משפחת קורקוס

משפחת קורקוס..

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מאת מיכאל אביטבול

מכון בן צבי

ירושלים, תשל"ח

דוד קורקוס – 1917 – 1975

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.

כאשר התחיל להתבונן בכל מה שנכתב על ארץ זו ויהודיה, כמעט שלא מצא זכר לאותה ארץ שהיתה מוכרת לו מן הזכרונות והארכיונים המשפחתיים:

״מאז ומתמיד התייחסו אל העם היהודי במארוקו כאילו ראוהו כדלת־העם, כאילו היה ניתן, דרך משל, לרכז את ההיסטוריה של צרפת אך ורק סביב סבלותיהם של הצמיתים וחסרי־הייחוס. היהודי הערמומי, הדל, המסכן, המלוכלך, הקמצן, הגנב — זהו הטיפוס שעליו מבוססים המחקרים האתנוגראפיים־הסוציולוגיים על מארוקו בתקופה שקדמה לפרוטקטוראט. הגיעו הדברים לידי כך, שדעות אלו היכו שורש אף בקרב האוכלוסיה היהודית עצמה .

לא ייפלא אפוא, שכאשר התחיל דוד קורקוס עצמו בכתיבת היסטוריה הקדיש את מאמרו המדעי הראשון לאחד מבניה של משפחה יהודית־מארוקאית מכובדת ביותר— שמואל פלאש, שמוצאו, בדומה למחבר עצמו, היה מענף ספרדי ותיק, ואשר נמנה, בדומה לאבותיו, עם ״הסוכנים הגדולים״ של המח׳זן. מכאן גם המקום הנכבד שתופסים, במאמרו המפורט על היהודים בתקופת המדיניים, הוזירים היהודים ממשפחת הוקאצה.

על דברי השגרה הנדושים אודות ״העוני המשווע של המלאח״ הגיב קורקוס במאמר מפורט וממצה, שבו הוא מוכיח שמצב מעורר־רחמים זה לא היה בכל עת ובכל זמן המאפיין העיקרי של המלאה: מצב זה נוצר עקב המשבר הכלכלי שעבר על מארוקו ערב הפרוטקטוראט, וזוהי תופעת־לוואי של האורבאניזאציה המהירה שידעה המדינה במרוצת המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

נושא אחר שעניין אותו במיוחד קשור ביחסים שנתרקמו בין היהודים והרוב המוסלמי של המדינה. גם בתחום זה ייצא חוצץ נגד הדעה המקובלת, הרואה ביחסים אלו רק המשך הדיכויים והעינויים. בחריפות לא מעטה, יתקיף אותם ״היסטוריונים״ ו״סוציולוגים״ ״זרים״, אשר הציגו ״תמונה קודרת״ של המצב האמיתי מתוך ״דעות קדומות״ או מתוך ״בורות״.

 זהו הרקע למאמרו על מצב היהודים תחת שלטון המווחידון, אף־על־פי שאין דוד קורקוס ממעט בממדי החורבן שהביא כמעט לחיסולה של יהדות המע׳רב במאה השתים־עשרה. לדעתו, לא היתה זו תוצאה של מדיניות אנטי־יהודית שיטתית וממושכת — להוציא כמה התפרצויות זמניות שהיו מכוונות במפורש נגד היהודים. הוא האמין, שעיקר סבלן של הקהילות היהודיות נבע ממשטר הטירור שהונהג בידי ממשיכי דרכו של ן׳ תומרת, אשר ממנו סבלו גם הנתינים המוסלמים.

אמת, לא חסרו בהיסטוריה הארוכה של יהודי מארוקו פרקי־זמן נוספים עקובי־דם, אולם לדעת דוד קורקוס היו אלה בחינת ״תאונות״ רגילות, ״שאין בכוחן ללמד על המצב הכללי״, שכן בסופו של דבר ״חלק גדול מהאוכלוסיה המוסלמית, יחד עם האליטה השלטונית, הצטיינו ביחס של סולידאריות ושל ידידות נוגעת־ללב כלפי היהודים״5. אין ספק שדעה זו הושפעה מנסיונו האישי והמשפחתי, כפי שהוא עצמו מעיד על כך:

״יחסינו עם המוסלמים היו תמיד איתנים, רבגוניים וממושכים. ידידותנו לבורגנות, למעמד השליט ולמשפחה המלכותית היתה חלק ממסורתנו המשפחתית״.

ואולם תהא אשר תהא עמדתנו כלפי השקפתו ההיסטורית של קורקוס, נראה שאי־אפשר שלא להתפעל מן המרץ של היסטוריון־חובב זה — כך נהג להגדיר את עצמו — אשר דלה מכל המקורות העומדים לרשותו: מקורות אירופיים, ערביים ועבריים, כשהוא עושה שימוש אינטנסיבי בטקסטים יהודיים לא־ידועים או נשכחים. המספר הרב של ההערות המלוות כל אחד ממאמריו מעידים, בלי שום ספק, על חוש ביקורתי מחודד. סטיותיו וחזרותיו, המעיבות לא אחת על מסכת דבריו, מראות עד כמה היה חשוב בעיני ד. קורקוס לאפשר לקוראיו לתפוס את המציאות היהודית־מארוקאית בכל סביכותה ובכל המשכיותה. לא היתה תופעה או מאורע בחייה של זו שלא ניסה להתחקות אחר תקדימיהם השונים.

חיפוש ההמשכיות, העולה כחוט השני בכל כתביו, איפיין את חייו והכתיב את צורת ה״דו־שיח״ שניהל עם העבר. חיפוש זה קבע גם במידה רבה את החלטתו להשתקע בישראל ב־1959:

״בחרתי להשתקע עם בני משפחתי לא בניו־יורק ולא בקנדה, ואף לא בפאריס או בלונדון. יותר משני שלישים של משפחתי עברו לנצרות. בני־דודי מלונדון שייכים מזמן לכנסיה הפרוטסטאנטית, אבל אני שמרתי על אמונתי כי היא מושתתת על נחלת אבותי. רצוני שבני משפחתי ימשיכו באותה דרך״.

האיש שנלקח מאתנו שלא בקצו ב־25 בפברואר 1975 לא היה סיפק בידו להשלים את עבודתו, שלה הקדיש את חייו. בין תוכניותיו הרבות שלא יצאו לפועל, אחת במיוחד היתה קרובה ללבו: פרסומו של אוסף תעודות שריפיות מן ההתכתבות הענפה שבין משפחת קורקוס לבין שלטונות מארוקו מן המאה התשע־עשרה. מחוסר זמן ומחמת קשיי שפה נבצר ממנו לבצע את התוכנית, שאותה תיכנן עוד בהיותו במארוקו. מתוך הרשימות הרבות שאסף לשם כך, עלה בידו לפרסם רק מאמר אחד ״יהודים וערבים במארוקו הישנה״. אולם לרוע המזל הוא לא זכה לראותו בדפוס.

מאחר שנקראתי להשלים תוכנית זו, חובה נעימה לי להקדיש את מימצאיה לזכרו של דוד קורקוס ז״ל, להיסטוריון של גלות לא־מוכרת דייה ולעד של מציאות נעלמת.

תוכנית זו לא היתה יוצאת לפועל בלי העזרה שקיבלתי ממשפחת קורקוס הירושלמית. מיטב רגשי תודתי נתונים לגב׳ ג׳ורג׳ט קורקוס על מסירותה העמוקה לזכר בעלה ולפעלו ועל האמון שנתנה בי בכל שלבי התוודעות, עם העבר העשיר של משפחתה. אף לרגע היא לא חששה לספק את סקרנותי ״המקצועית״, בהעמידה לרשותי את ספרייתה העשירה, מיסמכיה וזכרונותיה.

תודתי נתונה גם למכון בן־צבי ולמרכז החדש לחקר יהדות צפון־אפריקה, שנטלו על עצמם את מימוש התוכנית. יצויין במיוחד הספרן אברהם הטל, אשר מהדרכתו המקצועית נהנה כל מי שלבו נמשך אחר ההיסטוריה של יהדות המערב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר