נר המערב-י.מ.טולידנו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הקדמת המחבר.

ועתה כה אמר ה' בראך יעקב ויוצרך ישראל… כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. ( ישעיה מ"ג )

החזון הזה של הנביא ישעיה ראינו בקורות עם ישראל בכל ארצות פזוריו. בולט הוא לעינינו עוד יותר פה בקורות ישראל במרוקו, בכל הארצות אין ארץ שבה היו חיי עמנו מלאים כל כך רדיפות ומאורעות כבמרוקו, ובכל זאת בכל פעם שתקפוהו רדיפות ויחשבו לכלותו ולהאבידו, יכול שוב לחזק את מעמדו, ומצבו שב ויתפתח.

סופר אחד יספר כי מושל פאס ההוא שלח עוד להנודדים האמללים בידי האיש אשר שלחו אליו מקרבם סוסים ופרדים ומורי דרך להובילם אל מחוז חפצם, אך בהיותם בדרך מצאום הערביים ויתעללו בם כאשר נשמעה השמועה הזאת להמחנה הנשאר בארזילא, נפלה עליהם אימתה ופחד ויהיו צריכים להמיר את דתם על ידי הצורר קודי די בורבא.

אמנם גם להפליטים ההם אשר נשארו מעט מחרבה ויכלו להגיע אחרי סכנות רבות לפאס, בתחילת שנת רנ"ג, מצאו אחר כך עוד פגעים נוראים, לראשונה נפגשו בעיני התושבים הערביים באותות משטמה וצרות עין מיראתם פן יקר מחיר צרכי אכל נפש לרגלם, אכן המושל ההוא מולאי שיך שכל כך היה טוב לבו ליהודים גונן עליהם וגם חמל על העניים והאביונים שבהמגרושים וינהלם ויכלכלם בלחם ובמשאות כסף.

אך ימים מועטים עברו והנה נראתה בין היהודים המגורשים המחלה הצרפתית אשר לוותה את גולי ספרד כמעט בכל מקום בואם, ותדבק עוד יותר במגורשי ספרד אלה שנקבצו וישבו בפאס והסביבה. המחלה ההיא ועוד מחלות שונות התהלכו אז בקרבם במשך כל ימי החורף ותפלנה מהם חללים רבים וחיל גדול מאוד מאוד.

המחלה הצרפתית

(כשפרצה העגבת לראשונה באירופה, בסוף המאה ה-15, השנאות והיריבויות המסורתיות הקלו על התושבים בבחירת שם מתאים למגפה: הצרפתים כינו אותה "המחלה הנפוליטנית", הטורקים קראו לה "מחלת הנוצרים"; ואילו הסברה (שלא הוכחה חד-משמעית), כי המחלה הובאה עם החיילים הספרדים מ"העולם החדש", העניקה לה את הכינוי "המחלה הספרדית". ב-1530, על סמך פואמה פופולרית, "סיפיליס או: המחלה הצרפתית", קיבלה המחלה את שמה המוכר. סופר בה על רועה צאן בשם סיפיליס, שנענש על ידי האל אפולו ולקה במחלה )

עד שפני זה גדלה שנאת עם הארץ אליהם כי אמרו שרק המגורשים הביאו אתם את המחלה ההיא למרוקו על כי מעולם לא ידעו אתה שמה באפרקיה, בכל זאת היה המושל מולאי שיך מושך עוד חסד להיהודים מגורשי ספרד, " ובכל יום היה נותן מכיסו מאה פרחים לפרנס העניים שהיו מתים בשוקים וברחובות וכאשר לא יכלה הארץ לשאת אותם, צוה, ויקחו עבדיו לוחות וקורות וקרשים ויבנו בעמק אהלים קטנים ככף איש ושם נחו היהודים וימצאו מרגוע לנפשם ".

וכן נמשכו ימי המחלה ההיא עד ימי האביב של השנה ההיא שנת רנ"ג, שאז החלה לחדול ותרף מעליהם, ואז מת גם רבי שלמה אדרוטיל אביו של כותב הזכרונות רבי אברהם אדרוטיל הנזכר, הוא היה – כמו שסיפר בנו עליו – " תלמידו של רבי יצחק קנפטון גאון ספרד ושימשו עשרים שנה ויהי בקי בתלמוד ובעת הגירוש יצא מספרד בהיותו כבן שבעים שנה ויבא לפאס, ונפטר שם ביום ראשון של פסח בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מספרד " ובכם קרוב הדבר לומר שגם הוא – רבי שלמה אדרוטיל – היה מחללי המחלה ההיא בה בעת שקרב קצה.

צרות אחרונות משכחות את הראשונות, כי בעוד לא נחו יהודי ספרד מטלטולם ועמל נדודם, בא עליהם נגע המחלה ההיא, ועוד טרם הספיקו להרגע מנגעיהם ומעוצבם מפני תוצאותיה האיומות של המחלה, הדביקתם רעה אחרת יותר נוראה ומשכלת, וזה מה שמספר רבי אברהם אדרוטיל הנזכר :

" ואחר הפסח באו כמה צרות על ישראל, לאחר שישבו במדינת פאס כמו שמונה חדשים יצאה אש בתוך היהודים בחודש תמוז ונשרפו בשעה אחת כמה אנשים כאלו האש יצאה מן השמים…והייתה צרה גדולה אשר לא נהייתה מעולם בחצי היום…ואחרי השרפה הגדולה ההיא בא רעב ודבר גדול ומתו יותר מעשרים אלף נפשות מישראל במדינת פאס, ובמדינות אשר סביבותיה כהנה וכהנה.

ובעת שראו הרעה הגדולה הזאת חזרו לארץ אדום כי אמרו כולנו מתים ומהם נסו לאהלי מואב וישמעאלים ומהם מתו ברעב בשוקים וברחובות ובנות ישראל ערומות "

הנשארים הרבה מהם נאנסו לשכון בשדות ולאכול חציר כבהמה, וביום השבת כוססו את הצמחים בשניהם, ויתנחמו בצדקתם כי לא מחללים הם את השבת לתלוש בידיהם. היו אבות אשר מכרו אחד מילדיהם לתושבי הארץ הישמעאלים לתת להם לידיהם הנשארים, והקונים ההם התעמרו בילדי היהודים ההם ויעבידו אותם עבודת עבד.

היו אומות רחמניות אשר בידיהן המיתו את ילדיהן לבל תראינה עיניהם במותם מזלעפות רעב, יש חובלי אניות נוצרים אשר עמדו על החוף סאלי ויראו קבוצות ילדים מילדי ישראל קוששי עשבים להחיות את נפשם, מצאו חפץ ברעבונם זה למשוך ברשתם הרבה ילדים אשר נגשו את החוף להשתחוות להם בעד פרוסת לחם.

וימשכו אותם את אניותיהם ויקחום שבי, האכזרים האלה אטמו אזנם משמוע זעקות האבות והאמהות האמללים שרבים מהם קפצו הימה להציל את בניהם ובנותיהם בהתחננם לפני בעלי האניות להשיבם להם, אך הם לא כן, את הילדים הובילו אותם לארצות רחוקות, מהם נתנו דורונות לשרי מדינה ומהם מכרו אותם לעבדים.

נפלא הדבר כי גם אז בעצם ימי הרעה ההיא, ובתוקף הדבר והרעב ששרר שבמרוקו, בעת שרבים מהמגורשים חזרו לארץ אדום, לקסטיליה וספרד, נמצאו גם אז כמה משפחות מגולי פורטוגל אשר בהתגרשם משם על פי פקודת העריץ דון יואן, ואחרי שבעו נדודים שמו פעמיהם לבוא למרוקו, בין הגולים האלה, היה רבי יהודה בן יעקב חייט, מחבר " הפירוש " על סודות מערכת האלהות.

הוא בא בלוית אנשים משפר אשר נשארו מן החמישים ומאתיים איש שגורשו אתו יחד מארץ פורטוגל, על דבר התלאות אשר מצאו אותם בכלל, ואת רבי חייט ובני לויתו הפליטים הבאים למרוקו, יסופר בהקדמתו אל פירושו ההוא וזה מה שסיפר אודות עינויו האחרונים :

" משם נסענו בסוף שנת רנ"ג, אל הברבריה של מלכות פיס בארץ ישמעאל אנשים רעים וחטאיטם לה' מאד מה שהותיר הברד אכל הארבה וגם שם לא שלותי ולא שקטתי וישמעאל אחד שהיה מספרד דר במקומו ונזדמן שם כי גם להם נעשה גירוש, העיד עלי, כי בהיותי בספרד בזמן שהקלות הקדש עשו שמחות על כבישת העיר גרנדה.

צויתי להיהודים שבמקומי שהיתי מרביץ תורה ביניהם שיעשו צרות נביאם…והאמינו בו, אז הכוני פצעוני והליכוני בבור תחתיות במקום נחשים ועקרבים ותיכף דנוני לסקילה והיו מבטיחים אותי שאם אמיר את דתי ישימוני עליהם לשר ולקצין מלבד מוהר ומתן ויהודה עוד דר אל עם אל קדושים נאמן והאל אשר שמתי בו מבטחי בלבל עצתם עם היות שעמדתי שם קרוב למשך יום בחשך ואפלה בלחם צר ומים לחץ ודבקה לארץ בטני ברעב ובצמא ובחוסר כל.