מורשת יהדות מרוקו

רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א.ע.

הנס הכפול שנעשה למשפחת קורקום מטאנגייר ולבנם המשותק      

סיפור זה היה מאד נפוץ וכל היהודים תושבי העיר וואזן שמעו עליו מפי האנשים המוסמכים שהיו נוכחים בקרבת הקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל, אשר מרוב ניסיון של הצדיק נהגו חכמי וואזן לכנות הצדיק המלומד בנסים (המלוב״ן) וזה קרה בשנות מלחמת עולם השנייה.

משפחת קורקום מטאנג׳יר היתה משפחה מאד אמידה : ובעלת שרשרת של בתי מרקחת בעיר, אחד מהם היה מנוהל ע״י אחד מהבנים שהיה לו תואר של רוקח ״מדיצינל״ :; מוסמך.

הבן הזה ממשפחת קורקום חלה בפוליו ושתי רגליו השתתקו, הוא היה בן 30 שנה והוריו התעצבו על הטרגדיה שירדה על משפחתם, אבי המשפחה היה מאד דתי וחינך בניו ללכת בדרכו.

מצבו של בנם מנע מכל בני המשפחה חדוות החיים ודאגתם למצבו של בנם הלכה וגדלה מיום ליום לא נשאר רופא מומחה למחלות השיתוק שלא טיפל בבן המשותק לא מספרד ולא מצרפת, וכולם הרימו יד ולא היה פתח של תקוה שבנם יכול להתרפא, היו כואבים אבל לא מתייאשים לא נכנעו למר גורלו של בנם הרוקח, כמובן שתקותם לא אבדה ולא השלימו עם מצבו של הבן.   

והנה שמעו מפי יהודים מכובדים מטאנג׳יר על המצאותו של צדיק גדול בהרי הכפר הערבי אשג׳ן, ושם לקברו באים הרבה יהודים באלפיהם להשתטח על הקבר, ומי שסיפר לו על הצדיק עודד אותו לקחת הבן לצדיק ולבלות לפחות שבעה ימים במקום, כי היתה נפוצה מין אגדה האומרת שחולה שמבלה שבוע ימים אצל הצדיק ובקרבתו מובטח לו בעזרת האל שהצדיק יעשה לו נס, או אפילו יתרפא בעודו בזמן שהותו במקום.

מר קורקוס התקשר למר אלחדד אלי שרעייתו היתה גם כן ממשפחת קורקום העשירים מהעיר מוגדור במרוקו, משפחה שכולה שופעת תרבות צרפתי מובהק, למרות שאין כל קרבה בין שתי המשפחות, והודיע לו על הרעיון של המשפחה לבוא לשהות אצל הצדיק כמה ימים וביקש ממר א. אלחדד שידאג לארגן מנין או יותר של מתפללים, וכן חזן, שוחט, קצב ומשרתים ומשרתות לעבודות בית. הוכן עבורם כמה חדרים כבנין הפרטי של ראש ועד המקומותהקדושים ששמו יוסף עמרם ז״ל, כבקשת מר קורקוס האב.

הוכן במקום מעין כפר נופש על כל מה שנחוץ לו, שני מנינים [ מאנשי חברה קדישא הגיעו והתחילו כבר בתפילות ובקריאות, הקצב הכין מקום לשחיטה תחת עץ גדול ומוצל, הטבחות התארגנו והשוחט הכין פר גדול לשחיטה, וכל יום היו שוחטים כבשים ומחלקים לעניים ולאנשים הלומדים שהיו נזקקים וכמו מקום קיט הכל התחיל לנוע ולפעול, הנסיעה של משפחת קורקום תוכננה בשקט 

בזמן שהשוחט התכונן לשחוט הפר שנחשב כאילו קורבן לזכותו של הצדיק רבי עמרם המהוה למעשה קורבן תודה להקב״ה הביאו הנשים שבחבורה תופים כדי לתופף, והיו אחרות שהתחילו לקשט את ראשו של הפר בבדים פרחוניים נוצצים, שמו מטפחות מסביב לצווארו, והיו נשים שנפרדו זמנית מהצמידים שלהן והשחילו אותם מסביב לקרני הפר שפתאום לבש צורה חגיגית, וכיסו את גבו במעין כיסוי מאולתר, ולגמרי צורתו השתנתה.

מי שראה רגע זה של שמחה ושירים לכבוד הצדיק לא היה יכול לעלות על דעתו שפר הקרבן מובל לשחיטה, שבזכות הצדיק, הקב״ה יעשה נס וירפא החולה, האבא קורקום שמצד אחד היה עצוב על מצב בנו, ומצד שני היה שמח בתקוה גדולה שלא לחינם נעשה כל זה. הוא פתאום קם ממקומו כשכולם שומעים ונדר נדר שאם יבריא בנו, כל שנה יבוא וישחט פר ויחלק בשרו לעניים. שבודאי ישמחו על כך.

על פי בקשת משפחת קורקוס למארגנים: כל ענין ההתנחלות וארגון האירוע צריך לעבור ללא פומביות וללא שום פרסום, אלא בשקט, בגלל מעמדו בחברה וקשריו עם העולם הנוצרי והספרדי, רצוי בשבילו שזה לא יעשה הד בנתיים, וכולם כיבדו רצונו, מי שהיה צריך להתפלל שיתפלל, מי שצריך ללמוד ילמד, השוחט ישחט, החזן יתפלל בקהל, וכל אחד ימלא תפקידו בצינעה, בענוה וביראת כבוד.

כאמור נשחט הפר וכן גם כבשים, היה מישהו ממונה על הקניות שכל יום נסע העירה. אך על דבר זה הקפידו, שהבן של קורקוס המשותק ישתתף שלשה פעמים ביום בתפילות ובלימוד הזוהר, התהלים והאדרא. הכיבוד היה בשפע, כל יום וכל לילה הבן קורקום היה משתתף בתפילות שהתפללו עבורו ובברכות שהיו מברכים אותו.

סיפרו הזקנים ואנשי חברה קדישא שהיו נוכחים ששמונה ימים התנהל הסדר ככה, כמובן שכל הקריאות והלימודים היו מתקיימים בתוך בית הכנסת המפואר של הצדיק שענפיו של העץ חובקים את הכניסה לתוכו.

באופן פתאומי כשהיו בחצות יוצאים להתפלל על הקבר ממש קם הבחור המשותק על רגליו ועשה את הדרך על רגליו עד לקבר של הצדיק, שמחת האב לא ידעה מעצור, וכולם יחד פצחו בפיוט של רבי עמדם: ״רבי עמרם בן דיוואן אן חנה, הוא יושב בישיבה עליונה״ וכו'.

מספרים שכמה ימים מליל הבראתו, התחילה כל הקבוצה להתפזר, מר קורקום לא חסך מממונו; וחילק כספים לרוב, רק לאחר הבראת בנו הופצו הדברים, והרבה מכרים של מר  קורקוס עשו דרכם אל קבר הצדיק לראות הנסים והנפלאות שנעשו לקורקוס הצעיר.

מתוך סקרנות באו המון מבקרים לראות במו עיניהם את  הנס הגדול אשר נעשה לבחור שהיה משותק בבית כנסת של רבי עמרם בן דיוואן במלאח בוואזן, העיר היתה כמרקחה, כמובן השמחה היתה גדולה כשהשושבין יושב בספסל עם הגב להיכל והקהל שר שירי הצדיק, האבא קורקוס גם שם לא חסך ידו מכיסו, פיזר ונתן לאביונים, : אחרי כמה שעות היתה הפרידה הנוסטלגית מהמקום וגם מהאנשים שהיו שותפים פעילים באירוע, היו איחולים, היו ברכות, והיו גם דמעות.      

מפי השמועה שמענו אח״כ את המשך הסיפור שבגלל זה נקרא ״הנם הכפול״ של משפחת קורקום, וכך סופר מפי אותם אנשים שנכחו: הרי האבא קורקום נדר נדר שכל שנה בשנה הוא יתרום פרה או פר לזכות אדונינו בן דיוואן, ובשרו יחולק לעניים.

מסופר שבגלל עסקיו המרובים נעלם מזכרונו ענין של הנדר, והוא לא קיימו, שום פר או פרה לא נשחטו, והענין בא לביטוי בזה שאחרי שנה שנודר הפר, הבן שהבריא התחיל להרגיש שרגליו הולכות ונחלשות מיום ליום, בבדיקות אצל רופאים מומחים, אמרו לו שיתכן ותהיה חזרה על התקדמות הריפוי, אפשר לצפות אפילו לנסיגה רצינית.

כשפשפש בזכרונו, מר קורקום, הבין שיש קשר בין זה ובין אי קיום הנדר, אומרים ששוב השמחה כבראשונה חזרה לאתר הקדוש בסוד, והתחרטו שראש המשפחה אדון קורקום לא קיים את מוצא פיו כפי ששמענו.

חזרה בשנית המשפחה בפרטיות ובצער אל הקבר של הקדוש רבי עמרם, והביעו חרטה גמורה וביקשו מחילה, והבן החלים לחלוטין.

על כן קראו למקרה הזה, הנם הכפול.

אנו רואים מה כחה של צדקה, הצדיק ע״ה אינו צריך שיבואו לאכול ולשתות על קברו, אלא הוא דואג אף אחרי מותו שהאנשים יתרמו בעין יפה לעניים ולהאכיל את האביונים המרובים אשר היו באים להשתטח על קברו. ובזכות הנדר של חסד שאדם נודר, הצדיק מתפלל להקב"ה בעדו, וממלא את מבוקשו.

זכותו תגן עלינו

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

פגר חתול שלא היה בתנאים הכתובים

שליחים (שדרי״ם) רבים, הגיעו למרוקו מארץ ישראל לאיסוף תרומות, כי יהודי מרוקו תרמו רבות למוסדות הישוב הישן בא״י (ראה ״שלוחי א״י, מאת אברהם יערי). רוב השליחים היו ממוצא ספרדי, ובעיקר מקרב יוצאי מרוקו, שעלו לא״י בתקופות שונות. הם נקבעו במיוחד בגלל ארץ מוצאם (מרוקו) שתנאי החיים של היהודים בה היו ידועים להם, ומרצונם קיבלו על עצמם תנאים אלה. בתקופה מסויימת נשלח למרוקו שד״ר אשכנזי, מטעם מוסדות חברון. בהגיעו למרוקו, הוזהר מפני הגזרות החמורות שהונהגו אז על יהודי מרוקו (גזרות אלה לא היו ידועות לו), מחשש שיקים שערוריה אם פעם ייפגע על ידי הערבים. בשומעו אזהרה זו, החליט ללכת למושל העיר המוסלמי ואמר לו ״אני באתי מארץ הקודש לאסוף תרומות לעניים ולמוסדות צדקה, למוסדות ״המוגרבים״ (יוצאי מרוקו) החיים בדלות ובחוסר כל. שמעתי והוזהרתי, שבמרוקו קיימים תנאים מיוחדים וגזרות על היהודים. ברצוני לדעת אותם כדי שאסתגל להם גם אני״. המושל אמר לו ״קח דף נייר ורשום: היהודים חיים בנפרד ברובע שנקרא ״מללאח״. ברובע זה איש לא מתערב בענייניהם. אם כי, מדי פעם, יש התנפלות עליהם, שוד והרג מטעם כמה שבטים ערביים, שמורדים בשלטון. היהודי חייב ללבוש רק בגדים שחורים, אסור לו, מחוץ ל״מללאח״ לרכב על חמור או על כל בהמה. בעוברו ברובע המוסלמי, הוא חייב להחזיק את נעליו ביד וללכת יחף. לא פעם קורה שערבי כלשהו נותן לו מכה על הראש ואומר לו ״האדא מא כ׳ללאוולך ג׳דודך״(זה מה שהורישו לך אבותיך), ועוד כמה גזרות אחרות״. השד״ר אומר למושל ״גם בארץ הקודש, הערבים מתנכלים ליהודים, אבל לא בתנאים קשים כאלה. על אף היותי בעל נתינות זרה, למען הצלחת שליחותי, אני מקבל על עצמי גזרות אלה, אם כי בכוחו של המושל לבטלן. כי הרי לשנינו, אתה ואנחנו, יש לנו אב אחד״.

יום אחד, בצאת אותו שד״ר לסייר ברובע המוסלמי, התנפל עליו ערבי אחד ואף לקח פגר חתול מת שהיה ברחוב וזרק אותו על פניו. השד״ר התנפל על הערבי והנחית עליו מכות נמרצות. מוסלמים עוברי אורח נטפלו לרב, היכו אותו והביאו אותו בפני מושל העיר. המושל אומר לרב ״הרי הזהרתי אותך מראש, ולמה הכית את הערבי״. ״אדוני המושל״ אומר לו הרב ״הרי רשמתי בפני את כל הגזרות הקשות החלות על היהודים, עליהן חתמת במו ידיך, אבל לזרוק על יהודי פגר חתול, זה לא כתוב בין הגזרות שרשמתי״. המושל ראה שהרב צודק בטענתו, שחרר אותו והעניש אותו ערבי שזרק עליו את פגר החתול, ואף הקל במקצת את הגזרות הבלתי מוצדקות שנגזרו על היהודים, בזכות אותו שד״ר. ״חוכמת חכם תיישר את דרכו״.