ארכיון יומי: 4 באפריל 2019


להאיר באור החיים – לפרשת תזריעושבת החודש. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

להאיר באור החיים – לפרשת תזריע

ושבת החודש.

כשם שבלידת תינוק, המשפחה מתחדשת,

כך בחודש ניסן – עם ישראל מתחדש בניסים ונפלאות

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"אישה כי תזריע וילדה זכר…

      וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג)

אמר רבי יוסי:  "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,

והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".

 יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.

כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.

מדוע הלידה גורמת לטומאה

לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.

 ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?

תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.

 לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי

 המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.

בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:

א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.

רבנו-אוה"ח-הק' שלא נפקד בבנים אומר:

"והבנים בני – אלה תלמידי,

לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").

כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).

השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?

שתי תשובות בנידון:

א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.

ב.  התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.

בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.

כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".

בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".

הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".

פועל יוצא מכך:

עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' =  ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).

במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.

הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה").  לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון  בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק  ב"תורת היולדת".

התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".

מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי  ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו  לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).

 להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.

סמיכות פרשיות 'שמיני' 'תזריע ומצורע' – לחג הפסח:

חג הפסח מורה על פה – סח = זהירות הפה באכילה ובדיבור.

  בסוף פרשת "שמיני", מופיעים דיני מאכלות אסורות בהן בדרך כלל אנו נזהרים,

ואילו בפרשות "תזריע ומצורע", התורה עוסקת בצרעת המופיעה בגלל לשון הרע.

 המסר: עלינו להיות זהירים בפינו באוכל, וגם בדיבור.

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –

וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).

טהרת האישה – סגולה לברית מילה.

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה –  "ימול בשר עורלתו",  "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".

כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל.  בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.

 הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג. 

הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".

הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.

הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.

טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.

 שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.

רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.

גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".

רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.

רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.

טהרת המחשבה,

סגולה לילדים הגונים.

רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה".  זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:

החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.

אבי הכלה:  ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).

רבנו -אוה"ח-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה,  והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".

רבנו-אוה"ח-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:

האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".

השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א). 

השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום  אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".

פועל יוצא מדברי קדשו:

התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,

ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:

אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.

הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.

כח השפעת המחשבה הטובה.

הבעש"ט: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא". האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".

האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.

"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.   

התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).

כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.

סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).

מילתא דבדיחותא:

האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,

ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.

האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.

האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.

האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.

ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולם.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,

תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.

יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).

רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:

"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,

ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).

כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..

רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.

 המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.

בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).

רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל.  במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.

 הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.

הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.

אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".

בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש  תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.

לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.

השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.

האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.

 חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.

הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.

 הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.

הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי,

 הטוען שהעלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,

 אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי.

זכיתי להתפלל בציון. זכותו תגן עליכם ועלינו אמן סלה ועד.

"אור זרוע לצדיק"

למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,

ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.

המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.

יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.

להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.

בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:

 אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.

מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').

מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם.  ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.

הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.

השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה. יגאל חיון נ"י בן אסתר רינה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

 

היא כבר ראתה שהחזה שלי והחולצה שחורים מהפחמים, ומיד ידעה במה מדובר. איך? שהרי כל הילדים עשו את אותו הדבר. והיא, היא ידעה בדיוק מה הלך. רק ראתה אותי ופתחה בצעקות ״ווילי, ווילי!!״ התחילה בצעקות וגמרה במכות ובקללות. ״עוד פעם הלכת לגנוב פחמים! למקללפא לכחלא עלא ראסק״(מגפה שחורה על ראשך), והוסיפה בכעס: ״ככה?! אחרי שרחצתי אותך לכבוד שבת, אתה הולך ומתלכלך בגלל חתיכת זאבאן? אני אראה לך מה זה זאבאן!״ אוי ואבוי! בזמן שרחצה אותי והחליפה לי את החולצה חטפתי מכות ודחיפות בצלעות עד שהתחרטתי על כל המעשה. היא צודקת, מה אגיד לכם! אני עוד בוכה והיא מאיצה בי למהר כי עוד מעט נכנסת השבת ואני צריך למהר לבית הכנסת. ומה עלה בגורלו של מימון – אתם ודאי תוהים, ובכן, למזלו אמו רבקה הייתה טובה ונוחה ולא מרביצה. הוא הצליח לחמוק ממנה רק בצעקות ובהטפת מוסר. ״ימות מולאה דאק זאבאן (שימות בעל הזאבאן), צעקתי. לא כדאי. ״פדיחא כבירא״(מהומה גדולה).

בהיותנו בני שש – שבע היינו עוברים ל״אם־הבנים״ – בית ספר עברי שבו למדנו ללא תשלום. הבניין היה יפה והכיל כיתות מרווחות, כמו גם חצר גדולה למשחקים. כל הבניין היה מוקף חומה ובין החומה והקיר של גב הכיתות הייתה גינה מלאה עצי זית ועצי דובדבנים. אסור היה לנו להיכנס לגינה ולקטוף את פירותיה, אבל מי יכול היה להתאפק? הדובדבנים היו פיתוי גדול ובגללם חטפנו לא פעם מכות מהרבי. הדובדבנים היו משאירים צבע בידינו שהסגיר אותנו, וכך נתפסנו, עד שלמדנו לא לתפוס אותם בידיים אלא ישר מהעץ לפה וגם בלי ללכלך את השפתיים. כך יצאנו נקיים. אהבנו את ״אם־הבנים״, כי קיבלנו שם ארוחה חמה בצהריים. הצרה הייתה ש״אם־הבנים״ היה מחוץ למללאח וכדי להגיע לשם היינו צריכים לעבור ברובע ערבי, מה שהיה פעמים רבות כרוך בקטטות עם ילדי הערבים שהתאנו לנו בדרך והתגרו בנו. לכן, הלכנו תמיד בקבוצות ודאגנו להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה שערה.

ב״אם־הבנים״ למדנו תורה ונביאים והגענו עד למשנה ולתלמוד. הבנו את כל מה שקראנו ואהבנו את זה. תהלים היינו לומדים בעל פה. כל יום מזמור שונה. אם לא ידעת, חטפת מכות! ולא סתם מכות בידיים, אלא ״תחמילא״. מה זה ״תחמילא״? אולי מוטב שלא תדעו. ובכן, אתה נשכב על הרצפה כשפניך כלפי התקרה, ושני ״עמלקים״ שקראנו להם ״משלחת מלאכים רעים״ – הילדים הגדולים שבכיתה ובעלי השרירים – היו מלפפים את הרגליים שלנו בידיהם לאחר שהורידו לנו אחר כבוד את הנעליים ואת הגרביים. או אז הרבי היה נותן עם המקל ״והוא רחום״. כל מילה – מכה, עד סוף הפסוק. ״והוא״ – טראח! – ״רחום״ – טראח! – ״יכפר״ – טראח! – ״עוון״ – טראח! ״ולא, ישחית, והרבה, להשיב, אפו, ולא, יעיר, כל, חמתו״. הילדים חזרו בהנאה על כל מילה במקהלה, בהתלהבות ובצחוק פרוע. הרבי היה מכה ועד שהגיע ל״חמתו״ פרחה נשמתנו מכאבים. ככה הרבי היה מכלה בנו את חרון אפו, עברה וזעם וצרה. יודעים אתם מהיכן היה לו, לרבי, המקל? לאחר חג הסוכות היינו מחויבים להביא את המקלות מהענפים שכיסו את הסוכה והתקיים בנו הפתגם ״די זאב סי עסא יאכל ביהא״(מי שהביא מקל יוכה בו). לפעמים גנבנו לרבי את המקל ונהנינו מתחבולותינו. הרבי בלי מקל משול היה לחייל בלי רובה. כולו כועס וזועף כי לא יוכל להענישנו. אז מה היה עושה? גרוע יותר. היה תופס את האוזן שלנו בחוזקה ומסובב אותה עד אשר חשבת שהאוזן נעקרת ממקומה. האמינו לי, אחרי טיפול כזה נשאר פצע עם דם בקו החיבור של האוזן לצוואר. אינני יודע למה אהבו להתעלל באוזן. הרבי היה תופס את האוזן בין האגודל לאצבע והיה הולך ומועך, הולך ולוחץ ומרים את כל הגוף מהאוזן עד שהאוזן חשבה להיעקר ממקום חיבורה. הייתי מתרומם על הבהונות כדי להקל על האוזן.

מזל שהייתי רזה, אחרת הייתי נשאר בלי אוזן. הייתי צורח מכאב והרבי לא מפסיק, ובאותו הזמן גם מטיף מוסר. האמינו לי, אם אומר לכם שעד היום האוזן שלי רגישה במקום חיבורה לצוואר. ייאמר לזכותי שהייתי תלמיד טוב, ובכל זאת התנסיתי בעונשים כאלה, לא בגלל הלימודים – אלא מפאת תלונותיה של אמי. זו הייתה דרכה לאיים עלינו באמצעות הרבי, ואז חטפת או ״תחמילא״ או את האוזן המסכנה. אני הייתי הולך, בוכה ומתלונן לסבתי לאחר מעשה, כי הרגשתי שהעונש לא היה מגיע לי. ומדוע לא לאמא? מאחר שבגלל התלונות שלה חטפתי את העונש, לא מפני שלא למדתי טוב. אף פעם לא הבנתי איך אנשים יראי שמים, כמו המורים שלנו, יכולים להיות כל כך רעים ואכזריים כלפי ילדים קטנים. הלוא נאמר: ישראל רחמנים בני רחמנים! בקרב הרבי שלנו לא הייתה שום רחמנות. הוא היה מכה בכל הכוח. זו הייתה סיבה נוספת בעטיה חיכו הילדים בקוצר רוח לעזוב את ״אם־הבנים״ וללכת ל״אליאנס״ – שם, כך שמענו, אין בכלל עונשים כאלה. לפעמים נענשנו מפני שהיינו שובבים. ובכן, הראיתם ילדים שאינם שובבים ? ילד שאינו שובב – חסר לו משהו, והיינו קוראים לו ״בטטה!״, כלומר חתיכת כלי אין חפץ בו. האמת היא, שרובנו היינו תלמידים טובים וחרוצים ואך לעתים רחוקות חטפנו ״תחמילא״ או טיפול כזה באוזן. אבל אפילו אם נענשת פעם אחת בכל השנה, זה היה יותר מדי. בעיקר משום שהרגשנו שגאוותנו וכבודנו נפגעו קשות בעטייה של חרפה כזאת, שלא במהרה תישכח והגיעה כדי ביזיון וקצף.

  הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם. לא פעם אמא התפלאה איך אני זוכר פרטים מחיינו שאפילו היא כבר שכחה. ובכן, היא לא למדה בעל פה כמונו במשך שנים. ״והוא רחום״ מזכיר לי איך ספרנו את הנוכחים בבית הכנסת לפני התפילה כדי לראות אם יש מניין. סתם סופרים ראשים ? לא ולא! שהרי אסור לספור את בני ישראל. יעיד על כך הדבר שהרג אלפים מבני ישראל בגלל המפקד, שערך המלך דוד בעם. למדנו את זה ב ׳שמואל ב׳. אז איך בכל זאת סופרים ״מניין״ ? ובכן, בעזרת הפסוק מתהלים כ״ח, ט׳ – ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם״, המונה בדיוק עשר מילים.

בני שבע-שמונה, כבר היינו לומדים ״חוק לישראל״ – ספר מופלא שמאז לא בא לידי. יש בו הכל. פרשת השבוע עם משנה, תלמוד, מפרשים ועוד. ככה למדנו את כל החומש, לימוד זה העניק לנו חשיבות בעיני עצמנו ובעיני אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 27-24

גאוני משפחת אביחצירא-עריכה ש.מיארה

אגב טענתו של הר׳ אזולאי כנגד הגאון המשמ״ח שאינו כ״א שד״ר, ראוי לציין שדווקא הר׳ אזולאי שרואה בשדרו״ת טעם לפגם, הוא ולא אחר אשר מבקש ומתחנן מרבני העדה המערבית להרשותו להיות שד״ר. ולא די בלבד, משראה שהגאון אב״ד העדה המערבית, רבי שמעון אשריקי אינו משיבו על בקשתו, חוזר ושולח שנית מכתב להגאון רבי אליהו לעג׳ימי וקובל ומתרעם על אשר לא זכה לתשובה ומענה אודות בקשתו לשמש כשד׳׳ר. להלן מכתבו של הר׳ אזולאי להגאון רבי אליהו לעג׳ימי, ז״ל:

ז״ך לירח אדר א׳ ש׳ ואתהלכ׳ה ברחב׳ה (תרפ״ד). לעה״ק ירושלים.

ריח אפרסמון כשמן הטוב קנה וקנמון לא פסק מעל שולחנו לא חזרת ולא צנון, בחכמה וביראה הר הלבנון, רב אחאי ורב נהוראי, הרואה אומר ברקאי, לי הנפש גם הלבב, יתר חובב הרב המובהק, שמן תורק חכם חרשים, מתעסק בקדשים, כמוהר״ר אליהו הבהיר ואור המזהיר לבית לעג׳ימי הי״ו נר׳ו יאיר וזרח בזרת העודף כיר״א.

הן אמנם שזה רבות בשנים עיני לא חזו עוד צלם תבניתו, וזיו דיקונין שלו, מאת התפרדנו איש מאת רעהו, ונסתם כל חזון מעת הרחקתי נדוד ויצאתי מארץ חמדת אבותינו ירושלים היקרה צבי תפארה אך הן לאמונה וגם אמנה, כי דמות נפשו היקרה וצלם דמות תבניתו מרחפת לעיני רוחי כמעוף החזיון לעיני איש הרוח באשר כי מעת למדנו יחד בימי נעורינו נתקשרו נשמותינו בעבותות חבלי אהבה ושמחת עולם ועונג רוחני רחפו בעצמותי עת שמעתי מפי ידי״ן חכים יתקרי רבי לו יתקרי הרב שלוש יצ״ו, אשר ידידי זכה במתנת חלקו דתני ומתני ולא פנה אל רהבים ושטי כזב. מה מאוד תאווה נפשי נכספה וגם כלתה איפוא לבוא במגילת ספר ממועד מועדה להחליף עמו מעת אל עת מכתב מלא רוח חכמה ובפרט בפוסקים ראשונים ואחרונים כמנהגי תמיד להחליף עם רבני וגאוני הדור. ושלי״ת כי בימים אלה ההשגחה העליונה ורב העלילה נתן בלבי להתחיל להוציא לאור מקצת מתורתי [(ותוד) יקבל לדוגמא התחלת הספר מורה צדק ח״א)] ההסכמות שקבלתי מגאוני הדור יודפסו אחר גמר הספר. והתחיל רק בשנים ולזאת לא נרשמו בהן הדפין ולא להפליג ולהגזים דרכי רק האמת כמות שהוא. ומעת נתקבלתי למו״ץ בערי בילגיך ש׳ תרס״ד, שינה לא נתתי לעיני ושקדתי על לימודי כאשר חובתי ומאסתי כל חמדת ותאוות התבל. וזאת היא הסיבה העיקרית שלא רציתי לקבל עלי משרת מו״ץ למען לא אבטל לימודי בשביל חיי שעה.

ומה מאוד עגמה נפשי עלי כי כתבתי פעמים רבות למע׳ הרה״ג כמוהר״ש אשריקי יצ״ו לטובת כוללינו אשר מצבו החומרי והגשמי ברע הוא. וכוונתי רצויה להרימו ולהקימו ולהעמידו על בסיס נכון וקיים והוא לא ענה דבר, האם כך היא דרכה של תורה? האם כך היא דרכו של האב״ד לעשות? והסיבה אשר הכריחה אותי לבא אל הרב הנז״ל בדברים שבכתב ,יען, כי בכה לישיבתי הרב מהרי״ש יצ״ו וגילה אוזני מצרת בני עמנו וכוללותינו כי ברע הוא וחילה את פני לקבל הצעתו להצמיח ישועה בדבר שיהיה בו קיום והעמדה לדורות, קבלתי ע״ע בל״נ וכתבתי לו. בטח שגם ידידי ראה את מכתבי ולכן אם באמת שידידי רוצה בקיום עדתנו ולתחיתה, המצוה רמיא עליו לשנס מותניו נגד אלה המטילים מום בקדשים ואני הנני מוכן לעשות גדולות ונצורות אשר עוד לא היו בל״נ. ובלא׳׳ה המקומות אשר אמרתי אינם מביאים שום תועלת לעדתנו ואלה הם ערי איטליה (אם טריפולי בכלל יהי יותר מוכשר) עי״ת…

אולם יש אתי רעיונות נשגבים איך אוכל להמשיך על עדתנו צינורות השפע אשר לא ימד ולא יספר וזה אגלה רק אחרי שאקבל שטר הרשאה והתנאים בס״ד. ובכן נא ידידי קום נא לעזרת בני עדתנו וצא לישע כוללנו וסתום פיהם של המקטרגים אשר דרכם רק להזיק להרע לעדתנו העלובה ולא להיטיב. בטחתי בגבורות ישע ימינו שכה יעשה וכה יוסיף בתוספת מרובה על העיקר והאל הג1מל לאיש חסד כמפעלו. ולסיים באה״ר וחי״ן כדמ״ל כנד״ה וכדא״ה מוקירו ומכבדו מקירות לב ומצפה לתשובתו לרגעים. דברי עמוס התלאות תלאי ע״ג תלאי מה אני ומה חיי.

הצעיר חנניה חביב אזולאי ס׳׳ט.

קשר מיוחד שרר בין הגאון המשמ״ח לבין רבי אברהם אביחצירא שכיהן כחבר בבית דינו. במהלך אותה תקופה קשה של סערת רוחות שניהל הר׳ אזולאי כנגד הגאון המשמ״ח, רבי אברהם שינס מותניו ובעוז ותעצומות נלחם יחד עם חבירו לביו/הדין הגאון רבי דוד אדהן, להגן על כבודו של הגאון המשמ״ח כפי שרואים בחוברת שיצאה מתחת ידיהם ״מלחמת המגן״.

הקשר בין רבי אברהם לבין הגאון המשמ״ח, התבטא גם במישור ההלכתי ובפסקי ההלכה שהיה אמור הגאון המשמ״ח להשיב לשואליו. הרבה מן אותם הפסקים כתב רבי אברהם עפ״י בקשת הגאון המשמ״ח.

אחת מהנה ניתן לראות בשו״ת שושנים לדוד להגאון רבי דוד צבאח. התשובה הנז׳ עוסקת בענין מתנה על תנאי ומודפסת בחלק חו״מ סי׳ י״ז. תשובתו של הרב צבאח מעיקרא נשלחה להגאון המשמ״ח כפי שרואים בתחילת התשובה (שם) שהשיב לו רבי אברהם: הנה באתי להשיב מפני הכבוד על מכתב יד׳׳ק השלוח מקרוב לידי ידידינו עט״ר הרה״ג הראב״ד כמוהר״ר המשמ״ח אליקיים הי״ו… אולם הגאון המשמ״ח סמך ידיו על רבי אברהם להיות משיב במקומו כנז׳ שם: ובכן מצות מלך הייתה עלי הוא הראב״ד הי״ו קום השב… עוד על כך ראה לקמן מכתבו של רבי אברהם להגאון רבי מכלוף אביחצירא.

גאוני משפחת אביחצירא-עריכה ש.מיארה- עמוד קס"א-קע

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

הסיפור והדמות בקצידה

הסיפור בקצידה בנוי על שלד הסיפור המקראי. המספר חוזר על מהלכי העלילה העיקריים על פי סדרם המקורי במקרא ובאותם שלבים. הוא פותח את סיפורו בסיפור ילדותו המיוחדת של הגיבור, ניתוקו מסביבתו, מכירתו וגלותו מן הבית אל מקום רחוק ועל המכשולים שניצבו בדרכו ומסיים במפגשו המרגש של יוסף עם אביו במצרים. העלילה בקצידה מתפתחת על פי אותם מהלכים, היא בנויה משני חלקים: חלק הראשון (חטיבות א׳-יא) הוא החלק הביוגראפי־האישי, שבו הוא מספר על קורות יוסף מתחילתם ועד עלייתו לגדולה והתמנותו למושל מצרים. חלק זה מקביל לסיפור המקראי, מבראשית לז ועד בראשית מא. החלק השני של הקצידה (חטיבות יב-יט), המקביל לבראשית מב-מו, מספר את הסיפור המשפחתי והלאומי. הוא פותח בשיר הלל ליוסף, מושל מצרים, מספר על המפגשים של יוסף עם אחיו ועל התוודעותו אליהם, ומסיים חלק זה בירידת המשפחה למצרים ובאיחודה מחדש. את היצירה חותם המספר בתפילה לאל לגאולת עם ישראל ולהשבתו לארצו.

החלק הראשון של הקצידה בנוי משלוש יחידות תוכן גדולות, כל יחידה מתארת את אחד השלבים בחייו של הגיבור ובהתפתחותו וחופפת יחידת פרקים מתוך הסיפור המקראי. היחידה הראשונה, שכוללת את חמש החטיבות הראשונות (א-ה), מקבילה למסופר בבראשית לז, אף היא נפתחת בסיפור העימות בין האחים בבית יעקב ומסתיימת במכירת יוסף לשיירה, בהורדתו למצרים ובמכירתו לפוטיפר בשורה 81א: ״חין קטאעו סומו עבאה פוטיפר/ כשקבעו את מחירו לקחו פוטיפר,״ בהתאמה לסיום פרק לז: ״והַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ, אל-מצרים לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים.״ (פסוק 36). היחידה השנייה כוללת את חטיבות ה-ח, והן מקבילות בתוכנן לבראשית לט, ובהן מסופר על פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר. היחידה מתחילה בקניית יוסף על ידי פוטיפר, בכניסה לביתו ובסיפור מעלליה של זוליכה, והיא מסתיימת בהשלכתו של יוסף לבית הסוהר (שורות 154-149). היחידה השלישית(חטיבה ט-יא) מקבילה לבראשית מ-מא, ובה מתואר המהפך בגורלו של יוסף: היא מספרת על חוכמתו של יוסף בפתרון החלומות בכלא, על פתרון חלומות פרעה ועל עלייתו של יוסף לגדולה, והיא מסתימת בהתמנותו למושל מצרים ולמוציא ומביא של כל ענייניה (שורות 203-199). המספר מתאר בגאווה רבה את דרכו של יוסף לפסגה ואת פעולותיו כיועץ מוכשר וכמושל מחונן שמציל את מצרים ואת שכנותיה מרעב.

הקצידה עוקבת אפוא בקפדנות אחר הסיפור המקראי, מספרת את מהלכי העלילה העיקריים על פי סדרם המקורי ועל פי סדר הפסוקים המקראיים, אולם בקריאה צמודה מתברר כי המספר אינו מספר את כל הסיפור, תוך כדי הסיפור הוא מוחק ומשמיט, מדלג ופוסח על פסוקים ופרטים, ומנגד הוא מרחיב את הסיפור בפרטים ממקורות שונים מן המסורת הסיפורית היהודית-ערבית. בדרך זו הוא שומר מחד גיסא על נאמנות לסיפור וממשיך את המסורת, אך מאידך גיסא הוא משנה מן השורש את הדגשים המקוריים של הסיפור ואת אופיו, מעצב את הדמויות מחדש ונותן משמעות אחרת ליצירה. טכניקת העיבוד שנוקט מחבר זה דומה באופייה לטכניקת השכתוב של מחבר ספר היובלים, מימי בית שני, שבאמצעות מחיקה, דילוג והרחבה שינה המחבר את משמעותו של הסיפור המקורי.

חטיבה א׳: העימות בין האחים בבית יעקב

הפסקה הראשונה הפותחת את הסיפור המקראי (בראשית לז פס׳ 12-1) מתארת את השלב ההתחלתי בדפוס הסיפורי בסיפור קורות יוסף. הקורא מתוודע בפסקה זו לנפשות הפועלות ולשורש העימות בין יוסף לאחיו. אף חטיבה א׳ הפותחת את הקצידה מקבילה בתוכנה לפסקה זו וממלאת תפקיד דומה. היא מתארת את הרקע לעימות בין יוסף לאחיו, אבל בקצידה המספר אינו מביא את כל העובדות שבטקסט המקראי, ולמען האמת הוא מדלג על מרביתן ומתחיל את סיפורו רק בחלום השני של יוסף, חלום השמש, הירח והכוכבים (בראשית לז פס׳ 8). כשבודקים על מה הוא מספר, ובמיוחד על מה הוא אינו מספר, מתברר כי הוא פוסח בשיטתיות על כל עובדה ואירוע שהיו עילה למשבר בין יוסף לאחיו: הוא אינו מספר על אהבתו המיוחדת של האב ליוסף, אהבה שהולידה את קנאת האחים, והוא אינו מזכיר את כתונת הפסים שסימלה יותר מכול את ההעדפה הבוטה של יוסף על פני אחיו(לז פסוק 3). כמו כן הוא פוסח על החלום הראשון של יוסף, חלום האלומות, שכוון ישירות לאוזני האחים, ושעליו הם הגיבו קשות במקרא (לז 8-5). הוא גם משמיט באופן עקבי כל עובדה ופרט ׳בעייתיים׳ אחרים שעלולים היו לפגום בדמותו של יוסף. בדרך זו הוא ׳מנקה׳ אותו מכל דופי ומעצב דמות חדשה, חפה מכל חיסרון. יוסף בקצידה אינו הנער שמתגרה באחיו בלי הרף ומביא דיבתם רעה (בראשית לז 2), והוא גם אינו האח המפונק והיהיר, לבוש המחלצות, המתנשא על אחיו ומתגרה בהם בחלומותיו. יוסף בקצידה הוא גיבור תמים, ישר דרך, שבאישיותו ובהתנהגותו לא נפל כל רבב. זאת ועוד, אם במקרא היה יוסף רועה ככל אחיו, בקצידה הוא נבדל בעיסוקו ובמהותו מהם, הוא אינו רועה צאן כמוהם, אלא יושב עם אביו בבית והוגה עימו בתורה יומם ולילה:

כאן גאלס מעא בוה / מכזון פדדאר       היה יושב עם אביו ספון בבית,

בליל ובנהאר / ידלל גיר יקרא        בלילה וביום היה רק קורא [בתורה],

בשימוש בצירוף ׳יומם ולילה׳ נרמז הקורא להקשרי צירוף זה במקרא, לאו דווקא מן הפרשה, שבהם נקשר ביטוי זה לציווי לשקוד על לימוד תורה: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ׳,'7 וכן: ״  אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד,    וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;  וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.״ הפסוקים מורים על שקידה על לימוד תורה ועל שכרה, והרמיזה אליהם מעמיקה את ההערכה ליוסף כלומד תורה ורומזת לשכר הצפוי לו בעתיד. בתיאור יוסף כתלמיד חכם נסמך המחבר גם על ספרות המדרש ועל הפרשנות המוקדמת ורומז למקורות שבהם יוסף מצטייר כתלמיד חכם. על הצירוף ׳בן זקונים׳ בבראשית לז 3, אומר המדרש: ״למד תורה מפי אביו.״ [בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב, פד סימן ח], ובין הסגולות שניחן בהן יוסף מונים בתנחומא גם את לימוד התורה: ״בן תורה, שכן כתיב: ״כי בן זקונים הוא לו״ (בראשית לז ג), וכתיב: ״שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך״. המחבר הולך בעקבות מסורת ארוכה שבידלה את יוסף מכל אחיו רועי הצאן ותיארה אותו כלומד תורה מפי אביו ומפי סבו יצחק וכממשיך המורשת הרוחנית של האבות. בדרך זו מעמיד המספר את לימוד התורה כאידיאל חינוכי מרכזי ואת יוסף, לומד התורה, כמודל לחיקוי לחברה. נראה כי עיסוקו ומעמדו השונים משל אחיו הם הסיבה לשנאה אליו ולחשש מפניו.

הערת המחבר: תיאור יוסף כגיבור הנבדל במהותו מאחיו דומה לעיצוב יוסף באסלאם. אף שם הוא מתואר כדמות ללא חסרונות, והוא שונה במהותו הרוחנית מסביבתו, הוא נביא ושליח האל.

עיצוב זה קרוב ברוחו גם לעיצוב דמות יוסף באסלאם בשני עניינים: אף בקוראן חולם יוסף חלום אחד, את החלום על גרמי השמיים, ואילו חלום האלומות אינו מסופר שם כלל, וכך גם בכתובים הערביים ההולכים בעקבות הקוראן, כ׳ספורי הנביאים׳ ודומיו. לעומת זאת, במסורת היהודית, בחיבורים בכתב בעברית, מסופרים שני החלומות, ואילו המסורת היהודית בעל-פה בערבית היהודית, מסופר רק חלום אחד, כנראה בהשפעת הסיפור המוסלמי. כמו כן, תיאור יוסף כמיוחד במהותו ובעיסוקו, מאפיין את הסיפור הערבי, שיוסף מובדל משאר אחיו בצורה מוחלטת, בהיותו נביא ושליח האל.

המספר מעצב מחדש לא רק את דמות יוסף, אלא גם את דמות האחים: הוא משנה את הדגשים בתיאור העימות בין האחים וכתרומתו של כל אחד מן הצדדים לעימות זה. אם במקרא חלקו של יוסף ביצירת המשבר היה מכריע, ובמדרשים עוד הגדילו את אחריותו של יוסף כדי להצדיק את הייסורים שהוא עובר, הרי שבקצידה משמיט המספר כל חלק שהיה ליוסף בעימות, ממעיט באופן זה מאחריותו לקלקול היחסים במשפחה, ואת האשמה להתפרקות המשפחה הוא תולה בעיקר באחים. העילה לעימות בקצידה היא לא האהבה המיוחדת של יעקב ליוסף, לא כתונת הפסים, גם לא התגרותו של יוסף באחיו והתנשאותו עליהם, כל אלה אינן קיימות. מקורו של המשבר בקצידה נעוץ בקנאתם ביוסף, אחיהם המיוחד, ובפרשנותם לחלום יוסף כמזימה לשלוט בהם:

חין שמעוה כותו / כול וואחד תגייר            כאשר שמעו אחיו / כל אחד קינא

קאלו בגא ייתצלטן / האדי לימארא אמרו: ״רוצה למלוך [עלינו] זה האות.״

מא בקאשי מננהום תאחד פיה ייכזאר          לא נותר אחד [שהמשיך] להסתכל עליו.

קאלו לאיין גאדי / בהאד דצארא    אמרו:״לאן מוליכה אותו הדרך הקלוקלת הזאת?״

ובעוד שהאחים מייחס לחלום משמעות רבה, יוסף, לעומתם, אינו מייחס לחלומו חשיבות מיוחדת, הוא סיפר אותו לתומו כמין מחזה מופלא ושוכח אותו לאחר שסיפרו לבני ביתו. המספר משנה אפוא את דמות יוסף הצעיר מעיקרה ומעמיד דמות שונה מכפי שהצטיירה בסיפור המקראי, בעיצובה היא דמות טיפוסית לסיפורי שבח, והיא דומה יותר לתיאורי הדמות בספרות ימי בית שני במדרשים המאוחרים ובספרות הערבית שבה מתואר יוסף כדמות אידיאלית, חף מכל חיסרון וללא דופי בהתנהגותו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץPh.D

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר