יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
משפחת טמיס
איש צדיק, צניע ומעלי, נשוא פנים, ענף עץ עבות, ראש בית אב, גזעא דקשוט, הזקן הבשר ר׳ יצחק הבהן דטמיס הנד הוליד: יעקב, אהרן, אברהם.
השם הטוב, המנוח, טוב וישר, מאושר בענייניו, אוהב שלום ורודף צדקה הזקן הבשר ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: דוד, נונא, שמחה, קמרא.
סיד יוסף
הנכבד, בעל מדות טובות, מנא דכשר, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: רחמים, קמרא.
החכם השלם והעניו, מתהלך בתומו צדיק, רב פעלים לתורה ולתעודה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עסיק בתורה תדירא, מרביץ תורה בישראל, הזקן הכשר הרב אברהם הכהן הנד הוליד: ר׳ יצחק, יעקב, אהרן, עישא, סאעודא.
המנוח, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים ר׳ דוד הכהן הנד (בן ר׳ יעקב) הניח ברכה: יעקב.
המנוח והיקר, מכבד תורה ולומדיה, איש החסד, ר׳ רחמים הכהן הנד (בן ר׳ אהרן) נפטר בלא זרע ב״מ.
החכם השלם, מרבה ישיבה מרבה חכמה, נודב נדבות אוהב צדקות, זקן ונשוא פנים הרב יצחק הכהן הנד (בן הרב אברהם) הוליד: יעקב, אברהם, משה, שמעון, שלמה, עישא.
היקר ונכבד, אוהב תורה ולומדיה, מרבה להטיב, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד (בן הרב אברהם) הוליד: דוד, אליהו, זהארי, ג׳ורג׳ט, מרימא.
המנוח המרוחם, טוב לשמים ולבריות, רודף צדקה וחסד, צדיק תמים ר׳ אהרן הכהן הגד (בן הרב אברהם) הוליד: משה, אפרים, מאיר, ציון, הרב אברהם, שלמה, מרים.
משפחת לעג׳ייל
דוד, עווישא, סתידא.
הזקן הצדיק, דחיל חטאין ועביד טבין, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יצחק, משה, מרימא, קמירא, זהירא, עווישא, סעידא.
משפחות רובין
משפחה עתיקה מזרע ר׳ ראובן הבהן, אביהם הקדמון של משפחות בן חידא, עוגא, בוקעבא, לבנוש, המיזא, לגוזאל (משפחות הרובנים), ובן של משפחות למהראז, גאגא (רארא), זריוול; תאמר, הנקראים וולאד צפיח.
המשפחה מוזכרת באגרת יחם פאס עמי 138 (דאר בן רובין, דאר דודו די רובין), ועוד.
משפחת בן חידא
משפחת רם המוזכרת בכתבי הקהילה ובן באגרת יחס פאס עט׳ 137.
בן איש חיל, גברא רבא, מאנשי המימי דרך, אילנא רבא ותקיפא, הזקן הכשר ר׳ יעקב בן חידא הוליד: דוד, משה, מרימא, סעידא.
גברא רבא ויקירא, שמו נודע בשערים, בן איש חיל רב פעלים, מדברנא דאומתיה, נגיד ומצוה, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יעקב, אהרן, יצחק, אברהם, משה, שמואל, יוסף, מרישא, עווישא, פריחא.
הזקן הכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, איש חסד, מוקיר רבנן ותלמידהון, הצדיק ר׳ יעקב כהן הנד הוליד: שמעון, אליהו, שמואל, מאיר, רחמים, שלמה, מרימא, שמחה, נונא.
הנכבד ויקר, דחיל חטאין, נודב נדבות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: יעקב, משה.
המרוחם הצדיק ר׳ אברהם הנד לא הניח זרע בר מינן.
אין בידינו פרטים על צאצאים של המנוח הצדיק ר׳ יצחק הנד.
גברא רבא ויקירא, ישר ונאמן, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ משה הכהן הנד בירכו ה׳: שלמה, שמואל, אליהו, חנה, זהארי, מאחא, מרימא.
המנוח הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד לא הניח זרע בר מינן.
איש צדיק, יקר, ישר ונאמן, בעל מדות טובות, רודף צדקה וחסד, ר׳ משה הכהן (אח הנגיד ר׳ דוד הנד) הניח ברבה: יעקב.
הנכבד, יקר רוח, איש תבונה, הנגיד המהולל, דורש טוב לעמו, רודף צדקה וחסד, מרבה להטיב, ראשון לדבר שבקדושה, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: אהרון, משה, שלמה, סתירא, סעידא.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
מסורת מוסלמית מספרת שר׳ דוד הלוי דראע היה רב בירושלים בתקופת ישו וכשראה שיהודים מענים את ישו ומסלפים את דברי הברית, גזר על עצמו גלות והגיע למרוקו.
רשימות אלה מזכירות לרוב שבעהרבנים ולפעמים עשרה. במחקרנו אספנו מסורת אחת על שבעה ולפחות שמונה מסורות על עשרה רבנים, מהן בולטת זו של יהודי תידילי.
האינפורמנטים הזכירו שהגיעו עשרה רבנים אך לא פירטו את שמותיהם. כך, כמסורת הקשורה לר׳ דוד הלוי דראע נאמר ש׳׳היו אצלנו עשרה הרוגי מלכות. אלה רבנים שבאו לאסוף נדבות. שדדו את כספם והרגו אותם״: בסיפור מסי 7.135 על ר׳ דוד ומשה מסופר ש״עשרה יצאו מארץ־ישראל לקבץ נדבות לעניים, מהם ר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי…״; בסיפור אחר מסופר ש׳׳מירושלים הגיעו עשרה רבנים ור׳ יעקב ברדיעי היה אחד מהם״: בסיפור מס׳ 3.334 נאמר ש״באו מירושלים עשרה חכמים לשם איסוף נדבות וביניהם מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ עמרם בן־דיוואן ור׳ חנניה הכהן״; בסיפור אחר מסופר ש״הגיעו עשרה חכמים מירושלים וביניהם ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ רפאל הכהן, ר׳ סלימאן אדיין ור׳ משה כהן״: בסיפור מס׳ 5.485 הובאה המסורת של עשרה חכמים שבאו מארץ־ישראל וביניהם ר׳ עמרם בן-דיוואן; בסיפור מס׳ 1.512 נאמר שבין עשרה קדושים שבאו מארץ־ישראל היה ר׳ רפאל איש־ימיני; ובסיפור מס׳ 3.519 מסופר שר׳ רפאל הכהן היה תנא ויצא עם עשרה חכמים (הכוונה כנראה שהיו עשרה חכמים) לפני שהיתה ארץ־ישראל. והרי רשימתו של רפאל לוי אותה מסר לי במראכש בתשמ״א: ר׳ אליהו מקזבלנקה, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ אברהם אווריוור(לפיו זהו ר׳ אברהם הכהן אשכנזי), ר׳ יחייא אלכדאר, ר׳ דוד ומשה, ר׳ עמרם בן-דיוואן, ר׳ חיים בן-דיוואן, ר׳ דוד הלוי דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס.
גם במקורות מדובר על עשרה רבנים אבל אין פירוט של השמות. ברשימה שמקורה מבני מלאל שמביא וואנו, עמי 56, מופיעים שבעה שמות אך מדובר על עשרה תלמידים שגורשו על־ידי רבם. גם דוטה — טריבו, עמי 209, מציין שאינפורמנט אחד דיבר על עשרה רבנים אבל לא ידע למסור לו את השמות. פלאמן כותב על מסורת של עשרה קדושים באיזור מראכש שבאו מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות בקהילות היהודיות שם, ומזכיר רק שלשה שמות: ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ סולימאן בן־שלמה. ראה: P. Flamand, Diaspora en terre d'Islam Vol. 11: L'esprit populaire dans 41 .les juiveries du sud marocain,Casablanca 1960, p. מסורת אחת בלבד על עשרה קדושים הקבורים באותו מקום ידועה בין יהודי מרוקו. ראה ערך ״עשרה בקבר״ וכן גולבן, עמי 94.
זו הרשימה היחידה שבה כלול רשב׳׳י, והרי הרכבה: ר׳ דוד הלוי דראע, מולאי איגגי, ר׳ דוד בן-ברוך, רשב״י, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ אליהו, ר׳ פנחס הכהן, ר׳ דוד ומשה, ר׳ שלמה בן־לחנס ומול אל־בארד, אינפורמציה זו קיבלתי ממר יעקב ג', יליד תידילי.
מרוקו לא רק קלטה את חכמי ירושלים שבאו אליה כשליחים למטרות שונות או כתוצאה מפיזור היסטורי, אלא היא גם שימשה מקלט לקדושים שנרדפו בישראל. המסורת מספרת שכאשר ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו חיים בן-דיוואן נרדפו על־ידי מוסלמים במערת המכפלה, באו לעזרתם האבות אברהם, יצחק ויעקב, הם יצאו משער צדדי ומצאו את עצמם בואזאן במרוקו.
מעניין לציין שקיימות מסורות בקרב היהודים במרוקו על דמויות מקראיות ותלמודיות שהגיעו למרוקו ושם נקברו. כך תיבת נוח נחתה במרוקו ושם נמצא הר אררט. כמו כן קבורים שם הנביא דניאל, יונה הנביא,יואב בן-צרויה, שלושת הבנים של שלמה המלך — ר׳ יצחק בן־סלימאן, סירי בועיסא וסלימאן וסידי פתאח בן-סלימאן,ר׳ אלעזר בן־ערך, ר׳ הלל הגלילי, ר׳ יוסף הגלילי וכן ר׳ שמעון בר־יוחאיור׳ מאיר בעל הנס. אף לבעל שם טוב קשר למרוקו — יש מסורת המספרת שהוא כתב את ספר תיסליט — וכך מוסברת העובדה שהבעש״ט נערץ בקרב יהודי מרוקו.
מסורות דומות קיימות גס אצל המוסלמים בצפון-אפריקה. בטלמסן מספרים שמשה היה אצלם יחד עם אליהו הנביא (לפי הנאמר בקוראן, שורה 8, פסוק 76 והובא על־ידי דוטה — מראבוטים, עמי 67). על יהושע בן נון הקבור בנדרומה שבאלג׳יריה נכתב ספר שלם.׳ ,Rene Basset, Nedromah et les Traras 1901 Paris. על מסורת אחרת לפיה יהושע בן נון קבור במרוקו ראה: נ׳ סלושץ, באיי הים, ניו־יורק תרע״ט, עמי 88: ״… והלאה מזרחה, על שפת הים מעבר לסבתא במפרץ יפה, נמצא קבר יהושע בן נון. יהושע זה רדף את הכנענים עד פה וכאשר עלתה נשמתו למרום נקבר גופו במקום הזה ואין זה יהושע בן אדם ממש כי אם ענק דומה להרקוליס, ארכו עשרים אמה. עד היום יבואו היהודים והישמעאלים מנדרומה והגליל (במערב אלג׳יריא) להשתחוות על הקבר המדומה של יהושע. ולא לבדו ישכב למנוחות גבור ישראל זה, כי אם גם נון אביו הוא קבור במערה אשר מנגד צופה פני הים. על כן לא יאכלו בני ישראל אשר בטנג׳יר ובתטואן ובסבתא דגים מדגים שונים כי השם נון שפתרונו דג נתן מקום במשך הימים ליצירת אגדות מאגדות שונות על יחס הדגים ליהושע ומשה… לא רק אנשי חירם הגיעו הנה, כי אם גם אנשי דוד ושלמה. מימי קדם ועד היום מספרים כי פה הגיע יואב עם צבא דוד בהכותו את הפלשתים. ויש שהם מראים את האבן אשר עליה היה חקוק שם: אדונירם אשר על המס למלך שלמה…״
הרשב"י – לפי סיפורים מס׳ 3.342 ו־4.342 הוא הופיע בחלום לאנשי צפרו והודיע לאנשים שלא יטריחו את עצמם להגיע לארץ ישראל משום שהוא נמצא אצלם, בהר בשם ז׳באל אל־כביר. ראה גם וואנו, עמי 52. לפי מסורתם של יהודי תידילי, רשב״י קבור בהר שליד עיירתם.
ציר מרכזי המזין את הקשר שבין יהודי מרוקו לארץ-ישראל הוא עניין הגאולה. מסורת אחת מרתקת מספרת שבבית־הקברות היהודי בקצר אל־סוק קבורים קדושים רבים שזהותם אינה ידועה. ביום בו תתגלה זהותם יבוא המשיח ואיתו תגיע הגאולה לעם ישראל. גם למערת אופראן מסורות הקשורות לעניין הגאולה. כאשר סנדלר יהודי נכנס לתוך המערה כדי להוציא מתוכה את חרבו של בן המושל, מצא את הקדושים יושבים ואלה אמרו לו שלו הקדים להם שלום היתה הישועה באה לעולם באותו יום. מסורת אחרת מספרת שהיתה דרך נסתרת בין אופראן וירושלים ודרכה אפשר היה להגיע תוך שעות ספורות לישראל. היתה פרה שכל בוקר הלכה מאופראן לירושלים, שם היתה רועה ובערב חוזרת למרוקו.
חכמי ירושלים הבחינו בפרה והכניסו לגרונה פתק ובו כתוב שפרה זו באה יום יום לירושלים. פעם נגעה הפרה בילד ואבי הילד תבע שישחטו אותה. לאחר השחיטה מצאו את הפתק ורב היה צערם של יהודי אופראן כשנסתבר להם כי טרם הגיעה שעת הגאולה.
באותה אגדה המספרת על פיזורם של עשרה תלמידים במרוקו משום שלא עמדו במבחן שערך להם אליהו הנביא, מסופר גם שאליהו הנביא הודיע שאם יעשו מה שהוא מצווה תבוא הישועה. על כך קיבל אליהו הנביא מלקות מאת אלוהים, שכן רצה להקדים את הגאולה.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
להרמת קרן התורה
עיקר מאמציו היו לרומם את קרנם
של עמלי התורה. זכר לכך מוצאים אנו בתשובותיו (סימן קי׳׳ד), כאשר פנו אליו מקהילה מסויימת, בה קמו אנשים שערערו על שחרור תלמידי חכמים מתשלום מס המלך. ר׳ יאשיהו יצא חוצץ נגדם בתקיפות גדולה, ואחר שהוכיח טעותם, ציוה לנדותם ולייסדם על ידי הגויים עד שישובו מדרכם זו.
ברם, לבבו הטהור לא הסתפק בקנאה לכבודם בלבד, אלא גם לצרכיהם הגשמיים דאג. בדרשותיו פנה בתביעה ברורה להחזיק ידיהם של תלמידי חכמים, ברוח נדיבה וביד רחבה, ר' יאשיהו הסביר לבני עדתו, כי החזקת ידי תלמידי חכמים, בעצם היא החזקת עצמם, ואף עורר לערוך הסכמי שותפות, מעין שותפות יששכר וזבולון, בהם האחד יגע בתורה יומם וליל, וחברו השולח ידו במסחר מתחלק עמו חצי חצי ברווחיו. וכה אנו מוצאים בספר דרשותיו כסף נבחר (דרוש ראשון לפי בהעלותך) בענין זה:
"מודעת זאת בכל הארץ מעלת מחזיקי למודי ד׳ שהיא במעלת לומדיה, שכן מצינו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומאכילו ליששכר, והקדימו הכתוב לזבולון קודם יששכר שנאמר (דברים לג, יח): שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, והכונה שעם היות שכשיוצא האדם מביתו למקום אחר לבו דואג כי אינו יודע אם יצליח דרכו אם לא, אבל לזבולון הבטיחו שבעת צאתו לדרך ישמח לבו ויגל, כי נכון יהיה בטוח בד׳, כיון שיששכר באהליך ועוסק בתורה, והוא מהנהו מנכסיו, לא יירא ולא יחת״.
ועוד שם:
״גם האיש שמחזיק לומדי התורה, בכל מעשה ידיו ומלאכתו הוא מצליח לנפשו בשעה שעוסק במלאכתו, כיון שמגמתו להחזיק לומדי התורה״.
ובהמשך שם:
״אבל אותם בעלי מצוות שהם מחזיקים יד תלמידי חכמים, עתיד הקב״ה לעשות להם צל וסוכה מיוחדת, גם חופה בפני עצמה, כמו שנעשה לתלמיד חכם עצמו, ובצל סוכתו יחסו אחרים, שאינו נעשה טפלה לתלמיד חכם, אלא הוא שקול כיוצא בו וכוי, כי לא תצא אש מהתלמידי חכמים שיהיו נכוים בה, ששניהם שקולים, כדכתיב (קהלת ז, יב): בצל החכמה בצל הכסף, דהיינו שיש צל מיוחד לחכמה, וצל מיוחד לכסף, לעשיר שהחזיק בכספו לתלמידי חכמים״.
רבינו הרי״ף ניהל גם ישיבה גדולה בעירו, בה הרביץ תורה לרבים, והראה את כוחו הרב בהעמדת תלמידים.
ר׳ יאשיהו לימדם נתיבות הלימוד והעיון במסירות נפש, ותלמידיו השיבו לו אהבה תחת אהבתו, והיו קשורים אליו בעבותות חיבה. וכה כותב ר׳ יאשיהו באחד ממכתביו:
״זכיתי ללמוד וללמד את אשר ישנו פה, עומד על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי, תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנני ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה לתת להם חנינה וחכמה ותבונה, עושה באהבה ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, המה הגיבורים, גיבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים, כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים למולי״.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
جوز من عود ولا القعود
ג׳וז מן עוד ולא(א)לקעוד.
בעל מאוד(מקל) ולא הישיבה לבד בבית.
״בתולה זקנה – מכתב שלא נשלח לתעודתו״. (פתגם הונגרי).
טוב להתחתן עם בעל גם אם הוא חסר ערך, מאשר להשאר רווקה ויושבת בית
״עדיף לשבת שני אנשים מאשר לשבת ערירית״ (כתובות עד עמי א).
الدنيا بلاها ملاها وبلاها من نساها
א(ל)דניה בלאהא מלאהא ואכּתר בלאהא מן נסאהא.
העולם מלא צרות, אך רב הצרות באות מנשים.
الذيك ما بحب يكون له شريك
א(ל)דיכּ מא בחב יכון לו שריכּ
התרנגול לא אוהב שותף. (במובן שותף לאשה).
״מצוי אצל אשתו כתרנגול״ (ברכות כב׳ עמי אי).
Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.
Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Joseph Chetrit
3.3. Troisieme texte: Une dynastie de saints
Ce troisieme rapport concerne la lignee des saints de Taroudant et de toute la region du Sous et le pelerinage que l'auteure a effectue a Aghzou n- I Bahamou, pres d'Oulad Berrhil, qu'elle situe a Ras-al-Wad. La description qu'elle donne de l'etat du cimetiere visite et des tombes qu'il renferme est saisissante, quand on connait l'etat actuel des lieux. Toutes les tombes ont ete restaurees et blanchies a la chaux ces trente dernieres annees ; des epitaphes en marbre ont ete apposees sur les tombes de Rabbi David Ben Baroukh et de son fils Rabbi Baroukh, et un sanctuaire leur a ete reserve. De plus, un complexe hotelier offrant les meilleures commodites a ete construit dans le perimetre du cimetiere qui permet de loger confortablement les nombreuses centaines de pelerins qui viennent chaque annee en decembre a la Hiloula du saint. Tous ces travaux de renovation et d'entretien sont l'oeuvre de Baba Laziz, fils de Baba Doudou, et de ses enfants, avec a leur tete David, qui continuent de s'y investir et de diriger les ceremonies des differentes hiloulot a Mentaga (le 9 Eloul), a Aghzou n-Bahamou (les 2 et 3 Tevet) et a Taroudant (25 Adar).'
Benozillo
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES CROYANCES POPULAIRES
Parlons des sectes mystiques
Serait-ce une relique pai'enne de l'antiquite? Une tradition qui remonterait aux adorateurs du Baal et de l'Ashera des Pheniciens au cours desquels on se lacerait la peau tout en rentrant en transes, comme le firent les pretres du Baal que le prophete Elie avait confrontes sur le Carmel? Une copie des rites chiites? Une expression d'extase mystique a travers l'experience de la souffrance? II est difficile de savoir. Les redoutables Hmatsa tout comme les Aissawa, se tapaient la tete avec des boules de fer et, une fois en transes, se donnaient des coups de hache sur la tete.
Ils tournaient sur place telles des toupies, devoraient des serpents vivants ou un mouton cru tout entier, avalaient des objets heteroclites tels que des feuilles de cactus, du verre pile et des aiguilles, se saisissaient de braises et, dans leur frenesie, attaquaient ceux qui etaient vetus de noir et particulierement les Juifs. Ces itinerants se rendaient de ville en ville dans le royaume cherifien. Sidi Ben Hamdouj, patron des Hmatsa, vecut au debut du XVIIIe siecle. Sa tombe se trouve pres des sources sulfuriques de Zarhoun. Sidi Ben Issa pres de Meknes, decede en 1523 – 1524
fut le patron des 'Aissawa. Une fois depasse un certain seuil de l'etat de transes, les A'issawa se jetaient sur des betes qu'ils venaient tout juste de sacrifier et en devoraient la viande toute crue. Les Dghoughiyin qui se tailladaient le crane a coups de hache et autres instruments contondants venerent Sidi Ahmed Dhoughi qui fut un disciple de Sidi Ali Ben Hamdouj. II existait d'autres sectes tout comme les Sadiqiyin qui se frappaient la tete les uns contre les autres, les Riyaghir. qui s'enfoncerent des pointes de couteau dans le ventre et les Meliayin qui etaient des mangeurs de feu. Des descriptions vivides de ces pratiques extatiques peuvent etre trouvees dans les notes du capitaine Querleux dans les Archives marocaines de 1915
ou dans l'ouvrage Ce monde disparu de Mme Saint-Rene Taillandier, epouse de l'ambassadeur de France a Tanger au debut du XXe siecle.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Le quartier dit ar-Riyad, donation du souverain, s'avera insuffisant pour loger tout le monde. Les consultations rabbiniques font part des difficultes qu'entraina la stricte execution de la decision imperiale meme apres la convocation des chefs de la communaute par le Grand-Cadi. Les Juifs firent alors, comme on le voit, demarches sur demarches, depenserent sans doute
de grandes sommes en cadeaux et finalement obtinrent 1'autorisation d'acheter un emplacement contigu a leur Mellah. Cet emplacement comprenait egalement un jardin ou s'eleverent bientot des demeures assez belles. L'ensemble du Mellah s'etait appele, auparavant, ar-Riyad d'al-Ghazaoui
V
Retracer le passe juif sur les deux rives du fleuve Bou-Regreg, a Sale et a Rabat, sort du cadre du present ouvrage. Neanmoins, disons que ce passe remonte a l'Antiquite, qu'au cours des siccles les Juifs n'ont jamais cesse d'etre represents en nombre plus ou moins important suivant les epoques, dans les deux villes soeurs et sur leur site. Leur situation y fut souvent excellente, leur condition de vie generalement bonne. D'un autre cote, l'histoire de Rabat et celle de Sale se confondent la plupart du temps. Dans les documents et les textes, le nom de Sale a aussi bien designe Rabat et ce n'est qu'a partir du XVII׳ siecle que les Europeens prirent l'habitude de donner a cette derniere !'appellation de "Sale-le-neuf',la cite de Sale devenant "Sale- le-Vieux; puis environ un siecle plus tard, les deux villes porterent chacune son nom propre.
A Sale ou les Juifs residaient principalement jusqu'a la fin de la premiere moitie du XVIII siecle, il y avait des hommes illustres, rabbins fameux ou marchands d'une importance qui depassait le cadre du Maroc lui-meme. Ils cumulaicnt souvent les roles d'armateurs et de negociants avec ceux de banquiers et de diplomates. Dans cette atmosphere qui caracterisait alors les ports marocains et etant donne le milieu dynamique de certains elements juifs originaires des villes de l'interieur, depuis longtemps habitues aux voyages maritimes et toujours a la recherche d'une expansion commerciale, de nombreux Saletins, tout comme leurs coreligionnaires de Tetuan, allerent s'etablir dans les centres de Safi et d'Agadir, alors ports tres importants en raison de leur commerce avec l'Afrique. D'autres, tout aussi nombreux, allaient se fixer sans toutefois rompre leurs attaches marocaines, a Livourne, Marseille, Rotterdam, Amsterdam, Londres, Hambourg et plus tard a Mahon et Gibraltar.
En sens inverse, des families entieres venaient ou revenaient des communautes de l'Europe occidentale et finissaient par faire souche dans les villes marocaines de la cote, particulierement a Sale et plus rarement dans l'interieur, a Meknes ou a Marrakech.
Jusqu'a la fin du regne de Moulay Ismael, il y avait aussi des nouveaux- arrives a Fes. Des Juifs de l'Europe centrale y venaient egalement et en assez grand nombre. Malheureusement, il s'agit dj'ndividus qui donnaient de la tablature aux dirigeants de cette communaute sur qui deja pesaient lourdement les impots dont on la chargeait:
— ״מפני שנתמעטו שערי ההשפעה רבו כמו רבו עניים בעירנו זאת ונתמוטטו כמה וכמה בעלי בתים מחמת רוב הצרות מסים וארגוניות מינים ממינים שונים ולא מצאו אנשי חיל ידיהם ולהחזיק ביד העניים הנז' ולקיים מאמר רז״ל עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמיו וכוי לפי שאין לך שבוע ושבוע שלא יבואו ששה או שבעה עניים משאר מדינות המערב וגדולה על כולן אלו הבאים מאשכנז ופולנייא אשר רובם ככולם מביאים אגרות חתומות שבאים מארצם לצורך פדיון שבויים ואחר כך תגלה רעתם שמזייפים אגדותיהם ונוטלין ממון בזרוע וביד רמה ואחר כך פוערים פיהם לבלי חוק ומדברים דברים רעים ועניי העיר עם שאר עניי המערב נדחים במתנה מעוטה אשר לא תועיל לכלום על כן הסכמנו אנו החתומים הסכמה גמורה שלא תופר ולא תתבטל שכל הבא לשאול מארץ אשכנז ופולונייא וסביבותיהן אין לו מהקהל כי אם שני אירייאלים ולא יותר הן יהיה חכם או מהמון העם או לפדיון שבויים וכיוצא. וכל הרוצה לתת יותר מזה מן הקהל הוא עובר על הסכמת ב״ד והקהל ודבריו בטלים ואין שומעין לו כלל והרי הוא גוזל את הרבים וגוזל עניים ולפי שכך הסכמנו וקבלנו ואין להשיב במשך זמן עשר שנים לכן חתמנו בר״ח תמוז ׳ה״ל שנת טוב להודו׳׳ת לה׳ לפ׳׳ק ע״כ וחתו׳ החכמים השלמים הרבנים המובהקים כמהר״ר מנחם כהה״ר דוד סרירו זלה״ה וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מימון אפ׳לאלו זלה״ה והכרנו
חתימותיהם: תמוז הת׳׳ס״.—
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit
Revuedes Juifs du Maroc
Presence juive au Tafilalet
Jacob Oliel Orleans
Les Juifs du Tafilalet
Si l'on ne trouve plus de Juifs aujourd'hui, au Tafilalet, le souvenir de leur presence ancienne est encore vivace et il n'est pas rare, a Bou- Dnib, Errachidia (ex-Ksar es Souk), Rissani ou Bou-'Nan, d'entendre un Marocain declarer fierement: « vous etes en ce moment dans le quartier juif», «ici c'etait autrefois, la synagogue» ou «la maison d'un Juif»…
N'est-il pas logique que cette region du sud-est du Maroc ait conserve la memoire d'une population qui y a si longtemps vecu et marque de son empreinte ־ et pas seulement au plan economique et social -, l'histoire du Tafilalet, bien avant la conquete arabe et qui a joue un role, deja au temps de Sijilmassa.
Fondee en 757140de l'Hegire) par des Berberes du Djebel Nefousa (Libye), Sijilmassa a ete la deuxieme fondation faite par les Musulmans
la premiere apres Qairouan». C'est sous linfluence de ce petit sultanat independant que vivront desormais les Juifs du Sahara marocain.
Sijilmassa devait rapidement devenir un important marche, d'ou partaient les caravanes vers le Soudan, l'Egypte et meme l'Inde. La prosperite exceptionnelle de Sijilmassa, capitale ouverte sur le desert et l'Afrique noire, allait developper le commerce transsaharien dans cette partie occidentale et faire la fortune d' autres marches sahariens devenus des etapes importantes
Tamentit et Awdaghost. Dans son Livre des Routes et des Royaumes 1070 le grand geographe El Bekri decrit vers la ville d'Awdaghost: « Elle possedait plusieurs marches, une grande mosquee, des palmeraies, […] I'or d'Awdaghost est le meilleur du monde et aussi le plus pur. »
Aoudaghost, également connue sous les noms de Awdaghast, Tegdaoust, Taghaost, Taghaoust, était une ville importante d'Afrique de l'Ouest qui se trouve aujourd'hui au sud-est de la Mauritanie, dans la région (wilaya) de Hodh El Gharbi. Elle aurait été fondée vers le ve siècle, sur l'oued de Tijigja, et fut au Moyen Âge un centre commercial important pour les Berbères aux abords de l'empire du Ghana et devint une étape marchande importante sur la route transsaharienne.
Longtemps ville importante des Lemtuna, une tribu sanhadja, elle est conquise par l'empire du Ghana vers la fin du xe siècle. Elle est reprise vers 1045 par une armée lemtuna, qui devient le noyau des Almoravides.
Au xie siècle, les souverains ghanéens avaient étendu leur empire jusqu'à l'Atlantique et avaient pris la ville aux Berbères. En 1055, la conquête de Wad Draa habité par des Berbères non islamisés, vit l'invasion de Sijilmassa et la destruction d’Aoudaghost.
Une candidature du site archéologique de Tegdaoust à l'inscription sur la liste du Patrimoine mondial de l'Unesco a été déposée en 2001.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת השם
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
ברוך המקדש שמו ברבים
חוויית משתתפי הילולת רבי עמרם
התרשמתי מחגיגיות ל״ג בעומר המושכות, מבקרים כה רבים המגיעים באלפים שבאו מכל ערי צפון אפריקה למטרת תפילות ולמען מלאות עיניהם מן הנופים המרהיבים כשעולים להשתטח על הקבר הקדוש, וכן גם מהנוף ההררי של הפרדסים והמטעים שמסביב, למעשה הבאים עושים הנסיעה הזאת מידי שנה.
היו כאלה שהשתתפו גם בהילולת ראש־חודש אלול, כל מבקר בחר באופן שהוא היה רוצה להראות נוכחותו כאן, לפי רצונו וכפי יכולתו, הרגשתו ושביעות רצונו של כל אחד ואחד, למרות התלאות והקשיים המרובים שבדרך אין אחד שהביע צער שבא לחגוג, החום באותו יום היה כבד והעיב על כולם. הטרדת להקות היתושים שהסתובבו בשטח ועקצוללא רחמנות. החוגגים שהניעו מוואזן היה עליהם לנסוע 9 ק״מ, עד שהגיעו על מנת להשתתף בהילולא ולהתקרב לקברו של.רבי עמרם בן דיוואן הצדיק. היו כאלה שהנסיעה עבורם היתה בלתי נעימה ואפילו מסוכנת, כגון אלה שעשו דרכם בלילה בעוד הכבישים לא היו תקינים. היו נשמעות צעקות מפחד פן יתהפך רכבם, תלאות הדרך ארכו כשעתיים עד שהגיעו למחוז חפצם. כמובן שהסבל הזה היה מנת חלקם של כולם, אולם קיבלוהו בשמחה ובגילה.
כאשר הגענו לאשג׳ן, מצאנו במקום כבר אלפי חוגגים כשכולם מסביב לעץ של הצדיק, בקברו היתה רק ערימת אבנים בגדלים שונים כולן שחורות ומפוייחות משעווה ומכמויות הנרות שדלקו בעוז כשלשון הלהבה מגיעה למרום בין הענפים השוכבים על הקבר של הקדוש רבי עמרם.
המראה שנגלה לעינינו היה גדול ונורא, ממש מחזה שמשך קבוצות רבות של החוגגים המשתטחים על האבנים ומנשקים אותן. עשן סמיך עלה מן הלהבה הגדולה והתפזר כערפל, היה די מחניק אך זה לא מנע מאיש או אישה לעמוד ־ ולחזות בפלא הזה, כל אחד היה מחפש זוית שממנה יכול לפחות לראות, ואם נתמזל להם לנגוע רק באבנים זה נעשה אחרי תחנונים לעומדים בשורה הקרובה לאפשר מעט התקרבות לקבר של הקדוש, קדושת המקום ותמרות העשן העולות לגבהים כאילו נושקות לשמים.
היו חוגגים שזו היתה להם הפעם הראשונה לנוכחותם במקום, ואילו הותיקים התרגשו מאד מעצם ביקורם של החדשים במקום, על הזכות הגדולה אשר נפלה בחלקם וסיפרו להם על הנסים והנפלאות שראו בשנים שעברו, ממש חזרו והודיעו להם כן; ראינו נסים במו עיננו שקרו על הקבר של הצדיק ולא רק אנו בלבד ראינו אלא גם המונים שהאמינו ובאו וראו חרשים שחזרה להם השמיעה, עיוורים שחזר להם מאור עיניהם, ואילמים שהתחילו לגמגם בהתחלה ולשונם שוחררה יותר מאוחר.
כמו כן סיפרו על אילם שנזרק לתוך הלהבה, ומרוב העצבון והצער, כאשר הוא ניסה לברוח מעל האבנים השחורות והלוהטות מרוב הנרות שדלקו וחממו אותן, כמי שכמעט השלים עם גורלו התחיל לדבר ולשמוע מה שהחוגגים היו מדברים אליו, והתחיל להשמיע צעקות שבר איומות עד שניחר גרונו, החוגגים מסביבו צועקים בלי הרף והיו מאלצים אותו לחזור על הפתגם החגיגי: יחי הצדיק, ויוָה רבי עמרם, מרוב התלהבות ובלי להרפות ממנו עד שהוציא מפיו המילים ויוה! רבי עמרם, ואלו שהיו מטילים ספק ביכולתו של הצדיק לרפאות האנשים האומללים התחילו גם בעצמם, להשתכנע מה שנאמר להם היה אמת, ובטח שאלה הספקנים בקרוב יהיו חלק מההמון הפוקד את הקבר שנה בשנה לבקש מזור ורחמים מאת הצדיק.
הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל
שמוע שמענו וסיפרו לנו זקנינו מימי קדם, על עץ הזי ת שלמרגלותיו נמצא קברו של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל. היו ; שבסיפורם על אגדת עץ זה, אמרו:
בעת שהצדיק שכב על ערש דוי ביקש מהחברה קדישא שטיפלה בקהילה הקטנה של כפר אשג׳ן, שיקברו אותו – תחת עץ הזית ושלא יקימו שום מצבה על קברו, כאמור הסיפור הפך לאגדה חיה, המאמינים שבאו כל השנים להשתטח על קבר הצדיק נהגו להדליק נרות, במרוצה הזמן לאחר שנסללה דרך גישה ופוקדי הקבר באו בהמוניהם, מי באוטובוסים, מי ברכב פרטי, ומי על גבי בהמות. המתפללים – חרבים משליכים את נרותיהם לעילוי נשמת הצדיק ע״ג גל האבנים שמעל הקבר עד מהרה הנרות מתלקחות והופכות לאש ענקית.
בשנים בין 1934-1932 היתה מודעות גדולה להשלכת נרות לקבר הצדיק, ובמו עיני ראיתי יהודים מכזהבלנכה שהיו אמידים ונדיבים שרצו להפגין ברבים את אהבתם לצדיק רכשו נרות בארגזים של 25 חבילות כל אחד, וזרקו אותם למדורה שלהבותיה הגיעו לגובה מעל לצמרת של עץ הזית שמעל קברו של הצדיק, מוכרי הנרות באתר מובילים ארגזי נרות במשאיות!
וראו איזה פלא: לא עלי העץ ולא ענפיו התלקחו, מרוב חום הלהבה המתפללים עמדו מרחוק ולא יכלו להתקרב למקום. בעיר וואזן ישנו הר גבוה ושמו ״בוהלאל״ שגובהו כ-400 מטר, היו שסיפרו שמההר הזה היו רואים את הלהבה בתוך עמוד העשן שהתנשא מעל קבר הצדיק.
אני עבדכם עם כמה חברים מתוך ספק רצינו לודא אם הדבר נכון, ואכן ראינו משם את עמוד העשן והלהבה ממרחק 9 ק״מ, הרבה שמעו וראו במו עיניהם את המעשה הנפלא. היו כאלה שסירבו להאמין שאש נוראה כזו אינה שורפת את העץ והוסיפו לזרוק נרות, וכמקודם לא רק שהעץ לא עלה באש אלא גם נשאר ירוק ורענן, עליו ירוקים וענפיו לא שרופים מפוייחים, העץ נתן פריו כל שנה ועד עצם היום הזה ממשיך לתת את פריו, מומחים חקלאים אומדים את גילו של עץ זה ב־400 שנה, הצדיק נקבר במקום מלפני 213 שנים – משנת התקמ״ב – 5542. סגולה בדוקה היתה בפריו, כל מי שסבל ממחלת עיניים או מחלה אחרת ושתה כמה אחדים מזיתיו מיד מתרפא.
נשים שלא נתאפשר להן לעלות לקברו היו שולחות עם שכנותיהן פיסות בד על מנת שיקשרו אותן על ענפי העץ, שפירושו: אפילו שלא באתי אלין יא רבי עמרם תחשוב לי כאילו באתי, ופיסת הבד מבגדי יעידו על כך שהנני מאמינה בתפילותיך לשם יתברך להליץ טוב בעד כל הפונה אליך ובעד כל עם ישראל.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
המקל של רבנו
גם בהיותו בעיר ילדותו, היה רבנו מהלך עם מקל של כבוד, כשהידית שלו מוכספת וחרוטים עליה כמה וכמה חריטות, (בשבת לא היה יוצא עימו). הסיבה לכך היא, ודאי לא בשביל היוקרה, כי את זה היה לו גם ללא המקל. וגם לא בגלל שכך נהגו הקדמונים המכובדים. הסיבה העילאית היא, שכידוע בהיות רבנו בגיל שלושים וארבע (התש׳׳ג) פשטה בעולם וגם במרוקו מחלת הטיפוס שהפילה אלפים רבים , ורבנו גם נחלה בה ובמשך כמה חודשים היה במצב בכי רע, והעם והתלמידים במשך אותם הימים הרבו בתפלות, בצומות, ובתקיעות בשופר, וב״ה רבנו נתרפא. ובמשך חודשי ההחלמה היה רבנו זקוק למקל לתומכו בדרך הליכתו, וחמיו רבי משה אלכרייף נתן לו את המקל עם ידית מכסף, ורבנו התיחס לנס הצלה זה, כאל תחית המתים – וכהוראה לה׳ השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגליו הרגיש שמעתה צריך הוא להקדיש כל עיתותיו לתורה, ולכך לקח הוא את המקל לתזכורת.
ידידות של תורה
בספרים תבואות שמש מוצאים אנו התכתבות גדולה של רבנו המשתרעת על פני עשרות עמודים בענינים שונים של רבנו עוד בהיותו גר בעיר מקנס, עם הגאון הגדול רבי אהרון אסודרי זצ״ל ואפשר לראות שם שחולקים הם כבוד והערצה גדולה זה לזה, כגון בח״ב/פא׳ כותב לו רבי אהרון בזה״ל: אור עיני ידידי רוחי, משובח ומפואר בכתר תורה וכתר ש״ט מתואר מזר״ק (מזרע קודש) טהור הרב שלום משאש ישצ״ו. ובמקום אחר כותב לו: אהבת עולם אהבתיהו, שבע ביום היללתיהו אחי עצמי ובשרי הוא רב נעלה מאוד וכו׳ כמוהר׳׳ר שלום משאש יצ״ו. ושמעתי שידידות זו היא פרי של שנים רבות של לימוד שהיו לומדים יחד בימי שישי. (רבי אהרון נולד שנת תרל׳׳ט בחודש אלול, ונתבש״ם ביום כ׳׳ה אלול תש׳יז למד תורה מגדולי הרבנים והצדיקים שהיו בעיר מקנס הלא הם רבי חיים בירדוגו, רבי יוסף אלקובי, רבי חיים מוריגון (מריזי׳ן) זצ׳׳ל, על שולחנו היו סמוכים תלמידים רבים, שבאו ללמוד בישיבות במקנס. נשא את ביתו של מופת הדור, המפורסם בחכמתו ובדעתו הנשגבה, אור מזהיר ושכל אדיר, רבי שלום עאמר זצ׳׳ל (לרוב מעלותיו זכה רבי שלום עאמר לשבת על כס הדיינות כבר בהיותו בגיל עשרים ושבע, גדולי דור שבחו את רבי שלום עאמר גם בצדקת פזרונו לאביונים, ובכושר המנהיגות שניחן בה) גיסו של רבי אהרון היה הרה״ג רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל. נתבש״ם כב׳ חשוון תר״ס.)
פרק ג'
מפי עוללים ויונקים יסדת עוז
ולהעבירם מחוקי רצונך
רוחות זרות מנשבות בקהילות היהודים במרוקו, בתי ספר של האליאנס הוקמו בעיירות רבות ומשכו אליהם תלמידים רבים, המורים בבתי הספר הללו היו ברובם חילוניים וחינכו את הילדים להתרחק מהדת ולזלזל במצוות, כמו כן הכריחו את הילדים לשבת בכיתה בגילוי ראש, החליפו את שמות היהודים בשמות צרפתיים. הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו שהיה אז מגדולי התלמידי חכמים שבעיר מקנאס, ולימים נתמנה לאב"ד שבעיר, אמר עת לעשות לה', להקים תלמוד תורה מרכזי, שיהיה מתחרה ביופיו וברמת הלימודים שבו לבתי ספר של האליאנס.
וכדרכו של היצר הרע להפריע לכל דבר טוב, שלח את חייליו והם קומץ של אנשים שניסו לשכנע את רבנו שמשימה זו היא קשה מנשוא, גם לעצם הקמת הבנין וגם לאחר מכן במימון ההוצאות השוטפות, אך רבי ברוך כשמו כן הוא, היה ברוך אומר ועושה, ואין דבר העומד בפני הרצון ־ תרם והתרים, לא ארכו הימים ובנין הת״ת על כל קומותיו היה מלא בתינוקות של בית רבן. הת׳׳ת הוקם בעידודו של הרב זאב וולף הלפרין זצ׳׳ל, שהגיע מאנגליה לסייע לקהילת מקנס בהקמת מוסדות ושעורי תורה, וכן סייע בהקמת כולל אברכים שבראשו עמד הגאון רב רבנן ה״ה רבי חיים בירדוגו זצ״ל.
אם הבנים
התלמוד תורה היה נקרא ׳אם הבנים׳ מפני: שכשרבי זאב עורר את הקהל לייסד את ׳התלמוד תורה׳ נתקל בטענה שאין לקהילה אפשרות להמציא את סכום הכסף הגדול הדרוש לכך. עלה בליבו של הרב זאב רעיון: שכיון שהנשים בקיאות בייצור ובעיצוב כפתורים הנצרכים מאוד לגלימות של הערביים, אז מה שאפשר לעשות הוא: שלאחר שהנשים מסיימות את מלאכות הבית, שיקדישו כמה שעות לייצור כפתורים, שלאחר מכן ימכרו לערביים, ומאותו הכסף יבנו את הת״ת. וכך היה, ולכן נקרא הת׳׳ת ׳אם הבנים׳. (מפי הרה״ג אברהם עאמר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך)
חלוצים בדמעה – ש. שטרית
חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה
עורך שמעון שטריט – 1991
חי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית
אברהם שטאל
מידותיו של הצדיק
אחדות מתכונותיו של הצדיק קשורות בלימוד תורה: הוא היה מתמיד גדול, מי בשינה ועוסק בלימוד, ומצטער על כל רגע של ביטול תורה (ס״א, נ״ד, ס״ו). לימוד תורה היה מחמם את גופו, באופן פיסי ממש: פעם, בהיותו במראקש בימי קור גדול, רצו להביא לו תנור, אך הוא אמר שאין צורך בדבר; ״התחיל לעיין בגמרא, וראו התלמידים איך שרבינו פניו מזיעים… כמו בחודשים תמוז־אב… וכל זה היה מרוב דביקותו בתורה״ (רל״ו־רל״ז).
כוח זכרונו היה בלתי־רגיל: פעם, כשלמד בתוספות, הבחין בכך שחסרות שתי שורות בדפוס שבידו; ביקש קולמוס והשלים את החסר מזכרונו. ״הביאו ספרים אחרים מדפוס אחר וראו שהוא כתב בדיוק הלשון שהסרה, בלה מלה״ (רל״ז). בפעם אחרת השלים מזכרונו שלושים דפים שאכלום עכברים בתוך ספר של הרב חיים ויטאל, ולאחר זמן נמצא עותק אחר של הספר והתברר שכתב הכל בדיוק כמו במקור (קע״א־קע״ב).
בין מידותיו התרומיות של הצדיק בולטות שתיים: ענוותנותו, הנזכרת עשר פעמים, וסלחנותו (שמונה פעמים). בבואו למקום, הוא מסתיר את זהותו, לובש לבוש פשוט (ר״מ, נ״ב), אינו פונה להתארח בבית ראש הקהילה כי אם לביתו של אדם עני (קמ״ב). מעשה שבא לעיר כשמראהו כשל עני, ונתן לו הגבאי מקום אצל בעל אכסניה פשוט ועני.
כשנתגלתה זהותו, ביקשו כל גדולי העיר להזמינו, ״ורבינו יעקב לא רצה לשנות אכסניה שזכה בה״ קע״ט־ק״פ). הוא סירב להדפיס את ספריו ואמר, שאחרי מותו יבדוק אם ספריו רצוים לפני ה' ורק אז יודיע לבנו שיביאם לדפוס, וכן היה (צ״ג). אנשים שפגעו בצדיק וביקשו את מחילתו, סלח להם – כך ביחס ליהודים וכך ביחס לגויים (נ״ג, ד:״ט, קנ״ז).
כשמישהו חטא, נתן לו הצדיק הזדמנות לשוב בתשובה ולא הענישו מיד (צ״ו), אך כאשר סירב החוטא, הרי הוא נענש בחומרה (ק״א, ק״ח). תכונות אחרות הנזכרות בספר פעם אחת או פעמיים הן: הנכונות לעזור לזולת תמיד – ״גם בלילות הפריעו [מבקשי עזרה] פעמים רבות את מנוחתו, הוא לא מיחה״ (נ״ד), כיבוד אורחים (קע״ה), זהירות בכבוד כל אדם (קמ״ב, רמ״ד) ושנאת בצע (מ״ח, ״ב״ז).
כמה ממידותיו הנעלות באו לידי ביטוי בתחום המשפט: רדיפת צדק, מסירות נפש, אומץ לב. פעם היה הרב בדרך, רוכב על חמור ושמשו עמו. בהיותם בשדה הפתוח באה לקראתם אשה, וביקשה את עזרתו של הרב בדין שהיה בינה ובין בעלה, וגם גויים התערבו בדבר. רצה הרב לעיין בדין בו־במקום, הפסיקו השמש ואמר: מקום סכנה הוא, נמהר בדרכנו וכשנגיע אל הכפר ישמע הרבי מה שאת רוצה״. כעס הרב ואמר: ״הסכנה היא במקום שאומרים להטות משפט!״ מיד בירר את הדברים ונתן את תשובתו (נ״ז). במקרה אחר פסק את דינו של אדם אחד לחובה. אותו איש כעס מאוד, ומכיוון שהיה מיודד עם מושל העיר, הלך אליו וקבל על פסק־הדין. המושל התערב, וניסה להכריח את הרב לשנות את דבריו. ״ענה לו רבינו: כך הוא דין תורתנו הקדושה, ואין לשנות״, ולא זז מדעתו, למרות כעסו של המושל ואיומיו (רל״ב־רל״ג).
המידות שנמנו עד כה הן בתחומי הלימוד והיחסים שבין אדם לחברו. על אלה יש להוסיף מידות שבין אדם למקום. בעל אמונה גדולה היה הצדיק, כפי שראינו כבר במעשה עריכת המשפט בשדה הפתוח, במקום סכנה. תכונה זו ניכרת היטב גב מהסיפור הבא: מעשה שה״פלשתים״ (כך כינו יהודי מרוקו את בני השבטים ־ברבריים, שוכני המדבר) עמדו להתנפל על המלאח (שכונת היהודים), וכל בני הקהילה הסתתרו בפחד גדול בבתיהם, ולא באו לתפילה. הרב ציווה על בנו לאסוף מנין, וכשתמה על כך הבן ״גער בו אביו: האם אין אמונה בלבך ?״ הרב התפלל בנחת וללא צל של פחד, ואחרי התפילה ישב ולמד תורה. רק כשחשב שנשאר לבדו (ולא ידע שהשמש מציץ מהחלון), פרש כפיו כלפי מעלה בתפילה, וביקש, שבזכותו יגן ה׳ על העדה (ס״א).
הוא נהג להאריך בתפילה, ובשעה שהתפלל לא חש כ במה שאירע סביבו, אפילו לא כשירו ליד אוזנו; כה גדולה היתה כוונתו בתפילה (קפ״ט). הוא לא ויתר על תפילה גם כשהיה בדרך והיתה סכנה בדבר, כי אמונתו היתה רבה שה׳ יגונן על בני החבורה, ואכן כך היה (ק״ל־קל״א). הצדיק חי קדושה וטוהרה. פעם סירב לצאת לדרך, משום שבעגלה בה עמד לנסוע היו גוי וגם יהודי אחד ״שלא היה כשר״ (מ״ב). בפעם אחרת היה בחדר שבו היתה תלויה תמונתו של איש, שהצדיק הכיר בו שהוא רשע, ודרש להורידה מיד מן הקיר (קל״ו) הוא נזהר מאוד שלא להתקרב לנשים: ״היה זהיר מאוד מלהסתכל בנשים ואפילו הן קרובותיו, וגם היה מקפיד שלא יראו אותו נשים, במיוחד בשעת התפילה״(קע"ג) דבר זה היה ידוע לבני עדתו, ולכן ״בשעה שהיה רבי יעקב זצ״ל עובר ברחוב, היו כל הנשים נסגרות בבית״ (קע״ו). אף לביתו היה ממעט לבוא; כל השבוע, יום ולילה, ישב ולמד בבית־המדרש, ורק בליל שבת היה חוזר לאשתו (ל״ט). מעשה שישב בחדר, ובעליית־הגג היתה אשה נידה; החליף הצדיק את מקומו כדי שלא ישב מתחתה (מ״ה; ומעשה בעניין קרוב לזה בעמי קפ״ה).
מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי
מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.
ירושלים תשמב"ב
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית
זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב.
רבי שמואל לניאדו עמד בראש הקהילה ושימש גם אב בית דין. פירושיו על התורה, " כלי חמדה "\ על נביאים ראשונים " כלי יקר " ועל ספר ישעיהו, " כלי פז ". שמהם קיבל את כינויו, " בעל הכלים ", היו מפורסמים ומקובלים בחינוך הבנים ולא רק בחלב.
בצד משפחת לניאדו ישבה בחלב משפחה ותיקה, נכבדה ושלטת מן המוסתערבים, הלא היא משפחת דיין. שמה הקודם של משפחה זו היה משפחת נשיא. לפי המסורת שבידה, מגיע ייחוסה עד דוד המלך. למשפחה זו היו בחלב זכויות ושררות.
בידנו יחוס מזמן קדמון ומשנים קדמוניות, היה כל מורה צדק אשר באר"ץ הוא ממשפחת הדיין. וכל שטרי שידוכיו וכתובות…ופרוזבולות בשנת השמיטה וגביית כתובה היה כותב הדיין ההוא והוא משביע בכתר תורה לכל מי שיתחייב שבועה בדין…..
וגם היה אומר בליל יום הכיפורים " כל נדרי ", ומבדיל במוצאי שבת בבית הכנסת, ומערבי ערובי תבשילים ביום טוב על מי ששכח לערב, והיה הוא העולה לספר תורה ב " שירה " ו " עשרת הדיברות "
העוצמה הגדולה הזו של משפחת דיין לא נתבטלה בפניהם ולא מפניהם של מגורשי ספרד, שהגיעו לחלב, ואשר היו – חרף הרדיפות שסבלו – זקופי קומה ובעלי רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של יהודי מצרים וסוריה.
הייתה בין הקהילות התמודדות מכובדת. בענייני תורה, הלכות ומנהיגות רוחנית קיבלו המוסתערבים את גדולי התורה הספרדים. לא מתוך חולשה, אלא דווקא משום שהם עצמם היו בני תורה, וידעו להעריך גדולים בתורה.
לעומת זאת לא ויתרו, לא המוסתערבים ולא משפחת דיין, על כל מיני שררות וחזקות, שהיו להם מקדמא דנא.
אותה צאצא למשפחת דיין, שחי במאה התשע עשרה, הרב משה דיין, מספר לנו בהקדמה לספרו " ישיר משה, פירוש על שיר השירים, על בואם של הספרדים וזה לשונו :
וכאשר היה גרוש אספמיא כמה מבעלי בתים לגור באר"ץ, עמדו ונחלקו ונעשו לקהל בפני עצמם. והיו מושיבין מורה צדק לעצמם לדון ולהורות להם, לגבי גירוש הספרדים לעצמם, והדיין היה דן בפני קהל קדוש מוסתערבים כמאז ומקדם….
ובמשך הזמן, נתמעטה התורה ממשפחת הדיין ולא היה בכל דור ודור אחד מהם שראוי להיות מורה הוראות בישראל, הנה כי כן שמו פניהם כל בני קהל קודש מוסתערבים, ללכת ולדון לפני מורה צדק של ספרדים….ונמשך עד הנה הדבר הזה, להיות דבר אחד לבני קהל קדוש ספרדים וקהל קדוש מוסתערבים.
לשני הקהלים היה אפוא בית דין משותף ומורה צדק אחד. ועם זאת המשיך הרב של משפחת הדיין לכתוב שטרי שידוכין וכתובות של בני קהל קדוש מוסתערבים וגביית כתובה של ספרדים ומוסתערבים…ואשר ל " שבועת התורה והבדלה ולולבים ואתרוגים והלבשת ספר תורה, למשפחת דיין עד היום הזה "
מסתבר שנוצרו נורמות קבועות, שמנעו מחלוקות, ושני הקהלים היו במין הרמוניה של שני הקהלים שהם אחד עד שנתמזגו כליל.
לסיכום המאמר : נושא הראוי לחקירה מיוחדת הוא עניין נוסח התפילה, שכן נוסח ספרד השתלט כמעט כליל, בעוד ש " סידור ארם צובה " נעלם והפך להיות ספר נדיר בעולם. לאחרונה נעשה ניסיון מעניין על ידי הקהילה החלבית בניו יורק להוציא לאור " סדר תפילות לראש השנה וליום הכיפורים כמנהג בני ארם צובה " בשנת 1970.
ברם אין כאן מהדורה מצולמת או מהודרת של מחזור ארם צובה, שנדפס באיטליה בשנת הרפ"ז – 1527, אכן, הובאו בספר אחד עשרה צילומים מן המחזור העתיק – אלא פשוט מחזור בשם " שלום ירושלים " אשר כדברי העורך " הנוסח לקוחו ממקורות מוסמכים, אשר מהם שאבו הסידורים המתוקנים " " סדר רב עמרם גאון ", סידור רב סעדיה גאון, סידור " תכלאל " ואחרון חביב, " מחזור ארם צובה " המפורסם.
למתעניינים בכתבות על " כתר ארם צובה " להלן קישור מעניין מהאינטרנט.
http://www.aleppocodex.org/hebrew/keterhome.html
סוף המאמר
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
מורנו הרב אברהם פינטו זצ"ל
מורה צדק במראקש והוא אחד מחמשה רבנים שהוליד הרב הדאון מורנו הרב יעקב פינטו זצ"ל, והוא חיבר מסכת כתובות – נדפס בספר חסד ואמת מר"י צבע שאלוניק תקע"ג במעלות לשלמה – ועוד לו בכתובים ספר מר דרור, דרושים, ולשמע אוזן שהרב הנזכר היה יפה תואר ויפה מראה, ויש ממנו הסכמה בספר תהלה לדו שנת תקמ"ג.
וב"ד שהיו עמו המה רבי יצחק הרוש, רבי משה בן עטר, רבי שלמה אסבאג ומצאנוהו חי בשנת תקס"ג כי בשאלות ותשובות תקפו של יוסף חלק ב' סימן י"ד כתב שם בזה הלשון אחר שהגיעו דברי לאחד המיוחד כמה"ר אברה פינטו נר"ו וכו….וזמן התשובה שנת תקס"ג.
ונזכר עוד בספר הנזכר סימן צ"ג הוא ומהר"ש סבאג וכמהרי"ק זצ"ל. ובאיזה מקומות הוא חותם אברהם בר יעקב, עוד ראיתיו חותם בפסק דען שנת תקומ"ם, עוד ראיתי פסק דין זמנו שנת תקצ"ג וחותמים בו מוהר"א פינטו הנזכר ומוהר"ר דוד צבאח ומוהר"ר אלעזר חזאן.
מורהו הרב אברהם קורייאט זצ"ל הראשון
הזכירו מוה"ר משה הכהן ז"ל בהקדמתו לספר ברית אבות וכתב עליו בזה הלשון החכם החשוב עצו"ר החסיד העניו גדול הנהנה מיגיעו, וכבר יצא טבעו, ראש היחס וגדול המשפחה כמוהר"ר אברהם קורייאט זצ"ל.
מורנו הרב אברהם רפאל קורייאט זצ"ל השני.
בן מוהר"ר יהודה זצ"ל, חביר שאלות ותשובות זכות אבות, והה מורה צדק במוגאדור והוא אביו של מוהר"ר יהודה זצ"ל מחבר מאור ושמש, הרב הנזכר נולד בתיטואן.
ובשנת תקמ"ז יצא ג' שנים לפני הפרעות, אחר כך בשנת תקנ"ב מצאנוהו בג'יברלטאר ואחר כך גם בליוורנו. ונתבש"ם י"א חשון תקס"ו, וראיתי בספר טוב רואי וזה שלונו אכתוב מה שראיתי בספר אחר שהעיד החה"ש עצו"ר כמוה"ר אליהו בן אמוזיג נר"ו, על מר זקינו הרב חק לישראל עיר וקריש כמוהר"ר אברהם קורייאט זצוק"ל, בעל זכות אבות שבכל לילה היה מתבודד ומתוודה וידוי גדול בבכיה עצומה כמו וידוי של יום הכיפרוים שחרית עד כאן לשונו.
הרב הנזכר הוא אחיו של מורני הרב יצחק מחבר מעשה רוקם, ובהקדמת ספר מעשה רוקם כתב על הרב הנזכר הרב הגאון מעוז וגדול הנגלה ובנסתר מוכח שהיה לו יד ושם בקבלה. ושם בסוף הספר הנזכר יש שם פלשפול מהרב הנזכר בדברי הרב פר"ח בחשבון התקופה עיין שם.
מורנו הרב אברהם קורייאט ז"ל השלישי
רב ומורה צדק בעיר מוגאדור והוא מחבר ברית אבות, וספר שירים ופיוטים שנאבד בשלל העיר בשנת תר"ד חבל על דאבדין, כמו שכתוב בהקדמת סידור נחלת אבות, והוא בנו של המקובל האלוקי מורנו הרב יהודה קורייאט זצ"ל למבר ספר מאור ושמש.
מורנו הרב אברהם צולטאן זצ"ל.
קבור באספי וידוע לצדיק ומשתטחים על קברו זיע"א, ולא נודע לי באיזה זמו היה, ואני נשתטחתי על קברו והוא קבר ישן בלא ציון כלל.
כבוד הרב אברהם הצרפתי זצ"ל
בן מורנו יוסף ז"ל אחד מחכמי פאס והוא נתבש"מ באביו ימיו ביום כ"ו חשון שנת תפ"ב כמו שכתוב בעת לכל חפץ דף צ"ט עמוד ב'.
מורנו אברהם בן מאמאן זצ"ל.
מורה צדק במראכש הוא חי במאה החמישית ובא למקנאס לאיזה סיבה ושם נתבש"מ ביום ראש חודש אב שנת תצ"ב פ"ק, והוא שאל למוהריב"ע ומרונו הרב יעב"ץ זצ"ל בשבט שנה עתה פ"ק, וראיתיו בפסק דין אחד חתום עם מורנו הרב דודו בנבנישתי ומורנו הרב יוסף זעדון ז,ל בשנת תע"ב פ"ק.
עוד ראיתי פסק דין אחד זמנו שנת עתה וחתומים בו מורנו הרב דוד בנבנישתי ומהר"ר מאמאן זצ"ל, נתברר לי שבשנה ההיא עצמה נתבש"מ בא למקנאס שראיתי פסק דין אחד שנת תצ"ג בחודש חשון חתום במראקס הוא ומורנו הרב שלמה עמאר ומורנו הרב יוסף בן סעדון זצ"ל.
מורינו הרב אברהם עמאר זצ"ל.
מורה צדק במקנאס הוא ומורנו הרב מתתיה בירדוגו ומורנו הרב יוסף הלוי ז"ל. עוד ראיתיו חותם עם מורנו הרב יעקב בירדוגו ומורנו הרב הנזכר זכרם לברכה בשנת הטוב"ה לפמ"ה, הרב הנזכר הניח אחריו פסקי דינים וראיתי מכתב תעודב שכתב עבורו הרב הגאון מורנו הרב אי"ש הצרפתי ז"ל בזה הלשון.
אחד לדין דינא יתיס וספרין ואחד לדבר הלכה הלכה והן ורין, גבר בגוברין החכם החשוב והכולל כל אישורין הדיין המצוין שונה הלכות ברוב הקיפן וברוב עובין, מימין מין המקדש, מיין צלולין מיין דכיין כבוד מורנו הרב אברהם עמאר נר"ו יאיר