מורשת יהדות מרוקו

יגאל בן־נון

סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961

סניף ״המסגרת״ בפאס־מכנאס נרשם בתולדות הרשת הישראלית שהקים המוסד במרוקו כגורם שהביא להתמוטטות הפעילות המחתרתית בתחום ההגירה. הדבר אירע עקב סדרת טעויות שעשו מפקדי ״המסגרת״ ומתנדביה חודש ימים לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961. הסניף המשותף לשתי הערים הוקם כבר בשנת 1955 על ידי מפקדה הראשון של ״המסגרת״ שלמה יחזקאלי ופעל ברציפות עד לאירוע הנזכר.

טביעת ״אגוז״

שם הקוד של העיר פאס במסמכי המוסד היה ״וינסנט״. על פי מגמות עבודתו, מינה שלמה יחזקאלי שליחים כמפקדי סניפים במחוזות. בסניף פאס פעלו בין השאר השליחים יצחק בר ואחריו ג׳ורג׳ בן־נעים.

יצחק בר נולד בשנת 1916 בירושלים למשפחה שישבה בארץ זה ארבעה דורות. בן 16 היה בהתגייסו להגנה, ושירת כקצין חבלה במלחמת השחרור בירושלים. הוא גויס למוסד בשנת 1955 והשתתף בקורס הראשון לשליחים וגם הדריך בו בנושא השימוש בחומרי חבלה. באותו קיץ השתתף בהשתלמות לטיפול במאגרי נשק והכנת סליקים ניידים להעברת מסמכים וכספים. בר בא לקזבלנקה בנובמבר 1955, ואימן צעירים בחומרי חבלה בשלוחת לביא והיה ממונה על סניף מכנאס־פאס. בפאס פנה תחילה לסוחר השמנים מכלוף אילוז, שניהל את משרד העלייה במקום לפני העצמאות ובעיקר הסתייע בחברי תנועות הנוער של הדד. ראשון המגויסים היה ז׳אק חמו. לעומת הצלחתו בפאס, לא הצליח בר, לדבריו, להקים סניף של ״המסגרת״ במכנאס

הערת המחבר : בקיץ 1957 ניהל בר השתלמות בנווה הדסה שלמדו בה מקצועות חבלה ומודיעין. השתתפו בה כחמישים חניכים מצפוךאפריקה ובמהלכה ביקרו משה דיין ואיסר הראל את החניכים. בר פעל בהמשך בקונסטנטין באלג׳יריה בזמן תגובת הירי של ״המסגרת״ נגד מוסלמים. התחתן עם יהודייה מאלג׳יריה ויצא לשליחות בתוניסיה. בהמשך עסק גם בפינוי כפרי תאורירת ודברו שליד אוז׳דה. ״עלייתם ארצה של קהילות תאורירת ודבדו״, עדות יצחק בר, ארגון פעילי המחתרת בצפוךאפריקה(אפ״מ) חוברת 4. מאיר(מישל בגוף המאמר) קנפו, המחתרת היהודית במרוקו 2001,1964-1955 (מחתרת) עמי 93-92.

בן־נעים נולד בפאס בשנת 1930. עלה לישראל בשנת 1948 ונלחם במלחמת השחרור. הוא שירת כרב סרן בחיל המודיעין עד שנת 1957, ואז גויס למוסד ויצא לעיר טנג׳ה. הוא הגיע בדרכון בלגי על שם ז׳אן בולנג׳ה(Jean Boulanger) וקיבל את הכינוי ״סיסרא״. במרוקו כונה בשם ״מוגמבו״. בן־נעים עסק במבצעי הברחה בתיעוד מזויף דרך המובלעות הספרדיות ושימש סגנו של יעקב מירד(מיו) עד מעצרו בקיץ 1958. סייעו בידו מתנדבים מקומיים ובהם יהודה כרוב (יא״כ) ומוריס כהן(מא״כ), יוסי בנג׳יו ופאקו. פאקו, בן ארבעים, עבד כמלצר, נחשף על ידי המשטרה ונעצר. הוא אולץ להצביע על מפעילו בן־נעים. השניים קבעו דרכי קשר ביניהם, שלפיהם המתנדב, שלא ידע את שם מפעילו וכתובתו, היה צריך לעבור בזמנים קבועים במקומות שנקבעו מראש ולראות אם השליח נמצא במקום. בן־נעים נעצר בידי המשטרה אחרי שזוהה ברחוב בידי פאקו. לטענת השליח יעקב אבישר ששירת בטנג׳ה נעצר בן־נעים בגלל הלשנת הרב של טנג׳ה, שהזהירו להפסיק את פעילותו למען ההגירה המחתרתית.

 בן־נעים הועבר למעצר בתיטוואן, והואשם בפעילות בלתי חוקית אך לא עונה. ייצג אותו עורך־הדין הצרפתי לרואה(Leroy). הוא אמנם הודה שעסק בהברחת מהגרים, אך לא חשף את זהותו הישראלית. אחרי שלושה חודשים וחצי בבתי כלא בטנג׳ה ובתיטוואן, שוחרר בערבות, ונקבע לו תאריך להתייצבות במשטרה. לדברי אבישר, כוונת המשטרה הייתה לתת לו חופש פעולה כדי שיחשוף את שותפיו. בן־נעים הועבר על ידי יהודה כרוב ומורים כהן מטנג׳ה לקזבלנקה עד שיחזקאלי, מידד ואבישר הבריחו אותו דרך שדה התעופה לפריס בדרכון בלגי חדש ובזהות מוסווה. הוא נידון, שלא בנוכחותו, לשתים עשרה שנות מאסר

הערת המחבר : אחרי חודשים אחדים בישראל, יצא בן־נעים בינואר 1959 לפקד על העיר אלג׳יר מטעם שלוחת לביא וישב שם עד אחרי עצמאות אלג׳יריה בשנת 1962. אליאס כהן מזכיר שליח ישראלי בשם סיסרא שישב בטנג׳ה והכין תעודות מזויפות. הוא מציין שכמפקד ״לביא״ במרכש נשלח למשרדו של בן־נעים בטנג׳ה להוציא משם כל חומר או ציוד שעלול לשמש חומר מרשיע נגדו. בקיץ 1959 ניהל בן־נעים עם משה ליבה השתלמות של ״המסגרת״ באחוזת קמבוז. בזהות של מרוקני ממוצא מוסלמי וצרפתי, שירת במוסד באירופה ביחידת ״צומת״ בפיקוד יוסף רענן, עד שנת 1964 וחזר לשרת בחיל המודיעין של צה״ל עד שנת 1975. שיחה עם ג׳ורג׳ בן־נעים, חולון, 14 ביולי 2000. עדות א״כ [אליאס כהן], אליעזר שושני, חלק ב׳ ׳דברי חברים׳ (העמודים לא ממוספרים) – סודי – עותק מספר 76 מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והמוסד לתפקידים מיוחדים של מדינת ישראל, אפריל 1964. עותק של גד שחר.

בתנועות הנוער פעלו השליחים חיים יחזקאלי מתנועת דרור, אליהו חסון מתנועת הבונים,¹⁰ ויעקב בךטולילה מבני עקיבא. לדברי חגי לב, הממונה על המודיעין של ״המסגרת״, כשהגיעו שליחי התנועות למרוקו, הם בלטו כל כך בשטח שהיה צריך לפזרם בערי השדה בעיקר בפאס ובמכנאס, אך כעבור שלושה חודשים נאלצו חיים יחזקאלי, חסון ובן־טולילה לעזוב ערים אלה שכן בלטו בשטח, והכיסוי להימצאותם שם היה מפוקפק. באותה התקופה היה מספרם של כל חברי תנועות הנוער דל ביותר ולא עלה על עשרות אחדות. גם חיים יחזקאלי מציין שמשימת גיוס חברים חדשים לא צלחה ורק 80 חברים חדשים התווספו.^, שלמה יחזקאלי מזכיר בעדותו שלושה אישים בקהילה שיחסם ל״מסגרת״ היה החיובי ביותר: הרב דוד עובדיה מצפרו, אלפונסו סבאח, דניאל לוי וכן את רבני העיר פאס."

הערת המחבר : חיים יחזקאלי נולד בחיפה בשנת 1935. הצטרף לתנועת ״הצופים החלוצים״, התגייס לצה״ל בשנת 1953 ושירת בנח״ל. היה בין מייסדי היאחזות נח״ל קציעות על גבול מצרים. הצטרף לקיבוץ רעים בנגב. במבצע קדש נפצע בקרב וגויס ל״מסגרת״ באוגוסט 1957 על ידי שלמה יחזקאלי ב׳׳לשכת הקשר של משרד החוץ״ בקריה בתל־אביב. כינויו במרוקו היה ״ג׳יל״, ובמסמכי המוסד כונה בשם ״כוכב״. השתתף בקורס הכנה מטעם ״המסגרת״ שנערך במחנה אלנבי בירושלים. השתתפו בקורס 20 מועמדים וסיימו אותו 12 שיצאו לשליחות. הקורס נערך בניהול שלמה יחזקאלי. בנובמבר 1957, בגיל 23, יצא יחזקאלי כשליח של תנועת דרור למרוקו והדריך תחילה בפאס עם אלי חסון מתנועת הבונים. בשנת 1958 הגיע עם קבוצת חניכים להשתלמות שריכז גד שחר באחוזת קמבוז. כשהתעורר חשש שהמשטרה גילתה את פעילותו, נשלח למלון המפואר ממוניה במרכש שם התאכסן באותו זמן וינסטון צ׳רצ׳יל. עם סיום שליחותו במרוקו הציע לו הראל להתגייס למשטרת ישראל ולהקים בה ״יחידה סמויה״ בירושלים שטיפלה בפרשת יוסלה שוח׳מכר. סיים את שירותו בצה״ל בדרגת סגן־אלוף בשנת 1964. גר בירושלים ובנימינה. נפטר בסוף שנות השמונים. קנפו, מחתרת, עמי 272-270.

הערת המחבר : אליהו חסון יליד דמשק, כונה בשם ״הפקיר״ ובשם ״פול״. פעל מטעם תנועתו בפאס ובמכנאס. היה מנהל סניף בנק לאומי בפריס. חי בירושלים ועוסק בהשקעות.

הערת המחבר : יעקב בן-טולילה נולד בשנת 1935 בתיטוואן. עלה לישראל בשנת 1951 והתיישב בקיבוץ יבנה. למד לשון עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. יצא לשליחות מטעם תנועת בני עקיבא במרוקו בדרכון צרפתי על שם אדריאן אלוש מאלג׳יריה. שירת תחילה במכנאס מינואר 1958 ונשאר במרוקו עד ראשית 1960. היה בקשר עם הרב אברהם חזן והתארח אצלו. כינויו היה ״שלמה״ וב״מסגרת״ נקרא ״זבולון״. כיום גר בכפר מימון וכפרופ׳ לבלשנות מלמד לשון באוניברסיטת הנגב בבאר־שבע. שיחה עם יעקב בךטולילה, 20 באוגוסט 2004.

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.

רנני יאודה זרחיה אזולאי

כוללות ירושלים תובב״א ניסן ה׳ תקצד(1834)

ילד מר וקו נולד במראק״ש לאביו משה נין ונכד להגאון חיד״א ז״ל עלה לארץ ישראל בשנת תקע״ב 1812 יצא להרבה שליחויות ואחת מהם בשנת תקץ 1830 יצא למרוקו בשליחות ירושלים כתב שליחותו לצפת לא הגיעה לידי אם כי הוא עצמו ציין עליהם במכתבו לרבי יהודה אלבאז הרצו״ב והיה במרוקו בשנת תקצ״ה עם נוסח מכתב שליחות אחרת, וגם בשנת תר״ח היה במרוקו וחזר לירושלים ונלב״ע בשנת תרל״א 1871

מהמסמכים שלפנינו נראה שקדם לעיר רב בשם ר׳ יעקב אתורג׳מאן שליח לעצמו כנראה שהזהיר רבי יהודה אלבאז עליו, ותשובת רבי יהודה היתה שלילית לגבי ר׳ יעקב הנז׳. במכתבו של רבי יהודה אנו רואים תקנה וקבלה באלה ובשבועה שהקהל לא יעשו שום נדבה לשום שליח מהיום ולחרות עולם עד שיעשה נדבה בעיר פאס. כנראה שע״פ זה יכולים להער׳ך את נדבתם, לפי מצבם ולפי עוניים. ואולי גם יהיו מודעים לבינה מוקדמת על שד״ר כר׳ יעקב אתורג׳מאן הנזכ׳ וכיוצא.

על גזירתו בצירוף קב׳ה וכו' שגזר על דרכי הגביות בקהלה בבתי כנסיות מציין במכתבו החותם פה מאחת מערי המערב אשר לא תזכר עוד, כנראה שהיה לו שם איזה סכסוך ולכן כתב מה שכתב בחתימתו.

יב׳ סדר אמור

הגבירים הח' הש' הרמים גבאים ואמרכלים העומדים לשרת בקדש ועל ראשיהם מלמעלה הח' הש' והדיינים המצויינים אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם כיר״א אשר בעי״ת ספרו יע״א

אחרי השלם הרב תדעו נאמנה שרצתי לילך למחק׳ בשליחותייהו דרבנן קדישי גאוני ותקיפי ורבני עיה״ק ירושלים תובב׳ לעשות שליחותי הודיעני נא אם תעשו לי שליחותי אני הולך בשבוע הזה ואם לאו תשלחו לי צדה לדרך שאני הולך למקנאס ואם לא תשלחו לי צידה לדרך אני הולך למח'ק לעשות שליחותי ושלם הצעיר יאודה זרחיא אזולאי סט׳

כתב רבני עהק׳ ירושלים למחק׳ יע״א מסרתיו ביד המוביל כהר' יוסף אנזנכוט נרו׳ כמלאכם, אותה ימחלו כבוד תורתם למוסרה לידו עד בואי לשלום ואחת שאלתי יתכן אכסנייא נאה לכהר׳ יוסף המוביל ולא תעלבוהו כלל זולת יום אחד ועהס״ר

                                         חבלי הסתגלות ובעיות דיור ותשתית

חבלי ההסתגלות של המהגרים הראשונים היו קשים. היה עליהם להסתגל ללשון ולתרבות חדשות, להתאים את פעילותם הכלכלית למציאות החדשה ולשקם את עצמם נפשית וכלכלית. רבים איבדו את משפחותיהם או את ילדיהם, ואם חפצי חיים היו, ביקשו להקים משפחה חדשה ולהעמיד צאצאים.

נצמא שלא רק גורל משותף מאחד אותם אלא גם גאווה והכרת ערך עצמית של העומדים בניסיון והמחזיקים באמנותם בתוקף ובגאווה. אנחנו המגורשים, הוא אומר, כולנו רשאים להתגאות במעשינו. ברור אפוא שהם חשו סולידאריות זה לזה, על אף ההבדלים והניגודים שבין יוצאי הארצות והמחוזות השונים.

ועל אף הויכוחים המרים שבין בעלי הגישות הדתיות והחברתיות השונות. אין להפלא אפוא, שלא אחת התאגדו כולם כנגד כל מי שאינו מיוצאי ספרד, אם בהקמת התארגנויות משותפות לצרכים מעשיים וארגוניים ואם למטרות אחרות. לגאוותם הנושנה במוצאם משבט יהודה, גלות ירושלים אשר בספרד, נוספה עתה הגאווה על העמידה בניסיון.

אין פליאה בכך, שיהודים, יוצא איטליה או ביזנטין, הסתכלו בביקורתיות על גאווה זו. רבי דוד מֵסֵיר לֵאון מונה בכך את הקסיטליאנים כבר בדור המגורשים עצמו. ואילו הם עצמם, ראו בכל דבר " ספרדי ", במנהג, במסורת, בזכר היסטורי וכדומה, את העילית התרבותית ואת מיטב המסורת הדתית שאין להמירה בשום פנים ואופן. על כן פעלו ללא לאות להנהיג ולהשליט את מסורתם ואת דרך חייהם בכל מקום מושבותיהם, הן מפני שהיו יקרות להם, והן משום שלטעמם מעולים וטובים היו משל כל אחיהם היהודים.

לאחר חבלי בראשית, השכילו  לשחזר את ארוחות חייהם כבראשונה, הן בסדרי הפולחן הדתי, הן בנימוסיהם ובמנהגיהם והן בפסיקה ההלכתית. לעתים טרחו לגבות עדויות מרובות ממומחים שונים כדי לאמת את טיב הנוהג בחצי האי האיברי לפני יישומו בערי מושבתם באימפריה.

 תהליך יישום זה לא היה פשוט ולא מובן מאיליו, הן בגלל המגוון הגדול שך המגורשים וההבדלים הניכרים בינם לבין עצמם, והן מפני ההתנגדות שבה נתקלו לפרקים מצד האוכלוסייה היהודית הוותיקה, הרומָניוטים, המסתערבים, האשכנזים, האיטלקים ועוד…

כמדומה שניתן לומר שהקסטיליאנים, ספרותם ואורחותיהם, פסקיהם ונוהגיהם, השתלטו על חיי הציבור ברבות הימים, אולם בשנים הראשונות ממש ראשם לא היה פנוי לכגון אלה, ושאלות קיומיות ובסיסיות הן שהעסיקו אותם.

אחת הסוגיות היותר מטרידות הייתה בעיית הדיור. ההגירה ההמונית הביאה לכך שהביקוש עלה בהרבה על ההצע, על כן חייבים היו להסדיר את פעולת שוק הדירות ולרסן את עליית המחירים.

פעולה זו נעשתה על ידי מערכת חקיקה מפורטת שבאה על פי רוב להגן על השוכר היושב בדירה מפני שוכר אחר פוטנציאלי, שבצר לו יעלה את המחיר בצורה מוגזמת על מנת לפנות את השוכר מן הנכס.

הזעזוע שפקד את , גלות ירושלים אשר בספרד בסוף המאה ה- 15 שינה את פני ההיסטוריה היהודית. הגולה המבוססת והמושרשת ביותר באותם הימים, נעקרה מאדמתה וכל מערב אירופה נשאר ללא יהודים.

רבבות גולים נטשו את ספרד ואת פורטוגל ונתפזרו על פני ארצות רבות, ובגיא הצלמוות האיברי הפכו אנשים רבים לטרף קל של בתי דין של האינקוויזיציה.

אך בימי משבר אלה נתגלתה חיוניותו של השבט היהודי הספרדי אשר התגבר על מצוקותיו וחיש מהר התאושש מהמכה הקשה שהונחתה עליו.

המגורשים תקעו יתד ברחבי האימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה ובאיטליה והפכו לגורם משקי וחברתי ממדרגה ראשונה במדינות ובערים שבהן נקלטו. הקהילות שייסדו הפכו למרכזי צורה ויצירה, שהקרינו מהשפעתם על כלל ישראל כולו.

כדי למנוע את נישול השוכרים הוותיקים מדירותיהם וכדי למנוע מעשים לא תקינים אחרים, נחקקה מערכת של " הסכמות ", ונתמנו אנשים שהיו אחראים ליישום החקיקה ולניהול המערכת. ואכן, גם אם הנכס היה בבעלות גו, מוסלמי או נוצרי, תפסו כללים דומים, והיהודים הפכו, בעיקר במרכזים הגדולים, למעין בעלים המחזיקים בנכס מתוקף החזקה.

מראשית בואם של המהגרים  ועד המאה ה-18, התיישבו היהודים בערים בשכונות רבות ולא התרכזו בשכונה אחת או שתים. גם אן ישבו בריכוזים צפופים בכל שכונה שבה התיישבו. היהודים היוו לעתים קרובות רוב או אחוזי אוכלוסין גבוהים בשכונות שבהן התגוררו בצוותא גם עם מוסלמים ונוצרים.

לרוב התגוררו היהודים במעין חצר, שהיוותה בית לכמה משפחות יהודיות שהתגוררו בצפיפות. חצרות אלו נקראו לעתים קרובות על שם בעל הבית, על שם אישים ידועים שגרו בהן, או על שם הקהל שבני החצר נמנו עליו. יש יהודים בודדים או קבוצות קטנות גרו בשכונות שרובן מוסלמי ולא אחת גרו יהודים עם מוסלמים או נוצרים באותו בית. כאמור, רבים מבתי המגורים של היהודים היו שייכים למוסלמים.

בערים כסלוניקי, צפת ועוד הייתה לא אחת חצר יהודים מוקפת בחצרות אחרות שבהן התגוררו יהודים. בחצרות אלה היו לעתים קרובות לא רק בתי דירה אלא גם חנויות ומחסנים. לא אחת השתייכו חצרות של בתי דירה לקהלים והיוו הֶקְדֶש שמהכנסותיו מומנו הוצאות הקהל. מציאות זו של מגורים מעורבים הייתה רווחת בעיקר בסוף המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16.

אולם ככל שנקף הזמן, גברו הקנאות הדתית והאיבה לדימי, – הכופרים -, שהופחו בידי חכמי דת ובידי מוסלמים קנאים. מן המחצית השנייה של המאה ה-16 אנו שומעים יותר ויותר על ניסיונות של דחיקת ההודים מתוך אזורים מוסלמיים.

 התואנה לדחיקה זו, כמו גם לסילוק שכונות יהודיות שלמות ממקומן, היא מציאותם של מגורי יהודים סמוך למסגד. שופטים מוסלמים ניצלו תואנות כאלה במקרים רבים כדי להכריח את היהודים לעזוב אזורים שבהם ישבו מקדמת דנא עם המוסלמים.

מאידך, היהודים עשו כל מאמץ כדי שבתי היהודים הסמוכים לבתי כנסת לא יימכרו למוסלמים, שכן השלב הבא עלול היה להיות סילוק בתי כנסת והקהילה מן המקום.

 על כן הקהלים היו נכונים לשלם מחירים מופקעים עבור בתי היהודים שגרו סמול לבתי כנסת ואשר איימו למוכרם למוסלמים. במאות ה-17 וה-18 גברה נטיית המוסלמים והיהודים כאחד לא לגור בקרבה וצירה אלה לאלה.

בדרך כלל מתארים הנוסעים הנוצרים, בני אירופה, את הבית היהודי כבית מכוער, אשר חיצוניותו הייתה ירודה ואשר אף אולם הכניסה שבו הקרין דלות ועזובה. צפיפות הדיור גרמה גם ללכלוך ורעש בבית וסביבתו. אולם, לדבריהם, משנכנס אדם מעבר לפרגוד זה, מצא דירות נאות, חדרים יפים ומרוהטים וכלים נאים.

מן המקורות עולה, שזו הייתה מדיניות מכוונת, שכן היהודים ביקשו להצניע את עושרם מחשש מפני בוזזים ומפני קנאתם של מוסלמים. בכל זאת, מצינו בתי מידות ובתי קיץ של יהודים אמידים בעיר ולחופי הים או הנהר, באיסטנבול ובסביבתה באיזמיר ובסביבתה, ממילא ברור שלא הכול נשמעו לקו שהיה נקוט בידי המנהיגים והמטיפים הדתיים.

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

סבתא רוחמה

סיפור חיים

סבתא רוחמה לבית אלבז נולדה לעישה ושמעון אלבז בשנת 1930. היא הייתה אחות יחידה לחמישה אחים. לדוד פרץ היא נישאה בגיל מאד צעיר, כפי שהיה נהוג באותם ימים, כשהייתה בת כ 14 שנה. משום כך גם לא הספיקה ללמוד בימי ילדותה.

הלידות הראשונות שלה נסתיימו במפח נפש. הילדים הראשונים שנולדו נפטרו סמוך ללידה, ורק בלידה החמישית זכתה סוף סוף אף היא לראות בן גדל ומתפתח. מות הילדים הראשונים השאיר את רשומו על חייה. רוחמה דאגה מאד לנו הילדים וגוננה עלינו בכל דרך.

אחרי יחיא, הבן הראשון נולדו לדוד ורוחמה במרוקו עוד שני בנים, אלברט ועמיר ובת אחת, פלורה. בעקבות שחרור מרוקו מן השלטון הצרפתי עלתה כל משפחתה ארצה, ורוחמה, שהייתה קשורה לאמה, סבתא רבא עישה (נכה), דחקה בסבא דוד לעלות ארצה, למרות שהתחילו להגיע שמועות למרוקו, שארץ ישראל אינה בדיוק ארץ זבת חלב ודבש. ואמנם במהרה הם עלו ארצה.

המשפחה גרה בתחילה במבשרת ירושלים, קולוניא אז, שכולה הייתה מספר בתים ערביים נטושים, אבל סבתא רצתה לגור ליד אמה ומשפחתה, בשדרות, ועד מהרה נעתר לה אבא והם עברו לגור בשדרות. בשדרות נולדו לה שתי בנות, פנינה ודליה ובן ציון, שלאסונה הוא נפטר מסרטן כשהוא בן שש. מותו של ציון השאיר את רישומו על סבתא עד יום מותה.

סבתא רוחמה עבדה קשה מאד כל חייה. וכל זאת על מנת שלילדיה יהיה הטוב ביותר. היא עבדה במכבסה האזורית שעות רבות ובמשמרות שונות, ותמיד דאגה להכין הכל לפני יציאה לעבודה. היא אף צוינה כאם ׳מצטיינת׳ על ידי עיריית שדרות.

לסבתא רוחמה הייתה חכמת חיים רבה, זיכרון נפלא ותשוקה עזה ללמידה. למרות עבודתה הרבה ועול הבית, בכוח עקשנותה היא הצליחה לסיים קורם ללימוד השפה העברית.

בגיל 53 התגלה אצל סבתא רוחמה סרטן ולצערנו הסתבר מהר מאד, שזהו סרטן ממאיר ואלים. סבתא עברה טיפולים קשים וממושכים, ניתוחים והקרנות רבות. אך כל זה היה לשוא . סבתא נפטרה לאחר שנה, בגיל 54 בשנת 1984.

תמיד תיזכר סבתא רוחמה בפיקחותה בדאגתה ובמסירותה ללא קץ. יהי זכרה ברוך.

החמור שהפך ליהודי

החכם עיניו בראשו – והכסיל בחושך הולך (קהלת ב׳ ׳״7)

שחה לא הצליח להאכיל את בני משפחתו. בלילה בכו ילדיו מרעב, עד שנרדמו. מרוב צער ודאגה נדדה שנתו.

מה עשה? ניגש אל אורווה אחת, התיר חמור שהיה קשור שם ונתנו לבנו, ואחר המעשה קשר עצמו לחבל החמור. למחרת בבוקר נכנס בעל האורווה, ומה גדולה היתה תדהמתו כשמצא הולך על שתיים קשור במקומו של חמורו.

שלום, אדוני – הקדים בהכנעה את פני בעל האורווה.

שלום, רבי יהודי. מה לידידי בביתי? – שאל בעל האורווה בהפתעה ־ מי אתה, למה אתה קשור לאבוסו של חמורי ולהיכן הוא נעלם?

אני חמורך – ענה שחה.

איך ייתכן?! לחמורי היו ארבע רגליים ולך רק שתיים ?

אדוני, אם תקשיב רגע קט והעניין יתברר. דע לך שאבי הוא קוסם ואשף. ואני בנו יחידו. חסר תועלת הייתי, כעס עלי אבי, הפכני לחמור ואמר : ״עשרים שנה תהייה בן אתונות, ובפרך תעבוד׳״ אתמול בלילה מלאו לכישופי עשרים שנה בדיוק, ומשנתעוררתי נוכחתי לדעת שהפכתי חזרה ליהודי. תאמין לי, שנדהמתי במידה גדולה ממך, אך לבי רחב משמחה. אם מצאתי חן בעיניך – שחרר אותי לחפשי. אם אין ברצונך לעשות זאת, אעבוד בשבילך.

נגע הסיפור ללבו של בעל האורווה ושחרר את שחה. נשק שחה ידיו ורגליו של הלה לאות תודה ונפרד ממנו. הלך בעל האורווה לקנות חמור תחת זה שנגנב לו, ואילו שחה אץ למכור את החמור בשוק. שם זיהה בעל החמור את הבהמה ואמר : ״אה, חמור שכמוך, לא למדת לקח ? לאחר עשרים שנה של סבל, שוב הכעסת את אביך והפכת לחמור… הפעם לא אקנה אותך, כי הכישוף שוב יפוג. אחר יקנה אותך והוא יפול בפח.״

קדושים רבים נקראים בציון הכללי מול שזרא, היינו בעל העץ, ככינוי נוסף לשמם, או שהם נקראים על־פי העץ הנמצא בקרבת קבורתם. ידוע קדוש אחד אשר זהותו אינה ידועה ושמו הבלעדי הוא מול שזרא. ליד קבורתו ישנו עץ מלא קוצים. קדושים מספר נושאים כינוי נוסף המזכיר את קיומם של עץ או עצים ליד קבריהם, וביניהם ר׳ ישראל כהן הידוע גם כמול שזרא; מולאי איגגי הידוע גם בשם מול שזרא אל־כדרא, היינו, בעל העץ הירוק: ר׳ חנניה הכהן שאף הוא ידוע בשם מול אל שזרא אל־כדרא; ר׳ יחייא אלכדאר היינו ר׳ יחייא הירוק, בגלל העצים הרבים שעל ההר ג׳באל אלכדאר, שבו הוא קבור, ומול סדרהאו מוואלין סדרה שהוראתו בעלי השיח.

בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק: ר׳ יעקב אשכנזיידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.

עץ חרוב אנו מוצאים ליד קבריהם של הקדושים ר׳ ישראל כהן,בורי כיזו ור׳ אלעזר בן־ערן־;קבוצת עצי שסק נמצאת ליד קבריהם של סירי הארון ושל ר׳ משה כהן: עץ תאנה מצוי ליד קבריהם של מול אל־כארמה, של ר׳ יהודה בן ישראל הלוי,של מוואלין בו־חלו (יחד עם עצי זית) ובקבור שו (ליד דקל): ר׳ אברהם כהן' קבור מתחת לעץ דפנה: מתוך האבן שמתחתה קבור ר׳ דוד ומשה צמחה שקדייה; במקום קבורתו של ר׳ עמרם בן־דיוואן ישנו עץ גדול, הדומה לעץ זית. לפי מסורת אחת, ביקש הרב לפני מותו להיקבר ליד עץ זה, ולפי מסורת אחרת, העץ צמח לאחר שהרב נקבר. היהודים נהגו לתלות על העץ סמרטוטים וסרטים או תכשיטי זהב.

מסורות רבות מספרות שהעץ לא נפגע מהאש הגדולה שמדליקים המבקרים מתחתיו. ליד מול טרייאיש עץ מלא קוצים, והמסורת מספרת שלהבות יורדות מהשמים, ומאירות אותו בלילה: במקום קבורתו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, יש עץ גדול והוא תמיד ירוק; על האבן הגדולה שבקברו של מולאי איגגי מסוככת צמחיה כמו הדס שאינה נשרפת, על אף הנרות הרבים שמדליקים על האבן.

בדומה לאבנים ולמעיינות, גם .עצים הקשורים לקדושים זכו לשמות כשלעצמם: לעץ שליד מול תימחדארת  מתייחסים כאל עץ של הצדיק: העץ הגדול שמעל מקום קבורתו של מול תאזגארתנושא את שמו של הקדוש, ולעץ של ר׳ מסעוד קוראים לאלה סדירא. נשים עקרות תולות קמיע על העץ הזה, ואחר כך עונדות אותו על צווארן, בתקווה שתכנסנה להריון.

מקום החלום בהערצת הקדושים

תפקיד חשוב ומרכזי ביותר ממלא החלום במערכת היחסים שבין הקדוש לבין מעריציו. הקדוש מרבה להופיע בחלום הן ליד הקבר והן בביתו של האדם. לא כל אחד זוכה לכך והדבר נחשב לסגולה. קורה שהקדוש מופיע פעם אחת בחלום, כדי למסור בשורה או פתרון לבעיה מסוימת. במקרים אחרים הוא מופיע שוב ושוב, עד כדי קשר סדיר עם אותו אדם: ר׳ דוד בן־ברוך מופיע פעמים רבות לאשה בחלום, ומברך אותה ובני משפחתה! לאשה, המטפלת בחדר של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא בקרית גת, יש קשר סדיר עם הקדוש דרך החלום: ר׳ משה חאליווה מופיע בחלום לאחת מבנות משפחתו כל עת שהיא בצרה, או סובלת כאבים, ואומר לה איך לנהוג. קשר סדיר עם הקדוש הוא נדיר, ובין אלה הזוכים לקשר זה, והטוענים שהם מדברים עם הקדוש ולא רק בחלום, אפשר לציין את שני האנשים המארגנים את ההילולות של ר׳ דוד ומשה בצפת ובאשקלון.

הקדוש יכול לרפא אדם דרך החלום. אם החלום מתרחש ליד הקבר, זה סימן שבקשתו של הפונה נעתרה: ר׳ אברהם מול אנס מכה בחלום חולה במקל על רגליו, ובהתעוררו מבריא החולה: אדם שסובל מכאבים מקבל בחלום סכין מאולאד זימור, וכשהוא מניחו על המקום החולה הוא מבריא. ר׳ דוד הלוי דראע אומר למשותק בחלום ״קום !״, והוא מתחיל ללכת: ר׳ יחייא לחלו מעביר ידו על עיניו של עיוור בחלום ואומר לו ״קום! ״ והוא מתחיל לראות: ר׳ מוסא בן־ישי מרפא דרך חלום משוגע, ששכב שבעה ימים ליד קברו. הקדוש מופיע גם בביתו של האדם ומרפא אותו: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע ליהודי העומד להתעוור, ואומר לו שאם ישים טיפות מחייא בעיניים ייצא מכלל סכנה.

 הקדוש יכול להופיע גם במקום אחר: ר׳ שלום זאווי מופיע לבחורה שישנה בחדר שכור ברבאט, בדרכה להשתטח על קברו, ומרפא אותה; בנת אל־חמוס הופיעה לאשה שברכה התנפחה, ואמרה לה לבוא למעיין, ושם מרחו לה את הרגליים והבריאה. יש והקדוש מוסר לאדם בחלום את התשובה או התרופה המיועדת לאדם אחר: ר׳ דוד ומשה מופיע לאשה שישנה ליד קברו ומוסר לה איזו תרופה לתת לבעלה: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע לשומר קברו, ואומר לו שימרח שמן על גופו של חולה מסוים, וזה מבריא: לאם שהביאה את בנה החולה אל ר׳ שלמה בן־תאמצות אומר הקדוש שתקח אותו והוא כבר בריא.

 הקדוש יכול גם למסור היכן למצוא את התרופה הדרושה: ר׳ דוד בן־ימין אומר לאמו של חולה, שאת התרופה עבורו יש למצוא אצל אבי חתנה: במקרים אחרים, מודיע הקדוש דרך אדם אחר, שאין לו תרופה עבור הפונה אליו: ר׳ דניאל השומר אשכנזי מבקש מאשה שתמסור לעיוור הישן באותו חדר ליד קברו, שלא מצא תרופה עבורו ותרופתו תהיה בריאות, פרנסה שלו ופרנסת ילדיו. הקדוש גם מודיע לאדם שיש בידו לרפא אדם אחר: ר׳ אברהם מול אנס מופיע בחלום ליהודים, ואומר שיגידו למושל הצרפתי, שהוא ירפא את בתו החולה, והיא הבריאה לאחר ששכבה שבעה ימים ליד קברו.

פעילות הקדוש גדולה בחלומות הקשורים לענייני לידה, והוא מרבה להופיע לנשים בהריון, או שהוא מודיע לאשה שהיא תיכנס להריון, ומתי ומה תלד: ר׳ דוד בן־ימיןמודיע לאשה שהיא בהריון, ושתלד בן ותתן לו את השם יהודה: ר׳ רחמים מזרחי מופיע לאשה עקרה, ואומר שלא ירפא אותה אם לא תביא לו לחם. לאחר שעשתה זייארה וסעודה לכבוד הקדוש, הרתה וילדה בת: ר׳ יצחק בן־וואליד הופיע לאשה הרה, שהבטיחה לתת את שמו לתינוק, והזכיר לה שתקיים את נדרה.

להופעת הקדוש יש תמיד איזו מטרה. הוא מופיע כדי למסור הודעה הקשורה לעצמו, או לאדם החולם איתו, או לאדם שלישי, או אפילו לקהילה כולה. ההודעה הקשורה לקדוש עצמו יכולה להיות בעצם התגלותו של הקדוש, ודרך חלום נתגלו קדושים רבים. הוא גם מודיע לאלה המכירים אותו שהוא נמצא במקום אחר: כך ר׳ עמרם בן־דיוואן מודיע שהוא נמצא, חוץ מואזאן, גם בצפרו, וגם ליד החומה בקצר אל־כביר, והיהודים הולכים להשתטח במקומות אלה. הקדוש מופיע בחלום לחסידיו, ומבקש שיבואו להשתטח על קברו, או שיבנו לו ציון, מתלונן למה לא באים להשתטח על קברו, נותן הוראות בקשר להילולה, מזכיר ליהודים שיקיימו את נדרם וכו׳ וכו׳. ר׳ דוד ומשה, למשל, מופיע לאנשים המטפלים בחדריו באשקלון ובצפת, ונותן להם הוראות מפורשות איך לארגן את ההילולה, איך להזמין את האנשים, פרטים על השחיטה, באילו כלים להשתמש, כמות האוכל וצורת חלוקתו, איך למכור את המצוות וכו', וגם מודיע מה צורת הענישה לאלה שיפריעו בארגון ההילולה. מתוך דאגה למקום שבו נערכת ההילולה, הוא גם מתווה תכנית רחבת ממדים לפיתוח המקום, ומודיע על צעדים שינקוט נגד השלטונות המפריעים בבניית המקום, או המסרבים לשתף פעולה לשיפורו.

http://www.israelinarabic.com/%D9%8A%D8%A7-%D9%86%D9%88%D8%A7%D8%A8-%D8%A7%D9%84%D8%B9%D8%B1%D8%A8-%D9%81%D9%8A-%D8%A7%D9%84%D9%83%D9%86%D9%8A%D8%B3%D8%AA-%D8%A7%D8%B3%D8%AA%D9%82%D9%8A%D9%84%D9%88%D8%A7/

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

שבתאי צבי=

ר׳ חיים ויטאל שהיה ראש וראשון בחברת תלמידי האר״י לא היה מעונין כנראה – כך סבור גרשם שלום – שתורת הקבלה בכלל ומשנת רבו בפרט תהפך לנחלת רבים, וטעמו עמו: ״אל יאמר אדם אלכה לי ואעסוק בחכמת הקבלה. מקודם שיעסוק בתורה במשנה ובתלמוד. כי כבר אמר רבינו ז״ל אל יכנס אדם לפרדס אא״ב (אלא אם כן) מלא כריסו בבשר ויין והרי זה דומה לנשמה בלתי גוף שאין שכר ומעשה״ וכו׳. הסבר נוסף אנו מוצאים אצל תלמידו הנאמן ר׳ שלומיל. באחת האגרות משיח ר׳ שלומיל לפי תומו: ״לאחר פטירת האר״י ז״ל, לקח כמה״ר ר׳ חיים כל הקונטרסים מיד בל החבירים (התלמידים) ולא הניח להם שום דבר מזו החכמה ולא החזיר אותם להם, באומרו שלא נתן רשות לגלות עוד בעולם הזה האור הגדול, כי כבר נסתמו אותן מעיינות החכמה ושערי אורה שהיו פתוחין בזמן הרב עליו השלום וכך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך אחרי פטירת הרב.״

מהסיפור התמים הזה נשמעת טרוניה חרישית ובקול דממה דקה, נגד רבו ר׳ חיים ויטאל: ״ובך נשאר העולם ט״ו שנים בחושך״.

ר׳ חיים ויטאל עצמו מתריע בפני הקורא בהקדמתו לספרו ״עץ החיים״ שאם יתגלגל לידו איזה קונטרס מדברי האר״י שנכתב על־ידי אחד התלמידים, ״אל תשית לבך אליו כי שום אחד מהשומעים את דברי קדשו (של האר״י) לא ירד לעומק דבריו וכונתו לא הבינום בלי שום ספק … ואל תסתכל בשום קונטרסים הנכתבים בשם מורי זלה״ה (זכרו לחיי העולם הבא) זולתי שכתבנו לך בספר זה.״ ומסיים את ההקדמה בזו הלשון: ״דע כי קצת מחברינו כתבו להם ספרים מה ששמעו ממורי זלה״ה וזולתו על שמו וכולם כתבו הדברים בתוספת וגדעון כפי בחינת הכותבים, וידיעתן ובהבנתן הניחו מקום לכמה קושיות, לכן אין לסמוך על אותן הספרים וצריך להרחיק מהם ודע כי כל מה שכתבתי כאן, הכל שמעתי ממורי זלה״ה.״

מדבריו של ר׳ חיים ויטאל יוצא שלא כל החברים הסכימו למסור לו את שימותיהם וקונטרסיהם ושנשארו לכן רשימות מדברי האר״י מחוץ לשליטתו של ר׳ חיים ויטאל.

מדוע לא היה מעונין הרח״ו בהפצת קבלת האר״י? ומי היו התלמידים שהתערו לדעתו?

על חלקה הראשון של השאלה ניתן לענות בהסתמך על שתי העדויות שהבאנו. לשתיהן דבר אחד משותף והוא: ״כוונתו של ר׳ חיים ויטאל להילחם במתחרים אפשריים מתוך חוג התלמידים ורצונו לקיים בידו מונופול על קבלת האר״י שנפטר לבית עולמו מבלי להשאיר ספר לימוד מסודר ושיטתי לעיקרי תורתו ופרטיה.״

באשר לחלקה השני של השאלה, התשובה טמונה בחתימות החסרות על ״כתב ההתקשרות״ (שטר ההתחייבות) בו הם מתחייבים ״לעבוד את השם יתברך ולעסוק בתורתו יומם ולילה כבל שיורנו מורנו הרב החכם השלם האלוהי כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו… ולא נטריח עליו להפציר בו יותר מדי מהדברים שאינו רוצה לגלות לנו ולא עלה לזולתנו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת וגם לא מכל מה שלימד אותנו לשעבר ואפילו ממה שלימד אותנו בחיי מורנו הרב הגדול כמהר״ר יצחק לוריה אשכנזי ז״ל.״

״כתב ההתקשרות״ בו קיבלו עליהם בשבועה חמורה תלמידי האר״י לא לגלות תורת רבם ברבים תוקפו לעשר שנים, החל מיום ב׳ כ״ה למנחם אב שנת השל״ה (1575), היינו שלוש שנים אחרי מות האר״י – והיה אמור לשאת עשר חתימות, אך הוא נושא רק שבע חתימות. מי הם השלושה שלא חתמו? ומדוע לא חתמו? ההסבר להיעדר שלוש החתימות ניתן לנו על־ידי בר־סמכא בחקר הקבלה והשבתאות, פרופ׳ גרשם שלום.

אחת החתימות החסרות היא של ר׳ חיים ויטאל עצמו. החתימה השניה הבולטת בהיעדרה היא של ר׳ יוסף בן־טבול המערבי; והשלישית – חתימתו של ר׳ גדליה הלוי – גיסו של ר׳ חיים ויטאל.

היעדר חתימת ר׳ חיים ויטאל אינה מעוררת שום בעיה, היות והשטר היה בעין התחייבות כלפיו.

לגבי ר׳ גדליה הלוי, הוא ניסה לערוך את תורת האר״י אך ״הניח ידו ממלאכה זו שכבדה עליו.״ הוא גם חי בשלום ובידידות עם גיסו ר׳ חיים ויטאל ואין ליחס להיעדר חתימתו כוונות מיוחדות.

אוצר גנזים

הרב יעקב משה טולידאנו

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

מ"ך נישואין של רש״י בכתיבת יד מורינו החכם הש׳ נר ישראל כמוהר״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל מצאתי בם׳ ישן כ״י ־ רש״י ז״ל כשהיה נשבע לא היה נשבע אלא חי כל ישראל והיתה שבועה זאת חמורה בעיניו לקיימה כאלו נשבע בנק״ח לדעת השי״ת. יום מן הימים היה יושב בבית המדרש מגיד בהלכה לשלש מאות חכמים מארצות רבות שנתקבצו מארץ אדום ומארץ ישמעאל ומתוגרמה, לשמוע ההלכה מפיו ולקבל ממנו קבלותיו והנה נערה בתולה יהודית נכנסה בבהמ״ד והיא יפת תואר ויפת מראה ובת טובים ועומדת ומבטת בחכמים היושבים לפניו. ראה אותה רש״י ז״ל׳ מצאה חן בעיניו וחם עליה• א״ל» בתי׳ שאי עיניך בתלמידים האלה ואני נשבע לך בחי כל ישראל שהאיש אשר תבחרי בו מכל האנשים האלה להנשא לו׳ אותו ינתן לך׳ החזירה פניה בתלמידים לבחור לה אחד מהם׳ רמזו לה שלא תבחור ולא תבקש כי אם לרש״י זי׳ל כי חסו על כבודו כי הוא כבן שבעים שנה ולא נשא אשה מימיו׳ עמדה ושמעה בקולם החזירה פניה: לרש״י ז״ל ואמרה לו אין בכל המדרש הזה אשר ייטב בעיני להנשא לו ולהיות לו לשפחה אלא אליך.

אני בוחרת להנשא; לך ולא לזולתך. א"ל בתי. את נערה ואני זקן. בחרי לך א׳ מהנערים, פתחו התלמידים פיהם ואמרו לו אתה נשבעת להשיאה אשר תבחר׳ קיים שבועתך ותשאנה׳ כי בך בחרה ולא לזולתך. עמד ושמע בקולם ונשא אותה והוליד ממנה בת אחת ואח״ך גדלה הבת והשיאה לבן גילה חכם גדול וילדה ארבעה גאוני עולם רבינו שמואל ורבי מאיר ורבי יצחק ורבי יעקב. ויעקב הוא הקטן׳ וכאשר נפטר רש״י ז״ל היתה בתו בוכה וצועקת ואומרת אבי אבי כבה נר ישראלי חשך שמשו של ישראל. א״ל בנה הקטן אמי אמי׳ למה תבכי

על הנר שכבה׳ אם כבה הנר אנכי אדליקנו ולא יכבה.

הערת המחבר : גם זה מן הזרות שבסיפור זה. הרי רבינ תם היד. כבן חמש־שש כשנפסד רש״י וכלום יכול היה אז להגיד, שימלא מקום זקנו

אמרו עליו על רבי יעקב שהון חבר התוס׳ על התלמוד שאמר לאחיו לאיש אשר יצליח בהם׳ תגדל מעלתו על החכמים׳ והוא נקרא רבינו תם׳ ע״ש ויעקב איש תם והיה אומר כל מה שעשה זקיני וכל מה שפירש יכול אני לעשותו ולעשות כמוהו מלבד פי׳ החומש אשר פירש׳ אין בי כח לעשות כמוהו כי חברו מתלמוד בבלי וירושלמי וממדרשים ואגדות ומדברי המחברים הראשונים׳ ולכן תמצא שפי׳ רש״י בפי אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם קידושין. ותמה עליו חכם אחד שמו הרי״ע כי רז״ל אמרו כי אל תחלל וכוי זה המשיא בתו נערה לזקן׳ ותירץ הוא ז״ל שלא רצה רש״י לפרש כן מב׳ טעמים.

הא׳ מפני שהוא עצמו כן עשה שהיה זקן ונשא נערה ולא נתיירא שמא תזנה תחתיו. והטעם הב׳ שלא יתרשלו בני אדם על ידו׳ שיזהרו׳ שלא ישיאו בנותיהם לזקנים אעפ״י שהיו עשירים וחכמים. ולא יהיו הזקנים נמנעים מלישא נערה. והנה שהמע״ה אמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואמרו על רבי יעקב הנז׳ שהיה שלם מאד מורגש בכל דבר ומושכל ויפה -תואר ויפה מראה ומלך צרפת היה אוהבו מאד ונתנה בתו של מלך צרפת עיניה בו וחשקה אותו יותר מדאי׳ עד שיום אחד מימים ראתה לו שוקו א׳ שהיה כחוש מאד מרוב החידוד שהיה טבעו מרה האדומה שטבעה כטבע האש החמה ויבישה. א״ל; אין בעולם שוק כחוש ודק כמו זה השוק. א״ל» אני אראה לך שוק אחד דק וכחוש כמוהו.

א״ל» לא תוכל להראות לי׳ כי לא תמצא אותו בעולם׳ עמד והראה לה שוק האחר שלו׳ וא״ל דאי שוק אחר כמוהו. צחקה על דבריו וחשקה בו יותר מדאי, ויהי היום ויהיו שניהם לבדם במקום מוצנע ונסתר א״ל :נפשי חשקה בך שכבה עמי. א״ל חלילה מעשות כדבר הזה את בתו של אדוני המלך׳ את גברתי ואני יהודי :

הרב יעקב משה טולידאנו

ואת :נוצריה ותתפשהו בבגדו ותפצר בו מאד ותאמר לו« עכ״פ תשכב עמי׳ לא תוכל להמלט ממני עד שתעשה רצוני. א״ל. בבקשה ממר המתיני לי עד למחר ואעשה כרצונו• ויהי בבקר לבש בגדיס נאים וירכב על סוס נאה וירץ בו הנה והנה וכל רואיו ישמחו בו ותעמוד בת המלר ותשקף בעד החלון ולרוב שמחתה בו הוציאה עצמה מן החלון יותר מדאי ונפלה לארץ ומתה ונחלץ אותו צדיק.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

רבי יוסך משאש

סימן מה

סדר נשא. שנת תרס"ח לפ"ק.

ידידי החכם החשוב וכו'…, כהה"ר ימין אלגראבלי הי"ו.

מכתבו הבהיר הגיעני, וכולו רצוף אהבה והפצרות גדולות לארוג ולחבר לו מליצה יפה לצורך דרושו על אבי אמו, כה|"ר שלמה עטייא ז"ל. וסדר בטוב טעם ודעת את שבחו, כי עיניו ראו, ואזניו שמעו, את המליצה אשר חברתי לרבי יעיס מלכא הי"ו, וישרה בעיניו מאד, ובכן אף שאיני מופנה, למען אהבתיה דמר, יגעתי ומצאתי. בסגנון אחר כאשר תויתני, והריט היא מונחת לפניך

אל אלהים ה,, הממציא כל הנמצאים, גזר על כל הברואים, קטנים עם גדולים חלשים ובריאים, גם פתאים והפראים, אחד חכם ואחד רשע גם על הנביאים, עשירים וחלכאים, כלם ימותו ותחת האדמה יהיו נחבאים.

ממנה הם יוצאים, ולה שבים ובאים, במיתות הגוף הכל שואים, ואף הרוחות כנשר דאים, לפני כסא רם על כל גאים, חורץ משפטם על העונות והחטאים, מהם נדונים ונרפאים, ומהם ברתיחת צואים, עד יהיו כלים ונדכאים, ואך אשר מצות מלאים, שם ימצאו חופות נאים, באורות עליונים נחפאים, וזיו שכינת עוזו יהיו רואים, ויפרוש עליהם סוכת שלומו.

בעדת צדיקים בעלי תושיה, גם נשפ המנוח תהיה עשויה, גם היא זכה ונקיה, בעיני אלהים ואדם רצויה, דבקה תמיד בשוכן עליה, בלא שקר ובלא רמיה, הייתה עינו צופיה, אל עני ועניה, ועל ערום ועריה, זן וכסה אותם בהצנע ודומיה.

זכרון המות בין עיניו היה, ולכן אחז בכל מדה יפיפיה, חשך נשפו מתענוגות נשיה, אף כי ביתו בכל טוב פוריה, טוב ומטיב היה לכל נפש הומיה, ופדה נשפות משביה, ידיו נטעו אש"ל אכילה שתיה לויה, ולביתו כל הבא מארץ ציה, אז יקהל שלמה.

כל ימיו היו סדורים, ערבים ושחרים, לעבודת האל היו קשורים, מימי הנעורים, מתון היה בדברים, עם זקנים ונערים, הועם שיח אמרים, גם לשוטנים וערים, סמוך נשמתו אדיר אדירים, וחבוש לה כתרים, עם נשמות וצדיקים וברים, כזוהר הרקיע מזהירים, פעולותיו יהיו נזכרים, לבניו לדורי דורים.

צלח אותם המלאכת יד ומסתרים, ובנתיבות צדיקים וישרים, קבץ מהר העדרים, מכל המדינות וערים וכפרים, רדוף אויבינו הארורים, והשג אותם בין המצרים, שמשם החשך וכל המאורים, והך אותם בסנורים, תרום קרננו בארץ אבות הישרים, ואז נשיר לפניך שירים, כשיר השירים אשר לשלמה.

ואני עבד עבדים, בקול פחדים, שואל רשות ממושיב יחידים, ומכם רבותי היושבים והעומדים, להיות שפתי מגידים, דברים נפרדים, קלים ולא כבדים, בשבת הנפטר מזקני העיר הנכבדים, היראים החרדים, עשה צדקה בכל עת עם עניים ומרודים, ויען הוא אבי אמי וגמלני חסדים.

לכן חוב גדול עלי להיות שפתי נעים ונדים, במלי דאורייתא אשר מזהב ומפז נחמדים, לעילו נרו"ן שיהיו צמודים, בקהל חסידים, ולמלך הכבוד יהיו משבחים ומודים, אשר לא נתפשו בחרמים וצודים, של היצר וחייליו השודדים, ויהי נועם וכו'…, והנושא בא וכו'…, איתא במדרש וכו'….

יהא רעוא מלפני אל אלים, שיהיו דברי לרצון עולים, למנוחת זקני אבי אמי רב פעלים, ימצא מנוח במקום אצילים, ושערי מות יהיו נעולים, ודמעות לא יהיו עוד מעינים נוזלים, רק שושנים וגילים, בכנורות ובנבלים, על אדמת הקדש ירושלים, בב"א. זהו מה שיכולתי לארוג עתה, ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט

סימן מו

סדר הנכר להנזכר, שנת תרס"ך

אני טרם אכלה שליחות מכתב תשובתי לכבודו, והנה מכתבו השני עומד לנגדי, בו שאלני על מה שכתוב בפרשת השבוע, עד מלאת הימם אשר יזיר לה' קדוש יהיה, גדל פרע וכו'…, למה מלת הימים חסרה יו"ד בתרא ?

אחר החפוש מצאתי במדרש רבה, פרשת נשא, פ' יו"ד, שיש שרצו ללמוד סתם נזירות שלשים יום שלמים מפסוק זה, עד מלאת הימים, וכמה הם ימים מלאים, שלשים יום, ואם גלח יום שלשים לא יצא, ועל זה אמר רבי יצחק בן רבי אלעזר, הימים, הימם כתיב עיין שם.

ורוצה לומר מדכתיב הימם חסרה, משמע שבא ללמד, שאים צריך שלשים שלמים אלא אם גלח ביום ל', יצא, כדעת רבי שמואל שם, עיין שם. ואפשר עוד לומר לפי שיש פעמים שהנזיר מגלח טרם מלאת הימים שנדר, כגון שנטמא, או כההוא עובדא דשמעון הצדיק הנזכר בש"ס נזיר דף ד' ע"ב עיין שם. ושלום.

אני היו"ם ס"ט. 

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

סבא דוד

סיפור חיים

דוד פרץ נולד בעיר בוז׳אד שבדרום מרוקו, בשנת 1923, לאמו זהרה ואבין מסעוד. סבא היה ילד חמישי לאמו, בן ראשון לאחר ארבע בנות, והילד האחד עשר לאביו. את ילדותו תיאר סבא דוד בילדות של עוני ומצוקה.

בהיותו בן שלוש מת עליו אביו, ולאחר תקופה קצרה מתה גם אימו. אחיותיו גידלו אותו, דאגו לו ופרנסו אותו. סבא דוד למד בבית הספר הצרפתי בבוז׳אד, אותו סיים בהצטיינות: עד ימיו האחרונים היה סבא מדקלם ומתרגם למעננו סיפורים בצרפתית, שלמד אז, לפני 65 שנה. למרות שרצה מאוד להמשיך ללמוד נאלץ בגיל 16 לצאת לעבודה. כבר אז הוא התגלה כאדם, שכולנו הכרנו: האיש, שאת חייו הוא בונה במו ידיו, שוחר דעת ואיש כבוד. הוא החל כפקיד ומנהל חשבונות בעסק סיטונאי. בשלב מסוים קיבל על עצמו את ניהול תחנת הדלק של בעל העסק. לא עבר זמן רב והוא הצליח לרכוש את התחנה ולהפוך אותה לעסק משגשג שכלל מספר רב של מכוניות. בהיותו בן 19 נשא לאשה את סבתא רוחמה לבית אלבז.

המשפחה התגוררה בבית גדול מחוץ למלח ־ הגטו היהודי בבוז׳אד, וסבא, איש אמיד שעשה את כל רכושו בעשר אצבעותיו, הפך לאיש מכובד ומקובל בקרב יהודי העיירה, שבחרו בו לראש הקהילה. למרות גילו הצעיר. כראש קהילה דאג לכל צרכי הקהילה היהודית והיה אחראי לקשרים עם השלטונות: תחילה השלטונות הצרפתיים ואחרי שמרוקו קיבלה את עצמאותה – לקשרים עם המלך מוחמר החמישי. כראש הקהילה לחם את מלחמות היהודים. בין הסיפורים הבולטים שסיפר לנו, הנכדים, היה סיפורה של בחורה יהודיה שנחטפה ע״י ערבי, והוא מצא אותה, נאבק למענה בבית המשפט – ושלח אותה לישראל. רק שנים אחר כך פגש אותה כאן בארץ, באשקלון, וזכה לתודתה הגדולה.

נקודת המפנה בחייו של סבא, כמו בחיי הקהילה היהודית במרוקו כולה, הייתה יציאת הצרפתים ממרוקו ב1956. עד שהשלטון התייצב בראשותו של המלך מוחמד החמישי, עברה על היהודים תקופה של חרדה ואי ביטחון לגורלם ועתידם. אמנם הדברים נרגעו והמלך התגלה כאוהב יהודים ודואג להם, אך אז כבר הגיעו שליחי הסוכנות מארץ ישראל וסבא התגייס לסייע בידם. נציגי הסוכנות בבוז׳אד רצו להעלות לארץ רק את צעירי הקהילה, אך סבא הבהיר להם ש ׳או שכולם יעלו – או אף אחד לא׳. וכך אמנם היה. קהילת בוז׳אד, רובה ככולה ארזה את מזוודותיה ועלתה ארצה.

קורות עלייתו של סבא ומשפחתו לישראל הם קורות עלייתה של יהדות מרוקו. סבא עלה ארצה ב1956, והגיע עם משפחתו למבשרת ירושלים, שם היה בין ראשוני מתיישביה, אבל אחרי תקופה קצרה, עבר לגור בשדרות, אז מעברת עולים גבים- דורות, מעברת פחונים וצריפים. הוא עבד במה שהיה, בעבודות יזומות של המדינה ובעבודות חקלאיות בקיבוצים, עד שהגיע לעבודה במפעל המברשות ברוחמה, וכמו שהוא נהג לספר, בהתחלה רק זמני, ׳רק לשבוע שבועיים׳, אבל שם הוא כבר נשאר עד יציאתו לגמלאות.

לבית החרושת ברוחמה נכנס לעבוד כפועל, אבל גם שם עמדו עד מהרה על סגולותיו, על כישוריו ורוחב דעתו ומיהרו להטיל עליו תפקידים עם הרבה אחריות בבית החרושת ומחוצה לו.

סבא וסבתא עברו תקופות קשות אבל תמיד הייתה רווחתם של ילדיהם ועתידם של ילדיהם חשובים מכל.

לאחר פטירתה של סבתא רוחמה ז״ל ממחלה קשה בשנת תשמ״ד, התחתן סבא דוד עם מלכה לבית פרץ. חיים משותפים אלה באו גם הם לקצם עם פטירתה של מלכה ז״ל ב1998.

זמן קצר אחרי מותה חלה סבא במחלת ריאות קשה. כולנו האמנו שסבא דוד החזק, שידע להתגבר על קשיים בחייו, יתגבר גם עליה. וסבא נאבק ועוד איך. אבל גופו לא עמד לו. הוא נפטר ביום שישי ה13- באפריל, בערב חג שני של פסח.

על אף מחלתו הקשה הוא שמר על חוש ההומור הידוע שלו ועל אהבתו לסיפורים. גם בשעותיו הקשות בין נשימה לנשימה היה לו תמיד משפט מתאים לכל אחד, ותמיד ידע למצוא את הסיפור הנכון לרגע המסוים. וכך נזכור אותו כולנו: סבא של סיפורים, פיקחות, תבונה והומור. סבא אהוב. יהי זכרו ברוך.