מורשת יהדות מרוקו

 התעמולה הגרמנית

עוד לפני עליית היטלר לשלטון, לא השלימה האגודה הפן־גרמנית ״פישטה בונד״ עם כך שברלין זנחה את שאיפותיה לגבי מרוקו, וויתורה עליהן לטובת צרפת. אגודה זו ניהלה תעמולה נגד האויב הצרפתי שהופצה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מסע התעמולה, שניצל עד תום את המקלט שנתנה לו ספרד באזור חסותה, השתנה עם עליית הנאצים לשלטון, ולבש ממדים אחרים בתכלית. החידוש העיקרי היה בהכנסה מסיבית של מוטיבים אנטישמים בתעמולה שכוונה נגד צרפת ונגד היהודים.

על התעמולה ניצח המסית הגרמני אדולף לנגנהיים, שהתיישב בטנג׳יר ב-1905. הספינות הגרמניות שהגיעו לנמלי האיים הקנריים ולמובלעת הספרדית של סאוטה בצפון מרוקו, הביאו כמעט תמיד חבילות כרוזים בעגה הערבית המקומית, שנועדו למרוקו ולאלג׳יריה. היה זה שילוב של שנאת היהודים ושנאת הקולוניאליזם, שהציגה את צרפת כ׳אומה יהודית׳: ״היהודי מכרסם בכם כפי ששרץ מכרסם בכבשה… צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה וסייענה. גרמניה כולאת ורודפת יהודים, היא מחרימה את רכושם. לולא הייתם עבדים של צרפת, הייתם גם אתם יכולים לנהוג באותה דרך״.

תעמולה כתובה זו הועילה רק במידה מועטה, בשל רמת ההשכלה הנמוכה של האוכלוסייה. נוספו לה שידורי רדיו ברלין בערבית ובברברית, וגם רדיו בארי, תחנה הרדיו האיטלקית הפופולרית באפריקה הצפונית. ההצלחה של שידורים אלה הדאיגה את הנציב העליון, וכך הוא דיווח לפריז:

״העלייה במכירת מכשירי הרדיו לילידים חושפת אותם יותר ויותר לתעמולה המשודרת… רדיו בארי זוכה להאזנה הולכת וגדלה, והוא מגביר את התקפותיו על צרפת. הקריין הערבי מרבה בסקירות על המצב בפלסטינה… המדיניות האנטישמית תופסת גם כן מקום רב: הוא לא מחמיץ שום הזדמנות למנות את הארצות באירופה האוסרות על כניסת פליטים יהודים לשטחן״ (18.11.38 ).

בנוסף על כך, פעלו במרץ מספר יוצאי גרמניה המעטים שעדיין הורשו להתגורר דרך קבע במרוקו, במיוחד בטנג׳יר ובאזור החסות הספרדית. הפעיל ביותר היה אדולף רנשאוזן שהתיישב בטנג׳יר לפני 1914, שם התאסלם ואחר כך עבר ללאראש.

חרם על מוצרי גרמניה

עליית היטלר לשלטון בגרמניה גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילה היהודית המרוקאית. גם בקרב השכבות שנחשפו פחות להשפעה מערבית, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו זרעה דאגה והעלתה תחושת סולידריות ספונטנית עם האחים הנרדפים. החוגים העממיים והמסורתיים הגיבו כבעבר בתפילות, בצומות ובציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. רבנים חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.

האליטות החילוניות החדשות בערים הגדולות, שנהגו אורח חיים מערבי, ובפרט בכרך הכלכלי קזבלנקה, הגיבו באמצעים מודרניים יותר של מחאה פוליטית וחרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי האידיאולוגי העולמי של גרמניה הנאצית ולחרם הכלכלי עליה. אולם סיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל אופי היחסים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.

דמן רב לפני הפרוטקטורט הייתה גרמניה המתחרה הקשה ביותר של צרפת על השליטה במרוקו. צרפת המשיכה לחשוש ממרצה הכלכלי הבלתי נלאה של גרמניה, והיא ניצלה את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כדי להכניס לפרק החמישי של חוזה ורסיי מ-1919 הגבלות קשות על סחר של גרמניה עם מרוקו. אולם מאז כניסתו למשרד החוץ של שוחר השלום אריסטיד בריאן (Aristide Briand) ב-1925 גברה מגמת הפיוס, ופריז הסכימה לצמצום הדרגתי של חומרת ההגבלות. הסידורים החדשים שאומצו ב-1933 אפשרו מתן אשרות כניסה למרוקו לסוכני מסחר גרמנים לשישה חודשים, אך לא נתנו להם אותן זכויות כמו לאזרחי מדינות אחרות החתומות על אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras כך יכול היה איום החרם היהודי לשבש את הרגיעה ואת החזרה של גרמניה לזירה הכלכלית המרוקאית. זהו ההסבר להתנגדות, בתחילה לא חד-משמעית אבל בהמשך נחושה, של שלטונות הפרוטקטורט ליוזמות החרם היהודי.

כבר באפריל 1933 הוקם בקזבלנקה ועד החרם, ובראשו הרוח החיה של כל המאבקים היהודים, שמואל דניאל לוי, נשיא הקרן הקיימת לישראל במרוקו. מזכירו היה איש העסקים יוסף רפאל טולדנו יליד טנג׳יר, והגזבר היה סוחר התה האמיד רפאל בנאזרף יליד טיטואן, שנהנה מחסות אמריקאית והיה אחד המייסדים והעורכים של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״. חברי הוועד היו: זֵדֵה שולמן, יליד פולין, יצרן הרהיטים המפורסם ביותר במרוקו, מייסד ׳ארמון הריהוט׳ (Le Palais du Mobilier); ליאון בנאסראף; אדון אטדגי; דוד אזנקוט; לואי טארואל; י׳ לוי שושן; ועו״ד קגאן. הוועד התכנס מידי שבוע במועדון הבורגנות היהודית (Cercle de l'Union} בקזבלנקה.

אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras ההסכם הדלת הפתוחה הבטיח שיוון לכל המדינות החתומות בסחר עם מרוקו.

הוועד היה בקשר עם הארגונים היהודים הגדולים בפריז, לונדון וניו-יורק שהשתתפו בחרם נגד המוצרים הגרמנים. הוועד ניסה ללמוד את שיטות העבודה שלהם ולחשוב יחד אתם על צעדים מתאימים להגברת פעילותו. הוא ייסד תת-וועדה כדי לאתר באירופה ובאמריקה יצרנים חלופיים למוצרים המיובאים מגרמניה, וכתובותיהם הופצו לכל יבואני המרוקאים הנוגעים בדבר.

הוועד שלח לכל הסוחרים היהודים בעיר ולכל בתי הכנסת הודעה בצרפתית וביהודית-ערבית וזו לשונה:

אדון נכבד, ובן ברית יקר,

אתה בוודאי סבלת כמונו כשנודעו לך מעשי האלימות והטרור שאנשי היטלר מנהלים כנגד אחינו בגרמניה. ידוע לך ללא ספק שיהודי כל העולם, כמו כל חסידי הדמוקרטיה ברחבי תבל, העלו מחאות נמרצות נגד צעדים אלה, ובתגובה החליטו להחרים כל סחורה גרמנית… החרם הוא הנשק היחידי שבו יכולה היהדות להשתמש. יעילותו הגדולה הוכחה. לכן אנו מתכוונים להשתמש בו בהתמדה ובלי להרפות, כל עוד יימשכו שיטות היטלר הברבריות והבלתי אנושיות. על כן אנחנו מפנים קריאה נרגשת ודחופה לכלל האוכלוסייה המרוקאית, ללא הבדל גזע ואזרחות. חובה על כל שוחרי השלום והשלווה, על כל הלוחמים למען זכויות האדם, שנקנו ביוקר במאות השנים, לצאת לחרם שיטתי נגד כל סחורה גרמנית – גם אם הדבר כרוך בקורבנות כספיים ניכרים. הצלת כולנו תלויה בכך… אנו מעודדים מפעלים וחנויות לתלות בחלונות הראווה כרזות שאנחנו נספק להם, ועליהן כתוב: ״אנו לא מוכרים סחורות גרמניות!״, ״אנו לא מקבלים נציגים או סוכנים של חברות גרמניות!״, ״אם אתה קונה גרמני, אתה מכין את מותך! קנה צרפתי ותחזק את המדינה המגנה עליך!״

בקזבלנקה רבאט, פאס ומכנאס אורגנו אספות המוניות, והוזמנו אליהן אישים ליברלים ונציגים של הארגונים הצרפתיים האנטי-פשיסטים. ב-28 במרס 1933 התכנסה אספה גדולה בבית קולנוע ״לה רז׳נט״ (Le Régent) בקזבלנקה. השתתפו בה כ-3000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות, נציגים מהליגה לזכויות האדם, מהליגה הבינלאומית של לוחמי השלום ומהסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.(sfio) המאמצים, הפושרים למען האמת, לגייס גם אישים מוסלמים לא העלו פרי.

בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה בתשואות את ההחלטה הבאה:

״נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות רשויות הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. הוחלט על:

־ הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמים.

– סגירת החנויות למשך שעה כאות אבל״.

ראה "רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדנו-הוצ' אורות המגרב-תשע"ז עמ' 18-21

ב-30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. נשדדו בעיר חנויות של אירופאים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר ב-2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים, שאיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על בניית הנמל בעיר, על מינויו של צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילת ברזל על ידי אירופאים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציויליזאציה האירופאית ־נוצרית. הודות למתן שוחד, הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר, והפליגו באוניה  גרמנית לטנג׳יר, מכאן עברו לג׳יברלטר, ואחרים לספרד.

עובדים שעסקו בהובלת אבנים לבניית הנמל של קזבלנקה. מסילה שעליה הובילו את האבנים, עברה דרך או ליד בית קברות מוסלמי. הדבר הרגיז את המוסלמים, ותקפו את מובילי האבנים. הפועלים שחזרו מעבודתם בדרך לבתיהם נרצחו. אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו, שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות, הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות. אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

באוגוסט 1907 הגיעו לעיר שלושת אלפים חיילים צרפתים ו-500 חיילים ספרדים, כדי להגן עליה מהשבטים בסביבה. החיילים הצרפתיים שעלו לקזבלנקה ושלטו על רצועת חוף סביבה, קבעו דה פקטו את שליטתה של צרפת על העיר וסביבתה, עד הסכם החסות על מרוקו כולה, שנחתם בפאס במרס 1912. ספרד היתה מעורבת ב׳מאורעות קזבלנקה׳ ב-1907 כשאירופאים נהרגו על ידי השבטים המורדים, וההתערבות הצבאית המיידית של צרפת וספרד, סיבכה את בעיית מרוקו.

צרפת העניקה לממשלת מרוקו 2 מיליון וארבע מאות אלף פראנקים פיצוי על תפישת שטח ממרוקו והריגת אלפי אזרחים מאורים בעקבות ההפצצה של קזבלנקה.

בשנים 1907־1908 היו אירועים אלה במרוקו, לפי תיאורו של עד גרמני בקזבלנקה. לפי סיפורו של גרמני בשם Albert Bartels שהיה בשנים אלה במרוקו: מר Mauchand שגריר צרפת נרצח במראכש, בעת שתקע על עמוד את הדגל של צרפת. להבת ההתנגדות ליבתה את כל המדינה. הסולטאן עבד אלעזיז ברח מפאס לרבאט, תחת חסותם של חיילי צרפת. ׳מולאי חאפט׳, אחיו המבוגר של הסולטאן הצעיר, תבע את כסא הסולטאנות, לאחר שנכשל בקרב מול חייליו של עבד לעזיז, שנשלחו מקזבלנקה. הוא זכה לתמיכה על ידי צרפתים וארטיליריה שלהם, ונכנס לפאס בתור סולטאן.

הצרפתים בשלב הראשון לא הכירו בסולטאן החדש, ותחילה התרכזו בכיבוש של אזור החוף, צבא הגנרל ד׳אמאדה התקדם מקזבלנקה לאזמור. למרות הזעזועים הפוליטיים, הסחר של גרמנים עלה בשנים שבין מועד ביקורו של הקיסר וליהלם בטנג׳יר ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מספרן של אוניות הסוחר הגרמניות שהגיעו לנמלים בקזבלנקה, ברבאט, סאפי ומוגדור, עלה משנה לשנה.

בידו של הכותב היה הארנק של הגב׳ אופיץ מקזבלנקה, אשה צרפתית המובלת בעגלה. העגלון היכה בנו, וההמונים התנפלו עלינו, שותפו של המחבר הוכה בפניו. דגל צרפת הובל לפני הכותב, והיה עלי לצעוק: ׳תחי צרפת! לאחר זמן מה ראיתי אדם מקזבלנקה שוכב על הארץ, כשהוא כולו זב דם.

משבר בין צרפת לגרמניה

משבר ביחסים בין צרפת לגרמניה פרץ בשנת 1908, בעקבות בריחתם של חיילים מלגיון הזרים בקזבלנקה. צרפת חתמה על הסכם עם גרמניה בשנת 1909 שנערך בפזיזות ושלא בוצע. גרמניה השלימה עם הכשלון של התכנית למשטרה בינלאומית, ועם העובדה שצרפת תשלוט על קזבלנקה וסביבתה. כתמורה קיבלה גרמניה את הזכיון בשיתוף פעולה עם צרפת לביצוע עבודות ציבוריות. בפועל, הדברים לא התבצעו ככתבן וההסכם נשאר על הנייר. המשבר נפתר ע״י הסכם בשנת 1910 בין שתי הממשלות, בו גרמניה מכירה באינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו.

חדירתה של צרפת למרוקו

חדירתה של צרפת למרוקו החלה כבר בסוף המאה הי״ט. היא הגיעה להסכם עם איטליה ב-1902, עם בריטניה ועם ספרד ב-1904, בהסכמים אלה הוכרה מרוקו כנתונה לתחום השפעתה של צרפת. גרמניה ערערה על הסכמות אלה, וביקורו של קיסר גרמניה וילהלם בטנג׳יר בשנת 1905 היה ביטוי של הפגנה ומחאה על ההסכם הנ״ל.

כיבושה של מרוקו על ידי צרפת התחיל ב-1910, באפריל 1910 צעד הגנרל Moinier בראש צבא של 30 אלף חיילים לעיר פאס כמעט ללא התנגדות, כבש את מכנאס. באותו הזמן כבש צבא ספרד, למרות מחאתה של צרפת, את לאראש ואלקסר, וכן איפני בחוף הים התיכון. כתגובה לבקשתו של הסולטאן לעזרה, הגיע כוח של צבא צרפת לפאס במאי 1911 והדף את השבטים הפראים. היתה זו התחלת הסוף לעצמאותה של מרוקו. מולאי עבד אלחאפט׳ חתם ב-1912 על חוזה המכיר בחסותה של צרפת על מרוקו. לאחר מכן נשחטו קצינים צרפתיים, וממשלת צרפת שלחה לשם את הגנרל ליוטי    בתור הנציב העליון הראשון על מרוקו. בסתו אותה השנה, יחידה של צבא צרפת כבשה את מראכש, בה היתה תגובה אלימה, וצרפתים נלקחו בשבי. לאחר כיבוש פאס ומראכש, החלק המערבי של מרוקו הגיע לידיה של צרפת. מרוקו היתה בתוהו ובוהו, חלק גדול ממרוקו היתה במצב של מרידה וכל סימני ממשל תקין נעלמו. במצב הזה קיבל על עצמו המושל הראשון הגנרל ליוטי את תפקידו בפאס, תחילה עשה סדר בצבא של הסולטאן, אלה שנאשמו ברצח צרפתים הוצאו להורג. המעבר לחסותה של צרפת לא עבר בשלוה, שבטים מרדו, ומולאי עבד אלחאפט׳ נקט בשיטות ברבריות כדי לדכא את המרידות. ב-1912 הסולטאן היה במצור שכפו עליו שבטים בפאם, הוא פנה לצרפת שכבר התבססה בקזבלנקה. יחידה צבאית מיהרה לבירה פאם ששוחררה, ומספר שבועות לאחר מכן נחתם הסכם החסות עם צרפת. מיד לאחר מכן נערכה שחיטה של קצינים צרפתיים, ואזרחים בפאס. מעמדו של עבד אלחאפט׳ התערער בעיניהם של תושבי מרוקו המוסלמים, ובעיני צרפת, והוא החליט להתפטר. בית המלוכה עבר לרבאט ושם נערך סיום העצמאות של מרוקו. לפני שעזב את פאס, כבר התחיל להבטיח את עתידו. הודיע לכל נשות המלכות, אלמנות של סולטאנים קודמים, שעל כולן להילוות אליו לרבאט. הוא נתן הוראות חמורות לגבי משאן, כל התכשיטים ודברי הערך שלהן נארזו, כדי להעבירן יחד עם עזיבתו של הסולטאן. הנושא מי יירש אותו לא יושב, גם כאשר הכל כבר היה ברור, שהיורש יהיה אחיו הצעיר מולאי יוסוף, שנשלח לפנים הארץ. מולאי חאפט׳ שינה את דעתו, הוא כבר קיבל את התנאים הנדיבים ביותר מממשלת צרפת, אבל המצב היה נואש. נשלחו הודעות לאזורים הפנימיים של מרוקו, כדי שידעו מיהו הסולטאן החדש, אבל קודמו סירב להתפטר. שליטתה של צרפת בקזבלנקה איפשרה לצבאה לחדור למרוקו דרך הים.

ראה: היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורת המגרב תשע"ח – עמ' 25-23