הקבלה במרוקו-היכל הקודש
המקובל האלוהי.
רבנו נודע כאחד מגדולי המקובל בתקופתנו. רבני ירושלים כותבי עליו בשנת ת"ח, ארבע שנים אחרי פטירתו " החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא. מאוחר יותר נתפרסם רבנו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסדו של תורת הקבלה.
בשת תט"ו נדפס בוונציה ספר " טוב הארץ ", אשר תוכנו , להודיע לבני האדם קדושת ארץ ישראל על פי כתבי הרא"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, הרמ"ק ורבי אברהם אזולאי. הגאון הצדיק רבי חיים הלברשטאס, האדמו"ר מצאנג, שנתבקש להסכים על " אור החמה " כותב : דברי הרב רבי אברהם אזולאי הנ"ל אינם נצרכים להסכמה.
הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקדומים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנזכר לעיל למקובל גדול.
את דרכו לתורת הסוד מתאר רבנו בהקדמה לספר "קירית ארבע " : " שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה' את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת.
ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני חהבינני קצת מפשא אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדבריןם באוזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה' בא לידי ספר פרדס רימונים להאלוקי הרמ"ק זלה"ה והיה לי למשיב נפש ויערני כאיש אשר יעור משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלוקית ואדור נדר לה' לעלות אל ארץ חמדה, להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה"ה על ספר הזוהר.
אכן זכה רבנו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ"ק, ואף לעשות קיצור ממנו ( ספר " זהרי חמה " ). אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. כמו שכתב החיד"א בשם הגדולים : " יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן הרב חיים ויטאל מ' שמואל ועליהם י ש לסמוך.
אך אין בשערים הנזכרים מהדורה בתרא, כי הרב חיים ויטאל מיווה לגונזה בקברו. טרבנן קדישי אשר ברור על ידי ייחודם הוציאוהו מקברו על ידי ש" ח".
וביתר בירור בערך ספר עמק המלך : " וכבר כתבנו כמה פעמים שמז"א מהר"א אזולאי ומהר"י מצח ז"ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב רבי ליים ויטאל ז"ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שציווה הוא ז"ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור.
כמו כן כותב רבנו על כתבי מהר"ר סולימאן אוחנה, מגורי האר"י ז"ל, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבנו בשמו בספר " בעלי ברית אברם ".
בקבלה מעשית לא עסק רבנו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, משעה ידיו, והדפיסה החיד"א בספרו " יוסף בסדר " סימן ו' כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזה מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדומה.
מתורתו של רבנו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורם ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו בתורת הקבלה. על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממראכש. בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הרב דוד אזולאי והרב אהרן אזולאי וברה אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו.
אלו הם חיבוריו.
1 – קירית ארבע – ביאור על הזוהר. לו מקרא רבנו " חיבורי הגדול ". נקרא כך כיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות : האר"י הקדוש ז"ל זלה"ה כבוד הרב רבי חיים ויטאל נר"ו, כבוד הרב אברהם גלנטי זלה"ה, כבוד הרב משה קורדובירו זלה"ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות " שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת"ל.
הספר חולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם הוא סםר בפני עצמו : אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ"ק = שע"ח. 1618.
אור הלבנה, תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר. וטעם שמו, כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך האישון חושך הטעויות. ואל יחשוב אדם שיש בספר זה שום הגהה מסברא חס ושלום, אל מספרי כתבי ידי המדויקים. וכמו שהגדירו החידא : " הגהות על ספא הזוהר מהרש"ל לש"ס.
אור החמה להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם, להבדיל מהחלק השלילי – אור הגנוז.
אחר כתיבת הספר, שנת שע"ח, התפלל המחבר : " וה' יעזור לי לגמור את המצווה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלוקי כבור הרב גלנטי זלה"ה. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר " ירח יקר " מהרא"ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו " זהרי חמה ", וכך כתב בהקדמתו : " קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל.
אך לא אסתייעא מילתא, ו " זהרי חמה " לא צורף לכתב היד של " אור החמה " אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת"י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ"א, בעיוד ש " אור החמה נדפס בירושלים, תרל"ו.
רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו"ר משינאווה, הגאון רבי יחזקאל שרגא הלברשטאס, שגם מצא את ז"ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ו " אור החמה עם שהרי חמה לפ"ק – תרנ"ו.
ד"צ מהדורה זו, ב"ב תשל"ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר " קירית ארבע " כוונתו לספר אור החמה.
החלק העוסק בפירוש דברי הזוהר הקדוש בפרשת " ואתה תחזה ", המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם " מחזה אברהם " תחילת בשנת תר"מ, כחוברת נפרדת ואחר כך במהגורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל"ד ד"צ מהדורת ירושלים.
" אור הגנוז " הוא מיוחד וגנוז ליחידי סגולה הנכנסים בפרדס, שלאו כל מוחא סביל דל. כנראה שחובר על פי כתבי הרב חייפ ויטאל שהיו בידי רבנו.
ספר זה לא זכה להגיע לדפוס. וכבר החיד"א כותב : " כל הספרים הנזכרים הנם בידי כתב ידי חוץ מאור הגנוז שנגנז ", ומעתה ניתן לומר טעם נוסף לשמו – שנקר על שם סופו.
2 – " חסד לאברהם " דרושים והקדמות בחכמת הקבלה, מיוסדים על פי כתב יד וספרי הרמ"ק וגורי האר"י ז"ל. בכמה כתבי יד באה בסוף הספר חתימה זו : " והייתה שהלמת הספר החשוב הזה אור ליום ד', כ"ה יום לחודש אלול המרוצה, שנת ויתן לך האלהים מטל השמים לפ"ק. פה עזתה אשר ליהודה תוב"ב – שע"ט.
ספר זה הוא הידוע והנפוץ בכתבי רבנו, הוא הועתק כמה פעמים על ידי סופרים שונים עד שהדפיסוהו באמסטרדם בשנת תמ"ה. כבר החיד"א התריע על כך שמהדורה זו מלאה שיבושים וטעויות. אמנם, באותה שנה נדפס הספר בזולצבאך, על פי כתב יד מדויק, ובו הכל מתוקן. וכנראה לא ראהו, החיד"א.
3 – " בעלי ברית אברם " ביאורים על בתנ"ך בדרך הקבלה. נכללו בו, מלבד חידושי המחבר, פירושים כבוד הרב חיים ויטאל, מ"ש בשם האר"י ז"ל הנוגע אל הפשט, ומהחסיד האלהי כבוד הרב סולימאן וחנא זלה"ה, מגורי האר"י ז"ל.
נכתב בעזה. בשנת כי בשמחה – ש"פ. כתיבתו החלה בראש חודש חשון ונסתיימה בראש חודש טבת. הספר עבר מאב לבנו, מרבנו עד החיד"א, וכל אחד הוסיף נופך משלו. המעתיק שילב את ההגהות בגוף החיבור. הספר נדפס לראשונה בצפת בשנת " זה השער לה' " – תרכ"ב, ומאז בכמה מהדורות נוספות.
4 – " מעשה חושב " קיצור כוונת המצוות מהאר"י ז"ל. מליקוטי הגדול בדורו כבוד הרב חיים ויטאל. רבנו מזכירו גם בסוף ספרו ברכת אברהם. כתב יד אוטוגרף על ספר זה נמצא בפריה הלאומית בירושלים ומספרו 8-5493.
וזה לשון רבי אברהם הלוי אב בית דין במצרים וגלילותיה, בספרו " גנת ורדים ". ואזיאו לי ספרא דאדם קדמאה, מגילת סתרים מעולפת ספירים, הכינה גם חקרה נאזר בגבורה החכם השלם כבוד הרב אברהם אזולאי ז"ל, ספר מעשה חושב, שכלל בדברים קצרים עניינים גדולים וארוכים. ספר ספיר גזרתו, מחבר ומאסף נובלות חכמה של מעלה, ופה מפיק מרגליות ותוצאות חיים…..
מתוך הגהותיו של החיד"א עולה שנהג להכין עצמו למצוות המועדים מתוך " מעשה חושב ". מהן גם עולה שיש תועלת לא רק מלימוד עמוק אלא גם מקריאה בו, שכן כשמחמת מחלה או טרדות אחרות לא היה יכול ללמדו בעיון – היה קורא ממנו את הפרק השייך לאותו חג. הוא גם רכש העתקה של החיבור, נוסף על העותק המקורי, שהיה בידיו.
5 – " כנף רננים " קיצור כוונת התפילות מהאר"י ז"ל, כולל, כנפי שחר – לתפילת שחרית, כנפי יונה – מנחה וערבית, כנפי רוח – תפילות שבת וימים טובים.
חיבור זה לא הגיע לדפוס, אבל הועתק כמה פעמים כנראה לא תמיד בצורה מדויקת, שכן בספר יד אהרן לכבוד למהר"א אחפנדרי כתב שבתפילת " עלינו לשבח " יש לומר ועל כן נקוה, בואו : וכן ראיתי בספר כנף רננים לכבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה שכתב כן.
וכתב עליו החיד"א ב " ברכי יוסף " וישנו בידי מכתיבת הקדוש הרב מ"ז זלה"ה, ולא ראיתי זה שכתב בשמו לומר ועל כן נקוה.
במקובל רבי אבקהם חזקוניט, בספרו " זאת חוקת התורה ", מזכיר ספר כנף רננים ותמה שחס רממנו כמה עניינים, ולא ראה ספר מעשה חושב, שהוא חלק ב' ממנו.
6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי
7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :
" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.
החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".
8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש
ההגירה מהמחוז
ההגירה המתמדת מכפרי המחוז ועיירותיו אל מראכש הייתה, אף היא, אחד מהביטויים המוחשיים והבולטים לקשרים שהתקיימו בין יישובי המחוז למרכז.
להגירה , בתקופה שבה אנו דנים כאן – מהמחצית השנייה של המאה ה י״ט ועד לכיבוש הצרפתי (1912) היו כמה מאפיינים
הגירה חד כיוונית: ההגירה הייתה מהכפרים ועיירות המחוז אל העיר ולא להפך.
הגירה זמנית: בתקופות של משבר כלכלי, בצורות, מגפות, מלחמות פנימיות בין השבטים, או כאשר סבלו יהודי המחוז מנגישות קשות מצד השליט המקומי- בזמנים כאלה נהגו היהודים לברוח, לפעמים כאיש אחד, ממקומותיהם ולבוא למראכש עד יעבור זעם. לאחר הרגעת הרוחות כמעט כולם היו שבים למקומותיהם.
הגירת מעבר: היו יהודים שהיעד הסופי שלהם לא היה מראכש אלא ערי החוף הדרומיות , ערי הצפון או אזור אחר במחוז. אלה ישבו פרק זמן במראכש ולאחר מכן המשיכו בדרכם. במקרה זה שימשה העיר תחנת מעבר לכמה שנים.
הגירה לתמיד: בני המחוז שבאו לעיר מתוך כוונה לשבת בה ישיבת קבע. בין הסיבות שהניעו את בני המחוז להתיישב במראכש ישיבת קבע ניתן למנות את : הרצון לשפר את המצב הכלכלי; את השאיפה לשפר את המצב הביטחוני, במיוחד אמור הדבר לגבי יהודים שנמצאו תחת שליטתו של תקיף מקומי בבלאד אל סיבא. וכן את הרצון להעניק חינוך נאות לבנים בישיבה ומשנת 1901 (הקמת ביה״ס של כי״ח) גם בחינוך המודרני. ההגירה המתמדת מהמחוז למרכז הטביעה את חותמה על תחמי החיים השונים של מראכש. בראש ובראשונה היא השפיעה על הגידול הדמוגרפי של הקהילה. בשנת 1875 היא מנתה 8,000 נפש. בשנות השמונים: 10,000 נפש, בשנות התשעים 12,000 ובערב הכיבוש הצרפתי בין 14.000 ל 15,000 . יש האומדים אותה גם ב 17,500 נפש
יישובי המחוז שימשו, אפוא, מאגר אנושי תמידי לגידולו הדמוגרפי של הבירה הדרומית. אכן, עד לשנות העשרים של המאה העשרים הייתה מראכש הקהילה היהודית הגדולה ביותר במרוקו. הדבר הזה הטביע את חותמו על תחומי החיים השונים של מראכש. בגלל גודלו נחשב המלאה של מראכש למלאח החשוב ביותר במרוקו. הוא היה "עיר יהודית" לכל דבר עם מרכזים כלכליים שוקקים ועם מרכזים תרבותיים-רוחניים תוססים. המלאה של מראכש שמר על צביונו הזה גם בתקופה המודרנית. ההגירה תרמה לגידול מתמיד של מספר הלומדים בישיבות, ולכן גם בראשית המאה העשרים נמצאו בה ישיבות במספר גבוה. והוא הדין במספר הדיינים והסופרים שפעלו בה במקביל. כמו כן העשירה ההגירה את עתודת החכמים והרבנים של העיר. בין הרבנים הבולטים שקבעו את מושבם במראכש בראשית המאה העשרים נזכיר את רבי פנחס הכהן מטרודנאט. ההגירה של בני המחוז הכפריים למראכש הייתה בין הגורמים העיקריים שהעניקו לקהילה העירונית של מראכש אופי שמרני במיוחד.
השמרנות של קהילת מראכש באה לידי ביטוי בעמדה שגילתה לאורך השנים לנוכח גורמים חדשים, שחדרו לתוכה ואיימו לשנות את צביונה. המאבק כנגד הי׳מגורשים", במאה החמש עשרה, היא דוגמא מובהקת לגישה זו בתקופה העתיקה.
בניגוד לקהילות הצפוניות ובראשן פאס, לא יכולים היו היימגורשים", אשר התיישבו במראכש, לעשות בה כבתוך שלהם. כאן הם לא הצליחו לכפות את תקנותיהם ("תקנות המגורשים מקאשטילייא") על כלל הקהילה ואחד הגורמים לכך נעוץ בעובדה שהיסוד של ה״תושבים,, בה גדל בהתמדה בעקבות ההגירה הפנימית.
גם בתקופה המודרנית בלמו גלי ההגירה, שהואצו תחת הפרוטקטורט הצרפתי, את תהליכי המודרניזציה שהחלו לחדור לקהילה והם האטו במידה רבה את קצבם. על תופעה זו לא נוכל להרחיב את הדיון כאן משום שהיא חורגת מתקופת הדיון שלנו.
אחרית דבר.
במקורות הפנימיים אנו מבחינים שחז״ל מתייחסים אל היהודים שחיו במראכש ואל היהודים שחיו בפריפריה שלה כאל יחידה אינטגראלית אחת. הביטוי הלשוני לכך הוא בצרוף החוזר תדיר בכתובים: "מראכש ואגפיה" "מראקס וגלילותיה", "חכם אחד מהגלילות". תחושת האחידות הזו נבעה מתודעת האחריות שהייתה למרכז על הנעשה בחיי היום יום בישובים הקטנים. תודעת זו באה לידי גילוי בתפקידים שמילא המרכז ביחס לפריפריה, במיוחד בתחום הרוחני- תרבותי ובמידה רבה גם בתחום המנהלי-חברתי.
בתחום הרוחני-תרבותי הטיל המרכז של מראכש אוטוריטה מוחלטת על חיי היום יום של בני המחוז. בה בעת קיבלו בני המחוז את מרות המרכז ללא עוררין, אף על פי שלא הייתה קיימת מבחינה פורמלית היררכיה רבנית כופה ומחייבת. הדבר נבע בין היתר מגודלו של המרכז מהיותו יחיד מסוגו במרחב, מחשיבותו ומיוקרתו. התלות המוחלטת של בני המחוז במראכש השפיעה על עיצוב חיי הפרט ותרמה לאחידות בין מראכש ואגפיה. למשל, תקנות שתוקנו במרכז חלו על כל יהודי הגלילות והוא הדין במנהגים שייחדו את מראכש מהקהילות הצפוניות, כמו זכויותיה של אישה עקרה, חזקה על בית כנסת ועוד.
למראכש לא הייתה סמכות פורמלית למנות את המנהיגות הלוקאלית במחוז, לא את "האזרחית" (שיחי אל יהוד) ולא את הרוחנית-דתית(דיין). יחד עם זאת אי אפשר להתעלם מההשפעה שהייתה לה על המינויים, והדוגמא הבולטת לכך היא הסמכתם של השוחטים.
מערכת היחסים בין הצדדים התאפיינה לא רק בתלות מוחלטת של בני המחוז במרכז, אלא גם בתלות הדדית, במיוחד בקשרים הכלכליים-מסחריים.
זאת ועוד, כשם שהמרכז עיצב את חיי היום יום של הפריפריה והשפיע עליהם , כך גם השפיעה הפריפריה על החיים במרכז. בזיקתה ובתלותה בתחומי החיים השונים העניקה הפריפריה למרכז תחושה של חשיבות – תחושה לפיה הוא נמצא בטבורו של עולם. יתרה מכך, ההגירה המתמדת מהמחוז למראכש הטביעה את חותמה על אופיו של המרכז העירוני הזה בתחומים שונים והייתה בין הגורמים המרכזיים לשימור שמרנותה של הקהילה הגדולה בתקופה המודרנית.
מידע חדש על קהילת אלקסר-אלכביר – אליעזר בשן
ברית מספר 28
מלקות ליהודים מקומיים
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ב-1875 יהודי בן שישים היה קרבן להתעללות על ידי מושל המקום שהילקה אותו כי לא ציית לקאדי.
בשנת 1876, הלקה מושל אלקסר יהודי, ועל כך נקנס על ידי הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) ב-150 פראנקים.
בשנת 1876 התנכלו מוסלמים ליהודים באלקסר. כך נאמר במכתב של כי״ח לקראת ועידת מדריד שהתכנסה ב-1880(128 .BMAIU, Mai 1880, p): משה בן מאמאן בן שבעים, תושב המקום, הולקה ב-1880 כי נעל נעליים, והלך כנראה בקרבת מסגד או מקום קדוש למוסלמים, דבר שנאסר על יהודים.
במכתב של'אגודת אחים' באנגליה לשר החוץ הבריטי ב-2 במאי 1887 נאמר כי סנדלר יהודי קיבל 300 מלקות על רגליו ועוד 300 על ידיו.
רציחות
שני יהודים נרצחו ב־5 ביוני 1876 על ידי מוסלמים קנאים.
בספטמבר 1876 דווח כי ארבעה יהודים נרצחו שם ב-5 ביוני. ביולי 1876 פורסם על ידי כי״ח כי 11 יהודים נרצחו באלקסר, ביניהם תושב גיברלטר בשם שלמה לוי, משה אביקסיס בעל חסותה של ארה״ב, נוסף לאזרח בריטי תושב גיברלטר.
על פגיעות ביהודים באלקסר בשנת 1876 דווח לכי״ח.
ב-10 ביולי 1876 כתב משרד החוץ לגיוהן דרומונד האי – שגריר בריטניה במרוקו כי השר מאשר את דבריו כפי שדיווח ב-20 בחודש הקודם בקשר לרציחתם של שלושה יהודים באלקסאר.
בקיץ 1877 נרצחו שבעה יהודים, כולל אשה ותינוק 'בדרך בין לאראש לאלקסאר, ביניהם אשה ותינוק'11 במכתב של כי״ח לועידת מדריד שהתכנסה ב-1880 נאמר, כי מאז אוקטובר 1864 נרצחו באלקסאר 15 יהודים, ובדיווח אחר נמסר כי מספר הקרבנות היה 18, וכי ב-1876 פגעו מוסלמים ביהודים באלקצאר.
קונסול ארה״ב במרוקו פליכס מתיוס דיווח ב-29 בספטמבר 1880 לשר החוץ של ארה״ב, כי יהודים נרצחו ליד שלושה מקומות במרוקו ביניהם נזכרת אלקסר
לפי ידיעה שפורסמה ב-J-C. ב-12 בנובמבר 1880, נרצחו שלושה יהודים בסביבת אלקסר.
לפי דיווח ב-1880 נרצחו באלקסר מאז 1864- 18 יהודים.
בספטמבר-אוקטובר 1880 פורסם כי יהודי בשם יעקב כלפון שגר באלקסר הולקה כי נעל סנדלים. כפי שפורסם בר״ח טבת תרמ״א אין כל מידע על שלושה יהודים שנרצחו בין רבאט לאלקסאר.
תגובת היהודים לפגיעות
בשנת 1885 פרצו מוסלמים לרחוב היהודים בעיר ופצעו כשישים יהודים. אבל היהודים הגיבו ופצעו שלושה עשר מוסלמים. גם ב-1886 היו פגיעות ביהודי אלקסאר. לפי ידיעה שהעביר כתב מטנגייר ב-20 באפריל 1887, נרגמו באלקסאר נשים יהודיות.
פרשת ראובן תורגמאן-מלווה שנאסר- 1887
לפי פרסום בטיימס הלונדוני יהודי אמיד באלקסאר, בן חסותה של ארה״ב בשם ראובן תורגמאן, נאסר בשנת 1887 והובא לטנגיר בפקודת הוזיר לענייני חוץ. כאן הוסרו הכבלים ששמו עליו בעת מאסרו. הוא היה במאסר בעיר לאראש( Larache) במשך שני לילות. לא נתנו לו לחוג את חג הפסח ואילצוהו לרכב בשבת. שני הדברים מנוגדים להצהרה בת שבעה סעיפים בדבר הזכויות של היהודים במרוקו שהעניק הסולטאן מוחמד הרביעי( 1873-1855) למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר.1864
הדברים הועתקו ופורסמו ב-21 באפריל 1887 וב-16 ביוני ביטיימס אוף מורוקו' וכן בדווח החודשי של כי״ח באפריל 1887 בעמי 62-61 .בעקבות זאת החלה התכתבות של הארגונים היהודים בלונדון עם משרד החוץ הבריטי, שנחשב המגן של היהודים בכל עת שהציקו להם. יהודה אפלאלו הוא בן דודו של התורגמן שנאסר באלקסאר.
אל-אקצא בסכנה' נדב שרגאי 2012
המציאות, כידוע, שונה. מדינת ישראל פועלת לסיכול תכניות שכאלה. עם השנים ניסו גורמים קיצוניים יהודיים ) לא ממשלתיים( לפגוע בהר ובמסגדיו, וקיצונים מוסלמים עשו בו שימוש לצורכי טרור והסתה. הניסיונות הללו נבלמו ביד ברזל על ידי רשויות הביטחון הישראליות: המשטרה, השב"כ והמוסד. תחום זה של האחריות הביטחונית הכוללת על המקום, הוא התחום היחיד שמדינת ישראל הותירה בידיה באופן בלעדי בהר הבית.
למרות זאת, כל מפתחות שערי מתחם הר הבית, למעט שער המוגרבים ) במערבו(, מצויים בלעדית בידי הוואקף. רק את מפתחות שער המוגרבים מחזיקים במשותף ישראל והוואקף.
ישראל גם חוקקה ב 1967- את חוק השמירה על המקומות הקדושים.
החוק קובע כי מקומות אלו יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אליהם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות. העונשים שנקבעו לעוברי העברות חמורים: שבע שנות מאסר למי שמחלל מקום קדוש, ומאסר של חמש שנים ל"עושה דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם, או ברגשותיהם כלפי אותם מקומות.
על רקע כל אלה, הטענה שהמדינה ומוסדותיה קשרו מזימה שנועדה למוטט את מסגדי הר הבית, כדי להקים תחתיהם את בית המקדש השלישי, אבסורדית ומופרכת. מדינת ישראל דבקה אמנם במורשת היהודית, מכבדת את ההיסטוריה היהודית ורואה עצמה מחויבת לשורשיה הקדומים שבמרכזם הר הבית והמקדש, אולם בכל הנוגע להר הבית – מדובר במורשת ערכית ורוחנית ולא במורשת מעשית; בזיקה עמוקה ומחויבות אך רק במישור התודעתי. במקביל, עושה מדינת ישראל כמעט הכול, הן בפה והן במעשה, כדי להבהיר שפניה אינן לבניית המקדש השלישי או להחרבת מסגדי הר הבית. כל זה אינו מפריע לעלילת 'אל-אקצא בסכנה' שפנים רבות לה, להתפתח ולקנות לה אחיזה בדמיונם ובלבותיהם של עשרות מיליוני מוסלמים.
הוגה עלילת 'אל–אקצא
בסכנה' – 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל–חוסייני
אביה מולידה של עלילת 'אל-אקצא בסכנה', הראשון בעת החדשה שטען כי היהודים זוממים למוטט את מסגד אל-אקצא כדי לבנות תחתיו את בית המקדש השלישי, היה 'המופתי הגדול', חאג' אמין אל-חוסייני, שמת ב- 1974 הוא חי שלושת רבעי מאה, ועיקר פועלו השפיע על קורות המחצית הראשונה של המאה העשרים בארץ ישראל. עם זאת, חייו ומשנתו רלוונטיים גם היום, מכיוון שבכל הקשור למסגדי הר הבית ולעלילת 'אל-אקצא בסכנה' – יורשיו, ובהם יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, וראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית הישראלית, שיח' ראאד סלאח, הפכו בפועל לממשיכי דרכו.
חוסייני נולד בירושלים בסוף המאה ה 19- . הוא היה בנו של מופתי ירושלים באותם הימים, טאהר אל-חוסייני, שנודע כאחד ממתנגדיה המובהקים של הציונות. משפחת החוסיינים הירושלמית מייחסת את מוצאה לחוסיין, בנם של החליף עלי ואשתו פאטמה, בת הנביא מוחמד. את חינוכו קיבל אמין אל-חוסייני במוסדות חינוך בירושלים. בגיל 17 נסע ללמוד באוניברסיטה המוסלמית אל-אזהר שבקהיר ושהה שם שנתיים. אז גם הגיע לראשונה למכה וזכה בתואר חאג'. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא העות'מאני, אך אחרי שנתיים חלה בדיזנטריה ושב לירושלים. לתפקיד הציבורי הראשון שלו התמנה ב 1918- כאשר התקבל לעבודה במשרד המושל הצבאי הבריטי של ירושלים. כעבור שנה השתלב אל-חוסייני בתפקיד זוטר במחלקת הביטחון הבריטית בדמשק. שם החל להתקרב לחוגים הלאומיים בחצרו של האמיר פייסל בן חוסיין ונטל חלק פעיל בהבאת הנציגים מ'חבל פלסטין' לקונגרס הכלל סורי, שנערך ביולי 1919 כבר אז ערבב עבודה חינוכית, פעילות פוליטית ופעילות דתית.
כששב מדמשק השתלב אל-חוסייני בפעילות אחת מהאגודות הנוצריות – מוסלמיות שפעלו אז בארץ. המכנה המשותף לכולן היה ההתנגדות העזה לציונות ולעלייה היהודית והשאיפה להתקרבות לסוריה.
האירוע המשמעותי הראשון שאל-חוסייני נטל בו חלק היה אירוע אלים במיוחד.
באפריל 1920 , בתום חגיגות נבי מוסא, 2 כשאלפי מוסלמים שבו בתהלוכה מנבי מוסא לירושלים, שלהב אל-חוסייני את ההמונים. התהלוכה הידרדרה לאלימות קשה, ובדרך נרצחו חמישה יהודים ו 211- נפצעו. 3 מי שניצח על התהלוכה עצמה היה אחיו החורג של אמין אל-חוסייני, המופתי כאמל אל-חוסייני, שבניגוד לאמין ניסה )ללא הצלחה( להרגיע את הרוחות.
הבריטים הוציאו צו מעצר נגד אמין אל-חוסייני, שברח לעבר הירדן ומשם לדמשק. בהיעדרו גזר עליו בית דין צבאי 10 שנות מאסר. חמישה חודשים אחר כך, כשלתפקיד הנציב העליון נכנס סר הרברט סמואל, זכה חא'ג אמין הגולה בחנינה.
כששב חאג' אמין לירושלים הוא התקבל על ידי ערביי העיר כגיבור, וכמי שהעז למרוד בבריטים ולהילחם ביהודים. עם פטירת אחיו החורג, המופתי כאמל אל-חוסייני, התמודד חאג' אמין על הירושה. תחילה, הפסיד למתמודדים בעלי השכלה דתית מוסלמית גבוהה משלו, אך הוא ומשפחתו סירבו לקבל את הדין. הם הפעילו מערכת לחצים כבדה, מלווה בפרסומים ומחאות פומביות, ובסופו של דבר נמסר המינוי לחאג' אמין בעת שמלאו לו 26 שנים בלבד. שנתיים אחר כך הוקמה המועצה המוסלמית העליונה, ואל-חוסייני נבחר לעמוד בראשה.