יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
ה׳לגיון׳ על שלוש החטיבות הנפרדות שלו — אחת בכל אחת מארצות המגרב — קיבל הוראה לסייע לרשויות המקומיות כדי ׳להקל בביצוע כמה משימות/ כגון הפיקוח על האספקה או המאבק בשוק השחור. יהודים לא התקבלו לשורותיו, אבל ה׳לגיון׳ נפתח לכל תומכי המשטר החדש, ובתוכם גם מי שלא שירתו מעודם בצבא: לפיכך מנה ארגון זה, באלג׳יריה בלבד, כ־150,000 חברים מכל שכבות החברה, מתוך אוכלוסייה אירופית שמנתה קרוב למיליון תושבים:
בצמרת ההירארכיה הלגיונרית עמדו גנראלים שקיבלו את משכורתם הרגילה, למרות היותם בפנסיה. מדי חודש הזרימה וישי ל׳לגיון׳ הצפון־אפריקאי סכומי עתק למימון תעמולה אדירת ממדים, השליחויות השונות ואף שעות הנוכחות בסניפים השונים, שהתמקמו במשרדים מרווחים, במקומות מרכזיים, לעתים בתנאי מותרות.
ליתרונות חומריים אלה הוסיפו לחברי ה׳לגיון, כמו לאנשי המליציות (.S.O.L), את ההנאה שבקבלת סמכות שהעמידה אותם מעל לבני־תמותה שלא לקחו חלק בארגון המקודש. נידוי היהודים הספיק כדי לתת ללגיונרים הפשוטים את ההרגשה שהם השתייכו לבכירי האומה.
ביוזמתו של שר הפנים פושה, שביקורו באלג׳יר במארס 1942 עורר הדים רבים, החליטה ממשלת וישי, בסוף 1941, לגייס מקרב ה׳לגיון׳ יחידת־עלית ׳מהפכנית׳, ׳מליצית׳.Service d'Ordre Legionnaire) S.O.L) — המהדורה הצרפתית של ה׳אס אס׳ הנאצי — אשר, בראשותו של דארנאן, סיגלה לעצמה את השבועה: ׳אני נשבע להיאבק בדימוקרטיה, בפורשים הגוליסטים ובצרעת היהודית׳.
בצפון־אפריקה נמנו אנשי ה׳מליציה׳ עם המתנגדים הפעילים ביותר לנחיתת בעלות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו. גם במשימה זו, כמו באחרות, קיבלו עזרה רבה מצד ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ אשר, מכל מפלגות הימין הקיצוני שקמו לפני המלחמה, התבססה ביותר בזכות הקשרים הנסתרים למחצה שהתפתחו בין אנשיה לבין ועדות שביתת־הנשק הגרמניות ועם כמה מאנשי השלטון המרכזיים. בשל עמדת־כוחה זממה ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ במארוקו קשר נגד נוגס בספטמבר 1942. הלה חמק בנס מהתנקשות בחייו והשיג מלאוואל את השבתו לצרפת של אחד מן האחראים על הסניף של ^־.P.P.F במארוקו.
פרט למפלגה זו ולשאר הארגונים הצרפתים מסוג זה, היו גם גופים פאשיסטיים איטלקיים בתוניסיה וסניפים של המפלגה הפאלאנגיסטית במארוקו ובמחוז אוראן הם המרו באופן גלוי על הכיבוש האיטלקי והספרדי, בעקבות הניצחון הגרמני.
הפאלאנגה, שרוב חבריה היו ממוצא ספרדי, השכילה למשוך אל שורותיה גם צרפתים רבים, ובתוכם ראש־העיר סידי־בן־אל־עבאס, ל׳ בלה.,
התרבות הארגונים האלה לא היתה הדרך היחידה שבה ביטאו המתיישבים האירופאים בצפון אפריקה את תמיכתם הבלתי־מסויגת ב׳מהפכה הלאומית׳ ובמדיניות שיתוף־הפעולה שלה עם מעצמות הציר. יש להוסיף עליהם את העיתונות — שטוהרה מעיתוני השמאל והיהודים — אשר במשך עשרים ושמונה חודשים עסקה בשטיפת מוחין אידיאולוגית מתוך צייתנות יתירה להנחיות שירותי התעמולה של וישי. והרי עיתוני צפון אפריקה לא הסתפקו בהפצת מידע מצונזר ו׳מעובד׳ כראוי: הם התירו רסן לכותבי טורים חסידי וישי ומשתפי־פעולה קנאים ביותר, כגון אנדרה ניקולאי וסזאר פילורי ב׳דפש טוניסיין׳(De'peche Tunisienne), פיאר־ לואי גאן ב׳דפש אלג׳ריין׳(De'peche Alge'rienne), אלקס דלפרון וסטפאן לאנזאן ב׳אקו ד׳אוראן׳ (.(.Echo d'Oran
אשר לאוכלוסייה המוסלמית, היא נקרעה בין הנאמנות לנכבדיה — שנמשכו אל האופי הפטרנאליסטי והמסורתי של המשטר החדש— והאקטיוויזם הפרו־גרמני של יסודותיה הלאומניים. בין שני הקצוות האלה נמצא המון אדיש למדי של בעלי־מלאכה ואיכרים זעירים שהופתעו תחילה מהיקף התבוסה הצרפתית וציפו לרגע שבו ׳אל־חאג׳ היטלר׳ ישחררם, בטרם שקעו חזרה אל תוך דאגותיהם החומריות, שהלכו והחמירו.
מצב זה היה מקור לדאגה רבה לשלטונות, שהחשש מפני התקוממות כללית בשלוש ארצות המגרב הדריך את מנוחתם במשך כל ימי המלחמה. מכאן המאמצים שנעשו אצל הממשלה האמריקנית כדי להשיג אספקת סוכר ותה אנגלי — המשקה הלאומי במארוקו — לשימוש אוכלוסיית הילידים: מכאן גם דביקותו של ויגאן בהצלחת המשא־ומתן שניהל עם קונסול ארצות־הברית באלג׳יר, ר׳ מרפי. גרמניה ורק גרמניה, הסביר שוב ושוב לדיפלומאט האמריקני, תפיק תועלת מהתפוררותו הכלכלית של המגרב ומן הזעזועים הפוליטיים שיכולים לנבוע ממנה. היא תגרום בהכרח נזק שלא אפשר יהיה לתקן לנוכחות הצרפתית באיזור.
מקור נוסף לדאגת השלטונות הצרפתיים היתה התעמולה הגרמנית. לאחר הפוגה של כמה שבועות עם שביתת־הנשק, שבו שירותי התעמולה הגרמניים וחידשו ביתר שאת את פעולת ההסתה שלהם במגרב מעל גלי־האתר ובעיתונות, ואף במימונן של קבוצות קיצוניות אלה או אחרות.
שידורי הגרמנים, שכוונו מאז התבוסה אל עבר צפון־אפריקה דרך תחנת הרדיו של פאריס, הרבו בדברי תנחומים על כוחה של צרפת, בין אם בערבית מגרבית או בברברית, אך יחד עם זאת נמנעו מלהדיח את האוכלוסייה למעשה התמרדות ממש. הם שקדו בעיקר על החדרת הרעיון של ניצחון קרב ובא של הרייך השלישי, אך הם שמו לעצמם בתור מטרה מרכזית את היהודי ואת האנגלי, שהוצגו בתורת אויבים משותפים לעולם הערבי־איסלאמי ולגרמניה. בהשפעת שידורים אלה חוברו שירים רבים בכפרי צפון אפריקה, שבהם הועלה שמו של היטלר, אגב כינויים כגון ׳אריה׳ או ׳בן־האריה׳, ׳עתיר־נצחונות ונדיב־לב׳. הוא הוזמן לבוא כדי ׳לשחרר את העמים האומללים מן הדיכוי האכזרי׳.
מאידך גיסא, שחררו הגרמנים מאות אסירים פוליטיים צפון־אפריקאים שהוגלו בצרפת בתחילת המלחמה. במחנות של שבויי המלחמה (שבהם נכלאו ביוני 1940 60,000 צפון אפריקאים), הם הוציאו עיתון בשפה הערבית, ׳ליסאן אל־אסיר׳(׳קול האסיר׳), שנועד לחיילים המגרבים השבויים. אולם הידיעות על המשמעת החמורה שבה היו נתונים השבויים, נוסף על המחסור במזון והעונשים הפיסיים שסבלו מידי משגיחיהם הגרמנים, לא אחרו להגיע בדרך עקיפין למגרב! וכפי שציין מושל מחוז מארניה, הותירו ידיעות אלה, שלא החמיאו לגרמנים, ׳במבוכה את נתינינו, שכן בזמן האחרון, בלי ליהפך לאנטי־צרפתים בשל כך, הם התרגלו ללא מאמצים יתרים לרעיון שאולי יתמזל מזלם ויעברו תחת שלטון הגרמנים הנועזים והאנטישמים׳.
