ארכיון יומי: 30 במאי 2015


משפחת קורקוס

משפחת קורקוס..

וההיסטוריה של מארוקו בזמננו

מאת מיכאל אביטבול

מכון בן צבי

ירושלים, תשל"ח

דוד קורקוס – 1917 – 1975

דוד קורקוס נולד ב־1917 במוגאדור שבמארוקו למשפחה ותיקה של מגורשי ספרד, אשר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי־עסקים רבי־השפעה  שנתפזרו על פני שלוש יבשות. הקהילה היהודית של עיר נמל זו רישומיה ניכרים יפה בפנקסי החשבונות והדו״חות, וכשנולד דוד קורקוס כבר היתה ״רגלה האחת בעולם הישן והשנייה בעולם של ימינו״.

הגורל האיר פנים לקורקוס הנער. הוא קיבל חינוך מושלם, שנמזגו בו ערכים מסורתיים־משפחתיים, ערכים יהודיים־כלליים וערכים של תרבות העולם המערבי. לימודים צרפתיים רגילים, סיורים לא מעטים בחו״ל וקריאה מרובה בספרים יוליכו בן זה למסלול שפלסו לו אבותיו לפניו: המסחר הגדול, עיסוק שהעלה את קודמיו לדרגה הגבוהה של ״סוחרי המלך״. כמוהם יצבור הון גדול, וכמוהם יהיה לאחד הגורמים הקובעים בחיי הכלכלה של דרום־מערב מארוקו.

אך הזמנים השתנו מאז 1912. מארוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים בני־מזל למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחתה לעולם החיצון. ארץ זו, המצטיירת בעיני ד. קורקוס כארץ של ״אריסטוקראטים אמיתיים״ ושל ״יהודים אותנטיים״, תישאר חרוטה בזכרונו עד ימיו האחרונים. בכל מאודו הוא ישתדל לעודד את ההכרה בה, ואף לטהר את שמה.

כאשר התחיל להתבונן בכל מה שנכתב על ארץ זו ויהודיה, כמעט שלא מצא זכר לאותה ארץ שהיתה מוכרת לו מן הזכרונות והארכיונים המשפחתיים:

״מאז ומתמיד התייחסו אל העם היהודי במארוקו כאילו ראוהו כדלת־העם, כאילו היה ניתן, דרך משל, לרכז את ההיסטוריה של צרפת אך ורק סביב סבלותיהם של הצמיתים וחסרי־הייחוס. היהודי הערמומי, הדל, המסכן, המלוכלך, הקמצן, הגנב — זהו הטיפוס שעליו מבוססים המחקרים האתנוגראפיים־הסוציולוגיים על מארוקו בתקופה שקדמה לפרוטקטוראט. הגיעו הדברים לידי כך, שדעות אלו היכו שורש אף בקרב האוכלוסיה היהודית עצמה .

לא ייפלא אפוא, שכאשר התחיל דוד קורקוס עצמו בכתיבת היסטוריה הקדיש את מאמרו המדעי הראשון לאחד מבניה של משפחה יהודית־מארוקאית מכובדת ביותר— שמואל פלאש, שמוצאו, בדומה למחבר עצמו, היה מענף ספרדי ותיק, ואשר נמנה, בדומה לאבותיו, עם ״הסוכנים הגדולים״ של המח׳זן. מכאן גם המקום הנכבד שתופסים, במאמרו המפורט על היהודים בתקופת המדיניים, הוזירים היהודים ממשפחת הוקאצה.

על דברי השגרה הנדושים אודות ״העוני המשווע של המלאח״ הגיב קורקוס במאמר מפורט וממצה, שבו הוא מוכיח שמצב מעורר־רחמים זה לא היה בכל עת ובכל זמן המאפיין העיקרי של המלאה: מצב זה נוצר עקב המשבר הכלכלי שעבר על מארוקו ערב הפרוטקטוראט, וזוהי תופעת־לוואי של האורבאניזאציה המהירה שידעה המדינה במרוצת המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה.

נושא אחר שעניין אותו במיוחד קשור ביחסים שנתרקמו בין היהודים והרוב המוסלמי של המדינה. גם בתחום זה ייצא חוצץ נגד הדעה המקובלת, הרואה ביחסים אלו רק המשך הדיכויים והעינויים. בחריפות לא מעטה, יתקיף אותם ״היסטוריונים״ ו״סוציולוגים״ ״זרים״, אשר הציגו ״תמונה קודרת״ של המצב האמיתי מתוך ״דעות קדומות״ או מתוך ״בורות״.

 זהו הרקע למאמרו על מצב היהודים תחת שלטון המווחידון, אף־על־פי שאין דוד קורקוס ממעט בממדי החורבן שהביא כמעט לחיסולה של יהדות המע׳רב במאה השתים־עשרה. לדעתו, לא היתה זו תוצאה של מדיניות אנטי־יהודית שיטתית וממושכת — להוציא כמה התפרצויות זמניות שהיו מכוונות במפורש נגד היהודים. הוא האמין, שעיקר סבלן של הקהילות היהודיות נבע ממשטר הטירור שהונהג בידי ממשיכי דרכו של ן׳ תומרת, אשר ממנו סבלו גם הנתינים המוסלמים.

אמת, לא חסרו בהיסטוריה הארוכה של יהודי מארוקו פרקי־זמן נוספים עקובי־דם, אולם לדעת דוד קורקוס היו אלה בחינת ״תאונות״ רגילות, ״שאין בכוחן ללמד על המצב הכללי״, שכן בסופו של דבר ״חלק גדול מהאוכלוסיה המוסלמית, יחד עם האליטה השלטונית, הצטיינו ביחס של סולידאריות ושל ידידות נוגעת־ללב כלפי היהודים״5. אין ספק שדעה זו הושפעה מנסיונו האישי והמשפחתי, כפי שהוא עצמו מעיד על כך:

״יחסינו עם המוסלמים היו תמיד איתנים, רבגוניים וממושכים. ידידותנו לבורגנות, למעמד השליט ולמשפחה המלכותית היתה חלק ממסורתנו המשפחתית״.

ואולם תהא אשר תהא עמדתנו כלפי השקפתו ההיסטורית של קורקוס, נראה שאי־אפשר שלא להתפעל מן המרץ של היסטוריון־חובב זה — כך נהג להגדיר את עצמו — אשר דלה מכל המקורות העומדים לרשותו: מקורות אירופיים, ערביים ועבריים, כשהוא עושה שימוש אינטנסיבי בטקסטים יהודיים לא־ידועים או נשכחים. המספר הרב של ההערות המלוות כל אחד ממאמריו מעידים, בלי שום ספק, על חוש ביקורתי מחודד. סטיותיו וחזרותיו, המעיבות לא אחת על מסכת דבריו, מראות עד כמה היה חשוב בעיני ד. קורקוס לאפשר לקוראיו לתפוס את המציאות היהודית־מארוקאית בכל סביכותה ובכל המשכיותה. לא היתה תופעה או מאורע בחייה של זו שלא ניסה להתחקות אחר תקדימיהם השונים.

חיפוש ההמשכיות, העולה כחוט השני בכל כתביו, איפיין את חייו והכתיב את צורת ה״דו־שיח״ שניהל עם העבר. חיפוש זה קבע גם במידה רבה את החלטתו להשתקע בישראל ב־1959:

״בחרתי להשתקע עם בני משפחתי לא בניו־יורק ולא בקנדה, ואף לא בפאריס או בלונדון. יותר משני שלישים של משפחתי עברו לנצרות. בני־דודי מלונדון שייכים מזמן לכנסיה הפרוטסטאנטית, אבל אני שמרתי על אמונתי כי היא מושתתת על נחלת אבותי. רצוני שבני משפחתי ימשיכו באותה דרך״.

האיש שנלקח מאתנו שלא בקצו ב־25 בפברואר 1975 לא היה סיפק בידו להשלים את עבודתו, שלה הקדיש את חייו. בין תוכניותיו הרבות שלא יצאו לפועל, אחת במיוחד היתה קרובה ללבו: פרסומו של אוסף תעודות שריפיות מן ההתכתבות הענפה שבין משפחת קורקוס לבין שלטונות מארוקו מן המאה התשע־עשרה. מחוסר זמן ומחמת קשיי שפה נבצר ממנו לבצע את התוכנית, שאותה תיכנן עוד בהיותו במארוקו. מתוך הרשימות הרבות שאסף לשם כך, עלה בידו לפרסם רק מאמר אחד ״יהודים וערבים במארוקו הישנה״. אולם לרוע המזל הוא לא זכה לראותו בדפוס.

מאחר שנקראתי להשלים תוכנית זו, חובה נעימה לי להקדיש את מימצאיה לזכרו של דוד קורקוס ז״ל, להיסטוריון של גלות לא־מוכרת דייה ולעד של מציאות נעלמת.

תוכנית זו לא היתה יוצאת לפועל בלי העזרה שקיבלתי ממשפחת קורקוס הירושלמית. מיטב רגשי תודתי נתונים לגב׳ ג׳ורג׳ט קורקוס על מסירותה העמוקה לזכר בעלה ולפעלו ועל האמון שנתנה בי בכל שלבי התוודעות, עם העבר העשיר של משפחתה. אף לרגע היא לא חששה לספק את סקרנותי ״המקצועית״, בהעמידה לרשותי את ספרייתה העשירה, מיסמכיה וזכרונותיה.

תודתי נתונה גם למכון בן־צבי ולמרכז החדש לחקר יהדות צפון־אפריקה, שנטלו על עצמם את מימוש התוכנית. יצויין במיוחד הספרן אברהם הטל, אשר מהדרכתו המקצועית נהנה כל מי שלבו נמשך אחר ההיסטוריה של יהדות המערב.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

 

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

שלום בר-אשר

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

באפריקה הצפונית שוכנות המדינות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב(טריפוליטניה וקירינייקה) וכן מצריים. אולם, בשל התפתחויות היסטוריות שונות, היוו הארצות שממערב למצריים איזור גיאופוליטי נפרד.

החל במאה ה־16 נפתחה תקופה חדשה בתולדות אפריקה הצפונית. במארוקו מתגבשת הממלכה השריפית תוך כדי מאבק באימפריה העות׳מאנית ובפולשים מחצי־האי האיברי. יתר הארצות באיזור זה, שלא הצליחו להחזיק מעמד מול פלישות הספרדים והפורטוגלים, נפלו לידי האימפריה העות׳מאנית. מצריים נכבשה בידי התורכים בשנת 1517, ואחר־כך נכבשו על־ידם בזו אחר זו אלג׳יריה, לוב ותוניסיה. אך למרות השלטון העליון המשותף לכאורה, היו ארבע הארצות שממזרח למארוקו כפופות למעשה למימשל, שהיה שונה בכל ארץ וארץ, פרי תנאים היסטוריים שונים. בפרק הזמן שבו אנו דנים — היינו, מאמצע המאה ה־17 ועד אמצע המאה ה־ 19 — מצויה מארוקו במצב של נסיגה מדינית וכלכלית. לאחר שבמאה ה־16 הצליחה להדוף התקפות של הפורטוגלים, הספרדים והתורכים, נתגבשה בחוגי השליטה נטיה ברורה להסתגרות מדינית, שנבעה מחשש השתלטות זרים עליה. מארוקו הגבילה מאוד את סחר־החוץ שלה, וקשריה עם שאר ארצות המגרב נחלשו יותר ויותר. רק שלושה שליטים — מולאי איסמאעיל (1672 —1727) ומידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) — שביקשו לחזק את שלטונם ולהיות תלויים פחות בגורמים מקומיים — ומולאי עבד אלרחמאן (1822 —1858), שהיה נתון תחת לחצן של מעצמות אירופה לפתוח את שוקי מארוקו בפניהן — גילו עניין בקשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות חוץ.

יכולתו של השלטון המרכזי להטיל את מרותו על כל חלקי מארוקו היתה מצומצמת ועד שנת 1912 נתחלקה למעשה המדינה לשני חלקים: בלאד אלמכ׳זן — שנשמעה לשליט, אם היה תקיף, ובלאד אלסבה — חבלי ארץ, בעיקר באזורים ההרריים, שהיו שסועים מחמת יריבויות שבטיות, ואשר ראשי השבטים שבהם סירבו בקשיות־עורף להכיר בסמכות הסולטאן. זה היה יכול לשלוט באיזור  ולהשאירו תחת מרותו, רק בשוטטו עם גייסותיו בלי הרף מיישוב ליישוב על־מנת לגבות את המסים בכוח הזרוע. לא היה בכוחו של שום סולטאן — ואולי אף לא עלה הדבר על דעתו — לאחד את הכוחות היריבים ולחדש את פני הארץ. למעשה היתה המדינה צירוף של אזורי שבטים, שהדבר היחיד המשותף ביניהם היה קשר דתי רופף.

המשימות שהיו מוטלות על השלטון המרכזי במאות ה־17 — ה־19 לא היו, איפוא, קלות. למרות התייצבות הגבול עם אלג׳יריה ממזרח, לאחר שנהדפו כל נסיונותיהם של התורכים להשתלט על מארוקו, ולמרות שבירת המתקפה מכיוון חצי־האי האיברי, עם נסיונותיהן של ספרד ופורטוגל להשתלט על החוף האטלנטי וחוף הים־ התיכון (הספרדים הצליחו להחזיק רק בסבתה ובמליליה ובכמה מוצבי חוף קטנים) — למרות כל ההצלחות הללו, היתה הארץ נתונה במשך פרקי זמן רבים במצב של חוסר יציבות פוליטית, ולעתים, למשל בשנים 1728 —1757, במצב של אנרכיה. כך היה בחלק השני של תקופת שלטונו של מולאי סלימאן (1792 —1822): באטלס התיכון פרצו החל משנת 1810 מרידות של שבטי הברברים, והם הנחילו מפלות לגדודי הסולטאן שנשלחו לדכא את המרידות. בשנות שלטונו האחרונות נמשכה התמוטטות השלטון, ובמותו הוריש לבנו מולאי עבד אלרחמאן ארץ הנוטה שוב לאנרכיה, ואך בקושי רב הצליח זה לייצב את שלטונו: מנגד ארבו לו מעצמות אירופה: צרפת, שביקשה להעניש את מארוקו על תמיכתה בעבד אלקאדר שמרד בשלטונה באלג׳יריה, וספרד, שחידשה את לחצה בצפון הארץ ותבעה מן המלך ויתורים מדיניים וצבאיים.

כדרכם בכל ארצות כיבושיהם, שלטו הסולטאנים העות׳מאניים באפריקה הצפונית באמצעות מושלים מקומיים, שתפקידם העיקרי היה גביית מסים ל״שער העליון״ בקושטא. למעשה, ניהלו השליטים המקומיים מדיניות פנים וחוץ שאינה תלויה כמעט כלל בקושטא, מדיניות שכללה גם פיתוח יחסים כלכליים עם מעצמות אירופה.

עם כיבושן של אלג׳יריה ותוניסיה במאה ה־16 על־ידי האימפריה העות׳מאנית, נתמנה פחה (פקיד גבוה) תורכי בכל אחת מן הארצות האלה. אך במאה ה־17 נשמטה ההנהגה מידי הפחות באלג׳יריה, והשליטה עברה למעשה לידי ״דאים״ — מפקדי צבא שהועלו על־ידי קציני צבא ״הייניצ׳רים״, הלא הוא חיל־הרגלים התורכי הנודע, ועל־ידי קציני הימיה — ה״ראיסים״ — קברניטי ספינות הקורסארים. ספינות מלחמה אלו הפילו חיתתן על השייט בים התיכון והפכו את השוד הימי לענף הכלכלי העיקרי של אלג׳יריה במאה ה־17. הארץ חולקה לשלושה מחוזות: המחוז המרכזי ובירתו אלג׳יר — תחום שלטונם של הדאים עצמם: המחוז המזרחי ובירתו קונסטנטין: והמחוז המערבי ובירתו מאזונה, ואחר־כך מעסכר (או והראן, כאשר השתחררה מן הכיבוש הספרדי). במחוזות אלו שלטו באים־נציבים מקומיים. השלטון באלג׳יריה נעשה רופף במיוחד לקראת סוף המאה ה־17. בשנים 1671—1818 נתחלפו שלושים דאים, מחציתם בעקבות מזימות פוליטיות ומעשי רצח שביצעו קציני הצבא. תולדותיה של והראן — היא אוראן, עיר ומחוז חש־בים במערב המדינה — בתקופה זו הן מיוחדות לעצמן: היא נכבשה בידי הספרדים בשנת 1509, והיתה נתונה לשלטונם עד שנת 1792, פרט לפרק זמן קצר יחסית: 1708 —1732. בזה הוצאה למעשה ממעגל ההתפתחות המדינית של מדינות אפריקה הצפונית במרבית התקופה הנדונה.

השלטון בתוניסיה ובלוב דמה במיבנהו לזה של אלג׳יריה, אלא שהחל בראשית המאה ה־18 התגבשו בשתי ארצות אלה שושלות מקומיות, שתלותן בפחה התורכי פחתה והלכה, עד שלבסוף מילא זה תפקידי ייצוג בלבד. שושלות אלה הצליחו להקנות לארצותיהן יציבות פוליטית ניכרת. כבר במאה ה־17, כאשר בשלטון החזיקה השושלת המוראדית (1612 —1702), עלתה קרנו של הבאי בתוניסיה; חשיבותה מבחינה כלכלית גדלה והלכה, לאחר שהתיישבו בה מוסלמים רבים שגורשו מספרד.

השושלת המורדית- Mouradite

השושלת המורדית  נוסדה ע"י מוראד ביי. אשר מוצאו האתני מקורסיקה, ושמו המלא הוא ז'אק SENTI . הוא נשבה ע"י פירטים תוניסאים ונמכר לרמדאן ביי, ממנו הועבר לראש הצבא יוסוף דיי אשר אימץ אותו כבן. בהמשך הוא ממנה אותו כסגנו. משימתו הייתה שמירת השלום בעורף וגביית מיסים. לאחר מותו של רמדאן ביי בשנת 1613 הוא זוכה לקבל את התואר "פאשה/באשה" מהסולטאן העותומאני והופך להיות השליט של תוניס ומיסד השושלת המורדית אשר שלטה בתוניס עד לשנת 1702.

אך ליציבות מדינית של ממש ולשגשוג כלכלי הגיעה תוניסיה רק במאה ה־18, עת עלתה לשלטון השושלת מבית חוסיין ששלטה בה ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957. למרות פשיטות של שבטים מאלג׳יריה לתוך תוניסיה במאה ה־18, הצליחה השושלת השלטת למנוע אנדרלמוסיה מדינית וחברתית, כפי שקרה במשך תקופות ממושכות במדינות ׳המערב׳ האחרות בעידן שלפני הכיבוש הצרפתי.

בלוב היה השלטון נתון אף הוא עד ראשית המאה ה־18 בידי פחה תורכי, אך גם כאן עברו סמכויות רבות לידי הדאי, מפקד הייניצ׳רים בטריפולי. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים ביניהם. אך בשנת 1711 עלתה לשלטון שושלת מבית קארמאנלי, וזו ידעה להשליט סדר ונתנה דעתה לפיתוח הארץ. החל בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת, והקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול ניצל מצב זה והצליח להשתלט על לוב. בשנת 1835 הפכה הארץ לפרובינציה תורכית תחת שלטונו.הישיר של ״השער העליון״.

התקופה העות׳מאנית היתה תקופה של שקיעה בתולדות מצרים. הפחות במאות ה־16 — 18 הוחלפו תכופות בגלל קנוניות פוליטיות ומרידות צבאיות. גם הכלכלה המצרית נידלדלה. מצריים לא נמצאה עוד על המסלול הראשי של הסחר העולמי, שהופנה מן האגן המזרחי של הים התיכון אל האגן המערבי שלו, ואל האוקינוס האטלנטי והאוקינוס ההודי. השלטונות העות׳מאניים לא פיזרו את גדודי הממלוכים (גדודי עבדים ועבדים־לשעבר, בעיקר תורכים וצ׳רקסים, ששלטו במצריים מהמאה ה־13 עד הכיבוש העות׳מאני), מתוך כוונה להשתמש בהם נגד העצמאות היתרה של המושלים שהם עצמם מינו. ואולם הדבר היה בעוכריהם, שכן גדודים אלה עמדו פעמים רבות מאחורי המרידות הצבאיות נגד השלטון המרכזי. הצבא התקומם פעמים רבות, במטרה להינתק כליל מן האימפריה העות׳מאנית, אך הדבר לא עלה בידו. מפקדי הצבא, שהתחרו על השלטון, לא הצליחו להחזיק בו זמן ממושך, ושלא כמו בלוב ובתוניסיה, לא הצליח שום שליט במצריים להקים שושלת משלו. בשנת 1768 הכריז עלי ביי על עצמאות מצריים, אך הוא נוצח על־ידי התורכים בשנת 1773. לזמן קצר(1798 — 1801) היתה מצריים נתונה תחת שלטון צרפת, לאחר שנכבשה על־ידי נפוליאון. למרות שתקופה זו לא ארכה, רבה חשיבותה בתולדות מצריים: היתה זו הפעם הראשונה שמצריים באה במגע קרוב עם המערב. לאחר שצבא צרפת עזב את מצריים, עלה לשלטון מוחמד עלי, והקים שושלת ששלטה במצרים עד שנת 1952. הוא ביצר את מעמדה של הארץ, הנהיג תיקונים חשובים בשלטון ובמינהל, פעל להרחבת החינוך ולפיתוח כלכלת הארץ. יורשיו המשיכו במפעלו, אך תנופת ההתפתחות לא התמידה.

טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ

 

מ״ג. טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ, על ענין מחילת הכתובה. בראותינו אנו החתומים שהרבה נשים הנשואות לבעליהן בכתובה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, בתנאים מעין התקנה הנזכרת, שמכחם יש זכות ליורשיה, או לשאר קרוביה, בנכסי הבעל והאשה, אם תפטר בחייו בלתי זרע של קיימא. הפרו ברית האחוה והקרובה שיש לה עם יורשיהם וקרוביהן, בעשות ידיהן תושיה למחול ולבטל הכתובה ההיא לבעל ולחדש אחרת, כדי להפקיע יורשיה ממה שראוי להם, מכח הכתובה המי, ותנאיה בנכסי הבעל והאשה, ורבו על זה קטטות ומריבות, בין הבעל וקרובי האשה וראינו שיש בענין, צד הונאה לקרובי האשה, המעניקים לה נדונייא, אדעתא לחלוק עם הבעל, כפי התקנה, או כפי תנאי הכתובה. ולבסוף באו עדיה ויחפרו, בראותם זרים אוכלים יגיעם, והתורה אמרה לא תונו איש את עמיתו. לכן לבל תעשינה ידיהם תושיה, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מעניק נדונייא מנכסיו לבתו, או לקרובתו, או לשום בת ישראל, בתנאי שיזכה בירושתה מכח תקנת הקהלות יצ׳יו, או מכח תנאים שהתנו ביניהם, צריך לכתוב בכתובה הנז׳ שאותו פ׳ העניק לה משלו הנדונייא הנז׳, בתנאי הנז׳, שעל מנת כן נתן לה הנדוניא הנז׳. כאן נמצא כתוב בכתי׳ יד הרב כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה וז״ל, שאם יהיה כתוב וכוי, ובזה יעמד חי התנאי, ואין כדו במחילתה שאחי׳ב לבטלו. שעל מנת כן העניק לה הנדוניא, ואין כח במחילתה לבטלו, כי אם בהסכמת ורשות מעניק הנדוניא הנז', ויורשיו אחריו. ונמצא כתוב בכ״י הרב כמוהר״ם סרירו ז״ל הנז׳ שאפילו ב״ד אין כח בידם לבטלו, שלא תיקנו שיש כח ביד ב״ד לבטלו, כי אם על הכתובות שקדמו, שלא היה בהם תנאי זה. ועיין בתקנה שאח״ז, שנראה שהכל תלוי בדעת החכם ע״כ, נראה מכתיבת ידו, וכאשר כתובות שקדמו ליום זה שאין בהם התנאי הנז׳ מפורש עה״ד הנז׳, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מחילה או ביטול שתודה האשה לבעלה מכתובתה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות ליורשיה, או לקרוביה מבית אביה. או למי שהעניק לה הנדונייא, או ליורשיו אחריו. אעפ״י שתהיה המהילה או הביטול ההוא בקנין, או בשבועה, ובביטול טענת נחת רוח עשיתי לבעלי, אותה מחילה אינה מחילה. ואותו ביטול אינו ביטול, אם לא יהיה בהסכמת ב״ד יצ׳׳ו. יובן שלשת דייני המשמרה אשר יהיו בימים ההם, ובפני המצוי בעיר מהאנשים, או הנשים שיש להם זכות בירושתה, מכח תנאי הכתובה הנז׳. או מכח התקנה המי, ואם לא ירצה לבוא לשתודה בפניו אחר שיודיעוהו מזה בסופר ועד. תספיק בזה הסכמת ב״ד הנז׳, לבד האמנה, לא נכנס בכלל תקנה זו שום מחיל׳ אשה שמכנסת נדונייא לבעלה מנכסיה, שנפלו לה בירושה או שנטלתם בפירעון כתובה, מאיש אחר במיתה, או בגירושין, שאשה כזו רשאה למחול כתובתה, ותנאיה, ולבטלם, ולחדש תנאים אחרים עם בעלה, כחפצה ורצונה שלא בפני קרוביה, ושלא בהסכמת ב״ד, ולראיה שכך תקננו להשקיט ריב ומדון, מבין הקהלות, וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ח״פ בטו״ב לחדש כסלו, שנת חמשה אלפים ושלש מאות וששים ושלש ליצירה, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳כ. וחתומים החכמים השלמים, הה׳׳ר יהודה עוזיאל יצ״ו, וה״ר אברהם הכהן יצ״ו, וה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו, והחכם הר״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצי׳ו, והחכם הה״ר שמואל בן חביב יצ״ו, ואנו החתומים, העתקנו טופס זה במאמר ב״ד יצ״ו, והנגיד המעולה הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ אחר שנתאמתו לנו חתימות חכמים השלמים חנז׳ יצ׳׳ו וקיים. וחתומים החכמים השלמים כהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.

מ״ג. טופס הסכמה אחת, על ענין הכתובה שהיא למנהג הקהל הקדוש קאשסילייאנוס יש׳׳ץ, על ענין מחילת הכתובה. בראותינו אנו החתומים שהרבה נשים הנשואות לבעליהן בכתובה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, בתנאים מעין התקנה הנזכרת, שמכחם יש זכות ליורשיה, או לשאר קרוביה, בנכסי הבעל והאשה, אם תפטר בחייו בלתי זרע של קיימא. הפרו ברית האחוה והקרובה שיש לה עם יורשיהם וקרוביהן, בעשות ידיהן תושיה למחול ולבטל הכתובה ההיא לבעל ולחדש אחרת, כדי להפקיע יורשיה ממה שראוי להם, מכח הכתובה המי, ותנאיה בנכסי הבעל והאשה, ורבו על זה קטטות ומריבות, בין הבעל וקרובי האשה וראינו שיש בענין, צד הונאה לקרובי האשה, המעניקים לה נדונייא, אדעתא לחלוק עם הבעל, כפי התקנה, או כפי תנאי הכתובה. ולבסוף באו עדיה ויחפרו, בראותם זרים אוכלים יגיעם, והתורה אמרה לא תונו איש את עמיתו. לכן לבל תעשינה ידיהם תושיה, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מעניק נדונייא מנכסיו לבתו, או לקרובתו, או לשום בת ישראל, בתנאי שיזכה בירושתה מכח תקנת הקהלות יצ׳יו, או מכח תנאים שהתנו ביניהם, צריך לכתוב בכתובה הנז׳ שאותו פ׳ העניק לה משלו הנדונייא הנז׳, בתנאי הנז׳, שעל מנת כן נתן לה הנדוניא הנז׳. כאן נמצא כתוב בכתי׳ יד הרב כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה וז״ל, שאם יהיה כתוב וכוי, ובזה יעמד חי התנאי, ואין כדו במחילתה שאחי׳ב לבטלו. שעל מנת כן העניק לה הנדוניא, ואין כח במחילתה לבטלו, כי אם בהסכמת ורשות מעניק הנדוניא הנז', ויורשיו אחריו. ונמצא כתוב בכ״י הרב במוהר״ם סרירו ז״ל הנז׳ שאפילו ב״ד אין כח בידם לבטלו, שלא תיקנו שיש כח ביד ב״ד לבטלו, כי אם על הכתובות שקדמו, שלא היה בהם תנאי זה. ועיין בתקנה שאח״ז, שנראה שהכל תלוי בדעת החכם ע״כ, נראה מכתיבת ידו, וכאשר כתובות שקדמו ליום זה שאין בהם התנאי הנז׳ מפורש עה״ד הנז׳, ראינו לתקן מכאן ולהבא, שכל מחילה או ביטול שתודה האשה לבעלה מכתובתה, למנהג ותקנת הקהלות יצ״ו, או בתנאים שיש בהם צד זכות ליורשיה, או לקרוביה מבית אביה. או למי שהעניק לה הנדונייא, או ליורשיו אחריו. אעפ״י שתהיה המהילה או הביטול ההוא בקנין, או בשבועה, ובביטול טענת נחת רוח עשיתי לבעלי, אותה מחילה אינה מחילה. ואותו ביטול אינו ביטול, אם לא יהיה בהסכמת ב״ד יצ׳׳ו. יובן שלשת דייני המשמרה אשר יהיו בימים ההם, ובפני המצוי בעיר מהאנשים, או הנשים שיש להם זכות בירושתה, מכח תנאי הכתובה הנז׳. או מכח התקנה המי, ואם לא ירצה לבוא לשתודה בפניו אחר שיודיעוהו מזה בסופר ועד. תספיק בזה הסכמת ב״ד הנז׳, לבד האמנה, לא נכנס בכלל תקנה זו שום מחיל׳ אשה שמכנסת נדונייא לבעלה מנכסיה, שנפלו לה בירושה או שנטלתם בפירעון כתובה, מאיש אחר במיתה, או בגירושין, שאשה כזו רשאה למחול כתובתה, ותנאיה, ולבטלם, ולחדש תנאים אחרים עם בעלה, כחפצה ורצונה שלא בפני קרוביה, ושלא בהסכמת ב״ד, ולראיה שכך תקננו להשקיט ריב ומדון, מבין הקהלות, וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. ח״פ בטו״ב לחדש כסלו, שנת חמשה אלפים ושלש מאות וששים ושלש ליצירה, נאם דייני העירה פ׳אס יע״א, והכל שריר וקיים ע׳׳כ. וחתומים החכמים השלמים, הה׳׳ר יהודה עוזיאל יצ״ו, וה״ר אברהם הכהן יצ״ו, וה״ר סעדיה בן ריבוח יצ״ו, והנגיד המעולה ה״ר משה הלוי יצ״ו, והר״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו, והחכם הר״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם וידאל הצרפתי יצי׳ו, והחכם הה״ר שמואל בן חביב יצ״ו, ואנו החתומים, העתקנו טופס זה במאמר ב״ד יצ״ו, והנגיד המעולה הנז׳ יצ״ו, ולראיה ח״פ אחר שנתאמתו לנו חתימות חכמים השלמים חנז׳ יצ׳׳ו וקיים. וחתומים החכמים השלמים כהה״ר יעקב בן דנאן הסופר זלה״ה, וכה״ר מכלוף בן אסולין הסופר זלה״ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר