות מרות אלו, נחרד חרדה גדולה ונזדעזע עד עמקי נפשו. הוא הרגיש בסכנה הצפויה ליהדות הנובעת מהוראתו של הרב הקפדן אל האנוסים. לפיכך החליט לחבר איגרת שבה התנגד לדעתו של אותו רב, האשימו בכך שאינו מבין את מצבם של יהודי מרוקו. הרמב"ם הביא באיגרתו דוגמאות מתקופות שונות, בהן היו היהודים נתונים לשלטון זר ועוין, שכפה עליהם לקבל את השלטת במדינה, אך הם שמרו בסתר אמונים לדתם היהודית.

הרמב"ם ביסס את דעתו על הנביאים ועל חכמי התלמוד. בניגוד לדעתו ולעצתו של הרב האלמוני יעץ הרמב"ם ליהודי מרוקו האנוסים להמשיך, למרות הסכנה, בקיום מצוות התורה בסתר, והרגיעם, שמצווה אותה מקיים יהודי אגב סכנה, מכפיל הקב"ה שכרו, ואין שכר זה דומה לשכרו של מי שמקיים מצווה מתוך רווחה בלא פחד מסכנות.

איגרת הרמב"ם שהייתה כתובה בלשון ערבית, במדוברת בפי תושבי הארץ, עודדה את רוחם של האנוסים, שהוסיפו להחזיק ביהדותם בסתר.  בין היתר כתב הרמב"ם באיגרתו : והעצה שאני יועץ… לאהובי ולכל מי שמבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום תורתו בלא אונס ובלא פחד, יעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו – כי דת ה' שהנחיל אותנו, גדולה וחיובה קודם לכל המקרים. וכן מצינו באברהם אבחנו, עליו השלום, שמאס משפחתו ומקומו ובכל לנפשו להינצל מדעת הכופרים. וילך ביום ובלילה עש שימצא מקום שיהא יכול להמיר דתו והעולם גדול ורחב.

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ודוד עבדי נשיא להם לעולם.

שמו של הרב צוף דב״ש נישא בפי כל העם, בכבוד ובערצה. זכרו לא מש מתוך העדה, ודמותו האצילית המשיכה להתהלך בין בני קהלתו. עוד רבות בשנים, ״וישמוהו כחותם על לבם״^.

בהספדו הגדול של הגאון הראשל״ץ רבי נחמן בטיטו זצ״ל על הסתלקותו של הגאון האדיר כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצי׳ל אשר מלא את מקומו של הרב צוף דב״ש כאבי׳ד של עדת המערבים, כותב הגאון הראשל״צ הרב נחמן בטיטו זצ״ל, ״בהעדרו של צדיק זה צירה צומיחת אתיא זכירה זכירה מסלוקו של צדיק הראשון רועה נאמן הוא עטיר הרב צוף דב״ש זצוק״ל, ויתעורר האדם בבכי נהירות על שנים יחד, וזה מ״ש המקונן באיכה, על ז״ה (כמספר דוד עם השני אותיות) היה דוה לבנו, דהיינו בסילוקו של צדיק הראשון שהיו כל העם נאנחים ומתנחמים בצדיק זה. אבל עתה על אל״ה (ר״ת אלעזר הלוי) חשכו עינינו כי לקח גם אותו אלקים ועונותינו הטו אלה ופשעינו מנעו הטוב ממנו בשתים…״.

גם הגאון הנודע רבי אברהם פאלאגי׳ נשא דרוש בק״ק אלגאזי .שבאיזמיר, ״על השמועה כי באה מהרב תנא ירושלמאה כמוהר״ר אברהם אשכנזי ז״ל ועל הרב נר המערבי איש ירושלים מה מתוק מדב״ש בעל ספר שער החצר ז״ל.״.

אחר שהוא משבח בתארים גדולים את הראשל״ץ הנ״ז. מוסיף ר׳ אברהם פאלאגיי וכותב: ״לא נופל ממנו הר' נר המערבי כמהר״ר דוד בן שמעון מרגלית טובה ואבן יקרה, לא קם כמוהו בענוה יתירה״

הסופר הנודע ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל. נשיא ועד העדה המערבית, כותב באחד ממאמריו. ״אין כל פלא איפוא אם מעת מותו(של הרב צוף דב״ש) ועד היום, שמו ברוך בפי כל בני עדתו וזכרו לא יסוף לנצח מפיהם, ורק בשם ״רבי״ יכנוהו, וכשעושים אזכרה לנשמתו אז כל אנשי ביהכנ״ס כקטן כגדול יעמדו ביראת כבוד…״

חיבוריו תשובותיו והסכמותיו: חיבוריו:

א. ״שער החצר״ סובב על מעלותיה של ארץ ישראל וירושלים. הופעתו של הספר עשה רושם גדול ויצא טבעו בעולם היהודי. בשל כמותו ואיכותו. ואף הופץ בארצות רחוקות והגיע לרוסיה. זהו הספר היחידי שנדפס בחיי המחבר בשנת תרכ״ב(1862). לרוב הענוה לא חתם את שמו על הספר, ויצא לאור בעילום שם. למעשה הספר ״שער החצר״ הוא חלק אחד מספרו הגדול ״שערי צדק״ המתפרד לארבעה שערים.

ב. ״שער המטרה״ על הלכות א״י והדינים הנהוגים בה, בסדר ד׳ חלקי שלחן ערוך, תרומות ומעשרות וכר. נדפסו בחייו רק כמו י״ד או ט״ו גליונות, והיו גנוזים בבית מדרשו בירושלים, והדפסת הספר נפסק באמצע.

ג. ״שער הקדים״ על מצוות הנהוגות בא״י, נדפסו בחייו מספר עלים בודדים ירושלים תרכ״ו.

ד. ״שער המפקד״ על מנהגי ותקנות א״י, לא נדפס מאומה בחייו וקם בנו אחריו הרה״ג רפאל אהרן זצ״ל והוציאו לאור עם תוספת מרובה, וביאור על המנהגים וקראם ״נהר פקוד״ — נדפס בנא אמון. שנת תרס״ח.

ה.  ״שאלות ותשובות״ שו״ת על ד׳ חלקי השו״ע, והם י״ד פסקים כמספר דו״ד. נדפסו ע״י בנו המלאך רפאל אהרן בן שמעון זצ״ל בספרו ״ומצור דב״ש״. נדפס בירושלים שנת תער״ב.(1912).

ו. ״מזכרת הגיטין״ מהגיטין שערך הרב צוף דב״ש משנת תרל״א עד תרל״ט. ובהם שקו״ט על הספיקות שנתעוררו בגיטין אלו. נדפסו ע״י בנו הרה״ג מסעוד חי בן שמעון זצ״ל בספרו ״שם חדש״. נדפס במצרים שנת התרע״ז.(1917).

ז.          ״שירי תהלה״ בקשות ושירי נחמות לזמנים ולמועדים, אשר חלק מהם חברם בעודו בארצות המערב וחלקם חוברו בבואו לא״י. נדפס ע״י בנו הרה״ג מסעוד חי זצ״ל בספרו הנז׳, וקראם שיר חדש כן, מציין בנו בהקדמתו, כי הרבה משירי אביו נאבדו. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שנת 1936. שוב " המאורעות בהיקף רב. הערבים מתארגנים, יותר מצוידים, כוחות צבא בריטיים נוספים רוכזו בארץ. אך אלה לא יכלו לכוחות הערביים. על כל פנים, לא היה בכוחם לשמור על חיי היהודים, על רכושם, ועל מפעלי ההתיישבות שקמו במשך הזמן בארץ.

השלטון חיזק את קשריו עם הערבים, והדבר בא, כמובן, על חשבון היהודים, בעיקר בתחום העלייה. דעת הקהל הייתה נפחדת, וההנהגה הציונית בארץ חלשה דעתה.

על המאבק בין התנועה החלוצית לבין ההנהלה הציונית על אימוץ הדרך של עלייה עצמאית, בשפת הדיבור – עלייה ב' – כבר נאמר ונכתב הרבה. גם אני הייתי בפגישה, הדבר היה לפני חידוש עלייה ב' בשנת 1937.

בן גוריון אמר בערך כך : עלייה ב' לא צריך לעשות, ואי אפשר יהיה לעשות, מטעם פשוט : האנגלים רואים בעלייה את הדרך היחידה והעיקרית בשינוי פני הדברים בארץ. על עלייה יהודית מוגברת, מתקרב הרגע שבו ישתנו פני הדברים בארץ מקצה אל קצה.

הערבים לא היו עוד רוב באוכלוסייה. הרוב יהיה בידי היהודים. אנגליה בונה את הפוליטיקה שלה בארץ על כך שבהישענותה על רוב ערבי, שהוא בעל הבית האמיתי בארץ, היא לא נותנת ליהודים להיות פה בעל בית 

זהו הגיון שלטונה בארץ וזהו הבסיס של השלטון. אנגליה לא תיקח מאתנו את הנשק, ולא תפריע לנו – על כל פנים לא בצורה דרסטית – לרכוש נשק, כי היה מבינה שאנחנו רוצים לחיות וצריכים להתגונן. אנגליה לא תיקח מאתנו את האדמות שאנחנו מעבדים אותן, ולא תפסיק לגמרי רכישת קרקעות חדשים.

כי הרי אנו זקוקים ללחם, ונחוצה לנו קרקע כדי לגדלו. אך אם ניהפך בכוחות עצמנו לרוב יהודי בארץ, נגד דעת האנגלים, הרי בזה היא תראה את עצמה כאילו שלטונה בארץ מוגר על ידי היהודים.

לזה אנגליה לא תסכים בשום פנים ואופן, היא תגייס את כל הכוחות של האימפריה הגדולה ותילחם בנו. אין סיכויים למפעל עלייה בלתי לגאלית, ולכך לא כדאי להפעילו. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין. 

כך רבע בן גוריון הלכה ביחסי חלש וחזק. אם לבל את התורה הזאת כפשוטה, אין תקווה למדינה קטנה במאבקה, ולעולם לא תוכל לשנות מצב בלתי נסבל. אין תקווה למעמד החלש להיאבק כנגד המעמד החזק, כי הרי החזק תמיד ידכא את החלש, בכוח הממון, בכוח הצבא.

בקיצור – תורה של אי התנגדות לחזק. דבריו ריפו ידיים, דיכאו את הרוח וזרעו מבוכה וייאוש. יצחק טבנקין אמר בנושא המאבק באנגלים ובנושא העלייה העצמית דברים שתוכנם הוא : מולנו ניצבת אימפריה עצומה וחזקה.

אך למעצמה זו יש בעולם הרבה חזיתות של התנגדות ומאבק. לא תמיד יכולה היא לרכז את מירב כוחותיה להילחם ביריב מסוים. עליה לחלק את כוחותיה, וכך אינה יכולה להטיל כוחות מסיביים לזירה אחת. לא בכל מקום תוכל לנחול ניצחון אם המתנגד עומד על שלו בחירוף נפש.

והחייל האנגלי העומד על משמרתו באיזו פינה בעולם, או היוצא לקרב במקום נידח, תמיד יהיה נחות מבחינה מוסרית ממתנגדו הנלחם על חייו ועל עתיד עמו. אנו מצויים במלחמה על עלייה יהודית, נלחמים על חיינו, ויל חיי היהודים בגולה שמאיימת עליהם השמדה.

לכן עלינו לשקול את כוחות האימפריה הגדולה של ושל העם הקטן, לא רק מבחינה כמותית, כי אם גם איכותית.

בשלהי שנות השלושים, נתגלתה באחדים מיישובי בקיבוץ המאוחד תופעה שלא ידענוה עד אז. פה ושם, בצורות שונות, צצה התנגדות לקליטת עלייה. אכן, המסגרות הכלכליות של התיישבותנו לא התגבשו עדיין ולא התפתחו במידה מספקת.

התקציבים הקטנים שניתנו אז להתיישבות החדשה לא ענו לצורכי הקמת ענפים חדשים, והחברים החדשים וגם הוותיקים נאלצו שוב לפנות לעבודות חוץ, ולפעמים אפילו בתנאי כיבוש. הורגשה עייפות מסוימת מהמתיחות הכלכליות והביטחוניות, והיה רצון לנוח.

בכמה מיישובי הקיבוץ המאוחד, שהיה מוביל בפעולות חלוציות, נתעוררה גם התנגדות למפעל עלייה ב'. גם עמדת בן גוריון, המנהיג הדגול, גרמה להלך רוחות זה. הנהגת הקיבוץ המאוחד נלחמה החירוף נפש נגד השאננות היהודית הטיפוסית שקנתה לה אחיזה גם בשורות המחנה החלוצי.

היו אלה שנים של התמקחות מתמדת עם ממשלת המנדט על מכסות העלייה. ואלו היו קטנות, והוקצו בעיקר להצלת יהודי גרמניה. זו הייתה תקופה של אכזבות בקרב הנוער והמוני בית ישראל על כל מפלגותיהם רחשו אי אימון לשתדלנות ולדרכי פיוס " הפריץ " האנגלי.

לא מקרה הוא שדווקא בסוף שנת 1937 קמו ניצני העלייה העצמאית גם בתוך התנועה החלוצית, גם בתוך התנועה הרביזיוניסטית – הצ"ח , וגם ארגונים וחברות פרטיות צצו בארצות המצוקה, אם לשם שמים, ואם מפני שהריחו רווח כספי הצפוי מפעולות העלייה.

במאי 1939 פרסמה ממשלת המנדט את הספר הלבן, ובו גזירות חמורות על עליית יהודים לארץ. מכסה של שבעים וחמישה אלף למשך חמש שנים ולא עוד !

בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה והחלה השמדת היהודים בידי הגרמנים. הבריטים לא זזו מעמדתם האנטי יהודית והאנטי ציונית, והעם היהודי היה חסר אונים וחסר דרך.

בתום המלחמה נרתם בן גוריון להצלת שארית הפליטה. הוא ביקש משלטונות הכבוש האמריקניים לרכז את כל הפליטים בגרמניה, באזור שיפונה מתושבים, ברצותו לגבשם שם, לטפל בהם ולהבריאם בטרם יעלו לארץ.

האמריקנים הסכימו לריכוז הפליטים בגרמניה אך לא אבו ליצור אזור יהודי מיוחד מחשש שיתעורר גל חדש של אנטישמיות אצל הגרמנים.

הכרה פורמאלית אמריקנית במעמד של מקלט ליהודים, השקפה יהודית הרואה תפקיד מדיני בעצם ההתרכזות של פליטים יהודים במחנות, קשיי המעבר לאיטליה וחוסר אוניות – כל הגורמים האלה חברו יחד והביאו להשתהותם של הפליטים במחנות בגרמניה.

רבים מאנשי המחנות, שקצרה רוחם לחכות לישועה, החלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הסמוכות. מהם שהבריחו גבולות ועברו לצרפת, בלגיה והולנד. הנותרים במחנות האמינו כי בבוא יום העלייה תינתן להם, יושבי המחנות, זכות קדימה.

משגדל מספרם של יהודי פולין שהועברו לגרמניה, גדלה גם מצוקת המזון והדיור במחנות. מהארץ התחילו מגיעות ידיעות על עצירת העולים הבלתי לגאליים, ועל האי שקט השורר שם, עקב התנגשויות בין יהודים וערבים. המבוכה בקרב העולים גברה והלכה. מספר הבקשות להגירה לארצות הברית גדל פי ארבעה 

פעילי המשלחת הציונית, ובראשם ד"ר יחיל, ביקשו להשפיע על האנשים כי יישארו במחנות ולא יעזבום. הם הסבירו כי אם המחנות יתרוקנו והיהודים יתפזרו, יחלש הלחץ החזק ביורת על בריטניה ועל העולם כולו.

המנהיגות של שארית הפליטה וראשי המשלחת הציונית ראו את עיקר תפקידם בקרב הפליטים במחנות – הכשרה מקצועית וחקלאית, חינוך, בריאות וטיפול בענייני דת. הפליטים ברובם לא רצו לעבוד, ולהשתתף בכך בשיקומה של הכלכלה הגרמנית.

נערכה אפוא תוכנית תעסוקה בתוך המחנות, במגמה להגיע למידה של קיום עצמאי, כי החיים על חשבון הכלל נשאו בקרבם זרעי שחיתות. הפעילים האחראיים שבמחנות חיו בהרגשה שחלפו ימי הארעיות, וראו מתפקידם להתמודד עם בעיות יום יומיות קשות של קיום אוכלוסייה יהודית גדולה בגרמניה, לא כל שכן שעצם הישיבה בגרמניה הייתה עטורה הלה של מאבק מדיני ציוני. 

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.

רבי חיים החליט להצטרף לתנועה הכללית של עלייה לארץ ישראל שפקדה אז קהילות שונות, אך לא כעולה פרטי אלא כיוזם תנועת עלייה משלו. נטייתו התורשתית למנהיגות באה כאן לביטוי. במשך החורך של שנת ת"ק – 1739 – 1740, משנתרבו תלמידיו ושומעי לקחו בליוורנו ומשחלף מעט זכרם של מוראות העבר הקרוב רקם רבנו את תוכניתו לייסוד ישיבה גדולה בירושלים, מדרש " כנסת ישראל ".

הוא התקשר, ואין זה ברור באיזו דרך, עם תלמידיו וחבריו לשעבר במרוקו ומסק להם את פרטי תוכניתו. כמה מהם קבלו את רעיון רבם והתארגנו ליציאה ממרוקו. הם התאספו באלג'יר במשך חודשי האביב שנת ת"ק. רבי חיים בא אליהם לאלג'יר ושהה שם עמם זמן מה.

שהייה זו עיקר מטרתה היה כנראה לחכות מעט  לבואם של תלמידים נוספים. ברי חיים הבין היטב שרק אם יוכל לרכז סביבו בחורים במספר ניכר ייאותו עשירי איטליה לתמוך ביד רחבה בישיבתו בירושלים. כך העריך רבי חיים שמקורות כספיים מצויים בקהילות איטליה, אך עיקר איכלוס הישיבה יהיה מקהילות מרוקו.

במשך שהותו באלג'יר התחיל רבי חיים לתת שיעורים לבחורים ודאג לכל מחסורם, כפי שיוצא מתוכן ההסכמה שנצנו רבני אלג'יר לספר " פרי תואר ".

איש אלוהים קדוש עבר עלינו..איש מלחמה, עולה של תורה הקים..כאשר שמענו כן ראינו מיום היותו הוא יחזיק במעוז כל בעלי משנה ותלמוד ועביד להם סמוכות, מהנה תלמידי חכמים מנכסיו בישיבה שיש עמה סמיכה…פיזר ונתן כדי נתינה בעין יפה…הרביץ תורה וממנו יצאה אורה לכמה לומדים גדיים נעשו תיישים. מקצתן ראינו בעלי תריסין…

לארח שהות מה באלג'יר חזר רבי חיים בלווית תלמידיו לליוורנו. משנוצר גרעין הישיבה יכול היה רבי חיים להתפנות ולנסוע לערים שונות באיטליה לשם חיזוק הגרעין והרחבתו ולשם הבטחת מקורות כספיים יציבים למימון החזקת הישיבה בירושלים.

מליוורונו נסע רבי חיים למודינה, לפיררה, למנטובה והגיע עד לאמסטרדם. הוא הצליח לגייס קבוצה נכבדה של יהודים אמידים אשר התחייבו לתרום בקביעות סכומי כסף לישיבת רבי חיים " כנסת ישראל " אשר נתוקם בירושלים. מצוייה בידינו רשימת הנדבנים בצירוף גובה השתתפותם החודשית.

משהובטח קיומה הכלכלי של הישיבה עלה רבי חיים ארצה ועימו נשיו וחבורת תלמידיו. הם הגיעו לעכו בשלהי תק"א – 1741. בעכו נשתהתה החבורה כשנה תמימה מחמת מגיפה שהשתוללה אז בירושלים. עם שוך המגיפה בסוף תק"ב עלתה החבורה לייעדה העיקרי – ירושלים.

כאן פתח רבי חיים את ישיבתו " כנסת ישראל " וזכה להצלחה ולכבוד גדול. בלבו קיננו תוכניות רבות להרחבת הישיבה. אך הוא נתבקש לישיבה של מעלה ביום שבת ט"ו בתמוז תק"ג – 1473.

מקום חשוב לארץ ישראל במחבת רבי חיים בן עטר ובתולדות חייו.. האיש אשר נטש את מולדתו ועלה לארץ ישראל להתיישב בה בתנאים הקשים של הימים ההר ראה במצוות יישוב הארץ מצווה ממשית המחייבת עתה כל אדם מישראל ולא הלכתא למשיחא.

אמנם לא חיבר רבי חיים חיבור מיוחד לארץ ישראל, אך זיקתו אליה בא לביטוי בפירושו " אור החיים " במקומות רבים ובדרכים שונות. להלן נסקור את דעתו של רבי חיים בארבעה תחומים של הנושא : גבולות והבטחה, טיב ההבטחה, מצוות יישוב הארץ ולבסוף – הקשר בין ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל.