רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
פיוט. נועם יוצר יחידתו סימן אני יחייא חזק.
אם אזכור עווני. בושה תכסני. חטאתי וזדוני. תמיד נגד עיני
נטבעתי במצולות. עברות גדולות. חמורות וקלות. אחי שעו מני
ידעתי בפשעי. אהובי ורעי. גדל מאוד רשעי. דודו ברח מני, חנוני חנוני
יראה רעד ופחד. ממני לא תכחד. לא אמצא שום שוחד. לכפר עווני.
חיש מהרה שובה. ישראל בתשובה. כי גדלה החובה. צרות מצאוני.
ימים חלפו עברו. מפני חרב גורו. טמא סורו סורו. אולי יחנני.
יושב בשמים. הוא אלוהים חיים. בעדי עדיים. מהר ילבישני.
אבינו מלכנו. חננו עננו. כי בעווננו. דודי ברח מני
חושה אל נקמות. קומה חגור חֵמות. לדין כל האומות. מהרה הראני.
זכור רחמיך. למען שמך. וכלה זעמך. באויבי ומוני
קבל תפילתי. עני אני באתי. קבץ קהילתי. לארצי ומכוני.
נועם הנזכר. סימן אני יחייא חזק
אל חכם אשירה. ארי אביחצירא
נצוץ הקדוש בו. שמו כשם רבו. יעקב בחר בו. נאזר בגבורה
יצחק בן גבירה. לו העוז וגבורה. גם מרבה המשרה. בתורה נבחרה
יום אור שבת קודש. את שם השם קִדֵּש. כמו עיר וקדיש. הוא עלה בסערה.
חרדה לבשתי. בראותי אויבתי. ניצבת לקראתי. כרוח סערה.
יה נקום נקמתי. מעושי רעתי. צדיקים משרתי. עליון נפשי מרה.
ישר צדיק תמים. עם חי עולמים. בחר לו עולמים. בשירה וזמרה
אהב מצוות השם. בקהל קדושים. גם בעל מעשים. בגלוי וסתרה.
חיבוריו הם יפים. כמו נופת צופים. בנפה מנופים. בשפה ברורה.
חָשַק מאוד אִוָה. תמיד בנר מצוה. להרבות אור זיוה. בשבת היקרה.
זכה בזה לראות. השם מלך גאות. גם יתעדן בנאות. דשא רב נהורא
קול רנה בפיהו. לאלי ואנוהו. שובע שמחות הוא. ארי שבחבורה.
חיבוריו הם יפים. בנפה מנופים. כמו נופת צופים. בשפה ברורה.
זכות אבות עמו. בשכבו ובקומו. עד הלך בתומו. לאיום ונורא.
קול מבשר תשלח. לעני נאלח. אתה טוב וסלח. פדנו במהרה
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
הוא הצליח להצית את אש המרד, השתלט על אזורים נרחבים והטית את אימתו על חלקים מהמדינה בעיקר בצפון המדינה. לאחר מלחמת גרילה עקובה מדם שנמשכה כשש שנים הובס, נשבה והוצג בכלוב ברזל כחיית טרף. אבל אז כבר היה מאוחר, הוא השאיר אחריו רעב ובצורת ומחלות.
מולאי חפיד סילק את אחיו מהשלטון, וקרא לצרפתים לעזור לו להציל את כבאו. ובין חילופי גברא האלה, חזר התוהו ובוהו שפגע ביותר היהודים. גם אחרי מלכותו של מולאי חפיד לא פסקו הפרעות ביהודים וברכושם, כיוון שעדיין לא היה בידו לבא לעזרתם.
ובראותם כך, חשבו עליו שהוא צורר היהודים. וכשהתפנה לבקר אותם עשו לו קבלת פנים, וקיבל מידם את המנחה שהועידו לו, ברכו אותו בקול רם וזכו לתגובה אוהדת ממנו. הוא ביטל מעליהם כל גזירות, וקרא להעניש כל מי שירים יד על יהודי, יקלל יהודי, או יציק לו. והעובר על זה ייענש בגופו ובממונו.
והארץ שקטה, אך לא להרבה זמן. המרידות הפנימיות, חוסר היכולת של השלטון להבטיח שלום התושבים הנוצרים, קירבו את הקץ להתערבות מעצמות אירופה, ומה שעיכב אותה הייתה רק היריבות בין אותן מדינות שהולידה משבר בינלאומי חמור, המוכר בהיסטוריה כמשבר מרוקו.
למרות כל האמור לעיל, המאורעות היו נקודתיים ולא פגעו בציבור היהודי בכל מקום. בערים הגדולות תמיד היו גילויי שנאה, ובאותה מידה היהודים למדו לחיות אתה. הסכנה הממשית הייתה ביישובים הקטנים וזאת מהמושלים הקטנים, חסרי תרבות ומעצורים, והם רכבו על גלי השנאה הדתית, להגיע לפסגת השלטון באזוריהם, והם אלה שהיוו מקור הסכנה ליהודים באזוריהם.
עלייתו של סידי אלמדאני אלגאלוי בשנת 1908.
ממשפחת השריפים, שבט בעל השפעה שלטונית חזקה בדרום מרוקו עד לאזור תפילאלת. אלמדאני מונה לוזיר הממלכה על ידי המלך מולאי עבד אלעזיז, על מנת לבסס את שלטונו במראכש והדרום. בהתחלה נראה ששם קץ לסבלם של היהודים, הוא ביטל חוקי אפליה, אבל חיש מהר סר חינו בעיני העם כי כשל מבחינה כלכלית.
במקומו בא מולאי חפיד, עוד לא הספיק לחמם את כסאו, קם עליו אחד בשם מולאי אלהיבה, משושלת המואבי טין והמליך את עצמו. פעולתו הראשונה הייתה להחזיר חוקי אפליה שביטל קודמו, אבל למזל של היהודים לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות. כי רק זמן מועט לאחר מכן, באה חדירתם של הצרפתים למרוקו.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן 
נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
כבוד הרב רבי אברהם אצבאן זצ"ל
בר סלימאן מחכמי מקנאס וראיתי חותם בטופס מעשה בית דין עם כבוד הרב רבי אליעזר בהלול בשנת תפ"ה 1725 פ"ק, עוד ראיתיו חותם בשנת תקכ"א פ"ק
מורנו הרב אברהם ה"ן דוד וחיון זצ"ך
היה מורה הוראה בתאזה חי במאה הששית שנמצא חתום בפסק דין אחד עם מוהריב"ע השני בשנת תקנ"ו והיה סופר בית דין צדק בפאס שמצאתיו חותם בשטרות בשנת תקמ"ו – תקנ"ג.
עוד מצאתי שטר שחתום בו שבנת תקס"ג פ"ק וחותם הוא הראשון ואחריו כמוה"ר רפאל אהרן מונסוניגו זצ"ל, מוכח שהיה גדול ממנו והוא אביו של כבוד הרב הרבי שמואל ה"ן דוד וחיון השני הנזכר באות שי"ן, וזכה לזקנה ונשוא פנים.
מורנו הרב אברהם טולידאנו זצ"ל
אחד מחכמי מקנאס ונזכר בזאלות ותשובות ויאמר יצחק חלק א' סוס"י קל"ה ובשאלות ותשובות תקפו של יוסף חלק ב' סימן צ"ו, וקרוב אצלי שזהו רבי אברהם טולידאנו בן כבוד הרב עייאד בן כבוד הרב רבי חיים ז"ל.
מורנו אברהם הלוי בן סוסאן ז"ל
בן מורנו הרב רבי יצחק זצ"ל מחבר פחד יצחק שאלות ותשבות כתב יד, ספר קנה אברהם על התורה כתב יד, ספר מעשה הצדיקים סיפורים כבר נדפס.
הרב הנזכר עיר מולדתו סאלי ובשנת תר"ך בערך נסע לטברים תוב"ב ונתיישב שם, כך הוינא טליא בא לפאס לדפוק על דלתי הנדיבים לקבץ נדבה והוא היה זקן מופלג וחוותו היה מוכח עליו שהיה איש קדוש וזימן אותו מר אבי ז"ל לסעודה וכל דבריו היו של קדושה וטהרה, ויש פעם שראינו אותו הולך ביחידות לאיזה מקום להתבודד , זיע"א.
כבוד הרב אברהם חלואה בן מורינו הרב רבי יוסף ז"ל………………
מחכמי מוגאדור והוא חי במאה החמישית
כבוד הרב רבי אברהם רודריניו ז"ל
מעיר ארבאט והוא אחד מסופרי בית דין צדק חי במאה החמישית ושישית שראיתיו חותם בשנת תקי"ו.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש-רופאים יהודים במרוקו-אליעזר בשן
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
לפי מקור משנת שנ"ה (1595), היה בפאם 'חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט '
רופא יהודי בשם יוסף ולנסה היה רופאו של מולאי אחמד החמישי אלמנצור אדיהבי – 1578 – 1603
רבי שלמה בן סעדיה אבן דנאן שפעל בפאס בשנות ה-30 של המאה ה-17 היה 'חכם גדול גם כן ובקי בחכמת הרפואה',
בכרוניקה של ר' שמואל אבן דנאן הרביעי, בזמן שהייתה מכת דבר בפאס, מוזכר בשנת ת"מ 1680) רופא, אבל זהותו לא צויינה. (בניהו, תשנ״ג, עמי 106)
אומנות הרפואה הייתה עוברת מאב לבן אצל בני משפחת חג'אג,, שבאו ממרוקו לטריפולי לפני כאלף שנים. כך כתב נ. סלושץ, תרצ״ח, עמי 171.
רבי' יעקב אבן צור (1753-1673) כותב על זוג מפאס: 'והאשה חולה כבר שנתיים והשאלה האם יגרשה ויתן לה כתובתה. קרוביה אומרים שנסתחפה שדהו וברשותו חלתה והוא חייב לרפאותה.ועוד שאין כאן רופאים בקיאים ולכן או יוליכה למקום הרופאים או יביאם אצלה שהוא חייב ברפואתה',
בתשובה כתבו החכמים: ימה שטענו שיוליכנה למקום שיש רופאים … לא חייבוהו חכמים בכך דאם כן נחייבהו ללכת לאיספאנייא אן לאיסטנבול ויגלה לעיר גדולה של חכמים רופאים', מכאן שלא היו רופאים מומחים במרוקו, שאפשר לסמוך עליהם (מוצב״י, ח״א, סי' קעז). לפי ממצא של יוסף ינון [פנטון], חכם יהודי בשם רבי מכלוף אמסלם אלכימאי ומקובל, שירת כרופא פרטי את הסולטאן חסן הראשון שמלך בין השנים 1894-1873. החכם לא רכש כל השכלה ברפואה וטיפולו היה מבוסס על ידיעותיו בקבלה ובאלכימיה. המחבר הוסיף כי במרוקו הרופאים היו מצטיידים באישורים של הפציינטים שטופלו על ידם ונתרפאו, ולא היו בידיהם כל תעודות אחרות מפקולטה לרפואה כלשהי.
הרב דוד עובדיה בספרו על יהודי צפרו, פרסם מקור ללא תאריך, כנראה מהמאה ה-19 ובו נשאל רופא בדבר תרופה, ומבקש הדרכה: 'לאדוני האומן הרופא ממני בעל החסות מעיר צפרו'.
בהמלצתו של המחבר : להלן התעודה מספר 243 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל, " קהלת צפרו " כרך א'
243
לייד סידנא לחכים אטביב מן ענדי אנא אדממי אצפריווי נבום בייד סידי, ולדאבא יא סידי כא נחיב מן לחאל ומן סידי אידא מא תעלמני כאן מחית נקדי לארבעים יום די קולתלי נכל למעזון כאן נאכל די חיבית אוו לא מא נקטע חתא סי וואזבני בלכתבא דייאלכום וספדלי אתסלל מחית כופית לא ירזעלי דאך סי ולדאבא יא סידי יאך מא נכופס ירזעלי דאך למרד מעדמא כלת למעזון כא נכוף בלמא ירזעלי ודי תממא עלמני ביה סידי לעזיז מחית זמעא מאזאלי ונקדי ומחית נקדי ונרא רוחי אלא ברית נסאפד לסידי חלאוותו ומא נטוול עלא סידי גיר בלכיר אלאה יעמל ידיך מסאעדין מבארכין אלאה יכליה סנידא וזבירא עלא ראשנא.
תרגום
לאדוני האומן הרופא, ממני בעל החסות מעיר צפרו, אנשק ידי אדוני. וכעת אני מבקש מאדוני, שתודיע לי אם אחרי עבור ארבעים יום שאמרת לי שאוכל המרקחת. האם אוכל כל מה שארצה או לאו, ולא אמנע משום דבר, תענה לי בכתב שלכם ושלח לי הדרכה יען שמפחד שיחזור עלי אותו דבר. וכעת אני שואל אדוני, האם לא אפחד להחזרת המחלה ההיא גם אחרי שאכלתי את המרקחת, אני מפחד שלא יקרה לי עוד, ומה שיש, נא להודיע לי אדוני היקר, כי עוד לי שבוע ואגמור, ואחרי כן אם אראה שאני נתרפאתי אשלח לאדוני דורון, ואין להאריך על אדוני כי אם בברכה וטובה, ה׳ ישים ברכה במעשה ידיך, ותהיה משען ומשענה, על ראשנו.
המשך……
Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Cent cinquante ans après la fondation de l'Alliance Israélite Universelle à Paris et un siècle et demi d'action éducative, culturelle et politique intense dans les communautés juives du Bassin M
éditerranéen, est-il temps d'établir le bilan définitif de cette institution unique par son ampleur dans le monde juif? Ce serait aller trop vite en besogne, car l'AIU continue son action, les anciens auraient dit sa 'mission', et s'apprêterait même à la redéployer en créant de nouvelles écoles, en Israël notamment.
Jacques Ta'ieb de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), dans «l'action scolaire de l'A.I.U. en Tunisie (1878-1939) : essai comparatif avec le reste du Maghreb a fait une analyse en laissant de cote, les problemes purement pedagogiques, pour se concentrer sur le contexte politique et culturel dans lequel l'A.I.U. oeuvrait, en matiere scolaire, de 1878 a 1939. Cette etude s'est articulee d'abord sur les faits et leur chronologie : ouverture des ecoles, evolution des effectifs scolaires etc… Puis, ont ete presentees les particularites de l'oeuvre scolaire de l'A.I.U. : resistance a son action, concurrence de l'enseignement public, ambigui'te du statut politico-scolaire de l'ex-regence. La Tunisie etait-elle la France (comme l'Algerie)? Auquel cas l'A.I.U. n'avait rien a y faire, ou s'agissait-il d'un autre pays ? Cette communication s'est terminee par une comparaison avec les autres pays du Maghreb (l'Algerie, la Lybie et le Maroc).
Colette Sarfati de l'universite Vincennes-Saint-Denis (Paris VIII), dans « La scolarisation des jeunes filles juives tunisiennes, au temps du protectorat » revele leur emancipation grace a l'ecole des filles dans l'ancien palais de Nessim Scemama avec le developpement de l'education morale et des travaux manuels. La consequence a ete que la jeune fille devenue epouse et mere a eu la possibilite d'exercer une activite remuneree pour venir en aide a son mari et a ses enfants, en cas de besoin, sans devenir une assistee. Colette Sarfati a entrepris egalement une etude comparative de la scolarisation des filles juives et musulmanes tunisiennes.
Josiane Tubiana-Neuburger, Maitre es-Lettres dans
L'ecole populaire de la Hafsia
a etudie la creation de cette ecole, qui a donne lieu a un conflit local, qui permet de bien voir ce qu'a ete l'action specifique de l'A.I.U. en Tunisie. En effet, seule l'action de l'A.I.U. a permis aux Juifs les plus pauvres de sortir de la condition miserable qui avait ete la leur pendant des siecles. II fallait creer une ecole a la Hafsia qui se situe aux confins de la Hara, pour que les enfants juifs les plus desherites soient instruits et finissent par sortir du ghetto. II a fallu creer cette ecole car la bourgeoisie locale, qui mettait ses enfants dans les ecoles de l'A.I.U. (a la Malta Sghira) pour qu'ils suivent une instruction primaire solide, souhaitant en meme temps qu'ils recoivent une instruction juive. Toutefois, cette bourgeoisie locale repugnait de mettre ses enfants en contact avec l'element le plus pauvre qui frequentait egalement l'ecole
le petit " hafsien "
Madame Tubiana a utilise des documents disponibles (tels que des rapports d'inspection, des articles de presse, des correspondances, etc…). Elle s'est interrogee sur les raisons de la creation de cette ecole, sur ce qu'a ete sa specificite et sur le role qu'elle a joue dans !’emancipation de la frange la plus pauvre de la population juive a Tunis.
Moktar Ayachi, professeur des universites, et directeur du Musee de !'Education a Tunis, a evoque « La scolarisation des Juifs de Tunisie dans les ecoles publiques a l'epoque coloniale de 1881 a 1956 C'est l'occasion pour l'auteur de la communication de faire apparaitre un phenomene particulierement important : la societe francaise se trouvait, du fait de l'assimilation de la communaute juive de Tunisie, enrichie de nouveaux acquis demographiques, culturels et economiques, – sorte de « butin de guerre », tandis que la societe tunisienne perdrait une composante dynamique de sa population millenaire. Elle a ete privee ainsi de l'apport d'une elite culturelle et economique qui aurait apporte un plus ou un ferment nouveau au projet reformiste tunisien dont l'ambition declaree en vue du renouvellement social etait de repandre un nouveau type d'enseignement aupres des nationaux et d'assimiler, ainsi les bienfaits de la modernite et de ses valeurs universelles.
L'ecole francaise publique et l'ecole de l'A.I.U qui lui a servi, en fait, d'appendice aupres de la communaute juive de Tunisie, s'etaient chargees donc, par le moyen de l'acculturation, du meme projet d'assimilation de cette communaute. Loin de toute concurrence, les deux systemes scolaires se sont reellement completes, au point que l'ecole publique de la Republique a absorbe a la fin de la Deuxieme Guerre Mondiale, les quelques ecoles de l'A.I.U. Ce dialogue mediterraneen et culturel a ete beaucoup apprecie.
Ariel Danan,de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), a presente <<L'ecole Or-Thora (lumiere de la Thora) de Tunis de l'opposition a la collaboration 1885 – 1953
Apres avoir fait un panorama des differentes ecoles creees a Tunis afin de concurrencer l'A.I.U., Ariel Danan a traite de l'ecole Or-Thora et de ses relations avec l'A.I.U. Creee en 1885 par Mardochee Raka, elle a eu pour but de donner aux enfants une instruction religieuse poussee. Menacee de fermeture, elle a ete reprise en main par la communaute en 1933 et une petite partie de l'enseignement a ete consacree a la culture profane.
Cette ecole a commence a collaborer avec l'A.I.U. des 1936 a travers une action sociale commune. A partir de 1950 de nombreuses discussions ont eclate au Conseil de la communaute afin de determiner precisement quel doit etre l'enseignement delivre aux eleves d,Or-Thora. II a ete decide qu'il etait necessaire que les enfants aient de bonnes connaissances profanes et il fallait confier cette partie de l'instruction aux instituteurs de l'A.I.U. dont la competence etait ainsi reconnue. Une convention fut signee entre les deux parties en janvier 1952.
Ariel Danan est le premier chercheur a consulter ces nouvelles archives de L'A.I.U.
Yosef Chetrit a close cette seance en posant des questions : que signifie l’emancipation de la femme juive en Tunisie ? Que faut-il penser des descriptions miserabilistes de la part des instituteurs de l'A.I.U. ?
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-הפטרה וירא
הפטרת וירא בנוסח יהודי מרוקו, מפטיר והפטרה
מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
1 קינת היתליר
בשער החיבור כתוב: ׳קינת היתליר; אלעדו אלדי קאם גדיר צד אליהוד ויאכד בקעת המן פי אלעוד. מן קלם י.ב\ [קינת היטלר: האויב החדש שקם נגד היהודים ויתפוס את מקומו של המן על העץ. מאת י.ב.]. היא נדפסה כחוברת בת 8 עמודים בתוניס, בדפוס קאסטרו, ללא ציון שנת ההדפסה, אולם מסתבר שהופיעה בתחילת הנאציזם. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).
י.ב. הוא יוסף ביג׳אוי מתונים (1945-1890), שעסק תחילה במקצוע החייטות אך התלהב מעבודת העתונאות והפך לעיתונאי. את דבריו פירסם ב-11 עתונים ובעיקר התמיד לכתוב בעיתון ׳אליהודי׳(החל הופיע בשנת 1936). כן הדפיס 13 חיבורים, ביניהם תרגומים מצרפתית כמו ׳בנת אלמארכיז׳(בת המרכיז). קינת היתליר היא מחיבוריו המקוריים, בערבית־יהודית.
הקינה בנויה 16 מחרוזות, בכל מחרוזת ארבעה בתי שיר בעלי דלת וסוגר. כל הדלתות במחרוזת חורזות במאונך בחרוז אחד, והסוגרים – בחרוז שני. החריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת. הצלעיות האחרונות שבכל המחרוזות חורזות בחרוז מבריח. בראש הקינה פזמון־מדריך, שחרוז סוגריו חורז עם סופי כל המחרוזות.
תוכן הקינה: קינה זו מתארת בעיקר את סבלם של יהודי גרמניה תחת רודנותו של היטלר. התיאור נעשה על סמך ידיעות שהגיעו למחבר: היטלר הצליח לדכא את היהודים בעזרת העם הגרמני עליו השתלט, למרות שלא היה גרמני במוצאו אלא אוסטרי פשוט, צבע במקצועו. הוא הצטרף לצבא הגרמני והצליח להתגדל ולעלות בסולם הדרגות. הוא החדיר בלב הגרמנים רגשי גדלות ושנאה, ובעזרתם הצליח לדכא את היהודים: נישל אותם ממשרותיהם הבכירות, ועינה אותם בדרכים שונות: הריגה, חנק, כליאה, טביעה בים וכו'. המחבר משווה את העם הגרמני לבהמה ולחיית־אדם שרק זנב חסר לה. העם הגרמני התדרדר לתחתיות מבחינה אנושית והגיע לשפל המדרגה. המחבר מזכיר להיטלר את סופם של פרעה, טיטוס והמן הרשע, ומאחל לו תלייה על עץ כתלייתו של המן.
קינת היתליר
רדדה: אלעאלם כלהו מחייר
קום אליהוד קלבהו תגייר
פזמון: העולם כולו חרד
לב האומה היהודית נפגע
בעד מא כאנו פי חרריה
ג'אתהם גסרה קוויה
טבבה ואווכאתיה
חככאם וקציה שרעייה
אחרי שהיו [שזכו להיות] בני חורין
הגיעתם צרה גדולה
רופאים ועורכי דין
שופטים ואנשי משפט
היתליר ואחד נמסאוי
לא עאלם ולא ראוי
קאללהם אנא אלמודאוי
בייה אלוטן ירזע צ'אווי
היטלר, אחד אוסטרי
לא משכיל ולא נבון
אמר להם [לגרמנים]: ״אני המרפא
בעזרתי תשוב המולדת [לגדולתה] ותאיר
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדש
ה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
ד. היהודים והקהילה במרוקו עם הופעתו של הרב זאב הלפרין
על רקע תקופה זו, ולאחר הכינוס העולמי של אגודת ישראל בקטוביץ הגיע הרב זאב הלפרין למרוקו והוא בן שישים. יהודי חרד, שהיה פעיל ומעורה בקהילה, ספוג ברוח התקופה ובעל דעות מגובשות מאוד. יש להניח שהשקפת עולמו התעצבה במקביל לתהליך הגיבוש ההיסטורי של תנועת ״המזרחי״ בתוך העולם החרדי עד לחלוקתו לשתי תנועות נפרדות: ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״.
על פי עדות של הרב יוסף משאש, שהיה עלם צעיר באותה תקופה, הגיע הרב הלפרין למרוקו מלונדון, אליה הגיע מתוככי ירושלים של ״היישוב הישן״ אין בידינו מידע מדוע נסע מירושלים ללונדון, מתוך מכתביו ממרוקו (שנכתבו מאוחר יותר) ניתן להניח שבא לעסוק שם במסחר ובפעילות כלכלית. המקור היחיד שבו נמצא הסבר לגבי פרנסתו במרוקו הוא במכתבים ששלח להסתדרות הציונית בלונדון, ובהם הוא מזכיר בין השאר שסיבת שהייתו שם היא עיסוקו המסחרי.הרב הלפרין נולד כנראה בשנת 1850 בעיר שרשוב בבילורוסיה. הוא נצר של דוד הלפרין, גביר עשיר ותלמיד חכם שהשיא את בתו לבנו של רבי חיים מוולוז׳ין, גדול תלמידי הגר״א, מגדולי מנהיגיה של יהדות ליטא ורוסיה, ומייסדם של ישיבת וולוז׳ין וזרם החינוך הליטאי.
מנישואין אלה, נולד לאחר מספר דורות ר׳ זאב הלפרין שלמד בישיבת וולוז׳ין. הרב עלה לירושלים (אין מידע מדויק לגבי שנת עלייתו), למד בישיבה, נישא, וכעבור זמן נסע ללונדון (אין מידע מדויק לגבי מועד הגעתו ללונדון). מלונדון עקר הרב הלפרין למרוקו והשתקע בה עד שנת 1922. ממרוקו חזר לירושלים והצטרף לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הרב הלפרין נפטר בט״ו באב תרצ״ד, 27.7.34, ונקבר בהר הזיתים.
קשה להגדיר את זהותו האידיאולוגית של הרב, כי משמעות המונחים בימינו שונה, אולם אפשר למצוא בה אפיונים דתיים ציונים ואפיונים אולטרה אורתודוקסים כמו אצל רבנים אחרים באותה תקופה.
אברהם רון מספר על אישיות תוססת, חסרת מנוחה, שלא מצאה סיפוק ואתגר בירושלים של ״היישוב הישן״ והקדישה את עצמה לענייני ציבור. ילדיו, שני בנים ושלוש בנות נולדו בלונדון. הוא קיים קשרים עם חוגים שונים והירבה בנסיעות ברחבי אירופה.
תחילה הגיע הרב לעיר מקנאס והתקבל בהתלהבות על ידי תושבי המקום. הרבנים המקומיים ראו בו מושיע כיוון שעולם התורה היה שרוי אז במצוקה. עם כניסת הצרפתים למרוקו חדרו גם המודרניזציה והחינוך המודרני, ו״עולם התורה׳׳ של יהדות מרוקו נותר ללא תשובה הולמת. כך תיאר הרב יוסף משאש את המצב לפני בואו של הרב הלפרין למרוקו:
מיום ביאת הצרפתים לעירנו, התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה בשם תקופה יפה, לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה, לא משתבש, כי השלווה והשקט גברו בארץ, ואך המנוחה והמרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב או ואם רע, חלפה כליל, כי רבו המותרות לאין קץ בכל צרכי האדם, בכסות ובפרנסה, ובמדור ובכל תשמישו, ומה גם אצל הנשים והבנות, אשר עלה באפם עז ריח העת החדשה. ועל כן רבתה הטרחה והיגיעה והעבודה, ומשלחת יד בכל מסחר, ונלוו עמהם הקנאה והתחרות והתאווה לעלות במעלה העושר והתענוג. ובכן נתמלא כל לב וכל רעיון ברוב מחשבות עמוקות ופשוטות, לחבל בתחבולותיו, ולהערים בערמותיו, ולרמות במרמותיו, לאסוף כסף תועפות בהיתר או באיסור, להשביע בטן הזמן הרעב וצמא תמיד למותרות, ואומר יביע, הב, הב, לכל המחדש הזמן בטובו בכל יום תמיד. וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח בשער.
הערת המחבר : זגורי־אוחנה אורלי (1988). ׳״אם הבנים׳, ׳אוצר התורה׳ והחינוך היהודי במרוקו בין השנים 1960-1860״. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת חיפה.
פרטים אלו אושרו בשיחה שקיימתי עם אברהם רון ב־19 ביוני 2000. מר רון(שהיה המפקח על האגף הדתי במשרד החינוך בירושלים) פגש את הרב זאב הלפרין בהיותו נער בגיל מצוות. זאב הלפרין היה אחי סבו של מר רון. הפגישות התקיימו בחצרו של הרב זוננפלד בירושלים בשנת 1934, סמוך לפטירתו. כמו כן נודע לי ממר רון שהוא שאר הבשר היחיד של הרב זאב הלפרין, כיוון ששני בניו ושלוש בנותיו לא נישאו ולא נולדו להם צאצאים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-פעמים פרקי עיון במורשת ישראל במזרח
פעמים
פרקי עיון במורשת ישראל במזרח
רבעון. חוברת מס׳ ו. אביב תשל״ט. 1979
עורך: יצחק בצלאל
המערכת:
פרופ' שאול שקד – יו״ר (האוניברסיטה העברית, י״ם ומכון בן־צבי)
ד״ר מיכאל אביטבול (המרכז לחקר יהדות צפון־אפדיקה)
ד"ר יששכר בן־עמי (משגב ירושלים)
ד״ר יעקב ברנאי (אוניברסיטת היפה)
ד"ר אליעזר בשן (אוניברסיטת בר־אילן)
פרופי שלמה דשן (אוניברסיטת תל־אביב)
אברהם חיים (יד בן־צבי)
יוסף טובי (אוניברסיטת בן־גוריון)
נסים יושע (המרכז למורשת יהדות המזרח – משרד החינוך והתרבות)
אליעזר שמואלי (מנכ״ל משרד החינוך והתרבות)
פעמים בראשית הדרן
״פעמים״ מבקש לשמש במה למורשת־התרבות של יהדות המזרח, חשיפתה והנחלתה לרבים.
אין הוא כתב־עת ראשון בתחומו. קדמו לו קבצים וכתבי־עת, אם למחקר המבוסס על כתבי־יד ומקורות ראשוניים – כ״ספונות״, השנתון של מכון בן־צבי, המחדש אח הופעתו עכשיו – ואם לדברי ספרות, עיון ופובליציסטיקה – כ״שבט ועם״, ״אוצר יהודי ספרד״, ״במערכה״, ״אפיקים״ ואחרים שחדלו להופיע. כל אחד מפירסומים אלה ודרכו וזכויותיו, או גם מגבלותיו, ואף־על־פי־כן יש מן הייחוד והראשוניות בדרך ש״ פעמים״ מבקש ללכת בה.
מורשת התרבות של קהילות ישראל במזרח – שנכללים בהן בעיקר יהודי ארצות־האיסלאם, הבאלקאנים ואסיה התיכונה – זוכה באחרונה להתעניינות מודגשת בתחומי המחקר, החינוך, הביטוי הספרותי ובתחומים אחרים. פעילות זו היא תופעה חדשה לא רק משום שהרבים מכירים בנחיצותה ומשרד החינוך והתרבות פועל לקידומה, היא גם חדשה ביעדיה, במגמותיה ובדרכים שהיא מבקשת להשיגם. אין היא חלק מחיטוב עדתי, פוליטי או חברתי, אלא מיועדת לכלל ישראל. עניינה לא במאבק ובתעמולה אלא בהקניית ידע מבוסס ומוקפד מבחינה מדעית. היא מתכוונת להקיף אח מלוא גוני־הקשת של מורשת זו לכל פזורי־תפוצותיה והדיסציפלמות הנזקקות לה בהנחה שיש עניין ויש טעם בזימונן בכפיפה אחת. ואחרון חשוב, עניינה במורשת זו מקורו בהכרה, כי טיפוחה והנחלתה הם צורך, בראש ובראשונה, כדי להגיע למלאות ולשלמות של תרבות ישראל בכללה, האחת והמשותפת לכל ישראל.
