הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

בהסתמך על ר׳ רפאל אנקאווא, אם יש ספק מי העקר ־ מותר לשאת אשה נוספת

לפי מקור משנת תקצ״ב (1792), בכפר קצר אסוק (בדרום מזרחה של מרוקו), היה ויכוח בין בעל לאשתו שהיו נשואים יותר מעשר נשים ״ולא נתעברה הימנו, וטען ראובן ואמר אשא אשה אחרת עליה ואבדוק את עצמי״. האשה טענה שלפני שהיא נישאה לו הוא נשא שתי נשים זו אחר זו, ושהה עמן כמה שנים ולא נתעברו, וגירשן ונישאו לאחרים וילדו. היא הסכימה שיישא אשה ״הבדוקה לילד, דהיינו שכבר ילדה… אבל לא בתולה ולא שלא ילדה מעולם״. היא דורשת להתגרש ״כדי שיהיה לי בן להשען עליו״.

בנושא זה פסקו החכמים יהונתן סירירו ורפאל אהרן מונסונייגו, שאם ברור שהוא עקר יתגרש מיד. הם הסתמכו על הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ו: ״אשה שטענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתישען עליו, ואומרת… שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה… שומעין לה״. אבל אם לא ידוע לבית הדין שם שהוא עקר, יכול לבדוק עצמו באשה שהיא בת בנים, ואם לא ילדה – יוציא דתן כתובה, מאחר שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא ומרה לקבורה [צריכה מקל לעת זקנתה ואת חפירה לקבורתה, לפי כתובות סד, ע״א] וחייב לתת לה גם המתנות שנתן לה (׳שופריה דיעקב׳, אהע״ז סי׳ סו, מובא גם על ידי בר אשר, תשנ״ב, עמי 16-15).

על התקדים הזה הסתמך ר׳ שלום משאש בפסק דין שכתב בשנת תשנ״א (1991) בדבר אשה שטענה שאינה יכולה להיבנות מבעלה, והוסיפה כנ״ל, ש״בעיא חוטרא לידא ומרה לקבורה״. החכם הגיע למסקנה שצדקה בטענתה (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ כו).

שלוש נשים לא הביאו לו צאצאים. מעשה במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־19: אדם לא נבנה משלוש נשים שנשא, וגירש שתיים מהן. השאלה היא: האם כופים אותו לגרש גם את השלישית. ר׳ יוסף בירדוגו ענה שחייב לגרשה כי ״ודאי שדבריה אמת״ שהוא עקר (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פא).

ר׳ שלמה בירדוגו דן בנושא זה בכמה סעיפים בספרו ׳די השב ואם למסורת׳. הוא דן במקרה שהאשה נדרשה לנהוג באיפוק ובכבוד בטרגדיה של בעלה: ״אשה שמרדה על בעלה ולא יספה שוב אליו, וטענה לבעלה לגרשה כי אין לו גבורת אנשים, העזה פניה וטענה בפניו טענה זו, כופין אותו לגרשה כיון שטענה בפניו״. לדברי החכם צריך להוציאה מיד, ואין לה כתובה, ולא יוכל לשאת אשה אחרת (דף נ, ע״ב).

תשלום הכתובה והתוספת. אשה שטענה שאין לבעלה גבורת אנשים והודה לה, מה הדין לגבי תשלום כתובתה ? על כך נשאל ר׳ רפאל בירדוגו, ותשובתו הייתה כי עליו לשלם לה רק את עיקר הכתובה ללא תוספת, ולתת לה את הנדוניה שהביאה מבית אביה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ שסא).

וכך פסק גם ר׳ פתחיה בירדוגו, בן דורו של הנ״ל, אבל הוא הוסיף כי הפטור חל רק ״בתוספת שמוסיף לה הבעל מרצונו ולא בתוספת שהוא מצד המנהג… שהוא מתקנת חכמים״(׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קל).

ר׳ שלמה הכהן אצבאן ציטט את דברי ר׳ פתחיה בירדוגו, בהקשר לאשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים, והוא מכחישה. ״ואם הוא מודה צריך ליתן כתובה״ כלומר מגרשה ומשלם לה כתובתה (׳מעלות לשלמה׳, סי׳ כג).

חכם ממכנאס דן באשה שנישאה ובמשך שנתיים ״לא נגע בה אפילו באצבע קטנה״. היא תבעה אותו להתגרש ״לפי שאין לו גבורת אנשים״, ודרשה לפרוע לה כתובה ותוספת כתובה. החכם פסק שעליו לגרשה ולשלם לה כתובתה ללא התוספת, ויחזיר לה נדוניתה, בהסתמכו על שו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת [ואפילו לא שהתה י׳ שנים] וכופין אותו להוציא מיד״(מימון בירדוגו, ׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ קכה).

במעשה אחר נערך דיון בפני ר׳ דוד צבאח בנושא זה: אשה בשם זהרא אשת יעיש וואעקנין, באה לקבול בפני החכם על בעלה שזה עשרים ושתים שנים היא נשואה לו ואינה רואה בנים ממנו, כי אין לו גבורת אנשים, והיא רוצה בן שתישען עליו. היא דורשת גט וכתובתה, והוא לעתים מודה לדבריה ולפעמים מכחיש. לבסוף האיש נאות לגרשה, אבל סירב לשלם כתובתה. החכם הסכים לדבריה, ומסקנתו שהבעל חייב לשלם לה כתובתה וגם את התוספת לכתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פ, דף מ ע״א-ע״ב).

ר׳ מכלוף אביחצירא, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא, דן בנושא זה בשתי תשובות: בפסק דין שניתן במראכש בשנת תשי״ז(1957) הוא דן במעשה דלהלן: האשה שמחה התייבמה ליצחק לפני שנתיים, ועתה היא באה בטענה שאין לו גבורת אנשים כלל, ודורשת ממנו גט ותשלום הכתובה. חלק מהשנה הוא בעיר אחרת, ובא אליה למשך שלושה עד ארבעה חודשים בשנה. לדבריו, עם אשתו האחרת יש לו גבורת אנשים, ורק אתה אין לו. הוא מוכן לתת לה גט. החכם פסק שחייב לגרשה ולשלם לה כתובתה (׳יפה שעה׳, אהע״ז, סי׳ צ).

המשך…….

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, ה

ראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם הומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. זעל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

ד. מכתמים שכתבו הראב״ע ורבינו תם

עד עכשיו לא נודעו לנו 'אלא ארבע השורות הראשונות משירו של הראב״ע ותשובת רבינו תם ״אבי עזרי״ וכו' ותשובתו של הראב״ע אליו, ״הנכון אל כביר״ וכוי, שנתפרסמו לראשונה בס׳ ״עומר השכחה״ דף קכז, ומשם ב״כרם חמד״, ז, עמי 35, ובשירי הראב״ע, מהר׳ כהנא, ועוד. כמו גם המכתם האחרון ״זכור אחי בעת שבתנו״ וכוי נתייחס עד כה להראב״ע. עי׳ ב״הכרמל״, שנה ז, עמי 210, וכהנא, שם,עמי 97 ועמי 239, ושם שיער, שהראב״ע שלח זה לרבי משה אבן־עזרא. אמנם בכמה כתבי יד במארוקו מצאתי עוד ארבע שורות נוספות במכתם הראשון ״אני לשיר כירדן לנעמך וכוי, כהמשך מדברי הראב״ע לרבינו תם והם משלימות את היופי שבמכתמו זה של הראב״ע. וגם המכתם האחרון ״זכור אחי״ מתייחם לפי כתבי־יד ההם, שזו היתה תשובת רבינו תם השנית להראב״ע ואף על פי שאיני רואה :איזה קשר יש בדברי ר״ת אלה, לתשובתו השנית של הראב״ע לר״ת " הנכון אל כביר״ וכו' והקשר היחידי הוא, שהראב״ע השתמש בשם בלעם לבל־עם ור״ת השתמש בשם הו' בלק לצפור. אף על פי כן נראה ברור, שהם לא של הראב״ע, כאשר חשבו עד עכשיו, אלא של רבינו תם.

וההגיון מראה כן, שמכתם אחרון זה ״זכור אחי״ וכוי אינגו של הראב״ע, כי הוא חי בדלות ובעניות ולא יכול היה להתפאר בשמחה ובישיבת בצל התמר, שהוא, אם פרץ, ולא בסנהדרי גדולה לפניו, הרומז על היין, ובשושן לפניו, כמו שביאר כהנא שם. גם לא מצאנו עד בה, שהראב״ע ישב ישיבת קבע בספרד או באיזה מקום שהוא וביקרו אצלו אגשים. וזה מתאים באמת לרבינו תם, שהיה עשיר ומקורב למלכות. ונראה בדור, שרבינו תם במכתם זה האחרון מזכיר להראב״ע את הזמן, שהראב״ע ביקר אצלו, שאז בודאי כיבד אותו במסיבה חשובה, המתוארת במכתמו זה של ר״ת ׳להראב״ע, כי כידוע ביקר הראב״ע אצל ר״ת ונשאו ונתנו בעיהם בדברי תורה וחכמה. עי׳ בתוספות ראש השנה יג. וראב״ע חיבר שיר אילן לר״ת :המתאר בו את ,גדולתו ועושרו. עי׳! כהנא, שם, 168.

ש עוד שינויים בין נוסח כתב־יד זה ובין הנוסח שנדפס ב״עומר

השכחה״ ועל־ידי כהנא. גם במכתם האחרון ״זכור אחי״ וכו' יש חילופי

שורות בין נוסח זה שלנו ובין זה שנדפס שם ולא מצאתי צורך להעיר

עליהם והקורא יבחן זה בעצמו.

וזה נוסח כתב־היד:

 

ומי הביא לצרפתי בבית שיר

ועבר זו מקום קודש ורמס

ולוי שיר יעקב יוסתק כמו מן

אני שמש וחס שמשי ונמס

 

אני לשיר כירדן לנעמן

ואתה לו כפרפר ואמנה

ומה לך בשירים השקולים

ודי לך בשיר הודו ואנא

 

ורבינו תם השיבו :

אבי עזרי יושיבוהו סעפיו

אשר נתן ידידו בין אגפיו

אני עבד לאברהם למקנה

ואקודה ואשתחוה לאפיו

 

השיבו הראב"ע:

הנכון אל אביר עם אל ורועם

להשפיל ראש במכתבו אל בזוי עם

וחלילה למלאך האלוהים

אשר יקוד וישתחוה לכל עם

 

השיבו רבינו תם :

זכור, אחי, בעת שבתי בשמחה

ואם פרץ עלי ראשי כשפחה

וקם דודי להור בלקוזבחו

וזעק בן אמיתי מזביחה

ודו שאול לפנינו ביופיו

ומפיו בז אבינועם זורחה

 

וסנהדרי גדולה לפנינו

ועיר אסתר לפנינו פתוחה

כעת העירני ידידי מר נ׳ בן־מנחם על מה שכתב במאמרו ״משתה ברמון ספרד״ <סיני׳ כרך מא, תשי״ז, עמי יח-לו) ובספרו ״מגנזי ישראל בוואטיקאן, ירושלים תשי״ד, עמי 51, בנוגע לשירים ״זכור אחי״ ו״אני לשיר״ וראיתי, שעירבוביה הכניסו כמה מן החכמים שעסקו בזה, עירבוביה שנגרמה מפני שבאו שיריהן אלה קטעים־קטעים בכתבי־יד שונים. אכן בכתבי־יד שהעתקתי מהם, ונכתבו במארוקו, באו הדברים כסדרם ועליהנן יש לסמוך יותר, מפני שהועתקו מכתבי־יד שהביאו עמהם מגורשי ספדד שבאו למארוקו ושם שמרו הרבה על מקוריותם

המשך…..

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הגדרה אחרת למושג תלמיד חכם, אשר מצאנוה בספר השו״ת הנ״ל, מצביעה גם היא על אותה מגמה. תלמיד חכם הוא זה אשר מסוגל ״להמציא מידותיו לפני חכמים״. ביטוי זה, השאול כנראה מן המשנה, פירושו: לדייק. שוב מודגשת אפוא היכולת לעיון עצמאי ולא הבקיאות דווקא. עמוד 46

חיזוק להשערתנו בדבר אופיה הפורמטיבי של ההוראה בישיבות שאבנו ממקורות נוספים. ר׳ חיים בן־עטר (להלן רחב״ע) פירסם בתצ״ב (1732) את ספרו הראשון חפץ ה׳, חידושים על ארבע מסכתות מן התלמוד הבבלי. חידושים אלה הם סיכומי דיונים, שהתקיימו בישיבה. והנה במקומות רבים מצאנו, כי רחב״ע טורח לבאר את ״דרכו של תלמוד״ בבניית הסוגיה, היינו במה שנקרא בלשון ימינו ״מבנה המק­צוע״.כן הוא מביע בפירוש הסתייגות ממנהגם של פרשנים שונים, המקשים קושיות פיקטיביות במגמה להציע את פירושיהם: ״אין דרכי להקשות ולהסיע במאמרים כקצת מרבותינו המפרשים ע״ה, כדי לבוא לפירוש מבקשים להקשות ולהרכיב פירושים חוץ מהפשט״. מטרת רחב״ע בספרו, וכמובן גם בהוראתו בישיבה, היתה לבאר את פשטה של הסוגיה התלמודית, ובלשונו ״מה שנוגע להילוך פשטא דשמע־ תתא״. פעמים רבות נבעו הדיונים משאלותיהם של התלמידים, שכן במקומות שונים פותח רהב״ע את הדיון במשפט ״הוקשו התלמידים״ או ״מקשים המשכילים״. נוהג זה מצאנוהו גם ב״ראש משבי״ר״ לרבי משה בירדוגו. מורי הישיבה היו מודעים לקיומו של כושר דידקטי, נבדל מבקיאות בחומר: ״יש חכמים רבים שתהיה חכמתה בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה״.

הדאגה לטיפוח ״כת מלמדים״

מן המקורות שהוזכרו אפשר ללמוד גם על התכנים שנלמדו בישיבות. התכנית כללה שלושה מקצועות עיקריים: מקרא (בעיקר תורה), תלמוד ופוסקים. התורה נלמדה גם לפי הפשט וגם לפי הדרש, אף כי ניכר נסיון רציני להבחין ביניהם. בכל הרמות עסקו בפירוש רש״י על התורה וברמות יותר גבוהות הורו את חיבורו של ר׳ אליהו מזרחי(= רא״ם) בשיטתיות. רא״ם (המאה ה־16) חיבר כידוע סופרקומנטר על פירוש רש״י לתורה. העיון ברא״ם דרש לא רק בקיאות גדולה בתורה וברשי׳י אלא גם יכולת התדיינות על נימוקיו של רש״י, של קביעת עמדה ביחס לביקורת, שנמתחה על רש״י על־ידי רמב״ן ואחרים, ובמקומות רבים יכולת ניתוח סוגיות תלמודיות, המרו­מזות בפירוש רש״י לחלק ההלכתי של התורה. בפירושו אור החייט לתורה (ויניציאה, תק״ב-1742) מרבה ר׳ חיים בן־עטר להתייחם לרא״ם. חכמים אחרים בני הדור פירסמו חיבורים שלמים על רא״ם. מסתבר כי העיון השיטתי ברא״ם היה נפוץ בבתי־המדרש בכל צפון־אפריקה.

מסכתות מסדר מועד ומסדר נזיקין מתלמוד בבלי וספרי השולחן עריך של ר׳ יוסף קארו היו עיקר חומר הלימודים בש״ס ופוסקים. ר׳ חיים בךעטר הציע צידוק לתכנית סלקטיבית זו: ״יש חלקים בתורה שהם חובת גברא לדעת את אשר יעבודו, וזולת זה אינם בני ברית התורה… ויש בחינה אחרת כמו שתאמר דיני טוען ונטען, הלכות קידוש החודש, הלכות קורבנות וכדי, האמת כי חובת ידיעת התורה לכל איש ישראל, אבל לא יגרע מצדיק עינו אם יחסר ידיעתה, כל שיש בישראל גדולים שישפטו ויקדשו, יורו משפטים לישראל…״.

המשך…..

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בו אהרן חסין – אפרים חזן.

פיוט מספר 4

78 – אסדר תושבחתא

שירים לחג הסוכות על הלכות סוכה ועל ארבעה מינים שבלולב. וזה יצא ראשונה על שבעה אושפזין קדישין סימן אני דוד בן אהרן חזק נר"ו

אסדר תשבחתא / במלין ורחשין

ליקר אבהתא / אשפזין קדישין

 

אסדר תושבחתא – אערוך שבחים

במלין ורחשין – במלים ובקולות לפי שהפיוט נועד להיות מושר בסוכה

ליקר אבהתא – לכבוד האבות, הפוקדים את הסוכה והם האושפזין הקדישין על פי הזוהר

 

אשפזין קדישין / אילנין תקיפין

קימין דעלמא / אחידי שיפין

ומארי דגדפין / עלינא  מכסין

 

אושפזין קדישין – האורחים הקדושים

אילנין תקיפין – אילנות חזקין והוא כינוי לאושפזין המגנים על העולם כאילן

קיימין דעלמא – מקיימי העולם, בזכותם העולם קיים

אחידי שייפין – אוחזים חרבות ( להגן על שיראל )

ומארי דגדפין – ובעלי כנפיים – בדמותם של מלאכים

עלינא מכסין – עלינו הם מכסים מגינים

 

 

אשפזין קדישין / נזמן להון השתא

יעלון יתבון ייכלון / נהמא דאוריתא

בהדין מטללתא / יתאמרון חדושין

 

נזמן להון השתא – נזמין אותם עכשיו

יעלון יתבון יכלון – ייכנסו, ישבו יאכלו

נהמא דאורייתא – לחם התורה

בהדין מטללתא – בתוך הסוכה הזאת

יתאמרון חידושין – ייאמרו חידושי תורה

 

אשפזין קדישין / יומין שבעא נינהו

מגנא ומצלא / תהי זכותיהו

באכסניא כלהו / יהון מתכנשין

 

יומין שבעה נינהו – שבעה ימים וכנגדם שבעת האושפזין

מגנא ומצלא – מגינה ומצילה

תהי זכותייהו – תהא זכותם

באכסניא כלהו – זו הסוכה המשמשת מקום אכסניה לאושפזין

יהון מתכנשין – יתכסו

 

אשפזין קדישין / דרועא ימינא

רב חסד"א רב חנ"א / אברהם אבונא

מאריה דרחצנא / ובדיק בנסין

דרועא ימינא – זרוע ימין המסמלת את החסד והוא הכינוי לספירה הרביעית מי' הספירות על פי פתיחת אליהו " חסד דרועא ימנא "

רב חסד"א ורב חנ"א – רב החסד ורב החן הם חידודי לשון לציון מדת החסד של אברהם אבינו. האושפיז של יום א' של סוכות

מאריה דרוחצנא – בעל מידת הביטחון

ובדיק בנסין – ומנוסה בניסיונות על פי אבות ה, ג', בערה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן.

 

אשפזין קדישין / ותמן ניחא

ליצחק דאעקד / על גבי מדבחא

ואלה על רוחא / רחמוי נפישין

 

ותמן נייחא – ושם מנוחה

ליתחק…מדבחא – ליצחק אבינו, שנעקד על גבי המזבח, והוא האושפיז של היום השני של סוכות

ואלה כל רוחא – ואלהי כל הרוחות

רחמוי נפישין – רחמיו מרובים – ואמר לאברהם " אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה "

 

אשפזין קדישין / דן הדר יתקרי

יעקב שלימא / אחר בתרין סטרי

אתגבר על גברי / ועירין קדישין

 

דין הדר יתקרי – זה ( יעקב ) הדר יתקרא

יעקב שלימא – יעקב השלם – " ויעקב איש תם " והוא האושפיז של יום ג' של סוכות

אחיד בתרין סטרי – אחוז ונתמך בשני הצדדים הם האבות שלפניו אברהם ויצחק

אתגבר….קדישין – גבר ( ניצח ) על אנשים ומלאכים קדושים.

 

אשפזין קדישין / בר-עמרם לויא

משה רבוננה / ריש כל נביאיא

הוא מהימנא רעיא / אוריתא לן אחסן

 

בר…ריבוננא – משה רבינו בן עמרם הלוי, והוא האושפיז של יום רביעי של סוכות

ריש כל נביאייא – משה רבן כל הנביאים

הוא מהימנא רעיא – הוא הרועה המאמן, הביטוי מצוי באיכ"ר פתיחתא, כה ואליו מיוחסים קטעי זוהר הקרויים " רעיא מהימנא "

אורייתא לן אחסין – את התרוה הורישו לנו

 

אשפזין קדישין / אהרן כהנא

במדברא הוה / בזכותיה עננא

ועלי חובנא / קרבנוי מרצין

 

אהרן כהנא – אהרן הכהן, והוא האושפיז של יום חמישי של סוכות

במדברא…עננא – הענן במדבר היה בזכותו

ועלי…מרצין – ועל עוונותינו קרבנותיו מרצין ומכפרין כמתואר בשמות ל, י

 

אשפזין קדישין / חסידא פרישא

יוסף צדיק נטיר / קימא רדישא

כד ערק טש טישא / ואנח לבושין

 

יוסף….קדישא – יוסף הצדיק והוא האושפיז ליום ו' של סוכות

כד ערק – כשברח ( מאשת פוטיפר ) כמתואר בבראשית לט " וינס ויצא החוצה "

טש טישא – כמו טס טיסה

ואנח לבושין – והניח בגדיו אצל אשת פוטיפר " ויעזב בגדו אצלה "

 

אשפזין קדישין / זכאה אחסנתיה

דדוד משיחא / בת שבע אנתתיה

 על כרסי מלכותיה / יתיב ולית אושין

 

זכאה אחסנתיה – אשרי חלקו

דדו משיחא – של דוד המשיח

בת שבע אנתתיה – בת שבע ( היא ) אשתו. זהו אישור לחוקיותה שלבת שבע כאשת דוד,ועל פי סנהדרין קז ע"א " ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב "

על כורסי מלכותיה – על כסא מלכותו

יתיב ולית אוושין – יישב ואין מערער וזו גם הוכחה לחוקיותה של בת שבע כאשתו. שלא נתערערה מלכותו בשל כך

 

אשפזין קדישין / קדם רבון עלמין

יקומון לקבל / רישי שבעין אמין

יתן יטר יטמין / מכל עקתין בישין

 

קדם רבון עלמין – לפני רבון העולמים

יקומון – יעמדו האושפזין להגן על ישראל

לקבל…אומין – כנגד ראשי שבעים אומות, שכנגדן אנו מקריבין שבעים פרים על פי סוכה נה ע"ב " שבעים פרים כנגד מי ? כנגד שבעים אומות.

יתן יטיר יטמין – ישמור ויסתיר אותנו

מכל עקתין בישין – מכל צרות רעות על פי הזוהר שם

 

אשפזין קדישין / נעטר מותבהון

כל יומא ברישא חד מנהון

ולעילא מכלהון / רישא דכל רישין

 

נעטר מותביהון – נעטר ונקשט את מושבם

כל….מנהון – כל יום אחד מהם יהיה בראש

ועילא …רישין – ולמעלה מכולם – יהיה ראש כל הראשים, והוא הקב"ה

 

אשפזין קדישין / רב המנונא סבא

כד עיל לגוה / אמר מלה טבא

עולו לאותבא / אשפזין קדישין

 

רב מהנונא סבא – כמובא בזוהר, להלן

כד עייל לגווה – כאשר היה נכנס לתוך הסוכה

אמר מלא טבא – היה אומר מלה טובה, ומה היה אומר ?

עולו…קדישין – היכנסו לשבת אורחים קדושים על פי הזוהר. הנוסח שם הוא " יתיבו אושפיזין עילאין תיבו תיבו אושפזין מהימנותא תיבו "

 

אשפזין קדישין / וגברין גברין

זכאי חולקנא / דעלו לאתרין

עלן יהון שרין / ברכאן די נפישין עלן

 

וגוברין גברין – ואנשים גיבורים, על פי תרגום אונקלוס לבראשית מט, ה

זכאי חולקנא – אשרי חלקנו

דעלו לאתרין – שנכנסו האושפזין למקומנו ולסוכתנו

עלן יהון שרין – עלינו תהיינה שורות

ברכאן די נפישין – ברכות מרובות

המשך…..

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ארץ מקלט לנאצים

ביום 8 במאי 1945 החל העולם לקבל מושג על הפשעים שנעשו באושוויץ, בטרבלינקה ובשאר מרכזי רצח ההמונים המתועש. קודם לכן דחו רוב היהודים, וכמובן רוב הלא־יהודים, את הציונות וראו בה פתרון שגוי לאנטישמיות; אולם עתה, ולמרבה האסון רק בדיעבד, הוכח שבנסיבות ההיסטוריות הנתונות הציונות היא התשובה ההגיונית היחידה. לא רק ארצות הברית תמכה עתה בהקמת מדינה יהודית; גם שר החוץ הסובייטי דאז, אנדריי גרומיקו, הציג ב־14 במאי 1947 את ״דוקטרינת בלפור״ שלו בנאום בעצרת הכללית של האו״ם. ״ניסיון העבר, בפרט זה של מלחמת העולם השנייה, מלמד ששום מדינה אירופית מערבית אינה מסוגלת לספק לעם היהודי את הכלים הנדרשים להגנה על זכויותיו ועל עצם קיומו מפני תוקפנותם של היטלראים ובני בריתם ו… הדבר] מסביר את שאיפתם של היהודים למדינה משלהם. יהיה זה עוול שלא להתחשב בכך ולהתכהש לזכותו של העם היהודי להגשמת שאיפתו זו. אין כל הצדקה לשלול את הדבר מהעם היהודי, בפרט נוכח מה שעבר עליו במלחמת העולם השנייה״.

בישיבת עצרת האו״ם ב־26 בנובמבר 1947 חלק גרומיקו על העמדה הערבית, שלפיה חלוקת ארץ־ישראל תהיה עוול היסטורי. ״ראייה זו של פני הדברים אינה מתקבלת על הדעת, ולו מפני שככלות הכול העם היהודי שמר על קשר קרוב עם ארץ־ישראל במשך שנים רבות […] לא אטעה אם אזכיר למאזיני^, שוב שבמלחמה שיזמה גרמניה ההיטלראית היהודים, כעם, סבלו יותר מכל עם אחר״.

וכיצד הגיבו מצרים ויתר העולם הערבי לסבלו של העם היהודי? איזה גורל ציפה עתה למופתי של ירושלים, שהיה לא רק מנהיגם הבכיר של ערביי ארץ־ישראל אלא גם בן בריתם החרוץ ביותר של הנאצים בעולם המוסלמי?

המופתי עזב את ברלין רק בימי התפוררותו הסופית של המשטר. באפריל 1945 הוא עוד קיבל 50,000 מארק ממשרד החוץ הנאצי. בריחתו לשווייצריה הובילה להסגרתו לצרפת. שם הוא התגורר עד 1946 בווילה לח­רוז שבפרבר הפריזאי לובסיין, כשלרשותו נהג, שני שומרי ראש ומזכירה.

יוגוסלביה כללה את המופתי ברשימת פושעי המלחמה שלה, כיוון שכמארגן הדיוויזיה המוסלמית של האס־אס בבוסניה־הרצגובינה היה המופתי אחראי לרצח אלפי סרבים וקרואטים. גם בריטניה ביקשה מממשלת צרפת, במידה מפתיעה של חוסר התלהבות, למסור את אל־חוסייני לידיה. האחים המוסלמים, שראו במופתי את נציגם היחיד בארץ־ישראל, שלחו בעקבות זאת מברק לשגריר בריטניה בקהיר, והפצירו בו לשמור על אל־חוסייני מכל רע. פריז סירבה להיענות לבקשות ההסגרה, והחלטתה זו זכתה להד רב במזרח: שגריר צרפת בקהיר קיבל כמה וכמה משלחות שביקשו להודות על כך לממשלת צרפת.

כשארצות הברית הביעה תמיכה בבקשתה של בריטניה להעמיד את אל־חוסייני לדין, שלח חסן אל־בנא מזכר מחאה למיופה הכוח האמריקני, שבו נכתב: ״אנו, בשם האחים המוסלמים וכל הערבים והמוסלמים, מבקשים להזהיר את ממשלתך שלא להמשיך במדיניות ציונית בלתי צודקת זו. […] אנו מבקשים גם שתאשר בפני ממשלתך את דבר מוכנותנו להקריב עצמנו לצורך הצלת אנשינו, בכל עת שהדבר יהיה נחוץ״. לאחר שהליגה הערבית אימצה

את עמדת האחים, ויתרו בריטניה, צרפת וארצות הברית על כוונתן להעמיד את אל־חוסייני לדין. איש לא רצה להסתבך עם העולם הערבי. בסופו של דבר, גם יוגוסלביה ויתרה.

לבסוף עזב המופתי את צרפת בזהות שאולה. ביום 10 ביוני 1946, כשכותרות עיתוני העולם בישרו על ״בריחת״ המופתי מצרפת, ״השכונות הערביות של ירושלים וכל העיירות והכפרים הערביים הוצפו בפרחים ובדגלים, ותמונת דיוקנו של האיש הדגול נראתה בכל מקום״. פארוק מלך מצרים העניק למופתי מקלט ב־19 בינואר. ממשלת מצרים השיבה ריקם בקשת הסגרה בריטית, והסבירה שאסרה על המופתי לקיים פעילות פוליטית. אולם למופתי לא היה שמץ של כוונה להגביל את עצמו. כאילו לא לכלך מעולם את ידיו בברלין, הוא הקים מחדש, כיושב ראש הוועד הערבי העליון בארץ־ישראל, את תנועת הנוער הצבאית־למחצה ״אל־פותווה״, ונועד עם הנהגת הליגה הערבית כדי להבטיח את דחייתה המוחלטת והסופית לכל תכנית חלוקה של ארץ־ישראל.

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

במכנאס התקבל בכבוד, הצטרף לבית הדים עם הרבנים משה בירדוגו ומשה אדהאן, וחתם ראשן על פסקי דין. במכנאס היה ליעב"ץ בית כנסת ששלושה רבעים מהכנסותיו היו שלו. כשעזב את מכנאס השאיר במקומו בבית הכנסת את בנו, רבי רפאל עובד. במכנאס שהה עד שלנת הת"ץ – 1730.

בשנה זו חזר לפאס והמשיך לכהן בדיינות. בתקופה זו נתגלע סכסוך בינו ובין רבי יעקב מלכא. חיכוך זה החריף עם פטירתו של רהאב"ד רבי יהודה בן עטר בשנת התצ"ג.

הרקע להחרפת היחסים בין השניים היה, כנראה, שאלת מילוי מקומו של רבי יהודה בן עטר בתפקיד אב בית הדין, כדבריהם של חכמי פאס בכתב הפולמוס נגד רבי יעקב בן מלכא :

       ואחר עבור כמשלוש חודשים ( מפטירת רבי יהודה ) קבע דרשה בבית הכנסת שלו….ושלח לקרוא לכל גדולי הקהל לשמוע דרשתיו…ברמז שהוא הראש בית הדין ישמרם צורם, הם הזנב ואין לראש ללכת אחרי הזנב.

יש לציין שחכמי פאס עמדו לצידו של היעב"ץ בסכסוך זה. כתוצאה מהחרפת היחסים הוציא היעב"ץ צו מאת השלטונות, האוסר על רבי יעקב בן מלכא לכהן בדיינות בפאס. רבי יעקב בן מלכא נאלץ לעזוב את פאס ולנדוד לתיטואן, שבה התקבל כדיין וכאב בית הדין עד יום מותו.

ברעב של שנת התצ"ח נדד היעב"ץ עד לתיטואן, גם בה ישב בבית דין, יחד עם חכמי העיר, וביניהם רבי יעקב בן מלכא בר פלוגתיה, ואף שם חתם ראשון על פסקי דין. נראה כי היחסים ביניהם השתפרו ברגע שהרקע לסכסוך חוסל.

הודות לכבוש שרחשו ליעב"ץ, נענו לבקשתו והתירו לו לפתוח בית כנסת חדש במקום למרות שהדבר נאסר בתקנות הקהילה. לאחר כשנתיים חזר לפאס, שם המשיך בכהונתו עד יום מותו.

מכל האמור לעיל מצטיירת דמותו של היעב"ץ כאישיות תקיפה הקשה כארז. אולם מתוך עיון בקובץ איגרותיו – הכולל מכתבים רבים לבקשת אחרים, מכתבי בקשה והמלצה לעזרה עבור עניים, יתומים ואלמנות, נשים שבעליהן הרחיקו לנדוד, עזרה לעולים לארץ ישראל, עמידה לימינם של שד"רים וגבאי מוסדות וקהילות, טיפולו האישי בכספי יתומים, מכתבי ניחומים וברכות ועוד – מצטיירת דמותו של מנהיג רחמן רך כקנה, הכואב את כאב שני עמו ואשר ביתו פתוח לרווחה לפני כל קשיי יום.

היעב"ץ עצמו היה מודע לגוונים אלה באישיותו, עמד כמה פעמים על דמותו רבת האנפין ובאחת מאיגרותיו כתב על כך באריכות :

              כתבתי לאיש נגע בכבודי הוא ובניו שחייבתיו בדין ועלה על דעתו שנטרתי איבתו ושלח לשאול מחילה מן הצד. אחרי דרישת שלומו וכו….הנני מגלה דעתי גלוי גמור שאין בלבי שום טנה עליך ולא על בניך…

המשך….

פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

עובדה שנייה הראויה לציון : הונדאלים היו איראנים. הם הכחישו את " שיתוף הנצח " ו " שיתוף הממשות " של ישוע הנוצרי ואת עצם אלוהותו . מינות זו (כפירה, אפיקורסות, בגידה באמונה, נטישת האל, חוסר אמונה באל, פקפוק בקיום האל ) שוועידת ניקיאה גינתה אותה במפורש, עשתה שמות בעולם הנוצרי כולו, וביתר יחוד בזו של צפון אפריקה, מעשה שהציגו הונדאלים כף רגלם שם.

השקפותיהם הדתיות משענו על איבה מדינית לקיסרות, שהגיעה לשיאה בשנת 455, כאשר לכד גנזריך את רומי ובזז אותה. באפריקה היו עסוקים מאוד במלחמה, בצורה ברברית ביותר, בקתוליות הרומית.

בלי הפוגות רדפו את הכוהנים וההגמונים, החריבו את הכנסיות, בקונסיליום שהתכנס בקרת חדשת בשנת 535 שנתיים אחרי נפילתם של הונדאלים, סופר על אימי הדיכוי, שסבלה הכנסיה משך מאה שנים.

יש מקום לחשוב כי בפרק ביניים זה חלה הפוגה בדיכוים של היהודים על ידי הנוצרים. גידופיהם של ויקטור דה ויטה, פולגנסיוס איש רוספק וקלסוס מעידה כי משך מאה זו של מלחמת אחים בין האיראנים לרומים, אכן נעזבו היהודים לנפשם.

כמנהגם בספרד לפני כן, חייבים היו הונדאלים לבקש להם, כמובן, עזר ומשען אצל יריביה של רומי. נאלצים היו גל לבטל את ההגבלות ולהבטיח ליהודים חופש דת גמור. אולם מאה זו של אנרכיה לא הייתה אלא הפוגה. משבאה ביזנץ התחדשו הרדיות ביתר שאת.

הדיכוי החדש תחת שלטון ביזנץ.

הרוח החיה במלחמה נגד הונדאלים ובמסע המלחמה של בליזאריוס היה יוסטיניאנוס קיסר ביזנץ, שבשנת 533 הצליח לכפות על מצביאיו את תוכניות המערכה שלו. משהושג הניצחון, ממילא נחשבה יוזמתו כמין הארה עליונה.

ראשית דאגתו של הכובש החדש הייתה להשיב את כוחה של הכנסיה כקדם ולהעניק לה את הערובות המשפטיות והמוסריות, שנמנעו ממנה בתקיפות כה רבה בימי הונדאלים. הבניינים וכלי הקודש חושבו לכנסיות.

בשנת 535 חילקה ועידת קרת חדשת את אפריקה לשש פרובינציות כנסייתיות ובראש כל אחת מהן בישוף. צריך היה לארגן את הניצחון " התועים נרדפו בכל הארץ כולה; פולחני האיראנים הדונאטיסטים, היהודים ועובדי הכוכבים נאסרו בכל תוקף.

בשנת 534 נצטווה סלומון, המצביא שתפס את מקומו של בליזאריוס כראש חילותיה של הקיסרות באפריקה, להפקיע את מקומות הפולחן של עובדי הכוכבים, את כנסיות הדונאטיסטיות והאריאניות ואת בתי הכנסת היהודיים ולהקדישם לפולחן הרומי קתולי.

יוסט יאנוס החל לארגן את צפון אפריקה. ראשית מעשה ביטל את החוקים הליברליים של קודקס תיאודוסיס, שהכירו בקיומה הלגיטימי של היהדות והגנו על חיי היהודים ורכושם. גזירותיו של יוסטיניאנוס באו להעמיד את היהדות והיהודים, בפעם הראשונה בהיסטוריה הנוצרית, מחוץ לחוק.

בשנת 535 יצא קובץ התקנות 37, שתחולתו הוגבלה לתחומי אפריקה בלבד ( סעיף 12 ), ואסרה על תפילות היהודים, האריאנים והדונאסטיסים. סעיף 8 אסר על פתיחת בתי הכנסת וציווה להפוך אותם לכנסיות נוצריות.

אחת מתשובות רבי אהרן אכן חיים – משה עמאר

 וכפי סדר הדיבור לא היל״ל  אלא יום נוצרי לעולם אסור, וכפי זה תרתי אשמעינן דיום נוצרי חשיב איד, ושלעולם אסור. ולפי דהאי ושלעולם אסור לא אצטריך ללמדנו כיון דפשיט לן דהן בלא אידיהן קאמר, לפיכך אמרו התוספות» דמאי דאשמעינן הוא שיום נוצרי חשיב איד. וזה אליבא דר׳ ישמעאל אשר אין הלכה כמותו, ולחני לא חשיבי כל הפוסקים יום א׳ לאיד, ולא אשתמיט חד מינייהו להודיענו זה אלא הרמב״ם ז״ל ועם כל זה איני אומר קבלו דעתי בזה.

יהיה מה שיהיה אין האיסור אלא ביום אידם בלבד ובארץ ישראל ג׳ ימים לפניהם, ואם כן התימה על הרב הפוסק לאיסור, דאכן גזר בהחלט האסור להלוות להם בכל זמן, כיון דלאחר האד מותר מיד, ולהטותם אפי׳ בחנם מותר כל שכן ברבית, ומי יתן ויודיעני איך אליבא דידיה, התיר להם המשא והמתן עמהם בכל מאי דאסר התנא ביום אידם, והם אינם מותרים אלא בג׳ ימים בשבוע, כפי דעת הרמב״ם ז״ל ואסור להם ההלואה בריבית כל השנה, באופן שאסר המותר ולא הקפיד לאסור מה דהוא אסור, באופן דכל הימים שאינם יום איד או קרוב אליו לית דין ולית דיינא שיאסור להלוות להם ברבית, כי בודאי לכ״ע מותר להלוות להם בחנם כ״ש ברבית, כי לא חששו חכמים דאזיל ומודה אלא ביום אידם או קרוב אליו, שאז הוא עוסק בצרכי ע״ז ובתקרובת שלה, ולזה אזיל ומודי על כל הנאה שיתהנה מהם, כי הוא אומר שסייע אותו ע״ז מפני שהוא עוסק בצרכיה, אבל אחר עבור זה לא.

ומה שיש לנו לדרוש ולחפש הוא בימים האלו שאסר התנא המשא והמתן עמהם, אם בכלל זה הלואה להם ברבית או לא. והנה מצאנו ראינו בעלי ההוראה, כאשר ראו מנהג הדורות להתיר לא בקשו דברים לבטל המנהג אדרבא אשרוהו וקיימוהו, ואמרו שהדין עמהם ובהיתר הם מלוים אפילו ביום אידם. וזה מכמה טעמים, כי בראשונה אמרו דהאי טעמא דאזיל ומודי לא חיישינן ליה אם יש בו חשש איבה. וכן כתב בעל שלטי הגבורים בשם ר׳ אליעזר ממיץ ז׳׳ל, וז״ל: האי איסורא [דאזיל] ומודה שרו בה רבנן במקום איבה מדקאמר בפ״ק דע"ז_׳ לא אשקליה הוייא לי איבה. אלמא במקום איבה שרו בה רבנן וע״ז  סמכו לישא וליתן עמהם ביום אידם. נהי דהתוספות״ דחו ראיה זו דאמרו דאין מכאן ראיה להתיר משום איבה [דר׳ יהודה נשיאה לא התיר משום איבה] אלא היה מבקש עצה כיצד יעשה מה שיקבל ולא ליהוי׳ תמן איבה, ע״כ⁴. ולד׳ אחר ההשתחויה להדר גאונם, אין מכאן דחייה לראיה דנהי שהוא היה מבקש עצה היאך ימנע מלקבלן באופן שלא יהיה שם איבה עב כל זה העצה שנתן לו רשב״ל אשר הוא קבלה, בזה התירו לו לקבלה כיון דאמר לו שיקבלנה וישליכנה לבור ואין תקנה זו אלא כדי שלא ליהנות ממנה. אבל למאי דאזיל ומודי לא תקן לו בזה שום דבר, אדרבה דחה חששה זו'משום איבה, כיון דההוא מינא לא ידע שהוא השליכם לבור אלא חשב שנפלה לו מידו, דהכי אמר ליה שישליכנה כלאחר יד. ונהי דרש״י ז״ל  אמר שבזה לא ישמח המין. גם כל זה לא יבטל ממנו ההוצאה על שקבלה, אלא ודאי טעמא דאזיל ומודי יש להתיר אותו משום איבה. וגם אחר שנודה לדחיית התוספות בהלואה מיהא ניחא להם האי טעמא דמשום איבה, שאמרו וז״ל: ועוד דטעמא משום איבה תינח להלוותם וכוי״״. הרי לך בהדיא דאמרו דלהלוותם יש לחוש לאיבה. וגם ברא״ש ז״ל ״, אחר שראה דברי התוספות תפש טעמא דא דמשום איבה, שאחר שתמה על מנהגנו שאין אנו נמנעים מלישא וליתן עמהם וללוות ולהלוותם, ואמר להתיר תמיהתו מאי דפי׳ רשב״ם בשם זקנו רש״י ז״ל, אמר וז״ל: ועוד יש לומר כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה, אי פרשינן מנייהו ביום אידם איכא משוט איבה. והביא ראיה לזה מההוא מינא דשדר לר׳ יהודה נשיאה כמו שאמרנו, ולא חשש לדחיית התוספות במאי דקאמרי שהיה מבקש עצה שלא לקבל מבלי איבה, משום דודאי אלו לא מצא העצה היה מקבל משום חשש איבה אחר שלחצתהו האיבה ולזה א׳ וז״ל: אלמה אי לא היה מצי לאישתמוטי דלא ליהוי איבה הוד, שקיל אע״ג דאזיל ומודה. והביא ראיה ממה שאמרו בפי אין מעמידין סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר שרי משום איבה. וכן להניק בנה של נכרית ולהעלות לגוי מן הבור. ואפי׳ דדחי לה התם אינו אלא משום שיכול לעשותו באותו ענין דלא ליחד ליה איבה, אבל אילו לא היה אפשר להשתמט בלא איבה אפי׳ אביי מודה דשרי, ע״כ ״. הרי לך דהרא״ש התיר גם הוא משום איבה.

והרב הפוסק לאיסור חשב לדחות זה באומרו שהמה דברו בזמנים שהיו ושבים ביניהם דבזד. יש לחוש משום איבה, משום שהיו כבושים תחת ידיהם, אבל אנחנו תחת ישמעאל ואין להקפיד משים איבתם. ובמחילה מכ״ת״ לא דק בזה, בודאי כאשר התירו משום איבה לא חששו אלא לאיבת אותו הפרטי לבד, כגון מינא דר׳ יהודה נשיאה דודאי אלו לא קבל הדינר מידו לא מפגי זה יהיה לכל העם איבה עמו, אלא שחשש לאיבתו עמו, עם היות שלא היה כבוש תחת ידו, ורצה לקבל מידו אעפ״י שיודה לאלהיו, אלו לא מצא אפשר לו לאיבה. והכי נמי אובוקי  לבן נכרית או אולודי לנכרית דשרי בשכר משום איבה. ואם כן גם הנוצרים יושבי ירושלים כיון דכל השנה כולה הם נושאים ונותנים עמהם, שזה מותר הוא כמו שאמרנו לעיל, אי פרשינן מינייהו ביום אידם איכא איבה עמהם. וכיון שהם דרים יחד במקום אחד, תגרום להם בודאי נזק. וכן הביא הרא״שראיה למשרי משום איבה ממאי דאמרו בירושל׳ וכן תניא בתוספתא, בד״א בגוי שאינו מכירו אבל בגוי שמכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו. ואם כן מהאי טעמא דאיבה דחינן האי איסורא דאזיל ומודי.

ובר מדין איכא טעמא אחרינא למשרי משום דהאי טעמא דאזיל ומודה ליתא עכשו. וזה לפי מה שאמר רשב״ם ז״ל בשם זקנו רש״י דיל דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו, כדאמרינן בפ״ק דחולין  גויים שבחוצה לארץ לא עע״ז הם אלא מנהג אבותיהם בידם. והכוונה שאינם יודעים עבודתה ולהכי לא אזלי ומודו. ואין לדייק בהא ולומר דהא בגויים שבחוצה לארץ, אבל לא שבארץ ישראל. שהרי התוספות ״> כדי להשתמר מזה אמרו שם הילכו בארץ ישראל נמי אינם אדוקים כל כך שיהיה מעשיהם בשם ע״ז. ועם היות שהרב הפוסק לאיסורא בעי למדתי זה, באמרו שלא אמרו זה אלא לענין שהיו מעשיהם לע״ז, במחילה מכ״ת לא דק בזה כלל דאם אינם אדוקים לעשות מעשיהם לשמה [אכשר]»», אלא מפני שאינם יודעים טיב עבודתה, ואין זה אלא מפני שאינה חשובה כל כך בעיניהם לעשות מעשיהם לשמה. וכל שכן דגם אם הגיע להם שום הנאה שאינם מודים לה עליה כי אינם יודעים שממנה נמשך להם, שאלו

היו יודעים ומבינים זה בודאי שהיו עושים כל מעשיהם לשמה. וסכלות זה בודאי שגם בארץ ישראל הוא, כי אוירא דארעא דישראל לא מחכמאלתו בדא להודיעם זה. ואם כן צדקו דברי התוספות״ במה שאמרו שגם בארץ ישראל אינם אדוקים כל כך בה כדי לעשות מעשיהם לשמה, וכ״ש לתלות הצלחת מעשיהם בה. וכן אמר רשב״ם  בלשונו, דעכשו אין הגויים שבינינו עע״ז ולא אזלו ומודו והביא ראיה מהאי דאמרינן בפ״ק דחולין ולא חלק כלל, ואם כן מאין לנו לחלק. ואיד נכחיש זה ואנו רואים שאין עבודתם לע׳׳ז בא״י משונה ממעשיהם בחוצה לארץ, ואם כך גם בארץ ישראל מותר להלוות להם אפילו בחנם, משום דטעמא דאזיל ומודה נדחה. וכ״ש להלוותם ברבית דליכא הנאה למיזל ולהודו׳. ובעל התרומות כתב לקח בזה, וכתב בעל שלטי הגבורים  על שמו, דטעמא שאין מהרין עכשיו מלשאת ולתת עמהם הוא לפי שאנו רואים שאין דרכם להודות לע״ז על משאם ומתנם.

ומה שרצה לחלק הרב האוסר מן הממרים לשאר גוים, הא ודאי ליתא מכמה פנים אחד מן הסברא דבודאי בימי הגאונים אשר התירו זה היה לגוים וממרים וגלחים, ולא מצאנו בכל המתירים מי שחלק בזה, אלא כלהו אמרו בהחלט דמאי דאסר התנא הוא מותר עכשו. ואילו היה בזה שום הפרש הוה להד לאיפלוגי בהא ולא יאמרו ההיתר סתמי. ועוד מה שאמרו בעלי התוספות בדבור המתחיל אסור לשאת ולתת עמהם, וזה לשונם: ומיהו נכון להחמיר כשבא הגוי וא׳ הלויני מעות לשקר״י שקורי׳ אופרי״ר אבל ר׳ אלחנן אמר דגם באותו אופרי״ר אין שום איסור שמה שנותנים לגלחים ולממדים אינו ממש לע״ז אלא לצורך הנאתם הא לך בהדיא דאמר שמה שנותנים לגלחים אין בו איסור כלל. וכן כתב הרא״ש  ז״ל, שמה שנותנים לגלחים בזמן הזה אינם קונים ממנו לא לגויי ע״ז ולא לתקרובת ע״ז אלא אוכלים ושותים אותו ולכן שרי

עלה לנו מזה דטעמא דאזיל ומודה אינו בזמננו אפילו ביום אידם. וגם אם נאמר דאיתה יש לנו טעם אחר להתיר ההלואה ברבית, והוא דבה לא שייך למיחש דאזיל ומודי. והם דברי ר״ת הביאום הפוסקים כולם, וז״ל: פסק ר״ת דמותר להלוות לגוי ברבית אפילו ביום אידם משום דלא אזיל ומודי דמצר הוא. דהא אמרינן, ליזבין איניש ברתיה ולא לוזיף בריביתא. וכן כתבו התוספות  והרא״ש בשמו. והרב הפוסק לאיסור רצה לדחות דברי ר״ת בדברים אשר לא יועילו, כי ברישא אמר שצרת הרבית ללאו יצתה אחר שהשיגה ידו המעות שהיה צריך אליהם, בודאי כי אין לוה מעות ברבית אם לא יביאנו ההכרח לזה שהוא צריך למעות. ולא נעלם זה מאביר הפסקנים או מהגאונים שנמשכו אחריהם. ועם כל זה אמרו כי לא יספיק שמחת השגת מעות עם היותו צריך אליהם, להסיר דאגת הרבית מלבו שהוא צריך ליתן להם ושלא מצאם בלי רבית. ולזה החליט ר״ת הפסק ואמר שברבית מותר להלוותם אפילו ביום אידם. וכן נראה מדברי הגמרא  שאמר ליזבון איניש ברתיה ולא לוזיף ברביתא. ובודאי עצה זו אינה אלא למי שהוא שצריך למעות, ולא אמרו להשיג זה דיזבון ברתיה ולא לוזיף ברביתא, מפני שצרת הריבית יותר גדולה ממכירת בתו. ואם כן גם אם ישיג מה שהוא צריך מהמעות, צרת הרבית צרה גדולה ולא יצתה בהשגת המעות גם אם יהיה צריך ליה. נהי שברא״ש ז״ל  כאשר רצה להכריח דברי ר״ת מהגמי  דאמר׳ בשלמא להלוותם קא מרווח לתו, ועל זה אמר הוא, ואם ברבית קא מיירי מאי קאמר דקא מרווח ליה אדרבא מעוטי ממעט ליה. ואף אם ת״ל דחשיב רווח כיון שצריך עתה למעות מ״מ וכוי. ומכאן יש לטעות ולומר דחשיב הרא״ש זה ריוח. ולמעיין לא יטעהו זה, דלא אמר הרא״ש זה אלא לומר דההכרח במאי דאמר אלא ללוות מהם מעוטי ממעט ליה, יותר גדול מההכרח ממאי דא׳ בשלמא להלוותם קא מרווח ליה, משום דבהא יתעקש המתעקש לומר דחשיב ריוח השגת המעות ולא מפני שהוא סבר הא. דאם כן איך פסק כר״ת דא׳ דלהלוותם ברבית שרי משום דמצר ליה, וזה דבר ברור.

 

 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

     אסכולות אלה (מד׳אהב) נקראות על שם חכמי ההלכה אשר ייסדו אותן: אבו הניפה (נ׳ 767),

 

הערת המחבר : מאלכ בן אנס (נ׳ 795), מוחמד בן אדריס אל-שאפעי(נ׳ 820) ואחמד בן חנבל (נ׳ 855). האסכולות הללו אינן כתות, ונחשבות באסלאם כאורותודוקסיות במידה שווה. כל מוסלמי יכול להשתייך לאחת מהן בלי שהדבר יפחית באדיקותו או לעבור ביניהן. ההבדלים ביניהן נוגעים לנושאים טכניים כדיני טוהרה, פולחן והיחס ללא-מוסלמים. מקובל להניח כי האסכולה החנבלית היא הדוגמטית והנוקשה ביניהן, בייחוד בכל הקשור למעמד היהודים והנוצרים. המוסלמים בישראל משתייכים לאסכולה החנפית. לעניין האסכולות, ראו נ׳ לבציון, ד׳ טלמון-הלר וד׳ אפרת, האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש״ס, עמי 42-32. לגבי הפגישה בין אבו הניפה ובין מייסד כת הקראית, ענן בן דוד, כשהיו ביחד בבית הסוהר, והשפעתו של המוסלמי על הקראי, ראו שמחה אסף, תקופות הגאונים וספרותה.

בסוף המאה התשע עשרה קמו כמה מחדשים, שהושפעו מארנסט רנן הצרפתי, כמו ג׳מאל אל-דין אל-אפגאני⁴⁶ ותלמידו השייח׳ המצרי מוחמד עבדו. הללו דרשו פתיחה מחודשת של שערי האג׳תהאד לצורך התאמתו של האסלאם לתקופה הנוחכית, ויצרו את תנועת ה׳סלפיה׳, שבבסיסה חזרה אל דורותיו הראשונים של האסלאם.

המחדשים היו חלוקים בגישותיהם. יש מהם שביקשו להתקרב יותר לעולם המערבי ולשאוב מערכיו. לעומתם יש אחרים שהעדיפו דווקא את ההתרחקות וההתבדלות מערכי העולם המערבי, השקפותיו ומנהגיו. מן הסוג השני היו מורה ההלכה הסורי מוחמד רשיד רידאותלמידו המצרי סיד קוטוב.גם ׳האחים המוסלמים׳ שייכים לקבוצה השנייה.

״הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצווה לאומים. הן גוי לא תדע מקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען השם אלוקיך ולקדוש ישראל בי פיארך׳ (ישעיה נה, ד-ה).

פרק ב: מוחמד תלמיד מסור לרב יהודי

מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה

 מה הוא ׳הקוראן׳ בפיו של מוחמד?

 הספר והיומן

 המורה

מוחמד ומורו

מוחמד וחבריו לומדים להתפלל

מוחמד דורש ברבים

מוחמד סומך על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

 המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה

מוחמד לומד מרבו איך ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני

המורה מנחם את מוחמד

מוחמד מזכיר רק את נביאי ישראל

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמד?

 הורדת הקוראן ומסע הלילה

 ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳

ה׳עבד׳ שנסע ל׳מסגד הקיצון׳ וראה את ה׳אותות׳

החבר והעבד

מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן?

ביד מי נמצא הקוראן: ביד מלאכים או ביד היהודים ?

 מיהו מורו של מוחמד?

פרק ב

מוחמד במכה ־ תלמיד מסור לרב יהודי

מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה

במשך כל שהותו במכה אין שום רמז בדבריו של מוחמד על רצונו להביא דת חדשה לעולם. אין בהם שום אזכור לספר אחר מלבד התורה. מוחמד משתמש ביהודים ובתורתם בתור חיזוק להצהרותיו. בנאומיו אל ערביי מכה הוא מנסה לשכנעם שיאמינו גם הם בבורא עולם אחד ובחשיבות ספר התורה שניתן לעם ישראל. הנה כמה פסוקים מהקוראן המלמדים על כך:

״נתנו [אללה] (כאילו אללה דובר מתוך הקוראן בגוף ראשון רבים. ) לבני ישראל את הכתב, ואת המשפטים ואת הנבואה, ופרנסנו אותם במיטב הדברים, ורוממנו אותם מכל שוכני העולמים״_; ״נתנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל״_; ״חוננו את משה ואהרן בחסדנו, והצלנו אותו ואת בני עמם מן המצוקה הגדולה [שהיו במצרים]. חשנו לעזרתם, וכך היו הם הגוברים. נתנו לשניהם את הכתב המובן, והנחנו אותם באורח מישרין״_; ״הענקנו לו [לאברהם] את יצחק ואת יעקב ונתנו לזרעו את הנבואה ואת הכתב״_; ״האם לא סיפרו לו [למי שהפנה עורף] על הכתוב בגוויליו של משה ושל אברהם, אשר עמד בחובותיו?״_; ״כך רשום בגווילים הראשונים, גווילי אברהם ומשה״.

מוחמד אומר לערבים, שהיהודים הכירו את הכתב הזה הרבה טרם זמנו, אך מוסיף ואומר שאללה הטה לו חסד ונתן גם לו את הידע המצוי שם, ועל כן הוא מחויב ללמדו את הערבים שעד כה לא הכירו אותו. הוא מודיע להם שכל מה שיאמר להם כבר נמצא כתוב בכתב זה, וכי אין בכוונתו ללמדם דבר מלבד בשורתו של אללה למשה. הוא מוסר להם כתב בשפה הערבית ומבטיהם שהוא ההעתק המדויק של הכתב שביד היהודים: ״נתנו למשה את הכתב התמים למען יביא את מלוא חסדנו על עושי הטוב, ולמען יציג דבר דבור על אופניו, ויביא הדרכה ורחמים״_; ״[ואתם הערבים של מכה]: היש בידכם כתב לעיין בו?״_{ ״וזה, כתב אשר הורדנו, מבורך״_; ״ולפניו היה הכתב של משה למופת ולרחמים, וזה כתב המאשר [את קודמיו], וניתן בלשון ערבית״; ״לבל תגידו [ביום הדין]: הכתב הורד רק אל שתי עדות לפנינו״_; ״ולבל תגידו: אילו היו מורידים אלינו את הכתב, היתה דרכנו ישרה מדרכם״_; ״אתה [מוחמד] לא נכחת בצד המערב [של הר סיני] כאשר ציוינו למשה את דבר השליחות, ולא היית עד [כמו שהיו היהודים]״_; ״אף לא נכחת בצד ההר בקוראנו [אל משה], לכן לא יכולת לקרוא בפני [בני עמך] את אותותינו אלמלא היינו שולחיך״; ״מעולם לא חפצת כי יוטל עליך הכתב, ואולם זכית ברחמי ריבונך״.

     הערת המחבר : אלה המקומות ראשים מספר הסורה ולאחר מכן מספר המשפט שבו מצוטטים דברים שנכתבו לעיל בקוראן – לה, טז! יז, ב, ובגרסה מעט שונה: כה, לה! לז, קיד-קיה: גם כג, מט; גם מ, נג: כא, מה: גם כה, מב_; כט, כז: נג, לו־לז! פז, יה-יט.

״זהו כתב אשר הורד לך״_; ״כתב אשר אותותיו (או אותיותיו) מוצגים אחד אחד, קוראן ערבי לאנשים בני דעת״_; ״קוראן ערבי, והבאנו בו שלל אזהרות, למען תהיה בהם [הערבים] יראה״_; ״גילינו אותו קל בלשונך, למען יקל עליהם לזכור״ ן ״אלה אותיותיו של הכתב המובן, הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״אלה אותיות הכתב המובן״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין, הוא אצלנו באם הכתב, (לדברי המוסלמים הכוונה ללוח הגנוז, המקור השמימי הנצחי של כל ספרי הקודש.)  עליון ומלא חוכמה״_; ״אצלו [אללה] אם הכתב״; ״ואם [ערביי מכה] יאמרו: הוא [מוחמד] בדה אותו [את הקוראן] מלבו… אמור: אינני הראשון שנגלה כשליח… כל תפקידי להזהיר ברורות״.

הערת המחבר : ז, ב, וגם כה, א; מא, ג: כ, קיג: מד, נח! יב, א-ב: כו, א, וגם כז, א ועוד מקומות! מג, ב-ד:

יג, לט: מו, ח-ט.

מכל זה נראה בבירור, כי מוחמד לא ביקש להמציא דת חדשה אלא היה מעוניין ללמד את דברי התורה שניתנה למשה וליהודים.

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 

משפחת כולילף

צדיק יסוד עולם, בר אבהן ובר אוריין, בנן של אראלים ותרשישים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, שלשלת יוחסין, מזר״ק טהור, הרב המקובל האלהי, בקי בקבלה מעשית, (מגידי אמת אמרו לנו שהאדמו״ר רבי יעקב אבוחצירא ז״ל למד בצעירותו בדברו אצל המקובל המלוב״ן רבינו יעקב בן סוסאן ז״ל), ידו הייתה תקיפה ״על העליונים ועל התחתונים״, החסיד הרב יעקב הנקרא ״ די כולילף ״ הניח ברכה: שלמה, אברהם, יצחק (מגידי אמת ממשפחת בן סוסאן מסרו לי סדר דורות זה ועליו סמכתי. סיפרתי להם שיש אומרים שאביהם של שלמה, אברהם יצחק, הוא גם יצחק! והם דחו סדר זה).

החבמ השלם והכולל, אור גולל, רועה צאן קדשים, מרביץ תורה ברבים.. רבא דעמיה, סבא דמשפטים, ראב״ד מקודש, הדיין הרב שלמה הוליד: אברהם, ישראל, זהירא, אסתר, עווישא.

אור נערב, נר המערב, טובייאנא דחכימייא, בור סיד שאינו מאבד טיפה, ״מפתח לחושן משפט״ (חיבר פסקי דינים וליקוטי דינים יקרים), הדרא דקרתא דבדו עיר מולדתו, עמוד ההוראה ומקים שם עולה של תורה, המורה הדגול, הדיין המובהק, אב״ד ק״ק דבדו, מו״ץ בעיר תאזא, ראש ישיבה במרכאש ראב״ד ק״ק בעיר מוגאדור, האדמו״ר הרב אברהם ( נתבש״מ שנת תש״א ) הוליד: חיים דוד, מאיר יעקב, ג׳וויהרא, מרימא.

החבם השלם בנן של קדושים, שלשלת יוחסין, מרביץ תורה ודיין בק״ק עיר מולדתו דבדו, דיין בעיר מוגאדור, ראב״ד קזבלנקה, סבא דמשפטים, אוחז במדת השתיקה והמתינות, החסיד הרב חיים דוד

הוליד:״ יוסף־שלמה, אליהו־שמעון, מאחא, נונא.

הרב אליהו-שמעון שימש בתפקיד רק קהילה בעיר ליון (צרפת) והוא חיבר ספר מרפא לנפש ועוד, הרב אליהו שמעון ז״ל הניח ברכה בנים

ובנות הי״ו.

השם הטוב, ירא ה׳ ושלם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, נושא ונותן באמונה, בעל צדקה, ר׳ מאיר־יעקב הוליד: אסתר.

הצדיק, תם וישר, גומל חסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הרב ישראל הנ״ז נתבש״מ בלא זרע ב״מ.

שלשלת יוחסין, בנן של קדושים, הצדיק העניו, החסיד, מתחסד דגם קונו, ירא ושלם, צדיק תמים, רודף צדק וחסד ר׳ אברהם (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: דוד, צלטאנא, קמירא.

גברא יקירא, אבן יקרה, שייף עייל שייף נפיק, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, גדל בשם טוב ונפטר בשם סוב, הזקן הבשר רבי דוד הוליד: יעקב הי״ד, זהירא, מרימא.

הצדיק, הנכבד, רחים ומוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקות, ראש חברת רשב״י זיע״א, הקדוש הצדיק ר׳ יעקב ה׳ ינקום נקמתו הוליד: דוד, משה, אברהם, אפרים, סליטנא, סאעודא, עווישא,

הזקן הכשר, מנא דכשר, זקן ונשוא פנים, רודף צדקה וחסד, צדיק תמים, רבי יצחק בן סוסאן (בנו של המלוב״ן הרב יעקב) הוליד: יעקב, פנחס, יוסף.

החבם הותיק, בנן של קדושים, מלמד תורה לילדי ישראל, שוחט ובודק, חכם בתורת ה׳, מרבה ישיבה מרבה חכמה., מלא חסדים, משביל אל דל, הרב יעקב בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, חיים, יצחק, חנה, זהרא.

החכם השלם, בישראל להלל, מאד עניו, מאושר בכל ענייניו, חכם ונבון בתורת ה׳, חבר בחברה קדישא, מר קשישא, הצדיק ר׳ פנחס בן סוסאן הנד הוליד: דוד, יצחק, סליטנא, סתירא, סאעודא.

היקר, צדיק כתמר, נקי כעמר, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: רחמים, חנינא, מאחא, עיושא.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם

הקדוש יכול להופיע בחלום בדמות אדם אחר הנושא את שמו: אב מודאג, הפונה לר׳ דוד בן־ברוך, חולם עם חבר בשם דוד, וזה מודיע לו כי בתו החולה תבריא תוך שלושה ימים: ר׳ דוד הלוי דראע מופיע בדמותו של חכם ממראכש בשם ר׳ דוד הלוי הלחמי, ומודיע לחולם שאיננו רוצה שירצפו את מקום הקבורה, כפי שהבטיחו לו, אלא מבקש שיבנו שם בית־כנסת: אדם חולה פונה לר׳ דוד ומשה, וחולם עם קרוב משפחה בשם משה, שנותן לו כוס מים, והוא מבריא: בחור, שהטיל ספק בניסים של ר׳ עמרם בן-דיוואן, חלם עם אדם בשם עמרם שסטר לו ושלח אותו לבית־הסוהר. לפעמים משתלבות שתי התופעות, והקדוש מופיע בדמות אדם הנושא את שמו של השומר שלו: אשה שפנתה לר׳ שלמה בתאמצות לשם ריפוי בתה, חלמה עם אחיה בשם מאיר, שהביא לה מגשים מלאים לסעודה ובישר לה שבאותו לילה בתה תחלים. מאיר היה שמו של השומר של הקדוש. העובדה שמבקר בשם מאיר הגיע למקום באותו בוקר, והביא איתו סעודה, חיזקה בלב האם את האמונה שבקשתה נעתרה,

דמויות נוספות יכולות לבטא את הקשר עם הקדוש אליו פונים: אשה שפנתה לר׳ אברהם דרעי, חלמה עם אשתו שנתנה תרופה לבתה החולה, והיא הבריאה: בחורה שהשתגעה נלקחה לקברו של ר׳ יצחק בן־וואליד. ושם חלמה עם חמיה, וזה היה הסימן של הקדוש: אדם לבן כמו שנהב, לבוש שחורים, מורח בחלום משחה לילדה, ואומר שהוא מרפא אותה בזכותו של ר׳ שלום זאווי: לאלה מרים הופיעה בחלום לאשה משותקת בדמות אחות שרחצה את ידיה ואת רגליה במעיין, ולמחרת הבריאה האשה: מקרה קיצוני הוא של אשה שילדיה מתו, ופנתה לסידי בועיסא וסלימאן, ובלילה חלמה עם נחש, שנתן לה נענע וכוס חלב (לגביה זה היה הנחש של הקדוש), ואחר־כך נולד לה בן שנשאר בחיים.

הביקור אצל הקדוש — ההילולה

ההילולה היא אחד האירועים המרכזיים בחיי היהודים בצפון־אפריקה, ונוהרים אליה אלפים רבים של חוגגים

הערת המחבר – מובן המילה חתונה בארמית. מתמיהה העובדה שתופעה כה חשובה כמו הילולה בגלגוליה השונים לא זכתב לבירור יסודי ואף לא לערך באנציקלופדיות השונות. ייתכן ויש קשר בין ההילולה ובין חגיגות " מיומס " שהיו לכנענים ולעמים אחרים באגן הים התיכון. לפי ויקרא רבא ( פר, ה,ג ) כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו.

בדרך כלל קשורה המשפחה היהודית במרוקו באופן מיוחד לקדוש אחד. קשר זה נוצר כתוצאה מסיוע שקיבלה מן הקדוש, או כשאחד מבני המשפחה חלם איתו, או בגלל הקירבה הגיאוגרפית אליו. אותו קדוש מוזכר כל השנה על־ידי הדלקת נר לכבודו, פעם בשבוע או כל ראש חודש, ובחיי היום יום כשקוראים בשמו בעת צרה. הביטוי החזק ביותר לקשר זה הוא הביקור בקבר הקדוש. כאשר הקדוש נמצא בקרבת מקום, נהגו המעריצים ללכת אליו פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי או במוצאי שבת, ולהדליק נר ליד קברו: קבריהם של ר׳ אהרון הכהן בדמנאת, ר׳ יונה דאוודי בתיקרית, ר׳ יחייא לחלו ליד קצר אל־סוק, ור׳ משה חביב בתונדורת זכו למשל בביקורים בימי שישי_;5 ביקורים בקבריהם של קדושים מדי מוצאי שבת נערכו בעיקר בערים הגדולות, כמו בקזבלנקה אצל ר׳ אליהו, ר׳ דוד אלשקר ור׳ יצחק חדידה, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן ובסטאט אצל ר׳ מימון אלגרבלי:

כל שבוע הלכו יהודי פאס לקבריהם של ר׳ יהודה בן­-עטר, ר׳ אביר הצרפתי ולאלה סוליכה, הקבורים זה ליד זה: כל ערב ראש חודש ביקרו היהודים בקבריהם של קדושים רבים וביניהם ר׳ דוד בן־שאפת, ר׳ יוסף באג׳איו, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא ור׳ משה חביבלפעמים הביקור היה רק של צאצאיו של הקדוש, כמו אצל ר׳ רפאל ברדוגו שבן משפחה נהג להדליק אצלו נר כל ערב שבת, ערב ראש חודש וערב חג. הקשר המיוחד עם קדוש אחד אינו מונע קשר עם קדוש אחר או עם קדושים אחרים. כאשר קדושים מספר קבורים באותו בית־קברות, נהוג היה לבקר אצל כולם, בדרך כלל בסדר המתחיל מהקדוש החשוב ביותר: בקזבלנקה התחילו בביקור אצל ר׳ אליהז, במראכש אצל ר׳ חנניה הכהן, בפאס אצל ר׳ יהודה בן־עטר וכן'.

כאשר הקדוש, שהוא הפטרון של המשפחה, נמצא במקום מרוחק, ביקרו תכופות אצל הקדושים החשובים בעיר, או אצל קדוש אחר, מי שלא היה יכול להגיע למולאי איגגי, ביקר אצל ר׳ דוד אלשקר בקזבלנקה,¹² ואלה שלא יכלו לנסוע לר׳ עמרם בן־דיוואן, ביקרו  בקברו של מול אזבאל אל כביר.^3, נערכו ביקורים גם במקומות אחרים בהם נמצא הקדוש לפי המסורת, ומעריצי ר׳ עמרם בן-דיוואן גהרו לחדרים שעל שמו בסאלי ובצפרו או ליד החומה בקצר אל־כביר, ושם הדליקו נרות