מורשת יהדות מרוקו

השואל פונה לרשד״ם בשאלה, אם יש תוקף לחרם זה, שהיה לדבר עברה, לפרוק מעליהם עול תורה, ואם יש להם התרה. רשד״ם (יו״ד, קל״ז) פסק שאפשר להתיר החרם, ״כיון שיש מצוה בהתרה זו, אם הקהל חפצים בתושבי עתה ואין אדם לומד תורה אלא ממי שליבו חפץ״. הספרדים שיתפו פעולה תחילה עם הרומאניוסים גם ב״חברת קברים״ (חברה קדישא) ובהחזקת ״תלמוד־תורה״. ״חברת הקברים״ קיבצה ששת אלפים לבנים, שהקדישום לת״ת. מהרווח של סכום זה קיבלו מלמד, שילמד לכל מי שירצה ללכת לבית מדרשו. אולם לאחר שהקים הקהל החדש בית כנסת ומינו רב חדש, נפרדו הספרדים מה״תושבים״.

גם לגבי המשרה של הקהיא בקושטא, הנגיד רבי שאלתיאל, התעוררו סכסוכים ומחלוקות.

הקהיא – מקור המילהבפרסית KET KHODA , שמשמעותה סוכן בית או מנהל בית.

הספרדים לא ראו בעין יפה את המשך תפקידו כשתדלן ומתווך בין הקהלים היהודיים בקושטא ובקיסרות ובין השלטונות העותמאניים, כי גם הוא היה מהרומאניוטים, ידע יוונית, והשכיל לקשור קשרים עם הפקידים בממשל. בי״ד בחשון הרע״ט (8ו15) הוטל עליו חרם, ובי״ב בסיון הר״ף (1520), לאחר בקשתו מממוני הקהל, שנתקבצו ב״קהל זיטון״ בקושטא, הותר לו החרם והוא הוחזר למשרתו הקודמת. סיבת ההדחה היתה משום היותו עצמאי, ולא התייעץ עם ממוני הקהל. לאחר שהתחייב להתחשב בממונים, הוחזר על כנו.

ובכן, המפגש בין המגורשים ובין ה״תושבים״ יצר חיכוכים, שגרמו לכך, שלפעמים כינו בני העדות איש את רעהו בכינויי גנאי. נביא שני מקרים מאלפים:

א.         רבי יוסף מטראני(מהרי״ט) – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מספר על אדם, שקרא תיגר על ממוני הקהילות, שהתירו לכמה ״יחידים״ ספרדים, להיות רשומים בפנקס משלמי המס של ק״ק רומאניאה, ואמר: ״למה מסרת אותנו ביד הקהילות (רומאניאה), שאין אנו מהם, ולא מתפללים שלהם, שלא ירחמו עלינו, וקראו עליהם המקרא: ׳ואת בני יהודה מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם׳(יואל ד, ו). הספרדים כינו אפוא את הרומאניוטים בשם ״יוונים״, והפאראפרזה כאן, שאת הספרדים מכרו בידי הרומאניוטים, כדי להרחיקם ממסורתם וממנהגיהם. הרומאניוטים נפגעו מכינוי זה וביקשו להעניש את הספרדים.

ב.         המהרי״ט הוסיף, שזכור לו גדול אחד מחכמי רומאניאה, בעת שהיה מתרעם על דייני ק״ק ספרד, כינה אותם ״הגר״, ופסק עליהם את הפסוק: ״הגר אשר בקרבך עלה עליך מעלה מעלה״(דברים כח, מג). כלומר, בני ספרד, שבאו כגרים לתורכיה וגדלו והעשירו, עכשיו רוצים הם להשתרר על ה״תושבים״.

נסיונות השתלטות של הספרדים היו גם בהחדרת נוסח תפילתם. ידועה ההסכמה בפאטראס הישנה: ״לבלתי יוכל שום יחיד מהג׳ קהילות (סיציליאנים וספרד) להתפלל תפילת קבע בביהי׳כ של הגריגי״.תקנה זו באה כדי למנוע מיחידי ק״ק ספרד וסיציליאה להצטרף לק״ק של התושבים. גם ״מחזור רומאניאה״, סידור תפילתם של ״בני רומניאה״, הפך ליקר המציאות כבר אז. רשד״ם מציין שעוד בזמנו השתלט נוסח ספרד בתפילת רובם, ומנמק:

נתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפילות ספרד, כי הם הרבים במלכות זה ותפילתם צחה ומתוקה וכולם, או רובם, הניחו מנהגם ונמשכו אחרי מנהג ספרד, כמו שהוא היום בעיר ואם בישראל שאלוניקי, שקהילות קאלאבריה ופרובינציא וסיציליאה ופוליאה תפסו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא לנו מנהגם.

4. הפעלת לחצים ואלימות על הקהל הרומאניוטי נפאטראס

על הקהל הרומאניוטי בפאטראס הופעל לחץ כבד, כדי שיצטרף לקהלים אחרים בהנהגת הקהילה במקום.

שני הקהלים, הסיציליאנים והקהל הספרדי, רצו לכוך על הקהל הרומאניוטי שיתאחד עמהם והכול יוחלט ברוב קולות הממונים. אולם הם סירבו, משום שחששו, שדעתם תהיה במיעוט וההחלטות תתקבלנה לפי הרוב. רשד״ם, שנתבקש להביע דעתו על הדבר, השיב: ״שכל קהל וקהל עיר בפניה עצמה נחשב, אע״פ שהחיבור טוב״. דבריו לא מצאו חן בעיני ר׳ יוסף פורמון בן המאה הט״ז, רבם של שלשת הקהלים בפאטראס, שהחל בהפעלת לחץ והבדיל את יחידי הקהלים הללו, לבל ישאו ויתנו עם הרומאניוטים. במצב זה של שנאה ופירוד ביניהם, שלחו שני הצדדים שליחים לשאלוניקי, כדי לבקש את חוות דעתם של הרבנים משם על פסקו הנ״ל של הרב פורמון. הרבנים משאלוניקי ביקשו לפני הדיון על טענותיהם, לקבל מראש הבטחת שני הצדדים, שיקבלו את פסקיהם. כת ראשונה, שהיתה מורכבת משליחי הספרדים והסיציליאנים, סירבו לקבל, ואילו הרומאניוטים טענו: ״דין תורה אנו מבקשים וחפצים״. לפיכך סירבו רבני שאלוניקי לפסוק בדבר. שליח הרומאניוטים רצה אז לפנות לעיר הבירה, כדי שחכמי קושטא יורו להם הדין. ברם, שליחי הצד השני רצו למנוע בעדו בכוח הזרוע, וכשהוא נכנס לספינה, הביאו אתם שני חיילים רגלים (יאניצ׳ארים), שהיכוהו ופצעוהו והוליכוהו לפני ערכאות של גויים. וכדי להצדיק את מעשיהם, העיד אדם בשם יעקב רידה בפני שופט העיר, שהרומאניוטי היה חייב לו חמשת אלפים לבנים, ושני חבריו העידו, וכל הקהל הכשיר העדים. השליח הרומאניוטי הוכנס לבית הסוהר, ורק אחרי שלושה ימים, עם פרעון הסכום הזה, שוחרר משם.

מעשה ההלשנה, כליאתו בבית הסוהר ותשלום הקנס לא היה אלא כדי למנוע ממנו פנייתו לרבני קושטא, ששם היו בוודאי מגנים את מעשי הלחץ והאלימות של הקהלים הספרדיים והסיציליאניים נגד הקהל הרומאניוטי, שהיה במיעוט. יתר על כן, שמש הקהלים היריבים הכריז בשווקים שארור יהיה מי שיסייע לתושבים הרומאניוטים. השליח בא שוב להתריע לפני הרבנים ואיש לא ענה לו. רשד״ם היה אובייקטיבי והצדיק את הרומאניוטים ואמר: ״שהדין עם ה׳תושבים׳(רומאניוטים)

קיח

פ׳ אחרי מות. ש׳ תרס״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, ושמחתי כי ישרה בעיניו עבודתי, ואך כתב, כי נמצא איזה שנוי בשמות החצרות בין רשימתי, ובין רשימה ישנה שנמצאת אצל הרה״ג כמוהר״ר וידל הצרפתי ישצ״ו, מימי מור אביו הרה״ג כמוהר״ר אבנר זיע״א, על זה אין לתמוה ידידי, שכך היא המדה, שכאשר תמכר החצר, ישתנה שמה משם המוכר לשם הקונה, ולכך בכל שנה משתנים שמות הרבה חצרות, ורק מעט מזער שנשארו בשמות קדומות, מטעמים שונים, אם מצד שהשם הראשון היה ע״ש איזה צדיק, או רב, או חכם, שאז יראים ההמון להפקיע שמו מעליה, או מצד שהקונה החדש, אינו אדם נכבד ומפורסם בעיר, אם מצד שלא נמכרה כלה לאדם אחד, רק כל אחד קנה בה בית, שאי אפשר לקרותה ע״ש כלם, לכן לא נעקר ממנה השם הראשון, וכיוצא בזה. וגם כשמות המבואות ובתי כנסיות, נמצא שנוי בין הזמנים, כאשר הודעתי לכבודו.

עתה שאול שאל כבודו, לחקור על ה׳ דברים, והם :

א׳, אימתי באו היהודים למכנאס, ומאיזה מקום באו.

בי, כמה נפשות יהודים יש בעיר.

 גי, מה טעם לזה השם מכנא״ם.

ד׳, מה טעם להשם אלמללא״ח.

ה׳, שמות הרבנים, והחכמים, וסופרי ספרים, תפלין, מזוזות, ושטרות, שהיו בעיר, מיום הוסדר. עד היום. דע ידידי כי שאלות גדולות שאלת, והנני נגש אל העבודה בעה״י, ומה שאקצור, אעמר ואשלח לכבודו, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קיט

פ׳ הנז׳. ש׳ תרס"ט לפ״ק.

למעלת הרב הכולל וכר, כמוה״ר שלמה מזרחי ישצ״ו. שלום. שלום.

דע אדוני, כי פנקס הנשאר בנדבה שהנחת בידי לגבות, מסרתיהו לבעל האכסנייא, כי לא רצה בשום אופן ללכת עמי אצל האנשים הנקובים שם בשם, רק אמר שאני אלך אצלם לבדי, וכן לא יעשה, מאחר שאין כבודו עמנו פה היום, אפשר שיחשבו מחשבות פגול עלי, שאני מזנב הנחשלים לעצמי, ובכן מסרתי הפנקס לידו, יעשה מה שלבו חפץ, ואם ירצה כבודו לכתוב לו להשתדל, הנני מוכן לעמוד עמו יד ביד רגל ברגל. עוד אודיעך ידידי שהלשון שחפשנו עליו ולא מצאנוהו, עתה מצאתיו בבר״ר פ׳ ט״ל, וז״ל: אמר ר׳ ירמיה החמיר הקב״ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ע״י אחרים (ש״א ב׳) ובכבודו של צדיק כתיב ואברכה מברכך ומקללך אאור, אנא. עכ״ל. וע״ע שם מזה, ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

קכ

פ׳ אמור. ש׳ תרס"ט לפ״ק.

ידידי החה״ש כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום.

שלום. קח נא ידידי מן המוכן, על שאלתך הראשונה אימהי באו היהודים למכנאס ומהיכן באו. חפשתי ולא מצאתי, ואך בס׳ קינות כת״י ישן, מצאתי קינה אחת שחבר הראב״ע ז״ל, על חרבן כמה קהלות ע״י מלחמות הערביים, ונזכרה גם עיר מכנאס״א ביניהם, ואם תרצה נוסח כל הקינה, הודיעני ואעתיק אותה לך, מזה נודע כי היא עיר עתיקה מאד. ושמעתי מכמה זקנים, שהיהודים היו דרים במקום אחד הסמוך לעיר הנקרא בשם תאוור״א, שהוא היום חרב ושמם, ואח״ך נאחזו בתוך העיר ברחובות הגרים, ועדין יש מבוי גדול בין מבואות הגויים, שנקרא מבוי אהרן, ע״ש ראש היהודים שהיה דר שם, ושוב נתן להם המלך המקום שהם דרים בו עתה, הנקרא בשם אלמללא״ח, שהיה גן עצי זית, גדול ורחב ידים, עם חומה גבוהה דלתים ובריח, כאשר הוא היום, ונאחזו בו ובנו בתים ועליות, ובתי כנסיות, ושמעתי מישמעאל אחד, שזה יותר מאלף ומאתים שנה שנמצא זכר ליהודי מכנאס בספרי דברי הימים שלהם, ולפי זה מוכרחים לומר שבאו מגלות ירושלים אשר בספרד, או מגלות בבל, ושוב נתוספו עליהם גולי ספרד מש׳ רנ״ב לפ״ק ומהגליות שאחריה, כאשר הודעתיך בדברי ימי הבתי כנסיות. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בענין זה.

ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קכא

פ׳ הנז׳. ש׳ תרס׳׳ט לפ״ק.

 ידידי החה״ש, כהה״ר שלום שושנה ישצ״ו. שלום,

שלום.

קבלתי מכתבו, ושמחתי כי דברי מצאו חן בעיני מאן דפסל, וחזר להכשיר, ומכר והרויח, ועוד מבקש אחרים, ודברתי עם הסופר, ואמר שצריך לחכות לו עד חדש ימים, עד אשר יצא מעבודתו שהוא עסוק בה עתה. עוד בקשתני להודיעך איפה נמצאו הדברים שאמרתי לך אותו היום בבית הסופר, שישראל נקראו בשם ארץ, דבר זה נמצא במדרש קהלת ע״פ והארץ לעולם עומדת, וזל״ה: אמר ר׳ יצחק מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם, הוי והארץ לעולם עומדת, ר׳ שמואל בשם ר׳ פלטי דנוה מייתי לה מן הדין קרייא, עד יום גלות הארץ (שופטים י״ח) וכי ארץ גולה או מטלטלת, אלא אלו ישראל שנקראו ארץ, שנאמר ואשרו אתכם כל המים כי תהיו אתם ארץ חפץ, אתם תקראו ארץ חפץ, עכ״ל ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

וכן.

היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח עד שהעידו עליו שיום אחר בא מוכר חצר וקונה לפני הסופר והשופט לכתוב להם שטר המכר, והיה שם עומד לשורר להם בעוד הם עומדים השטר קול בשיר הערבי ונושא בו כל מיני חזוקים…

בשיר וביתד ובתנועה בסימניו ומיצריו וגם שמות העדים שיעידו בוש קולים שמותם וכו….גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו ואחרי שכתבו הכתובה במעמד כל גדולי העיר בכל יופו והדר על פי הסופרים..לא מצאו בה מום רק בזה שמבין השורות היה ריוח גדול, אל לא יכלו לקרועה כי אינו סמן טוב להם לחתן ולכלה.

ויקראו להרב ז"ל לדעת מה לעשות ובהביטו בה קרא לסופר שכתב ויחדש אז שורות חדשות אשר יכונו להיות מבין להשורות הכתובות מכבר מבלי שהורגש איזה שינוי לא לבלשון ולא בכתב וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם אז אמר להם המלך, מה תתפלאו כבר העיד יוצרם עליהם עם חכם ונבון…

העובדות הללו יראו לנו כמה היה רבי אברהם בן זמרא כחו גדול בידיעת השלשון וההשמשות בו לכל נטיותיו בערבית ובעברית, וגם נוכחנו לדעת כי ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני המלך ושרים ולהמצא בחברתם. ניכר הדבר שחיבר רבי אברהם בן זמרא זולת שירים גם באורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.

רבי חיים ביבאס בהיותו נער בא עם מגורשי ספרד לפאס  ( אולי בנו של רבי אברהם ביבאס. המלמד שנזכר בעץ החיים לרבי חיים גאגין ) ובשנת ר"ץ נקרא מאת קהלת ישראל בעיר תיטואן, ויהי שם לרב ולמרביץ תורה, גם נתנה לו בעיר ההיא חזקת " השחיטה " לו ולזרעו אחריו.

שם בתיטואן נשאר הרב הזה מכהן פאר ויעזור הרבה הוא וצאצאיו אחריו כמה דורות להתפתחות התורה בקרב יהודי העיר ההיא, עד כי בזמן מה אחרי כן נעשתה קן לרבנים גדולים ובעלי תורה.

רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטילא, הרב הזה ששמו נודע כבר בספרות ישראל עח ידי ספריו, " שערי אורה ", " גנת אגוז ", ועוד…היה לדעת אחדים, ממגורשי ספרד ועל פי דעה זו הצגנוהו בדור הזה לאחד מרבני המערב.

הוא חי בעיר סאלי ושם חיבר את ספרו " גנת אגוז " בהיותו בן כ"ו שנים, אמנם דעה אחרת יש כי רבי יוסף גיקטילא זה חי מכבר עוד בהמאה השנית וגם היה תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה בספרד ובכל אופן אם חי במאה השנית או בהשלישית יחשב כמובן לבן המערב, בן העיר סאלי.

פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

ממשלת המרינים מתומטטת, התקוממות השריף מוחמד, נבואת היהודי מסעוד מצליח בן גואשאש מתושבי העיר דרעא, השריף  חמל על יהודי המגורשים בפאס, הטורקים במרוקו, שוד והרג ביהודי שוש על ידי הטורקים, מגפה נוראה בפאס אשר במרוקו, עצירת גשמים, עבד אל מאליך מושל אלגיר הגיח על פאס ויטל מס כבד על היהודים.

נקמות ונאצות ביהודי מרוקו משך י"א ימים על ידי מולאי מחמד, מלחמת השלשה מלכים במסכי אלקצר, ב' אלול של"ח נקבע יום פורים בפאס, יהודי אחד סעיד בן לעוואד נהרג על קידוש השם, רעב גדול בשנות שס"ד – שס"ז, חזיונות מעציבים, מתו בפאס כשלשת אלפים והמירו דתם גם כן יותר משני אלפים.

מסים וארנוניות, חרם מרבני פאס למשמטים מן המס, הצורר באריהאן שליש המושל מולאי זידאן, חילול יום הכפורים וחד הסוכות מפני גבית המסים, הרג ובזה בעיר תאדלא. השנות הצרות בשנות שע"ד – שפ"ג, מגערת ביהודי פאס, יהודים בחצר המלכות, שמואל פאליאגי ור"א הירירה קונסולים הארצות חוץ.

1460 – 1550.

המאה הזאת לא הייתה כהמאה שלפניה ברדיפות מיוחדות ליהודים ורוח השנאה והקנאה הדתית לא נשבה בה כל כך, אך תחת שבמאה הקודמת היה המצב המדיני שוקט פחות או יותר, הנה בהמאה הזאת הרביעית באו שינויים מפתיעים במדינה והשינויים האלה הסבו לא פעם דאגות ורוב עמל ליהודי בפרט.

עוד לא שקטה הארץ מתנועת כיבוש הפורטוגלים שיכלו לקרוע כמה ערים וחופי ים מידי המרינים, יהנה התחוללה עוד מדרום הארץ מנגב מרוקו, סופה יותר נוראה, שני אחים בני חיל מערי מדבר סחרא מעיר דרעא, שם האחד חמד והשני מחמד אשר התימר להיקרא בשם שריף ( מגזע נביאם ), קבצו אליהם עם רב מהברברים וישאפו לרשת ארצות.

ויהודי אחד בשם מסעוד מצליח בו גואשאש מתושבי ערי המדבר ההוא אשר נודע היה ביניהם בתור מנחש ומגיד עתידות, נבא אטל אל השריף מוחמד ההוא כי בעציד קרוב יצליח הוא ואחיו ללכת לכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו כל ארץ המערב, וכן השריף מוחמד נשען על נבואת היהודי ההוא הרהיב עוז וילך רחוק עד תאזא וילכדה ויפקוד עליה אחד משלישיו.

ובאשר כי בשם שה נמצאות שתי ערים במרוקו, הלך גם אל השניה וילכדה, ובמשך זמן מןעט בשנת ש"ט – ש"י 1549 – 1550 כבר היו רוב ערי ממשלת המרינים והפורטוגלים בידו. הוא כבש גם את פאס ואז עשה מיד בה מטבע חדש.

שם בפאס מצא השריף מחמד כי יש בה יהודים רבים ממשפחות המיוחסות יוצאי ספרד, ויחמול עליהם ויט אליהם חסד, אך לפי הנראה כי בערים אחרות מצאו את היהודים רעות רבות לרגלי החיל הרב והפראי שנלוו אל השריף מחמד, כן גם בפאס הייתה המנוחה עד ארגיעה כי ידידי המרינים לא החביאו את נשקם, ומאז נקרו בין שני הצדדים מלחמות רבות בפאס ובמרוקה בירות הארץ.

ויהי זה נסבה גם ליוקר השערים והתגברות המחסור בצרכי אוכל נפש. בשנת שי"ג בתחלתה נעצרו גם הגשמים והיוקר האמיר עוד יותר במדה מרובה כל כך. אך עצירת הגשמים נמשכה רק זמן מועט ובחודש שבט של השנה ההיא רותה הארץ, רק המלחמות והמהומות לא חדלו.

ובשנת שי"ד גברו עוד יותר לרגלי בוא הטורקים בשערי הארץ וילחמו בחימה שפוכה עם השריף מחמד, ואז היו היודים וביחוד יהודי פאס בצרה גדולה כי רבו עליהם כל כך הטלות ומסים כבדים מנשוא לרגלי הוצאות המלחמה אשר נשנתה פעמים רבות ותמשך עד לשנת שי"ח.

בשנת שי"ח נהרג אף השריף מחמד בתוך אהלו על ידי הטורקים במסבי שוש ( אכן נפלא הדבר, כי את אשר לא עשו הטורקים בארצם ביחוסם אל היהודים, עשו פה במרוקו, מיד כאשר נהרג איש ריבם השריף מחמד וילכדו את הנוף שוש ההוא, התנפלו כדובים שכולים על היהודים תושביו, וישללו אותם וגם השחיתו והתעיבו ויענו בתולות רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות.

בלי ספק כי היהודים היו לראשונה נוטים אחרי השריף מחמד, ולא חפצו שתנתן הארץ ביד הטורקים המוזרים להם, ולכן כלו הטורקים את חמתם בם, ואמנם הנבלה הזאת אשר עשן הטורקים ביהודי שוש, הושבה עד מהרה אל חיקם.

שבחי רבע חיים בן עטר – גדליה נגאל

נספח מס׳ 1

׳… עוד היום מספרים עליו [על ר׳ חיים בן עטר] במוגדור את הסיפור הבא: הופיע שולטן מרוקו במוגדור על מנת לחוג שם את יום הולדתו. דעתו היתה בדוחה עליו והכריז, כי כל בן מוגדור שנולד בו ביום רשאי לבקש ממנו חסד כל שהוא. רב חיים ביקש שירשו לו להופיע לפני השולטן ובקשתו נתקבלה ברצון. רבי חיים הגיש לשולטן במתנה ראי פלאים, בו יכול השולטן לראות את הנעשה באותה שעה בביתו. הסתכל בראי וראה כי אשתו חוטאת עם הוזיר הגדול… רבי חיים ענה: פגע בו בכדור. שלף השולטן את אקדחו וירא בראי. משחזר לעיר בירתו מצא את העם מוסת ונרגז. האספסוף רצה להסתער על רובע היהודים, מאחר שסמוך לחומתו נמצאת גופת הוזיר הנרצח, ולפי עדות אשת השולטן נרצח הוזיר על ידי היהודים. הרגיע השולטן את הרוחות הסוערים ושלח את אשתו אלי קבר אחרי הוזיר.׳

ר׳ אהרן מרקוס, החסידות, עמי 318.

נספח מס. 2

"… אולם למרות רצונו הטהור לא ארכו לו ימי שבתו בארץ הקדושה. סבות לא גלויות סבוהו, לדרוך במתי ים ולכתת צעדיו ארצות לא ידעם. נשא רגליו לשוט עד מקום רגליו יובילוהו, אשר בו סתר חפצו להגלות ברצון א׳ [אלקים], ביום השלישי לנסיעתו יום עש״ק תקע אהלו על כר נרחב, יער גדול, אשר הריה יעידון כי לא דרך בה רגל איש ולא עובדה אדמתה מעולם. תחת אחד השיחים, אשר ענפים יסכוהו, שם ישב לנוח ביום השביעי. אך נשוא נשא עיניו וירא והנה אנשים הרחק ממנו, גבהם כארז בלבנון ושיא חוסן קומתם לעב יגיע, פניהם פני להבים הרועם כסלע מוצק, בידם נושאים זמורות גדולות אשר כרתו מן היער, וכל זמורה וזמורה — משא חמור. ולפי דברי מגידי דברי הימים בזמן ההוא האנשים האלה היו מהגלות אשר הגלה מלך אשור, ויצורם שם עד היום הזה. המה, בראותם מנגד את האיש החונה שמה, ותוארו כתואר אדם, נגשו אליו וידברו אתו עברית: ״מה הדבר הקרך פה האדם הקטן, ארץ צחיחה מאין יושב ומיום גלות כבוד מבית שומרון לא נצבה כף רגל איש פה זולתינו. הגד נא מי שלחך הלום ארץ צחיחה האם בן ברית אתה י״ "בן ברית! כן, בן ברית אנכי!״ ענה להם, ובדברו רטט השמיע קולו כאוב מארץ. ויאמר: ״האלקים שלחני, אמנם עדי יבא תור ונגלה סודי, חזון א׳ כמוס עמדי ועת לכל חפץ, אך עתה לו שמעוני נא ספרו נא לי תהלוכותיכם בארץ הנשמה הלזו, מה המה העמים אשר ביניהם אתם יושבים ? האם המלך אשר הנכם חוסים בצלו מלך חסד הוא ? עד כמה מספרכם?״ ענו לו: ״הארץ לפנינו היא אין עם ניכר בינותינו, מושל אין ברוחינו. וכי נלחמה — נצא חוצץ כולנו, וגדודינו לא ימנה מרוב. ההצלחה מעוז לנו ואיש לא עמד לפנינו. כי נקרב אל עיר, ופנינו הולכים בקרב, אבחת חרבנו מנפש ועד בשר תכלה ולא תשוב אל נדנה עד השמיד גוי כולו. אך לא עת עתה להרבות במילין! הנה השמש נוטה לערוב ומלכת הליל פרשה ממשלתה על כל החיים. ואתה, הלך יקר, הכרת פניך תענה בך כי הדר כבוד חופפת עליך ובקדושתך נתימר כי תסתופף בצל קורותינו, עד יערה עליך רוח ממרום והיית לנו למופת!״ עודם מדברים קרב אליו חד מהם, שלח ידו ויאחז בו, וירכיבהו על כתפו, דרך בלולים העלהו אל בית הנשיא. הנשיא יצא לקראתו ויברכהו לשלום, הושיבהו בראש המסובים וכל הנאספים שרו לפניו שירי תפילה. אך הצפירה באה יום שבת קודש הובילוהו את בית התפילה בלויות אצילי העדה, ברגש קדש הביעו רננה. טרם הקריאה קם הנשיא, ויעמוד על הבימה, להטיף מלים באזני הקהל מוסר מלכים. פתח ויער נעימות בנפש השומעים כדרכו כל הימים. אהה, חזע נורא, פני הרב הנשיא חוורו, ולעו מליו, רוח אימים בעתהו, נפל על פניו וירדם וירגזו כל עצמותיו. עודנו שוכב נדהם נבהל ברעיונותיו, תמונת אביו לנגד עיניו, הרעים עליו בקולו, ויאמר לו: ״בני, בני! הנה חרדת עלי את כל החרדה להפריעני ממעון חביון מנוחתי. אמנם להיות סתרה לך נרגזתי ואץ [!] אליך, למען תדע כי איש מורם היום בחומותיך, שית עיניך עליו פן יפגשהו אסון, הלא צויתיך ואתה דע לך!״ כגבור מתרונן מיין קץ הנשיא מתרדמת חזיונו, פרש חמלתו על נר ישראל וקדושו, וכל היום לא סר עינו מעליו. ממחרת השבת נתן צו לאחד ממשרתיו עושי רצונו להוליכהו בטח אל הארץ יצא משם, ופקודתו נעשתה, והרב חיים ז״ל שב למעונו.״

ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן, מעשה הצדיקים, ב ע״א—י ע״א