פעילות אינטנסיבית בתחום זה ניכרת באחרונה במיוחד בשדה המחקר האקדמי ובמערכת־החינוך לשלביה, פעילות המלווה בעיות וקשיים עקרוניים ומעשיים. המחקר בתחום הנדון מפוצל בין לשונות ותרבויות הרבה (בסקירה אחת שנעשתה באחרונה נמצא כי מורשת יהודי המזרח פזורה על־פני כעשרים לשונות וספרויות), גדור בדיסציפלינות שונות, נאבק עם נדירות התעודות שבכחב והשתכחות המקורות שבעל־פה, נלבט עם מיעוט חוקרים מיומנים. חרף קשיים אלה נתבע המחקר להשיג בזמן קצר את שנזנח וזולזל עת ארוכה. במערכת־החינוך דומה אין עוררין כיום על הצורך לשלב המורשת האמורה בתוכניות הלימודים בהיסטוריה, בספרות וכיוצ״ב. מיעוטם של ספרי־יסוד וספרי־לימוד ושל מקורות מידע מנופים העשויים לשמש מטרה זו הוא המעכב. ומי יודע עוד כמה זמן יעמוד בעינו פער זה שבין המטרה ובין השגתה למעשה.
״פעמים״ מבקש לשרת מערכת זו בשני קצותיה, את החוקרים בחישוף המורשת מזה ואת העוסקים בהנחלתה מזה. לכך יכוונו תוכן העניינים, המבנה והמדורים של כחב־העת, והם:
מחקרים ועיונים – בהיסטוריה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, לשונות היהודים וספרותם, חקר היצירה הדתית, האמנויות והפולקלור. בכלל זה יודגשו עניינים מתקופות מאוחרות יותר וידועות פחות.
דיוני חוקרים שיזומנו יחדיו בסוגיות מרכזיות העולות מתוך המחקר והעיון.
תעודות ומקורות, מילוליים וחזותיים, מלווים מבואות והסברים, שיש בהם עניין לרבים.
העמדת בעיות השנויות במחלוקת לדיון.
ביקורת וסקירות על ספרים ודברי־מחקר המתפרסמים בתחום זה בעברית ובלועזית.
מידע על מפעלים ואירועים מדעיים – הן להידוק שיתוף־הפעולה בין החוקרים בנדון, הפזורים בין מוסדות ובמקצועות שונים, והן כשירות לציבור הנזקק לכך, שיוכל להפיק תועלת ממפעלים אלה.
המאמרים ב׳׳פעמים״ יכוונו בדרך־כלל לחוג רחב של קוראים ולא לאנשי־המקצוע בלבד. כתב־העת החדש אינו נדרש לעסוק בשלל הנושאים האקטואליים – החשובים כשלעצמם – בענייני המדיניות, החברה, החינוך, המצוקה והפערים המעיקים על יהודי המזרח. עם זאת, יתפרסמו דיונים בשאלות השנויות במחלוקת העולות מן המחקר. ולא במקרה מובאים בחוברת זו דברי פרופ׳ ח״ה בן־ששון ז״ל, ההיסטוריון הנודע ששלל אח המונח ״מורשת יהדות המזרח״ מעיקרו. בעיות מעין אלו הן בשורש העניין שבמורשת הנדונה ויש להן משמעות להלכה ולמעשה.
על אף ההשגות והקשיים הפזורים על הדרך ש״ פעמים״ מבקש ללכת בה, אנו מאמינים בנחיצותו של כתב־העת החדש בזמן הזה. היענותם של חוקרים ומלומדים מאוניברסיטאות וממכוני־מחקר בארץ, שכולם מיוצגים במערכת, ואף מחו״ל, להשתתף בעבודתו היא מקור של עידוד לנו. עם זאת, אנו נושאים עינינו לחוגים רחבים בציבור, הנזקקים בעבודתם למידע על יהדות המזרח, אפילו אין זה עיסוקם המקצועי. כוונתנו למורים ולמחנכים, לאנשי־ציבור, לעובדים קהילתיים לסוגיהם, לסופרים ולאמנים ולכל המגלים עניין במורשת זו.
והנה חוברת ראשונה זו של ״פעמים״ – אך צעד אחד בדרך ארוכה.
העורך
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
الشيخ أحمد العدوان: لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه “فلسطين”
قال الشيخ أحمد العدوان وهو عالم إسلامي مقيم في لأردن عبر صفحته الشخصية علي فيس بوك ان لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه “فلسطين”: “”كتب الله تعالى الارض المقدسة لبني اسرائيل الى يوم القيامة ، الاية 21 من سورة المائدة ، واورثها لهم بقوله تعالى ( كذلك وأورثناها بني اسرائيل ) سورة الشعراء 59، اقول للمحرفين عن كتاب ربهم القرآن الكريم من اين أتيتم باسم فلسطين يا كذابين يا ملاعين وقد سماها الله تعالى الارض المقدسة وأورثها بني اسرائيل الى يوم القيامة ، لا يوجد شئ في القرآن الكريم اسمه فلسطين ، اذا مطالبتكم بارض اسرائيل باطلا واعتداء على القرآن وعلى اليهود وعلى ارضهم وبالتالي لن تفلحوا وسيخزيكم الله ويخذلكم كونه تعالى هو الذي يدافع عنهم”.
Read more
מארץ מבוא השמש – הירשברג
הזירה המדינית
מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.
הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלרי
ה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת.
הריחות, שנדפו מהסחורות שבשוק זה, מחניקים וקשה להבין כיצד מרשים השלטונות הממונים על בריאות הציבור לקיים שוק זה. סוף סוף כשתפרוץ מגפה לא תיעצר בתחומי הקצבה. כיכר זו נצאת רק במרחק דקות מספר של הליכה ברגל מכיכר הממשלה, שבמרכז העיר. ברחבה זו, המשתרעת בין הקצבה ובין הנמל ובסביבתה הקרובה עומדים כמעט כל הבניינים החשובים של העיר, הכנסייה הקאתדראלית ( שהוקמה במקום מסגד שהרסוהו ), שני המסגדים הראשיים של העיר, אחד עתיק יומין, לפי נוסח המאלכים, מנהגם של תושבי הארץ הוותיקים.
השני, שהקימו הטורקים לפי אורח חייהם הם. כאן ארמונות הדאים של אלג'יר, המרתקים את העין בחינם העדין והמשמשים כיום שיכון למשרדי ממשלה שונים ולספריה הלאומית. בקיצור, הרובע הרפריזנטאטיבי של העיר, שאליו נקלע מיד כל עובר אורח, כל תייר וכל זר.
כיכר הממשלה מכאן וכיכר הרב בלוך מכאן…אולם שבתי וראיתי תמונות מזעזעות ממש, כשהמשכתי לסייר ברצבה, ולא רק כדי למלא את תיאבוני לראות את העיר הקדומה הלכתי שמה, אלא אף כדי להכעיס את האלג'יראים הקבועים, והקבועים למחצה, הנמנעים מלבקר בשכונה זו ושהזהירוני מפני הסכנה.
הקצבה בנויה בצורה אמפיתיאתרונית במעלה הגבעה הנשקפת על המפרץ. הסמטאות תלולות, עקומות, צרות ביותר, בחלקן בנויות מדרגות. כשנתקלים בחמור נושא סחורות, או מוציא אשפה, צריכים להידחק לפתח הצר, כדי לתת לו מעבר חופשי. הרבה סמטאות אינן מפולשות, ולאחר שמטפסים כמה דקות במדרגות צריכים לחזור על עקב.
הריצוף חלקלק צרוב שימוש ומהמים הדלוחים הנשפכים מהבתים, בכל רגש אפשר לשבור את הרגליים.שמות הסמטאות פרטינזיואלים במקצת : סמטת האטלס, הספינקס, הפירמידות, חניבעל, האינצ'ארים, האלות, שללא ספק היו מתאימים יותר לשדרות ולרחובות ראשיים ולא למבואות מפולשים.
הבתים נמוכים, עתיקים, החדרים צרים ללא אוויר ובלי אור. כמע שאין רואים מבוגרים, רק ילדים בגילאים שונים משחקים ברחוב. לעתים מצאתי ילדים וילדות יושבים על הרצפה ב " כותאב " הוא " החדר " המוסלמי ולומדים מפי המורה, שייך, צעיר או זקן.
הכותאב נמצא ברגיל ליד בנייני הקברים הקדושים, המרובים בקצבה, כמו בכל ערי המגרב, או ליד הזאוויות, בתי המחסה לזקנים, המתמסרים לתורת הסוד. ניכר, שנעשים מאמצים לדאוג לניקיון, סודרה שורה של נוחיות ומשתנות ציבוריות, שעל קיומן מבשר כבר מרחוק ריחם החריף, מאחר שהסידורים פשוטים ביותר.
באלג'יר מותר ללא הגבלה לבקר בכל המסגדים, בקברות הקדושים ובבתי הקברות המוסלמיים. ניצלתי אפשרות זו, בכל בניין של קבר מצאתי נשים רבות, הנודרות נרות ושקועות בהרהורים. דווקא בניינים אלה, עם הקברים שמסביב להם ומעט הירק העצים, יותר אנושיים מהרובע של החיים, והם משפיעים השפעה מרגעת ומשקטת על המבקר המזועזע ממה שראו עיניו בין החיים.
אמנם הייתה לי כבר הכנת מה לסיורים אלה, לאחר שביקרתי בחארה של תוניס ובכל זאת לא ראי זה כראי זה. את מספר תושבי הקצבה, אומדים ב-150.000 נפש, כולם מוסלמים, היושבים צפופים על שטח של פחות מחצי קילומטק מרובע. ואם נזכור, שכאן הבתים בני קומה אחת, או לכל היותר שתי קומות, יתברר, שהצפיפות כאן היא עד כדי מחנק ממש.
כשלושה מטר מרובע לנפש חיה כולל שטח החצרות, הסמטאות, הרחובות, בתי הקברות והמסגדים, כלומר המקומות שאינם משמשים לצורכי דיור. צפיפות דומה קיימת רק ברבעים היהודים שבתוניס ובשתיים שלוש ערים במרוקו. אולם בעוד מספר התושבים של הרובע היהודי הוא בגבולות שבין חמשת אלפים – עשרת אלפים נפש, כאן חיזיון הצפיפות מוכפל פי שלושים ופי עשרים.
והרי גם הניגוד של תנאי החיים באלג'יר, שאין דוגמתו באותן הערים, קובע : עושר, רחבת ידיים ורווחה, רחובות רחבים, בנייני פאר, גורדי שחקים ( כגון הבניין של הממשל הכללי ) גנים מכאן, ועוני, דוחק, בתים המטים ליפול ומארות מכאן. אין פלא כי הקצבה משמשת מבצר לקבוצות הלאומנים הלוחמים.
באחד הרחובות הגדולים כמעט בעיבורה של הקצבה, הקימו השלטונות מהכנסות הוואקף המוסלמי, שהוחרם בזמן הכיבוש, שורה של מוסדות צדקה למבוגרים, מעין " לינת הצדק " – מחסה לילה למחוסרי בית, ו " בית לחם " תמחוי מזונות, וכן בתי ספר כלליים ומקצועיים לבנות מוסלמיות.
בפרברי העיר ראיתי שיכונים עממיים, מיסודה של חברת נכסי דלא ניידי האלג'ירית, המורכבת מנציגי השלטונות, מוסדות כסף ממשלתיים ותושבי אלג'יריה, ושמתפקידה להקל במקצת על מצוקת הדיור החמורה של האוכלוסייה המוסלמית, הזורמת מערי השדה ומהכפרים אל הבירה ואל הערים הגדולות ונדחקת כאן לכל פינה פנויה.
לעת עתה כששמאות דירות במחוז אלג'יר, וכאותו מספר במחוז אוראן. הן רק טיפה בים הצרכים הדחופים בשטח זה. את משמעותם המעשית נבין מיד, כשניזכר, כי אוכלוסיית אלג'ירי גדולה פי חמישה ממספר תושבי ישראל. כאן גם הסכנה האמיתית האורבת לצרפת, אם לא תצליח להכניס שינויים יסודיים ביחסה לארץ זו.
סכנה שהיא חמורה בהרבה מזו הצפויה לה כתוצאה של הענקת העצמאות לתוניסיה ומרוקו, כי התמוטטות השפעתה על התפתחותה של אלג'יריה וההתפתחויות בה תחולל זעזוע קשה שמטרופולין.
המשך…..
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
ספר חובה זה מוקדש לכל אלה מהללים המטיפים לנו כמה היה טוב במרוקו ליהודים, שיואילו בטובם לקרוא ולהתעמק בספר זה של חוקר דווקא לא מרוקאי, אלא ממוצא הונגרי הי"ו בבריאות ואריכות ימים ….אמן….מורי ורבי, פרופסור אליעזר בשן הי"ו
1877 – דחיית ההנחה שיהודים נאלצים לעבוד בשבת.
במכתב שכתב דרומונד האי ממוגאדור ב – 20 באוגוסט 1877 לעמנואל לוא
יב, מזכיר ועד שלוחי הקהילות באנגליה, טען השגריר הבריטי כי לפי מידע שקיבל, אין זה נכון שיהודים נאלצים לעבוד בשבתות ובחגים.
בדמנאת יהודים נאלצו לעבוד בשבתות.
ההנחה הנ"ל אינה נכונה, ועוד בשנים שלאחר מכן יש מידע על אילוצים של יהודים לעבוד בשבת. יהודי דמנאת שסבלו מהתנכלויות במשך שנים על ידי המושל, קיבלו הצהרה מלכותית בת 17 סעיפים ב – 15 בספטמבר 1884, בדבר ביטול החובות שחלו עליהם עד עתה. ובסעיף הראשון נאמר כי מעתה לא יחויבו בעבודה בימים הנחשבים על ידם קדושים.
מכאן ניתן ללמוד כי נאלצו לעבוד לממשל גם בשבתות ובמועדים. ספק רב אם אומנם בעקבות ההצהרה בוטלה חובה זו, כי גם הצהרות אחרות כמו זו שקיבל מונטיפיורי בשנת 1864, נשארה על הנייר ולא יושמה בפועל.
עבודת כפויה ביום כיפר …….: בשנת 1881 נאלצו צורפי כסף יהודים לעבוד ביום כיפור, בפקודת הסולטאן.
בכתב העת של " אגודת אחים " בלונדון פורסם ב – 15 בספטמבר 1885, כי הסולטאן הורה שעבודות שירות שיהודים בדמנאת נאלצו לבצע למושל, כמו סבלות, ניקיון, מסירת בהמות לעבודה, יופסקו.
מנהיגי הקהילה פנו למערכת העיתון Reveil du Maroc ופרסמו בו ב – 24 בספטמבר 1884 את תלונתם נגד המושל של עירם. בתלונה נאמר, כי הם נאלצים לנקו אורוות ומקומות מלוכלכים, גם בשבתות ובחגים. וגם נשותיהם נאלצות לעבוד.
במכתבו של י. מטלון מנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר ב – 25 בספטמבר 1884 נאמר, כי יהודי המקום נאלצים לבצע עבודות שונות למושל, וכי רק אם אין למושל עבודות, אז הם פטורים מלעבוד בשבתות ובימי כיפור.
בעקבות היחס האכזרי של מושל דמנאת ליהודי המקום במשך זמן ממושך, התערבה כל ישראל חברים ופנתה לממשלת צרפת ב – 1885, ובאמצעות שגריר צרפת במרוקו הוצאו שתי פקודות מלכותיות, בהן נדרשה הפסקה מיידית של ההתנכלויות, וביניהן אילוצים של יהודים להעניק שירותים למושל גם בימים קדושים להם, ופעילויות אחרות, בניגוד לרצונם וללא תשלום, וכן עוולות אחרות.
מראכש 1886 – חילול החגים על ידי עבודה.
לפי מידע שפורסם בסוף 1886 אסר המושל במראכש כשלושים יהודים שסירבו לעבוד בחגים מתברר שהסולטאן אינו מודע להפרות פקודותיו שניתנו לטובת היהודים, על ידי המושלים.
במכתב של כל ישראל חברים לשגרירי צרפת ובריטניה לקראת ועידת מדריד, שאמורה להתכנס ב1888 נאמר, כי יהודים אולצו למלוח ראשים בשבת.
1887 – אילוץ לחלל שבת וחג הפסח.
בעיר קסר אל קביר השוכנת בצפון מערבה של מרוקו כ – 35 ק"מ מעיר הנמל לאראש, חי בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 סוחר יהודי בשם ראובן תורג'מן, בן חסותה של ארצות הברית. הוא עמד בקשר מסחר עם מוסלמים שתבעו ממנו חוב גדול, שהוא הכחיש.
כפי שפורסם ב – 21 באפריל בשבועון Times of Morocco וכן באטיימס הלונדוני, נאסר בפקודת הווזיר לענייני חוץ, והובא לטנג'יר, כשהוא כבול אלצוהו לרכב בשבת, ובכלאו לא אפשרו לו לחוג את חג הפסח. שני דברים מנוגדים להצהרה שניתנה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לשמה מונטיפיורי בביקורו בארמון במראכש ב – 5 בפברואר 1864 שאושרה ב – 1880 ושוב ב – 1885.
8 באוקטובר 1893 – אישה יולדת נאלצת לעבוד בשבת.
במכתב ממוגדור לשמואל מונטגיו חבר הפרלמנט הבריטי ופעיל בחיים היהודיים, ציין הכותב, כי בהיותו בביקור במוגאדור, נודע לו על סבלם של יהודי מראכש בגלל אכזריותו של המושל מוחמד וידה והקאדי מוסטפה.
פטים הגיעו כבר לאנגליה על מלקות וננקטו צעדים להפסיקם, אבל עתה חודשו ההתנכלויות בכל הברבריות. המושל אינו מסתפק בהתקפה על הגוף. המושל והקאדי מאיימים על הלב. לאחר שנפטרו כמה מקורבנות המלקות, נעשים מאמצים לפגוע בהכרתם הדתית ובאמונתם של היהודים החלשים.
לאחר הדיווח על אילוץ להתאסלמות ביום כיפור, כשאשתו של המתאסלם סירבה ללכת בעקבותיו, דיווח הכותב כי הקאדי שלח את שליחיו וגררו את אשתו של המתאסלם ממיטת לידתה כשבידה תינוק בן 12 ימים, והיא אולצה לעבוד בשבתות.
בימי מלכותו של עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908
עיתונאי בריטי כתב כי בשבתות ובחגים נדרשים יהודים ללא הבדל גיל ומין לבצע עבודות קשות, בין השאר נשיאת משא כבד לשוק. למי שיש כסף משחרר עצמו מחוב זו.
1905 – עבודות כפייה נמשכות.
ב 23 – ביולי 1905 פורסם ב JC כי ממר אלמליאח מנהל בית הספר בפאס דיווח ב – 5 ביולי, כי יהודים נאלצים לעבוד ללא תשלום במחסן תחמושת של הסולטאן, וכי עליהם לנקות אורוות. יהודים אחדים הצליחו לברוח והוחזרו.
בשבועון של יהודי אנגליה פורסמה ידיעה ב – 3 בדצמבר 1905 על מצבם של יהודי פאס כפי שמסר שר החוץ של צרפת מר M.PICHON. יהודי העיר נתונים לעונשי מלקות ונאלצים לעבוד בעבודות כפייה בשעות היום והלילה. אומנם לא נאמר כי עליהם לבצע זאת גם בשבתות, וזה כבר יתרון.
ב – 24 בדצמבר 1905 פורסם ב JC הדברים הבאים : בעקבות התנפלויות על יהודים בפאס, עליהן נודע ממכתבים שהופנו לכל ישראל חברים, ננקטו צעדים על ידי הממשל במרוקו למניעת המשעים השליליים.
ב -6 בחודש זימן הווזיר הראשי את הרבנים הראשיים והמנהיגים של קהילת פאס, והודיע להם בשם הסולטאן כדלהלן : נודע לנו כי מנהל בית הספר כתב מספר פעמים לכל ישראל חברים ולממשל על מצבם של היהודים.
הדובר אמר שהוא מוסמך להודיע להם בשם הסולטאן – עבד אלעזיז הרביעי – המכבד את היהודים באופן שווה עם נתינים אחרים. שלעולם לא יסבלו מחוסר צדק על ידי הממשל המרכזי. לא יוטלו עליהם עבודות בכפייה, וימי השבת והחגים יכובדו. מנהל בית הספר בפאס התקבל לאחר מכן על ידי הווזיר הראשי לפגישה.
1908 – כפיית יהודים לעבוד בראש השנה וביום כיפור.
בימי מלכותו של עבד אלחאפט' – מלך מ – 1908 עד 1912 – חתם על חוזה החסות עם צרפת, אולצו יהודים בפאס לעבוד בימי ראש השנה וביום כיפור. בערב ראש השנה תרס"ט – 25 בספטמבר 1908 בשעה 6 בערב שלח ראש החצר לתשעה יהודים עושי מזרונים לעבוד בשביל החצר.
כשסירבו ואמרו שהערב חגם ואסור להם לעבוד, נכבלו ונאלצו לעבוד כל הלילה. יהודי אחד שסירב לעבוד, וכן אלה שעבדו ופיגרו בהספק העבודה – הולקו.
כך אירע גם בערב יום כיפור. ראש החצר שלח חיילים לצורפים יהודים בדרישה לבצע עבודה בשבילו. הם סירבו ובאו לבית הכנסת, פנו לא אלמאליח מנהל בי הספר של כל ישראל חברים בעיר. הוא סירב לשלוח אותם לעבודה.
הם שוחררו לבתיהם רק למחרת בבוקר. מר אלמאליח הנ"ל פנה לווזיר, וזה הבטיח להעביר את הנושא לסולטאן. לפי דיווח ב – 1911 כבר לא מאלצים יהודים לעבוד בשבתות ובחגים.
במאה ה- 20 בתקופה בה החינוך החילוני כרסם בזיקה למסורת, היו יהודים שהתעקשו, עמדו בלחצים, ולא חיללו שבת. בימי מלחמת העולם השנייה כשמרוקו הייתה תחת שלטון ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים, אולצו יהודים לעבוד גם בשבתות ובחגי ישראל.
היו מהם שסירבו ונכלאו בסוף 1942 במחנה העונשין שבעין אלאוראק.
חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו כותב בהגיעו למראכש תחת הכותרת " על השבת שחוללה בכיכר מראכש ", כי בעת המאבק לעצמאות של מרוקו הכריזו מפלגות הלאומיום על שביתה, והמוסלמים היו סוגרים חנויותיהם.
לאחר שהשלטונות הודיעו כי חנות שתיסגר בשוק העירוני שבכיכר העיר, יבוטל חוזה השכירות שלה, כי בחוזה היה נהוג לכתוב ככי על השוכר לפתוח את החנות בכל יום. המוסלמים החליטו לסגור עסקיהם רק בימי שישי, והשלטונות לא הכירו בכך.
המוסלמי טענו כי היהודים סוגרים עסקיהם בימי השבת ואין מוחה, עתה הוצאה פקודה כי גם על היהודים לפתוח חנויותיהם בשבת. קמה בהלה וראשי הקהילה ניסו להתערב, אבל המשלחות שפנו אל השלטונות לא נענו.
אלה הגיבו כי בימי חירום גם היהודים חייבים לציית. בשבת אחת כל החנויות של היהודים היו פתוחות. כתגובה הודיעה הרבנות שם האיטלזים יהיו פתוחים בשבת הקרובה – יכריזו כי שם נמכר בשר טרפה. נימוק זה שיכנע את השלטונות והאטליזים הוצאו מכלל הגזירה. סוף הפרק
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך◆ פרשת משפטים מס' 38◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א).
