השולטן הרשע והרב הקדוש
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
36 – הסולטאן הרשע והרב הקדוש
רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון
זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.
36. השולטן הרשע והרב הקדוש
בימי שלטונו של השולטן אל־כחיל (הכחול), שכבש את כל חבל־הארץ איית־וירה, לאחר שעזבוהו הפורטוגזים, כיהן במשרת הקודש בעדת בני ישראל של העיר קאסבה־טאדלה רבי יחיא שבא למקום מארץ ישראל. לפני שנתמנה למשרתו שימש כשלוחא דרבנן (שד״ר) של הוועד הכולל ליהודי מגרב (צפון אפריקה) בארץ ישראל, והיה נוסע מעיר לעיר ואוסף תרומות בשביל תלמידי־חכמים העוסקים בתורה.
השולטן הכחול היה ידוע כרודף נשים ויום אחד בעברו בשטח המלאח (הגיטו היהודי) ראה אשה יהודייה יפת תואר. הוא חשק בה, חטפה והביאה בעל כורחה אל ארמונו. השולטן היה ידוע כשליט אכזר ושואף דמים, והאשה לא יכלה להתנגד לו מאימת המוות. אך השליט ההפכפך לא הסתפק במעשה־השפלה זה. כעבור זמן מה מאס באשה יהודייה זו וגירשה מהיכלו. במקומה חיפש אשה אחרת שתספק את תאוותו.
לפני שעזבה האשה את ארמונו של העריץ, פנתה אליו בבקשה אחת ויחידה:— רק הרב היהודי עשוי לכפר את פשעי, ולכן ברצוני להינשא לרב היהודי יחיא בן יחיא. נשבע לה השולטן בזקנו של מוחמד הנביא ובקבר אבותיו, כי ימלא אתבקשתה. למחרת היום הזמין אליו את הרב יחיא ואמר לו!— יש לי אליך בקשה קטנה וצנועה מאוד, ואל נא תסרב לי.
הבטיח הרב למלא בקשה זו, אך בשמוע הרב את דבר בקשתו ״הצנועה״, נבהל מאוד. הוא ידע שאם לא יעשה כמצוותו של השולטן, ייענש בכל חומר הדין וגם כל בני־דתו יסבלו. אך איך אפשר למלא משאלה זו ולחלל דברי התורה הקדושה ? אמנם, ״דינא דמלכותא דינא״ כפי שאמרו חז״ל «, אך כאן מדובר בעבירה, שבה אמרו: ״ ״ייהרג ואל יעבור״. — כאן — ידע הרב — עליו להצטרף להרוגי־המלכות הרבים, שקידשו בעבר את השם בגזירת המלכים האכזריים של מארוקו.
השולטן התרגז מאוד על הרב הסרבן והוציא את דינו למיתה בתלייה. כן ציווה לבתר את גופו של הרב הקדוש לחלקים ולקברם בבית־הקברות המוסלמי. ליד הקבר העמיד שומרים כדי שלא יוציאו היהודים את הגווייה הקדושה ולא יעבירוה לבית־העלמין היהודי.
בלילה שאחרי הקבורה ירדה אש מן השמים ועטפה את קברו של הצדיק. למחרת היום ראו השומרים כי עצמותיהם של המוסלמים הטמונים בקרבת מקום מנוחתו של הרב הקדוש נתפזרו על פבי כל השטח. בו ביום כרע נפל השולטן הכחול תחתיו, כי החלק התחתון של גופו שותק לגמרי ורגליו לא נשאוהו עוד. השכינוהו העבדים על מיטת האפיריון, כי הוא לא יכול היה לזוז ממקומו.
הבהיל השולטן אליו את ראשי העדה ואת הרופאים המפורסמים, גם הם מבני ישראל, וביקשם להקימו על רגליו. אמרו לו הקרואים:— אין מזור למחלתך עד אשר תעלה על קברו של הרב ותבקש סליחה על העינויים שגרמת לו, ועל שהוצאת אותו להורג בזעמך הגדול. והיה אם תתחרט על מעשיך חרטת אמת, והרב יסלח לך, ותבטיח להיטיב עם היהודים בעתיד, רק אז תשוב לאיתנך.
כמצוות היהודים השתטח העריץ על מקום מנוחתו של הרב הקדוש ונדר להיטיב את דרכו ולא להציק יותר לנתיניו הנאמנים. כל העדה התפללה לשלום השולטן והוא נרפא ממחלתו ושב לאיתנו.
בחלום הלילה נראה הרב יחיא בן יחיא לכמה ממקורביו והודיע להם: — אין להעביר את עצמותי מבית־הקברות המוסלמי אל בית־העלמין היהודי, כי אינם יותר בבית־הקברות המוסלמי. על בני העדה לבוא להתפלל בין שניהצוקים שליד הגשר הפורטוגזי, כי שם נקבע מקום מנוחתי. נשמתי תישאר צרורה לנצח בחלל האוויר של המלאח היהודי בעיר.
ואמנם הוקם במקום הזה בית מיוחד המשמש כבית תפילה עד עצב היום הזה. מכל רחבי מארוקו באים למקום הקדוש יהודים כדי לשטח את בקשותיהם בפני הצדיק׳ שקידש את שם שמים ברבים וכדי להעלות נר־זיכרון לשמו.
Studies in the history of the jews of Morocco
Studies in the history of the jews of Morocco
David Coreos was the scion of an ancient family. Few Jewish families can be compared with the Coreos: it has a genealogy that is known for almost eight centuries and has produced an array of distinguished men. In Spain and later in other countries the name Corcos was borne by respected rabbis, influential merchants, by men who were 
counsellors and aides to kings, and by leaders of the Jewish community
According to an old tradition the family is called after a townlet in the province of Valladolid, in Castile. However, the name possibly appears as Corcos of Carcosa in an old funerary inscription found in Tortosa and dating perhaps from the 10th century. A branch of the family lived in the 13th and 14th centuries in Catalonia and was indeed called Carcosa. If the Carcosa in Catalonia and Aragón and the Corcos in Castile (and others called Carcause, etc.) were branches of the same family, which is quite possible, the family has existed for one thousand years
The first member of the family in Castile whose name and activities are known to us lived in the second half of the 13th century. This was Abraham Corcos, who won a reputation as a great scholar. A son of his, Solomon, who was a student of R. Judah ben Asher, lived in Avila and, in 1332, wrote a commentary on the astronomical work Y'sod Olam of Isaac Israeli. A contemporary of this Solomon Corcos was a namesake, another Solomon Coreos, who was likewise a rabbinical scholar and corresponded with R. Solomon ben Adret. The annals of Spanish Jewry in the 14th century contain the name of several Corcos who lived in Briviesca, in Torquemada and in some towns of Aragón. Yomtobh Corcos, who lived in Monzón, was one of the Jewish delegates who took part in the disputation of Tortosa in 1413-14
When the Jews were expelled from Spain the Corcos spread over several countries. Some went to Portugal, like the rich Judah ben Abraham who formerly lived in Zamora. Others settled in Rome, where they were prominent in the Jewish community for two centuries. Solomon ben David Corcos was a dayyan in Rome, where he signed documents in 1536, 1540 and 1542. His sons Elijah and Joshua, who founded a bank in 1537, were leaders of the Jewish community in the middle and second half of the 16th century. Elijah was also a rabbinical scholar. Juridical decisions of his are still extant. In the first half of the 17th century Hezekiah Manoah (called also Rafael) ben Solomon Corcos was a dayyan in Rome. He was appointed in 1620 and died before 1650. He was an outstanding scholar and handed down juridical decisions. In the official register of the Jewish community he is called "the excellent judge, the exalted one, the great rabbi, the unique in his times, whose name spread in all parts of Italy and beyond its frontiers". A grandson (a son of his daughter), Manoah Hezekiah Hayyim (in Italian, Tranquillo Vita) Corcos, was a well-known rabbi. He was appointed rabbi in 1702 and held the post until his death in 1730. He was a stout champion of Judaism and took steps to oppose the activities of the renegade Paolo Medici. He wrote several treatises rebutting the accusations of anti-Semites, and claiming civic rights for the Jews, and was also the author of a book on the M'zuza (printed in Rimini, 1713). Other members of the Corcos family held posts as rabbis in Sinigaglia, Venice and other cities of Italy. The statements of some Christian scholars about the conversion of several members of the Corcos family in Rome are highly questionable
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
254 אל־מחבא, מא פיהא עדור.
באהבה אין התנצלות.
כשהאהבה מתגברת, הבינה נעדרת. (וולך, משלי-עם)
כשהאהבה מדברת, הטענות שותקות.(REGNARD)
אהבה ובינה אינן דרות בכפיפה אחת. (ספר פתגמים מקבילים עמי 311)
255 אל מחבא אל־בבירא, קצמהא על ל־אייאם.
אהבה עזה, חלק אותה לימים.
אל תתן אהבתך לאוהבך בפעם אחת (מבחר הפנינים 447)
אהבה בת-מידה, אהבה מתמידה. (פתגמים ומכתמים לחנניה רייבמן)
256 אל־מחבא,מאפיהא שרכּא.
באהבה, אין שותפות.
אהבה ושלטון שונאים שותפים. (בנימין פרנקלין) ראה כאן,פתגםמס׳ 217
257 – יא רבי! מא ת־טייח מחבתנא, וואכ׳א עלא קטא.
אלהים! אל תפיל אהבתנו אפילו על חתול.
עזה כמוות אהבה. (שיר השירים ח׳ 6)
258 מא כּא תחלא גיר אל־מזווג׳א.
נראית מתוקה יותר, אשתו של אחר.
יש רק אשה טובה אחת, והיא אשתו של הזולת. (פתגמים ומכתמים, ח. רייכמן)
לאשתו של השכן יש יותר חן. (שם).
פרתו של השכן גדול חינה ומלא הינה. (הגיונות גליונות).
היצר חומד בדבר האסור יותר מהדבר המותר. (מנורת המאור יטי).
כל הנמנע, היצר להוט אחריו יותר. (א. אבן-עזרא, פירוש למשלי ט׳ 18).
מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. (משלי ט׳ 17) .
259 – מנור מאזווג׳ת-כּתרו אל כ׳טאבא.
לאחר שהתחתנה, התרבו החתנים.
אל ישתה אדם בכוס זה, ויתן עיניו בכוס אחר. (נדרים כי)
בת נשואה, מאה מחזרים לה בפתח. (פניני ספרד צגי
260 אל־עזּ-להלא מעז.
א. אהבה ללא עזים.
ב. אהבה ללא חשק.
261 אלי נעמל תחתי, אחסן מן אימא וביתי.
מה שאשים תחתי, טוב לי מאמי ואחותי.
על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. (בראשית ב׳ 24)
משכיל שיר הידידות-יוסף גבאי
משכיל שיר הידידות
שולחן ערוך מפוייט שירת ההלכה
לרבי משה אבן צור
יוסף גבאי
הוצאת :
אורות יהדות המגרב
מעגלי השירה בצפון אפריקה
׳השירה בצפון אפריקה היא שירת הכלל, גם בשעה שחיברו היוצרים פיוטים בלשון יחיד נתכוונו לשירת הכלל׳. הם השתייכו למנהיגות הרוחנית והתרבותית של הקהילה, הן בתפקידים ממוסדים כמו שוחטים, דיינים ומלמדי תינוקות של בית רבן, והן בהיותם תלמידי חכמים הידועים ומקובלים בקהילה. כתיבתם שיקפה את אחריותם לגורל הקהילה בפרט ולעם ישראל בכלל. ייעודה הראשון במעלה של שירה עברית זו הוא לתאר את גדולתו של הקב״ה ויכולתו לגאול את עמו מן הגלות בה הוא שרוי. בפיוטי הגאולה פונה הפייטן לאל ומבקש ממנו לסלוח לחטאי בני ישראל ולקיים את הבטחתו לגאולה. תוכחות רבות שנכתבו בעיקר במאות השבע עשרה והשמונה עשרה נועדו לתיקוני חצות, שערכו חוגים שונים של תלמידי חכמים ושל מקובלים בקהילות שונות, כדי לבכות ולבקש את גאולת עם ישראל.
לדעת חזן ניתן לראות את היצירה השירית בצפון אפריקה בארבעה מעגלים: מעגל התפילה, מעגל השנה, מעגל חיי אדם ומעגל היחיד והחברה. הדוגמאות שיובאו להלן הם מהפייטנים יעקב אבן צור (יעב״ץ), משה אבן צור (רמב״ץ) ורבי דוד בן חסין(רדב״ח). א. מעגל התפילה: כאן נמצא פיוטים שנועדו לבית הכנסת, כגון פיוטי נשמת, רשויות לברוך שאמר, רשויות מי כמוך לחגים, רשויות לקדיש ולברכו. יש שנמצא כי הפייטן חיבר פיוט המיועד לקטע תפילה שמצאו ׳פנוי׳ לכך, כמו הפיוט ׳לשמוע רנה והתחנה׳ שחיבר ר׳ דוד חסין, ובכותרתו נאמר ׳רשות לה׳ מלך לשבת ויום טוב׳ , פיוט שהצלעית הרביעית כוללת שיבוץ המסתיים במילה ׳מלך׳. סוג פיוטים כזה כתב גם ר׳ משה בוג׳נאח, כמו הפיוט ׳אזכיר תהילות׳ שבכותרתו נכתב: ׳לקריאת התורה לעשרת הדברים לחג השבועות׳,ובפיוטי יע״בץ נמצא פיוטים שנתחברו כרשויות לנשמת.
ב. מעגל השנה: בסוג זה של פיוטים יכולים אנו למנות פיוטים שנתחברו לשבתות מיוחדות כמו ׳שבת שירה׳, ׳שבת יתרו׳ ופיוטים למוצאי שבת. רמב״ץ כתב בקשה לשבת יתרו על עשרת הדיברות, פיוטים לימים הנוראים והם פיוטי סליחות ותוכחות, והמוטיב המרכזי בתוכחות אלו הוא המאבק ביצר הרע המדיח את האדם לחטוא. יעב״ץ ייחד מדור בשם ׳שערי תשובה׳. ובכותרתו כתב ׳ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהן על עוונותי. אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל בתשובה שלימה׳. גם רמב״ץ הלך בדרך זו וכתב תוכחות במדור ׳שערי תשובה׳, ובהקדמה להן כתב: ׳ואבוא היום לסדר איזה קינות ותחינות ותוכחות על עוון אשר חיברתי לי ולבני גילי לקיים מה שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה״, ובתוכן גם תוכחה הרומזת לתורת הסוד, על דבר פשע ביו״ד ספירות הקודש.
במעגל זה נמצא פיוטים למועדי ישראל כגון לחג הסוכות, לשמחת תורה, לחנוכה (אחד מהם נתחבר כקדושתא לחנוכה ע״י פרג׳י שוואט), לפורים ופסח. על חג הפסח כתבו פייטנים רבים, בשל היותו סמל לגאולת ישראל בעבר, וכדברי חז״ל גם לגאולה העתידית: ׳בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל׳. פרג׳י שוואט כתב פיוטי גאולה רבים, ׳אלא שקובצי הפיוט בתוניס אינם מאורגנים על פי סדר השנה ועל כן קשה לדעת אילו מהם יועדו לחג הפסח׳. יעב״ץ כתב שלושה עשר פיוטים לפסח, ובאחד מהם כתב על דיני ליל הסדר ותחילתו:
שמע בני מוסר אביך / חג המצות תעשה לך
כמו כן כתב רשויות לשביעי של פסח, כגון ׳יום זה השגנו פרעה׳ ופיוטים נוספים. רמב״ץ כתב שיר לפסח בארמית ותחילתו ׳אלה תקיף דר שמיא׳, וכן מספר רשויות לקדיש לפסח, כמו ׳מה נכבדת היום מלך עולם׳. ר׳ דוד חסין חיבר שמונה עשר פיוטים לחג הפסח, חלקם מתארים את יציאת מצרים, כמו ׳אזכיר תהילות אל חי׳ ואחרים, ומהם המתארים את עשר המכות כמו ׳אזכור מעללי יה׳ ונוספים, וכן פיוטים לשביעי של פסח, כמו ׳לגוזר ים סוף כבוד הבו׳ ועוד.
חג נוסף שזכה אף הוא למקום נכבד הוא חג מתן תורה. לחג זה הקדיש יעב״ץ עשרים וארבעה פיוטים, מהם רשויות לנשמת ולקדיש לחג זה, ומהם פיוטים לכבודה של תורה. את מעגל השנה חותמים הקינות לתשעה באב. זכר חורבן בתי המקדש לא מש מלבבות היהודים בכלל, והפייטנים ביטאו צער זה בקינות שחיברו לתשעה באב. בכל קהילה ניתן למצוא קובץ קינות של משוררים מקומיים שנאמרו בימי בין המצרים. בקינות אלו מתנים הפייטנים את הסבל של היחיד ושל קהל ישראל, ועבר והווה משמשים בהן בערבוביה, שהרי גם בהווה עם ישראל נרדף על ידי השליטים השונים. קינות אלה מסתיימות תמיד בבקשה לגאולה ולבניית בית המקדש. בחלק האחרון בקובץ ׳עת לכל חפץ׳ ליעב״ץ נמצאים עשרים וארבע קינות לתשעה באב. בספר ׳צלצלי שמע׳ ייחד רמב״ץ חלק בשם ׳זכר לחורבן׳ ובו הוא מבכה את חורבן ירושלים. בכותרת לחלק זה כותב המחבר: ׳הנה עתה באתי לסדר איזה קינות אשר חברתי על החורבן ועל גלות השכינה… ועל עמא דארעא דאזלא ומדלדלא ועל תוקף המסים וארגוניות׳. כותרת זו מלמדת שרמב״ץ מבכה עבר והווה כאחד, על חורבן המקדש ועל המצב הירוד של הקהילה וסבלה מהמסים.