מורשת יהדות מרוקו

הבדלי מנהגים בתוך הקהילה

בין הכהנים ושאר המשפחות היו הבדלי מנהגים (עיין לעיל פרק התקנות):

בשבת חזון הכהנים החמירו על עצמם כאמור, שלא לאכול בשר אך שאר בני הקהילה אכלו בשר.

בפסח יש מבני הכהנים שלא החמירו באכילת קטניות, ויש מהעם שלא אכלו קטניות.

יש שנהגו לשים לתינוק עגיל הזהב באוזן לשמירה כסגולה, והכהנים לא נהגו כך.

הר׳ שמואל מרציאנו בספרו ויען שמואל עמי ר׳׳ד כתב טעם נכון למנהג שהיה נפוץ אצל בני המשפחה להתקשט בנזם זהב באוזן ימין.

הר׳ שמואל כתב עוד:

אנחנו נוהגים לאכול בשר בשבת איכה, ומשפחות שאינם נוהגים לאכול בשר בשבת איכה קורין לנו עאג׳מאיין ור״ל שעשינו העגל ולכן קורין שבת לעג׳אמא והשבתי לו דהטעם שקוראים לגו עג׳מאיין אין הכוונה שעשינו העגל אלא ר״ל שאנחנו באנו מן

עג׳מאיין המדברים בלשון לעז ומקרא מלא כתיב בית יעקב מעם לועז — מעם עג׳מאיין — ובמס׳ מגילה תבן הקורא את המגילה ללועזים בלעז הרי שם שקורין לנו עג׳מאיין שבאנו מעם לועז המדברים בלעז.

הערת המחבר : זבח תודה, עמי וי ע״ב לר׳ יוסף משאש: ועיני ראו בכל ערי המערב שדרכה בהם כף רגלי, כל השוחטים יושבים בחנויות ושוחטין תמיד מיושב ואין פוצה פה. גם בכל ספרי מערב ומזרח לא נמצאת אזהרה זו כלל.

פרק 11: החברה היהודית, אוכלוסיה ופרנסות בני הקהילה א. בשכונה היהודית

השכונה היהודית היתה מוקפת שכונות מוסלמיות. מקומה היה במרכז העיירה ושימשה ציר עיקרי של חיי הציבור והכלכלה. הרש״ך: נודע לי בהשערת שכלי קטן שדבדו היא שיביליה התחיל יישובה ובנינה מלמעלה למטה כאשר ראיתי כתוב בשטרות. השכונה נמצאת בין הקסבה והנהר. אין בה רחובות צרים או חשוכים, ובטבורה יש כיכר רחבה. הבתים מוארים ורבים היו בעלי שתי קומות, צורת המגורים: חצר וסביבה שאר החדרים לרוב בלי חלונות, חדר גדול או שנים לכל המשפחה. החדר שמש חדר אוכל וחדר שינה. בלילה ישנו על מחצלות שקפלו ביום. בכל חצר היו שתים עד שש משפחות.

אין חומה מסביב לשכונת יהודים בדבדו בניגוד להרבה קהילות במרוקו אשר הן היו מרוכזות תוך חומה דלתיים ובריח.

התוצאה מכך היתה ש״ההשפלה התחילה מאותו רגע שבו נסגרו היהודים מאחורי חומה כפי שנהוג בערי המכזן הן ערי המלוכה.״

אכן סימני הדיכוי וההשפלה לא התקיימו בדבדו. צדק נחום סלושץ כתב:

״יהודי דבדו עשויים ללא חת. והם אנשי מעשה וזרוע ובזמן פרעות היותר מסוכנים במדינה הם נוסעים ועוברים עד לאטלאס ובכל מקום יש להם אנשי מודיעין ומגינים… הם מקיימים עד היום קשרים אמיצים עם השבטים ברחבי המערב הפנימי. במאה השש עשרה יהודי דברו היו שליטים יחידים בעיר כמעט ומצבם טוב. בטוף המאה השמונה עשרה יהודי דבדו חיו בשלוה. קהילת דבדו רגילה לאוטונומיה בבל התקופות גם המורד בוחמארה הקנה להם עצמאות בשחיזק את הנגיד דוד בן חידא הכהן והקנה לו מעמד של מושל דבדו. וועד הקהילה התנגד בשנת תר״ע למינוי הקאיד המוסלמי גומריש למושל דבדו מפני שלא היה מקובל על בני הקהילה. יהודי דבדו נבדלו, משאר יהודי מרוקו, בזה שבני הקהילה השכילו לעמוד על נפשם מול מוסלמים, ובדברו לא היה מצב, כמו בצפרו, אשר ״כמעט אין בכל שנה ושנה שאין חוסמין והורגין שנים שלושה נפשות מישראל״.

היצירה הרוחנית במרוקו

סיכום.

בפרשנות התלמוד שהגיעה לאחר משיאיה לפנים בחיבורים של רבי רפאל בירדוגו 1717 – 1822 ממכנאס ניכרת ירידה במאה ה-19 ובמאה ה-20. אין ספק שגרמה לכך שקיעתה של העיר כמרכז חברתי וכלכלי במרוקו. אולם בשנים 1880 – 1960 חוברו במרוקו כתשעים יצירות בהלכה, רובן בספרות השאלות והתשובות ובפסיקה.

מספר הספרים בתחום פרשנות התלמוד בתקופה זו הוא שלושה עשר, בעיקר באגדות הש"ס, כגון ספרו של רבי שמואל אג'יאני מצפרו " רמת שמואל. בתקופה זו יצאו לאור גם ספריו של רבי שמעון אביקציץ ממוגדור, אך אין ידוע עד כמה התקבלו בקרב החכמים : הקונטרס " אך טוב לישראל " חידושים על כמה ממסכתות התלמוד, והספר " רך וטוב ". רוב הפירושים לתלמוד לא פירשו מסכתות שלמות באופן שיטתי, לבד מספרו של אבי אלעזר הלוי ממראכש " עבודת הלוי.

סקירה ראשונה של ספרות השו"ת מראה זיקה חזקה לבעיות חיי היום יום בכל תחומי החברה, תופעה אופיינית לספרות השו"ת בכללה. בשאלה משלהי המאה ה-19 למשל, נשאל בית הדין בצפרו אם בעקבות פיחות המטבע חייבים לווים לפרוע שטרות לפי הערך הישן של הכסף או לפי ערכו החדש : שאלה זו לא הייתה חדשה, אבל היא שיקפה את המציאות החברתית שבה פעלו החכמים, את האינפלציה שדהרה במרוקו בשלהי המאה ה-19.

בשאלה זו דן, למשל, גם רבי רפאל משה אלבאז בספרו " הלכה למעשה ", ואילו רבי שלמה בירדוגו בספרו " די השב " דן בבעיות שהתעוררו בזמן התפרצות לשכונה היהודית, חזיון נפוץ במרוקו, אם הצורפים הם האחראים לרכוש שנמצא אצלם בעיבוד או הלקוחות.

ספרים אחדים עסקו בתחום אורח החיים, כגון ספרו של רבי רפאל חיים משה בן נאים " קול תחנה וטחנה ", חידושים ופירושים על הלכות חמץ ומצה.

יצירה רוחנית וספרותית פורה התפתחה לא רק במרכזים הגדולים, אלא צמחה בקרב רבנים וחכמים חשובים גם בקהילות קטנות יותר. כך היה בקהילות הצפון, בטנג'יר, בקצא אלכביר, בקהילות המערב הפנימי, צפרו, דבדו, תאזה, אוג'דה ובקהילות החוף, סאלי, רבאט ואזמור ועוד.

גם במחוזות הנידחים, במחוז מראכש ובפאתי הצחרה באגאדיר, בתארודנת, בדמנאת ובאקקא, ובקהילות מחוז תאפילאת, בגריס ובריסאני, קמו חכמים שיצרו יצירה רוחנית גדולה. לא נוכל להזכיר כאן את כולם, ונסתפק בספרים אחדים בלבד שהתפרסמו בדרוש : ספרו של רבי שמואל אבן דנאן " דשנת בשמן ", שישים דרושים להספדים, חכם אחר ממשפחת אביחצירא, רבי דוד " באבא דודו, פירש את הפרשות שבחומשים, בראשית ושמות, על דרך הדרש והרמז בספרו " רישא וסיפא ".

בפירוש זה ניסה רבי דוד למצוא קשרים בין התיבה הפותחת את הפרשה לבין התיבה המסיימת אותה, שיטה שכבר רבי יעקב אביחצירא ורבי משה אלבאז נדרשו לה. ספר אחר שלו הוא " פתח האוהל ".

מיוחדים במינם הם החיבורים שנכתבו בתקופה זו בקבלה מעשית, ויש בהם מיצוי של הדתיות הרבה שבהם הבינו חכמי מרוקו באותם הזמנים את מצוות התורה ואת הליכותיה. רבי רפאל אוחנה ניתח בחיבורו " יסוד המערב " את הסיבות השונות המביאות את האדם לפגום בבריתו, כלומר, בהוצאת זרע לבטלה, ואת הדרכים לתקן פגם חמור זה. ספרי תיקון אחרים הם קונטרסים שיוחדו למצוות יסוד ביהדות.

רבי שמעון אביקציץ שנזכר קודם בפירושו לתלמוד, כתב חיבור " פלגי מים " שכלל אחד עשר דרושים, כמו כן הוא כתב חידושים קצרים על כמה מפרשיות התורה, על הושע ועל כמה מזמורים מספר תהילים, לחיבורו זה הוא קרא " שש אנוכי".

המצב בפאס

עלייתו של מולאי אלחאפיד לשלטון לא שיפרה במאום את מצב היהודים בבירה. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות הם מנו כעשירית מהתושבים, כלומר 12,000-10,000 נפשות. ב־15 בדצמבר 1907 המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המסים, השווקים, הדואר הצרפתי והמלאח. הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, משום שהמורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי. הסולטן מולאי אלחאפיד הפר את תנאי הט׳אהר (כתב זכויות), שהעניק אביו למשה מונטיפיורי ב־1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שרפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות. רק התערבות נחרצת של עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, הביאה סוף להתעללויות הללו.

מאוחר יותר אסר המח׳זן על תושבי המלאה, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו – העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות זאת נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי ונפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. ביוני 1910, בעקבות השמדת היבולים באש, היו היהודים נצורים ברובע שלהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי.

בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור (1917-1830), והומר בכוח לאסלאם. הילד בודד בביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. לשם שחרורו נדרשה פעולה משולבת של הקונסול הצרפתי והקונסול הבריטי.

לפי תנאי ההסכם של הכתרת מולאי אלחאפיד, הוא היה אמור לפתוח בג׳יהאד (מלחמת חורמה) נגד הכופרים ולסלק את הצרפתים משאווייה. המשא־ומתן התעכב מאוד, ובסופו של דבר ההסכם מ־4 במרץ 1910 התנה את פינוי הצרפתים משאווייה וממרוקו המזרחית ביצירת חילות טאבור מרוקניים, שהוכשרו ואומנו בפיקוד קצינים צרפתים.

הערת המחבר : הטאבורים היו יחידות חיל רגלים המורכבות מגדודים מקומיים בפיקוד הצבא הצרפתי.

המצוד על פאם או התריתל שכשל" (מאי 1911)

למהומות הקשות שזיעזעו את מרוקו בתחילת 1911 היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים מן האימפריה הופקרו לאנרכייה בשל חוסר האונים של המח׳זן, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. חרחור המלחמה שלהם סיכן את החיים ואף שיתק כל פעילות כלכלית. על הסולטן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מסים כבדים – וצעד זה הוא שעורר את ההתמרדות.

במרץ 1911 התמרד שבט השרארדה נגד סמכות הסולטן. הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד ארב בפתח המלאח, חדר לבתי היהודים. על אף רפיון ידיהם, הם החליטו להילחם, ועמרם אלמליח תיאר זאת במכתב לכי״ח ב־12 באפריל 1911, כמעט שנה לפני התריתל בפאס: ׳על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם; הרובה שלי טעון ובהישג ידי ".

הערת המחבר :  הטאבורים היו יחידות חיל רגלים המורכבות מגדודים מקומיים בפיקוד הצבא הצרפתי.

הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת כאילו כדי להגן על תושבי פאס האירופים, ולמעשה להציל את כס שלטונו. לדעת היסטוריונים אחדים נאלץ הסולטן לבקש את עזרת הצרפתים בהשפעת הלחץ שהפעיל עליו אנרי גיאר (Henri Gaillard) קונסול צרפת בפאס. היה זה שלב בתכנית שהגו בחשאי גיאר ושרל מנגין (Charles Mangin )  – להשאיר את הבירה ללא הגנה כדי שלסולטן לא תהיה בררה אלא לקרוא לגדודים הצרפתיים שהשתכנו בשאווייה תמורת כניעות נוספות. נפילת הבירה בידי המורדים והפרעות, שלא היה מהן מנוס, שהתפרצו אחריה, נמנעו ברגע האחרון בזכות הגנרל שרל מואניה  ( Charles,(Moinier כשב־25 במאי 1911 הוא הגיע בראש כוח צבאי.

באותו הזמן התאחדות של שבטים ברברים צרה על מכנאס בערב פסח ודרשה את הדחת הסולטן מולאי אלחאפיד ואת הכתרת אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו – לא מתוך נאמנות למולאי אלחאפיד, אלא מטעמי זהירות: אילו ניצח בסופו של דבר הוא היה מעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי״ח במכנאס, הבין שבמקרה של תקיפת המלאח בית ספרו יהיה היעד הראשון וארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, גייס כ־50 שכירי חרב ערבים והציב את כולם לאורך חומות המלאח. ביום שני, 17 באפריל, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאה. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות. בבוקר נסוגו הברברים.

פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות, והן זכו לתרועות ולתשבחות בעיתונות היהודית. כפי שאראה להלן, הן לא חמקו גם משירותי המודיעין הצרפתי.