כתב רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אדרת אליהו
הרב אסולים הי"ו
, ירמוז, למה שכתב מרן הש"ע (הל' דיינים סי' יד, ס"ד), שאם רואה הדיין שהבעל דין חושדו שהדין נוטה כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. וזהו 'אשר תשים לפניהם', פירושו צריך שתשים בפי בעלי דינין 'אלה המשפטים', ולהורות להם טעם הענין כש"ע, דהיינו מילתא בטעמא. ועל דרך רמז נאמר לפי זה, שפירוש 'אשר' לשון אשרנוהי – לומר לך, כדי לאשר ולחזק הדין שפסקת צריך אתה להורות להם מאיזה טעם דנתם.
וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא, יד).
כתב הרה"צ רבי מסעוד אדרעי זצ"ל תלמיד הרה"צ רבי יצחק אבריז'ל זצ"ל, בספרו שפת אמת, יש לדקדק, למה המכה את חבירו והרגו חייב מיתה, אולי האיש קטילא קטיל, ואתו זמן שהרגו הגיע זמנו למות, ולמה חייב מיתה, אלא קיימא לן שהולכים אחר הרוב, ורוב בני האדם אינם מתים פאתום. והראיה שהולכים אחר הרוב, מהפסוק (שמות כא, טו), ומכה אביו ואמו מות יומת, למה יומת שמא אינו אביו, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב. וגם ילפינן מן הקורבנות, דקיימא לן בהמה משנשחטה הותרה (חולין י), ולמה. נחשוש שמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחרי הרוב,
ורוב בהמות בחזקת כשרות. הכא נמי, רוב בני האדם מתים פאתום. וזה כוונת הכתוב 'כי יזיד איש על רעהו להורגו'. ושמא תאמר למה יומת שמא גברא קטילא קטיר ופטור, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך חייב. ובהכרח אתה לומד שהולכין אחר הרוב ולכך חייב, וזהו 'מעם מזבחי' אם לא תאמר שהולכין אחר הרוב, למה אנו שוחטין ומקריבין שלמים, דילמא במקום נקב קא שחיט, אלא ודאי הולכין אחר הרוב, ולכך 'מעם מזבחי תקחנו למות'.
זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (כב, יט).
כתב הרה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל רב העיר תאפילאלת וראש הישיבה, (בבא סאלי ב'). 'זבח לאלהים' זובח מלשון כריתה וחלוקה. והיינו מי שפוגם בריתו, ועל ידי זה מחלק את שם 'אלהים' לשנים לאותיות מי – אלה 'יחרם'. 'בלתי לה' לבדו' רק שם הויה מצאנו שמתחלק, שהרי אמרו במסכת סוטה (יז.), איש ואשה שזו י-ה ביניהם, אות י' באיש ואות ה' באשה. וכשמקיימים מצות פריה ורביה, אות ו' בבן ואות ה' אחרונה בבת, נמצא ששם הוי-ה מתחלק בין ארבעתם. וזהו 'בלתי לה' לבדו', שרק הוי-ה מתחלק בין איש ואשתו בן ובת.
גר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים (כב, כ).
כתב הגאון הצדיק רבי שלום אבוחציריא זצ"ל בספרו כלי כסף, 'גר לא תונה ולא תלחצנו', כיון שהוא גר חביב לפניך יתברך ואינו מחריש על דמעתו. 'לא תונה' אותו לאמר לו, אדם שהיה עובד עבודה זרה, שופך דמים, מגלה עריות והיה אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, יבוא להיכנס תחת כנפי השכינה וילמד דברי תורה שנאמרו מפי הגבורה. וגם 'לא תלחצנו' בהודעה ריבוי המצוות החמורות ודקדוקיהן, כי אם מקצת מצוות, כדי שלא יהיה פורש וימנע מלהיכנס תחת כנפי השכינה. ואם תאמר לגבי ישראל מה יש לו לומר, לזה אמר 'כי גרים הייתם בארץ מצרים, ומאותו זמן ואילך אתם נחשבים לפני תמיד כגרים אפילו בהיותכם בארץ ישראל, כמו שכתוב (ויקרא כה, כד), 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' ועל ידי זה חביבים אתם לפני ואיני מחריש על דמעתכם.
אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר מלאתך ודמעך לא תאחר (כב, כז – כח).
כתוב הגון הצדיק רבנו יעקב אבוחציריא זצ"ל רב תאפילאלת וראש הישיבה, בספרו פתוחי חותם, אפשר לרמוז 'אלהים לא תקלל' היא השכינה, לא תעשה לה ביזיון ע"י עבירות. וצריך שתדע שהשכינה הוא 'הנשיא של עמך', דהיינו הפרנס שעל ידה עמך מתפרנס, ועל ידי שאתה פוגם בה, אתה מחסר את השפע של עמך, וזהו 'לא תאור' לשון חסרון, ואם קרא שפגמת, 'לא תאחר' מלחזור בתשובה. וזהו 'מלאתך ודמעך לא תאחר' מלאתך היא התפילה, שהיא במקום קורבן וקרבן נקרא מילוי, כמו שכתוב (שמות לב, כט), מלאו ידיכם היום לה', וכמו (ויקרא ח, לג), ימלא את ידכם. 'ודמעך' הם הדמעות שצריך לתפילה, כי שערי תפלה לא ננעלו והרבה בתפילה ובדמעות.
הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי (כג, כ).
כתב הרה"צ רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה, יש לדקדק, למה נאמר כאן 'הנה אנכי שולח מלאך', היינו על ידי מלאך ולא הקב"ה בכבודו ובעצמו, כמו שנאמר (בראשית כח, טו), הנה אנכי עמך, היינו עמך, היינו הקב"ה יהיה עמו ולא מלאך. ויש לומר, לפי שיעקב אבינו באותה שעה יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, וחשש שמא יסלק הקב"ה הוא שכינתו מעליו, כמ"ש בגמרא (כתובות קי:), שכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. לכך היה מתיירא יעקב עד שהבטיחו הנה אנכי עמך, דהיינו גם בחוץ לארץ אהיה עמך. אבל הכא, אדרבה היה זה בבשורת כניסתם לארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, לכך די להם במלאך שילך לפניהם.
ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך (כג, כה).
הגאון רבי יהודה אלבאז זצ"ל בספרו שבות יהודה, יש לפרש לפי רבותינו ז"ל (תענית ב), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אמר אומר זו תפילה. וכמו שהקורבנות היו מסוגלים להוריד השפע מלמעלה שיהיה מתברך כל דבר ודבר, כן התפלה שהיא העובדה שעומדת במקומן של הקורבנות, תוריד השפע מלמעלה. וזהו שאמר 'וברך את לחמך', שע"י התפילה יהיה מתברך 'לחמך ומימיך', ובזה השכר מקביל למצוות.
ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך (כג, כה).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, יש מחלה שאין בה צער לגוף האדם, אבל היא חולי שיזיק לזולתו, כמו השכול, והעקרות. לזה אמר 'מקרבך' שאינו ניכר בחוץ, ואמר 'והסירותי' אף הוא מלידה, מבטן והריון.
ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (כד, ה).
פירוש הצדיק יש בהם יראת אלהים על פניהם וכשהיו בעולם הזה שהארץ הדום רגליו היו כמעשה לבנת הספיר פירוש נתלבנו על ידי יסורין ועוד ובעצם השמים לטוהר שהיו מטהרים עצמן מן מאכלות אסורות וביאות אסורות בעצם השמים ושמא תאמר ולמה מסתלק הצדיק לזה אמר בשביל ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו הקב"ה ולא נגע בהם כי מכפר על הדור ושמא ולמה תאמר באה נשמה לזה העולם לזה אמר משום ויחזו את האלהים פנים בפנים ועוד אוכלין שכר מן הדין וזהו את האלהים כמו ויאכלו וישתו דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה.