קו לקו. אסופת מאמרים
אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.
התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו 
שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.
הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.
ולדעתי זה דבר שלא כיון אליו הרמב״ם ע״ה, שמי שתורתו אומנותו אינו רגיל עם שום אדם כלל ולא יאמר על זה שאינו רגיל בו, ולזה בודאי שלא כיון אלא להתיר. והוא הפך מה שאמי לשאר אינשי שגזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. כי לפיכך ללוות מן הגוי ברבית מותר שהוא בורח ממנו ואינו רגיל אצלו, ולזה אמר שת״ח שאינו רגיל בו, ר״ל שגם שילומו ברבית אינו מתחלתו רגיל בו ללמוד על ידי הרגלו ממעשיו, כי אינו מרבה ישיבתו עמו הותר לו, וזהו שאמר שאינו רגיל בו ללמוד, ולא אמר שאינו רגיל בו ולא ילמד. על זה אמר הרמב״ם שעכשו עשו כל אדם עצמם כת״ח שאינם רגילים בהם ללמוד ממעשיהם, ולזה הותר להם להלוות אף להעשיר כמו הת״ח.
ובאמת שתמיד הוקשה לי במה שאסרו להלוות לגוים ברבית והתירו כל מיני משא ומתן עמהם, אם לא יהיה ביום אידם או שלשה ימים קודם. כי אם רבנן חששו שמא ילמד ממעשיהם של גוים, הנה זה הלמוד לא יבא אלא מתוך ההתדבקות עמהם אשד זה יוליד אהבה, ודבר ידוע הוא שהמשא ומתן יוליד יותר אהבה בחברה עמהם ממה שיוליד ההלואה להם ברבית, כי זה אדרבה יוליד שנאה ומיעוט חברה כי הגוי יברח ממנו, ואמאי אם כן התירו המשא ומתן ואסרו הרבית. אלא שאחר העיון נראה לי בזה דבר נחמד, והוא שבזמנם שהיו היהודים רבים ביחד ומתעסקים זד. עם זה, לא גזרו רבנן עליהם המשא והמתן עמהם, משום דישראל כשרים הם ולא יהיה משאם ומתנם אלא זה עם זה. כי כן נצטוו ממאי דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. ולזה במשא ובמתן עמהם מלתא דלא שכיחא אז, ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אמנם הלואת המעות ברבית, בודאי שלא יהיה זה אלא עם הגוים כי לישראל אסור. ולזה כל עסק זה אינו אלא עם הגויים, ולזה גזרו עליו ואסרו להלוות להם ברבית כדי שלא ילמדו מעשיהם. ולזה בזמננו זה שמשכננו עם הגוים דרובא דרובא הס גוים, ולהרויח פרנסתינו וחיינו בהכרח נשא ונתן עמהם, למה אם כן נאסור להם הלואר. ברבית, דמה לי עסק זה לאסור אותו, מה שלא נאסר להם עסק אחר מהטעם שאמרנו.
ומצאתי עזר לדברי אלה מדברי התוספות הנ"ל שאמרו וז״ל: ועוד שאנו שרויים בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נשא ונתן עמהם, הילכך אין לאסור רבית משום שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. וכן כתב הרא״ש ז״ל הרי לך שבאותו הזמן אעפ״י שהיו ישראל, עם כל זה התירו המשא והמתן עם הגוים מטעם שאמרנו משום דלא שכיחא. כיון שהיו ישראל מתקבצים הרבה במקום א׳ וכל עסקם אלו עם אלו, ואסרו הרבית דשכיחא משום שמא ילמד. וא״כ עכשז שהזמן הכריחנו להיות עסקינו עמהם בזה הותר, למה נאסור להם הרבית משום שמא ילמד, יותר משאר משא ומתן בהיות שחששה זו שייכא ברבית יותר מבמשא ומתן. וא״כ הרי לך טעמא רבא מגדולי המורים להתיר לנו להלוות לגויים ברבית. ומיהו זה אשר יתעקש לדחות דבריהם בדברים שאין להם טע' ולבטל מה שהשתדלו המה לקיים המנהג. כדי שלא יפסק חיותינו ופרנסתינו. א״כ לית דינא ולית דיינא אשר יאסור להלוות לגוים ברבית, דכד סלקינן ונחתינן חזינא לדינא שהוא מותר להלוות לגוים ברבית. או משום דלישנא בתרא דחי ללישנא קמא כמו שאמד ר״ת. וגם מהרי״ף כמו שאמרנו, וכפי זה מעולם לא נאסר זה כלל. או משום דגם לישנא קמא דאמר דנאסר הרי התירוהו בכדי חייו. ואין כדי חייו של אדם בזמן הזה קצובים, משום רבוי מסים וארגוניות. כמו שא׳ הרב האוס׳ וגם בזמנם היה להם מסים ומלכים ושהם מחדשים התביעות. ואם נאמר שפרשיו נתרפו, אם כן נתנו דבריהם לשיעורים, כי הם התירו כדי חייו כפי מה שהוא כדי חייו של כל אדם ואדם, ואין כדי חייו שוה לכל אדם ולכל זמן, ולזה לא נתנו לו קצבה אלא בכדי חייו. ורצונם בזה בכל א׳ כפי מה שיצטרך ולכל זמן כפי מה שיהיה, דאין כאן שיעורים שהכל שב לכדי חייו. או מכמן שהותר המשא והמתן עמהם מפאת ההכרח שאנו ביניהם ובהכרח נתעסק עמהם, מה לי עסק זה מה לי עסק אחר. ואם כן נראה מזה הצד בודאי מותר להלוות לגויים ברבית.
וגם מהצד האחר שהוא משום לתא דע״ז, דאזיל הגוי ומודה לאלהיו על זה, ועובר הישראל על לא ישמע על פיך״, אין לנו לדרוש ולחפש על היסוד הזה אלא בזמן שאסרוהו ז״ל, שהוא הזמן אשר יש לחוש על זה, כמו ששנינו בריש פ״ק דע״ז: לפני אידיהן של גויים ג׳ ימים אסור לשאת ולתת עמהם להשאילם ולשאול מהם להלוותם וללוות מהן לפרעם ולפרוע מהם וכוי. אלו הימים הם אסורים בכל מה שאמר, כי אחר עבור יום אידם מותר בכל אלו הדברים. שכך שנינו: לאחריהם מותר. באופן דאין איסור הלואר, אלא ביום אידם או ג׳ ימים קודם יום אידם. נהי דיום אידם מן הנראה רבו אבל כבר אמרו התוספות על זה, דרוב אידיהם מן הקדישים הם, ואינם נחשבים מכלל אידיהם שבהם דבר התנא.
וא״כ האי דנקט הרב הפוסק לאיסור בהחלט בכל זמן, לא דק בהא, דבכל השנה מותר בכל מאי דאסר התנא במתניתין ביום אידם בגולה. או ג׳ ימים קודם בארץ ישראל. נהי דיום א׳ נראה דחשבו התלמוד מכלל יום אידם וקרי ליה יום נוצרי. דא׳ שמואל״ יום נוצרי לדברי ר׳ ישמעאל לעולם אסור. וא׳ רש״י ז״ל, נוצרי שצרה להם לעשות יום איד בא׳ בשבת, לדברי ר׳ ישמעאל לעולם אסור לעשות עמהם משא ומתן, דאסר ג׳ ימים לפניהם וג׳ ימים לאחריהם הרי כל השבת כולה. ובתר דפשיט תלמודא דתנא ג׳ ימים בלא אידיהם אסור. הקשו התוספות דאם כן אמאי אצטריך שמואל להודיענו דלר׳ ישמעאל לעולם אסור. ותרצו דאשמעינן שיום נוצרי חשיב יום איד. וכפי זה לרבנן דלא אסרי אלא ג׳ לפניהם אין אסור לשאת ולתת עמהם אלא יום ה׳ ויום ו׳ ויום ז׳ ויום א/ אבל יום ב׳ וג׳ וד׳ מותר. וכן כתב הרמב״ם בפי׳ המשנה וז״ל: דע שזאת אומת הנוצרים הטועים אחר יש״ו אפי׳ שדתותיהם שונות כולם עע״ז הם, ואידיהם כולם אסורים לשאת ולתת עמהם, וראוי לנהוג עמהם מה שינהג עם עע״ז. ויום אידם מכלל אידיהם של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עמהם, עם מי שמאמין ביש״ו בא׳ בשבת כלל בשום דבר. ובכל ינהג עמהם בא׳ בשבת מה שינהג עם עע״ז ביום אידם לבד, וכן ביאר התלמוד, עכ׳׳ל״. ונפלאתי הפלא ופלא כי לא מצינו בשום פוסק מהפוסקים שזכר זה כלל, וגם התנא לא חשיב יום א׳ בכלל אידיהם, עד דאלמלא דמסתפינא מהדר גאונו של הרמב״ם ז״ל, הייתי אומר דכל שאר הפוסקים סברי שיום נוצרי לא חשיב איד כלל. וזה מפני שנוכל לפרש דהאי דאמר שמואל יום נוצרי לדברי ר׳ ישמעאל דהכי קאמר יום נוצרי דלדעת ר׳ ישמעאל חשיב איד כפי סברתי דא׳ ג׳ לפניהם וג׳ לאחריהם, לעולם אסור לשאת ולתת עמהם. ויש הכרח לזה דא׳ יום נוצרי לדברי רבי ישמעאל
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
עוד היו על ״אגוז״ ארבעה אנשי צוות ספרדים, הקברניט פרנסיסקו מוריה ריינלדו, פרנסיסקו(פאקו) פרז רולדן, מיגל סנשז וקריסטובל מויה, בסך הכול 48 איש. ״אגוז״ יצאה מחוף אלחוסימה בסביבות השעה 22.00, אחר שצוות האונייה שהה בלב ים כבר משעה 6.15 בבוקר, השעה בה יצאו מנמל האם בגיברלטר. הממונים על ההפלגה במרוקו קיבלו דיווח שהים אינו רגוע ושמתחוללת בו סערה: ״התצפית של ההפלגה האחרונה העידה שהים אינו שקט אך לקראת הלילה, ליל הפעולה, הוא ירגע״. ההפלגה מגיברלטר לאלחוסימה בספינה זו ארכה בדרך כלל כעשר שעות. אך הפעם, על פי עדות רב החובל, היא ארכה יותר משלוש-עשרה שעות, בגלל הסערה שכבר התחוללה בים. לדבריו, רק בשעה אחת לפנות בוקר, אחרי שלוש שעות נסיעה פרצה הסערה שגרמה לטביעה. בשעה 1.30 הודיע חיים צרפתי לאלחוטנית במטה בפריס שהים אינו שקט, וביקש ממנה להקשיב לעוד הודעה בשעה 3.00 לפנות בוקר. זה היה הקשר האלחוטי האחרון עם ״אגוז״.
לפי עדות הקברניט, עם התגברות הסערה החליט להפחית מהירות, הפסיק את פעולת אחד משלושת המנועים והפעיל את האחרים בפחות מחצי יכולתם המרבית כדי למזער זעזועים. מיד לאחר מכן פרצו מים מתחתית הספינה, ועליהם ניסה הצוות להתגבר על ידי חסימת החור שנפער בחרטום בשמיכות. צרפתי שיגר קריאות חירום לתחנת האלחוט בפריס ואולי גם לתחנה בגיברלטר שהפעיל אהוד דייוויס. הקברניט שינה את כיוון הנסיעה לעבר אלחוסימה שממנה הפליג, אך חרטום הספינה שקע וירד מתחת לפני המים. בשעה 3.15 הורה הקברניט לנטוש את הספינה. אנשי הצוות דרשו מן המפליגים לקפוץ לים ובהם גם מי שהמשיכו לאחוז בדופנות הספינה הטובעת: ״אך אף אחד בעולם לא היה מצליח לשכנעם לעזוב את הדפנות אלא רק אם היינו חותכים להם את כפות הידיים״. פאקו פרז וחיים צרפתי ששיתפו פעולה עם הקברניט לא הצליחו לעלות על סירת ההצלה היחידה, אך המלחים מיגל סנשז וקריסטובל מויה עלו על הסירה היחידה, משו מן הים את הקברניט וניצלו מטביעה.
הערת המחבר : עדות קברניט ״אגוז״, בצרפתית, 29 בינואר 1961, ארכיון פרטי, גילה גוטמן, ראו בעדות שני המלחים שניצלו מטביעת ״אגוז״ ושוחררו מן הכלא המרוקני בסביבות מאי שסיפרו על גבורת חיים צרפתי. בולטין מס׳ 70 [של המוסד], 25 עד 28 במאי 1962, אמ״י, חץ, 3755/1.
חיים צרפתי ליווה רבות מהפלגות ״אגוז״, הוא היה אמור לסיים את תפקידו לפני ההפלגה הגורלית, אך נעתר ברגע האחרון לבקשת מפקדיו להחליף את דייוויס, ושוב הצטרף לנוסעים ומצא את מותו לפני שהספיק לחזור לישראל ושם היה עתיד להתחתן. יומיים לפני ההפלגה התארח לארוחת ערב עם חברתו בביתם בגיברלטר של השליח הרצל שר ואשתו ציונה והודיע להם שהוא עומד לחזור לישראל ולהינשא. ארבעה ימים לפני ההפלגה הגורלית הוא נפגש מחוץ לגבולות מרוקו עם מפקד שלוחת מקהלה החדש והדריך אותו לקראת המבצע. לדברי גד שחר, סיפר לו צרפתי שלפני כל הפלגה הוא נתקף פחד גדול שלא מניח לו אלא בשעה שהספינה ניתקת מן החוף. אז הוא שוקע בהתקשרויות עם תחנות האלחוט. משך כל ההפלגה לא סרה ממנו החרדה שמא לא יעלה בידו, במקרה אסון, להודיע בעוד מועד על מיקום הספינה כדי שתתאפשר הגשת עזרה. שחר התרשם שלפניו עמד אדם הכובש פחדיו מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה ומתוך אחריות לתפקיד. צרפתי היה ספורטאי ושחיין מעולה, אך נשאר על משמרתו כאלחוטאי עד לרגע האחרון וטבע עם הספינה. מפקד ״המסגרת״ במרוקו, אלכס גתמון, שלא השתתף הפעם במבצע, המתין לדיווחים בביתו עד שנכנס האלחוטן צבי ניצן והודיע לו את הבשורה המרה. גתמון התקשר לראש הקהילה דוד עמר ודיווח לו על האסון.
בפרק מיוחד במסקנות חקירת האסון סיכם אליעזר שושני את התחומים שהבחין בהם בליקויים טכניים, בהזנחות או במחדלים: נסיבות רכישת הספינה, הזנחה בתחום סירות ההצלה, כישלון מערך הקשר האלחוטי, הנסיעה בים סוער, חיפוש ניצולים במקום הלא נכון וכישלון מקצועי של ראשי סניף גיברלטר. על סעיפים אלה הוסיף את המחסור בכוח אדם בשלושת המטות: מרוקו, גיברלטר ופריס והקשיים התקציביים שהערים גזבר הסוכנות היהודית.
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-ב.בר-תקוה
רבי יעקב אבן צור – רקע היסטורי וחברתי ופיוטים.
בנימין בר תקוה
הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו
הפיוט הוא בן לווייתה הנאמן של ההיסטוריה היהודית. קביעה חשובה זו של אחד מגדולי החוקרים שקמו לפיוט מהעברי הלא הוא י"ל צונץ. מתאשרת גם מתוך עיון בפיוט העברי בארצות המזרח במאות האחרונות. ואולם כדי להבין קביעה זו לאשורה עלינו לשרטט מעט את הרקע ההיסטורי של גולת מרוקו.
את המבנה החברתי שלה, שעל גביו צמחה השירה העברית בכלל, ושירת רבי יעקב אבן צור בפרט. הבא נזכור את הכלל, כי כל ספרות באשר היא, אינה נכתבת בחלל ריק, וצכאן שלכל עיון בספרות חיית להתלוות הידיעה הכללית של הרקע עליו צומחת ספרות זו. להלן הרקע הכללי של התקופה
בשירי יעב״ץ השקולים במשקל הכמותי, נפוץ במיוחד השימוש במשקל המרובה הנקוט בשלושים ושמונה פיוטים. שירי המשקל המרובה הם ברובם בתבנית שוות־ חרוז קלאסית, להוציא שני שירים שהם במתכונת קופלטים, האחד ׳בני תמיד׳(דף ל עמי ב), והשני ׳ירומם פי לצור׳(דף סג עמי א). מבחינה ז׳אנרית, בהתאם למצויין לעיל, מופיעים פיוטים השקולים במשקל המרובה בעיקר במדור הרשויות, ואולם יצויין כי קבוצת פיוטים נוספת במשקל זה מסתתרת בתוך מדור ההספדים הנרחב.לשם השלמת התמונה יצויין כי שלושה שירים נוספים בקובץ הם בתבניות שוות חרוז ושקולים במשקל כמותי אך לא במשקל המרובה. אחד מהם במשקל המרנין ׳אלוהים חי מציאתו׳(דף יד עמי א), אחד במשקל המהיר ׳גדול אדוננו ורב כוח׳ (דף כד עמי ב), ואחד במשקל השלם ׳לבי למו אב׳ (דף צב עמי א).
קבוצה אחרת של שירים שקולים במשקל הכמותי נאחזת במשקל המתפשט והיא כוללת שלושה עשר פיוטים. שירים אלו מגוונים באופיים התבניתי: מהם שווי חרוז, מהם שירים חרוזיים (לאמור שירים בהם הדלתות והסוגרים חורזים בחריזה אחידה), ומהם בתבנית המוסמט המרובע. ואולם יודגש כי בפועל התייחס הפייטן לכל הפיוטים השקולים במשקל המתפשט כאילו הם מרובעים. לאמור הן על־פי הנדפס, והן על־פי כתבי־יד חילק הפייטן את טורי השירים הללו לארבע צלעיות באמצעות נקודה שסומנה לאחר כל צלעית. טורי המתפשט נחשבו איפוא לצלעיות על פי צזורת עמודי המשקל לאמור ׳מתפעלים נפעל׳, בין אם חלוקה זו מלווה בחריזה פנימית שלמה או חלקית, ובין אם החריזה הפנימית חסרה לגמרי. לאמיתו של דבר, מוסמט מרובע במשקל המתפשט, מגולם בשני מקרים בלבד בכל מרחבי הפיוט שליעב״ץ. האחד הוא הפיוט ׳יה חיש ישועתי׳(דף טו עמי p והשני ׳יחיד בעולמך׳(דף יזעמ׳ א). שני אלו הם איפוא מרובעים הבנויים על־פי המופת הספרדי. בשישה שירים אחרים ניתנה חריזה ל׳צלעית׳ השניה והרביעית דהיינו, לדלתות ולסוגרים והם למעשה שירים חרוזיים. לדוגמא יוזכר השיר ׳בקר אבקרך׳(דף ב עמי א). בחמישה פיוטים אחרים חולקו הטורים לצלעיות מלאכותיות הכל לפי צזורה משקלית כפי שהוסבר לעיל. למעשה שירים אלה הינם שווי חרוז ובצורתם המיוחדת ניתן לכנותם ׳קוואזי־מרובעים׳, לדוגמא, השיר הפותח את הקובץ הוא ׳יוצרי שעה עבד׳(דף א עמי א). חלוקה מרובעת לצלעיות, בפיוטים אחרים בקובץ של יעב״ץ, הינה לעתים קרובות על־פי המשקל ההברתי הפונטי, כפי שיוסבר להלן, ובמקרים אלו החריזה הינה אאאב. כזכור, גם בספרד היו מעין מרובעים שנאחזו במשקל הברתי אלא שהיה זה המשקל ההברתי הדקדוקי.
פיוטים בתבנית המרובע שיש לציינם במיוחד הינם ׳יה צור קדושנו׳ (דף כו עמי א) בו מתחרזות כל צלעיות טורי השיר (השקול במשקל המתפשט) בחרוז אחד ויחיד! שיר נוסף הוא ׳מנגינות אברח ואבחר מגינות׳(דף סט עמי ב) שהוא קינה לט׳ באב והוא שקול במשקל הקל, והמחולק לצלעיות כמרובע בחריזה אאאב. קינה אחרת ׳אמרר בקינה ואזנח מנגינה׳(שם) אף הוא מרובע לכל דבר וחריזתו כבפיוט הקודם אלא שמשקל הפיוט הוא המתקרב.
שני שירים נוספים השקולים במשקל כמותי(לא קלאסי) הינם בתבנית מוסמט משולש והם ׳יה לעם אביון׳(דף ח עמי ב) וכן ׳יה שעה רחשי׳(דף טו עמי ב). שיר אחר במשקל כמותי(לא קלאסי) הינו בתבנית מוסמט משושה והוא ׳יוצר המאורות׳ (דף טז עמי א). יובהר כי מעין מוסמטים משולשים ומשושים מצויים במורשת יעב״ץ בשקילה הברתית פונטית.
בשירים הסטרופיים נמצאת, כאמור לעיל, קבוצת משנה של שירים חד סטרופיים אזוריים או מעין אזוריים השקולים במשקל כמותי. בכולם, הטורים הינם דו־צלעיים ומשקלם מורכב משני עמודים. קבוצה זו מונה בין השאר את הפיוטים ׳צורי דבירך תקומם׳(דף ח עמי ב), ׳רם ענה את עתרתי׳(דף יד עמי ב), ׳ירום ונשא וגבה(דף טו עמי ב), ׳יחיד לך אקרא׳(דף יז עמי ב), ׳צורי בתתו תעודה׳(דף מב עמי ב), ׳תורת ה׳ תמימה׳ (דף מג עמי ב), מתוך קבוצה זו ארבעה פיוטים שקולים במשקל הקטוע. כידוע, קיים ויכוח בין החוקרים על מידת הקשר בין משקלי השירה הקלאסית ומשקל שירי האזור, מכל מקום נראה כי יעב׳׳ץ נאחז במשקל הקלאסי מתוך שמשקלים אלו היו שגורים יותר בימיו, ובעיקר מתוך רצון להתאים משקל ללחן. אשר לשירים הסטרופיים האחרים, מסתבר שכמות השימוש במשקלים כמותיים בטלה כמעט לגמרי ביחס למספר הרב של שירים סטרופיים השקולים במשקל ההברתי פונטי. מעניין לציין כי מתוך עשרה שירים סטרופיים שקולים(לא חד סטרופיים), רק אחד הינו בתבנית אזורית ׳יגון בלבי עצור ונכבש׳(דף עד עמי ב). שמונה שירים העם בתבנית זג׳ל ואחד בתשתית אזורית מיוחדת והוא יצורי בתוך עם דל תתגדל׳(דף טז עמי ב). כריכת המשקל הכמותי ותבנית הזג׳ל בשירת קודש, אינה מן המנהג הנפוץ בשירת ספרד אשר בה כאמור, נוהג השיר האזורי לכרוך את תבנית הזג׳ל (המלווה לעתים ברפרין) במשקל הברות דקדוקי.
בשירים החד סטרופיים שמשקלם כמותי, בולטת העדפה של התבנית האזורית (מוושאח). בפיוטי יעב״ץ יתכן שההיקף המצומצם החד סטרופי חתר לביצוע מושלם יותר של מכמני התבנית, דהיינו השלמות האיכותית באה לפצות על הגרעון הכמותי. מכל מקום, העשיר יעב״ץ את שירתו גם בתחום השימוש במשקל כמותי ותרם בכך להמשך חיותו של משקל זה אף בדור מאוחר, מה גם שהחייאת המשקל באה תוך שימוש בווריאציות תבניתיות מגוונות.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
Le poème religieux (le piyout) a toujours une fonction éducative et liturgique. C'est pourquoi il est en permanence lié au chant et à la musique. Et cela est conforme à ce qu'écrivait le roi David lui-même, patron et mentor des poètes et des chantres : Poésie et chant sont pour moi tes préceptes dans ma demeure passagère (Ps 119, 54). Au demeurant, chant et poésie mariés tous deux à un air se disent d'un même mot en hébreu : chir. Comme si tout poème devait être porteur d'une musique qui lui soit propre. Par le chant et la poésie, mélangés dans une sorte d'alchimie, les veillées shabbatiques ont pour objectif de raffermir les liens sociaux des membres de la communauté et de préserver leur identité spirituelle et religieuse.
La musique qui accompagne ces poèmes est toujours vocale. C'est une liturgie qui se passe d'orgue, de luth ou de harpe. Quand ce ne serait que parce que ces poèmes sont le plus souvent chantés le jour du shabbat (ou durant des fêtes) et que l'utilisation du moindre instrument de musique est, ce jour-là, interdite par la loi. C'est une musique qui n'a jamais été écrite. Traditionnelle, elle se transmet du maître à ses disciples et du père à ses enfants. Une légende rabbinique ne fait-elle pas dire à Dieu s'adressant aux enfants d'Israël : « Bien que vous m'ayez glorifié par les harpes et les lyres, c'est le son de vos voix qui m'est le plus agréable » ?
Dans l'analyse qu'il fait (dans Le Chant des nations) de la poésie des juifs face à celle des gentils, le poète andalou du xiie siècle, Abraham Ibn Ezra, établit, non sans finesse et avec un grand sens de l'observation, ce qu'il considère comme un état des lieux des thèmes poétiques :
Les poètes d'Ismaël chantent l'amour et les voluptés ; les Iduméens, les guerres et les batailles vengeresses ; les Grecs, les sciences et les spéculations de l'intelligence ; les Indiens, les proverbes et les énigmes. Quant aux Israélites, ils glorifient dans leurs hymnes et leurs cantiques le Seigneur des Armées.
Mais rien n’empêche évidemment ces poètes d'évoquer, ainsi qu'on l'a noté plus haut, les douleurs de leur vie quotidienne : telle razzia dans un quartier juif, telle catastrophe naturelle détruisant une partie de la communauté, tel tsunami dans la petite ville de Sefrou ou encore telle jeune vierge juive, dans le nord du pays, préférant la mort à la conversion à laquelle on veut la contraindre. Les poètes assument pour le coup, sans l'avoir cherché, le rôle d'historiens de l'instant. Leurs poèmes deviennent d'une certaine façon des documents d'information qu'ils lèguent aux générations futures et à leurs historiens professionnels
Pour se faire comprendre avec clarté de leurs fidèles et des auditeurs de ces veillées shahbatiques, dans le but d'atteindre ceux des juifs qui ne comprenaient pas l'hébreu, il arrive que ces rabbins-poètes écrivent leurs poèmes directement en judéo-arabe. Il faut dire que la langue arabe qu'ils utilisent est en partie une langue en lambeaux, une sorte de fourre-tout. Les juifs du pays n'ont pas eu l'occasion d'apprendre l'arabe classique, que leurs collègues et coreligionnaires en Espagne maniaient avec un rare bonheur, même s'ils le transcrivaient uniquement en lettres hébraïques. Leur arabe est un jargon où l'on trouve entre autres des mots bibliques, des formules talmudiques, des termes castillans venus directement de l'Andalousie. Le tout est mélangé de sorte que le locuteur ne sait pas toujours ce qui, dans son expression, appartient à telle source et ce qui provient plutôt de telle autre. Ajoutons que la prononciation de l'arabe par les juifs du pays (ce n'est pas le cas pour ceux qui ont habité l'Irak, l'Égypte, la Syrie ou le Liban) est très approximative. On y confond allègrement le « ch » avec le « s », le « z » avec le « j », le « ou » avec le « o », etc.
Amor Abitbol (1782-1853) président du tribunal rabbinique de Sefrou, une petite ville voisine de Fès (et que l'on appellera la petite Jérusalem du Maroc, en raison du grand nombre de ses rabbins), écrit un poème devenu depuis lors célèbre. Il y appelle les fidèles à retrouver la voie de l'amour de Dieu et à faire retour à la religion. Le poème est intitulé en arabe Toubou l'- Allah ya nass.
Poètes de l'espérance
Mon père chantait régulièrement à ses enfants réunis à table ce poème au cours du repas shabbatique du vendredi soir.
Mais il peut aussi se faire que le poète « tricote » son œuvre et fasse rimer harmonieusement un vers hébreu avec un autre arabe. Ces poèmes appartiennent – ainsi qu'on l'a vu – à un genre appelé matrouz et deviennent des chants populaires très appréciés. L'un d'entre eux figure désormais dans toutes les anthologies de poésie juive marocaine.
עבודת שורשים לתלמיד
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
מראכש
עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.
בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.
העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.
יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.
ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.
מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.
במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא "
סוף המאמר
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
דמי הכופר והפיצויים שולמו.
בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.
בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.
דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.
סיכום.
פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.
בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.
יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.
דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.
כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.
יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים
בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.
לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא מעמנש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.
דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.
למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 18802 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".
לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.
שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.
קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.
לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.
ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.
יהודי שנרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.
פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.
כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.
הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.
סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".
משפחת אביחצירא – רבי יחייא אדהאן
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרי
שא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
נועם מלכי מקדם לכבוד האדמו"ר מלך דוד אביחצירא
סימו אני יחייא חזק. שמו כשם רבו נקרא. רבי דוד אביחצירא.
אשיר לכבוד רב חברים. בן מלך זרע ישרים. אמריו מפז נבחרים. כולם אהובים ברורים. כל החכמים מזהירים. מאור תורתו ואומרים חכם עלה עיר גיבורים : שמו
נשמע דבריו בעולם. בשם טוב עולה על כולם. תורה וכהונה כוללם. לעשות שלום בעולם. מעשיו לשפ פעלם. זאת כוונתו לעולם. קדושים טהורים כולם. שמו
יפה דודי ואף נעים. לכל אהובים ורעים. כמו מסמרות נטועים. דבריו לכל השומעים. לתקן נדים ונעים. מכל חטא יהיו מנועים. אשמים וגם פשעים. שמו
יום שבת עלה בסערה. לעוטה כשלמה אורה. מאס העולם ושכרה. לחזות בנועם התורה. פניו כפני המנורה. מאיר כשמש בגבורה. ליהודים הייתה אורה. שמו
חסד ואמת נפגשו. צדק שלום נתלבשו. בארבעתם בו נשרשו. בם זכה להיכל קדשו. אהובים שאלו דרשו. לצור ישראל וקדושו. צרה ויגון ינוסו. שמו
ישב תמיד על התורה. פתח האוהל לשמרה. בשכל טוב רב נהורא. הורנו דרך ישרה. גם רישא וסיפא בתרא. בו להוביל שי למורא. לאשר יצר וברא. שמו
יראת השם היא על פניו. שם השם לנגד עיניו. שפל ברך וגם ענו. לכל קרוביו ושכניו. גם שלם בכל עניינו. בכל ימיו ובכל שניו. מלאכים שלח לפניו. שמו
יחד בוקר בבוקר. היכל יי לעקר. גם היה דורש וחוקר. באמת ולא בשקר. בלבו היה לעקור. את כל נביאי השקר. יחד כוכבי בוקר. שמו
אף במנחה היה זהיר. לבטל חרון אף מהר. בטלית ותפילין מזהיר. בתפילת ערבית מהרהר. להכניע לץ זד יהיר. משיחנו ישלח מהר. שמו
חזק וברוך חננו. למענך הושיענו. קבל את תפילתנו. פדנו מיד אויבנו. קבץ את נפוצותינו. בשמך תרום קרננו. ובמלך דוד מלכנו.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
זוהי תנועה שעמדה אל מול שלטון חסות צרפתי – פרוטקטורט – במידה רבה אנטי ציוני, ואל מול לאומיות מרוקאית עוינת – שהיוו אקלים בלתי נוח לפעילותה, שהתבצעה לכן במקרים רבים בחשאיות, ובחסות מעטה רשמי
אשר אוחיון.
יליד קזבלנקה – 1930. בוגר תנועת הצופים. עלה לארץ בסוף שנת 1948 עם גרעין הצופים שהתיישב בקיבוץ שדה אליהו, וחזר למרוקו כשליח חינוכי של התנועה הציונית, מטעם מחלקת הנוער והחלוץ, במסגרת תנועת שרל נטר – D.E.J.J .
מבחינה זאת גילם אשר אוחיון את ההגשמה המיטבית של תנועת הנוער, באשר שב לחיק התנועה ולחיק הפעילות שהצמיחה אותו, על אדמת מרוקו. הוא שב חדור שליחות לשוות לתנועה אוריינטציה ארץ ישראלית מובהקת.
אשר אוחיון היה מבין עשרים החברים של קבוצת ביל"ו, שהוקמה כאמור על ידי ז'אק לוי ( " מיסטרל " ) בשנת 1942. תנועת שרל נטר, כארגון גג המעניק תמיכה רוחנית, כספית וארגונית, קלטה אל חיקה את בילו"ו, שהפכה לתנועת הצופים.
אשר אויחיון מדגיש את הפסיפס החי של שרל נטר : מאות בני נוער זרמו לסניף שרל נטר, וכל אחד מצא את מקומו בפסיפס אנושי זה. כמו כן הוא מדגיש את ההשפעה של שרל נטר בכל רחבי מרוקו, כשהמרכז ללא ספק בקזבלנקה.
בשנת 1944 הקימה שרל נטר קבוצות של בוגרים שפעלו במתכונת של בוגרים של תנועה ציונית – הקבוצות " ז'בוטינסקי, " בן יהודה ", " טרומפלדור " . " ביאליק " ואחרות. כל קבוצה הייתה עצמאית והיה לה מרכז קבוצה. ויקטור אביטבול, אחיו של סם אביטבול, ריכז את הפעילות הזאת.
אשר אוחיון מבהיר וקובע ללא כחל וסרק כי כל הקשור במרקו לתחיית הנוער ולפעילות ציונית בקהילה, יסודו בשרל נטר : " לא חשוב מה היה השם של הארגון – אם זה ג'וינט, אם זה עלייה ב', אם זה תנועת " מגן " – בצורה כל שהיא כל החוטים הובילו לשרל נטר
אשר אוחיון פעל כישראלי יחד עם ז'אק לוי, שהיה בעל דרכון אנגלי, בעלייה ב', במיוחד בהבאת קבוצות עולים ממרוקו למרסיי ( דרך אלג'יריה, ל " הכשרה " פיקטיבית ומשם ארצה.
בשליחותו הראשונה בת חצי שנה פעל בעיקר בארגון מחנות הקיץ לבני נוער. כאלפיים בני נוער הגיעו לאותם מחנות, בשלושה מחזורים של עשרים ואחד יום. הארגון והטיפול בהדרכה, באוכל ובלינה היה בהיקף רחב ביותר.
ההיבט של חינוך יוצר פעיל, של חינוך צופי הטבע – היה לשם דבר. בהשראתו של אלפונסו צבע טיפח אשר אוחיון את המימד היהודי ארץ ישראלי ציוני, אשר לטעמו של צבע היה קודם לכן חסר למדי. לאחר המחנות ארגן אשר אוחיון סמינרים ליהדות, למדריכים במראכש, בקזבלנקה, במכנאס ובפאס.
בשליחות השנייה, בשנת 1954, שב למרוקו על פי בקשתו האישית של אלפונסו צבע, כשליח מחלקת הנוער והחלוץ ב – D.E.J.J והצופים, בחסות שרל נטר, כאמור פעילותו הציונית נועדה לארגן גרעין עלייה שהצטרף לגרעין הצופים בארץ ישראל, בניר עציון
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
בפסק דין שכתב לא נשא פנים לאיש גם כשמדובר היה באילי הארץ, ראשי העדה ונגידיה. הוא העמידם באור שלילי וכינה אותם " מוסרים ", ומתקבל הרושם שכלפיהם החמיר יותר, בהניחו שהם מנצלים את מעמדם וסמכותם כדי לנשל את הזולת.
הוא לא היה מוכן לקבל, לאחר מותם, את הטענה שמא פרעו בינתיים את חובם : " אומר אני לכל הטוען על המוסר שמא פרע הוא עצמו חייב במי שפרע ", מדובר בנגיד רבי משה בן עטר, שנתבע על ידי האחים רבי אליהו ורבי שמעון בן סואן, שמסרם למלך וגרם להם הפסד ממון רב ששילמו כשוחד לשרים. הנגיד טען להגנתו, כי מאחר שהם היכו גוי אחד והדבר נודע לאחיו של הנגיד.
כשראיתי שבן כה הדבר יגיע לאוזני המלך הקדמתי אני והגדתי לו, ועוד הלא אני ממונה מהמלכות על קהילת קודש סאלי יע"א ( יבנה עירו אמן ) ורשאי אני לעשות כרצוני דאם לא כן מעולם מנהיגי קהילת קודש יש"ץ ( ישמרם צורם ) לתיקון העולם לא ייסרו ולא יענישו שום אדם ונמצא העולם חרב ואיש את רעיהו חיים בלעו.
עוג טען להגנתו שהסכם שהפסידו קטן בהרבה מהסכום שהם דורשים. פסק דינו של היעב"ץ היה שאכן יש סמכות לנגיד להעניש, אבל זאת רק על פי ראיה ברורה וכל זה בעונשים פנימיים בתוך הקהילה, ולא למסור יהודי לשלטונות.
ומחומרת האשמה של מוסר חייב אותו לשלם את כל הסכום שהם דורשים, גם מה שלא נתברר על פי עדים, רק על סמך שבועתם. כלפי הנגיד רבי מימון בן אפרים הטיח :
ידוע ומפורסם שלכל שהוא גרוע מאנס גוי וכל אשר ימרה את פיהו אוי לו אוי לנפשו כי בנפשו הדבר…ומעשים בכל יום ראינו בעינינו פעל ועשה והזיק לכמה בני אדם על לא חמס עשו…וכבר ידוע ומפורסם שהבל פיו שורף כארסו של נחש או אפעה ואיש כזה שהוחזק כבר בזה הרי הוא כחיות הדורסות ומזיקות ובראייתו בלבד יש סכנה ואונס.
ועל הרב דינר טולידאנו הוא כותב :
הנה לדעתי אנשים כאלה כגון הרב דינר נ"ע וכגון אותו שהיינו דנים עליו זה כמה שנים ( רבי משה בן עטר ) לא מוסרים לבד יקראו שהרי ראינו שהם עצמם היו לפעמים גוזרים ומקיימים אף בלי רשות מלך ושרים ואין הפרש בין הרב דינר נ"ע ובין שאר כלמת"ן ( שמו של שר ), שעליו היה נשען…
ואינם נחשבים אלא כמלך ושרים הפורצים ועושים להם דרך כרצונם בחמסנותא דמלכות והדבר ברור שגם אם יעמדו לדין צריך הדיין לעשות קצת מהעלמת עין דאי לאו הרי ממטו ליה ולחמירא לשחוור ובדידן הוא עובדא לולא ה' צבאות שהיה לנו.
גם הנגיד רבי אברהם מאימראן נתבע לדין לפני היעב"ץ באשמת ניצול סמכותו ונישול הזולת, ואילו הנגיד דוד בן שמעון הואשם שנגידותו ושררתו על הקהל נרכשו באמצעות שוחד לנשי המלך.
כנראה בשל תקיפותו הגדולה, רכש לו שונאים ונאלץ, מרצונו, להפסיק לדון במשך תקופה מסוימת. נראה שזו הסיבה, שהביאה אותו לעזוב אץ העיר פאס בסוף שנת התע"ז ולעבור למכנאס.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
הקדמה ־ רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
ישתבח הבורא ויתעלה היוצר על אשר זיכני
לראות יום זה בו יוצא לאור ספרי החדש על דמותו רבת המסתורין של גדול צדיקי יהדות מרוקו, אוצר התורה והחכמה, איש ־אלוהים, המלומד בנסים, מליץ יושר ואוהב ישראל, מרעיש הארץ בתורתו וביראתו, קדוש מבטן שקידשוהו שמיים, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, צדיק יסוד עולם, האדמו״ר רבי דוד ומשה זצוק״ל לחיי העולם הבא וזיע״א.
תקופת חייו שלרבי דוד ומשה
יום לידת רבנו אינו ידוע, אך ידוע שנפטר בשנת תתקכ״ב, תאריך זה נודע בדרך נס כשהתגלתה מצבתו בדרך נס, לפי מידע זה יכולים אנו לשער שרבנו חי בארץ הקודש בסביבות שנת 1100 לספירה, ידוע לנו שבתקופה זו עלה רבי יהודה הלוי זצ״ל לארץ ישראל מטולדו, וכמו כן עלה ארצה רבי בנימין מטולדה זצ״ל.
תקופה זו נקראה התקופה הצלבנית בארץ ישראל, והיא נפרסה בין שנת 1099 לשנת 1291. בשנים אלו שלטו בארץ ישראל או פלשו אליה, לפי סדר כרונולוגי: הערבים הפאטימים, הצלבנים, הערבים האיובים ממצרים (בראשם צלאת א־דין), הערבים הממלוכים, המונגולים, ושוב הממלוכים. התיקוף על שמם של הצלבנים שנערך על ידי היסטוריונים, התקבל בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, בשל שונותם ופעולות הכיבוש וההתיישבות הניכרות שביצעו במרחב הארצישראלי.
בשנת 1091 הצלבנים כובשים את ירושלים ועורכים טבח ביישוב היהודי שהתגונן בגבורה וקובעים את העיר כבירת ״ממלכת ירושלים".
בשנות התקופה כללה האוכלוסייה הארצישראלית ארבע עדות דתיות: יהודים, שומרונים, נוצרים שנדחו בדרך כלל על ידי הצלבנים, ומוסלמים. האוכלוסייה היהודית התמעטה ונחלשה כבר בטרם הכיבוש הצלבני, במשך המחצית השנייה של המאה ה-11, בעקבות כיבושי הסלג׳וקים ב-1070. מבחינה תרבותית- דתית היא הושפעה מן הקהילה היהודית הגדולה במצרים וקבלה עליה את מרותה.
בשנים 1260-1100 הייתה העיר חברון בשליטה צלבנית, הנוצרים גרשו את היהודים מחברון והפכו את בית הכנסת שהיה במערת המכפלה לכנסיה. עם השתלטותם של הממלוכים (מוסלמים) על עיר המחוז חברון (1260-1517), חזרו היהודים לעירם בצל האבות.
מבחינה מעשית, יהודי ארצות האסלאם ניסו להתמודד עם גלים של רדיפות דרך ניסיונות לרצות את השלטון המוסלמי והעברת שוחד כדי לקנות את הגנתו. פעמים רבות קהילות יהודיות תחת שלטון מוסלמי ניצלו בזכות העברה של מסים גבוהים יותר או העברה של תשלום גדול וחד פעמי לשלטונות. עם זאת, העול הכלכלי הכביד על היהודים וכתוצאה ממנו, גם אם הם הצליחו להציל את עצמם מרדיפות אלימות, הם עדיין היו שרויים במשך תקופות ממושכות בעוני ובתנאי מצוקה קשים. מבחינה רוחנית, בקרב היהודים רווחה ההשקפה שהרדיפות כנגדם הם חלק מעונש הגלות שאלוהים הטיל עליהם בגלל חטאיהם. השאיפה לגאולה וישועה באה לידי ביטוי בכתביהם ושיריהם של יהודים רבים, כולל בשירתו של רבי יהודה הלוי:
"הדפוני הלמוני בני עשו וישמעאל זה טורף וזה מחרף וזה מואס וזה גועל השפילם והפילם כמו סיסרא ביד יעל והשב אֵל אֶל אריאל מגֹרָשָה ותבעל ועזרני ושימני לראש גוים בחסדך״.
סביב שנת 1100 מנה עם ישראל כמיליון איש.
תקופת חייו של רבי דוד ומשה היא תקופת הראשונים. מכנים בשם הראשונים את הרבנים והיוצרים שפעלו בין המאה ה־ 11 והמאה ה-15 לערך. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי. בין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי״ף, רש״י, הרמב״ם, הרא״ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב״ן ועשרות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.
אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל נהוג לציין את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון ב-1038. המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל שהיוותה את מרכז פסיקת ההלכה בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב״מעשה ארבעת השבויים״, על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בבבל והובאו לספרד ולצפון אפריקה, שהתפרסם במיוחד עקב העובדה שהוא מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה מבבל – מערבה. ביחס ליהדות אשכנז, נהוג לקבוע את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, ולמעשה ייסוד יהדות גרמניה במחצית המאה העשירית.
תקופת הראשונים היא תקופה המאופיינת בדרך כלל בכתיבת פרשנות המקרא והתלמוד, השירה והפיוט, אך לא ידוע לנו על כתבים שרבנו השאיר, אם בכלל, בגלל טעמים שונים ומגוונים, אמרו חז״ל: צדיקים אין להם מנוחה, רבנו ביקש ללמוד בשלווה את התורה ולשקוד עליה ללא הפרעות, ופתאום קפצה עליו תקופה הקשה. רבנו הקדיש את רוב חייו לעם ישראל, לישועות, לחיזוק ודרשנות. כמו כן נדודיו הרבים של רבינו מא״י למרוקו ובתוך מרוקו לא הותירו לו זמן לכתיבה. טעם נוסף הוא איסוף הכספים עבור עניי ירושלים, שגזל זמן רב מרבנו.
הייתה תלות גדולה של חכמי מרוקו בחכמי ירושלים, אך גם חכמי המערבים היו תלויים בקהילות הגולה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו נזקקו לאחיהם בירושלים בפתרון קושיות גם פעוטות וגם סבוכות שלגביהן הייתה מחלוקת בין חכמי מרוקו, ולא הגיעו להסכמה, הפוסק והמחליט היה תמיד בירושלים.
השדרי׳ים שנשלחו להסתובב בקהילות ישראל בארצות פזוריהם, היו תלמידי חכמים מובהקים אשר שמם הלך לפניהם. הם נבחרו בקפידה על יד שולחיהם כי מתפקידו של השד"ר היה לייצג נאמנה ובכבוד ובהדר את שולחיו. השד״ר היה חלון ראווה למה שהוא ייצג. על כן נדרש מהם להיות ראשית לכל דבר, תלמידי חכמים הבקיאים בתלמוד ויד להם בתורת הקבלה.
השדרי״ם נתקבלו במרוקו בכבוד רב, במיוחד אלו המגיעים מירושלים, שירושלים נחשבה בעיניהם כמקור החוכמה. קדושתה נובעת מכך שהיא המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו, כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש. מוכתרים במידות מוסריות, ובעלי תכונות טובות נוחות וישרות. מתוכם נבחרו אלה שגם דעתם הייתה מעורבת עם הבריות ובקיאים בהווית העולם החיצון. גם הצורה החיצונית קבעה מאוד לגביהם, וזכות ראשונים נתנה לאלה שהיו בעלי צורה נאה ובעלי קומה והדרת פנים.
רבים הפעמים שהשדרי״ם נתבקשו במקום נדודיהם לפסוק בהלכות סבוכות וגם בעניינים ציבוריים של הקהילה, לא אחת נדרשו להיות בוררים בין רבני הקהילה, לתקן תקנות ולגדור פרצות. ואף להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, ולחבר שירים ופזמונים לכבוד פרנסי הקהילה.
מאות בשנים הגיעו למרוקו שדרי״ם מארבע ערי הקודש. הם כונו בפיהם ״רב דלכולל״ כלומר הרב של הכולל. ואם בעיני יהודי הגולה השד״ר סימל את ירושלים עיר הקודש והמקדש, והוא אשר הווה את הקשר האמיץ בין ארץ הקודש לבין יהודי הגולה, הרי שבעיני יהודי מרוקו משמעות הדבר באה לידי ביטוי במשנה תוקף.
מתעדי השדרי״ם של ארץ ישראל מצביעים על כך כי ארצות צפון אפריקה שמשו אחד מאיזורי השליחות החשובים ביותרלשדר״י ארץ ישראל. עם זאת יש לציין כי למרות מצוקותיהם הקשות מכל הבחינות, יהודי צפון אפריקה, בזמן שנתבעו לתרום, עשו זאת ביד רחבה לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל, ובנוסף לתרומתם הכספית, הם שלחו עולים רבים לארץ ישראל בכל התקופות.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
מחכמי תימן הרב יוסף צובירי, רב ראשי ליהדות תימן בת"א יפו והסביבה.
מתוך הספר "אמת ואמונה" מבחר דוגמאות של רפואות וסגולות קמיעים ולחשים וכדו' המצויים בספרים כתבי יד מתימן.
בעמוד ס"ד בספרו "אמת ואמונה" מביא הרב סיפור מהתלמוד המובא כאן כלשונו:
"ובגמרא מסכת מעילה (דף י"ז עמ
וד א' ועמוד ב') הביאו מעשה השד שנכנס בגופה של בת הקיסר, והננו מעתיקים אותו בעברית ובקיצור לפי נוסחת המפרשים ז"ל עם פירושיהם והוא:
פעם אחת גזרה המלכות שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו, וכו'. אמרו מי ילך ויבטל את הגזירות, ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בניסים.
ואחריו מי ילך, ר' אלעזר ב"ר יוסי וכו'. כשהיו מהלכים בדרך וכו' יצא לקראתם בן תמליון, והוא שד (רש"י ורבינו גרשום) וכמו תינוק קטן הוא, ורגיל היה בין הנשים להתלוצץ בהם (תוספות). אמר להם, רצונכם אבוא עמכם ועל ידי יבוא נס (שם). בכה ר' שמעון ואמר, שפחה של בית אבא, הגר שפחת אברהם אבינו (רש"י ורבינו גרשום ותוספות) נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני אפילו לא פעם אחת, יבוא הנס מכל מקום ואפילו על ידי הדיוט זה (תוספות). אז אמר להם בן תמליון, אני אקדים לפניכם ואכנס בבתו של הקיסר ותשתגע, ולא ימצאו רופא לרפואתה, עד שאתם תבוא ותאמרו לי לצאת ואז אצא, ובאותו שכר יעשו לכם כל אשר תבקשו (רבינו גרשום) ועוד אמר להם בן תמליון בזאת תדעו שנתרפאה וזה יהיה לכם אות כשאצא ממנה, אשבר כל כלי זכוכית שיש להם בבית. וכן עשה (שיטה מקובצת. רבינו גרשום) הקדים הוא והלך לפניהם ונכנס בגוף בת הקיסר (תוספות) ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת בכל שעה הביאו לי את רבי שמעון בן יוחאי (רש"י) כשהגיעו ר' שמעון ור' אלעזר לשם אמרו לו בן תמליון צא, בן תמליון צא, והיו אומרים לו כך, בנחת ובלט, שלא ירגישו אחרים בזה, כדי שיהיו סוברים שעל ידי תפילה הוא. (תוספות) וכיוון שקראו לו, יצא והלך, אז אמר להם הקיסר, תשאלו כל מה שיש לכם לשאול, והיכנסו אל גנזי המלך לקחת כל מה שאתם רוצים.
נכנסו ומצאו אותה איגרת שכתובים בה אותה גזירות המלכות (רש"י, תוספות, ורבינו גרשום) נטלוה וקרעוה עד כאן.
והנה הוא דבר ידוע שישנם כמה מיני שדים ורוחות רעות שנכנסות בבני אדם, כמו אלה המשוגעים והשוטים שדעתם מטורפת, או בעלי מחלת הכפיה שלעתים נופלים לארץ פתאום בלווי רעדה וזעזוע…."
("אמת ואמונה" לרב יוסף צובירי עמודים ס"ד-ס"ה, ירושלים תשס"ב)
ומי שדעת חכמים אלה אינה מספקת, הנה שיטת הגמרא, שכל הכתוב בה היא אמת נצחית! בתלמוד הירושלמי.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנ
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד.
חתימת הרבנים ז"ל
משפחת בן שושן
תולדות המשפחה
משפחה רמה מהמיוחסות ביותר במשפחות יהודי ספרד. דברי רבינו הרמב״ן על הפסוק ( במדבר כ״ו, י״ג ) לזרח משפחת הזרחי לשאול משפחת השאולי, מעידים על יחוסה הרם של בני המשפחה ח״ל: .״ אבל העניין כי היה המנהג בישראל לעשות להם ראשי בתי אבות יתייחסו כל יוצאי מצרים לעולם אל האיש ההוא ויקראו על שמו לכבודו… וכל ישראל הדרים בארצם להקרא כולם למשפחות אבן עזרא, אבן שושאן… שלא יתערבו בגויים ויהיו ניכרים וידועים לשבטיהם… ותהי לחק בישראל… ע״כ.
מנהג בני ספרד ״ ותהי לחק בישראל ״ ( וזה אחד מסממני בני קהילות ספרד, מאז ומתמיד ) לקרוא למשפחה על שמו ולזכרו הטוב של אב קדמון: משפחת אבן עזרא נקראים ע״ש האב הראשון עזרא, ומשפחת אבן שושן לזכר מקור המשפחה הראשון: שושן הבירה, רבי אברהם ב״ר דוד אבן שושן המכונה ״האשל הגדול השר והטפסר מטוליטולא״ חיבר ספרים על הש״ס בשם עליות (ספר הקבלה להראב״ד, הוצאת נויבוער, ח״א, ע״מ 105). הרי שבני משמחת בן שושן בספרד ישבו בעיר טולידו.
ר׳ יעקב ב״ר יוסף אבן שושן דיין בטולידו בראשית המאה הארבע עשרה חתם על תקנה בברצלונה עד לימוד חכמות חיצוניות בשנת 1306.
רבי יוסף בן שושן מחכמי תורת הסוד שבספרד, היה בר פלוגתא של רבינו יצחק בר ששת ( הריב״ש ז״ל ) בעניינים העומדים ברומו של עולם, הריב״ש ז״ל טען כנגדו: ״אתם המקובלים מכוונים בברכה אחת לספירה אחת ובברכה אחרת לספירה אחרת״, ועל כך ענה לו הרב יוסף בן שושן: ״חלילה שתהיה תפילתנו כי אם לשם יתברך עילת העילות״ (שו״ת הריב״ש סי׳ קנ״ז).
כשנפטר רבי מאיר בן רבי יוסף בן שושן בשנת 1415 נרשם על הקבר: … נגנז תחתיה נשיא קהל ועדה, חכם בחושי, נשיא כישי, ממשפחת שרים וקצינים, מהות וסגנים, ואבותיו ידועים מקדם לעמוד בפרץ, נשיאים מקצה הארץ והנזר והעדות על שושן עדות… .
משפחת בן סוסאן
מאורעות הדמים של שנת קנ״א (1391 למניינם ) שהם הגורם לבריחה ולגירוש אלפי יהודים מספרד, הביאו לפריחת חיי הקהילות באלג׳יריה. רבינו הריב״ש, באלג׳יר, כתב תשובות בהלכה לרב העיר מוסטגאנם הרב יעקב בן סוסאן ( שו״ת הריב״ש, סי׳ קע״ד ).
הרב יששכר בן רבי מרדכי בן סוסאן יליד העיר פאס עלה לארץ ישראל במאה השש עשרה, וישב בעיה״ק צפת. הרב, גאון עצום בחכמת עיבור השנים וחישוב תקופות ומולדות, הדפיס ספר יסודי בנושא זה בעיר שלוניקי בשנת שכ״ד (1564) תחת השם תקון יששכר (הספר נדפס מחדש בויניציה שנת של״ח (1578) תחת השם עיבור שנים ).
משפחת בן סוסאן מתייחסת לשבט בנימין, ומי לנו נאמן יותר מרבינו יששכר בן סוסאן הכותב כך: … שמי הקטן בן השם הגדול שם אדוני אבי נר״ו עם כנוי משפחתי הצעירה מכל משפחות שבטנו שבט בנימין בן יעקב ובו מתייחסת ונודעת בין משפחות בני ישראל… (הקדמת הרב המחבר, תיקון יששכר, דף ד׳).
הרב יששכר ז״ל חוזר על כך גם בחיבורו השני ״השרח״ תרגום חמשה חומשי תורה לערבית יהודית: … יששכר אבן אלסתאלד אלגליל החכם המעולה כה״ר מרדכי בן סוסאן זצ״ל רג׳ול בניאמיני (ראה על כך ספר יצירה ותולדות, חוצי משגב ירושלים, עמי 24) במרוקו היו משפחות כהנים ולוים עם כינוי בן סוסאן: רבי יהודה הכהן בן סוסאן מעיר פאס, ורבי אברהם הלוי בן סוסאן מעיר סאלי.
בני המשפחה בדברו דקדקו לכתוב אך ורק בן סוסאן, ולא שושן או בן שושן, ושמעתי לאמור שהקפידו על אדם אשר לא דייק לכתוב לפי מסורת המשפחה מדורי דורות, כמו כן בשטרות הקהילה רשום אך
ורק בן סוסאן.
המשפחה ידועה בדברו מראשית המאה השבע עשרה, החכם הראשון הידוע הוא הרב מכלוף בן סוסאן אשר חי סביב שנת 1750-1680. וכן הרב דוד בן משה בן סוסאן שחי בשנת תצ״ד (1734 למנ׳) וכן המקובל, בעל המופתים, מומחה בקבלה מעשית הרב יעקב בן סוסאן די כולילף חי בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה (השמועה אומרת שהרב יעקב היה אחד מרבותיו של הרב יעקב אביחצירא ז״ל בהיותו נער).
נאמנים עלינו דברי הגאון האדיר הרב יששכר בן סוסאן על התייחסות בני משפחת בן סוסאן לשבט בנימין ומקורם הקדמון מעיר הבירה שושן במלכות פרס, והרי שם פעל מרדכי היהודי, גואל האומה שעליו נאמר: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, וחז״ל אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי אביו מבנימין ואמו מיהודה (מס׳ מגילה דף י״ג ע״ב).
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
מתבקשת השאלה האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר היא עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצות העליה לארץ ישראל כשהא רוצה לקחת את ילדיה ? בשאלה זו דן רבי רפאל משה אלבאז, דיין בצפרו 1823 – 1896.
בפסק דין שניתן בשנת 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי פסק זה אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה להעלותם לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עליה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה.
היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג, היות ועיקר תקנת חכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שישארו עם אביהם.
החכם נוטה לעכב עליית הבנים לארץ. אולם לא משום שאינו מיחס משקל לחשיבות העליה, אלא בגלל הצד האנושי, כלומר החשש לגורל הילדים בחסות אביהם החורג.
כעשר שנים לאחר מכן בשנת 1868 כותב החכם הנ"ל שוב בקשר לאותו מקרה. עתה הבן בן י"א והבת קטנה, לאחר שקיבל חוות דעת כי אם יפרשו הבנים מאמם " יסתכנו מפני עגמת נפש " וגם יש להם תועלת מבחינת המזונות, הרי מגיע למסקנה שיעלו הבנים לארץ ישראל " אך יהיה הבן עם זקנו בארץ ישראל " כדי שהוא יחנכו ואין לקרובים בחו"ל רשות לעכבם.
החכם מעיד על העליה לארץ ישראל הנמשכת ללא פגע וללא חשש סכנה. " ועינינו הרואות שרוב ההולכים מהכא להתם ", כלומר רבים עולים לארץ ישראל. הוא גם מאמין כי " שומר מצוה לא ידע דבר רע.. ומצוה רבה יכולה היא שתגן אלף המגן.
במידה שקיים דיון בשאלת סכנת הדרך לארץ ישראל בספרותם של חכמי מרוקו במאה הי"ט, הרי זהו דיון תיאורטי, כשהסכנה היא נחלת העבר. כך למשל בשאלות ותשובות ליצחק ריח של רבי יצחק בן שמואל אבן דנאן, הדן בשאלה מדוע בשעות של סכנת דרכים לארץ ישראל אין מצוה לעלות. אין הוא מיישם הדברים לזמנו, אלא מביא שורה של מצוות הנידחות מפני פיקוח נפש, ומעל הכל שבת.
ולבסוף נציים את מנהגם של יהודי מרוקו המתיר למכור ספר תורה כדי לממן הוצאות הדרך לארץ, למרות שהדבר נוגד את הדין כפי שמתבטא בתלמוד ובספרות הפוסקים שלדידם מותר למכור ספר תורה רק למטרות אלה : לימוד תורה, הספקת תלמידים, נשיאת אשה, השאת יתומים ופדיון שבויים.
וכפי שמעיד רבי רפאל בירדוגו ממכנאס – 1744 – 1821 תורות אמת, " העולם נהגו למוכרו כדי לילך לארץ ישראל ושאיפתם לעלות, למרות הקשיים והמגבלות הכלכליות.
נסכם הראינו כי יהודים ממרוקו עלו לארץ ישראל הן בשעות של משבר וסכנות, והן בתקופות של ביטחון יחסי. זעזועים פוליטיים וכלכליים פעלו כחרב פיפיות. עשויים היו לשמש דחף לעליה, אולם עלולים היו גם ליצור קשיים והגבלות.
עמדנו על ההבדל בעמדתם של חכמי מרוקו במאה הי:ח לעומת אלה שבמאה הי"ט ( לאחר 1830 ) אולם גם בין החכמים במאה הי"ח אין עמדה אחיד. כולם בדעה כח מצות העליה לארץ בזמן הזה כוחה יפה, אך היו מודעים לסכנות המרחפות בדרך.
היו מהם שתבעו שהאדם יעלה למרות הסכנה, ואחרים חששו. במאה הי"ט חלפו הסכנות בנתיבי הים וכולם דורשים לעלות. אך עולות מגבלות אחרות, כלכליות ואנושיות, כגון טובת הילדים, אשר דוחות את העליה לארץ.
סוף הפרק – על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח – י"ט לחובה לעליה לארץ ישראל.