מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כוונתו ללמד לתלמידו שהקוראן, התורה של משה, איננו מצטמצם במה שכתוב בחומש, אלא הוא כולל גם דברים שנמסרו למשה בסיני, והוא מסר אותם בעל־פה. הדברים האלו נמצאים בספרי התלמוד שנחלק ל׳פרקים׳, ועל כן קורא אותם המורה ׳פורקאן. גם הספר התלמודי, שבו מיטב דברי מוסר שנמסרו למשה, נקרא ׳פרקי אבות׳. המורה מתקיף את אלה אשר ״עשו את הקוראן חלקימ־חלקים״, והוא מתכוון כנראה לכת הצדוקים המזלזלים במסורת אלה. גם הביטוי ׳אל-מתני׳ הוא ביטוי של המסורות האלה, כי הן המשניות והברייתות שנקראות בארמית שבה נכתב התלמוד: מתניתין, או מתניתא או מתני. המורה דייק לומר ׳שבעה מן אל-מתני׳, כי עיקר לימודו את הערבים היה שיקיימו את שבע המצוות שמצווה בהן כל האנושות. אף שהפרטים לא מפורשים בחומש ויש להם בה רק רמז, מכל מקום קיבלו חכמי התלמוד במסורת שכך הם מצווים; התלמוד אכן מביא אותן בזו הלשון:

׳״תנו׳ רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח״, (סנהדרין, נו).

מוחמד מציג כתב בערבית בטענה שהוא מאשר את כתב משה:

״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר (את התורה) וניתן בלשון ערבית״ (מו, יב).

11 وَمِن قَبْلِهِ كِتَابُ مُوسَى إِمَامًا وَرَحْمَةً وَهَذَا كِتَابٌ مُّصَدِّقٌ لِّسَانًا عَرَبِيًّا لِّيُنذِرَ الَّذِينَ ظَلَمُوا وَبُشْرَى لِلْمُحْسِنِينَ

לפניו היה ספרו של משה למופת ולרחמים, וזהו ספר המאשר ( את קודמיו, את התורה ), וניתן בלשון ערבית כדי להזהיר את בני העוולה ולהביא בשורה למיטיבים.

לפניו : לפני הקוראן

פירוש הדבר שמוחמד או מורו כתב – וליתר דיוק: כתבו לו – כתב בערבית שהובאו בו סיפורים, אמרות ודברי מוסר שלוקטו מן החומש, מן הנ״ך ומן התלמוד. הספר המקורי הזה, על אף חשיבותו בעיני מוחמד, לא שרד ולא הגיע אלינו. ייתכן שהוא מן הכתבים שהח׳ליף עות׳מאן גנז או השמיד, וייתכן שעשה זאת מישהו אחר לפני עות׳מאן או אחריו. הסיבה לכך, ככל הנראה, נעוצה במאורעות שאירעו בעיר מדינה, כפי שנפרט בפרקים הבאים.

לסיכום ניתן לומר שהקוראן שבידינו אינו הקוראן המקורי שעליו כיוון מוחמד, אלא חיבור שהועלה על הכתב לאחר מותו; הוא כולל סיפורים ודברי מוסר מן התורה, שנלקחו מן הספר הראשון שנתחבר, ואליהם נוספו תיאורי הוויכוחים של מוחמד עם ערבים, יהודים ונוצרים, וכן כמה סיפורים ותיאורים מחייו האישיים: וכאמור, הוא חובר בידי הח׳ליף עות׳מאן, ונקרא מצחף עות׳מאן.

אף שאנו כותבים שבתחילה נכתב ספר למוחמד בערבית, שהוא קיצורו של תורת משה, ושקרא לספר הזה ׳הקוראן הערבי׳, מכל מקום ספר הקוראן שבידינו אינו דומה לתורת משה.

הערת המחבר – . על הכתות והדעות של הפרושים והצדוקים ראו להלן בנספח הזרמים אצל היהודים בזמן ישו. נציין רק את דברי פלביוס: ״הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת האבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת-אבות אין לשמור״ (קדמוניות יג, ו).

אכן, קיימים הבדלים רבים בין הנוסח הקיים של הקוראן לבין החומש, הכתב של משה. בחומש נאמר בצורה ברורה ויותר ממאה פעמים, שהשם דיבר עם משה וציווהו לומר או לעשות כך וכך: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…״, וכדומה. כן מצוין בו מי כתב את התורה והיכן, מי אמר למשה לכותבה ומתי, מי קיבלה והיכן ניתנה לשמירה. החומש מספר שה׳ ציווה את משה לכתוב את התורה, ומשה כתב אותה בערבות מואב, והדבר התרחש בסוף תקופת ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר; התורה ניתנה לזקני ישראל, לכוהנים וללוויים, והם שמרו אותה בארון בתוך המשכן. כן צוינו בחומש למעלה מ־400 שמות אנשים, מאות שמות של ערים, מדינות, ארצות ונהרות, ומאות תאריכים ומועדים. בדרך כלל, מפורט בכל מאורע מי הדובר, אל מי מכוונים הדברים, ובאילו נסיבות הם נאמרו. ובכלל, תוכן הדברים בתורה ברור ופשוט.

לעומת זאת, בקוראן שבידינו לא מצוין מי הדובר ואל מי מכוונים הדברים. גם לא מוזכר בו היכן נאמרו הדברים ומתי. אין בו תאריכים, מועטים בו האזכורים לשבטים, למקומות או לשמות אישים מתקופת מוחמד. רובם המכריע של השמות המצוטטים בו בכל זאת הם של אישים מהתנ״ך ונביאי ישראל, או כאלה שמוחמד החשיב לנביאי ישראל, ושמות מן המדרש וכדומה.

הערת המחבר : טענות לגבי זיוף הקוראן ( תחריף ) והעדר אזכורים לאישים בני תקופתו של מוחמד הועלו מיד לאחר העלאתו על הכתב. השיעים טוענים, כי עות'מאן ועורכי הקוראן השמיטו במזיד פסוקים המדברים בזכותם של הח'ליף הרביעי עלי וצאצאיו לרשת את מוחמד.יריביה הפוליטיים של סיעת עלי, בני שושלת אומַיה, טענו גם הם כי הושמטו קטעים מהקוראן המאשרים את טענתם לח'ליפות. עד כאן הערת המחבר.

 באופן כללי כתוב ספר הקוראן בחוסר בהירות. סדר הדברים בו מבולבל; פסוקים רבים אינם מתקשרים זה לזה: לפעמים לא מובן אם הפסוקים מתארים סיפור מקראי או אירוע בן התקופה. פעמים רבות לא מובן מהו תחילת המשפט ומהו סופו; אין בו סימני פיסוק; הכול נכתב בקיצור וברמז, בדיבור קטוע שאינו מושלם; פעמים רבות לא ברור היכן מתחילה השאלה והיכן התשובה; ביטויים ומשפטים רבים מעורפלים, עד כי ניתן לפרשם בכמה אופנים, וחלקם סותרים; ההוראות והצווים של מוחמד מבולבלים וקטועים וחסרי סדר. לעומת כל זאת סיפורי התנ״ך והמדרש הקוראניים מובאים על־פי רוב בסדר מסוים.

הספר והיומן

כדי להסביר טוב יותר כיצד נוצר הקוראן שבידינו אנו מציעים את הסברו של חנא זכריאס. הקוראן מורכב משני חיבורים נפרדים: הראשון הוא הספר שחיברו מורו של מוחמד בשפה הערבית, ואשר מכיל ליקוט מסיפורי התורה. עליו אמר מוחמד שירד ברוח הקודש, כלומר, הספר המקורי ירד לעולם על־ידי רוח הקודש. תוכן הספר בשפה הערבית תואם את הנאמר בספר התורה, וספר זה נתן מוחמד לערבים.

החלק השני של הקוראן הוא מה שאפשר לכנות ׳יומן. אלו הם כתבים המכילים רשימות שכתב מאן־דהו, כעין יומן, על אודות חינוכו של מוחמד, פעולותיו, קשייו, ציוויו, וכן אירועים שונים בחייו. תקופת ה׳יומן׳ מתפרשת מתחילת נאומיו עד מותו. הדברים שב׳יומן׳ כתובים ברמז, משום שהכותב רשם את הדברים כעין יומן אישי, שלא נועד לפרסום, ורק הכותב יודע את פשר הרמזים. מסתבר שהכתבים הללו נכתבו על־ידי איש אחד או שניים; יש להניח שחלק הראשון נכתב על־ידי דודו של מוחמד, ורקה, כמו שנבאר בסוף הפרק הזה. כשציווה הח׳ליף עות׳מאן למסור לו את כל הכתבים המפוזרים שהיו בזמנו, העתיק סיפורים מהספר הראשון, בטרם גנז או שרף אותו. אחר כך הוסיף להם את רישומי היומן, אגד וחיבר את שני הכתובים הללו יחד וקרא להם ׳ספר הקוראן׳. מוחמד עצמו, כמובן, מעולם לא ראה ספר זה. ההכלאה הזאת של שני סוגי הכתבים, וכן דחיקתו של הספר הראשון מן התודעה, גרמו לבלבול ולהטעיה בקרב הקוראים ב׳מצחף עות׳מאן, ובקלות ניתן לטעות ולחשוב שדברי מוחמד על הספר, שירד ברוח הקודש, ועדותם של היהודים בזכות הורדה זו מכוונים גם ליומן ולספר הנקראים ׳מצחף עות׳מאן.

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

נדמה, שתורתו של בית המדרש באלג׳יריה, מיסודה של משפחת הרשב״ץ, ושל חוגים אחרים לא התפשטה לשני האגפים, שמעבר לאלג׳יריה, תוניסיה מכאן ומארוקו מכאן. על המצב בטריפוליטאניה למדנו מפורשות מדברי חיד״א. התנאים המדיניים והכלכליים, שבהם שרויות היו אז ארצות הברברים היו בעוכרי הידוק הקשרים עם אלג׳יריה ולא הגיעו מהן תלמידים ללמוד תורה מפי חכמי אלג׳יר. גם באלג׳יריה גופא רבתה המתיחות המדינית בראשית המאה הט״ז, כשצבאות ספרד התכוננו לפלוש אל הארץ. זו הסיבה, שרק חלק קטן מהמגורשים של רנ״ב—רנ״ז התיישבו במגרב האפריקאני, וגדולי התורה שביניהם, ששמם נתפרסם לאחר מכן בעולם היהודי בשל תורתם ומעשיהם, נטשו אותו ופנו בעיקר מזרחה, למצרים ומשם לארץ ישראל. כן עשו ר׳ יעקב בירב, ר׳ אברהם זכות, ר׳ דוד בן אבי זמרא, ר׳ משה בן אלשקר, ר׳ יהודה חייט (עבר לאיטליה), ר׳ אברהם בוקראט ועוד. אמנם ייתכן שבמחשבה תחילה ראו אלה את המגרב רק כתחנת מעבר, אבל מותר גם לשער שאילו מצאו בו תנאים נוחים היו משתקעים בעריו — במיוחד שאחדים מהם מתלוננים בפירוש על קשיים אובייקטיביים שנתקלו בהם כאן. לא מתקבל על הדעת כי אלה שפנו מזרחה התכוונו מראש לעלות לארץ־ישראל כי מוטיב זה חזר לפעול במלוא עצמתו רק לאחר כיבושה בידי העות׳מאנים (סוף שנת 1516). קשה גם להניח, שהם נמשכו אחר הזרם הגדול של המגורשים, שהציף את האימפריה העות׳מאנית, כי אזי היו עוברים מיד אל הקהילות שקלטו אז את הבאים: שאלוניקי, קושטא וכר — בעוד שאף אהד מאלה שמנינו לא עשה כן. רובם של החכמים שהזכרנום בשמם קשורים עם שיקומה של ירושלים ופריחתה של צפת בראשית התקופה העות׳מאנית.

מהעובדה של העדר מקורות ספרותיים פרי עטם של חכמי מארוקו ותוניסיה, בני הדורות הראשונים של מגורשי רנ״ב—רנ״ז, שהתישבו בעיקר בפאס ולאורך החופים, האטלאנטי ושל הים התיכון, אין להסיק מסקנות נחפזות על רמת החיים הרוחניים־ דתיים באותן ארצות. מסתבר, שבמצב המדיני הכללי של מלחמות, מהומות, חילופי שושלות, פשיטות ופלישות לא היתה כל אפשרות לפתח בארצות אלה תנאים נאותים לעבודה ספרותית• ואין להעמיד את הדממה כאן מול החיים השוקקים בקיסרות העות׳מאנית, שהיתה אז בשיא פריחתה והצלחתה. אף אם הועלו אי־אלה חיבורים על הכתב מתקבל על הדעת שהם אבדו, כי לא הוקמו כאן בתי־דפוס, כפי שהיה הדבר בקושטא ובשאלוניקי, שבזכותם הגיעו אלינו ספרי החכמים, שפעלו שם. אמנם נוסד בית־דפוס בפאס באמצע המאה הט״ז, אבל ככל שידוע לגו נדפס בו רק ספר אחד. וכן הודפס רק ספר אחד בתוניס במחצית המאה הי״ח. רק לאחר הידוק הקשרים עם ליוורנו התחילו להתפרסם חיבוריהם של חכמי המגרב.

במקום זה יש להצביע על אופיים המיוחד של מגורשי רנ״ז, שהתיישבו בערי הנמל, בחופי האוקיאנוס האטלאנטי, שהיו בידי הפורטוגיזים. כידוע גירוש זה היה תוצאה של הלחץ שהפעילו ״המלכים הקאתוליים״ של ספרד על מנואל, מלך פורטוגאל, וכמו שלבו לא היה שלם עם הגזירה שגזר, כן גם ביצועה היה כושל בכל מה שנוגע ליחסיו עם המגורשים מארצו, ועם אלה שנשארו בה כנוצרים למראית עין. אלה מהם שהתיישבו במגרב בחופי האוקיאנוס, המשיכו להגיש שירותים חשובים לחילות המצב, לשאת ולתת עם מפקדיהם, ולעמוד בקשרים עם החצר הפורטוגיזית בליסבון. בכל הפעולות הללו נטלו חלק פעיל הרבנים, שעמדו בראש הקהילות הקטנות שנוסדו אז, ושנתמנו על ידי השלטונות הפורטוגיזים. אלה ידעו שבין האוכלוסיה היהודית רבים התנצרו למראית עין— אבל כל עוד לא הוקמה האינקוויזיציה בפורטוגאל לא נשקפה שום סכנה ל״נוצרים החדשים״ אלה, וכן לא למושלי הערים. עם זאת ברור, שלא היה מקום להושיב ישיבות ולהרביץ תורה בתטואן, בארזילה, באספי, באזמור, במאזאגאן או באגאדיר. על חכמי הדור ממשפחת אבן זמירו מוטלים היו תפקידים מדיניים ודיפלומאטיים בשירות הפורטוגיזי — ולא נתפנו להרבצת תורה ולכתיבת חיבורים. בין אנשי הרוח של אותם דורות, שהשתקעו באלג׳יריה בולטת משפחת גבישון, שהקימה דורות אחדים של סופרים, חכמים ורופאים בתלמסאן ובאלג׳יר. אברהם בן יעקב גבישון, מחבר הספר עומר השכחה (פירוש על משלי) נולד אמנם בתלמאסן כלומר אחרי הגירוש, והיה רופא החצר, סופר ומלומד, פרשן המקרא ובקי בחכמת הנסתר. חשיבות חיבורו בזה, שנכללו בו הוספות פרי עטם של בנו ובני דורות מאוחרים ממשפחת גבישון. בצורה שבה נדפס עומר השכחה (ליוורנו תק״ח/48ד1) מהווה הוא מעין דגם ספרותי אופייני לחיי הרוח של המגורשים באלגייריה במשך שלושה יובלות שנים בקירוב. אחד מניניהם של בני גבישון הזיל גם מכיסו את הכסף להוצאת החיבור.

המשך…..

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

ח׳ לתמוז נכפלו המסים והדרכים נסגרו וחולאים רעים בעולם, והתחיל הנגף. והיו מתים עד ח׳ לתשרי יותר ממאה וחמשים מחשובי הקהל הידועים שנותנים המס, ועניים יותר ממאתים וקטנים מה׳ שנים ולמטה יותר משלוש מאות. ולא נשארו כי אם ד׳ או ה׳ עשירים והם המושלים בקהל ביד חזקה ומצילים ממונם בממון שאר העם האומללים. ועליהם נאמר עשיריה מלאו חמס, השי״ת יוציאנו לאורה.

ובר"ח ניסן שעבר עשו שלום ערבים עם המלך והלמטיין והאלנדלוס לא רצו וגבול עשו ביניהם והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים וישראל הולכים וכלים ואלו מצאו דרך לעבור לא היה נשאר בכאן בפאס אפי׳ יהודי אחד

בתשרי שפ״ו׳ היה דבר חזק מאד והעיר סוגרת ומסוגרת ומחמד ן׳ לשהאב עשה שלום עם מחמד ן׳ לערבי.

ש׳ שפ״ז העלה הקב״ה רפואה למחלתנו מן הדבר. ובחדש חשון בא חמד ן׳ לערבי הרשע הגדול ותפסו המלך במרמה ותלה אותו על עץ. עד היום בחג שבועות נתרבה הדבר ומתו בכל יום כחמישים עד ששים ומן היהודים ה׳ וששה בכל יום. וגם בצפרו ומקנאס היו מתים. הי״ת יסלק חרון אפו מעלינו כי״ר.

י״ג בסיון הוכה עלי ן׳ מוסא ומת. והמלך מולאי עבד אלמאליך חלה באלול ומת.

תחי׳ אדר א׳ הערים פוקח של אזאווייא, עד שלכדו למלך והרגו אותו עם שר א׳ בנו של סי׳ מוח׳ ן' גדאר. והפוקח הולך וגדל וצרות רבות בכל סביבות פא׳ס, וקצא׳ר ותיטווא׳ן מגודל המסים ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התנוקות בכאן ובזאווייא. ובתיטוא׳ן עשו גזירה על ג׳ יהודים ותלו לאשה א׳ ובנה על עץ. והפסידו כמה אלפים השי״ת יאמר לצרותינו די. ש׳ ת״ג ליצי׳ ח׳ לכסליו ליל שבת היתה. רוח סערה מפרקת הרים ומשברת סלעים ונפלו בפאם אלבאלי כמה בתים ומתו מאתים נפשות. וזה תפוקח הצליח עם אנשי פא׳ס אלבאל׳י השלימו עמו והיו נכנעים אליו. השר אלקאייד עבו מת פתע פתאום והיהודים חשבו כי מיתתו מנוחה להם והלכו לפוקח להקל מעליהם המסים. והלך ג״ך ר׳ יצחק הצרפתי הנגיד, ובעוה״ר רבו יגונות ואיני יכול לספר בפרט. והפוקח נתן רשות לשר שהעמיד שמו קאייד בוכביר אתאמרי ע"א – עוז אללאה -.

ובש׳ תה׳׳ו – 1651 – ליצי׳ בט״ו לאלול שלח לו להרוס בתי כנסיות שבזו האלמלאח. אוי למי שהיה כך בימיו. יום ח״י לאלול נהרס בעוה״ר הבה״ך הגדול של התושבים. ויום כ״ג לאלול נהרס בה״ך של המגורשים וכמה שוחדות הפסידו הקהל ולא הועיל להם. ונטלו כל תשמישי בה״ך, זולת ס״ת שהצילום בכמה שוחדות.

אמר הכותב ראיתי לכתוב כאן אתאריך של ש׳ תה״ו בארוכה ובלשון צח ומבואר ביותר כמו שמ״ך בכ״י זקיני חח׳ השי הדו״מ נר ישראל מר קשישא כמוה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל. וז״ל בעוה״ר ש׳ והארץ היתה תה״ו ליצי׳ נסגרו כל בתי כנסיות ונחתמו במאמר הקדש של אזאווייא, שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ י״א לאלול פ׳ ויצא אל מחוץ המחנה לא יבא אל תוך המחנה. וביום א׳ ט״ו לאלול ס׳ עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טמאו את היכל קדשינו שמו בית הכנסת שלנו לעיים. אוי לעינים שכך רואות, אוי לידים שכך כותבות, והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים ^. וביום ה׳ של שבוע הנז׳ נתצו את התיבה והישיבה של הנשים שקול הרבנים כחרבן של בית המקדש אוי לנו על שברנו ועל מה שאירע בימינו. ובשבוע פ׳ נצבים ם׳ ויתשם ה׳ מעל אדמתם באו גוים משחיתים ונתצו בה״ך הנק׳ ע״ש אתאזי – יהודי מעיר תאזה מזרחית לפאס שבנה בית הכנסת –  ועשו בה השחתה גדולה ירא ה׳ וישפוט. וביום צום גדליה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בה״ך של ת״ת על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ובד׳ לתשרי ש׳ ואשיתהו בת״ה נכנסו ג״כ האויבים ונתצו בת״ך של ר׳ יצחק אבזרדיל  זלה״ה. על איזה מהם אבכה ועל איזה מהם אקונן. הקב״ה ינקום נקמתינו. ונשארנו בעוה״ר בלא תורה בלא תפלה ובלא מצוד, אפי׳ הבל תנוקות של בית רבן שהעולם עומד עליהם נתבטל הקול קול יעקב וכו' הקב״ה יראה בעינינו ובדלותינו ובשפלותינו. ויאבד כל הקמים לרעה עלינו. ובערב כפור החריבו מדרש ישן ומדרש חדש ולא נשאר קיים מבתי כנסיות רק בה״ך של ר׳ סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה ובה״ך של ר״י רותי, יצ״ו של החכם כה״ר סעדיה בן רבוח הנז' הצילה כה׳׳ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי בובכיר הנז' ועמד בפרץ ואמר לו שהיא בית הכנסת שלו. ובית הכנסת של הנגיד ג׳׳כ עמד הנגיד והצילה. ובין כפור לסוכות נחרב בה״ך של ר׳ חיים עוזיאל. והחי הנז' נפטר ביום ר״ה. והצר הצורר כל היום גוזז ובוזז, הי״ן ויאמר די לצרותינו כי״ר.

ובש׳ ת״ח ליצי׳ נפטר ר׳ שם טוב ן׳ רמוך. אחרי הימים האלה עברו קטטות ומריבות בין הקהל ובין יהודי שמו יחיא כהן שהיה רוצה להיות נגיד והסכימו הקהל שלא יהיו עוד נגידים ואח״כ בטלו שבועתם כי לא יכלו לצר הצורר.

בש׳ פתחת שק״י – 1650 – נתרבו עוד מריבות בין הקהל והסכימו עוד שלא יהיו נגידים.

והשי״ךכמה״ר יצחק הצרפתי הפסיד מממון הקהל חמשת אלפים להחזיק האלשיאכ״א בידו. בחדש תשרי קם א׳ ממשפחה א׳… והרג א׳ מאחיו של הקדש הנז׳ שהחריב בה״ך הי״ן. והוא שקול כמלך ושמו סי׳ אלמסנאני וההורגו היה, שמו אדקאק. ובחדש חשון בש׳ הנז' הרגו ג״כ בני ס׳ מוח׳ אשרקי לאח אחר של הקדש גדול ממנו במעלה והוא היה אוהב לישראל ושמו ס׳ עבד אלכ׳אלק ומאותה שעה מרדו הישמעאלים בקדש הנז' וירד ממעלתו הי״ת ישפילהו יכניעהו עד עפר יפילהו ויגדעו וידכאהו ויבטלהו אכי״ר. ומאותה שעה אנו בצער גדול ליוצא ולבא אין שלום מחמת שהשר יש׳׳ו אשר הוא מושל עלינו שמו סי בובכר אתמארי יש״ו עדיין הוא אדוק ומחזיק בקדש. ואנשי פא׳ס אלבאל׳י ״ היו בהסכמה אחת עם הישמעאלים במרד בקדש הנז'ולסיבה זאת אנו בצער גדול עד היום ב׳ לאייר בש׳ הנז' כתבו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשרי״ף א׳ שמו מולאי מחמד מן תאפילאלת והוא היה נשיא שם ושלחו אליו רץ לקראת רץ עד שהביאוהו מעירו והמליכו אותו עליהם• ושערי פא:׳ס אלג׳דיד סגורים ונשארנו במצור ובמצוק מב׳ ימים באייר עד שהשלימו המשים יום. ר״ח תמוז בא המלך מולאי מחמד הנז׳ מעיר תאפילאלת ושלח א׳ שריו לשר המושל עלינו ס׳ בובכיר ופתח לו שערי העיר אעפ״י שלא היתה כוונתו לפתוח לו שערי העיר רק לעשות עמו מלחמה. הקב״ה סכל עצתו כדי ליקח ממנו נקמת בתי כנסיות. כ״י כא״י.

נתפס השר הצורר הנז' ואסרוהו בזיקים והלך המלך וחנה פכ'ולאן, והלכו גדולי הקהל עם הנגיד כה״ר יצחק הצרפתי ואני הצעיר סעדיה ס״ט עמהם לשאול לו לשלום והוליכו בידם מנחה וקבל אותנו בספ״י ושאלו ממנו הקהל להיות נגיד כ״א כה״ר יצחק הנז' , כי כל הקמים לבקש הנגידות אין חפץ לקהל בהם, ואח״כ נסע המלך ממקום הנז' ויצאו כל בני המדינה לקראתו מגדולם ועד קטנם והמליכו אותו ועשו לו כבוד וחנה פצ׳אר אזאווייא.

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

הוראות סותרות של הסולטאן.

לפי ההתכתבות בנושא זה ממרס עד אפריל 1877 שטרם פורסמה, ניתן להסיק כי ניתנו הוראות סותרות על ידי הסולטאן בנדון. במכתב בספרדית שנכתב על ידי קהילת פאס ב – 28 במרס, והועבר דרך טנג'יר למשרד החוץ הבריטי, מתוארים הפרטים הבאים.

לפני כשלושה חודשים הורה הסולטאן שעל היהודים לוותר על חלק משטח בית הקברות שייך לקהילה זה כ – 380 שנה, ובו קבורים חכמים חשובים שגורשו מספרד. הסולטאן אילצם להעביר את הגופות הקבורות שם, כי הוא זקוק לשטח למטרותיו.

לביטול הגזירה פנה הרב הראשי, רבי אבנר ישראל הצרפתי, יחד עם מנהיגי הקהילה לסולטאן דרך הוזיר הראשי סיד מוסה, והסביר כי העברת הגופות נוגדת את הדת היהודית והמוסלמית כאחד. ( רמב"ם, משנה תורה, הלכות טומאה, פרק ח , שו"ע יור"ד , סימן שסג.

 סיד מוסה הבטיח בתשובתו שהסולטאן יתחשב בבקשה ויפעל בהתאם. אבל חודש קודם חודשה הגזירה, ונאמר למנהיגי הקהילה שאם הם לא יעבירו את הגופות, ידאג הסולטאן לביצוע הוראתו בהתאם לשיקולו. מנהיגי הקהילה שוב פנו לוזיר הראשי, וזה הרגיעם.

אבל דרש תמורה לויתור על התוכנית והיא : שלושה יהודים ילידי אלג'יר, אזרחי צרפת הגרים בפאס, ינהגו כאחיהם המקומיים, ולא ינעלו נעליים ברובע המוסלמי, כלומר יוותרו מרצונם על זכותם לנעול נעליים בהיותם אזרחים זרים.הרב הראשי והקהל פנו ליהודים אלה, שהסכימו לבקשה, ואמנם הם הופיעו בפני הסולטאן כשהם יחפים. בעקבות זאת, חידש הוזיר הראשי את הבטחתו שהסולטאן לא יפקיע מאדמת בית הקברות. אבל בשבועיים האחרונים הבחינו בגידור חלקו הגדול של בית הקברות לשם הפקעתו.

פנו לעולמא, ואלה הבטיחו שיודיעו לסולטאן שפגישה עמו שהמעשה מנוגד לדת המוסלמית. הסולטאן קיבל את טענתם ואמר להם שהם יכולים לחזור לבתיהם, ושום דבר לא יקרה ללא הסכמתם.

אבל הסולטאן לא עמד בהבטחתו, ובשבוע החולף הודיעם הוזיר שהסולטאן לא יוותר בשום פנים ואופן על כוונתו להפקיע חלק מבית הקברות, והזכירם כי ההלכה היהודית קובעת ש " הוראת הסולטאן היא חוק " ( הכוונה לכל דינא דמלכותא דינא ועליהם לציית לפקודתו.

הוזיר הביע רצונו שהסכמת הקהילה לתוכנית תוגד בכתב. בהופעתו של הרב הראשי בפני הסולטאן אמר כי אמנם ההלכה הנ"ל נכונה, ושהיהודים מגלים נאמנות ומצייתים לפקודתו של הסולטאן, אבל העברת גופות מנוגדת להלכה היהודית. הסולטאן חזר על תביעתו שעליהם לכתוב הצהרה שהם מצייתים לסולטאן. הרב הראשי כתב כך :

" אנו חייבים לציית להוראת הסולטאן בהתאם לחוק, אבל העברת הגופות נחשבת אצךנו לעבירה ". לאחר הגשת מסמך זה, תבע הסולטאן שכל יהודי הקהילה, זקן ונער, כולל אלה שנהנים מחסות של מדינה זרה, יחתמו עליו.

הרב טען שאין ליהודים המקומיים סמכות לכפות זאת על אחיהם בעלי חסות זרה. לאחר שהסתייגות זו נאמרה בפני הסולטאן, גורשו הרב ופמלייתו.

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז, כ).

הרב אסולים הי"ו

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, יתבאר הכתוב, על פי מאמר שהובא בזוהר חדש (בראשית ח), כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד. גלות ראשון – נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה. גלות שני – נגאלו בזכות יצחק אבינו ע"ה. שלישית – בזכות יעקב אבינו ע"ה. והרביעית – תלוי בזכות משה רבנו ע"ה.
ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה. כי משה ימלוך רבנו ימלוך עלינו לעתיד, ובתנאי שיעסקו ישראל בתורה. ואמר "ויקחו אליך שמן זית זך", ירמוז אל התורה שנמשלה לשמן, מה השמן מאיר לעולם כך התורה. ודקדק לומר זך, שצריכין לעסוק בתורה לשמה בלי שמרים שהם לקנתר ח"ו או להתגדל, אלה הם שמריה. ואמר עוד כתית, פירושו שצריכין עוד לעסוק בתורה ולכתת גופם וכחם, עפ"י חכמינו ז"ל (ברכות סג:), בפסוק (במדבר יט, יד), זאת התורה אדם כי ימות באהל.
שמן זית זך כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"א, רמז הכתוב "שמן זית זך" ראשי תיבות תנ"ך. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (השמטות זוהר ח"א רסד), כל הלומד פסוקי תורה תנ"ך בכל יום ויום, מוסיפים לו אור בנשמתו.
ואתה תצוה את בני ישראל. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב (כז, כ, כח, א –ג).
ואתה תצוה את בני ישראל רתה לומר, אתה החכם המפורסם בדור קולר תלוי בצווארך לצוות את בני ישראל ולהדריכם בדרכי השלימות. ושמא תאמר מה איכפת לי בהם, איש בחטאו יומת. לזה אמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לרמוז שהם אחיך וערבים זה לזה, ואם נפגם אחד הרי כולכם נפגמים. ומה שאני מצווך להוכיחם הוא, אם הם חכמי לב ויש בם אנשי חיל שידעו שלטובתם ,אתה מדבר", באופן שיכנסו דבריך באזניהם וסרים אל משמעתיך. אבל בלא זה, שב ואל תעשה עדיף, שמוטב שוגגים ואל יהיו מזידים.

שאל את הרב ◆ ברכה על המעקה ◆

לאור חכמי מרוקו ◆ ◆ 

נהגו בעיר פאס בעת חנוכת הבית לברך בשם ומלכות על מעקה, ואחריה ברכת שהחיינו על רכישת הבית (הרב שלמה אבן דאנן). ובשו"ת מים חיים להגר"י משאש זצ"ל (ח"א סימן סד). שמברכים על המעקה, וכתב הרב שהורה הלכה למעשה שאם גוי מתקין את המעקה, היהודי אינו יכול לברך על המעקה, לפי שאין דין שליחות בגוי כמובא בשולחן ערוך (ח"מ סימן קפח), ומה דאיתא בגמרא (ב"מ דף י'), יד פועל כיד בעל הבית לא נאמר אלא בפועל יהודי ע"כ.

ופשוט שאם הגוי מתקין את המעקה, שהיהודי יכניס הבורג הראשון והשני שבודאי המעקה יושב על מקומו ובכך נחשב שהיהודי קבע את המעקה, ואז יברך בשם ומלכות. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (סימן כב), שנהגו במרוקו לקיים סעודת מצוה ומברכין על מצות מעקה, ששים ושמחים לקיים מצותו יתברך.
{מתוך הספר תורת אמך כת"י, שיצא בס"ד בקרוב}
בברכה
הרב אברהם אסולין

מעשה פורים של מעג'אז

איש המסים, רועה צאן ברכסים, מצא הון ונכסים, וקנה עבדים וסריסים, ופרדים וסוסים, ומלך על ברב״רים אבוסים, כשרצים מאוסים, וגזרו לכרות הדסים, עם מבטן עמוסים, והונם יהיו שוסים, והאל מושיע חוסים, שלח עליהם מהרסים, ויכו אותם לרסיסים, ותחת רגלם היו נרמסים, ובדמם היו מתבוססים, והנשארים הרה נסים, ולעמו עשה נסים, הוא יקבצנו מכל אפסים, ונהיה מכונסים, בארץ הכנענים והיבוסים, ושיר חדש נפצח על יין עסיסים, כל הפרטים הנם כמוסים, בבתי שירי המתנוססים.

ע"ה יוסף משאש פי׳ט

פרשת תולדות השיר

עוד לא אחדל מתקי, לקשט את ספרי בענקי, במה שעלה בחלקי, בעזרת אלהי צדקי, להשיב לאיש חשקי, על תולדות השיר בתבל, מי בנעימים נפל לו תחילה זה החבל, לקשור חבל בחבל, וחרוז ושקל היה גובל, עלי עשור ועלי נבל.

חכם לבב ואמיץ כח, בגש״ם ורו״ח, צדיק תמים כנח, חכמה ובינה ברוחו צרר, וכל דבר קשה בכחו פרר, כמוהר״ר, משה חראר, בן מלכים, יחיה חיים ארוכים, טובים ומבורכים, אמן. שלום רב לכבודו, ולכל הסובבים הודו.

מכתב כבודו, בהדרו והודו, הגיעני במועדו, ועלה באפי עז ריח נרדו, במליצתו הארוכה, בחוט של חסד משוכה, ביופי וחן ערוכה, המלאה לה עמיר תחלה וברכה, ושואלת ממני לחקור, וכל סלע לעקור, ועטי כמקדח ינקור, עד אשר אגלה את המקור, מתי שער השיר נפתחה, ועין מי תחלה עליו נפקחה, ורוחו עליו נחה, להוציא אותו לרוחה, ומי עלה בגורלו, לארוג תחלה בשכלו, גדילי כלילו חרוזו ומשקלו.

תשובה. דע ידידי! כי שער השיר נפתח תחלה לאבינו אדם ביום הולדו, ע״פ קבלת רז״ל, דכשנברא בששי, ופגע בו שבת בערב, אמר עליו שירה, מזמור שיר ליום השבת, כמ״ש בילקוט תהלים מזמור צ״ב, וגם מזמור קל״ט, ה׳ הקרתני וכוי, הוא אמרו, כמ״ש שם, ע״ש, וכן הוא בסנהדרין ל״ח ע״ב, וכ״כ רש״י במם׳ בתרא דף י״ד סוף ע״ב, ע״ש.

ועוד אמר שירה הוא ואשתו, כשנולד להם שת, כי ראו ברוה״ק שממנו יושתת העולם, ומלך המשיח יוצא ממנו (ב״ר פ׳ כ״ג), וגם נולד מהול (אדר״ן פ״ב), וגם היה צדיק ונחשב בין שבעה רועים, (סוכה דף נ״ב), וכשנתקללה חוה והאדמה, התחילו לבכות ולקונן על עצמם וכשמת הבל בכו וקוננו עליו, וכשראו ברוה״ק חרבן הבית קוננו עליו, ועוד ועוד, כמ״ש שם בם׳ באר יעקב פ׳ בראשית לקוטים בשם המדרש, ע״ש.

ומהם נשתלשל הדבר לבניהם אחריהם לומר שירה בעדן חדוה, וקינה בעדן עציבותא, והכל בפה דוקא, עד יובל בן למך, שהוא דור שמיני לאדם, שהמציא בחכמתו כלי זמר מור ועוגב,כמ״ש ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד׳).

אמנם הדברים הראשונים שנזכרו בתורה בסגנון השיר והמליצה, במלות קצרות, מלאות רעיונות נשגבות ברוח נבואה, היא ברכת השבטים, ואחריה שירת הים, ושירת מרים, ושירת ישראל על הבאר, ושירת האזינו, ושירת יהושע (יו״ד), ושירת דבורה (שופטים ה׳) ותפלת חנה (ש״א ב׳) ותהלות דוד בן ישי, ושיר השירים, וכוי, וכוי, ומהם עד תקופת הגאונים ז״ל, לא נודע לנו שום שיר בשפת קדשנו, זולתי שירי ״ר״א הקליר״ הכתובים בספרי תפלות האשכנזים, שיש דעות סוברות, שהוא התה״ק ר״א ברשב״י זיע״א, כמ״ש התום׳ במם׳ חגיגה דף! י״ג ע״א, ד״ה ורגלי החיות וכו'ע״ש.

ואך רבים תמהו על דברי התוס׳ הנ״ל, והתנגדו להם בראיות ברורות, , שר״א׳ הקליר ז״ל, היה בתחלת ימי הגאונים, או בסופם כמ״ש בם׳ אוצי״ש אות ק׳, קליר, ע״ש. וכן נר׳ לדעתי המעט, כי סגנון שירי הקליר שלפנינו, הוא מלא גמגומים וגבשושיות, בשפה ובתנועות ובחרוזים, וכ״כ עליו הראב״ע ז״ל, בפירושו לקהלת סי׳ ה׳, פ׳ א/ אל תבהל וכוי, ע״ש. ודבר זה יוכיח, שאינם מעשה ידי התנא הק׳, אשר בזמנו היתה שפת קדשנו עוד בימי עלומיה בפי כל חכמי לב כאשר עינינו תחזינה שפת קדש לשון המשנה, הצח והבהיר בפי רבינו הקדוש בן דורו, ובכן עלינו להודות, שהקליר ז״ל, היה בימי הגאונים בבבל, שהלשון כבר התחילה להתערב עם השפה התלמודית, כאשר נמצא בכל תשובות הגאונים ז״ל תערובת השפה התנ״כית עם התלמודית, ובתערובת כזאת חבר גם הוא ז״ל את שיריו ופיוטיו.

המשך…..

ראשון פרשת תולדות נוסח מרוקו

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב

היסטוריה מוקדמת

כופה נוסדה ב-637-638 לספירה, בערך באותו זמן כמו  בצרה חברו של מוחמד, סעד אבן אבי וואקאס ייסד אותה כמחנה צבאי, בצמוד לעיר הערבית חירה. בקרב הלא-ערבים העיר נודעה כ"חירה" וגם כ"אקולה", עד לאייחודים של עבד אל-מאליכ ב-691. ב-638 היא הייתה בסיס לצבאות הערביים שלחמו בפרסים הסאסאנים במחוזה/מדעין; הכופנים הצליחו והפילו את שערי מחוזה באותו שנה.

השבטים שהגיעו לכופה לאחר מכן בדרך כלל היו ערבים מתימן ומהמדבר, כמו אזדים וקינדים; היו גם מספרים גדלים והולכים של זרים (מוואלי) שהיגרו מפרס כשארצם נכבשה. אלה לא יכלו לטעון שמוצאם מישמעאל כמו הקורייש השולטים. בשנות ה-40 של המאה ה-7, אנשי כופה טענו שהמושל של הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, סעד, אינו מחלק את ביזת המלחמה באופן שווה. ב-642, עומר זימן אליו את סעד לעיר מדינה עם מאשימיו. עומר הדיח את סעד, וכך מנע משבר.

בתחילה עומר מינה את עמאר, ולאחר מכן את מייסדה של בצרה, אבו מוסא אבן אללה אבן קייס אל-אשרי; אך הכופנים לא קיבלו את שני אלה. עומר והכופנים לבסוף הסכימו על מוע'ירה אבן שועבא. לאחר מותו של עומר, יורשו עות'מאן אבן עפאן החליף את מוע'ירה עם אל-ווליד אבן עוקבה ב-645.

בכל אותו הזמן הערבים המשיכו בכיבושיהם בפרס המערבית תחת עות'מאן אבן אבי אל-עאס מטוואג', אך בסוף שנות ה-40 כוחות אלה נחלו כמה מפלות. ב-650 ארגן עות'מאן מחדש את החזית האיראנית; כופה ובצרה קיבלו מושלים חדשים (סעיד אבן אל-עאס במקרה של כופה), והמזרח נפל תחת השליטה של בצרה, כשהצפון נותר תחת שליטתה של כופה. אך בעוד שהאגף של בצרה חזר לתנופת הכיבוש בחורסאן , האגף של כופה הפסיד בטבריסטאן, ובטריטוריה הכוזרית  הוא נחל הפסד מוחץ ב-651. הרוב בכופה כעס על הירידה במעמדה של העיר, וב-654 הדיחו את סעיד ובחרו באבו מוסה, ועות'מאן הכיר בו.

כופה נותרה לא מרוצה בחלקה; ובמשך הזמן תחושה זו התפתחה להתתנגדות למשפחתו של עות'מאן, האומיים. ב-656  כשמצרים שלחה שליחים לעות'מן במדינה, אבו מוסא יעץ לניטראליות, אך אנשי כופה תמכו בזכותו של עלי אבן אבי טאלב לח'ליפות. עלי הדיח את אבו מוסה ובמקומו הציב את קראזה אבן כעב. זמן קצר לאחר מכן, עלי העביר את בסיסו לכופה כהכנה לקרב עם בן דודו של עות'מאן מועאוויא אבן סופיאן  שהנהיג מרד בסוריה. כופה נותרה נאמנה לעלי עד שהוא נהרג שם ב-661. בנו של עלי  חסן וויתר על הח'ליפות לטובת מועאויה.

כסמל לניצחונו, מועאויה ציווה על המושלים לקלל את עלי  במסגדים. בכופה, מועאויה החליט למנות שוב למושל את מוע'ירה, בן ברית ותיק של עומר שכל הסיעות בעיר יכלו לתמוך בו: אומאיים, עליאיים, והתושבים הוותיקים יותר של כופה. מוע'ירה ביצע את פקודותיו של מועאויה, אך מעצמו לא יזם מהלכים נגד העליאיים. אולם  הדבר עדיין היה פעיל בערים במזרח התיכון, ומוע'ירה נחלש; הוא ברח מכופה, אך שב ב-670. מועאויה אז מינה את המושל הבצרי הקשוח זיאד אבן אביהי. זיאד מיד שינה את המבנה של העיר, לדוגמה בכך שאיחד את שבעת השכונות לארבעה. בנקודה זו התומכים של עלי שעדיין נותרו בחיים, כמו הוג'ר אבן אדי, החלו לחשוב על מרד.

בכל התקופה האומאיית התושבים של כופה ימשיכו לתמוך בזכותם של צאצאיו של עלי לח'ליפות; לדוגמה, חוסיין, אל-מוח'תאר אלת'קפי (לטובת אבן אל-חניפיה), וזייד אבן עלי. כופה גם תמכה במרד של עבד אל-רחמאן אבן מוחמד אבן אל-אשעאת' ב-699-702. בתגובה, האומאיים ו(בשנות ה-80 של המאה7) המשיכו למנות את המושלים שלהם לכופה, כמו אל-חג'אג' בן יוסף ב-694. כל תנועות המרד דוכאו, וראשיהם נהרגו בקרב או הוצאו להורג.

ב-749,  העבאסים כבשו את כופה ועשו אותה לבירה שלהם. ב-762, הם העבירו את מושבם לבגדאד. תחת האומאיים והעבאסים הראשונים, החשיבות של כופה עברה מהפוליטיקה  הח'ליפית לתאוריה והמנהג האיסלאמיים.

כופה בתאולוגיה ובלמדנות המוסלמית

וואל חאלאק מציין שבהשוואה למדינה וכן לסוריה, בעיראק לא הייתה אוכלוסייה מוסלמית באופן רציף מזמנו של הנביא. לפיכך, לא ניתן היה להסתמך על מנהגי הקהילה (עמאל). במקום זה, העיראקים הסתמכו על חברי הנביא שהתיישבו שם, ועל הסיעות מהחיג'אז שכיבדו יותר מהאחרות. מייסד ראשוני של הסונה, אבו חניפה, היה כופי שתמך במרד של זייד בשנות ה-30 של  המאה השמינית והאסכולה השיפוטית שלו התמסדה והומשכה על ידי כופים אחרים, כמו אל-שאייבני, שגם הגנו עליה מפני  אסכולות אחרות (כמו  המליכים )

ה"טקבט" של שירזי, חיבור ביוגרפי קדום שמוקדש למשפטנים, התייחס ל84 "דמויות מתנשאות" של המשפט האיסלאמי; מתוכם 20 הגיעו מכופה. לפיכך היא הייתה מרכז שרק מדינה עלתה עליו (22), אם כי בצרה הגיעה למקום קרוב (17). כופים יכלו לטעון שהחברים החשובים ביותר של הנביא הגיעו משם: לא רק אבן אבו וואקס, אבו מוסה ועלי, אלא קם עבד אללה אבן מסעוד, סלמן הפרסי, עמאר אבן יאסיר, וחוצייפה אבן יאמאן. מבין המשפטנים לפני אבו חניפה, חלאק מציין את סעיד אבן ג'ובאייר, איברהים אל-נקהיי, וחמאוד אבן אבי סוליימן; ומחשיב את אמיר אל-שאבי לחלוץ במדע התקדים המשפטי.

בנוסף, אימאמים שיעים כמו מוחמד אל-באקר ובנו ג'עפר א-צאדק החליטו החלטות ממדינה שתרמו לחוק של כופה; ועד היום החוק השיעי הולך אחר הדוגמה שלהם. אבו חניפה גם כן למד מאל-באקר ובמיוחד מא-צאדק. כתוצאה מכך, למרות שהאסכולה החניפית היא סונית מבחינת עקרונותיה, הרי שבמונחים מעשיים החוק החניפי קרוב יותר לחוק האימאמי (השיעי) מאשר לאסכולות שהיו מבוססות במדינה – המאליכית, השאפעית וזו של אבן-חנבאל.

כופה הייתה גם בין המרכזים הראשונים של פרשנות הקוראן, שהכופיים ייחסו  למוג'אהיד (עד שהוא ברח  למכה ב-702). משם גם הגיעו מסורות רבות של  החדית' במאה התשיעית, יחיא אבן עבד אל חמיד אל הימאני צירף מחדית'ים רבים אלה  מוסנאד

בשל ההתנגדות הכופית  לדמשק (בירת האומאיים), להיסטוריונים  הכופיים הייתה שיטה משלהם  בהיסטוריה האומאיית. ההיסטוריון אבו מיחנאף אל אזדי (מת 774) צירף את חיבוריהם להיסטוריה נגדית, שנעשתה פופולרית תחת שלטונו של בית עבאס . היסטוריה זו לא שרדה עד היום, אך היסטוריונים מאוחרים כמו טאבארי ציטטו ממנה רבות.

כופה היא גם המקום בו  הכתב  הכופי התפתח, סוג הכתב  הערבי המוקדם ביותר. כפי שהמלומד בן אל-קאלקאשנדי טען, "הכתב הערבי הוא זה שהיום ידוע ככופי. ממנו התפתחו כל הכתבים האחרים". מקורו של הכתב הכופי מאחד מארבעת הכתבים הערביים הקדם-איסלאמיים, זה הקרוי אל-חירי. הסופר המפורסם של הכיתאב אל-פירהיסט, אינדקס של ספרים ערביים, אבן אל-נאדים (מת בערך 999), היה הראשון שהשתמש במלה "כופי" ככינוי לכתב זה.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.

וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "

אלישבע שטרית

רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.

רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.

בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה.  רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.

ביקורים ומתנות.

השמועה על אשה שילדה בן זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.

נהאר תכ'מיס

כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).

יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.

מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.

ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.

לילת לחרכא – ליל ההאבקות.

בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:

" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.

הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "

עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.

אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.

כיבודים.

לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד. 

המשך….

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

מכל האמור יוצא, כי בתי־המדרש במרוקו חתרו לעצב דמות של תלמיד חכם בקי במקורות בקיאות הגונה ובעל יכולת טובה לעיון עצמאי ביצירות הקלסיות של תורה שבעל־פה. אין בידינו נתונים סטטיסטיים על אחוז הבחורים, שלמדו בישיבות. בשנים כתיקונן אנו קוראים על פאס ״המלאה והמהוללה… מלאתי משפט מבתי כנסיות ובתי מדרשות ות״ח יושבים על משמרתם וקוראים גמרות כסדרן והתוספות כהלכתן״, אך בשנות רעב ובעתות נגישות ״היתה״ צעקה גדולה בעיר, זה בוכה וזה מבכה, ובעוה״ר ביום חג השבועות לא התפללנו בבה״ך (= בבית־הכנסת) והרסו כמה תפוחים של כסף (= הותכו תכשיטים של כסף שהיו מקשטים בהם ספרי התורה, כדי לשלם מסים לשלטון) של ס״ת (= ספר תורה) ומב״ה (= ומבית־הכנסת) של התושבים (= בית־כנסת עתיק בפאס) הרסנו ב׳ מנורות גדולות… וימררו את חיינו במסים וארגוניות עד שקצו בחייהם (= עד שקצנו בחיינו) ולא היה יוצא שום אחד מפתח ביתו לשוק כלל״

שכבה אחרת, שנזקקה להגנת הרבנים־הדיינים היתה, שכבת ״כלי־הקודש״, היינו שלוחי צבור, מלמדי תינוקות, סופרי סת״ם וסופרי שטרות, שוחטים ושמשי בתי־הכנסת. אנשים אלה התפרנסו ממלאכתם ולא היתה תורתם אומנותם, במשמעות הצרה של הביטוי. הלכּך הם נדרשו על־ידי פרנסי הקהילה לשלם מסים. הפרנסים חיזקו את תביעתם בטענה כי בדרך־כלל אנשים אלה אינם מגיעים לרמת ההשכלה הנדרשת מתלמיד חכם. הדיינים נחלצו לעזרת הנתבעים וקבעו למענם סטנדרד אחר, נמוך יותר, לקבלת תואר תלמיד חכם: הם צריכים להיות מסוגלים ״לצאת ולבוא בפירושי המקראות וקצת אגדות ושטחיות הדינים והפסקים״. נשים לב שיש כאן נסיגה משמעותית – ויתור על היכולת להתמצא באורח עצמאי בשקלא־וטריא התל­מודית. אך אנשים אלה נתבעו להתחייב לקבוע עתים ללימוד תורה בינם לבין עצמם, ״מלבד הקביעות שיש להם בבוקר בבוקר אחר תפילת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא״. כשלא עמדו כמה מ״כלי־הקודש״ גם בסטנדרד זה, נקבע סטנדרד שלישי, עוד יותר נמוך: היכולת לדעת ״קצת בפירושי המקראות והאגדות״. אך מעבר לכל זה ״כת מלמדי תינוקות, כל שכן שדין תלמידי חכמים יש להם״,שהרי הם עוסקים בהוראת תורה ממש, ואין מלאכת קודש גדולה מזו.

אין בינתיים בידינו כל מידע על הגיל, שבו סיימו בחורים את חוק לימודיהם בישיבות. בכלל, ספק אם היה זמן קצוב לשלב לימודים זה. סביר יותר לומר, כי הבחורים למדו ככל שיכלו. אחדים בוודאי פרשו עם נישואיהם ועסקו בפרנסת ביתם. הם קבעו עתים לתורה בימות החול ובשבתות. הזכרנו לעיל את השיעור היומי בגמרא, שהיה ניתן על־ידי הרב בבית־הכנסת אחרי תפילת שחרית. אחרים המשיכו ללמוד במגמה לעשות את תורתם אומנותם. חלק מאלה נתמנו לרבנים ודיינים, אך חלק מהם למדו תורה לשמה והסתפקו לפרנסתם במעט מסחר או שהיו סמוכים על שולחן הורים או חותנים עשירים. ר׳ חיים בן־עטר, למשל, המשיך ללמוד תורה גם אחרי נישואיו, בזכות תמיכתו של חמיו העשיר.

מכל־מקום, נראה כי היתה שכבה של תלמידי חכמים, אשר תורתם היתה אמנם עיקר אומנותם, היינו שלא מילאו תפקיד ציבורי כגון רבנות או כיוצא בזה, אלא ממש התמסרו ללימודים. אנו מסיקים זאת, בין היתר, משתי תשובות. בתשובה אחת מדובר על תלמיד חכם מובהק אמיד, אשר לא ניצל את זכותו לפטור ממסים, אך בהתהפך עליו הגלגל, הוא תבע להימחק מרשימת ״פורעי המס״.במקרה אחד מסופר על אדם, אשר היה כלול ברשימה כדין וגם נקבע גובה חיובו, אך בינתיים הוא פרש מחיי המסחר והתמסר ללימודים. בשני המקרים פסקו הדיינים לטובת בני־התורה.

המשך….

הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

רבנו לאחר מותו

כ700 שנה לאחר עליית נשמתו של רבי דוד ומשה זיע״א, מעטים היו הפוקדים את ציונו הקדוש במרוקו, ורק התושבים הקרובים לציון היו פוקדים את המקום, זאת משום הקושי שהיה להגיע למקום, ורק לפני כ-150 שנה, לאחר בניית הכביש ממראכש למקום הציון התחילו המונים להגיע לציון. בתקופה זו רבנו התגלה ברוב תפארתו לכל עם ישראל, פירסומו של רבנו נעשה בעיקר ע״י סיפורי נפלאותיו הרבים, אך לא נכתב עליו הרבה, סיפור קורות חייו נשמר בסביבת מקום קברו הקדוש ע״י היהודים הגרים שם.

בשנת 1945 נכתב ספר על הצדיק המונה 48 עמודים קטנים, הכתובים באותיות עברית בשפה הערבית, הספר נקרא ״ישמ״ח צדיק״ שנערך ע״י ר חיים סויסא ונכתב ע״י הפקיד שלמה אוחאנא. הספר כולל סיפורים על הצדיק ומספר פיוטים וטכס התחדיד². כמו כן הספר מכיל פיוטים מעטים על חכמים אחרים כרבי מאיר בעל הנם.

תחדיר גזורה גם מהמילה הערבית "חודוד" דהיינו גבול משוםשאומרים ליילילית", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד. בטכס התתדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק "והבאים… ויסגור ה' בעדו" (ספרו של רפאל בן שמחון פרק רביעי).

דמותו של רבי דוד ומשה.

לא נמצא דיוקן של רבי דוד ומשה זיע״א, הוא נפטר לפני 852 שנה, ואז כמובן שלא היו תמונות. גם ציור שלו אין. אבל אלה שראו אותו שומרים לעצמם את הזיכרון שלהם. הם לא רוצים להוציא את זה. סיבת ההסתר לא מובנת אולי בקשת הצדיק. אברהם בן חיים בעל ה״חדר רבי דוד ומשה״ בצפת מספר שהרבה פעמים באו אנשים וסיפרו לו שהתגלה אליהם הצדיק, תיראו אותו והוא אמר להם: ״כן, כן – זה הוא״

מסופר על ציירת אחת מארצות הברית שהתגלה אליה הצדיק בשנים האחרונות בחלומות, בחלום הראשון התגלה ואמר לה: ״אני רבי דוד ומשה״ ונעלם, כך גם קרה בחלום השני, בחלום השלישי אמר לה הצדיק: ״אני רבי דוד ומשה קומי וציירי אותי״, מספרת אותה אישה שהיא התעוררה מהחלום והחלה לציירו ע"פ זכרונה.

פרק א

ויהי בימי דוד

קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע"א

קורות חייו של רבי דוד ומשה זיע״א.

רבי דוד ומשה זיע״א נולד בעיר הקודש בירושלים. אין יודעים אם הוריו הם מארצות אשכנז או מארצות המערב. אביו של הצדיק, מפורסם בדורו כצדיק גמור ועשיר גדול אבל היה חשוך בנים. לילה אחד חלם חלום: ובחלומו התגלה לו שעתיד להיוולד לו בן צדיק נפלא ויקרא שמו בישראל: דוד ומשה על שם דוד המלך ומשה רבנו עליהם השלום, ועתיד הבן להיות צדיק כמותם. התפלא האב על הדבר ואמר למגיד בחלום: ״אי אפשר שבני יהיה כמו משה רבנו ודוד המלך ע״ה״. ענה לו המגיד: "אין להרהר על דבר זה. ככה עלה במחשבה.״ רבנו הוא נזר לתקופת הראשונים. עוד בימי צעירותו ניכרת הייתה קדושתו ופרישותו, ובמהלך השנים התגדל רבי דוד ומשה והפך לאחד מגדולי חכמי ירושלים. חוץ מגאונותו המופלגת בכל רבדי התורה, רבי דוד ומשה היה ידוע גם כדרשן גדול המושך את לבבות השומעים, ופיו מפיק מרגליות.

הערת המחבר : ישנם הטועים וחושבים ששמו של הצדיק הוא דוד ומשה, וכךסוברים שהצדיק הוא מארצות אשכנז, אך שמו המקורי של חצדיק היה דוד ושם אביו משה. בכפרי מרוקו, באזור האטלס הגבוה, בניב הברברי, לא נהגו לקרוא לאדם על ידי הוספת המילה "בן" (דוד בן משה), אלה ע"׳ הוספת "ו", ולכן ניקרא רבי דוד ומשה, צירוף זה מופיע גם אצל צדיקים נוספים, כמו רבי דוד וברוך זצ״ל ורבי יהודה וראובן ויזמאן זצ״ל (כך שמעתי מדבריו של הרה״צ משה בן טוב זצ״ל באחת ההילולות שערך לצדיק, וכן כתב פרופ' יורם בילו בספרו"שושביני הקדושים" עמי 61).

 הערבים המוסלמים קראו לו השיך של ארמזאן, או רבי דאווידאו מושי(מתוך ספרו של פרופ' יששכר בן עמי"הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו" עמי 317).

באותן שנים בהן חיו יהודים מעטים בארץ, מצבם באותם ימים היה אחת משתיים: או שיהודי היה עוסק בתורה או שהיה עני היהודים התפרנסו בעיקר באמצעות היהודים בגולה, וזה נעשה ע״י השדרי״ם (שלוחי דרבנן) שאספו כסף לפרנס את תלמידי החכמים ואת עניי הארץ. חכמי ירושלים שראו את גדולתו וכשרון הדרשנות המעולה של רבי דוד ומשה, בקשו מהצדיק לצאת למרוקו כשדייר בכדי לקבץ נדבות עבור עניי ירושלים וחכמיהם. הצדיק הבין שזהו צורך השעה של"עת לעשות לה׳ הפרו תורתו״, וו,הליט להיענות לבקשת חכמי ירושלים. הוא מיד אזר כוחותיו, שינס מותניו לקח עימו את שמשו⁷ (ו.ערבי) ויצא לדרך ארוכה וקשה בספינות הים. ו.דרך הייתה קשה וכרוכה בסכנות רבות, אך הצדיק דבק במשימה, וראה זאת כשליחות מצווה ו״שלוחי מצווה אינם ניזוקים״.

            העבד גדל בביתו בישראל, שמו מבארק, נולד בביתו ולמדממנו. הוא היה מוסלמי ערבי, וגוון עורו היה כהה מאוד.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

מסעוד כהן

. חכם זה נזכר פעם אחת ב " ספר החזיונות " לרבי חיים ויטאל, שם כתוב, כי בשנת של"ד " בא הרב מסעוד כהן מן דרעא אל צפת " רבי מסעוד היה מורו של רבי שלומיל מדרזניץ בקבלת האר"י, וזה האחרון מכנה אותו " מורי כבוד הרב מסעוד מערבי ".

אמנם, ייתכן מאוד שמקום מוצאו של רבי מסעוד הוא בפאס, שכן באגרת אחרת כותב רבי שלומיל : " והנה רבי ומורי אשר אני יושב לפניו ולומד ממנו תורה ובפרט חכמת הקבלה הוא החכם השלם והעניו הגדול כבוד הרב מסעוד סגי נהור מפי"ס נר"ו, ומפורסם הוא…ברוב קדושתו ובקיאותו בכל התורה ".

ארזי הלבנון.

בין מקובלי וגדולי צפת היה רבי מסעוד, מעיר פאס שבמרוקו, באגרות ארץ ישראל ( יערי, עמוד ר"ג ) הביר רבי שלמה שלמל, שהיה חתן רבי ישראל סרוק על רבי מסעוד " החכם השלם והעניו הגדול כבוד הרב מסעוד סגי נהור, ופורסם הוא לעיני כל ישראל ברוב קדושתו ועוצם ידיעתו ובקיאותו בכל התורה "

כמו כן הביא שם שרבי אברה ם גלאנטי, בעל קול בוכים על איכב, כשראה את רבי מסעוד מרחוק היה צועק שלום עליך, שלום עליך, כך צעק עד שקרב אליטו ונשק אותו ואמר לו " הלוואי שאהיה מצע מתחתיך בעולם הבא "

רבי מסעוד נזכר ב " ספר החזיונות לרבי חיים ויטאל ושם כתוב כי בשנת של"ד – 1574 " בא הרב מסעוד כהן מדרעא אל צפת . וכו'

מסעוד נחמיאס.

 ( נחמייאש ) בן יעקב. מרבני דמנאת. " המלומד בנסים אשר כול ערי המיערב נודרים נדרים וקופות לזכותו. בהסכמת רבני אספי לספר " ויעמש שאול " של נכדו, רבי שאול.

מסעוד שלום רווח.

 בן יוסף. חותם " המסבי"ר " חי בגאבץ, בערך 1800, ספר דרשותיו בכתב יד נקרא " מרחיב גד ". ראה גרשם שלום " כתבי היד בקבלה ".

מסעוד סריקי.

 בן יוסף. עורך " חצות לילה אקום " על תיקון חצות, כמקובל אצל מראכיש ( מראכש ) וצווירא ורבאט. עמו נכרך גם " שפר סליחות " לאשמורת אלול.

מרדכי.

 ממקובליה החשובים של דרעא. באוסף כתב יד ששון 921, מצוי פירוש על התפילות, ששמות המחבר וחיבורו נעלמו. בתחילתו כתוב : " מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבא להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל " שמא הכוונה לחיבורו של רבי מרדכי מדרעא הנקרא בשם " מעינות החכמה " . הערה אישית. גם האר"י וגם רבי חיים ויטאל בספרו " ספר החזיונות מזכיר את המקובל הזה, ובעיקר את ספרו " מעינות החכמה ".

מרדכי אצבאן בן יצחק.

 מכנאס. " מקובל וחסיד. נולד במרוקו ושימש ברבנות ליוורנו ובארם צובא. עלה לירושלים כנראה בשנת תצ"ג – 1703 " לעשות זיירא, וזכיתי לראות פניו, והייתי קטן שהגיע לחינוך " החיד"א .היה תחמידו של רבי משה בירדוגו , " המשבי"ר ".

תלמידו הוא ראובן בן צור. החיד"א בזובח תודה כותב " היה מקובל ובקי בחכמת האמת, וראיתי קצת הגהות מכתיבת ידו בספר הכוונות להאר"י ז"לץ חיבורו " זובח תודה, מניין המצוות בדרך וידוי, וממשיך החיד"א וכותב " מיסוד על אברי האדם…והוא בנוי על בדר החרדים " אם כי – צריך להוסיף – בהסתייגות מסוימת.

מרדכי בושקילא

. 1700 בערך. מחכמי פאס, מקובל גדול. מתלמידיו היה רבי משה בן אברהם בן מוסא.

מדכי לושקי בן ברוך.

 1700 בערך. מראכש.

ארזי הלבנון.

אחד מחכמי מראקש. הוא חתום בשנת וישרא"ל פ"ק – 1887 בענייני טריפות בצירוף עם עוד כמה חכמים. כתב פסקי דינים בענייני טריפות.

משה אדרעי בן יצחק.

 יום ה, ג' בתשרי תקל"ה – אחרי תר"ב. יליד אגאדיר, משם נדד לאצווירא. אחרי נדודים רבים הגיע לארץ ישראל בתר"ב. לא צדק יערי בכתבו, כי " בספריו אין זכר לדברי קבלה ". המעיין בספרו " יד משה ", בדיונו בתורת הנפש, מגלה את המקורות הלקוחים מ " חכמי האמת ", רבו הדעות בנגלה ובנסתר, " ספרי הסוד " וכיוצא באלה. כן נזכר הזוהר בספר בכמה מקומות. ולעיל אף הזכרנו את ספרו " תורת חיים ".