ארכיון יומי: 29 במאי 2015


פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

תורת אמך

 ◆ פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

אתר אור חדש ליהדות מרוקו וצפון אפריקה

                        מוסדות תפארת מיכאל. המלקט: הרב אברהם אסולין         

מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם(ד, כג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד, מדוע נמנו הלוים מבן שלושים שנה ומעלה, וישראל מבן עשרים? התשובה מפורשת ברש"י ז"ל(במדבר ד, ד),לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלימים שנה לא נתמלא כחו, מכאן אמרו רבותינו ז"ל(אבות ה, כא),בן שלושים לכח, ויותר מבן חמישים כחו מכחיש. ועוד מצאנו מקרא אחר, שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתוב(במדבר ח, כד),אבל לענין מלחמה, לא צריכים חוזק האברים, אלא גבורת הלב ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב(משלי כד, ו),כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ. ודברים אלו מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה. לכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלויים עד בן חמישים, כי שונה זה מזה.

ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו (ז, ט).

 

כתב הרה"צ רבי שלמה אבירמאט זצ"ל מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה, ולבני קהת, אלו תלמידי חכמים שלומדים על מנת לקנטר ולהקהות חכמים לומדי תורה, מסיבת גאוה, לאלו לא נתן הקב"ה את התורה להיות להם סמא דחויי. ומזה גם כן דבריהם אינם ערבים על לב שומעיהם, ואינם נכנסים בלבם לסור למשמעתם לעבוד עבודת האל, 'כי עבודת הקודש עליהם', כל מה שדורשים בתוך קהל ועדה, דומים להם כמשא כבד ואינם רוצים לשמוע לדבריהם. וזה אומרו ' בכתף ישאו', מסיבת שלומדים על מנת לקנטר, גם דבריהם קנטור הוא להם, וכתר תורה אינו נשמע כי אם בכתרה של ענוה.

יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך (ו, כד- כה).

כתב הצדיק רבי עמור אביטבול זלה"ה בספרו עומר התנופה, איתא במדרש רבה(פרשה יא, ה- ו),וישמרך בגופך, יאר ה' פניו אליך בתורה. להבין סמיכותיהם נקדים מה שאמרו המפרשים ז"ל, זאת התורה אדם כי ימות באהל(במדבר יט, יד),אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, לזה אמר בעל המדרש וישמרך בגופך, ותדע למה אתה צריך שמירה בגופך, לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, לכן צריך שמירה בגופך. אי נמי בהקדים מה שאמרו חז"ל(סנהדרין כו:),למה נקראה שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. וזהו שאמר וישמרך בגופך, ולמה לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה מתשת כוחו של אדם לכך אתה צריך שמירה. 

מעשה רב: ברכות מתוך חוברת פניני המידות.

א.     כתב הגר"י משאש על אביו הגה"ק רבי חיים משאש זלה"ה מגדולי רבני העיר מכנאס וז"ל, מעולם לא ראיתיו מברך ברכת המזון בעל פה, רק מתוך הסידור, באימה וביראה, ובכוונת הלב, ותמיד היה מזהיר לבני הבית, שבכלל ערך השולחן, ישימו גם כן ספר ברכת המזון, למען יהיה מצוי לפניו תמיד (תפארת בנים אבותם עמ' רלג).

ב.      באחד מן השנים ביום הילולת הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זלה"ה, בנו הרה"צ רבי יוסף זלה"ה, שכח מהילולת אביו, והנה אביו הגיע בלילה בחלום, ואמר לבנו למה לא ערכת לי אזכרה, לא אמרתה קדיש בכל השבוע, לא עליתם לתורה, אני מוכן לסלוח אבל על הבאת ברכות לציבור על כך איני מוותר, מיד התעורר רבי יוסף ונבהל בהלה, התכן ששכחתי תהה, והנה נזכר שאכן כך היה ואינו בחלום, מיד למחרת ערך אחר תפלת שחרית הביא מיני ברכות לקהל. וכעין מעשה זה אירע לבעל הכף חיים סופר, שביום האזכרה לא יכל לקנות מילי דברכות לטובת נשמת אביו, מפני שהיתה תקופה הצנע, ובליה אביו שאלו לפשר מעשיו, והשיבו בחלום שאין בידו פרוטה, שאלו אביו ולהגיש לציבור מים מהברז יש לכם, ראו כמה מעלת ברכות לע"נ הנפטרים.

ג.       בכל שנה לקראת חג הסוכות, הגאון רבי יוסף הלוי זלה"ה היה בוחר את האתרוגים המובחרים עבור רבני העיר מרכאש, כאשר הביא את האתרוג לבית רב העיר רבי מרדכי קורקוס, בא לשלם הרב דמי האתרוג אמר לו ר' יוסף כבודו ישלם רק פרוטה כדי לקיים "לכם, משלכם". מספר הרב ישר הלוי, באותו מעמד הביא הרב קורקוס לר' יוסף כוס מים לשתות, כשלקח את הכוס בירך בשקט, העיר לו הרב למה הינך מברך בשקט? הרי כתוב ימלא פי תהילותיך, שהפה צריך להיות מלא מתהילותיו יתברך" (דורות מס' ג' עמ' 15).

שבת שלום הרב אברהם אסולין

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקהa0527145147@gmail.com

שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל – קו לקו. אסופת מאמרים

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

סיפור נוסף המתקשר לנסיעותיו של ר׳ חיים הוא סיפור בעל התשובה. מסופר, כי ר׳ חיים הפליג בים ואניתו טבעה. הודות לאחיזתו בקרש הצליח להגיע ליבשה ולהינצל מטביעה. הוא נדד ביערות ולן על העצים. פעם ראה בית בודד ריק מאדם ומלא כל טוב. נכנס, סעד לבו ושכב לישון. בהתעוררו נרעש למראה תושבי הבית, חבורה של ארבעים רוצחים. הללו עמדו לרוצחו נפש, ואך לבקשת מנהיגם דחו את מזימתם. בשיחתו עם ר׳ חיים גילה המנהיג, כי לפנים נמנה על תלמידיו. הוא הודה ברצח הוריו וביקש מר׳ חיים תיקון תשובה. הוא הבטיח לקיים כל המוטל עליו, ובלבד שיזכה לחיי העולם הבא. ר׳ חיים דרש ממנו לשוב מחיי חטא ולקיים אה מצוות התורה. כן ציווה עליו לגדל במסירות נחש קטן, אשר עתיד לנשכו ולהמיתו. מוות זה יהווה כפרה, בבחינת מידה כנגד מידה, שכן, אף הוא גודל על ידי הוריו במסירות וגמל להם רעה תחת טובה. ראש הרוצחים הציל את ר׳ חיים מידי חבריו, והביאו למקום מבטחים. הוא עצמו עזב את החבורה, ונהג בהתאם לדברי ר׳ חיים. אחרי פטירתו הופיע לר׳ חיים בחלום, ובישר לו שזכה לחיי עולם הבא בזכות התיקון שקיבל מידי ר׳ חיים.

ב. הסיפור החסידי קובע שהבעש״ט שמע את שמע ר׳ חיים בן עטר, והעריצו הערצה רבה. דומה כי איגרתו של גיס הבעש״ט, ר׳ גרשון מקוטוב, שנכתבה בשנת תק״ח, היא העדות הראשונה לקיומם של שבחי ״אור־החיים״ עוד בימי הבעש״ט. ואלה דברי האיגרת הרלבנטיים לענינינו:

אהובי גיסי, אדכרנא מלתא, כד הווינא במדורך קדש, אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו ר׳ חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו לי בשבחו גוזמא … וסיפרתי להחכמים דברים מת שאמרת עליו ונבהלו משמוע…. אם המכתב אותנטי, וזאת אכן הדעה המקובלת כיום במחקר, הרי יש בו עדות נוספת לטענת הבעש״ט לראייה מרחוק, אך בעיקר עדות לכבוד שרחש הבעש״ט כלפי ר׳ חיים. כמו כן מתברר, כי זמן קצר לאחר מות ר׳ חיים כבר סופרו עליו בארץ ישראל ״פלאי פלאות״, ולפחות סיפור אחד שר׳ גרשון רואה בו ״גוזמא״. מאידך גיסא, כאשר ר׳ גרשון מוסר לחכמים בארץ את דברי הבעש״ט על ר׳ חיים (״והוא ניצוץ של משיח״ ועוד) עמדו החכמים על גודל האבדה ״ונבהלו משמוע״.

אף הסיפור המאוחר שם בפי הבעש״ט שבחי ר׳ חיים. וכה סיפר הבעש״ט לתלמידיו:

דעו, כי — תהילות לאל — אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה. כי בכל לילה כשאני עולה עליית נשמה בכל לילה במתיבתא דרקיעא, דהיינו במתיבתא דלעילא, כדי ללמוד רזין טמירין וחידושין דאורייתא, ובשעת חזירתו כשאני יורד משם, אז אני רואה בשאר צדיקים שהם עולים עכשיו. וכל כמה שמשתדלים להקדים העלייה אינם יכולים להגיע לי [!] כי אם בירידתי המה עולים, דהיינו בדרך מגיעים אלי. אך המערבי, דהיינו שיש צדיק א׳ בארץ המערב, וזה שמו אשר יקראו לו: חכם רבי חיים במ״ו [בן מורנו ורבנו] משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו לעולם. וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי כדי להקדים לו, איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך, בשעת עלייתי.

בסיפור החסידי מקובלת ההנחה שהבעש״ט פירסם את שמו של ר׳ חיים במזרח־אירופה והמליץ על לימוד ספר ״אור־החיים״. ״והרב בעש״ט זללה״ה גילהו ופירסמו בכל מדינות פולין ואשכנז. כן פירסם לחיבורו אור החיים על התורה לכל המדינות הנ״ל. והעיד על ספרו שכל דבריו הם על פי רוח הקודש…״.

אין בידינו עדויות היסטוריות על תפוצתו של ״אור־החיים״ בין ראשוני החסידות. מסופר, כי ד׳ פנחס מקוריץ העריך מאוד את הספר, טען שהוא פירסמו בעולם, ואף ציוה על בנו ללמדו. נראה, שר׳ אפרים מסודילקוב, נכד הבעש״ט, היה ראשון ההוגים החסידיים המצטט את פירוש ״אור־החיים״ בדרשותיו. בשם ר׳ ישראל מריז׳ין, נינו של ר׳ דוב בער ממזריטש, נמסר, כי בעוד שבדורות הראשונים ״היה הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש על התורה לטהר את הנשמה״. בנו, ר׳ דוד משה מטשורטקוב, המוסר דברים אלה, מוסיף, כי אצל אביו היתד» חובה ללמוד שיעור שבועי ב״אור־החיים״ .

קהילות ישראל בדרום המגרב

 

חיים זעפרני

ספרויות עממיות וספרות בניבים מקומיים במערב המוסלמי

עניינה של הספרות שלשונה עברית הוא מעיקרו ההלכה הכתובה, תורת עלית של חברה משכלת, שחבריה רובם ככולם גברים. היצירה הספרותית בלהגים לעומת זאת מיועדת לכל, גם לאותם חלקי אוכלוסיה שידיעת הקרוא וכתוב שלהם לוקה בחסר ושהשכלתם דלה, בעיקר נשים וילדים. זו וזו נוטלות חלק, ביסודו של דבר, במסירת הידע, המסורת והמנהגים, וממלאות אותם תפקידים של חינוך, תפילה, והבאה בסוד הדת, אם כי במישורים שונים ובדרגות שונות. סוג הספרות השני הוא גם השומר הנאמן של המסורות הבלתי כתובות ומהווה אמצעי מובהק להעברת מידע.

בעת תור הזהב של המערב המוסלמי היתד. קיימת סימביוזה יהודית־מוסלמית במישור הידע הכתוב, ה״אדב״, של מדעי הרוח והטבע, כשהיהודים מתחרים במוסלמים בתחומי הפילוסופיה, הדקדוק, המתמאטיקה, הרפואה, האסטרונומיה וכיוצא בזה; אחרי גלות ספרד, שהיתה מנת חלקם של ערבים ויהודים כאחת, במשך תקופת השקיעה וההסתגרות, המשיכו שתי החברות במפגשן, על אדמת המגרב מכניסת האורחים, במישור הפולקלור וגילוייו המרובים, האמונות העממיות, הידע שבעל־ פה והיצירה האינטלקטואלית בלהגים מקומיים. עיון בחיבורים לא מעטים מעלה, כי בפנינו לעתים קרובות אותה יצירה ספרותית, אותו טכסט, אותו סיפור, שבו הוכנסו תיקונים מזעריים על ידי אחת משתי ההברות. זהו הז׳אנר הספרותי, שבו ניתן להבחין בחדירות המחסומים הדתי והחברתי־ תרבותי; באמצעותו נוצר קשר נוח בין השכבות העממיות, שתוצאתו העשרה הדדית של הפולקלור. דו־שיח בין התרבויות תופס כאן את מקומן של אידיאולוגיות ״לאומיות״ ושל הכרה דתית. אמנם שתי החברות היות חיים שונים, קנאיות לזהותן ובלתי מתפשרות לגבי דת ואמונה, אד הן מתאחדות בצורת הבעת המחשבה, בהתמזגות המנטאליות ואף בקירוב הלבבות, כשדו־הקיום ביניהן הוא דו־קיום בשלום. היצירה הספרותית הדיאלקטאלית, שמגמותיה שוויון ואחדות, הן במישור הקהילה היהודית והן במישור שתי החברות, היהודית והמוסלמית, היא נקודת מפגש של הבנה, שבה נוצרה זהות חברתית־ תרבותית מקורית, אותנטית. היא הטביעה חותם בל יימחה על האופי המגרבי.

לוסיין סעדה

״שירות העלילה״ כארכיון

בחברות היהודיות !המוסלמיות של צפון־אפריקה פוגשים בנוהג של שירה, המתארת עובדות היסטוריות ומכונה שירת עלילה. בין שירי עלילה אלה ניתן למנות את עלילת כיבוש איפריקיה, שממנה יש לפחות גירסה אחת בטוניסיה; את עלילת כאהנה, שניתן למקמה באלג׳יריה; את עלילת בנו הילאל במספר מרשים של גירסות, ולבסוף את עלילת יוסף הצדיק, שמצאה המחברת בג׳רבה ברובע העתיק ביותר, רובע חרה זע׳ירה.

שירת העלילה של בנו הילאל, היחידה שחקרה המחברת, מצויה בטקסט, שהוא לעתים כתוב ולעתים נמסר בעל־פה, הרווח בגירסות רבות ומוכר ברחבי העולם הערבי, מנסיכויות המפרץ ועד קצה מרוקו. מתוך העובדה שטקסט זה הושר כבר בימי אבן ח׳אלדון במחנות איפריקיה ניתן להסיק, שהוא עוצב לפני שש מאות שנה לפחות: הוא מתאר אורהות־חיים ומאורעות, הנפרשים על פני חמש עשרה שנה של חיים חברתיים חמורי משטר, גדושים וסוערים, כפי שהם משתקפים במסע־מטרה. באומרנו שהטקסט מוכר, עלינו לדייק ולהוסיף שהכרתו מלווה בהסתייגות, בחששות, בחוסר אמונה ובחוסר שכנוע. בשביל אלה, שלא היה עליהם לטעון לקיומו של מסמך זה, שירת העלילה היא, כפי שאומר ברודל, מאורע שאיננו משאיר אחריו הד; למעשה, תחת המעטה הספרותי שלו טקסט זה, האמור לתאר מאורעות מימי הביניים המוקדמים ושנחשב משך דורות לז׳אנר ספרותי, הצליח להעביר עובדות פוליטיות ואינפורמאציה על יחסי אנוש. נראה מהו היחס בין שירת העלילה הזו לבין הדברים והאנשים שבשווקי הסהרה ובשווקים שמחוצה לו ונתחקה אחר עקבותיהם של בני הילאל יהודים, הקיימים עד היום; מכל מקום, העובדה ההיסטורית המקובלת והמסווגת היא עדיין כמעט בלתי מוכרת.

כיצד מגיעים לכלל פרובלמאטיקה פשוטה זו, הנוגעת ישירות ל״מבנים המכלילים של המחשבה ?״ ובכן ראשית בשל ריבוי הגירסאות ומתוך עיון בעובדות, שאינן מוסברות בצורה המניחה את הדעת, או שהנסתר לגביהן מרובה על הידוע, וכן מתוך היחשפות לטקסט, שלגיבוריו ״משטח חברתי״ רחב, ומתוך בחינת שני ה״זוגות״: הסתכלות ולשון מדוברת, הסתכלות ולשון כתובה לסירוגין; וכך מגיעים לידי חיפוש אחר ה״טיפולוגיה של הפראקטיקות בעלות המשמעותי׳ של הציווילי־ זאציה, המתוארת על ידי שירת העלילה. בנוסף לכך עבודות מפורטות יותר על שירות העלילה, על דרכי העידון, על הפתגמים וספרויות שוליים אחרות, כגון זו שבה נעשה שימוש נכון בלשון הערבית — כל אלה הביאו את המחברת לבדוק

את היחס, שבין הטקסט המורכב של שירת העלילה ובין ההיסטוריה ולראות בשירת העלילה מעין מסמך. ולבסוף, יש ב״אשליית השקיפות היומיומית״ משום הצדקה לחיפוש אחר אידיאולוגיה בטקסט בעל צורה שירית וסיפוריה, המהווה דיווח ונוהג בעת ובעונה אחת.

עתידים היינו לגלות תוך כדי העבודה, שהיסטוריון גדול כאבן ח׳אלדון קובע, ש״מכל צורות השיח, השירה היא זו שהערבים חשבוה לאצילית ביותר, ומשום כך הפכוה מאגר לידיעותיהם ולתולדותיהם, עדות…״. המאגר והעדות, זוהי בעצם ההגדרה לארכיון.

אך בין אם המדובר בשירת עלילה או בהיסטוריה של התרחשויות, אל לנו להתעלם מתעודות אחרות, מן הטקסטים החסרים (מן הגניזה או הארכיונים משפחתיים), מן הטקסטים שהועלמו, שנדחקו לשוליים, ולבסוף מן הטקסטים, שאינם ניתנים לפרסום בהקשר פוליטי נתון. את הללו האחרונים יש לאתר, גם אם אין אפשרות גישה אליהם.

שמעון שורצפוקס

שימוש נכון בשאלות ותשובות

ידועה לגו היטב עובדת נדירותם של מקורות היסטוריים אודות יהודי צפון־אפריקה. דיווחי הנוסעים מספקים אמנם ידיעות מועטות, אך התחומים המדיניים — מוסלמיים או אירופיים — של תולדותיהם עדיין לוטים באפלה, ואין בידינו מערכת סדורה של חוקים, צווים ותקנות הנוגעים ליהודים ולקהילותיהם, ?אלה שאפשרו לשחזר את מהלך ההיסטוריה של יהודי אירופה. מכאן יובן ההכרח להסתייע בלית ברירה בכל המקורות הצדדיים האפשריים, וקודם לכל — בשאלות ותשובות, המכונות גם ״חוות־דעת של רבנים״.

בעת האחרונה ראו אור כמה עבודות־מחקר, המקנות חשיבות רבה לידיעות שניתן לדלות מן השאלות ותשובות. הפיתוי אכן רב: נושאי השאלות ותשובות מגוונים מאד ושופכים אור על היבטים רבים בתולדות חיי הקהילות היהודיות באפריקה. הן ממציאות ידיעות של ממש, מתארות מקרים מיוחדים, והכל רואים בהן פרשיות־ חיים אמיתיות. כל מה שנאמר לנו בשאלות ותשובות מתקבל מיד כאמת שאין עליה עוררין: ההיסטוריון חש שהוא צועד על קרקע יציבה, הוא בטוח בעובדות ובאובייקטיביות שבהן.

אין בדעתנו להטיל ספק בחשיבות השאלות ותשובות; אין איש שיערער עליה; אולם ברצוננו להסב את תשומת הלב לכמה אמצעי זהירות, שיש לנקוט בעת השימוש במקור זה.

אפשר להגדיר את השאלות ותשובות בתשובות בכתב, שנתנה סמכות רבנית מוכרת לשאלות שבכתב. מובן מאליו שתשובות אלה אינן כי אם חלק זעיר מפעילותו של הרב, שהרי הוא משיב על־ פה שאלות רבות חשובות מהן לאיךערוך. ומכאן שאין להתייחס לקובץ שאלות ותשובות של רב מסוים כאל יומן הישיבות של בית־דין רבני. מאידך גיסא, קובץ מודפס, או כתב־יד, הוא תוצאה של בחירה וניפוי, שנקט ביצירתו המחבר או המוציא לאור של הקובץ. מן הראוי, אפוא, להתעכב על שאלת חיבורם של קובצי השאלות ותשובות שהגיעו לידינו, ולתמוה על הדרך שבה נבחרו מרכיביהם. ואין הדבר קל כלל ועיקר. לדאבוננו, המחקרים הנוגעים למחברי השאלות ותשובות — הביוגראפיות המבוקרות — אינם עוד באופנה, ועל־כן הננו נאלצים להתייחס באמת־מידה שווה לכל הרבנים, והרי בשל כך קפאה על שמריה ההיסטוריה של היהדות הצפון־ אפריקנית במרוצת חמש מאות השנה האחרונות; זו גם הסיבה לכך שאין מתייחסים בכובד הראש הראוי לשאלה: באילו נסיבות, מתי ולמען מי נתחבר קובץ נתון של שאלות ותשובות י

בעניין זה יש לציין, שלעתים קרובות השאלה איננה מקורית כל עיקר, כי אם שוכתבה בידי רב, שהשמיט פרטים, שמות או תאריכים, שנראו לו נטולי־חשיבות. מחקר של התשובה עשוי להעלות כמה מפרטי השאלה, שהושמטו. מובן מאליו שמחבר התשובה התעניין בצדדים ההלכתיים והמשפטיים של הבעיה, ולאו דווקא בהיבטים שייראו ברבות הימים חשובים להיסטוריון, ובהתאם לכך, אם־כן, עיצב המחבר את כתיבתו.

כדי להבין את התשובה עלינו, אפוא, לנסות ולשחזר את הרקע שבמסגרתו הועלתה הבעיה לטיפול. ניתן להניח שמחבר התשובה, אשר הקדיש לה מחשבה רבה ונתן דעתו לשמר אותה בכתב, נראתה לו התשובה מקורית וראה לנגד עיניו את העניין שיוכלו למצוא בה משפטנים לעתיד לבוא. ואם־כן, תשובה שבכתב מטפלת דרך־קבע בבעיות חדשות, שמקורות רבניים קודמים לא פתרו עדיין, או לא מצאו מקום לעסוק בהן, או למצער בהיבט אחר מזה שבא כבר על פתרונו. כמו כן תשובה שכזו אמורה ללמד על מומחיותו של מחברה.

מהם טווח־השגתן ומידת השפעתן של השאלות ותשובות? תשובה שנתן רב לשאלה שהוצגה לו, אין בה כדי לחייב כי אם את השואל, או את הקהילה שבתחום אחריותו. שימוש בשאלות ותשובות מחייב, אם־כן, לחקור את מידת ההשפעה וההערכה שזכה לה מחברן. ישנם אמצעים אחדים המאפשרים לנו לעמוד על אלו: הציטוטים המובאים בכתבי־היד או בדפוס, חליפת המכתבים של המחבר וכן הכבוד והמוניטין שיצאו לו בחייו.

ולסיום, ראוי להפנות את תשומת הלב לנדירותן היחסית של השאלות ותשובות בצפון־אפריקה ולנזק שנגרם להן בשל האיחור הרב בהופעתה של מלאכת־הדפוס העברי בצפון־אפריקה. רק לעתים רחוקות יכלו רבנים להתפנות כדי להדפיס בעצמם את יצירותיהם, ומכאן חוסר האיזון הבולט כל־כך בין השאלות ותשובות בעת החדשה לבין אלה שקדמו להן.

יצייתו הספרותית של רימ״ט בטנגייר-ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאות

 

ד"ר משה עובדיה – מאמרים והרצאותהרב יעקב משה טולידאנו 1

הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

מתוך הספר " פאס וערים אחרות במרוקו

אלף שנות יצירה

עורכים : משה בר אשר-משה עמאר-שמעון שרביט

יצייתו הספרותית של רימ״ט בטנגייר

בטנג׳יר אסף הרימ״ט כתבי יד הזורעים אור על יהדות צפון אפריקה והמזרח. בשני אופנים מתאפיינת יצירתו הספרותית בטנג׳יר: האחד יצירה ספרותית על טנג׳יר לפני היותו איש ציבור בה ואחרי כן, והאחר יצירה ספרותית בחכמת ישראל בתחומים שונים.

באחד מדפי הטיוטה כתב הדימ״ט את המשפט הזה: ״מיום שעמדתי על דעתי אהבתי את מקצוע ההיסטוריה״. כחוקר צעיר כתב עבודה מחקרית מקיפה על יהדות מרוקו מהעת העתיקה ועד ערב הפרוטקטורט הצרפתי (1000 לפנה״ס־1910)׳ הוא פרסם את מחקרו בספרו נר המערב. ספר זה הוא בסיס למחקר על יהודי מרוקו עד ימינו והודפס בשתי מהדורות נוספות ב-1973 על ידי דפוס האחים אליהו ויצחק אביקסיס וב-1989 בהוצאת מכון בני יששכר של הספרייה הספרדית. את טנג׳יר ציין בספרו בהקשר לכמה תקופות. למשל בדבר מצב הקהילה היהודית במרוקו בתקופת הגזירות של האלמווחידון (קנאי דת מוסלמים) במאות השתים- עשרה, והשלוש-עשרה, שגרמו לשמד, להמרת דת ולעקירה של קהילות יהודיות שלמות ביניהן הקהילה היהודית בטנג׳יר; בהקשר ללכידת ערי החוף ולקיחה בשבי של התושבים על ידי אלפונסו מלך פורטוגל ב-1471 ; בעניין השפעת מגורשי ספרד על תושבי מרוקו היהודים הקדומים מבחינת ההנהגה הציבורית, הרבנית ואורח החיים ההלכתי. כן על מצב היהודים בתקופתו של מולאי אל רשיד, מלך בשנים 1672-1666 ; בתקופת מולאי אל־יזיד ששלט מ-1792-1790, שכונה בפי יהודי מרוקו המזיד בשל שנאתו ועריצותו כלפיהם אילץ את יהודי טנג׳יר למכור חפצים אישיים כדי שישלמו לו סכום כסף נקוב. כן עינה והרג יהודי, בשם יעקב עתאלי, שהיה ממקורבי אביו. הרימ״ט כתב גם על הריגתה של סוליכה חתשוואל בשנת תקצ״ד (1834), בידי מולאי עבד־אל־רחמאן השני בן השאם, ששלט בשנים 1822-.1859 הרימ״ט הזכיר גם את החכמים שפעלו בטנג׳יר רבי אברהם טולידאנו(? -1820 ) ובנו רבי יוסף (?).כן הדגיש את פעילות היהודים האירופיים למען אחיהם במרוקו כגון החדרת חינוך אירופי־מודרני על ידי כי״ח למרוקו. בתחילה ייסדו בית־ספר בתיטואן (1862) ולאחר מכן בטנג׳יר(1864), כפי שציינתי לעיל.

בהיותו בטנג׳יר פרסם הרימ״ט שלוש איגרות, של אנשי שם שלא זכו לפרסום עד אז מהם נכתבו בערבית־יהודית. רימ״ט אמר שלא היו לו די ספרים כדי לחקור את האיגרת הראשונה, אבל בכל זאת החליט להעיר עליה. הדמויות המרכזיות באיגרת היו רבי יהודה הכהן ורבי שלמה. לדעת הרימ״ט רבי יהודה הגיע מהמערב( מגרב) בתקופת רדיפות האלמווחידון במאה השתים-עשרה, שבעטיין יהודים נאלצו להגר מצפון אפריקה וקצתם הגיעו למצרים. איגרת זאת, שפכה אור על המצב המדיני והכלכלי במצרים באותו העת. האיגרת השנייה דנה באיגרת ששלח הרב יצחק בר מוסא לאביו על שבח ארץ ישראל בשנת הש״א (1541), על פי הערותיו של הרימ״ט במאמר ניתן להבחין על הקשר בין ארץ ישראל למצרים במאה השש-עשרה ועל מצבם של היהודים בראשית השלטון העות׳מאני.

הרימ״ט ראה חשיבות בפרסום מאמר הדן ביהודי טנג׳יר בתקופת פעילותו במצרים (1929- 1942). ב-1932 כתב מאמר על היהודים בטנג׳יר, הרימ״ט דן באזכור של היישוב היהודי בטנג׳יר בפעם הראשונה. הוא סקר את תולדותיה של הקהילה והוכיח שיהודי טנג׳יר היו בעלי השפעה בעיר. קהילתם הייתה מאורגנת היטב, ובזכות זאת הצליחו להמשיך ולהתקיים כעדה שהשפיעה גם בזמן שטנג׳יר הפכה לעיר בין־לאומית (1923). לדעתו ליהודים לא הייתה רק חשיבות מדעית־היסטורית בטנג׳יר, אלא גם פוליטית, מכיוון ששימשו גשר בין ספרד למרוקו בתקופות קריטיות מבחינת ההיסטוריה היהודית: קרי מקום מפלט ומעבר ליהודים נרדפים מידי כובשים ועריצים. ואלה דבריו:

שאלת טאנג׳יר [טנג׳יר], שלא אחת שימשה סלע־המחלוקת בין הממשלות שעל חופי ים התיכון, בהיותה גם העיר שעל יד מצר גיברלטר, תתעורר בלי ספק עוד פעם כפעם, כל זמן שהיא תחת המשטר הבין־לאומי הקיים בה כעת. ועל כן, חשוב מאוד, כמו שאמרתי כבר, להבליט את הערך ההיסטורי שיש גם להקהלה [לקהילה] היהודית בעיר זו, כפי שהוכחנו במאמרנו הנוכחי.

ניתן להבחין מדבריו של הרימ״ט ההיסטוריון את השערתו בדבר גורלה של טנג׳יר. הוא טען שבעתיד העיר תמשיך להוות סלע מחלוקת בין מדינות לאורך הים התיכון. ואכן עם עצמאותה של מרוקו ב-1956, טנג׳יר חזרה להיות חלק בלתי נפרד ממרוקו העצמאית.

במאמרים הדנים במרוקו פרסם הרימ״ט גם איגרות שמצא במרוקו הקשורות ליחסים בין היישוב היהודי בארץ ישראל למרוקו. בטנג׳יר פרסם מאמר הדן בשלוחא דרבנן מארץ ישראל למרוקו רבי עמרם בן-דיוואן (1782-1740). שבא למרוקו מחברון וכנראה לדעת הרימ״ט, יצא לשליחות שלוש פעמים. הרימ״ט סבר, שרבי עמרם לא היה ידוע לקהל הקוראים באירופה, למעשה מאמר הרימ״ט מעשיר את הידע על יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל באמצעות השלוחא דרבנן לקהל המשכילים באירופה.

הרימ״ט הוסיף לכתוב על טנג׳יר בהקשר למעמדם המשפטי של היהודים במרוקו. הוא פרסם את חוק בית הדין הרבני במרוקו וטנג׳יר מ-1918. במאמרו הדגיש את הפריבילגיות, שניתנו ב-1925 לבית הדין היהודי בטנג׳יר. היו לו סמכויות רחבות יותר משל בתי הדין במרוקו, שהתאפיינו בפרסום פסקי הדין בעברית, בהטלת מסים לטובת הקהילה ובפיקוח על בחירות מועצת העדה.

הרימ״ט דן גם בשמות משפחה של יהודי מרוקו. לדעתו שם המשפחה בן־זקן, נוצר כנראה מהשם הערבי אל-שייך, שמקורו בגולי ספרד בטורקיה; במרוקו הוסב שמה לבן זקן, אבות המשפחה חיו בפאס, בטנג׳יר, בתיטואן, בקזבלנקה ובמצרים. בזמן שהרימ״ט כתב את המאמר, התמנה דוקטור ליאון בן־זקן(1977-1901) לשר הדואר בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית. במאמר הרימ״ט הדגיש את ייחוסו של דוקטור בן־זקן.

עוד הרימ״ט חקר בטנג׳יר גם קמעא בתחום הקבלה, הוא ראה בחקירת הקבלה חשיבות רבה. ואלה דבריו על מצב המחקר הדן בקבלה:

במקצוע הזה, שהיה מוזנח ונעזב, התחילו זה לא כבר חכמים אחדים ליטפל [לטפל] בו, ובפרט טיפל בזה החכם הנודע דוקטור גרשם שלום מירושלים, ואמנם, לדעתי כדאי הדבר שגם אחרים ישאו [יישאו] קצת בעול הזה כי תועלת רבה נוכל להפיק מחקירה זו, להוציא אורות מאופל מרזי־רזין [רזים] אלה שעוד הנם כספר חתום מעיני רבים.

הרימ״ט פרסם מתוך כתב יד משנת תק״ע (1810), השלמה למאמר של ההיסטוריון גרשם שלום, בדבר ״האצילות השמאלית״, הקשורה לקבלה ומיוחסת לרבי יצחק הכהן מופת הדור. הוא ציין עשרה פריטים שרצה להדפיס בנושא הקבלה, מאמר אחר בנושא פרסם הרימ״ט מכתב יד יחידי בעולם שעניינו מסורת הברית ואיגרת הייחוד המיוחסת לרבי מאיר בן אלעזר הלוי לשר ידוע כדי להורות לו את דרך הקבלה. כתב היד משנת הר״ן(1490).

סיכום

בפעילותו הציבורית של הרימ״ט בטנג׳יר ניתן להבחין בשני מישורים: במישור הרבני, שבו התמודד עם בעיות הלכתיות. לפסיקתו קדם עיון מעמיק במקורות ההלכתיים והתייעצויות עם עמיתו הרב הראשי של מרוקו הרב רפאל אנקווה, כאשר הרימ״ט נטה לפסוק לקולא. במישור החינוכי כסגן מנהל של סמינר הרבנים, דגל בלימודי השפה העברית. נראה כי עיקר השפעתו על הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה בעיקר בפסיקותיו ההלכתיות ובחינוך לציונות וללאומיות באמצעות הנחלת השפה העברית.

יצירתו הספרותית של רימ״ט רבה ומקיפה ויש בה כדי לזרוע אור על הקהילה היהודית בטנג׳יר ממקורות ראשוניים(כתבי יד). טנג׳יר שימשה לרימ״ט מקור השראה ומרכז של תורה ותרבות, ועודדה אותו להמשיך ולחקור בתחום של מדעי היהדות ובפרט בתחום של יהדות צפון אפריקה, שאליו התמסר ברוב שנות חייו ובשנים קודם בואו לטנג׳יר. הרימ״ט היה תלמיד חכם שקדן ובזכות תכונות אלו עלה בידו להמשיך ולפתח פעילות ספרותית ענפה בטנג׳יר ובכללה ספרים ומאמרים שעניינם היסטוריוגרפיה של יהדות המזרח והמגרב בנוסף יצירה הלכתית שיש בה כדי להאיר את אורח חיי הקהילה היהודית במרוקו מן ההיבט היהודי-הדתי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר