תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
ילדות, לימודים וחיים בגולה
חיים זאב (יואכים וילהלם) הירשברג נולד בעיר טרנופול בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. מגיל חמש עד עשר למד בבית ספר פולני ממשלתי, ורכש לימודי יהדות אצל מורה פרטי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח עם משפחתו לווינה בירת האימפריה, שם למד בגימנסיה ממשלתית והצטרף ל"שומר הצעיר".
אחרי המלחמה שבה המשפחה לגליצ
לעלות לארץ ישראל, אך אביו שיכנעו ללמוד באוניברסיטה ולהכשיר את עצמו לרבנות. בשנת תרפ"א החל ללמוד באוניברסיטה של וינה שפות שמיות ולימודי אסלאם, ובשנת 1925 הוענק לו תואר דוקטור לפילוסופיה. במקביל ללימודיו האקדמיים למד בבית המדרש לרבנים שם, ובשנת 1927 הוסמך לרבנות.
ההוספה על פאס אינה מעשירה את ידיעותינו על המאורעות ההיסטוריים, אולם היא חשובה לידיעת המרכז התורני הנכבד. בקטע הגניזה חסר זכר מראכש. לפי מה ששמענו למעלה על האיסור שהוציא עלי בן יוסוף נגד ישיבת יהודים בעיר זו נראה, כי בית זה שבו מדובר על ״עיר המלוכה״ — ושנמצא רק בכ״י
אחד של הקינה — הוא תוספת מאוחרת של אדם, שידע, כי גם באיזור זה היו פגיעות ביהודים, אבל לא ידע את הפרטים.
לעומת זאת נזכרים בקטע הגניזה המקומות אגמאת וסוס; ויש לראות בזה פרט חשוב המוכיח כי כאן הידיעות מדויקות יותר מאלה שנמסרו בקינה הידועה מכבר.
אגמאת הוא הלא שם היישוב הקדום בקרבת מראכש, שהיה מיושב יהודים, מאחר שבמראכש עצמה אסור היה להם להתגורר מימי עלי בן יוסף. אין להניח, כי באותן שלוש השנים שבין מות עלי לכיבוש מראכש ושהיו שנות מלחמות ומסעות עברו היהודים לגור בעיר זו.
בתנותו את גורל סוס התכוון המשורר לאותו איזור השוכן דרומה למראכש ולאגמאת, שהיה ערש המייחדים. וכבר ראינו למעלה באגרת שלמה כהן, כי עבד אל־מומין נקרא ה ״ סוס י״. עמק הסוס יורד נגבה מהרי האטלאס ופונה לאחר מכן אל חוף האוקיאנוס האטלאנטי, והזכרתו בקטע הגניזה מעידה, כי
היה מיושב יהודים.
מכאן כי כל שלושת העמקים הדרומיים במארוקו: עמק הזיז, שבו שוכנת סג'למאסה, עמק הדרעה ועמק הסוס, היו מיושבים יהודים. קשה לפתור את הבעיה אם טופס הגניזה כמות שהוא יצא מתחת ידו של
הראב"ע או אם חלו בו ידי סופר־פיטן אחר.
שירמן, שפירסם קטע זה ועוד קטע קינה אחרת מהגניזה הדנה — כפי הנראה — אף היא במאורעות אפריקה הצפונית, אבל אינה מזכירה שום שמות מקומות, נוטה להניח כי שני הקטעים הם משל הראב"ע.
לא פחות חשובות הן התוספות על קינתו של הראב״ע המעלות את זכר הקהילות בתוניסיה ומזרחה לה בחוף של טריפוליטאניה. אולם טרם נעבור לדון בידיעות הנוגעות לתקופת המייהדים עלינו לסקור בקצרה את מצבן של קהילות תוניסיה, טריפוליטאניה וקירינאיקה בדורות הקודמים. בעוד שמצאנו חומר
רב בתשובות הגאונים ובתעודות הגניזה בנוגע לקירואן, מהדיה ״ קאבס, מועטות הן הידיעות שהגיעו אלינו על מקומות אחרים, וששמותיהם מופיעים בתוספות על קינותיו של ר׳ אברהם אבן עזרא.
אולם אף אותן תעודות בודדות שבגניזה. רמזים בספרות הערבית וזו של תקופת הגאונים וכן מצבות קבורה אחדות בנות הזמן דיין — במקום שאין ברירה — לשחזר את השרשרת הרצופה של העדות היהודיות בטריפוליטאניה ובתוניסיה, רציפות באיזור ובזמן.
הרי לא יעלה על הדעת, שכל היישובים כפי שנזכרו ב ק י נ ות צצו……… למייחדים וכן אין לטעון שאלה ורק אלה היו קיימים אז…………,הידועים לנו ממקורות אחר ים נעלמו לגמרי.
אלא בוודאי תנא………… התשובה למה כה דל ים הזיכרונות שנשתמר על יהודים….. בחלקה למעלה. : רישומן של העדות הקטנות לא היה נ י כר בלימ……. היה חלקם עם חובשי בתי ־ מדרשות. בורותם זו קובע הרמב"מ באחת מתשובותיו במשפט כולל ובוטה כמדקרות חרב.
האנשים השוכנים בין טוניס ובין ואלכסנדריה של מצרים ושוכנים גם כן בהרי ברבריה כי) הם י ותר טפשים אצלי משאר בנ י אדם אף־על ־פי שהם חזקים מאוד באמונה, והשם ית׳ עד ודיין
על שאינם אצלי אלא כדמות הקראים הכופרים בתורה שבעל פה ואין אצלם זכות מוח כלל בכל עסקיהם בתורה ובמקרא ובתלמוד ולא בהיותם דורשים בהגדות ובהלכות.
בימיו של הרמב״ם הלא כ ב ר עברו למעלה ממאה שנה מזמן חורבנה של קירואן. כדאי לציין, כי דעה דומה על תושבי האיזור הברבריים מביע אל ־אדריסי , הגיאוגראף הידוע בן דורו (הגדול בשנים של הרמב״ם
גם המצב המדיני היה רעוע ביותר באזור זה. טריפוליטניה הייתה. שטח מריבה בין שליטי מצרים ובין שליטי תוניסיה. אפילו כשכל האיזור היה נתון למרות עליונה אחת התנצחו והתנגחו כאן השליטים של השושלות המקומיות והשייכים הברבריים .
הוסף על אלה את פלישות הנוודים, לסטים בדרכים ושודדים ב ים — וגורם לא מבוטל נוסף : העוני של הארץ, דלות החקלאות, שאין לה שטחים מספיקים לעיבוד, וחוסר אוצרות טבעיים, והרי תמונה אפורה למדי של הוסר בטחון ויציבות כלכלית.
רוב היישובים היהודיים של קירינאיקה, טריפולטניה ותוניסיה התרכזו לאורך חוף הים בערי הנמל המרובים המצויים כאן. מביניהן מתבלטת טראבלס המערבית, שהיתה עיר סוחרת מובהקה וקשרים לה עם אחיותיה במצרים, סוריה וסיקיליה . מתו ך שאלה אחת, שהופנתה לישיבה הארצישראלית למדים אנו, כיקיים היה כאן בית־דין, שלא היה כפוף לבית הדין הגדול של ארץ־ ישראל
במכתב מקוטע מעניין, שלא נותר בו שם הכותב וזה של המוען, קוראים אנו אגב סיפור תלאותיו של המחבר בדרכו לספרד, כי בטראבלס חי רופא מפורסם רבי טוביה " מלך " קאבס, התמרד ״ במלך ״ מהדיה, ובחלותו את חליו שבו מת נאלץ לפנות אל השייכים בני מטרוח, זקני טראבלס, ולבקשם שיחישו אליו את הרופא היהודי שבעירם.
. הוא הבטיח לו שכר טרחה רב— שחלק ממנו הקדים לשלוח מראש, אבל רבי טוביה לא רצה ללכת לקאבם והסתתר עם ארבעת בניו, לבסוף נאלץ לצאת ממחבואו ולקבל על עצמו את טלטולי הדרך כאשר זקני מטרוח לקחו את כל טובי העיר כבני ערובה.
מרסא מטרוח (בערבית: مرسى مطروح) היא עיר נמל בצפון-מזרח מצרים, לחוף הים התיכון, 270 ק"מ ממערב לאלכסנדריה. העיר שוכנת לצד הדרך המובילה מהדלתא של הנילוס ללוב. דרך נוספת יוצאת מהעיר דרומה, לעבר המדבר המערבי. העיר משמשת כאתר נופש לתושבי קהיר בחודשי הקיץ. את העיר משרת נמל התעופה מרסא מטרוח.
בתקופה התלמאית ובתקופה הביזנטית נודע המקום בשם פראיתוניון (Παραιτόνιον), ותקופה הרומית נודע בשם פראתוניום (Paraetonium).
Une histoire de familles-J.Toledano-Aflalo
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier,
ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu.
Joseph Aflalo
Chancelier au consulat et interprete de la Legation d'Italie a Tanger. Seconde moitie du XIXeme siecle
Salomon Aflalo
Notable de la communaute de Tanger, un des fondateurs en 1884 de la Comission d'Hygiene. Son parent, David, fut en 1871 un des donateurs pour l'achat du terrain pour le cimetiere de la communaute
Salomon Aflalo
Notable de la communaute de fes, seconde moitiedu XIXemee siecle. Bijoutier charge de l'achat de pierres precieuses pour le palais royal, il disposait, pour accomplir sa mission d'un passeport diplomatique et d'un permis de port d'armes. Il se servit de son fusil por defendre sa maison lors du sac du Mellah de Fes en avril 1912, le grand " tritel " de sinistre mémoire.
Jacob Aflalo
Militant sioniste a Fes dans les annees trente. Membre du premier Executif de la Fedration Sioniste de France, Section du Maroc en 1936
Albert Aflalo
Attache au consulat des Etats Unis a Rabat dans les annees cinquante, il prit au moment de l'independence, en 1955 – 1956, fait et cause pour le nationalisme, adoptant des positions en fleche contre la continuationde l'existence d'organisations juives separees, accusees de favoriser le separatisme
Joseph Aflalo
Fils de Jonhatan, fils de Salomon, promoteur immobilier a paris ne a Fes en 1939. Apres ses etudes de droit et de sciences politiques a paris, il fut nomme a son retour au Maroc independant, Inspecteur des Finances, puis Directeur des Depots et Consignations du Maroc.
Un des fonfateurs au debut des annees 1970 du mouvement d'intellectuels " Idendite et Dialogue " qui prone le rapprochement entre Juifs et Musulmans au Maroc et la reconciliation sur la base du dialogue des pays arabes et de l'Etat d'Israel.
Alain Aflalo
Fils d'Isaac. Opticien ne a Mascara en Algerie, en 1948. Fodateur de la chaine de franchise qui porte son nom eb France basee sur le sloga " Vous ne patez pas la monture, seulement le travail de l'opticien ". President directeur general du groupe Alain Aflelou depuis 1985. President du Club de footbal La Gironde de Bordeaux
Dr Michel Elie Aflalo
Fils de Jacob, descendant d'une grande famille de Fes, psychiatre a Bruxelles, ne a Casablanca en 1944. Docteur en medecine, specialiste en psychiatrie er readaptation de l'Universite Libre de Bruxelles. A publie de nombreux articles at travaux sur la psychose, la readaptation et l'arttherapie : video, tarot, peintire, collage, sculpture, theatre ect…….
Autre source
AFLALO ou AFLALOU ou AFFLALO ou AFFLELOU : ce nom est lie a l’arabe ‘aflal qui veut dire desert et a la region du Tafilalet au sud-est du Maroc, ou se trouvait une importante colonie juive.
AFLALO Ayouche (XVIIIes.). Originaire du Maroc. Grand rabbin d’Agadir, il est l’auteur d’un ouvrage de decisions juridiques.
AFFLELOU (Aflilo, Afelio, Alfilali, Filali, Tafilalet)
AFLALO
Among other possible variations depending on the country and language of the person.
Aflalo is an ancient name. A tombstone in the Jewish cemetary of Oufran indicated that Moussa Aflalo was burried in the year 653. Based on the assumption that the name of settlers precedes the name of the settlement, it seems that the name may be a transformation of the Hebrew name 'eli' and that the settlers gave their name to the region they inhabited. Assuming the origin is Hebrew, the name consists of the prefix 'af' and 'lalo' = 'eli' in Hebrew. Both the prefix and the root were subject to a Berber transformation. The name, in another Berber variation, appears as 'afelio' in the Oued Outat (a branch of the river Moulouya) region in Morocco or from Ksar Afelilou of Oulad Outad, the tribe of Aït Izdeg in Morocco.
The 'aflilo' region, known for its multitude of rivers and forts, was once inhabited by Jews. The name Afelio may be of a Hebrew/Roman origin, or at least a Roman transformation of a Hebrew name. Assuming a Roman influence, 'lalo' refers to the grandchildren or descendents of 'eli' (similar to Eli-ano). The name 'eli' appears also as 'elal' in Arabic. The name may appear in the form of 'filal' = descendent of 'ilal' = eli or Oulad Ifli in Tafilalet, Morocco. Thus 'Tafilalet' may be related to this name. It may be that the word 'tafilalet' is a Berber/Arab transformation of the Hebrew word 'tefilat' = prayer, pronounced in Judeo-Arabic as 'tefilet.' It may also refer to an origin i.e., from Assif Afella N'Draa, in Mezguita, Oued Draa, Morocco.
Prefixes attached to the root name such as (aben, iben, abe, abi, abou, aboul, avi, am, ben, bin, abou, a, aj, al, af, aff, bel, even, ha, i, la, lel, me, m, o, wi, vi, ) denotes usually a relation to a person, i.e., the father of or the son of X, a place, i.e., a person from X, an occupation, i.e., a person who practices a specific occupation, a characteristic of a person, i.e., beautiful… The prefixes al, el are equivalent to 'the' in English or the article 'le' in French. In the Moroccan Berbers tradition, prefixes such as 'wi' 'vi' 'i' means usually a family relationship to X, the equivalent of Abu in Arabic, i.e., 'the father of', 'son of' a man, a tribal affiliation and so forth.In the Hebrew tradition, the prefix ‘M ‘ is an abbreviation of the word 'from.'
Complex prefixes such as 'Ab e' in the name Ab E Rgel consist of two elements Ab=father and E=the.
Complex prefixes such as 'BarHa' in the name BarHaNess consist of two elements Bar=son and Ha=the.
Suffixes such as 'an' or 'in' denote affiliation or a characteristic in Aramaec.
Suffixes such as 'a' characterize ancient Hebrew names, i.e., AviHatsir'a'
Suffixes such as oulah, oulay, ilah, ily, el, eli are used in Hebrew and Arabic to associate a name with God' blessing.
Suffixes such as 'i' or 'ri' 'ti' refer to an association with a person or a location, for example: arditi= from ardou or ard.
Suffixes such as 'illo' 'ano' 'ino' 'nino' are used in Spain and Italy to indicate descendence or association with an attribute.
Suffixes such as 'yah', 'yahu' 'hu' are used in Hebrew to denote God's benediction, for example: aviyah, aviyahu, avihu…
Suffixes such as 'oun' 'on' 'yout' 'out' characterize adjectives in Hebrew, for example: Hayoun, hayout…
AFFLELOU Alain (XXes.). Algeria (Sidi-Bel-Abbes). Businessman. Founder of a chain of optics stores in France.
AFLALO Joseph (1939-). Morocco (Fes). Lawyer and Political scientist. Auditor. Executive Director of the Ministry of Tourism among other financial institutions. One of the Founders of 'Identite et Dialogue' to bridge between Moslems, Jews and Christians and peace in the Middle East.
AFLALO Ayouche (XVIIIes.). Morocco. Chief rabbi of Agadir. Author of many judical rulings.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת ויחי ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 33◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה
ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (מז, כח).
כתב הרב אליהו בספרו קול אליהו, ויחי יעקב, יעקב נשאר במצרים שהיא טמאה גילולים, היה עוסק בחי העולם הבא על ידי עסק התורה, וכל זאת כדי להשלים עבודתו עדי ערב. ולא נחשוב משנולד ובימי בחרותו לא עסק בתורה ח"ו, אלא ויהי ימי יעקב שני חייו, שכולם שוים לטובה והיה דבק בחיי התורה, כי כל ימיו ימי חיות ופעולה רבה היו. ואפילו עברו עליו צרות רבות כמובא כמובא (בר"ר פד, כו), על פסוק (איוב ג, כו), לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נתתי ויבא רוגז, שקפץ עליו רוגזו של יוסף. לזה אמר ויהי שהיה וי, לשון צרה ואפילו כך, היה עוסק בתורה ולא ביטל מלימודה חס ושלום.
