הקבלה במרוקו-היכל הקודש
חסד לאברהם
ספיר ויהלום גזרתו. מהררי קדש יסודתו. דברים אשר ראשם בשמים. כזהר הרקיע מאירת עינים. סודות נשגבים ונפלאים. סתרי תורה בפז מסולאים. הצעות והקדמות לספר הזהר. זכים וברורים כעצם השמים לטוהר. חכמה תבונה ודעת. ממעין הקבלה נובעת. מספרי הרמ"ק וגורי האר"י מקור הדברים. כולם יחד תמימים וישרים.
כל אלה יחד מפלאות תמים דעים. הרב הגדול קדוש עליון המקובל האלהי חסידא ופרישא מוהר"ר
רבי אברהם אזולאי
הקדמת לספר חסד לאברהם
הצעת המחבר בסיעתא דשמיא:
אבן שתיה:
להיות יחס התכלית עם הקודם לו כיחס הצורה אל החומר, וכמו שהצורה המושכלת תמציא ותכין הדברים הנאותים (לך כי כל כח מציאות של הפועל) [לקבלתה ומציאותה בפועל] יוציא הצורה ההיא אל הפועל, כי לא כל צורה שתזדמן תחול על איזה חומר שיזדמן, כן ציור התכלית בלב הפועל יזמין ויכין כל המעשים המתייחסים להגעתו, כי לא איזה תכלית שיזדמן יגיע על ידי איזה פועל שיזדמן:
והנה הקודם מבואר בעצמו כי לא יחול צורת המדבר על חומר הביצה ולא צורת האפרוח על הטיפה הזרעית, כי לא כל צורה תחול על איזה חומר שיזדמן, כי כל צורה יש לה ייחוס עם החומר שלה, והיינו מאמרם ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו וכו', יראה כי צורת הסוס אי אפשר שתחול על התמזגות היסודות בחומר האדם, ולא צורת המדבר תחול על התמזגות היסודות בחומר הסוס.
אלא כל צורה וצורה אי אפשר לחול כי אם בחומר הנאות לה, ולזה צורת הסוס ברצונו ובדעתו קבל אותו החומר ולא יותר זך ולא יותר עב, ואם היה יותר זך או יותר עב לא היה חל עליו צורת הסוס כי אם צורה אחרת יותר מעולה או יותר פחותה:
אמנם הנמשך [מזה] גם כן מבואר בעצמו כי לכל תכלית יש מעשים המתייחסים להגעתו, כי למחסה מזרם וממטר צריך להכין עצים ואבנים ולבנות בתים, ולהסיר הרעבון צריך לזריעה ולדישה וטחינה ואפייה וכיוצא בו:
והנה נודע כי תכלית ההצלחה האנושית נתלית בעיון בתורה ובעשיית מצותיה, והנה העיון בתורה והדרשה לקדמונינו ז"ל היה בדברים המקובלים באיכות המצות איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, ועל ידי י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שאי אפשר לשום למוד שלא יהיה באחד מהם, ומזה המין היה דרושי הקדמונים ז"ל כנזכר במסכת עדיות בו ביום וכו', כי הדרוש שדרש ר' אלעזר ביום שנתמנה ראש ישיבה היה בדינים המקובלים ולא זולת:
אמנם העיון בתורה ודרושי הזמן הזה לאחרונים ז"ל אשר יצא טבעם בעולם הוא לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות:
הנה סיבת התחדשות מין העיון הזה הוא מסבת הגלות המר והנמהר והארוך בהיותינו יושבים [באשר היינו יושבים] בין אומות אדום העדינה, בכל עיר ומדינה חכמיה כהניה שריה בכל חכמה ותושיה דורשי רשומות לשתף (דעתם) [דתם] עם הפילוסופים, במקהלות (ברבבות) [ברחובות] תצאן, הקריאות בקריות תקראן לעם לשמוע מפיהן. ובני ישראל באו בתוך הבאים ושמעו אמרם כי נעמו ונתאוו להם להרים דגל כמותם להיות (חכמיהם) [חכמים, ו]שואלים ודורשים בבית מדרשיהם ונותנים טעם לשבח על התורה ועל הנביאים ככל חכמי הגוים לאמותם, כי מפרשי ספרי תורתינו הקדמונים לא באו בזה הסיגנון אשר הכל יכספוהו, (חכמי הגוים לאומתם) כי שמו מגמתם לפרש דקדוקי המלות ופשטי הסיפורים והמצות, ולא פנו למלאות חסרונינו ולנשוא פני תורתינו לעיני בני עמינו לתת להם פאר והדור בפנינו, ענייני סיפוריה מצותיה וחוקותיה:
ועל זה האופן עבר העיון בספר התורה וחלקיו בכל חכמי מלכות קשטילי"א ובכל מקומות אשר נפוצו שם אחר גירושם, והוא להתחזק ולחקור ולדרוש למעוז שכלם בטעמי הכתובים והוציאו ממיץ לבם במנעמי הסיפורים נהר י נחלי דבש וחמאה, והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני (העניינים) [העיונים] התורה עם הפילוסופיא:
אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:
ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:
אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.
כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:
והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.
וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:
והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:
אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:
והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם.
ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:
ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.
ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
הכשרת כלי קודש
בנוסף לתלמידים שבאו ללמוד תורה לשמה במראכש נמצאו, כאמור, גם צעירים שבאו להכשיר עצמם לתפקידי כלי קודש, כמו דיין, סופר, מלמד, שוחט וכוי, למקומותיהם. בראשית המאה העשרים הגיע מניינם של אלה למאה צעירים. להוציא את הסמכת השוחטים (להלן) לא הייתה למראכש סמכות פורמלית או בלתי פורמלית למנות את כלי הקודש על יישובי המחוז. אף על פי כן, הייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך וזאת מעצם הכשרתם בישיבות העיר ובקיום הקשרים ביניהם, כי החכמים ששבו למקומותיהם המשיכו לעמוד בקשרי מכתבים (שו״ת) עם רבני העיר ודייניה. הם הפנו אליהם שאלות בתחומי החיים השונים, ביקשו את הדרכתם ודרשו פתרונות לבעיות קשות שהתקשו לפתור. באופן כזה המשיכו חכמי המרכז להשפיע על הנעשה במקומות הקטנים ובה בעת המשיכו החכמים המקומיים לקבל את מרותם של רבני העיר ולעמוד תחת השגחתם.
הכשרת שוחטים והסמכתם
הדוגמא הבולטת לתפקיד שמילאה מראכש כמרכז להכשרת כלי קודש קשורה בלימוד השחיטה ובהסמכת השוחטים לתפקידם. בתחום זה הייתה למראכש אוטוריטה מוחלטת ומלאה על יישובי המחוז, כי לימוד השחיטה ובמיוחד הענקת תעודת הסמכה לשמש בתפקיד שוחט הוענקה אך ורק במראכש.
אם נניח למד השוחט אם נניח למד השוחט את המקצוע בכפר הולדתו הוא חייב היה לבוא למראכש. שם בדקו השוחטים המקומיים את שליטתו בהלכות שחיטה ואת מיומנותו המקצועית. אם נמצא ראוי הוא הוסמך על ידם לשמש בתפקיד וקיבל מהם תעודת הסמכה המעידה על כך.
תעודות הסמכה שהוענקו לשוחטים מהמחוז בתקופות שונות מלמדות שמסורת זו הייתה עתיקה. (אין יודעים מתי החלה). יתר על כן, אפילו בשנות החמישים של המאה ה-20 היא המשיכה להתקיים, כפי שמעיד הרב מכלוף אבו חצירה:
"ושנתמניתי לראב״ד ורב ראשי במראכש, ראיתי שהשוחטים הם תלמידי חכמים מובהקים במלאכתם, אין מה לדבר עליהם…למאות היו באים מהכפרים הסמוכים על מראכש וכך היה המנהג, שיושבים בבי״ד(=בבית דין) עד שהיו מוסמכים בעניים בדיקת והשחזצ הסכין.ויש שבאו ממקומותיהם אומנים ומלומדים ויש שהיו מתעכבים אצלנו עד לשישה חודשים. ואחרי שאנו רואים אותם, שהם אומנים במלאכתם אזי שולחים אותם אצל שוחטים ובודקים הקבועים בעיר ללמוד במקולין שחיטת בהמות גסות ודקות וללמוד אצלם גם כן הדינים והמנהגים . וכשהיו גומרים מלאכתם אצלם היו שוחטי מראכש סומכים ידיהם עליהם ומביאים מהם תעודות".
התפקיד של הכשרת שוחטים והסמכתם- מינויים למעשה- ע״י המרכז במראכש לא נבעה מתוך סמכות פורמלית, מחייבת וכופה של המרכז על המחוז, כי מסגרת כזו לא הייתה קיימת. היא נבעה מסמכות בלתי פורמלית שנטלה לעצמה מראכש- סמכות שהייתה מעוגנת במסורת המקומית, ואשר התקבלה ע״י המחוז ללא עוררין. אם סרב שוחט לסור למשמעתה של מראכש הרי ששום כפר לא היה מעסיק אותו, כי איש לא היה אוכל משחיטתו.
סביר להניח שהדבר נבע בגלל כמה סיבות. ראשית, השוחט היה צריך לפסוק הלכה על כן הוא חייב היה להיות בקי בהלכות שחיטה ומומחה באומנות זו. לכן, ההכשרה חייבת הייתה להיעשות על ידי מומחים לדבר. שנית, לא כל יישוב קטן היה זקוק לשוחט מקומי קבוע. שוחט אחד המסובב בין הכפרים הספיק למלא את הדרישה. השוחט היה זקוק אפוא להסמכה ולאסמכתא על כשירותו מטעם רבנים מוכרים שאין מערערים אחריהם. רבנים כאלה נמצאו רק במרכז. כמו כן, הואיל ותפקיד השחיטה נשאר בידי אותה משפחה (או משפחות) מכוח החזקה שהייתה להם עליה, הרי שההכשרה ובמיוחד קבלת ההסמכה במרכז המוכר ע״י כולם היה אינטרס של השוחט, במיוחד אם מישהו ביקש לערער על סמכותו. ולבסוף בני המחוז קיבלו על עצמם את מרות המרכז במראכש באופן וולונטארי ולא מתוך כפייה פורמלית, משום שהם הכירו בעליונותו האינטלקטואלית המוחלטת.
המשמעות המעשית הייתה, שמראכש היא זו שמינתה את השוחטים על כל היישובים במחוז- תפקיד שהיו לו גם השלכות כלכליות וחברתיות.
L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
?Quels furent les diplomates juifs au service de Mohamed III
1757-1790
Il serait fastidieux de faire une liste exhaustive des diplomates juifs au service du sultan. Nous n'en présentons donc que quelques-uns
Samuel Sumbel vécut en France dans sa jeunesse. Il fut envoyé en mission au Danemark en 1751 pour conclure un accord entre ce pays et le Maroc. On lui a attribué l'idée de faire appel à des familles narchandes du Maroc pour développer le commerce dans la ville portuaire de Mogador nouvellement construite. Ces marchands qui reçurent le titre de Tajer (Négociant) du sultan réussirent effectivement a trouver des débouchés au commerce marocain. Ce fut ce même Samuel Sumbel qui veilla à l'application des politiques du sultan en matière de commerce extérieur. Il négocia la libération d'otages et renseigna les Britanniques sur les agissements de l'Espagne au Maroc. Sa fortune fit des jaloux et il fut arrêté trois fois puis relâché. Salomon Benwalid eut
rôle similaire et impressionna grandement les autorités britanniques
Isaïe Benamor fut envoyé en mission à Gênes en 1768 et à Londres en 1772. Il négocia une exemption des douanes aux navires militaires britanniques en retour de l'achat d'armements anglais pour le Maroc. Il fit venir des ingénieurs anglais afin de réparer le quai de Tanger. Le sultan le complimenta plus d'une fois pour ses états de service
Natif de Tétouan, Jacob Benidar fut vice-consul d'Angleterre dans plusieurs villes marocaines: Tanger, Tétouan, Salé et Mogador. Il accompagna des délégations britanniques à la Cour marocaine, fut envoyé par le sultan en mission à Venise. Le sultan adressa à Georges III ces quelques mots à propos de Jacob Benidar : « Vous pourrez avoir confiance en tout ce qu'il avancera… C'est votre Ministre et le mien.»
Les cinq frères Delmar, fils du rabbin Chalom Delmar agirent pour le compte du sultan au Maroc en Hollande. Lorsque l'Espagne accepta de libérer des prisonniers marocains, elle reçut le droit d'utilisation du port de Tanger pendant un an. Durant cette année, le Consul d'Angleterre et les citoyens anglais furent bannis de la ville. Au terme de cette année, Messod Delmar fut chargé de rétablir les liens avec l'Angleterre
Les frères Cardozo étaient d'anciens marranes. L'un d'eux était en poste à Londres, les deux autres au Maroc. Isaac fut conseiller du sultan. Son frère qui résidait à Londres refusa de rentrer au Maroc à la demande du sultan. Aussi, ce dernier fit bastonner à mort Isaac avant de l'incinérer. Les intrigues d'Éliyahou Lévy, Juif tunisien à la Cour, furent a l'origine d'une lettre faussement attribuée à David Cardozo. Cette lerre qui exprimait des réserves par rapport au sultan, aurait été à l'origine de sa condamnation. Les Cardozo auraient informé les Anglais a propos des agissements des Espagnols au Maroc.
Éliyahou Lévy et Jacob Attal avaient conseillé le sultan vers la fin de sa vie et leurs intrigues furent peut-être à l'origine du changement d'attitude du sultan envers les Juifs
L'avènement de Moulay Yazid fut catastrophique pour les conseillers juifs
Moulay Yazid qui succéda à Sidi Mohamed Ben Abdallah persécuta les Juifs où qu'ils fussent et fit de même pour toutes les personnes qui avaient servi son père fidèlement. Il s'en prit aux derniers conseillers juifs de son père, Éliyahou Lévy et Jacob Attal. Mordékhaï Chriqui fut tué sur ordre de Moulay Yazid. Certaines familles de notables juifs s'exilèrent du Maroc pour échapper à la tyrannie de Moulay Yazid. Tel fut le cas d'Abraham Pinto qui alla s'établir à Londres et d'Élias Lévy Yulee qui se rendit à La Havane puis en Floride. Son fils David devint le premier membre juif du Congrès américain