אולם חרף ניגודיה, שנבעו בחלקן מהתפתחות היחסים בין וישי לברלין, הצליחה התעמולה הגרמנית לעשות נפשות בקרב חוגי הלאומנים בצפון אפריקה — פעילי ׳מפלגת העם האלג׳ירי׳ או ריפורמיסטים דתיים באלג׳יריה, חברי ה׳דסתור׳ הישן וה׳ניאו־דסתור׳ בתוניסיה, ואפילו אצל מקורבי הסולטאן של מארוקו, דרך המפלגות הלאומניות שבמארוקו הספרדית, בהנהגתם של אבראהים אל־ואזאני ועבד אל־חאלק תורס, שפעלו בגלוי למען מעצמות הציר. עבור חוגים אלה ועבור העלית הפוליטית המגרבית, הוציאו הגרמנים לאור בפאריס כתב־עת בערבית ובצרפתית, ׳אל־דוניא אל־ג׳דידה׳, שהופץ בד בבד עם השבועון הברלינאי, ׳אל־ג׳היר׳.
לבד ממפלגות אלה, שראו בגרמניה ההיטלרית את חוד החנית של המאבק האנטי־קולוניאלי, היו גם יסודות שדגלו בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, כגון ׳הוועד המוסלמי למען צפון־אפריקה׳, מיסודו של האלג׳יראי מוחמד אל־מהדי אל־אח׳דר ו׳איגוד העובדים הצפון־אפריקאים׳ של בן־ארצו עמר חידר, וכן גופים אחרים שהיו פרי יצירתם של סוכני־חרש גרמנים, או סעיפי־סעיפים של ארגונים פאריסאים שסגדו להיטלר, כגון ׳חזית העבודה החברתית׳(Front Social du Travail), של מארסל דאה, או ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ של ז׳אק דוריו.
אולם לא עלה, למעשה, בידי החוגים הקיצוניים להשפיע אלא במעט על ההמון המוסלמי שאהדתו לגרמניה נותרה על־פני השטח בלבד. בהיותם נרדפים בידי המשטרה הצרפתית וסובלים מהסתירות הפנימיות של מדיניות גרמניה כלפי ארצות ערב בכלל וכלפי צפון אפריקה בפרט, לא הצליחו חוגים אלה להצמיח מתוכם מנהיגים מקומיים — לא במארוקו ולא בתוניסיה — בעלי שיעור קומה דומה לזה של אל־חאג׳ אמין אל־חוסייני או של רשיד עלי אל־גילאני, אשר, בחיפוי המסיבות הפוליטיות המיוחדות ששררו בארץ־ישראל ובעיראק, ידעו להשתמש ברגשות ההמונים בתור מנוף רב־עוצמה להתססת הרוחות נגד היהודים ונגד בריטניה. אולם, עם כל הסתירות והמגבלות שבו, התאים הלוך־הרוח שרווח בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצפון־אפריקה למגמה של שיתוף פעולה גלוי עם הגרמנים, ששררה בחלק זה של האימפריה הצרפתית. ימים ספורים לפני נחיתתם של בעלות־הברית ערכה אלג׳יר, שהיתה לקרקע פורה מאין כמוה לתורה הפטניסטית, קבלת פנים נלהבת ביותר לאדמיראל דארלאן — יורשו הנבחר של המרשאל פטן — שהגיע בליווי הגנראל הגרמני פאן פוגל, יושב־ראש הוועדה של שביתת־הנשק שישבה בוויסבאדן.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient
installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.
Ces rabbins ne manquent pas, par ailleurs, de composer des poèmes spécifiques aux principales fêtes religieuses (Pessah, Souccot, Chavouoth). Et ces poèmes deviennent partie intégrante du rituel. Les fidèles les connaissent par cœur parce qu'ils reviennent dans les oratoires année après année et qu'aucun office n'est envisageable sans que le public les reprenne en chœur. Il n'est pas rare que le poète lui-même prenne l'initiative de chanter à la synagogue le poème dont il a achevé la composition la veille même. C'est une tradition spécifique au judaïsme d'Orient. Elle est inimaginable dans les milieux du judaïsme occidental. Hanania Dahan, qui a analysé l'ensemble de ces poèmes circonstanciels, écrit :
Les juifs du Maroc sont probablement les seuls dans l'histoire des communautés juives à posséder des poèmes et des chants spécifiques aux fêtes du calendrier hébraïque, mais également à des événements familiaux comme la bar mitzva ou le mariage
Cet auteur raconte qu'un jour, alors que le grand rabbin du Maroc, Raphaël Encaoua, observait un deuil – il venait de perdre son épouse -, les responsables de la synagogue décidèrent, par égard pour la douleur de leur chef spirituel, de ne pas entonner le chant spécifique à cette journée de fête. Le rabbin se dressa alors au milieu de la synagogue : « Que se passe-t-il donc ? Pourquoi ne chantez-vous pas le chant de la fête conformément à la tradition ? Le deuil qui me frappe est une affaire personnelle.
La fête, elle, doit être fidèlement observée comme à notre habitude
Il arrive aussi que le poète-chantre improvise au cours de l'office un bref chant d'hommage à telle éminence appelée à la lecture de la Loi, à tel rabbin guéri d'une maladie ou de retour d'un long voyage. Des poèmes circonstanciels sont également chantés à l'occasion d'une bar mitzva, d'un mariage ou de la brève cérémonie au cours de laquelle on procède à la nomination d'une fille qui vient de naître au sein de la communauté. Ces chants – dont la tradition s'est aujourd'hui définitivement perdue dans toutes les diasporas marocaines en Europe et outre- Atlantique – ont pour objectif de souder une communauté, de faire oublier les querelles et les fâcheries qui peuvent éclater entre ses membres. Il s'agit de dire aux uns et aux autres que chacun est responsable pour tous au sein de la collectivité. Il s'agit enfin d'insuffler à chacun l'espérance en des jours meilleurs et la foi en l'arrivée du Sauveur.
Mais de mémoire d'homme, aucun de ces poètes ne se livra jamais à des œuvres de satire ou de moquerie. Ni humour ni ironie. Ni persiflage ni dérision. Ni railleries ni frivolités. Ils laissent volontairement à d'autres le genre léger et mordant. Ils n'ont recours ni à des jeux de mots ni à des formules percutantes contre leurs ennemis. Leurs principes religieux et moraux leur font sans doute considérer que la grivoiserie est inconvenante. Que l'humour est incompatible avec le service de Dieu. Aucun de ces poètes ne s'est autorisé à imiter dans sa propre communauté ce que des hommes comme Yehouda Halévy ou Salomon Ibn Gabirol se sont permis de faire dans la leur. Par exemple, se moquer de leur propre pauvreté et de leur misère. Ou bien des dignitaires et des hommes de pouvoir qui les méprisent. Ou encore des gens d'argent eux lorsqu'un pauvre se présente à eux. Pourquoi ? Parce que l'heure n'est pas à la dérision ni aux plaisanteries légères. Elle n'est pas au rire non plus. Plaise au ciel qu'elle ne soit pas à la tristesse, à la dépression et à la désolation ! Parce que l'homme a autre chose à faire dans ce monde. Parce que les psaumes du roi David ont définitivement et une fois pour toutes interdit aux juifs de s'associer à la compagnie des bouffons
Dans le panorama poétique des juifs du Maroc, deux noms vont s'illustrer en particulier. Ils occupent, en raison de la qualité de leurs œuvres, de la puissance de leur inspiration et du rôle qu'ils ont joué, une place à part dans le panthéon de cette poésie.
Curieusement, comme le poète qui nous intéresse spécialement dans ces pages, ils se prénomment tous deux David.
Un prénom prédestiné ?
……suite
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.
כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.
סימן נא
למעלת החכם החוקר הנכבד, כמוה"ר שלום הלוי ישצ"ו.
שלשום הגיעני מכתבו עם סך ארבעים צורום, על ידי ציר אמונים כה"ר שמואל עטייא בי"ו, ואני תכף לקבלת מכתבו הראשון, נגשתי אל העבודה, ולא יכולתי להשיג משום אחד מבעלי בתי הכנסיות שום שטר מקנה, כי כולם אמרו, צריכים לזה חיפוש מחפוש, ואפשר שלא ימצאו, כי כולם ירושה להם מאבותיהם, ובכן אספתי המעומרים של כתבים בלויים הנמצאים תחת ידי ומלוחות הכתובים משני עבריהם בכתב יד ישן נושן, התוליים באיזה בתי כנסת.
גם מפי זקנים ישרים ונאמנים, וסידרתי הכל על נכון, כאשר עיני קדשו תחזינה, בהדוגמא הזאת הראשונה, ואם תיטב ביעיניו, אמשוך עוד את דרכי כמוה, ואם יש בה חסרון יודיעני. ומה שכתב כבודו, שאוסיף עוד לתאר צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכו…
כי כן יעצהו הרה"ג כמוהר"ר וידאל הצרפתי ישצ"ו, ולידו אשלח כל המכתבים, כן אעשה בע"ה, ואך לא יאיץ ולא יגוש אותי כבודו למהר עבודתי, כי איש מהיר במלאכתו, לא תכון בצדק עבודתו, ובכן לאט לי, וה' יעזור לי. וזה יצא ראשונה :
1 – בית הכנסת הנקראת עתה על שם הרה"ג כמוהר"ר ברוך טולידאנו זצ"ל, ובפי מתי מעט, על שם כמוה"ר שמואל טולידאנו ישצ"ו, שהוא ראש לחברת גומלי חסדים תכב"ץ, היא עליה שעולין לה בעשר מעלות ועשויה כמין גם, צדה האחד בנוי על גבי מבוי קטן, שממנו נכנסים למבוי הגדול הנקרא מבוי לברגא ( מלה בערבית, והיא מגדל בעברית, על שם מגדל ישן שיש בסופו, העשוי לשמירת העיר בזמן הקודם.
וצדה השני בנוי על בית שער ובית התבשיל של החצר הראשונה שבפתח המבוי הקטן הנזכר, ובתוך הבית שער עומדים מדרגותיה, ועוד נמשכת על גבי בית שער של חצר אחרת הסמוכה לחצר הראשונה מאחריה, ואותו ההמשך הוא מיוחד לבדו, כמין חדר קטן, בכפה כמין קשת על פתחו, ושתי דלתות ומנעול, והוא גם כן בכלל בית הכנסת.
וכאשר נכנסים לבית הכנסת, נמצא החדר לצד שמאל, ובית הכנסת לצד ימין, ויש בה שני היכלות לספרי תורות ולספרי דפוס הבלויים, אחד עומד לצג דרום, נוכח החדר הקטן, ואחד עומד לצד מערב, וחלוק לרוחבו בשתי חלונות עשויות להאיר, הנשקפים למבוי לברגא הנזכר.
ובצד מזרח יש גם כן הרבה חלונות להאיר, נשקפים לרחוב גדול, וכן בצד מערב יש הרבה חלונות, נשקפים לשתי החצרות הנזכרים, וכל החלונות עשויות בלי סדר ובלי שום תואר, רק נקבים נקבים, מהם מרובעות ומהם ארוכות וצרות, ויש מהם בלא דלתות.
ויש מהם דלתות עשויות מחתיכות לוחות פשוטות בלי מנעלים, רק חתיכות עץ קטנטנות, עשויות כקולמוס משני עבריהם, תקועים במסמרים בצדם, שעל ידם הם נסגרים, ועוד יש בצד מערב חילון גדול נשקף על גג החצר החיצונה הנזכרת, אשר ממנו עולים בסולם קטן אנשי החצר ושמש בית הכנסת לגגות, להטיחם ולסודם בסיד מפני הדלף.
התיבה, היא של עץ מטלטלת, ארוכה וצרה, ועליה קובה של עץ, ופרח של עץ בראשונה, עומדת בין שתי קרנות, הגם נוכח החדר הקטן הנזכר, פני החזן לצפון, ואחוריו לדרום, גם התיבה וההיכלות הם בלי תואר ובלי הדר.
בתקרה תלויים הרבה כוסות גדולים, בשלשלאות של נחושת, רובם בכף היד של נחושת בראש השלשלת, ויש עוד עם ביצה בת היענה רקנית נקובה, אחוזה בחשוקי נחושת קלועים במקלעות פרחים ותמורות, הכוסות הם לעילוי נשמות שמביאים משפחת המת אחר פקידת שנתו, ובאמצע התקרה, יש כעין קובה עשויה מבנין, ומוקפת חלונות לגג.
ובאמצעה, תלוי פנס גדול עשוי מבדיל, מוקף זכוכית מכל מין צבע, וכתוב עליו באותיות כגולות, באשורית יפה שהוא לעילוי נשמת התה"ק, הרשב"י ורמב"ה זיע"א, ואת הכל מדליקין בערבי שבתות ויום טוב ובמוצאיהם, ובשני ובחמישי, ובכל יום שאין אומרים בו תחנון.
הפנס, מדליקין בשעות שמתנדבים האנשים ונשים לעילוי נשמת הצדיקים הנ"ל, והכוסות ממלאים אותם מים עד חציים, ונותנים בהם שמן זית, ומדליקין אותם בפתילות של פשתן ושל קנבוס, הפתילות עשויות כמו קמץ הפוכה, תחתיה עב ועגול שתהא נוחה לעמוד על השמן.
והזנב היוצא מאמצעה הוא שמדליקין, אלו הפתילות עושין אותן הזקנות, ולפעמים השמשים. ועוד יש בה ארון גדול, קבוע בקרן צפונית מערבית, שהוא אוצר כל הכלים הצריכים לבית הכנסת, סל של פתילות, אגודות פשתן וקנבוס, סל של שעוות, כד של חרס לשמן זית, קערה של חרס עם כף גדול של בדיל, לתת בו שמן בכוסות.
שמרטוטים ובלאות לקנוח יד השמש, מטאטים, מסמרים, סכין בלויה לכריתת השעוות, גם נר חנוכה, מעילים ומטפחות של ספר תורה שבלו, טליטות ותפלינות בלויות, כוסות ושלשלאות שנשברו, וכל היוצא בזה.
ובתוך החדר הקטן בפנה אחת אצל המזוזה מימין, עומד כסא גדול וארוך, ארבעה עמודים עגולים תקועים בארבע קצותיו, אחוזים למעלה בזר של עץ, ועליהם קובה של עץ, הכל מעשה אומן מפותח בציצים ופרחים, והוא עשוי לכלות לנשאן בו ביום חתונתן.
לאחר שבע ברכות, מבית אביהן לבית החתן, וכל בית הכנסת גם החדר הקטן, מלאים ספסלים של עץ, ארוכים ורחבים כי הישיבה עליהם היא בקפול הרגלים תחת העגבות, מהם קבועים במסמרים עם הכותלים, ומהם מונחים באמצע, ולכלם אין שום תואר והדר, ויש מהם שמקובל בידם שישבו עליהם רבנים גדולים זה מאות בשנים.
והזקה והיושן מחופפים עליהם, ומטילים על גבם טלאים טלאים של עץ עם טסי ברזל, ועדין נדים ונעים, וקול שריקות כצרעה משמיעים, ויש ספסלים שעליהם מוצעים מחצלאות כמדתן, ויש לבדים ויש כרים, הכל בלוי מזוקן.
התקרה עשויה מקורות ארזים ארוכים מרובעים, ועליהם לוחות דקים. ועל הלוחות מעזיבה עבה, מעפר וסיד ואבנים דקים, וקרקעית הבית כנסת מרוצף באבני בנין פחותי ערך, ויש בה הרבה חפירות מלאות עפר, ומערב שבת לערב שבת מכבדין ומרבצין אותה, כל כתליה מבית ומבחוץ מסוידים בסיד לבן, אין בה שום משיחה בששר.
זמן הוסדה, חפשתי ומצאתי על חתיכת נייר דבוק על לוח עץ, שארית פליטת נייר גדול שהיה דבוק על אותו הלוח ותלוי בבית הכנסת הזאת, זמנו תשרי תקצ"ט לפ"ק , והוא בלשון ערבית, והעתקתיו לך לעברית, וזה תוכנו : אבותינו סיפרו לנו, שזאת בית הכנסת נתייסדה בתחילת האף הששי, על ישי משפחת בני " דאווד אוחיון ", עדיין מהמשפחה הזאת קיים בעיר, וכלם מתפללים בה.
שברחו מכפרי המדבר סחרא מפני חמת המציק שכנינם הרעים, ובאו למכנאס הם וקרוביהם, ראש המשפחה היה שמו יעקב, ובנו בית הכנסת הנזכר, עם הסמוכה לה, אשר שניהם היו רק אחת, ונחלקו לשתיים, ונשארה בידם וביד זרעם עד שנת רנ"ו ליקב לפ"ק, שבאו הרבה אנשים חכמים ונבונים מגלות ספרד, וקנו מהם חציה.
והיו הם מנהיגיה וחזניה, עש שנת ש"ץ לפ"ק שנפלה כלה מםני הרעש שהיה בליל ט" באב, ונתפזרו קהליה לבתי כנסיות אחרים, ובשנת או"ת הברית לפ"ק באו אבותי הראשונים כמוהר"R יוסף טולידאנו, ושני בניו כמוהר"ר דניאל וחיים זיע"א, שהיו מגלות קשטילייא, ונתיישבו בפאס קרוב לעשרים שנה, ומפני המחלוקת באו למכנאס.
וקנו הבית כנסת הזאת כמות שהייתה נפולה, וחדשו אותה כמות שהייתה מקדם, וכל בני קהלה. על כן יכולתי להעתיק מהחתיכה הנזכרת אחר עמל רב ותלאה עצומה, וחבל על דאבדין. ועם כל זה, אחר עומק המחשבה, וכפי מה ששמעתי מפי הזקנים, נוכל לגמור הדבר בכי טוב על פי השכל הישר, והוא, וכל בני הקהלה הראשונים, חזרו להתפלל בה כמקדם.
ואך הרבנים הנזכרים, הם שהיו מנהיגים אותה בכל דבר, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם, עד הרבנים הגדולים והעצומים כמוהר"ר יעקב, הידוע בשם מהרי"Y ( ראשי תיבות מורינו הרב רבי יעקב טולידאנו זיע"א, ואחיו כמוהר"ר חיים, הידוע בשם מהרח"ט ( ראשי תיבות של, מורינו הרב רבי חיים טולידאנו זיע"א ) בני כמוהר"ר משה זיע"א, שהם דור ששי לכמוהר"ר יוסף הנזכר.
ומפני איזה סכסוך שהיה ביניהם, חלקוה לשניים, בכותל מפסיק בין צפון לדרום, וקבעו מדרגות אחרות בתחילת הכניסה למבוי מקוה טהרה, מצד ימין, לעלות בהן לשניה, שנפלה בחלק מהרח"ט ה נזכר ז"ל. ובית הכנסת שאנו מדברים עליה נפלה בחלק מהרי"ט הנזכר, הוא ושני אחיו כמוהר"ר ברוך, וכמוהר"ר אהרן זיע"א, והם הורישוה לבניהם, ובניהם לבניהם עד הדור הזה. שזרעם הם בעליה ומנהיגיה, ואין לשום משפחה אחרת חלק ונחלה עמהם.
שלוחי צבור שבה עתה, הם : כמהר"ר שמואל טולידאנו ובנו יחידו כמהר"ר אברהם ישצ"ו, והחכם הותיק כבוד הרב יוסף טולידאנו הי"ו, אחיו של הרב שמואל הנזכר, ובנו הרב יעקב, והחכם החשוה והכולל כמוהר"ר מכלוף טולידאנו, הוא בעל אחותי מרת מירא מב"ת, בכבוד הרב משה הי"ו, והחכם החשוב והכולל כבוד הרב משה טולידאנו בן הרב יוסף ז"ל.
כלם עוזרים זה לזה. והקהל שבה מתפללים, הם קרוב למאתיים נפש, ממשפחות שונות ומנהגי תפלתם הם כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הגדול והקדוש הזה שמש ישיבה גם כן לרבנן ותלמידיהם, ויצאה ממנו תורה ויראת שמים בכל דור ודור, מיום שנתחדש על ידי הרבנים הקדושים. כבוד הרב יוסף ובנין הנ"ל, ואפשר גם קודם להם.
והם וזרעם אחריהם הרביצו בו תורה ברבים, וגם אבותי הקדושים, כבוד הרב זכרי בן משאש, ובנו כבוד הרב מרדכי הצדיק, ובנו כבוד הרב שלום, וכבוד הרב דיד זיע"א, הרביצו בו גם הם תורה ויראה, רבות בשנים, וכמו כן עוד דודי הרב דוד הנזכר, בריש חידושיו למסכת ביצה.
זה מה שנתחדש לי בלמדי עם התלמידים בבית הכנסת הידועה הנקראת על שם הרב הקדוש מור זקני אבי אבי אמי, כבוד הרב ברוך טולידאנו זיע"א, וכמו כן עוד במקומות אחרים, והאחרון הגדיל, הוא מור אבי הרב הקדוש חיים משאש זיע"א, שהרביץ בה תורה ויראת חטא למאה וחמישים תלמידים במשך ארבעים שנה ויותר, בימים ובלילות.
וגם הוא בה למד מנעוריו אצל אחיו הנזכר זיע"א, וגם עתה בה לומדיםבני הישיבה הגדולה שבעיר אצל אדמו"ר כבוד הרב חיים בירדוגו, בימים ובלילות, יהי רצון שזכות קדושתה תעמוד, שתצא ממנה תורה ויראה עד כי יבא שילה בב"א.
זאת תורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומבואיו וכל חקתיו וכל תורותיו, ובטחוני חזק, שיהיו דברי אלה לחן ולכבוד בעיני כבודו, והנני מחכה לתשובתו הרמתה, תכף לקבלה, למען דעת איך למשוך עוד את עבודתי, ושלום.
הצעיר אני היו"ם ס"ט.
המשך
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
ישעיה הכהן
. תחילת המאה ה-18. מחכמי מראכש, ומתלמידי רבי אברהם אזולאי. נמנה עם רבותיו של רבי שלום בוזאגלו, בהקדמה ל " מקדש מלך ". שם נזכר בברכת המתים משמי, נפטר לפני התק"י.
כליפא בן מלכא.
בערך המאה ה-17. בספר " מאור ושמש " כתוב : " וכבר נתעורר בזה מור זקינינו ריש מתא וריש מתיבתא, פטיש החזק, עמוד הימני, הרב המובהק הדר חסידים, כבוד הרב רבי כליפא בן מלכא זצ"ל בספרו הבהיר " כף נקי " עדיין בכתב יד. ושם האריך חמעניתו.
לפי בן נאיים, ספר זה הוא פירוש על התפילה, החיד"א כתב בעניין הלכי מסויים : " וראיתי בכתבי החכם החשוב החסיד המלומד בנסים כבוד הרב כליפא בן מלכא ז"ל מעיר אגאדיר, הוא אבי אמו של ידידי המשכיל כבוד הרב שמואל הכהן נר"ו.
מאיר די אבילה.
1700 בערך. מחכמי צפרו, תלמידו של רבי משה בן חמו, חיבורו " קבוץ גלויות " שהוא פירוש למאמרים ופסוקים, מכיל גם דברי קבלה. הספר נדפס בפאס. רבי מאיר הריץ שאלה אל רבי יעקב אבן צור, כדי לברר מנהגי קבלת שבת של אביו.
מנחם עטיאה בן רבי יצחק
, בערך 1700. לפי בן נאיים, תואר כ " שר בית הזוהר ", וחיבר פירוש על התורה. ראיתי ספר דרושים שנדפס בירושלים בשם " נר המערב " חלק ג', והוא מכיל מעט דברי קבלה, המחבר מכונה " ראש על ארץ תיטואן "
לפי הקדמת רבי יעקב בן יוסף כלפון, נדפס הספר לפי העתקה שנעשתה בשנת תר"ו. מתוך כתב יד מטושטש.
מסעוד אלחדאד.
בן דוד הכהן. מרוקו. נמנה עם גדולי החכמים בירושלים, ואף זכה לעמוד בראש ישיבת " בית אל " חיבורו הקבלי : " שמחת כהן, ירושלים, שאלות ותשובות בקבלת האר"י. בראשו נדפס לראשונה " דרוש חפצי בה' " של רבי יוסף טבול, שהיה תלמידו של האר"י, יש המייחסים את הספר לרבי חיים ויטאל, והרחבה על כך בספרו של רבי חיים " ספר החזיונות ".
כן נדפס ספר דרושים שלו בשני חלקים. חלק ראשון נקרא " כח מעשיו הגיד לעמו " וחלק שני " בן מכבד את אב " . הספר מכיל גם שאלות ותשובות אינו קבלי. ברם מובאות שאלות שנשאלו בבית המדרש " בית אל " ועניינן קבלי.
מסעוד בן בוזיד.
ב " מאור ושמש " כתוב …" קדמון מצוחצח צח, והם הם שרמז המשורר מסעוד בן בוזיד ז"ל בבקשתו " נראה אפוא שמשורר זה היה מקובל, לפחות בעל ידיעות קבליות. אכן דוד קורקוס כותב עליו שהיה מקובל, שחי כנראה בסאפי.
מסעוד בן טביב.
ראה " מאור ושמש "
מסעוד בן מרדכי ביטון
. ראה " מאור ושמש "
קריאה בתורה אצל י.מרוקו-מפטיר והפטרה בראשית
מפטיר והפטרה פרשת בראשית בנוסח יהודי מרוקו
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
ביוגרפיה של המופתי שהופיעה בברלין בשנת 1943 מבהירה, מנקודת מבט גרמנית, את הדמיון שבין האידאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית לזו האיסלאמיסטית. עצם קיומו של ספר זה ראוי לציון, כיוון שהוא מלמד שהיקסמותו של המופתי מהגרמנים הייתה עניין הדדי; אולם מעניינת במיוחד ההערצה שהמחבר מביע לניסיונן של כנופיות המופתי בשנות ״המרד הערבי״ לכפות על האוכלוסייה אורח חיים איסלאמי. השורות הבאות, מתוך הביוגרפיה, ממחישות מה הייתה לדידן של התנועות הנאצית והאיסלאמיסטית משמעותו של ״מאבק שחרור״:
בשדרה בעיר העתיקה של ירושלים מצאה המשטרה שני ערבים שוכבים ופניהם כבושים בקרקע. ניכר היה שהם נורו בגבם, אך פצעי הכניסה כוסו בקפדנות בכיסוי הראש המוכר באירופה כ״פז״ ובמזרח כ״תרבוש״. אחד המתים היה עורך דין ידוע, וחברו היה בעל קרקעות עשיר […] שניהם היו ערבים, והם נורו בידי ערבים אחרים. פשעם היה שהם התעלמו מהוראותיה החדשות של הנהגת המרד, שנתלו בכל פינה בירושלים: ״בשם אללה הרחמן והרחום! מפקדת המרד הערבי מזכירה לכל ערביי פלסטין שהתרבוש אינו כיסוי הראש הלאומי האמיתי של הערבים. על ערביי פלסטין להסיר מיד את תרבושיהם, לבושם של מדכאינו לשעבר, ולחבוש כאפייה לאומית. מי שלא ישעה לאזהרתנו ויתעקש להוסיף ולחבוש תרבוש ייחשב אויב, ויטופל בדרך שבה טופלו אלו שהשתתפו בלוחמה פעילה נגד צבא המרד המפואר. על החתום: מנהיגם של הערבים המורדים״. עם פרסום הצו נעלמו התרבושים מהרחוב הערבי בן לילה. באופן דומה, על נשות הארץ נאסר לחבוש כובעים בסגנון אירופי, שהיו חביבים על המעמדות הגבוהים – ושוב, בן לילה שבו הנשים הערביות אל כיסוי הראש הערבי המסורתי. כך נעלמו התרבושים והכובעים של אופנת פריז מרחובות הערים, ואיתם גם הסימנים החיצוניים שבעזרתם ביקשו המשכילים והעשירים להיבדל מפשוטי העם.
כמעט כאילו תיאר מופע תאטרון, צייר כאן המחבר הנאצי במדויק את מודל האוטופיה הדיקטטורית־שוויונית שחזו האחים המוסלמים במצרים: חיסולה של כל אינדיבידואליות המנסה להרחיק את עצמה מהקולקטיב המחניק. צוין כבר שהאחים המוסלמים השתמשו בתסיסה בארץ־ישראל כדי לקדם את תעמולתם האיסלאמית והאנטי־יהודית, אולם מעורבותם במאורעות שם לא הסתכמה בכך: הם נטלו חלק פעיל במאבקם של החוסיינים בנשאשיבים. הם ראו בנשאשיבים בוגדים, ״בדלנים״ וסוכנים בריטים, מנעו את הגעתו של סיוע מצרי אליהם, וקראו לציבור הפלסטיני, בשם אללה, לטבוח בהם ובתומכיהם. לטרור של המופתי, לעומת זאת, הם העניקו תמיכה מוחלטת, והיללו אותו על היותו ג׳יהאד. לא בלי הצלחה; שיתוף הפעולה בין אל־בנא ואל־חוסייני הוביל בשנת 1938 לכינוס הוועידה הבין הפרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם, שהוזכרה לעיל, ועידה שהגיבוי הממשלתי שהוענקה לה סימל את שידוד המערכות במדיניות המצרית.
לונדון, שנוכח התקרבותה המאיימת של המלחמה החשיבה מאוד את שימור היחסים הטובים עם העולם הערבי, צפתה בדאגה רבה בהתקרבותה של מצרים לתנועה האיסלאמית ובהשתלטותו של האיסלאם הקנאי על ערביי ארץ־ישראל. ארבעה שבועות לאחר ועידת קהיר, ב־9 בנובמבר 1938, היום שבו בערו בתי הכנסת בגרמניה, אחזה הפניקה בממשלת בריטניה. היא החליטה לדחות את מסקנות ועדת פיל לחלוקת ארץ־ישראל, המסקנות שהיהודים קיבלו ואל־חוסייני דחה. לדברי ההיסטוריון הרמן מאייר־קרונמאייר, הסיבה הישירה להחלטת הבריטים הייתה שבוועידה הבין פרלמנטרית בקהיר איימו ממשלות ערב ״לכרות ברית עם מעצמות הציר״.
עוד עשר שנים תעבורנה עד שהאו״ם יציג, בשנת 1947, תכנית חלוקה חדשה. בעשר שנים אלו התחוללה השמדתם של יהודי אירופה.
מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) 1960-1957: קורסים בישראל ומבצעים ראשונים במרוקו
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
מקדם ומים כרך ז
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
1960-1957: קורסים בישראל ומבצעים ראשונים במרוקו
בשנת 1957 סגר השלטון במרוקו יותר ויותר על הדרכים ועל העושים במלאכת העלייה. נאבקנו על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה: דרכונים מזויפים, דרכי יבשה שונות לעבר המובלעות הספרדיות סאוטה ומליליה ודרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. שיירות עולים וגם בודדים נתפסו ועברו עינויים. לא תמיד הצלחנו. לעתים נתפסו שיירות של עולים ועמן פעילי המסגרת, וחלק מן העצורים עונו ונשפטו למאסר של כמה חודשים. גם בשדות התעופה של מרוקו נתפסו עולים עם דרכונים מזויפים.
קורם ראשון בישראל
בשנת 1958 נשלחתי עם עוד 16 חברים לקורס בחיל הים הישראלי משולב עם ״המוסד״. הקורס התקיים בבית ספר מבואות ים במכמורת. מפקד הקורם היה דב מגן (ברצ׳יק) והמדריך לפעילות ימית היה סגן צעיר בשם אלי, לימים תת־אלוף אלי לוי, ראש מחלקת המודיעין בחיל הים. זכורני שהיו אתי בקורס: ג׳ורג׳, לימים פרופ׳ ג׳ורג׳ וקנין, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית חולים איכילוב; אלברט, לימים הרב אברהם בוהדנה, היום באשדוד; ״מרסל״, הוא אליאם כהן, שלצערי ירד מהארץ ונמצא היום בארצות הברית; ז׳אק (שושן), גם הוא ירד לצרפת, היה ספורטאי ושחיין מעולה. מדריך הספורט היה בחור בשם שלום מלכה, תמיד חייכן, סלבני וסובלני אתנו. הוא נהרג לפני שנים בתאונת דרכים.
כאשר עזבנו את מרוקו והגענו לצרפת בדרכנו ארצה לקורס, נלקח ממני דרכוני וקיבלתי מסמכים אחרים. הכיסוי היה שמהיום אני חייל צרפתי המגיע ארצה לאימונים. מטרת הקורס הייתה הכשרה ימית לסיוע בפעולות הברחת היהודים ממרוקו דרך הים. משתתפי הקורס לא ידעו איש על רעהו, ואסור היה לשאול שאלות אישיות. בבית לא ידעו על מקום הימצאי האמתי. מכתבים הביתה נכתבו על גלויות צרפתיות, ואלה הועברו לצרפת ונשלחו משם ליעדם.
איש לא ידע עברית. הקשר התנהל באנגלית ובמעט המילים שאני מגמגם בצרפתית. ברצ׳יק, מפקד הקורס, היה שבע רצון ממראה עיניו. לקראת הסיום ארגנו תצוגה לצמרת חיל הים.
אווירת ייעוד ושליחות כפי שהייתה בקורס זה קשה למצוא. כל קושי וכל גזרה התקבלו ברצון, בהתלהבות, כמובנים מאליהם. לא יכלה להיות מוטיבציה גבוהה מזו שהייתה שם, והמעט שהתפרסם על מעשיהם מעיד כי עמדו בייעודם ובשליחותם. כולם הראו תבונות מנהיגות. כל המשתתפים היו שקטים, תרבותיים וממושמעים.
רעייתי רחל גויסה ל״מוסד״ רק שנה לאחר שנישאנו, וכינויה היה שנטל. היא פעלה במסגרת חוליית ״חברות המסגרת״, שתפקידן היה העברת נשק מסליק לסליק באמצעות עגלות תינוקות או מתן עזרה ראשונה במקרה של תקריות אש או אחרות. בשנת 1960 נשלחה לישראל לקורס מ״מ (מפקדים מתקדם) של צה״ל ו״המוסד״.
חוליות החוף
בחזרה מהקורס הימי הוטל עליי לאמן חוליות חוף מכל רחבי מרוקו. במשימה זו נעזרתי בז׳אק שושן. האימון הראשון נערך בחוף העיר מוגאדור בסיועו של מפקד ״המסגרת״ בעיר זו, מאיר בן־דוד, בעל סירה גדולה. חיי המחתרת לא היו קלים וחייבו אותנו להמעיט במגעים ובהיכרות, כלומר חייבו לקיים מידור.
לחבריי ולי, חברי ״גונן״, הייתה הרגשת צוותא וגאווה על פעילותנו. פעלתי עם חברים נהדרים. אזכיר אחדים מהם: חביב אביטבול (וידאל), רפי וקנין ז״ל, יהודה אטיאס־דורון (מוכתר), חיים בן־שטרית(הרולד), מרי בן־חמו, שמעון קורקוס(קרן), מישל פריינטה, דוד בן־שושן, אליאס כהן, יהודה אלבז, רפאל בן־חיון ז״ל, אדמונד סעדון, מוריס בן־הרוש, ועוד חברים נהדרים, ויסלחו לי אם אינני מזכיר אותם.
באותה תקופה קשה היה לי ולחבריי לדעת מה יהיו ההתפתחויות במרוקו. העתיד צפן נעלמים שונים, והיה בהחלט יסוד לחרדה.
כאשר פעלו חוליות גונן ושלוחת עלייה ב׳ ביחד היה צורך בתגבור, ולכן גויסו חברי תנועות הנוער הציוניות ונדרשו להיכנס למשטר של מחתרת. תפקידם של נערות ונערים אלה היה לבוא בדברים — עם המשפחות בערים ובכפרים, והם הביאו אלינו ידיעות ראשונות על המשפחות. ידיעות אלה עזרו לנו בתכנון הפעולות.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-לילת לחרכא – ליל ההאבקות.
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
במראכש ובצפרו אנו מוצאים רבנים שנשאו את התוספת טאסור, בנוסף לשם המשפחה שלהם, כמו רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית, אשר בני עירו קראו לו רבי חיים טאסור.
וכך מצאתי באנציקלופדית " ארזי הלבנון "
רבי חיים אברהם אליהו בן שטרית. מחכמי צפרו אשר במרוקו. הוריו היו מירה ה' וחושבי שמו אשר מתו עליו והשאירוהו יתום.
רבי חיים אברהם התחתן בי"ד בתמוז שנת תרכ"ט – 1869, עם מסעודא בת רבי יוסף מרדכי בנו של רבי עמרם אלבאז, רבי חיים היה נקרא בפי הכל רבי חיים " טאסור " כי הוא אחד מהבנים שהעבירו אותו בחבית שאין לה תחתית נכנס מכאן ויוצא מכאן, כסגולה לחיים למי שמתים בניו בחיים.
בימיו האחרונים נסע לפאס ונדבקה בו מחלת הקדחת שעשתה שמות מראש חודש תמוז תרס"א והלאה. רבי חיים אברהם חזר לצפרו עם חום נורא ולמשך יומיים של מחלה נפטר בשבעה באלול התרס"א.
ביקורים ומתנות.
השמועה על אשה שילדה בו זכר, מתפשטת חיש מהר בקרב כל בני המשפחה, וכל הקרובים והחברים מתחילים לנהור בהמוניהם אל בית היולדת. כל אורח שמגיע לבית אבי הבן מתקבל בברכת, ברוך הבא, ברכה המיוחסת תמיד לאליהו הנביא. האורח מצידו מברך את הורי התינוק בברכה המסורתית " מבארכ מסעוד " כעין בסימן טוב. כל אורח מתכבד בעוגות, תה ושתיה.
נהאר תכ'מיס
כאמור אם נולד בן, השמחה רבה מאוד, שלא כמו הולדת בת, כאשר האירוע המשפחתי מצומצם. ביום שלישי של שבוע אבי הבן, נערכת מסיבת אתכ'מיס. כל אשה שבאה לבקר מסתכלת על הרך הנוחד ואומרת לו " בל כ'מכסא ( חמישה עליך ).
יש להדגיש כי למסיבה זו מוזמנות הנשים בלבד, ולכן לא מוטלת חובה על המארחים לקבל אותן בברכה, ברוך הבא, כי אשה אינה דומה לאליהו הנביא. יש שהשתדלו ועשו נהאר תכ'מיס דווקא ביום חמישי ובכוונה, משום שיום חמישי מסמל המספר חמש וגם נהאר תכ'מיס שהיום יום איחולי " החמש ", כך כל החמישיות מצטלבות ומרחיקות ביתר שאת את עין הרע.
מוסיפים להן עוד קישוטי החדר של היולדת בציורים של כף היד הכ'מסא. כל אשה באותו רגע שאומרת לרך הנולד בל כ'מסא עליכ, מניחה עליו הגר'אמא ( דורון ). מנהג דומה קיים אצל אחינו יוצאי אירופה האשכנזים : ביום השלישי שלאחר הברית, עורכים סעודה. ומציינים שיש בזה סמך מהסעודה שעשה אברהם אבינו עליו השלום, למלאכים ביום השלישי למילתו.
ומהרי"ל כתב, שיש גם להדליק נר גדול שלושה ימים אחר המילה, ועוד שניים עשר נרות קטנים כנגד שנים עשר שבטי ישראל. והערלה תהיה מכוסה שלושה ימים.
לילת לחרכא – ליל ההאבקות.
בדרום מרוקו, באיזורי האטלס, קיים מנהג של ליל החמישי – הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות, ולכן הוא חשוב וגורלי, הנקרא : לילת לחרכא – ליל ההאבקות. ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד ותוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים וכולן יחד עם האם של היולדת, מחזיקות חתיכות ברזל בידן, מתקרבות בדחילו ורחימו וברצינות גמורה אל התינוק, שמות את כף ידן עליו ואומרות:
" שם שדי ! שם שדי ! שם שדי ! באותו הזמן קורא החכם פסוקי תהלים למען שלמותו של התינוק. זהו כנראה טכס התחדיד של האטלס, או רמז לאותו מנהג. יש לציין שבלילה זה השמירה היא קפדנית יותר מתמיד, וכאן החשיבות שמייחסים לטובה, לילד ולמידותיהן החשובות של הנשים השוהות בערב זה במחיצתו של התינוק.
הן עושות מאמצים שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום. בבוקרו של יום השישי, עם קריאת הגבר, פורצות הנשים בזג'ארית או קריאות גיל של יו, יו, יו מסולסלות ואומרות יחד : " עת שערי רצון ושעת מידת הרחמים "
עתה התינוק הוא מחוסן, בריא, שלם, שקט ובטוח. מעתה לא ידע כל רע ב"ה, ומוכן גם ליום השמיני בו ימולו את בשר ערלתו.
אנו רואים מכאן, עד כמה שונים הטכסים ממקום למקום, ברחבי מרוקו. גם השירים המיוחדים לכל שמחה, שונים מאזור לאזור. במיוחד השירים לכוד התינוק והיולדת, שבהם מביעים הערכה ואהבה, איחולים ומשאלות.
כיבודים.
לנשים המבקרות, מוגשים תה ועוגות שהוכנו במיוחד לשמחה זו וכן ריבות שנרקחו לכבוד המאורע כמו למעזון דלתין ( ריבת פלחי תפוזים ) למעזון דזהאר ( ריבת פרחי הורד ), ריבת קישואים, ריבת חצילים קטנים וכדומה. העוגות שנהגו להכין הן מירנגז, פאליבי, לקאנדיל ועוד.
המשך…..
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
פרק רביעי – טכס התחדיד –
גידול שערות.
במשפחה ברוכת בנים, נהוג לגדל את שערותיו של צעיר הבנים, כדי שידמה לילדה. כך השטן יטעה, יחשבהו לבת וירפה ממנו. נהגו גם לא להלבי
אלישבע שטרית
ש יפה את צעיר הבנים ולקשטו, כדי שלא יהיה מטרה לעין הרע.
שרשרת שום.
מעל מיטת האם ותינוקה, תולים שרשרת שום למזל טוב, מבלי לשכוח גם את הכ'אמסא מעל משקוף הכניסה לחדר.
בישום החדר.
משתדלים לבשם את חדר היולדת בריחות נעימים כי זה מרחיק את כל כוחות הטומאה.
דגים מלוחים.
חצר שיש בו יולדת, אסור לטגן שם דגים מלוחים או להרתיח שם " מי אפר " לכביסה. הריח החריף של הדגים המלוחים או של מי אפר רותחים, גורם כנראה למיחושים אצל הצינוק הרך
במרוקו השתמשו במי אפר כחומר ניקוי. הנשים לקחו את האפר שהצטבר בתחתית הכיריים, שמו אותו בתוך לגין גדול ( כ'אבייא ) שהוא כד גדול, עשוי מחרס. את הכד הזה מילאו במים ושפכו לתוכו סודה, והשתמשו בו להורדת כתמים, כך קיבלו כביסה נקייה ומסודרת, וכמובן אחרי שהרתיחו את מי האפר.
מטרתם של כל האמצעים שהובאו ושל הקמעות שבהם השתמשו, היא להרחיק מהאדם את מוקשי השטן הטמונים לו בכל עבר, ואת סכנות העין הרע המאיימות עליו.
חתול.
אין להרשות לחתול שחור להתקרב לחדר היולדת, כי יכול להיות שהוא שד שהתחפש כדי להזיק.
וולד טאסור.
מאחר ותמותת הילדים הייתה רבה, והורים רבים קברו מדי שנה את פרי בטנם. הם חיפשו כל מיני דרכים להינצל מאסונות אלו. אחד האמצעים שנקטו כדי שהילד יישאר בחיים היא הטאסור.
כאשר אשה מעוברת נתקפה בחבלי לידה, המיילדת הביאה עמה חצי לגין, מעין כד ליין ( בערבית כ'אבייא ). הלגין הזה היה בלי תחתית, והניחה אותו על ידה, ברגע שהוולד יצא מרחם אמו, מיד נטלה אותו המיילדת והכניסה אותו דרך הלגין מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.
זוהי סגולה מאגית בדוקה לשמירת הילד מכל מרעין בישין והילד הזה " יחיה ולו ימות ". ילד זה זכה לכינוי טאסור בנוסף לשם הפרטי שקיבל מהוריו. אם למשל שמו הפרטי אברהם, האנשים יקראו לו אברהם טאסור, ואם זו בת ושמה אסתר, יקראו לה אסתר טאסורה.
ילד זה לכשיגדל ויהיה לאיש, יחתום בשם טאסור, וכאשר יתחתן יוסיפו לו בכתובה, " המכונה טאסור " בנוסף לשם משפחתו. הוא הדין אם יתגרש מאשתו, יציינו בגט את התוספת לשמו, המכונה טאסור. פירוש הצלה טאסור – שלד של כלי קיבול מחרס כמו קדרה, סיר או לגין וכדומה.
הנשים השתמשו בקדרות או בלגין שבורים ועשו מהם כירה ביתית ( נאפאך בערבית ) לקחו טין או ( אדקקא בערבית ) וכיסו את שלד הקדרה או הסיר שהפך כירה לבישול או לחימום הבית.
בעצם השתמשו בטאסור, גם למניעת אסונות שלא יתרחשו שנית. בעיר מכנאס, כאשר מישהו יצא מבית הסוהר, נהגו לשים על הראש טאסור, וזה היה כאילו אמרו לו, " לא תשוב לדאבה עוד ". הכינוי עבר בירושה כי היו משפחות שנקראו בשם אולאד טאסור ( בני טאסור ). נראה שראש המשפחה הראשון עבר את החוויה של בית הסוהר או אולי נתן השם טאסור לאחר מבניו.
גם בראבאט ובסאלי היה קיים מנהג זה, ומטרתו הייתה לבלבל את השדים ולהרחיק כל פגע רע שעלול היה לדבוק ביולדת האומללה שקברה מדי שנה את ילדיה הקטנים. גם כאן, המיילדת הצטיידה בכ'אבייא – לגין.
לפני התחלת ה " עבודה ", הניחה אותה על ידה וברגע שהתינוק יצא מרחן אמו, מיד הוכנס דרך הלגין מצד אחד והוצא מהצד השני וכך כאילו נולד מהלגין ולא מהאם. בפעולה זו שעשתה, המיילדת רצתה לומר לשדים " אל תגעו לרעה בילד הזה, אל תהרגו אותו. הוא לא בנה של האשה הזאת, אלא בנה של הכ'אבייא.
גם העיר מראכש, לא פיגרה בנושה זה. אשה שרגילה הייתה להביא לעולם ילדים מתים, או מתו אחרי ימים מספר, הייתה רוכשת קדרה, מוציאה לה את התחתית ושומרת אות לשעת הלידה. ברגע שהייתה מקבלת צירי לידה, המיילדת הוציאה את הטאסור והניחה אותו על ידה, ובצאת הוולד מרחם אמו, נטלה אותו וכמו בשאר המקומות העבירה אותו מצד אחד והוציאה אותו מן הצד השני.
קדרה זו נשמרת אחר כך בקפדנות יתירה במקום סתר עד שיגדל הילד, ולא יעבירוה או ישאילוה לאף אחד. כמו כן ההורים יקברו את השלייה של היולדת תחת המקום בו הונחה הקדרה.
אם המשפחה תעבור דירה, היא תצטרך להוציא ממקום המחבוא את הקדרה ותיקח אותה עימה למשכנה החדש.
מנהג זה לא נעדר גם מעיר פאס : בפאס, מי שבניו מתים, כשיוולד לו בן, המיילדת הביאה עציץ נקוב, כלי חרס שבור, חצי חביצ שבורה, ולקחה החבית השבורה שקורין לה טאסור, וכשיצא הבן או הבת ממעי אמו, " נותנת העציץ כנגד הרחם ומוציאה אותו הנולד מתוך העציץ, והרך, הבו או הבת, חיו יחיה וזה דבר פלא, ומלתא בלא טעמא.
המשך……
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת בשלח – שבת שירה ◆
לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 37◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אשירה כשירה
מנהגנו השבת לומר הפוסקים אשירה כשירה, לפני נשמת כל חי, ואין בכך הפסק, והנימוק, א. שאלו פסוקים המדברים מענין "אז ישיר", ועוד מה שכתב הש"ע שאין להפסיק בעיניני פזמונים, הינו בבברכות קריאת שמע, וכאן אמירת אשירה כשירה נאמרת לפני ברכות של ק"ש, וכך פסק הגר"ש משאש זצ"ל, וראוי להמשיך במנהג, בדרכי נועם.
שעון מעורר
כתב הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל ומבשרי אחזה, והניסיון יוכיח, שכאשר אדם רוצה לקום באשמורת או בשעה מוגבלת, ללמוד או לשורר וכיוצא, אזי קודם שיעלה למיטתו, נותן בדעתו לקום באותה שעה, ומביא ספרים שילמוד בהם, ומניחם על כסא לפני מטתו, ובאותה שעה ממש הוא קם, לא קודם ולא אחר, מי הקיץ אותו, הלא אין לו לא שעון מעורר, ולא שום שיעורר אותו, אלא הטעם פשוט דכיון דבשעה שעלה על מטתו לשכוב, נותן בדעתו לקום בשעה פלונית, אזי יש רוח צפונית בקרבו, היא מעוררת אותו באותו שעה ממש, וזהו שדוד המלך בשעה שעולה למטה בכל לילה, נותן בדעתו לקום בחצות להודות לה' ומתעורר כנ"ל.
עומק השירה
ואני הצעיר מדבר מתוך נסיון, ומבשרי אחזה, כי רוב ימי חרפי קמתי באשמורת לבקשות עם הציבור וגם לבסוף בביתי ובחומותי גם ביחיד, ועם נעימות קול שחנני השי"ת, וירדתי עמוק לתוך המילים ולהבנת הדברים הגעתי לבכות גם בשבת קודש, ובפרט בחצות לילה עד שהמוח פנוי מן המחשבות, וזהו שאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך, לפי דעתי, מי שאין לו חלק בשירה אין עבודתו שלימה, וצריך כל אדם ללמוד וללמד את בניו שירה לשורר ולזמר ולעשות ש"ץ, ועל ידי כן תהיה תפלתו חיה ולא בקרירות, שעל זה נאמר "לא המתים יהללו יה", אלא וחי בהם אמר רחמנא, ברגש ובחמימות.
מטרת השירה
הרב אסולים הי"ו
ובאמת ברא הקב"ה את השירה, האם ח"ו לרשעים, ונמצא חס ושלום מחזיק ידי עבירה, אלא האמת יורה דרכו, שאדרבה העיקר ברא אותה לצדיקים שיתענגו על ה' ברוב עוז וחדוה, ורק "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" שמניחים שירי הקודש, ושרים שירי עגבים. וישמח גם אחר כך. (חם השמש תהלים עמוד 18).
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יהוה אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם (יד, יג).
כתב הרב רבי יצחק אברג'ל זצ"ל בספרו כפר ליצחק ממרביצי התורה בעיר מרכאש,פירוש מיכאל שר התורה אל העם פירוש לנפש רוח נשמה של הצדיק אל תיראו מחמת ששכר עולם הבא הוא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד התיצבו יש לכם התיצבות והעמדה לעולם הבא וראו היום הזה בעצמו את ישועת ה' אשר יעשה לכם לעתיד על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא פירוש כי הוא היה חושש שמא שכר עולם הבא דבר שאין לו קצבה ולא משתעבד לכן הראו לו שכר כדי שנפשו שביעה וזהו וראו מעתה את ישועת ה' הוא הנתן לכם היום ועוד אשר יעשה לכם גמטריא תשעים ואחת התיבה הוי'ה ואד'ני זווג למעלה היום או יאמר כנגד כללות ישראל ויאמר מיכאל שר הגדול אל כללות העם מעתה על ידי פטירת הצדיק אל תראו מהמשטינים והמקטריגים התיצבו ראו את ישועת ה' וכו' ועוד טעם אחר לסיבת הצדיק כי אשר ראיתם את מצרים שהוא יצר הרע שהייתם נלחמים עמו היום דוקא ומעתה לא תוסיפו לראותם עוד על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד עד עולם עליון נקשרו נפש רוח נשמה שלכם ועלו עד עולם העליון על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן.
שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com
לע"נ ירון ישראל ז"ל בן סימה
—
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:
פרק ראשון ערב ושבטיה בימי קדם
אם רוצים אנו להבין את קורותיהם של היהודים בערב ואת דרכי גידולו של היישוב היהודי בארץ הזאת, עלינו להכיר את המקום, שנתקרמו בו הייהם של היהודים הללו. נתאר בזה את חצי האי ערב ונייחד את הדיבור על גבולותיו, אזוריו, חבליו ותנאיו הטבעיים, וכן נספר בקיצור על אופים של יושביו, על דברי ימיהם, על סדריהם החברתיים ותנאיהם הכלכליים.
מתוך כך יתבררו לנו הרבה עניינים, לכאורה משונים ומוזרים. ואם נרחיב את הדיבור על איזה פרט בגיאוגרפיה ההיסטורית, נעשה זאת בתקוה, כי מתוך כל יתבהרו דברים סתומים בחיי היהודים שישבו בערב, או בספרות העוסקת בהם.
גבולות חצי האי.
גבולו המערבי הוא ים סוף, ארץ החוף מפרץ אילת עד באב אלמדַב מגיע ל – 2100 קילומטר. האוקינוס ההודי, הנקרא עתה בחלקו הסמוך לערב הים הערבי, הוא הגבול הדרומי, שאורכו מבאב אלמנדב עד קצה עומאן המזרחי, כמעט 2200 קילומטר. ממזרח מפרידים בין ערב ופרס והודו שני מפרצים, מפרץ עומאן והמפרץ הפרסי.
החוף מפותח שם יותר ואורכו מן ראס אלחַד עד כווית הוא 2500 קילומטר בערך, בקו אווירי רק 1450 קילומטר. הגבול הטבעי בצפון הוא המדבר הסורי הגדול, המשתרע צפונה מן הקו המקביל 30 מעלות. הנאות ג'וף ( לפנים דומת אלגַ'נדַל ) וסַכַּאכַּא הן בתחום סוריה, לדעתם של הערבים, הקוראים לחצי האי גַ'זירא, היינו האי, מכיוון שגם מצפון מקיף את ערב ים של חולות, המדבר הסורי ורמת חַמאד. כך סוברים גם הגיאוגרפים המערביים ריטֶר וד. ג. הוגרַת.
מובן שאין לזהות את חצי האי ערב עם ארצות שכנות לו, שערבים התיישבו בהן. הגיאוגרף היווני פטולומַיאוס גרם לערבוביה, בחלקו של חתצי האי לשלוש ארצות " ערב הסלעית, ערב המדברית וערב המאושרת. ערב הסלעית קרא לכל שטח ארץ אדום, הר שעיר ומואב, היינו לארצות שבתקופת החשמונאים שלטו בהן הנבטים. את כל השטח הזה ראה פטולומאיוס כחלק של ערב.
לאמיתו של דבר שם כזה לא היה ידוע במזרח, והוא אינו מתאים למציאות הגיאגרפית ולהתפתחות ההיסטורית והאדמיניסטרטיבית. גם במבנה הגיאולוגי שלה נבדלת, ערב הסלעית, מחצי האי, כשם שנבדל ממנו שקע ארם נהרים, הנקרא למן התקופה הערבית ועד היום – עיראק.
הגבול ההיסטורי בצפון עשוי להדגים את תנועת האוכלוסייה ולציין את התמורות המתחוללות בממלכות השכנות. בתקופת השיא והפריחה שלהן נתפשטו הללו ודחקו את גבול המדבר דרומה מזרחה, אך בימי ירידתן והתנוונותן התקדם המדבר והתפשט וכיסה בחולותיו חבלי ארץ פוריים ומיושבים במואב ובעמון, בארם צובא ובגבולות עיראק, וערים גדולות ומפוארות היו לחרבות ולעיים בלב המדבר.
הסתננות בלתי פוסקת של תושבי הערבות אל הארצות הנושבות נמשכת למן הזמן שבו נכבשו הנאות בגבול המדבר ונושבו על ידי בני אדם. במקומות שהמהגרים החדשים התיישבו בהם במספר רב, היה השלטון נשמט מהרה מידי האזרחים ועובר לגרים.
הערים הגדולות והבצורות ידעו להגן זמן רב יותר על עצמאותן והן נשארו עוד שנים רבות בידי אזרחיהן, אבל לאט לאט נכנעו גם הן, והתושבים החדשים הקימו מדינות חדשות ויצרו תרבות חדשה.
בתקופה שנעסוק בה בספר זה, נוצרו בשטח הספָר הללו חטיבות פוליטיות מיוחדות במינן, שתושביהן היו ארמים ועקבים. במרוצת הימים גבר היסוד הערבי, אך הלשון הארמית הוסיפה להיות לשונם הרשמית של החבלים האלה. ואולם היסוד הערבי בארם צובא, בארם נהרים ובבבל ביה לכוח פוליטי.
במערב קמה כאן ממלכת הנבּטים, ואחרי כן מדינת תדמור. אמנם היסוד הארמי היה עדיין חזק במדינות האלה, אבל אחר כך קמו מדינות שגברו בהן הבדווים שבאו מדרום. מדינת הע'סאנים במערב, ובמזרח, בגבולות בבל, מדינת הלח'ם – חמישה קילומטר מצפון לבירתם חירה קמה אחרי כן העיר הידועה כּופה.
כופה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כופה (ערבית : كوفة) היא עיר בעיראק, המצויה כ-170 קילומטר דרומית לבגדאד, וכ-10 קילומטר צפון-מזרחית לנג'ף . היא נמצאת על גדות נהר החידקל ב-2003 היא מנתה כ-110,000 תושבים.
יחד עם כרבלא , נג'ף וסאמארה, כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים . העיר הייתה הבירה הסופית של עלי אבן אבו טאלב.
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
קריאת התורה בנוסח מרוקו בראשית ראשון
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.
העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.
כרמית גתמון מעידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בעניין פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מן המבצע מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. לדבריה, אישים כג׳ו לוי ידעו על הכרוז, והיא מניחה שגם מקס לב ידע עליו קודם הפצתו. עם זה היא מציינת שהיו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על עצם יעילות הכרוז ועל החשש לתגובות שליליות. בסיכומו של דבר, הכרוזים נוסחו בידי גתמון עצמו וזכו לאישורו של רונאל. הם הופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. גם כאן אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדי מנע מפני הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר מציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בו נבעו אך ורק ממוחו של גתמון, ואיש לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון, הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו אחד הם, המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער שהבינו שמפיצי הכרוז הם ״הציונים״ התמלאו גאווה, ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה בעיניהם את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.
הערת המחבר : פנחס קציר מעיד שהוא וכרמית גתמון ניסחו את הכרוז בהנחיית אלכס גתמון. שיחות עם פנחס קציר, תל־ אביב, 13 בינואר, 16 ביולי 27,1998 ביולי 2000. אדגר גדז׳ מציין שגתמון הראה את הכרוז לרב הצבאי אברהם חזן מהנהלת הדד שתיקן מילים אחדות הקשורות למקורות המקראיים. יהודה אלבוחר מעריך שגם שמואל ניוטוב, הממונה על העורף הציבורי, נטל חלק בניסוח הכרוז. שיחה עם יהודה אלבוחר בצהלה ב-16 בינואר 1998. מאיר קנפו מציין שרחמים אלגזי מסר לו שהוא היה מחבר הכרוז. מ׳ קנפו, ״שש שנים בשירות המוסד במרוקו״, מקדם ומים, כרך ז, עמי 392. שותפו לעסקים של דוד עמר, אלבר בךטולילה מציין שלהערכתו גתמון לא הראה מראש את הכרוז לדוד עמר כדי שלא להיתקל בסירוב מצית שהיה עלול לבטל את המבצע. שיחה עם אלבר בן־ט1לילה, ניי, 21-117 ביוני 2000.
לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. אביטבול ומישל קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות ששמו בן־עזרא שותף בבית דפוס, וביקשו את שירותיו. אחרי התלבטות הסכים המתנדב להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, ובשעה שאיש לא נכח במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כעשרים אלף כרוזים שפיזרו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן־שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים גם למפקד העיר מרכש מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה מאיר בן־דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו אבטחו את המבצע. למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער, לעומת זאת על מבצע ההדבקה על קירות הבתים הופקדו חברי שלוחת לביא, הממונה על ההגנה העצמית, והיו מנוסים יותר. על המבצע ידעו רק שליחי התנועות ומפקד השלוחה. סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף מבלי לומר לחניכים מה עומד להתרחש ובמועדון אחר כונסו רכזי הסניפים. כמאה חמישים חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן, הועברו הכרוזים בתוך ״סליקים ניידים״ מקזבלנקה לערים אחרות על ידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ." בקזבלנקה אירעה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים כיממה קודם לכן. למרות הסכנה, הוחלט להמשיך במבצע
גם תנועת הצופים של הדז׳ עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם יום אחד לפני המבצע. על פי עדות המתנדב לאון זבלי, חבילת כרוזים שנמסרה לידי אדגר גדז׳, מנהל הדג׳, הושלכה לים, בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת בבוקר מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, בתיבות הדואר את הכרוזים. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי ״המסגרת״ ראו בעין יפה את האחריות הבוגרת שגילו מפיצי הכרוז. עם זה השליחים גתמון, יואל רון ויוסף רגב ידעו בבירור שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאמרים ולפגיעה של ממש בפעילות ״המסגרת״. למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו: ״היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה״.
המשך…..