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל תקברני במצרים (מז, כט).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד לשני, וז"ל: וכי הימים מתים, וכן לגבי דוד שנאמר (מלכים א, ב, א), ויקרבו ימי דוד למות, ואפשר לבאר, על חז"ל (תענית ה:), יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ימי ישראל למות, ויקרב דוד למות עכ"ל. הנה דבר זה ערוך במדרש רבה (צו, ג), ובפירוש מתנות כהונה, והנה נראה, כי מה שאמרו רבותינו ז"ל יעקב אבינו לא מת, הנה משל על זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדיין חי. וכמו שכתוב (מלאכי ג, ו), ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשר מספרים הבאים משם. ופירוש ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, וכן בהרבה מקומות.
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך (מז, ל).
כתב הגאון אדרעי זצ"ל בספרו שפת אמת, אמרו רבותינו ז"ל (תענית:), מכאן שיעקב אבינו ע"ה לא מת. ועוד נקדים מה שכתב השולחן ערוך (יו"ד שסב ס"ה), אין קוברין צדיק גמור בצד צדיק שאינו גמור, לפי שמזכיר עוונותיו של צדיק שאינו גמור. ומצינו שיעקב אבינו ע"ה הוא בחיר שבאבות, לפי שאברהם ויצחק יצא מהם פסול, אבל יעקב אבינו לא כן מיטתו שלימה. וכמו שיש חילוק בין צדיק גמור לצדיק שינו גמור. ומצינו שצדיקים במיתתם גדולים יותר מבחייהם, ויש להם מעלה יתירה, וגם כן קרואים חיים. לפיכך אמר יעקב ושכבתי עם אבותי, וקשה אם כן הא אין קוברין בחיר בצד שאינו בחיר. לכך אמרו רבותינו ז"ל, מכאן שיעקב אבינו לא מת, שהצדיקים נקראים חיים ויש להם מעלה יתירה, ובמעלה זו חזרו להיות כמותו, לפיכך אמר ושכבתי עם אבותי הם שוים.
ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (מח, ט).
כתב הגה"צ רבי ישראל אבוחציריא זצ"ל המובא בספר בבא סאלי ח"א, "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה", לכאורה, מילת "בזה" מיותרת, וכבר עמדו רבותינו ז"ל ופירשו בזה. ואפשר לפרש, ע"פ דברי רבותינו ז"ל (סוטה לו:), שיוסף היה ראוי להוליד י"ב בנים כמו יעקב אבינו ע"ה, אלא ויפוזו זרועי ידיו (בראשית מט, כד), נעץ ידיו בקרקע ויצאו מבין צפורניו ידיו. ופירשו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אלעזר פרק לט), שיצאו עשר טיפין וכו'. וזהו שאמר בזה, זה בגימטריא י"ב. ואמר יוסף לאביו: בזה – חלק התיבה לשנים ב-זה. כלומר ב' שנים. במקום ז"ה- י"ב. דהיינו נתן לי הקב"ה שני בנים החשובים כשנים עשר, שהרי נמנו בין השבטים.
ואתם חשבתם עלי רעה אלוהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב (נ, כ).
כתב הגאון רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק, פירוש "אתם חשבתם" מיתת הצדיק מפני הרעה שתבוא "אלוהים חשבה לטובה" מפני הרעה שלא תבוא "למען עשה כיום הזה" כיום כפורים דכתיב ביה "כי ביום הזה יכפר עליכם" מה יום כפורים מכפר אף מתתן של צדיקים מכפרת. ושמא תאמר נפש החוטאת היא תמות. לזה אמר "להחיות עם רב" פירוש הצלת הרבים עדיפא.
או יאמר "להחיות עם רב" פירוש לברר נצוצות הקדושה מתוך הקליפה. כי על ידי התפילה מבררים הנצוצות אבל אימתי כשתהיה התפילה בכונה הא לאו הכי נוטל צדיק אחד ויש לו כח ליכנס תוך הקליפה ולהוציא בולעה מפיה. כמו שפירש הרב "ארץ חמדה" הצדיק אבד בשביל שאין איש שם על לב פירוש עבודה שבלב שהיא התפילה ומתפללים שלא בכונה ואדרבא ואנשי חסד נאספים פירוש בבית הכנסת מדברים זה עם זה באין מבין כי מפני הרעה שהיא הקליפה נאסף הצדיק
לברר הניצוצות וכמו שפירש הפסוק "יען כי נגש העם הזה" ואין הגשה אלא תפלה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. פירוש מתפללים שלא בכוונה לכן הנני יוסף להפליא ואבדה חכמת חכמיו וכו' כדי לברר הניצוצות.
וכן פרשתי אני עני בשעה שבא הקב"ה לבית הכנסת דהיינו בשעה הראויה לתפילה שהיא עם הנץ החמה לא יאחר ולא יקדום ולא מצא בה עשרה. פירוש יש שם יותר מעשרה אבל אינם עונים אמן יהא שמיה רבה מיד כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש עונה אמן. קראתי ואין עונה. ושמא תאמר מחשב בטירדות הזמן ובפרנסה. לזה אמר הקיצור קצרה ידי מפדות. בשעה אחת אני מביא לכם פרנסתכם וכמו שפירש מאמר קבעת עיתים לתורה ושמא תאמר אני טרוד בפרנסתי. לזה אמר נשאת ונתת באמונה אתה מאמין שהקב"ה יביא לך שפע טוב ברגע אחד ולכן לא תבטל מהתורה.
וכן פרשתי מאמר כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ולא בא יום אחד בשביל שמתאחרין באותה בית כנסת אלא ודאי אין לו בטחון בה' יתברך. הקב"ה שואל בשלומו שנאמר מי בכם ירא ה' שמתפלל בבית הכנסת ולא בא יום אחד שומע בקול עבדו שהוא יצר הרע שאמר לו התפלל בחשכה וזהו אשר הלך חשכים והתפלל בחשכה בעוד לילה. הוי ליה יבטח בשם ה' וישען באלהיו.
ועל פי זה פרשתי כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם יהיה בעזרו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש דיקשה היכי דמי יקבע מקום לתפלתו ושמא יקדים לו איזה בית הכנסת בשפרירא והולך ומתפלל בה לזה אמר יבטח בשם ה' וישען באלהיו וכשמת אומרים לו אי חסיד אי עניו פירוש חסיד וקם בשפרירא. אי
עניו ובוחר במקום גרוע שאינם חפצים בו או עניו ואין בו גאוה כדי שיחפוץ כבוד ורוצה הממון להתגאות בו. כמו שפירש הרב "בינה לעיתים" פסוק "ויהי בגזוז את צאנו ושם האיש נבל". פירוש אפילו יום הגזיזה שעושים בו משתה גדול הוא לא רצה לעשות בו שום משתה ושם האיש נבל.
על פי זה פירש הרב "ארץ חמדה"(ברכות כח), כשחלה ר' אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו אמר ליה צאו והזהרו פירוש עוד שתצאו מבית הכנסת ואחר כך הזהרו בכבוד חבריכם ותדברו חוץ לבית הכנסת וכשאתם מתפללים בבית הכנסת דעו לפני מי אתם מתפללים ולא מלבד אתם רק ומנעו בניכם מן ההגיון בבית הכנסת. וכן פירש הרב "ארץ חמדה" רבה בר בר חנא לא ידעו דוכתיה כיון דחזו צפרי דמטללי עיי"ש. פירוש לא ידעו סיבת פטירתו כיון דחזו צפרו דמטללים פירוש מדברים בבית הכנסת כמו צפרים אמר היינו סבת מיתתו.
תורת אמך ◆ תעניות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 32◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
א. תענית שנופלת ביום שישי כמו השנה, מנהג צפון מרוקו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כמובא בשו"ת ויאמר יצחק (תענית סימן ב'), וכן מנהג העיר פאס (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), וכתב הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), שלא יניחו תפילין במנחה ע"ש, במנחת ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד מצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע"ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה. ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להניח תפילין וכן מנהג יהודי ארם צובה.
ב. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין "ויחל משה" כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ), וז"ל ומנהגנו כמ"ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת. ולענ"ד הוא מנהג העיר מכנאס, אבל בעיר פאס (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להוציא ספר תורה וקוראים ויחל משה.
בברכת שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
19- מעשה ברב שלא התאבל בשבת
מספר יצחק מסס
יצחק מסס (מספר! סיפורים 18—19), נולד (1916) בטאנג׳יר. אביו, בן העדה המקומית הדוברת ערבית׳ הוא יליד מקנס, אך עבר בילדותו עם משפחתו לטאנג׳יר. שם מצא את בת זוגתו לעתיד, גם היא ילידת מקנס, שעברה עם הוריה לטאנג׳יר. בגלל סיכסוך עם ערביי המקום נאלצה המשפחה לעזוב את טאנגייר ויצחק גדל בלארוש (אל־עראיש) שבמארוקו הספרדית.
19. מעשה ברב שלא התאבל בשבת
פעם היה חי רב, שהיה כל הימים יושב, מתפלל ולומד. יום יום היתה אשתו מתחננת בפניו: — לך להביא הביתה קצת כסף. הילדים צריכים לאכול משהו וללבוש משהו. ובבית אין כלום.
אך הרב היה עונה לה:— השם יעזור!— ולא עשה דבר. וכך מדי יום ביומו היה הרב הולך אל בית־הכנסת, יושב ולומד.
פעם אמרה אליו אשתו:— אין לילדים מה לאכול. קח אותם אתך לבית־הכנסת, כי אינני רוצה לראות אותם בוכים מרעב.
הרב שתק ולא ענה דבר.
פעם, ביום ששי, לא היתה בבית אף פרוטה אחת כדי לקנות בה צורכי שבת. האשה הציקה לבעלה: — קח היום את הילדים לבית־הכנסת.
לא היתה ברירה לרב. הוא לקח אתו את שני הילדים׳ אחד בן שמונה ואחד בן עשר. ובדרך לבית־הכנסת עמד בית ישן ורעוע. כאשר עבר הרב עם הילדים ליד בית זה׳ התמוטט הבית לפתע וקבר מתחתיו את הילדים. לא נשארה בהם רוח חיים. אך הרב נהג כאילו לא קרה דבר הוא הלך לבית־הכנסת וחזר אחרי הצהריים, לקראת השבת, הביתה. שואלת אשתו:— איפה הילדים ?
— אצל הדודה — עונה הרב.
למחרת היום, בשבת בבוקר, חוזרת ושואלת האשה:— איפה הילדים?
— הם משחקים עם הילדים בחוץ׳ רק בלילה יחזרו הביתה — עונה הרב. מתקרב הלילה והרב יצא את הבית לתפילת מנחה ומעריב בבית־הכנסת.
והנה הוא רואה את שני הילדים שלו בריאים ושלמים׳ משחקים ליד הבית שהתמוטט. הוא התפלל וחזר אתם הביתה. בבית שאלה האם את הילדים:— איפה הייתם כל השבת ? הילדים רצו לענות משהו, אבל האב הקדימם וסיפר לאשתו את כל מה שקרה להם.
לכולם היה ברור, כי שני הבנים קמו לתחייה, כי אביהם הרב לא התאבל עליהם בשבת. בזכות מצווה זו בא לו לרב השכר.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
יש ספרים הנקראים מנהגי מרוקו, אך הדיוק ואחריות פעמים לא מועטות, הם לוקחים דוגמא מאחד השו"ת ובציטוט זה מרעשים עולמות שכן מנהגנו,
שלוש דוגמאות.
תורת אמך ◆ תעניות ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 32◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
א. תענית שנופלת ביום שישי כמו השנה, מנהג צפון מרוקו שלא להניח תפילין בתפלת מנחה כמובא בשו"ת יאמר יצחק (תענית סימן ב'), וכן מנהג העיר פאס(הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), וכתב הגר"ח פלאג'י בספר כף החיים (סימן יט סעיף ה), שלא יניחו תפילין במנחה ע"ש, במנחת ראש חודש יכול להניח תפילין, ולפי מה שכתב בנגיד מצוה, נראה דהוא מצוה רבה וקצת חיוב איכא ע"ש, אך בערב שבת אפילו אם הוא יום התענית, הגם שיהיה תענית ציבור דהינו עשרה בטבת, לא יניחו תפילין אפילו שמתפללים מנחה גדולה. ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להניח תפילין וכן מנהג יהודי ארם צובה.
ב. עשרה בטבת בערב שבת, מנהגנו שאין קורין "ויחל משה" כמובא בספר תורת אמת (סימן תקנ),וז"ל ומנהגנו כמ"ש האגור שהובא בבית יוסף, שאין קוראים ויחל במנחה מפני כבוד השבת. ולענ"ד הוא מנהג העיר מכנאס, אבל בעיר פאס(הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן שליט"א), ובעיר מראכש (מפי הרב מאיר אסולין), ובדמאנת (מפי הרב חיים בן דהאן), וכן בק"ק וארזאזת ובבני מלאל נוהגים להוציא ספר תורה וקוראים ויחל משה.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
כשמונה חודשים אחרי ההבנות שהושגו בין הנסיך חסן ובין הקונגרס היהודי העולמי, התרחש ב-11 בינואר 1961 אסון טביעת אוניית המעפילים ״אגוז״(פיסס) על 48 נוסעיה. אף שניכרו סימני עייפות בעבודת ״המסגרת״, קדמו להפלגתה ה־14 של הספינה" התלבטויות בשאלה אם נבון להתגרות בשלטונות המרוקנים לפני ועידת קזבלנקה ולפני ביקור עבדלנאצר במרוקו.15 לדברי יועצו של נחום גולדמן, ג׳ו גולן,16 בביקור נשיא מצרים במרוקו, הבטיח המלך מוחמד החמישי לאורחו שתיפסק יציאת היהודים מן המדינה. המלך מסר את הידיעה לגולן, וזה העבירה למנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, ששהה במרוקו באותה העת. דובדבני מסר את השדר לגולדה מאיר בירושלים, אך שרת החוץ דאז לא הסכימה להיענות לבקשה, ובהוראתה לא בוטלו הפלגות הספינה." גם במרוקו העדיפו השליחים להמשיך בהפלגות ולהתעלם מן הבקשה.
עדות לרוח שבקרב ראשי המוסד בנושא הוצאתם המהירה של היהודים, אף אם הדבר כרוך בסיכונים, אפשר למצוא בדבריו של השליח אלכם קורני:
בעבודתנו אצה לנו הדרך. לא ניתן לנו להתכווץ ולהסתתר עד יעבור זעם ועד שיתבררו פני הדברים. הצורך בהוצאת מקסימום יהודים ממרוקו נעשה דחוף יותר ומוחשי יותר והמטה בפריס לחץ עלינו ללא הפוגה ותבע להמשיך במבצעים ולהוציא יהודים ויהי מה. אכן לא אחת נשלחו קבוצות עולים יהודים בנתיב זה או אחר אל עבר הגבולות של יבשה או ים, מבלי שניתן לנו לבדוק בעוד זמן את בטיחות המבצעים או הנתיבים. היה זה משחק פוקר והסתמכות על המזל הטוב. נאלצנו להתגרות בגורל כי כאמור המצב הוא שהכתיב לנו את דרכי הפעולה.
הערת המחבר : דברי קורני נוגעים לימים הראשונים להגיעו למרוקו באוגוסט 1959, אך הם מאפיינים את כלל הרגשת מנהיגי ישראל וראשי המוסד בשאלת מצב יהודי מרוקו ומקומם של הבטיחות והביטחון בפעולות ״המסגרת״. עדות א״ק [אלכס קורני] הממונה על שלוחת המודיעין, שושני, דברי חברים.
הערת המחבר : ג׳ו גולן – יוסף גולדין – (2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה למצרים מרוסיה. גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוה״י ובביירות. דיבר ערבית וגם אנגלית וצרפתית. חזר עם הוריו למושב אביחיל בשנת 1940 ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באוניית מעפילים כ׳ בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של הראל כראש המוסד למודיעין. ליווה את סטניסלס מנג׳ן ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם, שהיה בין מייסדיה. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב לנחום גולדמן מנובמבר 1953 עד שנת 1971. התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקנית ובמיוחד עם בועביד, בן־ברכה, גסוס ומברכ בכאי. האחרון כינה אותו בשם כרים. הוא נעצר פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים DST בגלל תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקנית. גולן נסע למרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי. אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו שימש שנים אחדות יועץ כלכלי למדינות באפריקה קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הווטיקן בזכותם שינו הקתולים את עמדותיהם הרשמיות כלפי היהודים. גולן חי ברומא ובעיר העתיקה בירושלים. נפטר בשנתו בעת ביקור במרוקו ליד אלג׳דידה. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ולרומא ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ספרו ׳דפים מיומן׳ בהוצאת כרמל, ירושלים 2006, יצא אחרי מותו.
ברור שהלחץ שהופעל להוכחת הישגים גרם ביודעין לזלזול בכללי הבטיחות המתבקשים, ושההתגרות בגורל עלולה לגרום במוקדם או במאוחר לאסון.
הספינה ״אגוז״ בעלת שלושה מנועים, שנבנתה כ־18 שנה קודם לכן ומשקלה 20 טון לערך, שימשה במלחמת העולם השנייה להצלת טייסים שצנחו לים. מהירותה 13 עד 15 קשר והתאימה למשימות שציפו ממנה שכן שוליה לא היו גבוהים מדי מגובה המים, דבר שאיפשר העלאה מהירה של המשפחות לקרבה. מבחינה זו ציין שושני שהספינה הייתה ״המצויה והמתאימה״. לדברי ג׳ו גולן, לפני הפלגת ״אגוז״, הזהיר מושל טנג׳ה בן־סאלם גסוס את האחראים על ההפלגה באזור הצפון מפני שיגור את הספינה ללב ים בגלל מזג האוויר הסוער, אך הם לא שמעו לקולו. גולן, ידידו של גסוס, מספר על השתלשלות האירועים:
הערת המחבר : נ׳ אבינון, ״האיש שעשה יותר מדי״, כל העיר 21 בנובמבר 1997. בשיחות עם ג׳ו גולן בירושלים ב-23 בנובמבר 1997 וטלפונית לרומה ב-2 בינואר 1999, חזר גולן על התרעת גסוס אך לא זכר מיהו איש המוסד האחראי על אזור הצפון עמו דיבר גסוס. לעומת זה בספרו דפי יומן, פרק מרוקו סוף, כותב גולן שגסוס פנה לקברניט הספינה פרנסיסקו מורייה והורה לו לעכב את ההפלגה בגלל סערה.
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
שמואל לוי הסוחר.
עליו מספר רבי חיים משאש, חי בימים בין השנים תר"ג תרס"ד 1843 – 1904, את המעשה הבא : " ומעשה רב אירע במינו באיש אחד ירא אלקים וסר מרע שמו שמואל הלוי שהיה סוחר גדול במדינת הגויים בחנות אחת גדולה שהייתה שכורה בידו מישמעאלי אחד קרוב למלכות יותר משלושים שנה.
ואחר כך נתקנא בו גוי אחד שריף, ושונא ישראל והלך ושכר את החנות מיד בעליה, ועברו ביניהם דברי ריבות קרוב לשישה חודשים. וסוף דבר הגוי ניצח, ויום אחד באו משרתי השררה ונכנסו לחנותו פתאום והוציאו לו כל סחורותיו החוצה, וגרשוהו בעל כורחו, והייתה מהומה גדולה בעיר, כי היהודים שכניו וקרוביו ואוהביו חם לבם בקרבם ויכו את משרתי השררה.
והגויים עזרו למשרתים ונתלקחה מחלוקת גדולה ביניהם, והודות לאל כי שוחד בחיק כפה חימה עזה, ונגמר הדבר בכי טוב, והיהודי שמואל שכר חנות במקום אחר, ואחרי שלושה ימים נתיישב במקומו והגוי נכנס לחנותו וסיידה לתקנה וישב בה ומלא אותה סחורות שונות.
וביום העשרים לישיבתו היה יום השוק, והיית החנות, והייתה החנות מלאה ערביים קונים. ופתאום נפלה עליהם תקרת החנות ומתו כמה גויים, גם בעל החנות שני בניו, ונאבדו הסחורות.
ונתקדש שם שמים ברבים ואז הכיר האיש שמואל הלוי חסדי ה' אשר הגדיל עמו שחשבם תחילה לרעה חס ושלום, ועשה סעודה גדולה וחילק צדקות וקרא הלל הגדול, כל זה מורה על השגחת ה' הפרטית. שמואל הלוי הנ"ל אין שהוא ממשפחת אבן יולי ובני בנו אברהם הם כיום בישראל.
כולם עלו ארצה מאז קום המדינה. בביקור שערכתי אצלם לא נמצאו אצלם כתובות או מסמכים שעל ידיהם ניתן לעמוד על הרצף המשפחתי. שמואל לו ( בן יולי ) בן אברהם נולד בתרמ"ה גר בקרית אתא. יצחק לוי אחיו גר בקרית ים והוא בן 75. אחיהם הגדול יעקב אבן יולי, נפטר הוא ובנו חיים, במכנאס.
נכדו אברהם לוי גר במושב רנתיה בישראל. קשר זה שקישרנו בין עבר להווה במשפחה זו, ממחיש את הכלל " גלגל הוא שחוזר בעולם ", דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. תחילתה של המשפחה בנבכי העבר ואחרית בארץ שיראל.
והמעט שאנו יודעים עליהם מתרכז רק בענף אחד של המשפחה, זה שחי ופעל במכנאס. ואלה שחיו במוגאדור ואספי נשארו כספר החתום בשבילנו לעת עתה, ומי יתן ויעלה בידינו למצוא דברים עליהם ולהעלותם על ספר.
סוף הפרק משפחת הלוי אבן יולי.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים-מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
אין מקום לפקפק באמיתות דבריהם של סופרים ערביים המזכירים את התיישבותם של יהודים בקירואן זמן קצר לאחר היווסדה (ב
מחצית השנייה של המאה הז'). אולם לא נמצאה תשובה לשאילה מהיכן באו והתלקטו אנשים אלה!־ אין להניח שהם הגיעו מבבל, מארץ־ישראל או ממצרים, והקרוב והמתקבל על הדעת, שאלה היו פליטי הגזירות של הרקליוס וקודמיו, שנמלטו לפנים הארץ, לחבלים המדבריים, אשר שם זרוע השלטון לא יכלה להשיג אותם, בתחילת המאה הטי מגיע אלינו הדם של אנשי אפריקה באגרתו של פירקוי בן באבוי תלמיד־תלמידו של רב יהודאי גאון. מדברי הכיבושין שלו, בהם הוא מוכיח את הנמענים, יש להסיק כי יהודי אפריקה היו שולחים תלמידים לישיבת ארץ־ישראל, ואלה היו מביאים עמהם ״מנהגי שמד״ — כפי שפירקוי בן באבוי מכנה אותם — הנוהגים שם. כלומר בראשית המאה הט׳ יש עדות לזיקתם של יהודי המגרב לארץ־ישראל ולישיבותיה, ולפי שעה אין הם נזקקים לישיבות בבל.
אולם החל מאותו פרק זמן מתהדקים הקשרים בין קהל קירואן (אפריקה) ובין גאוני בבל. נדמה שבניגוד לדעה המקובלת לא גדל בעקבות זאת מספרם של המהגרים מעיראק שהתיישבו באפריקה הצפונית. ר׳ נחום בן יוסף החזן הברדאני הוא האישיות היחידה שרישומה ניכר במקורות ספרותיים מימי הגאונים ושהתיישב באפריקה הצפונית — לפחות לזמן מה. אמנם נזכרים ״זקני בבל״ בקירואן, אבל בחליפת המכתבים הערה ובתשובות המרובות של הגאונים שנשלחו למגרב נעדר כל רמז לקהילות הבבליים (״עיראקיין״), שהיו מצויות בערי סוריה, ארץ ישראל ומצרים, והן מאורגנות בבתי כנסיות לפי מוצאם. עובדה זו אומרת דרשני.
זיקתם של חכמי המגרב ובתי־הדין של קהילותיו לישיבות בבל ולתורתן היא מן המפורסמות. אולם אין כל רמז בספרות התשובות הענפה, שהיתה בידי גאוני בבל סמכות כלשהי למנות את הדיינים בבתי־הדין או להשפיע על הסדרים הפנימיים בישיבות. גט סמכותה של ההנהגה הרוחנית בארץ־ישראל לא השתרעה על בתי־ הדין במגרב. אין אנו יודעים כיצד ועל ידי מי הוסמכו החכמים לשמש דיינים וראשי בתי־הדין. הרי אין לראות בתארים אלוף, סנהדרא רבא, הרב הראש וכדו׳ יותר מאשר תוארי כבוד ויקר, שהיו מעניקים ראשי הישיבות לפקידים, כלומר הממונים מצדם ואישים מכובדים אחרים, שדאגו לצרכיהן של ישיבות בבל וארץ־ישראל. הסמכות היחידה וללא ספק החשובה ביותר שבידי הגאונים לגבי חו״ל היתה סמכות התורה, וזו השתרעה על מחן תשובות והכרעות בענייני דת ודין. אף אם נקבל את ההשערה הנראית רחוקה, שרב האי הוא שהעניק לנגיד קירואן תואר זה, לא ממנו קיבל רב אברהם בן נתן ועמאן את הסמכות המעשית להיות נגיד בתוניסיה, כלומר העומד בראש כל היהודים בארץ — ולייצג אותם לפני השליט המוסלמי.
ר׳ אברהם בן דאוד (עמי 51 בהוצאת ג, כהן) מספר כי ב׳׳גליון״ (כתב מינוי), שמסר המלך השאם השני, קורטובה סוף המאה הי/ לחצרנו יעקב בן ג׳ו היה כתוב ״שנשאו על כל קהלות ישראל, שיש מן סגלמאסא עד נהר דויירה, שהיה קצת מלכותו ושהוא שופט את כלם ושהוא רשאי למנות עליהם כל מי שירצה ולקצוב כל מם וכל פרעון שעליהם. והעמיד לפניו י״ח מסריסיו לובשי פסים והרכיבוהו במרכבת המשנה ונקהלו כל בני קהל קורטובה מנער ועד זקן וכתבו לו הסכמה בנשיאות וכתוב בה: משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך וכו׳ ״. לפני כן (שם, עמי 48) מתאר הראב״ד את בואו של ר׳ משה בן חנוך (אחד מ״ארבעת השבויים״) לקורטובה, וכיצד הציע ר׳ נתן הדיין לאנשי עירו למנות את ר׳ משה לדיין עליהם. משני התיאורים יש ללמוד משהו גם על דרך מינוים של הנגיד ושל הדיינים במגרב האפריקאני, ומתקבל על הדעת שהנוהג היה דומה כאן וכאן: השליט המוסלמי היה ממנה איש שהיה בשירותו — כרופא או כיועץ — לנציגם של היהודים בחצרו והיה מטיל עליו תפקידים שונים בעדה היהודית — כולל מינוי דיינים. אגב זאת יש להזכיר, כי בבבל ובארץ ישראל היה מסמכותם של ראשי הישיבות וגם של ראשי גולה למנות את הדיינים שברשויותיהם. נדמה כי בהעדר נגיד היד. הקהל ממנה את הדיין *. מכל מקום ברור, שאם בימיהם של רב שרירא ורב האי בפומבדיתא ור׳ שמואל בן חפני בסורא לא היה המגרב כפוף למרותם מבחינת מינוי מנהיגיו החילוניים והדתיים, על אחת כמה שאין להניח כי נשתנה המצב בימי חולשתן של שתי הישיבות, ובמיוחד לאחר ירידת סמכותן הרוחנית של הישיבות בבבל ובארץ־ ישראל. כורח המציאות אילץ חכמי המגרב הספרדי המובהקים ומוכרים במאות הי״א—י״ב, כגון ר׳ יוסף בן מיגאש, תלמידו של ר׳ יצחק אלפאסי, לחדש את מנהג הסמיכה של תלמידים הראויים להיות דיינים ומורי הוראה (אבל לא לתפקידים אחרים, שהיו כלולים בסמיכת חז״ל) ולשגרם למארוקו—שבה לא נמצא כפי הנראה רב וגדול בתורה, שתהיה לו האוטוריטה לסמוך חכמים. מתקבל על הדעת, שבאותו פרק זמן התחילו במגרב כולו להתקין תקנות מתוך מאמץ להסדיר עניינים הטעונים הסכמת הקהל. ייתכן שגם דרך מינויו של ר׳ משה בן חנוך וגם חידוש הסמיכה (המוגבלת כאמור להוראה ולפסיקה בדיני ממונות) יסודן בתקנות והסכמות כאלה. מכל מקום מתוך ספר השטרות של ר׳ יהודה אל־ברג׳לוני משתקפת יהדות המגרב כחטיבה חברתית בעלת משטר חברתי ותרבותי עצמאי — ולא גרורת האגף המזרחי. אמנם בשל מיעוט המקורות ואף העדרם בשביל פרקי זמן או חבלים מסויימים, נוכל לפי שעה רק לשער השערות על מהותה של חברה זו, המבוססות על מקורות ספרותיים מאוחרים או על הקבלה עם הידוע לנו מאזורים אחרים— אבל כאמור נרחיב את הדיבור על זה בדיון מיוחד. כאן נרמוז רק כי המקורות הספרותיים הם פרי עטם של חכמים, פליטי קנ״א שהתיישבו באלג׳יריה או צאצאיהם עד המאה הט״ז, כלומר מימי המפגש באגף המערבי, שהוא בעל אופי שוגה מזה. שבמזרחו של האזור.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
מורנו הרב אברהם שלם מדרעא זצ"ל
הוא היה מחבל דרעא וחי בחצי האחרון מהמאה השלישית ובראש המאה הרביעית והיה מקובל, וספרו אודותיו כי היה גדול הדור ויודע עתידות.
כהה"ר אברהם רותי ז"ל.
אחד מחכמי פאס וניתנה לו משרת הנגידות אחרי רבי שאול בן רמוך הוא חי במאה השלישית ופעם אחת כשנכנס לפאס המלך עבד אלמלקי והטיל על היהודים מס גדול וביחוח הטיל על רבי אברהם הנזכר מס גדול כי הוא היה עשיר ובעל הון.
מורנו הרב אברהם הכהן ז"ל
בן רבי יצחק מחכמי פאס חי במאה הרביעית בדור השני להתיישבות המגורשים והיה בימי מוהר"ר זעדיה בן רבוח זצ"ל וראיתיו חותם עם כמה רבנים בשנת שנ"א, עוד ראיתיו חותם בהסכמה אחת עם כמה רבנים בשנת שמ"ד ליצירה.
כההר"ר אברהם הכהן ז"ל
בן מורנו הרב רבי יהודה הנזכר , להלן בתואר מארי מתניתין
מורנו הרב אברהם אבן צור זצ"ל
בנו של מורנ הרב משה זצ"ל, הוא אחד מרבני סאלי והוא חי במאה הרביעית, וראה בספק התקנות בתקנה המתחלת לפי שרבי אברהם אבן צור נ"ע, ומורנו הרב יצחק צבע זצ"ל מסאלי כתב בהקדמתו לספר קרני ראמים שלמד לפני מרונו הרב אברהם הנזכר.
מורנו הרב אברהם בן פאלקון זצ"ל
בן החכם רבי שלמה אחד מרבני פאס שהיו במאה השנית והוא בא במשא ומתן עם מורנו מורה"ש דוראן זצ"ל. ראה שאלות ותשובות הרשב"ש זימן ת"ו ת"י.
מבצע יכין – שמואל שגב
הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.
עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.
אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעש
י " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.
באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".
אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.
אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.
אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.
במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.
הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו.
אבידוב, יאני
נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.
מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.
בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.
אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.
1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "
2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית – קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.
בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.
3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.
4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .
ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :
" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.
4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .
ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :
" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.
בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.
" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.
רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "
מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "
דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ".
על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן ף מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……
כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.
איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.
אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.
המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.
זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.
בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
גלגולי הפירוש על עין יעקב
ספרו המפורסם ביותר הוא: ״מאור עינים״ – ״הרי״ף״ דעין יעקב. על ספר זה כתב החיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים, אות מ): ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו על כנפות האר״ש״. בספר זה פירש את אגדות חז״ל בחריפות נפלאה. מטרתו היתה לבאר כל כיצד למדו חז״ל את דבריהם מתוך הפסוקים, לבאר מה הוקשה להם, וכיצד מתיישבים הדברים בדקדוק רב לפי דרשתם.
לאחר שנדפס חלקו הראשון של הספר בוונציה בשנת ת׳׳ג בשם ״פירוש הרי״ף״, חזר ונדפס באמשטרדם בשנת תמ״ד, על ידי הגאון ר׳ יצחק מאיר פרנקיל מחבר לספר ״קיקיון דיונה״, אשר קבע את מקומו בעמוד הספר מתחת לדברי הגמרא, לצד פירוש המהרש״א. מאז נהפך פירוש ״מאור עינים״ – הרי״ף, לחלק בלתי נפרד ::ספר ״עין יעקב״.
חלקו השני של הספר עבר כמה גלגולים, ככל הנראה, סבר ר׳ יאשיהו להדפיסו יחד עם החלק הראשון, ובעת הדפסת החלק הראשון בוונציה הובא גם חלק זה לשם. מסיבות שונות לא נדפס מיד, והופקד בתחילה למשמרת בידי החכם ר׳ שמואל מסעוד מרבני וונציה. לאחר כמה שנים (בערך בשנת תט״ו), ביקש ר׳ דניאל פינטו בנו של הרי״ף, מר׳ שמואל אבוהב (מרבני וירונה וונציה) שישלחנו אליו יחד עם כמה עותקים מהספר הראשון שנשארו שם.כנראה, מבוקשו התמלא, וכתב היד נשלח אליו בחזרה.
כתב היד היה מונח בגנזי ר׳ דניאל, שם ־ לאחר כמה שנים מצאו החכם ר׳ יעקב בליליוס מדייני ורבני וונציה והניחו אצלו. כתב היד היה מונח למשמרת, עד שבשנת ת״ק קם ר׳ שלמה יקותיאל זלמן מדייני העיר גלוגא, ובמהדורת העין יעקב שהדפיס באמשטרדם, הוסיף גם את החלק הזה. בכך הושלמה הדפסת פירוש הרי״ף על העין יעקב, ומאז ועד ימינו נדפס במהדורות רבות יחד עם ספר עין יעקב.
החלק השני נדפס גם במנטובה בשנת תק׳׳ג, על ידי החכם ר׳ משה נאג׳ארה, אשר מצא כת״י של החלק השני בבית מדרשו של הגאון ר׳ שמואל לאנייאדו, בהוצאות ההדפסה השתתף עמו הגביר ר׳ נסים פרובינצאל.
פרי צדיק עץ חיים
זרע ברך ד׳ השאיר אחריו ר׳ יאשיהו, מלבד בנו ר׳ יוסף אשר נפטר בצעירותו כמסופר לעיל, נולדו לו גם בניו ־ ר׳ יהודה פינטו, ור׳ דניאל פינטו, ובתו שהיתה נשואה לר׳ שמואל ויטאל.
על ר׳ יהודה פינטו אין בידינו שום פרט, מלבד תאריך פטירתו ח׳ בכסלו תי׳׳ב. וכה כותב גיסו מהר׳׳ש ויטאל בספר תשובותיו באר מים חיים (סימן י״ז), בתחילת התשובה מתאריך י״ז בכסלו תי״ב: "עם היות כי נשבר לבי בקרבי, רחפו כל עצמותי, ורוחי אין בקרבי, מפרידת מחמד עין חתני הראשון, בנן של קדושים הרי״ף ז״ל, וזאת ליהודה׳׳.
ר׳ דניאל פינטו היה גאון מופלג, וכך כותב אליו הגאון ר׳ שמואל אבוהב זצ״ל – רבה של וירונה וונציה שבאיטליה באותה תקופה, בעל שו״ת דבר שמואל, ומגדולי אותו דור:
״ישישו בני מעי, ובשמחה יגילון, גילה אחר גילה, בזמן שצדיק בא לבית מלוני, וכמו נגיד אקרבנו. ומה גם צדיק בן צדיק, בר אוריין ובר אבהן, יאי ויאי, אשר בערכו שמחתי ושימחתי בו, כי זיו איקוני אביו שבשמים – לו ניתן, וחרות על
לוח לבי. ומוקירו הייתי לשעבר, על פני מראה ברק חכמתו הגדולה, ועכשיו ביותר, בראות כח הבן יכבד אב בחכמה ובכשרון, ה׳ ישמרהו ויחיהו ".
הערת המחבר : אגרת זו נמצאת בכת״י מונטזינוס שבספרית בית המדרש "עץ חיים" של הספרדים והפורטוגזים באמשטרדם, וצילומה במכון בן צבי שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים. הובאה גם במאמרו של מ. בניהו בספר סיני כרך ל״ד עמוד קצ״ת.
אין בידינו פרטים רבים על קורות חייו, מלבד זאת, שלאחר פטירת אביו עבר —.נורר בארם צובה, וכיהן בה ברבנות.
הערת המחבר : כך מספר ר׳ אליהו חי ששון המו״ל הראשון של שו״ת נבחר מכסף, בתולדות המשפחה שצירף שם. יש לציין שבסוף האגרת הנ״ל מברך ר׳ שמואל אבוהב את ר׳ דניאל שיזכה לשבת על כסא רבנות אביו ויאריך ימים על ממלכתו.
כמו כן, חיבר ספר דרושים בשם לחם חמודות, אשר לא נדפס. גרגר ממנו מובא בספר חזון עובדיה להרב עובדיה מזרחי הלוי מרבני ארם צובה (דרושים עה״ת, ליוורנו תקמ״ז), בפ' כי תצא (דף קפא:), בשם ספר לחם חמודות כתב יד.
רבי דניאל נפטר בט״ו באב תמ״א (1681). על מצבתו נחרתו המילים:
״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, טוב סחרה מסחר כסף, נבחר מכסף מזוקק, ודניאל עלה לביתיה, בית מועד לכל חי, לחם חמודות לא אכל, החכם השלם, כמוה״ר דניאל פינטו זלה״ה, יום ו׳ טו״ב לאב שנת ה׳ – אמ״ת״.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
הנצרות
הנצרות החלה ככת שפרשה מהיהדות, ובסוף הפכה לדת חדשה בפני עצמה בהשפעת יהודי בשם שאול התרסי, הנקרא בפי הנוצרים ׳פאולוס הקדוש׳. לאחר ששאבה את יסודותיה מן היהדות, נוספו לנצרות רעיונות אליליים־הלניסטיים ומוטיבים מדתות אחרות.
הערת המחבר : כגון עבודה לאלוהים שעמד לתחייה ועבודה לאמו של אלוהים – אמונות שרווחו בקרב עמי המזרח הקדום.
כתבי הקודש הבסיסיים של הנצרות הם התנ״ך, ובנוסף לו גם הברית החדשה. זו כוללת את ארבעת ספרי הבשורה, האוונגליונים, כמה אגרות ועוד ספרים אפוקריפיים. האוונגליונים מכילים חלק מסיפור חייו של ישו הנוצרי, דבריו ופועלו, ומיוחסים לארבעה מתלמידיו או תלמידי תלמידיו. גם האגרות נכתבו על־ידי תלמידיו או תלמידי תלמידיו הנקראים ׳שליחים׳, והמפורסם שבהם הוא פאולוס הנ״ל.
הערת המחבר : האפוקריפים הם ספרים חיצוניים של היהודים, שלא נכללו בכתבי הקודש היהודיים, כמו ספר יהודית, טוביה, מכבים , בן סירא ; ויש לנצרות ספרים אפוקריפים נוספים, אשר בשל התנגדות הכנסייה הודחו מן הברית החדשה. עכ"ל
כתבי הקודש של הנצרות נקראים ׳הברית החדשה׳, מתוך ההשקפה, שלפיה כרת בורא העולם ברית חדשה עם מאמיני ישו, והיא באה במקום ׳הברית הישנה׳ של בורא עולם שנכרתה עם עם ישראל. לפי אמונתם, ירשו מאמיני ישו את מקומה של היהדות. הנצרות מכירה בקדושת התנ״ך, אך מפרשת אותו על־פי אמונתה ובשונה מהיהדות.
למן המאה הרביעית נעשתה הנצרות לדת השלטת בארצות אירופה. בעקבות סכסוכים פוליטיים ודוגמטיים התפלגה הנצרות לכתות רבות. שתי כנסיות גדולות שלטו על ארצות הנוצריות: המערבית הקתולית, שראשיה ברומא; והמזרחית, שעיר בירתה היתה עד שלהי ימי הביניים קונסטנטינופול הביזנטית.
האסלאם
האסלאם נוצר כ־600 שנה לאחר יצירת הנצרות, בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים. דרשותיו של השליח מוחמד נלקטו ונסדרו לספר ־ הוא הקוראן, ספר היסוד של הדת. ההשקפה המוסלמית גורסת, כי הקוראן הורד לעולם באמצעות התגלויות אלוקיות לנביא מוחמד. הספר יחיד במינו, לשונית ותכנית, נכתב בערבית טהורה, ואי אפשר לחקותו (אעג׳אז). גם לא ראוי לקוראו בשפה אחרת או ללמדו על־ידי כופרים. כאמור, מלבד ספר הקוראן מושתת האסלאם גם על החדית׳ – המסורת שהועברה בעל־פה מדור לדור והועלתה על הכתב מאמצע המאה התשיעית ואילך. ההלכה המוסלמית גיבשה קריטריונים לבדיקת האותנטיות של מסורות אלה, וסמכה ידה על כשבעה קובצי חדית׳ כאותנטיים.גם ספרי הביוגרפיה של מוחמד וחבריו הם בעלי חשיבות רבה. החדית׳ כולל עובדות, חוקים, מופתים, דברי חוכמה, פסקים ופתגמים, המיוחסים למוחמד ולתלמידיו. הללו מהווים תשתית לסונה הקדושה, המדריכה ומכוונת את ההתנהגות הנכונה של המוסלמי המאמין ושל המשפט האסלאמי, השריעה.
הערת המחבר : ארבעת יסודותיה של השריעה הם: הקוראן: הסונה – במשמע הלכות חייו ואמירותיו של מוחמד ובני דורו ישרי-הדרך: ההיקש (קיאס) מהלכה אחת לאחרת: והסכמת הכלל (אג׳מאע). ראו י׳ מירון, הדין המוסלמי כראיה השוואתית, ירושלים: מאגנס, תשס״א, עמי 25 ואילך. יש המוסיפים גם את מנהג המקום (ערף או עאדה) כיסוד הלכתי חמישי. ראו ג׳ בכור, בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי, הרצליה: מפעלות המרכז הבינתחומי, תשס״ב, עמי 19-18.עכ"ל
הערת המחבר : הקריטריון העיקרי, לפיו הוכרזה מסורה אותנטית, היה שרשרת המוסרים שהעבירו אותה מדור לדור (אסנאד). חכמי ההלכה של ימי הביניים חקרו אחת לאחת אלפי מסורות שכאלה, כדי לבדוק אם היו המוסרים יכולים, כרונולוגית ופיזית, להיפגש זה עם זה ולהעביר להם את המסורה. כן נבדקה אישיותם של המוסרים הללו בכל הקשור לאדיקותם, מהימנותם ואורחות חייהם, כך שיימצאו ראויים להעביר את דברי מוחמד. ראו ח׳ לצרוס-יפה, ״התפתחות התורה שבעל-פה וההלכה באסלאם״, בתוך: ח׳ לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 159-158. המזרחן היהודי יצחק יהודה (איגנאץ) גולדציהר, הנחשב במערב לאבי ביקורתו המודרנית של החדית׳, גורם כי מסורות רבות זויפו כך שתתאמנה לאינטרסים פוליטיים, כיתתיים ואתניים של קבוצות-עניין באסלאם הקדום. כך יותר משהיא משקפת את אמירותיו ודרכי התנהגותו של מוחמד, מעידה ספרות החדית׳ על התפתחות האסלאם במאתיים השנים הראשונות. ראו את הדיון אצל י׳׳י גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי״א, פרק שני. עכ"ל
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.
תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בס
בל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.
ב " כיוון סוציו-אקונומי "
אך יש להודות, כי מטרות אלו היו צנועות מאוד. אף כי הרבנים עודדו מאוד את מנהגי ה״קריאה״, ידעו כי אין בהם משום טיפוח של אליטה תורנית־אינטלקטואלית והם פנו לכיוון נוסף-הכיוון הסוציו־אקונומי. הם תבעו מפרנסי הקהילה לקיים באופן קפדני, בכל מחיר ובכל מצב, את התקנה הפוטרת כל תלמיד חכם, אשר ״תורתו אומנותו״, מתשלום מסים למוסדות הקהילה. יש לזכור כי מסים הוטלו על בני הקהילה לא לשם החזקת מוסדותיה בלבד, אלא גם לתשלום מסים שונים לשלטון הנוכרי. השלטון לא גבה מסים מכל יהודי באורח אישי, אלא מינה נציגים מבין הקהילה, שהיו אחראים לפרעון המסים לשלטון. הוכנו רשימות מדויקות של ״פורעי מס״.
גובה המס היה תלוי במצבו הכלכלי של הנרשם. היו מסים ישירים ומסים עקיפים. לבד מן המסים הקבועים, אשר גובהם היה צפוי מראש פחות או יותר, הוטלו מדי פעם, לפי שרירות לבו של השליט, מסים חד־פעמיים. אלה הסתכמו בסכומים גבוהים והכבידו מאוד על הקהילה. לשם הבטחת גבייתם היה השליט הנוכרי חובש יהודים-לרוב ראשי הקהל-בבית האסורים ומחזיקם שם כבני ערובה עד תשלום המס. פדיון האסורים תבע מכל חבר בקהילה קרבן כספי ניכר. הפטור מתשלום מסים שונים ומשונים אלה היה אפוא בעל ערך כלכלי של ממש והיה בו משום עידוד משמעותי לעסוק בלימוד תורה.
פרנסי הקהילה הכירו בזכותם של תלמידי חכמים לפטור ממסים, אך בעתות קשות הם ניסו לבטלו בדרכים שונות. הם ניהלו עם הרבנים ויכוח בדבר מקורו של הפטור. הפרנסים טענו, כי הפטור ניתן על־ידי הקהל ועל־כן רשאי הקהל, בעתות משבר, לבטלו או לפחות להכניס בו שינויים. לעומת זה הוכיחו הרבנים־דיינים, כי הפטור לא הוענק מעולם על־ידי הקהל ואין אפוא לקהל סמכות לבטלו או לשנותו. הפטור מעוגן בפוסקים ובתלמוד ומבוסס על המקרא עצמו.
הפרנסים ניסו גם להתמקח עם הדיינים בדבר הגדרת שני המושגים, המרכיבים את המונח ״תורתו אומנותו״. הם רצו הגדרה מקסימליסטית: תורה-זוהי ידיעה מקיפה ומעמיקה בתורה שבכתב ושבעל־פה; אומנותו-זוהי כל אומנותו. לפי זה תלמיד חכם יהא פטור מתשלום מסים רק אם הוא בן תורה מופלג ואם כל עיסוקו הוא רק בתורה ואינו עוסק בשום מלאכה מכניסה. הרבנים ידעו כי קבלת הגדרות אלו תצמצם בהרבה את מעגל הפטורים ממס ועלולה לסכן את המשך לימודיהם של בחורים רבים. בתי־הדין נקטו אפוא הגדרה מינימליסטית: תורה-גם ידיעה בינונית; אומנותו-עיקר אומנותו.
סיכומו של דיון-אדם אשר ״יודע לישא וליתן בתורה, וברוב מקומות בתלמוד מבין מדעתו ובפסקי הלכות״, אם עיקר עיסוקו בלימוד, היינו ״שיש לו מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ושכל שעה שהוא פונה מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תמיד״ – אדם זה ״נקרא תורתו אומנותו לעניין שהוא פטור מכל מיני מסים וארגוניות בין הקבועים בין הבלתי־קבועים״.
ההגדרה הזאת של תלמיד חכם, אשר נבחרה מבין הגדרות אחרות, הנפוצות בספרות התורנית, מרמזת כנראה על רמת הלימוד בבית־הספר העל־יסודי ועל דרכי ההוראה בו. מסתבר כי הפער בין בית־הספר היסודי ובין העל־יסודי היה עצום. בבית־הספר העל־יסודי, ב״ישיבה״ או ״מדרש״ בלשון המקורות, הסתופפה האליטה האינטלקטואלית של האוכלוסייה היהודית. מורי הישיבות היו רבנים, וביניהם ידועי־ שם. התלמידים באו בדרו־כלל ממשפחות מיוחסות ולמדו מתוך הנעה חזקה להישגים. יתכן שגם כאן הרבו תלמידים לשנן בעל ־פה ויש להניח כי בקיאות בחומר היתה ערך חשוב בעיני מורים ותלמידים. למרות זאת נראה לנו, כי היתה קיימת בישיבות מגמה בולטת ומודעת לעצב דמות של לומד עצמאי. ההדגשה היתה לא על הקניית תכנים בלבד אלא גם על טיפוח דרכי לימוד ודרכי חשיבה.