ארכיון יומי: 15 במאי 2015


LE FONDATEUR DE LA LIGNEE

LE FONDATEUR DE LA LIGNEE

RABBI YAACOB ABEHSERA

Sans doute le rabbin marocain le plus connu en Afrique du Nord et en Orient modernes, pour sa saintete et pour les miracles attaches a son nom, rabbi Yaacov Abehsera constitue l'exemple marocain unique du fondateur d'une lignee de rabbin ou le titre semble passer en heritage de pere en fils, comme dans la tradition hassidique d'Europe Orientale.

Rabbi Yaacob est ne a Rissani, au sud du Maroc, dans la region du Tafilalet qui abritait une communaute juive tres ancienne et peu influencee par la tradition espagnole. Sa famille, jusque la anonyme, se rattache selon la tradition orale au grand kabbaliste rabbi Shmouel Elbaz, qui vecut en Eretz Israel et en Syrie au 17eme siecle. Selon la legende, n'ayant pas trouve de place sur un bateau qui devait le conduire en Turquie, il suivit ce navire sur une natte, hssera en arabe, et c'est en souvenir de ce miracle qu'il prit le nom de Abehsera. On ignore presque tout de l'enfance de rabbi Yaacob, de sa jeunesse et de ses maitres, si ce n'est qu'il montra des dons precoces pour les etudes et une grande ferveur doublee d'ascetisme. II s'appliqua a proteger sa communaute des influences lai'ques modernes qui commencaient a investir les grandes villes portuaires.

II passait toute la semaine a etudier a la synagogue et ne rentrait chez lui que les jours de shabbat et de fetes, partageait son temps entre la direction de la communaute, l'enseignement et l'entretien de ses pauvres pour lesquels il se rendait dans les autres communautes afin d'y recueillir des fonds.

Etant kabbaliste, son amour pour la terre Israel etait immense et il tenta a plusieurs reprises de partir s'y installer. Mais ses pairs ne pouvait se resoudre a le laisser s'en aller et allerent jusqu'a faire appel aux Autorites Musulmanes, qui le tenaient en grande estime, pour l'en dissuader. De guerre lasse, il obtint enfin l'autorisation de sa communaute pour partir a l'age de plus de 70 ans. Rabbi Yaacob Abehsera entreprit alors un long periple par voie de terre a travers l'Algerie, la Tunisie, la Libye et l'Egypte. Precede par sa reputation, il recut un accueil extraordinaire dans toutes les communautes qu'il visita. Peu avant son arrive en Terre Promise il tomba malade et mourut pres de Danhour. La grande communaute juive voisine d'Alexandrie voulut l'enterrer dans son cimetiere, mais les families juives de Danhour refuserent categoriquement et lui edifierent sur place un mausolee. Son tombeau est devenu depuis un lieu de pelerinage pour tout le Judai'sme nord-africain, mais aussi egalement venere par les Musulmans. Les recits de ses miracles furent rapportes avec enthousiasme dans toutes les communautes marocaines. Ils ont ete consignes dans un recueil aujourd'hui celebre et intitule Maasse nissim.

Contrairement a la majeure partie des rabbins de son epoque, rabbi Yaacob Abehsera preconisa l'etude de la Kabbale pour les talmidei hakhamim, en plus des etudes talmudiques. Bien que celle-ci fut normalement reservee a une elite bien preparee a aborder les mysteres de la divinite et de la creation, il etait convaincu que son etude, seule, pouvait eclairer la Halakha.

Par extreme humilite, il s'opposa de son vivant a la publication de ses nombreux ouvrages qui ne furent imprimes qu'apres sa mort, a Jerusalem, par son fils rabbi Aaron qui y consacra sa vie.

Ses quatre enfants rabbi Messod, rabbi Aaron, rabbi Abraham et rabbi Itshak furent des rabbins reconnus sans atteindre de gloire particuliere, mais son petit-fils, rabbi Israel  dit Baba Sale 1890-1984 herita du titre de "rabbin miraculeux". Apres la mort de rabbi Israel, son fils rabbi Barukh se revetit de sa toge et se proclama son successeur, fait sans precedent dans les annales du Judaisme marocain.

שמעון שרביט איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס

אלף שנות יצירה

כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות? והפותרים ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואילו היתה הלשון שלמה אצלנו, כל אלה המלים אשר ירפאו היינו מוצאים אותם והשגנום במרחבו. ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בוראים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער? וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום״.

השגות תלמידי מנחם בן סרוק:

"… ועוד כי הללת המשנה בספרך והבאת אותה להיות לך לעדה, השיבותי עליך כבדרך זה, כי אנשי בית שני אשר היו לפנינו אנשי סברא ובעלי משנה לא נסדרה משנתם ולא נאמר תלמודם כי אם על הסדר הזה אמך, בנך…[=מ׳ וני בקמץ] והיה עליך להצדיקם בזה, כאשר הצדקת אותם בענינים ובפירושים, ולא יהיו דבריך זה את זה מכחישים״.

3        תשובות תלמידי דונש:

יהודה בן ששת: ״פגרו(שמו״א ל, י) – והשיב(דונש) על מנחם בפתרו " אשר פגרו׳ – אשר נשארו, ואמר אין למלה זו דמיון, ודימה אותה(דונש) ללשון ארם: כי הרס תהרסם(שמות כג, כב) ומתרגם ארי פגרא תפגרינון. ותאמרו בחסרון דעתכם, כי לדמות לשון ללשון הוא מדעת נחסרת, ואתם תראו מלמדכם מנחם, אם מצא עד למלה מן המקרא בלשון הארם יעידנה עליה, ואם מצא למלה מלה דומה מן המשנה ידמנה אליה״.

4        יהודה חיוג׳(ספרד, המאה ה-י׳):

כתאב אלנתף:, ״וירדהו אל כפיו(שופטים יד, ט) – המלה הזאת היא ממה ש1ביאורו] יוצא מלשון החכמים מלשון אומרה ״ורדיית הפת״(ראש השנה כט ע״ב)… ומלים רבות במקרא כמו מלה זו שאין לפרשן על פי דוגמותיהן בלשון המקרא אלא מן המשנה. והיו לטוטפות בין עיניך – סרט, כמו: לא תצא אשה בטוטפת(שבת ו, א), שורו עבר(איוב כא, י) כמו: מעוברת״ (ברכות ט, ג).

5        יונה אבן ג׳נאח(ספרד, המאה ה-י״א):

ספר הרקמה: ״ואני מסכים להביא ראיה על פירוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עד מן המקרא אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי, כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה, על דרך ראש הישיבה הפיתומי ז״ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדות במקרא מהמשנה והתלמוד, ועל דרך זולתו מן הגאונים כרב שרירא ורבינו האיי ז״ל וזולתם. ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי לא אמנע להביא עד מן הגלוי בו, ולא אזהר מקחת ראיה מן מהנראה ממנו, כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו…״(עמי טז־יז) ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואמתרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה) כי התו בתהלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ׳וירע העם׳. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: ׳מריח ומליח שהוא אעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין במלח תמלח׳ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי. כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…

ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה׳, מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך.״״(עמי יט-ב).

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

נוסעים יהודים בארצות האסלאם

קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן

כמה וכמה מחקרים נכתבו על עזרת יהדות המערב ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך רק מעטים מהם הוקדשו לעזרת יהודי אלג'יר ליישוב במאה הי"ז. במחקרים אלה נסקרה פעילותם של שלוחי ארץ ישראל בארצות המערב, הודגשו הכבוד הרב שזכו בו שלוחים אלה, נכונותם של יהודי המערב לעזור ליישוב וקשרם הנפשי העמוק לארץ.

ויינשטיין דן במאמרו הנזכר בסוגיית ארגון העזרה שנשלחה מארצות המערב לארץ ישראל. במאמר זה הושם לב לראשונה למקומה של אלג'יר בארגון העזרה, כפי שהוא ניכר בתשובתו של רבי משה אבן חביב בעניין ישיבת " המערבים " בירושלים

תשובה זו נסקרה כבר בספרו של יערי הנזכר, אולם הוא שם לבו רק לשליחות הנדונה בה, ולא הזכיר כלל את אלג'יר ברשימת המרכזים שנאספו בהם כספי ארץ ישראל. מתשובתו של רבי משה אבן חביב מתבררות העובדות הבאות :

בשנת תל"ו – 1876 – התעוררו כמה תלמידי חכמים מארצות המערב שישבו בירושלים, ונמנו וגמרו, שיהיה זה מעשה נבון, אם יארגנו הקמת ישיבה מיוחדת לתלמידי חכמים מארצות המערב.

המניע להחלטתם זו הייתה המציאות שראו סביבם, גבירים מארצות שונות יסדו בירושלים ישיבות ליוצאי ארצותיהם, ודאגו למשלוח ממון מארצות מוצאם של התלמידים לשם אחזקת הישיבות. ההספקה שקיבלו תלמידי חכמים בישיבות הייתה אחד מן הסעיפים החשובים בתקציבם הדל, ולישיבה היה כוח כלכלי לא מבוטל.מלבד זאת היה בהקמתה של ישיבה כזאת פתח להקמת בית דין מיוחד לעדת המערבים בירושלים ולגיבוש יתר של עדה זו.

בחרו אותם תלמידי חכמים, באחד מהם, חכם בשם רבי יקותיאל, נתנו בידו אגרות אל קהילות ישראל בארצות המערב, המבקשות מכל קהילה וקהילה לתרום מדי שנה בשנה נדבה לקיומה של הישיבה החדשה העומדת לקום.

השליח הלך לדרכו מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת למעשיו, ואולם תוך שנה אחת התפרסם דבר שליחותו בירושלים. בירושלים ישבו גם בעלי בתים פשוטים יוצאי ארצות המערב, והללו טענו שתלמידי חכמים לא היו מוסמכים לשלוח את שלוחם ללא ידעתם.

שלטענתם יש עיר אחת אלג'אזאיר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמישים רייליש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים דרך ליסטא ( רשימה ) כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגאזאיר עניין הישיבה החדשה הנזכרת, יתנו הסך הנזכר לישיבה ויגרמו לקפח הליסטא והחילוק אשר להם מעיר הנזכרת.

דהיינו, מן העיר אלג'יר שולחים כל שנה ארבעים עד חמישים ריאלים לקהילת ירושלים על פי ליסטא לבעלי בתים ולתלמידי חכמים כאחד. בעיר אלג'יר יש אפוא רשימה של אנשים בירושלים, שלהם יש לחלק את הכסף.

בעלי הבתים המערבים בירושלים, שלא היה להם חלק בכספי הישיבה העתידה לקום, חששו שמא יתנו הממונים על כספי ארץ ישראל באלג'יר את הכסף שבידם לישיבה החדשה, וכך ייגרע חלקם.

ההנחה שביסוד טענה זו היא כי האחראים לעניין זה באלג'יר יכולים לעשות בכסף כרצונם, בתנאי שיעשו בו שימוש לטובת ארץ ישראל. נשאלת השאלה מנין הכסף הזה ? האם זהו כסף שנאסף בקהילת אלג'יר ? מהמשך התשובה הסתבר שלא כך. הכסף נאסף בכל רחבי " המערב ".

רשמים מואזאן 1953-1952 אסתר עטר-בוטבול

ואזאן-תלמידים

תלמידי מאזאן. אני עומדת משמאל ובשורה השניינ במרכז רפי בוטבול מ " שגיא טורס "

מי שמזהה, מוזמן להוסיף על הכתוב….

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.

באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.

איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.

בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם

 E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.

מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.

לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.

בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל  O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

תורת אמך ◆ פרשת בחוקתי◆ לאור חכמי מרוקו ◆

תורת אמך ◆ פרשת בחוקתי◆ לאור חכמי מרוקו ◆ 

אור חדש האתר של יהדות מרוקו המלקט: הרב אברהם אסולין

אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (כו, ג).

היינו, אם בעשיית חוקות תשימו נגדיכם ההליכה שאדם הולך לבית עולמו, אז בנקל "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", כי בזה תכניעו כח היצר הרע כי אין שלטון ביום המות (בבא סאלי ח"ב).

כתב רבנו חיים בן עטר זלה"ה מחכמי העיר סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים הקדוש, 

רש"י ז"ל פירש, שתהיו עמלים בתורה. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלש והם נטועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק. או יאמר על זה הדרך, שלא יאמר אדם כיון שתלמוד תורה ימלא מקום המצוות, אם כן הרי הוא פטור ממעשה המצוות אשר תזדמן לפניו, תלמוד לומר 'אם בחוקותי תלכו', שהוא עסק התורה, 'ואת מצוותי', שהם לא תעשה. 'תשמרו', לא מפני זה תהיו פטורין מקיום מצוות אלא 'ועשיתם אתם'. ומה שפרשתי שהוא שקול, הוא פרט למזדמן שאינו יכול להתקיים על ידי הזולת. ועוד יתבאר עפ"י רבותינו ז"ל (פאה פ"א), אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כבוד אב ואם וכו', ותלמד תורה כנגד כולם. והוא פירושו 'אם בחוקתי תלכו', שהוא עסק התורה,  מעלה אני עליכם גם כן ששמרתם מצוותי 'ועשיתם אותם'.

ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו(כו, ד).

כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זלה"ה, בספרו מי מנוחות, כוונת הכתוב, בעת שאני גוזר ולא יהיו הגשמים מסורים אל הטבע, ואז אין להם עת קבוע רק בעת עליית האדים מן הארץ, או לפי מהלך הכוכבים יש כוכב יורה אל היובש, ויש יורה אל רוב הלחות, ויש ממוזג. ובהיות הגשמים מסורים אל הטבע והכוכבים לפעמים ירביון ללא צורך ולפעמים ימעטו בעת הצורך. ואם כי יעשו שליחותם להוציא לחם מן הארץ וכל פרי האדמה, מכל מקום יש להם קצת מן הרע, ולפעמים חלקת התבואה מרוב הגשמים יכולה להפסיד, לכן רק בהיות הגשמים בהשגחה יהיה הכל מתוקן יפה. וזהו שאמר 'ונתתי גשמיכם בעתם', שנגזר עליהם בעת ירדו או בעת שצריכים לירד, והוא ישתבח שמו לעד, משדד את מערכת הכוכבים ולא יתנהגו על פיהם. ואמר 'ונתנה הארץ יבולה', שלא יפסד הזרע בארץ רק יצליח לעשות פרי. ולפי רבותינו ז"ל מה שאתה מוביל לה' יהיה הפירות בברכות, יען כי התבואה הנזרעת בארץ היא תבואה מעולה, לזה אמר שתתן ארצכם יבולה כעין מה שאתה מוביל לה.

ורדפו מכם חמשה ומאה מכם רבבה ירדפו ונפלו איביכם לפניכם לחרב(כו, ח).

כתב הגאון רבי שמואל בן זקן זלה"ה בספרו פרי עץ הדר, יובן 'לפניכם', עפ"י המדרש (ויקרא רבה י, ז), על גולית דכתיב ביה (ש"א יז, מט), ויפול על פניו ארצה, לא היה צריך ליפול אלא לאחוריו, והמלאך דחפו ונפל על פניו. ואחד מן הטעמים שנתנו שם, הוא כדי שלא יצטער דוד ויחתוך את ראשו, אלא נשתכר י"ב אמה וזרתים וכו', והוא עצמו מה שהבטיח כאן, 'ונפלו אויביכם לפניכם', סמוכים אליכם, שיהיו מוכנים ומזומנים לצורך החרב, ואפשר, שנכלל במה שפירש רש"י ז"ל: שיהיו נופלים לפניכם שלא כדרך הארץ.

מעשה רב: אהבת תורה ללא גבול

 (מתוך הקונטרס פניני המדות שיצא לאור בקרוב בס"ד).

א. בגיל חמש עשרה, הנער ר' יהושע מאמאן נתבקש על ידי אביו הגאון רבי רפאל עמרם מאמאן זצ"ל מרבני העיר צפרו, ללמוד מלאכה, דבר המקובל בצפון אפריקה, שתלמידי חכמים היו מתקיימים ממלאכה, כמאמר התנא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הרב הלך ללמוד את מקצוע הנגרות, אך ראשו של הרב בהוויות אביי ורבא, הנגר מתפלא כה בחור מוכשר, וידיו אין עמו, עד שהנער מגודל תשוקתו, לתורה שב הנער לבית אביו, ואמר אבא חשקה ליבי בתורה בלבד, אביו קבלו וידע שעוד נועד לגדולות. אחיו ניסה להניע אותו מהחלטתו מללמוד יום שלם, והוסיף ממה תתפרנס אתה וב"ב, הרב הוסיף מוכן אני ללמוד מעוני, נפשי קשורה בעבותות אהבה לתורה, וסיים הרב ובי התקיים מאמר חז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופה שמקיימה מעושר ולימים התפרסם הרב כשמו הולך לפני הגאו הגדול הרב יהושע מאמאן שליט"א זקן רבני מרוקו ומותיקי הדינים בעולם.. 

חוק ולא יעבור

ב. בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית הרה"צ רבי יעקב אבוקסיס זצ"ל זעקות שבר אוי אוי אוי הפסדתי, בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה.

 איך לומדים תורה

ג. ומטעם זה נקראת התורה בשם שירה, לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז"ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מלה במלה, כדרך ש"ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל"בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהלתי בפי לשורר ולזמר, ומימלא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותה לבד מתעוררת השמחה, ואח"כ "נשכח כל השבע", לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותו.

היה מתמיד גדול.

ה. מדי יום החל מהבוקר היו לומדים חברותא אם הרה"ג רבי משה אלמליח זצ"ל רב העיר עתלית, וכן אם הרה"ג רבי משה חליאוה זצ"ל, סיפר לי חתנו הרב טובול רב קהילת אהל יצחק בשכונת כפר אברהם בעיר פתח תקוה, בסעודות היה מור חמי מאריך בפיוטים ודברי תורה, וכן היו שותים מחיה, ולמרות שסיימו את הסעודה מאוחר, חשבו כולם זהו הצדיק הולך לישון ויקום לתפלת השחר, לא אחת ראינו אותו אחר שינה מועטת והוא כבר רכון על לימודו…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר