מארץ מבוא השמש – הירשברג

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.

הריחות, שנדפו מהסחורות שבשוק זה, מחניקים וקשה להבין כיצד מרשים השלטונות הממונים על בריאות הציבור לקיים שוק זה. סוף סוף כשתפרוץ מגפה לא תיעצר בתחומי הקצבה. כיכר זו נצאת רק במרחק דקות מספר של הליכה ברגל מכיכר הממשלה, שבמרכז העיר. ברחבה זו, המשתרעת בין הקצבה ובין הנמל ובסביבתה הקרובה עומדים כמעט כל הבניינים החשובים של העיר, הכנסייה הקאתדראלית ( שהוקמה במקום מסגד שהרסוהו ), שני המסגדים הראשיים של העיר, אחד עתיק יומין, לפי נוסח המאלכים, מנהגם של תושבי הארץ הוותיקים.

השני, שהקימו הטורקים לפי אורח חייהם הם. כאן ארמונות הדאים של אלג'יר, המרתקים את העין בחינם העדין והמשמשים כיום שיכון למשרדי ממשלה שונים ולספריה הלאומית. בקיצור, הרובע הרפריזנטאטיבי של העיר, שאליו נקלע מיד כל עובר אורח, כל תייר וכל זר.

כיכר הממשלה מכאן וכיכר הרב בלוך מכאן…אולם שבתי וראיתי תמונות מזעזעות ממש, כשהמשכתי לסייר ברצבה, ולא רק כדי למלא את תיאבוני לראות את העיר הקדומה הלכתי שמה, אלא אף כדי להכעיס את האלג'יראים הקבועים, והקבועים למחצה, הנמנעים מלבקר בשכונה זו ושהזהירוני מפני הסכנה.

הקצבה בנויה בצורה אמפיתיאתרונית במעלה הגבעה הנשקפת על המפרץ. הסמטאות תלולות, עקומות, צרות ביותר, בחלקן בנויות מדרגות. כשנתקלים בחמור נושא סחורות, או מוציא אשפה, צריכים להידחק לפתח הצר, כדי לתת לו מעבר חופשי. הרבה סמטאות אינן מפולשות, ולאחר שמטפסים כמה דקות במדרגות צריכים לחזור על עקב.

הריצוף חלקלק צרוב שימוש ומהמים הדלוחים הנשפכים מהבתים, בכל רגש אפשר לשבור את הרגליים.שמות הסמטאות פרטינזיואלים במקצת : סמטת האטלס, הספינקס, הפירמידות, חניבעל, האינצ'ארים, האלות, שללא ספק היו מתאימים יותר לשדרות ולרחובות ראשיים ולא למבואות מפולשים.

הבתים נמוכים, עתיקים, החדרים צרים ללא אוויר ובלי אור. כמע שאין רואים מבוגרים, רק ילדים בגילאים שונים משחקים ברחוב. לעתים מצאתי ילדים וילדות יושבים על הרצפה ב " כותאב " הוא " החדר " המוסלמי ולומדים מפי המורה, שייך, צעיר או זקן.

הכותאב נמצא ברגיל ליד בנייני הקברים הקדושים, המרובים בקצבה, כמו בכל ערי המגרב, או ליד הזאוויות, בתי המחסה לזקנים, המתמסרים לתורת הסוד. ניכר, שנעשים מאמצים לדאוג לניקיון, סודרה שורה של נוחיות ומשתנות ציבוריות, שעל קיומן מבשר כבר מרחוק ריחם החריף, מאחר שהסידורים פשוטים ביותר.

באלג'יר מותר ללא הגבלה לבקר בכל המסגדים, בקברות הקדושים ובבתי הקברות המוסלמיים. ניצלתי אפשרות זו, בכל בניין של קבר מצאתי נשים רבות, הנודרות נרות ושקועות בהרהורים. דווקא בניינים אלה, עם הקברים שמסביב להם ומעט הירק העצים, יותר אנושיים מהרובע של החיים, והם משפיעים השפעה מרגעת ומשקטת על המבקר המזועזע ממה שראו עיניו בין החיים.

אמנם הייתה לי כבר הכנת מה לסיורים אלה, לאחר שביקרתי בחארה של תוניס ובכל זאת לא ראי זה כראי זה. את מספר תושבי הקצבה, אומדים ב-150.000 נפש, כולם מוסלמים, היושבים צפופים על שטח של פחות מחצי קילומטק מרובע. ואם נזכור, שכאן הבתים בני קומה אחת, או לכל היותר שתי קומות, יתברר, שהצפיפות כאן היא עד כדי מחנק ממש.

כשלושה מטר מרובע לנפש חיה כולל שטח החצרות, הסמטאות, הרחובות, בתי הקברות והמסגדים, כלומר המקומות שאינם משמשים לצורכי דיור. צפיפות דומה קיימת רק ברבעים היהודים שבתוניס ובשתיים שלוש ערים במרוקו. אולם בעוד מספר התושבים של הרובע היהודי הוא בגבולות שבין חמשת אלפים – עשרת אלפים נפש, כאן חיזיון הצפיפות מוכפל פי שלושים ופי עשרים.

והרי גם הניגוד של תנאי החיים באלג'יר, שאין דוגמתו באותן הערים, קובע : עושר, רחבת ידיים ורווחה, רחובות רחבים, בנייני פאר, גורדי שחקים ( כגון הבניין של הממשל הכללי ) גנים מכאן, ועוני, דוחק, בתים המטים ליפול ומארות מכאן. אין פלא כי הקצבה משמשת מבצר לקבוצות הלאומנים הלוחמים.

באחד הרחובות הגדולים כמעט בעיבורה של הקצבה, הקימו השלטונות מהכנסות הוואקף המוסלמי, שהוחרם בזמן הכיבוש, שורה של מוסדות צדקה למבוגרים, מעין " לינת הצדק " – מחסה לילה למחוסרי בית, ו " בית לחם " תמחוי מזונות, וכן בתי ספר כלליים ומקצועיים לבנות מוסלמיות.

בפרברי העיר ראיתי שיכונים עממיים, מיסודה של חברת נכסי דלא ניידי האלג'ירית, המורכבת מנציגי השלטונות, מוסדות כסף ממשלתיים ותושבי אלג'יריה, ושמתפקידה להקל במקצת על מצוקת הדיור החמורה של האוכלוסייה המוסלמית, הזורמת מערי השדה ומהכפרים אל הבירה ואל הערים הגדולות ונדחקת כאן לכל פינה פנויה.

לעת עתה כששמאות דירות במחוז אלג'יר, וכאותו מספר במחוז אוראן. הן רק טיפה בים הצרכים הדחופים בשטח זה. את משמעותם המעשית נבין מיד, כשניזכר, כי אוכלוסיית אלג'ירי גדולה פי חמישה ממספר תושבי ישראל. כאן גם הסכנה האמיתית האורבת לצרפת, אם לא תצליח להכניס שינויים יסודיים ביחסה לארץ זו.

סכנה שהיא חמורה בהרבה מזו הצפויה לה כתוצאה של הענקת העצמאות לתוניסיה ומרוקו, כי התמוטטות השפעתה על התפתחותה של אלג'יריה וההתפתחויות בה תחולל זעזוע קשה שמטרופולין.

המשך…..