הספרייה הפרטית של אלי פילו-הכינור ואני-אשר כנפו

הכינור ואני

אשר כנפו

בימת קדם- 2016

דברי מבוא

מאת יצחק גורמזאנו גורן

ערכתי בימי חלדי ספרים רבים, אך מעולם לא נהניתי כמו בעריכת הספר הזה, שמחברו מתלבט בין הסוגות הספרותיות, ומגיע בסופו של דבר למסקנה שהספר הזה הוא מסע.

ואכן, הספר מורכב מפסיפס של פכים קטנים מחיי המחבר, המצוירים בצניעות מעודנת, בכנות ובהומור דק ומפויס. ואם מסע, הרי שמדובר במסע אל נפשו של המחבר. ומה שגילה הקורא הנוכחי, ואני תקווה שיסכימו אתי כל האוחזים בספר זה – שלפנינו נפש גדולה ונדיבה.

התמקדות זו במחבר, אין בה כדי להמעיט מערכה הספרותי של היצירה, כי המחבר וגיבור העלילה חד הם.

המסע אל נפשו של אשר כנפו היה עבורי מסע תגליות. אמנם אנחנו ידידים ותיקים, ועם זאת, כאשר התלוויתי אליו במסעו זה, נזדמן לי להכיר לא אשר אחר, אלא דווקא "אשר יותר״ משהכרתי.

אל אשר התוודעתי לראשונה לפני כמעט עשרים שנה כאשר הגיע לידיי כתב היד של הרומן הראשון שלו ״התינוק מאופראן״. מה הופתעתי אז לשמוע, שרומן ביכורים יפה זה הוא פרי עטו של מי שהחל את דרכו הספרותית רק עם פרישתו אחרי גיל שישים. כעורך ומוציא לאור של הוצאת ״בימת קדם״ שהייתה אז בחיתוליה, גדולה הייתה שמחתי על שנפל לידיי כתב יד ספרותי שהצטיין בבשלות וברעננות כאחת. מאז זכיתי ללוות את הוצאתם של עוד ארבעה מספריו שנשקו לסוגות ספרותיות שונות, אבל בכולם מצאתי אותו שילוב מלבב של תבונה ושל רגש, של דרמה ושל הומור.

אם כן, עד למפגש שלי עם היצירה הנוכחית, התוודעתי אל אשר כנפו הסופר וחוקר התרבות, ואילו כאן ניתנה לי הזדמנות לגלות את אשר האדם ולא פחות מזה – המחנך.

ידוע לי, שברגע שנפלטת מפינו המילה הזאת "מחנך״, שעמום גדול עוטף אותנו וכל מאגרי הציניות מתחילים לבעבע בנו. אבל אם תמשיכו אחרי הקדמה זו לקרוא את הספר, תגלו שהגן של מחנך־מנהיג היה טבוע בו כבר בימי ילדותו במוגדור שבמרוקו, לאורך שנות נעוריו כשעלה ארצה במסגרת עליית הנוער ואחר כך – בשנים הרבות שבהן כיהן כמדריך ער לפרישתו במעמד של מפקח במסגרת מנהל הנוער במשרד החינוך.

באמצעות סיפורים ממהלך חייו, נוגע אשר כנפו בדרכו המיוחדת בנושאים שבחברה הישראלית הנם טעוני סטריאוטיפים – סאגת עלייתם של יהודי מרוקו; עליית הנוער לסוגיה; התנועות המפלגתיות השונות – חילוניות ודתיות – שקוששו בקרב בני הנוער העולים על מנת לעשות לעצמן נפשות; התנועה הקיבוצית וחיי הקיבוץ; היחס הטעון בדעות קדומות של הממסד ובני הארץ כלפי יהודי מרוקו; וכן – היחס אל חובשי הכיפות.

כאמור, הייחוד בספר זה הוא בכך, שכל הנושאים הללו באים לידי ביטוי כנובעים מאירועים יומיומיים שקרו בפועל בחיי המחבר, ולכן אינם מובאים כהטפה או כאידיאולוגיה. מצד אחר, העובדה שאשר נזהר מלהטיף, אין פירושה שכל אותם נושאים כבדים אינם נידונים באומץ ובנחרצות, אבל הם נטולים ציניות או להט משיחי. כאמור, אווירה של נועם ושל פיוס שוררת בספר ועם זאת, במקום שנדרשת ביקורת מצליפה כלפי אנשים, מוסדות ותופעות, היא מושמעת בישירות, אבל בלי תוקפנות ובלי צדקנות ולרוב בהומור וברוגע.

רווח נלווה לקורא בספר זה נובע מכך, שתוך עיסוק בביוגרפיה של המחבר, נפרשים לפנינו נופיה של העיר מוגדור שבקצה המערבי של מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי על חיי הקהילה היהודית התוססים שלה. מבחינה זו, אפשר לראות ביהודי מוגדור מיקרוקוסמוס מייצג של יהדות מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל. מוגדור, או בשמה הערבי אסווירה, גם אם אינה עיר ים תיכונית מבחינה גיאוגרפית, הריהי מזכירה את אלכסנדריה שבה גדלתי ועליה כתבתי. אני כשלעצמי, שמחתי לגלות שגם ב״חשכת הגלות״ הייתה עוד עיר מלאת אור על יד הים שבה חיו היהודים.

ואי אפשר לסיים סקירה זו מבלי להתייחס לאהבתו הגדולה של אשר כנפו למוסיקה בכלל ולנגינת כינור בפרט. לא בכדי נקרא החיבור הזה ״הכינור ואני״. מיתריו של הכינור בווריאציות שונות נמתחים לכל אורכו של הספר, ונגינתו, עליזה לעתים ונוגה לעתים, מלווה הן את ההצלחות והן את ההחמצות בחיי המחבר, ומשמשת כמין מוסיקת רקע המלווה את הקורא או הקוראת כמו בסרט קולנוע.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר