ארכיון יומי: 28 במאי 2015


מפטיר והפטרה פרשת נשוא בנוסח יהודי מרוקו

 

מפטיר והפטרה פרשת נשוא בנוסח יהודי מרוקו

איתמר מלכא

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

הצרה הגדולה שירדה בוקר אחד על דודו ישועה הגדול ומשפחתו הייתה בעת שבן אחיו מאיר הרג בשוגג ערביה צעירה ויפיפיה.

אסון זה קרה שעה שכל היהודים התכוננו לעזוב את הכפר תולאל כדי לבוא לגור בעיירה גוראמה לפי הוראת המושל הצרפתי ״לו״. האסון העיב על יחסי־היהודים עם הערבים וכולם ראו במקרה מצער זה נקודת מפנה לרעה ביחסים ביניהם אחרי חיים משותפים של מאות בשנים. הערבים גם לא ראו בעין יפה את קריאת הצרפתים ליהודים לעזוב את הכפרים ולעבור לגור בעיירה נפרדת. דודו ישועה חש אחריות גדולה לא רק כלפי משפחתו אלא כלפי כל היהודים בכפר ״תולאל״ וחשש מנקמת־דם מצד הערבים בה יפלו יהודים רבים. משפחת הערביה שנהרגה ע״י מאיר היהודי, החליטה להרוג את ההורג במו ידיה ואם לא היה די בכך, הרי גם התכוננו להרוג את ראש המשפחה עצמו, דודו ישועה ואת בן־דודו יחיה משה. הערבים החלו בחיפושים נרחבים אחרי מאיר הצעיר והיהודים דאגו לו וחיפשו דרך להצילו מידי הנוקמים. מאיר הצעיר, שהיה שובב ומפונק מאוד, הלך בוקר אחד להביא מעט נענע ממשפחה ערביה, אבו־עמר, שגרה בבית הסמוך לדירתם. הוא נכנס פנימה ומצא את הבת פטמה היפיפיה מסרקת שיערה השחור והארוך, וביקש ממנה קצת נענה לפי מצוות־אימו. הערביה חייכה למאיר השכן וביקשה ממנו להמתין עד שתסיים להסתרק. בינתיים הסתובב לו מאיר בשובבות האופיינית לו בתוך הבית וסקר את החדרים המסודרים והמלאים בשטיחים, מזרונים וכלי־נחושת רבים. על קירות אחד החדרים היו תלויות חרבות, תיקי־עור יפים ורובה, אשר היוו את כל ציודו ונשקו־האישי של ראש משפחת־אבו־עמר. מאיר הוריד מן הקיר חרב, שלף אותה מנרתיקה הקשה ולאחר שבחן אותה בסקרנות החזיר אותה למקומה. עינו של מאיר נמשכה אל הרובה והוא הוריד אותו מן הקיר, הצמיד אותו לכתפו והחל לכוון דרך החלון אל בתי־הכפר הצפופים. אלה היו בתי־חימר, רובם קטנים ונמוכים. אך היו ביניהם גם כאלה, שהגיעו עד לשתים־שלוש קומות. חלונותיהם היו מסורגים ופתוחים לרווחה עם בוקר, על מנת לקלוט את קרני השמש. אחרי ״אימון״ קצר זה, תלה מאיר את הרובה על כתפו בעזרת רצועת העור ויצא אל החדר שבו הייתה עדיין פטמה מסרקת את שערה. הוא ניצב ״דום״ מולה כמו חייל מאומן כהלכה ודרש ממנה את הנענע. ״אחרת אירה בך עכשיו״, איים מאיר על פטמה. אמר ועשה.

הוא כיוון את הרובה אל פטמה והיא, מבוהלת מהאיום, מתכוננת לקום ממקומה ומזהירה אותו שהרובה טעון, לחץ מאיר על הדק־הרובה ופטמה היפיפיה נהרגה בו במקום. מאיר נבהל ונשאר עומד משותק במקומו מרוב תדהמה ועד שתפש מה עולל במשחקו המסוכן, החלו השכנים הערביים לנהור ׳.'בית השייך כשהם שואגים: יריות! יריות!

מאיר זרק את הרובה ארצה ובבהלה ופחד ברח החוצה. אולם אחדים מבין הערבים ראוהו והחלו רודפים אחריו. הוא רץ במהירות בין סימטאות הכפר החשוכות ונעלם מעיני רודפיו. כעבור דקות אחדות, הגיע לבית ידיד־נפש של דודו ״דודו ישועה״ וזה קיבל אותו בחמימות והרגיע אותו. מאיר, נרעד ונפחד, סיפר לאיש על האסון שקרה. הערבי הפיקח המכונה אוקנה הרגיע את מאיר הצעיר והבטיח לו שהכל יהיה בסדר גמור. אוקנה נקט בצעדים מהירים לפני שיגיעו רודפיו של מאיר לביתו, ביודעו שהם לא ינוחו ולא ישקטו עד שימצאוהו. הוא כרך חבל סביב בטנו והורידו לגנו הגדול שהיה מאחורי־חומה גבוהה שהפרידה בין הגן והבית. אוקנה ירד אף הוא לגן, חפר שוחה באדמה והכניס לתוכה את מאיר הצעיר כך שרק ראשו נותר גלוי בחוץ ומעליו שם אוקנה תבן וכיסהו. אוקנה חזר לביתו ולא עברו שעות אחדות והרודפים אחרי היהודי הרוצח הגיעו אליו והפעם בליווי שני ז׳נדרמים שהעמיד לרשותם המושל הצבאי לו. ״סאלאמו עליקום״, אמרו הערבים לאוקנה. ״סאלאמו עליקום״ ענה להם אוקנה וכיאה לערבי המארח, הזמין אותם לשבת על השטיח.

״אין לנו זמן לשבת אוקנה, כי אנחנו תרים בית אחר בית כדי למצוא אח מקום מחבואו של היהודי ממשפחת דודו ישועה, אשר לפני כמה שעות רצח ביריה זדונית את ביתנו פטמה״. אוקנה שהעמיד פני נדהם מהסיפור שלהם, קם על רגליו והחל להתענין במה שקרה לפטמה ומצב המשפחה אחרי האסון. הוא הביע את צערו על המקרה והבטיח שהוא בעצמו ילך לבית דודו ישועה לחפש את הרוצח.

״אולי הוא הסתנן לגן שלך, אוקנה, מבלי שתבחין בו?״ שאל אחד המחפשים את אוקנה ולזה לא נותרה ברירה אלא לפתוח להם את שער־הגן. אוקנה עמד מן הצד וצפה בחרדה גדולה בחיפושים שנערכו בגן הגדול בעזרת כלב־גישוש. גורלו של אוקנה היה כעת כגורלו של מאיר היהודי, שכן אם יימצא, יילקחו שניהם לצינוק עד למשפטם. כלב־הגישוש הוביל אח המחפשים ממש עד לערימת התבן, שכיסתה את מאיר שהיה בתוך השוחה. הוא הרגיש בהם מתקרבים אליו, שמע את דיבוריהם, ולרגע קט הציק לו מצפונו וחשב לקום ולהסגיר את עצמו. אולם הוא חזר בו מכוונתו זו ופחד שקרובי־משפחת־ההרוגה יכוהו נפש בו במקום. איש לא חשד בערימת־התבן ואיש לא טרח לחפש מתחתיה למרות שכלב הגישוש הסתובב בגן וחזר שוב ושוב אליה. מזלו של מאיר שיחק לו והוא ניצל. המחפשים עזבו את הגן ואוקנה סגר את השער אחריהם תוך כדי פליטת אנחת־רווחה ארוכה. החיפושים נמשכו במקומות אחרים ואוקנה יודע יפה שמאיר היהודי ניצל לעת עתה.

באמצע הלילה, כשכל אנשי־הכפר ישנו שנה עמוקה, עייפים מעבודת־ השדה הקשה, יצא אוקנה לגן כדי לראות את מאיר היהודי ולהגיש לו מעט אוכל. הוא אכל לחם, חמאה וביצים וחזר לתוך שוחתו.

״שמע יהודון״ אמר אוקנה למאיר הצעיר — ״אתה גרמת לאסון כבד בכפר והאנשים האלה בעזרת הצרפתים ימשיכו בחיפושיהם אחריך עוד ימים רבים. עד שיירגעו הרוחות אתה תישאר במקומך ולא תזוז ממנו בלי שאני אומר לך זאת בעצמי״. הוא הפסיק לרגע קט והוסיף:

״אני הולך כעת למשפחתך להתייעץ עם דודך ואביך מה לעשות״. מאיר הנפחד ענה בחיוב והודה לאוקנה על עזרתו בהצלת חייו.

כשהגיע אוקנה לבית דודו ישועה, הלוא הוא ראש־הקהילה בעיירה גוראמה, ההולכת וקמה, מצא את כל המשפחה שרוייה באבל, דיכאון ועצב על האסון שהביא עליה מאיר הצעיר. אוקנה הודיע לדודו ישועה שמאיר במקום מבטחים ושלום לו והאחרון ביקש מידידו לייעץ לו מה לעשות.

״אני מוכרח להציל את בננו מאיר מצרה זו כי חרף היותו שובב, אני מאמין שאסון זה קרה בשגגה״ אמר דודו ישועה לאוקנה. ״אתה חייב לדבר עם נכבדי־הכפר ויחד איתם תלכו, אתם ראשי־היהודים למשפחת אבו־עמר ותקריבו שם קורבן הסליחה״ — ייעץ אוקנה לדודו ישועה.

״רק כך״ המשיך אוקנה הערבי, ״תרגיעו את הרוחות באזור כולו והחיפושים אחרי בנכם ייפסקו. אצלי בגן לא יכול בנכם להישאר זמן רב ובשוחה הוא עלול לחלות ויהיה לי קשה לטפל בו בביתי״. אוקנה הרהר קמעא, חכך בדעתו והוסיף: ״ואת זה, תעשה רק ביום השלישי למותה של בת אבו־עמר. כי ימי האבל אצל הערבים נמשכים רק שלושה ימים בלבד ולא שבעה כפי שנהוג אצלכם היהודים״.

וכאן טען אוקנה אי־אלו טענות כלפי היהודים המפריזים בכל דבר — כימי חג, בימי צום, בימי אבל, מסיבות והילולות.

״זו הדת שלנו ואסור לנו לגרוע ממנה״ ענה דודו ישועה בשקט ובצינעה. ״גם אצלנו ימי אבל יכולים להימשך זמן רב, אלא שהדת שלנו מחמירה עם אלה המאריכים באבלם על יקיריהם ומכנה אותם כופרים. כי הרי הכל קורה על פי הכתוב וכמצוות אללה אלאקבאר, ואין להתנצח עם הגורל או להתחכם כלסי בורא־עולם״. הסביר אוקנה לדודו ישועה ״אנחנו מצווים לקבל את המוות כמו שאנו מקבלים את הלידה של האדם, וזאת עם כל הצער הרב שיש בכך. חייבים לכבד את המת ולא להתאבל עליו בלי סוף״.

בכך סיים אוקנה את דבריו והלך לו לביתו. דודו ישועה לקח לו בקבוק מאחיה (ארק) הזמין את איש אמונו יחיא־משה להצטרף אליו ותוך כדי לגימת־כוסיות החלו השניים לעדכן את עצמם בפרטי הקרבת־קורבן הסולחה, כמקובל אצל שבטים וחמולות ערביות.

מקובל על השבטים המלוכדים, החמולות הגדולות והשייכים החזקים, לכבד את הקורבן אשר מקריב למענם אדם שחטא כלפיהם או מבקש חסותם והגנתם מפני מתנכלים ושודדים. אחרי שחיטת־כבש או שור בפתח־ביתה של המשפחה המכובדת בכפר, לא יאונה כל רע לאיש ולכל משפחתו, הן מצד בעל־הבית והן מצד כל חמולתו המכריזה ברבים שהיא פורשת חסותה על משפחת־מגיש־הקורבן וסולחת לו על העוול שנגרם לה על ידו או על ידי אחד ממשפחתו.

מסורת עתיקת יומין היא, שנשתמרה במשך דורות רבים ושוקדים לקיימה. גם היהודים קבלו מסורת זו ובכך הם הפכו לבני חסותם של הערבים בכפרים אלה ויכלו לחיות בלי שתהיה צפוייה פורענות מצד שודדים ומתנכלים.

אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.

הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

ובתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

במחנה זה רוכזו כל אסירי מחתרות ישראל, ובהם ־הודים שעלו ארצה באופן בלתי ליגלי, ולא היה בידיהם כל מסמך המאשר את שהותם בארץ; היו אלה בעיקר יהודים מצבא אנדרס, יהודים פולנים שערקו מהצבא הפולני ובאו להתיישב בארץ. עם היכנסי למחנה הריכוז בלטרון הייתי מקבל תמונות או פילם של האסירים, מפתח אותם ודואג שיסופקו להם תעודות הזיהוי, שיכלו להגן עליהם. ארבע תחנות סיפקו לירושלים מים, אך רק שני יהודים עבדו בהן. העברתי מידע ל״הגנה", שאם הם רוצים לאבטח את הדרך לירושלים, רצוי כי יעסיקו ייתר יהודים בתחנות.

בזכות השוחד ששיחדנו את מנהלי התחנות הערביות, וכן בשל האמון שרחשו לי הערבים, אכן העסיקו יהודים נוספים בתחנות. היהודים שהצטרפו לעבוד הם שפעלו להגנתה של הדרך לירושלים; המים סופקו לירושלים עד פרוץ מלחמת השחרור. יש לציין את העזרה שהתקבלה מערביי אבו גוש, שאתם עמדתי בקשרים הדוקים. התפקיד היה קשה ומסוכן. עבדנו יום ולילה תחת הפגזה, ולא אחת נאלצתי לסוכך בגופי ממש על הרתך ולהשקות אותו קוניאק כדי שיאזור אומץ וכוח להמשיך בעבודתו.

בכל תפקיד ובכל פעילות עבדנו עבודת צוות, לא רק במסגרת העבודה, אלא גם במסגרת הבית והחברה. כולנו ידענו מה מצבו של כל חבר. כשחבר היה בצרה, מייד מצא את עצמו מוקף ידידים שניסו לחלץ אותו ממנה. כל חבר ידע שיש לו על מי לסמוך. הליכוד החברתי והעזרה לחבר היו ערכים נעלים כל כך בעיני, עד שניסיתי לטפחם בקרב חברי, וכך קם מחנה גדול של ידידים שהיו מסורים איש לרעהו. בשנת 1963 התמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים, על ידי ראש העיר דאז, מר מרדכי איש שלום. בעזרת הדרכתו והנחיותיו הצלחתי להתגבר על המכשולים שעמדו בדרכי. קיבלתי מחלקה אשר עובדיה היו ממורמרים, לא מלוכדים, ומשום כך הייתה התפוקה בעבודה מזערית. על ידי טיפוח הליכוד החברתי בנינו חברי ואני מחלקה לתפארת. תמיד ידעתי שעלי לפנות בראש ובראשונה לגיבוש החברתי, כדי שהכול יתבצע כהלכה ולשביעות רצון.

בין השנים 1969-1950 הייתי חבר ועד עובדי עיריית ירושלים, ובמרוצת הזמן – יושב ראש עובדי העירייה.

חברי ואני ידענו למצוא את שביל הזהב בינינו לבין ההנהלה כדי להשיג את תביעותינו, וכמו כן, כדי להגביר את המאמצים המשותפים לפיתוחה ולשגשוגה של הבירה.

אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הופגזה בית שאן קשות, נשלחתי על ידי עיריית ירושלים לוועדה הקרואה של בית שאן, כדי לעזור בארגון מחדש של שירותי העיר. עבדנו עבודת קודש להחזרת הסדר על כנו, וניסינו לתרום מהידע שלנו בהפעלת השירותים החיוניים, המשקיים והחברתיים. עזבנו את בית שאן בהרגשה שהעיר חזרה לעצמה בכל התחומים, ובעיקר בשטח החינוך והתרבות.

על הפנתרים – תקופת התארגנותם הייתה סוערת.

תמיד ידעתי שצריך לשמוע אותם, שכן הבעיות שהם העלו היו בעיות חמורות. האמנתי שחייבת להיות דרך המקובלת על כל הגורמים, שתביא להתקרבות אל הפנתרים ולפתרון תביעותיהם. והאמת היא שבנושאים מסוימים נמצאה הדרך, וכמה בעיות אכן באו על פתרונן.

על היחס לדת – בילדותי קיבלתי חינוך דתי מובהק, וכשגדלתי הבנתי שיש לשלב את הדת עם החיים בתחומים האחרים.

נתמניתי מטעם העירייה ליישב את הסכסוך במועצה הדתית בירושלים, וכיום אני סגן יושב ראש בה. יש שמתעוררת מחלוקת, ולפעמים מחלוקת קשה, אך הרצון להקשיב, לשמוע ולהתפשר עוזר תמיד להתגבר על ניגודים ומאפשר מציאת פתרון לבעיות עדתיות וציבוריות.

על החיים הפוליטיים – האמנתי שהידברות ׳התפשרות עם פלגים וזרמים שונים תביא לשיתוף פעולה בין המפלגות השונות, אשר ביחד יקדמו את טובת הציבור בעיר ובמדינה.

על חיפוש שורשים – כל אדם מחפש את שורשיו. גם אני הייתי בין המחפשים, עד שגיליתי את מנהיגיהם הרוחניים של בני עדתי, אשר ניהלו בהיחבא ובצניעות את היישוב שמלפני קום מדינת ישראל. נפגשתי עם מנהיגי העדה. אלה עשו את מלאכתם בשקט, בלי שהאחרים ידעו על קיומם. אט אט הרגשתי, כי עדת המערביים – זו העדה אשר כיום אני משמש נשיאה, והיא מייצגת את יוצאי אלגייריה, טריפולי, מצרים, תוניסיה ומרוקו, עדה שאנשיה היו ממניחי היסוד להקמת המדינה – עדה זו הולכת ומיטשטשת.

יצרתי קשר עם אישים בארץ ובחו׳׳ל, ואלה לא חסכו ממרצם, מכוחם ומכספם כדי לבנות ולחזק את עדת המערביים. כיום העדה מפוארת ומלוכדת, המורכבת מבני העליות וכן מילידי הארץ, והיא שותפה לחיי ירושלים ולחיי ארץ ישראל. אני מדגיש את הליכוד החברתי, את הרצון לעזור ולזולת ולהקשיב לו, כי אני רואה בדברים אלה מרכיבים חשובים לבניית החברה הישראלית.

באושר ונרגש הייתי להימנות עם מקבלי התואר 'עמית הכבוד של התנועה הציונית העולמית". בכך ־ראיתי אות הוקרה על שהשתדלתי לקיים כמיטב יכולתי את הערכים הציונים שקיבלתי. לא פחות מאושר אני לקבל את התואר "יקיר ההסתדרות״. מן ההסתדרות ינקתי את ערכי העבודה, ערכים שהתוו לי את דרכי עד הלום. אמי ז״ל לימדה אותי שבדרך של שלום, הבנה וחברות אפשר להשיג דברים קשים וחשובים, והיא שהחדירה בי את המחויבות שלא לעמוד מהצד בעת פילוג בתוך החברה. תמיד חזרה ושיננה באוזני, כי עלי לתרום כל שביכולתי למען השכנת שלום וליכוד הייתי אומר, שהיום נפקד מחברתנו יסוד החברות שהיה קיים בעבר בין איש לרעהו, אותה חברות שהייתה יסוד לבניית החברה בארץ. אני מקווה שנהיה לחברה מלוכדת, אשר בעיות פוליטיקה ודת ואינטרסים אישיים לא יעבירו אותה על דעתה.

ייתכן שדעתי מיושנת, נחלת העבר, אך בלא עבר אין בונים עתיד.

הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

12. נושא היית פירושים לפסוקים מפרשת השבוע, שאותם פירש בתוך דרשות שנשא על הנפטרים. על פי הנוהג לפתוח את הדרשה בפסוק מפרשת השבוע. לכן קרא שם החיבור ״נושא היית׳/ על שם פסוקי הפרשה ששמשו נושא לדרשה. הסבר נוסף לקביעת השם ניתן על ידי המחבר בשער הספר:

כי כתוב אל נושא היית להם, שהוא לשון מחילה. כי יסוד מנהג זה לומר בתחילת הדרוש איזה פסוק מפרשת השבוע ההיא, שיש בו רמז על הנפטר ללמד עליו סנגוריא וזכות, כי בא קצו באותו שבוע של הפרשה ההיא, וכל דבר טוב הנאמר על הנפטר עושה רושם למעלה להיות עליו למליץ.

בחיבור מובא בקיצור התוכן הנאמר בדרשה הקשור לביאור הפסוק מהפרשה, ואחר-כך מפרש את הפסוק. הספר ערוך לפי סדר הפרשיות. ישנן פרשיות שיש בהן יותר מדרשה אחת. בדרך כלל לא מוזכרים שמות האישים שלכבודם נישאו הדרשות, לא המקום ולא הזמן. אם כי יש יוצאים מהכלל כגון פרשת לר לר: ״נושא שדרשתי ביום פקידת השבוע של הרה״ג מוהר״ר חיים כהן זצוק״ל וזיע״א״; פרשת ויצא: ״נושא שדרשתי ליל פקידת השבוע של הרה״ג שלמה אבן דנאן זצוק״ל״; פרשת שמיני: ״נושא שדרשתי בפקידת השנה של עטרת ראשי אבא מארי כמה״ר יצחק בן נאיים זצ״ל בסדר הנז' שנת תרע״ו פ״ק״. או ״ביום פקידת השנה להרה״ג מו״ר חיים כהן זצ״ל בסדר תצא ארבע לאלול תרפ״ה פ״ק״. ספר זה הוא מעין חיבורו ״זכרון דרשותי״, אלא ששם הוא מציין ראשי פרקים של הנושאים שאותם שילב בדרשתו. חידוש שהובא בפרשת לך לך מובא גם בחיבורו ״מלי מעלייתא״.

מטרת החיבור לשמש כעזר בידי הדרשנים למצוא רמזים בפרשיות השבוע, לאותם נושאים שרגילים להעלות בדרשותיהם על הנפטרים.

הספר נמצא בקובץ יחד עם חיבורו ״מיני מתיקה״. יש שער משל המחבר ואין הקדמה. אינו ממוספר ובו 42 דפים. הדף 29.6*20.7 כתוב בכתב יפה ומסודר עם שוליים רחבים, בעמוד 25—28 שורות. בשורה 15—8 מלים. קיימת העתקה נוספת בכתב-יד המחבר, אשר נמצאת בקובץ אחד עם החיבורים ״נמכר יוסף״ מהדורה קמא ובתרא ו״אחרי נמכר״. הקובץ הוכן בידי המחבר, הוא אינו ממוספר ובו 65 דפים. הדף 13.5×19.8. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—14 מלים. דפים 63,ב—65 השמטות. נראה שאת העתקה זו כתב באחרונה מאחר ויש בה הוספות רבות שאינן בשניה. גם מצורת הכתב נראה שאת זו כתב מאוחר יותר.

ג. הלכה

13. הדרת פנים זקן דן בנושא גילוח הזקן, והוא מסימני הזמן תופעה שהלכה והתפשטה במארוקו בתקופה זו עם חדירת התרבות המערבית. ומחוסר ידיעת חומרת האיסור, היו כאלה שהתגלחו גם בתער.

בספר מוכיח, המחבר על-פי ספרות ההלכה, המדרש, המוסר והקבלה, את החשיבות הרבה שיש בגידול הזקן. מה גם שדבר זה נהגו בו אבותינו מאז ומקדם, כדבריו בהקדמה:

ומיום שעמדתי על דעתי לבי משתומם, ועצמותי יאחזמו רעד, בראותי בני אדם אינם זריזים וזהירים במצוה הזאת. אבל מה יכולתי לעשות, כי דברי למה ואינם נחשבים לכלום. וזאת עשיתי, לקטתי מספרי חז״ל שהוכיחו על עון זה ואספתי אותם בקונטריס זה, ואת שמו קראתי הדרת פנים זקן כשמו כן הוא. וכלשון ר׳ יהושע בר קרחא במסכת שבת דף קנב ע״ב, הדרת פנים זקן. ובזוהר פרשת נשא, כל הדור דגופא בתר דיקנא אזיל. ועוד כי שמי בקרבו נספר הדרת פנים לזקן] עולה במספר קטן [המלקט יוסף בן נאיים].

והנה בשמים עדי ובמרומים מהדי, כי עשיתי זאת לא משום בצע כסף/ ולא משום אהבת השבח והקילוס, רק לשם יחוד דוקא, לקיים מצות הוכיח תוכיח. כי לכסח מוצא מכיסי וממוני, ושבח אין כאן קילוס אין כאן, כי אין זה, כי אם מלאכה ואינה חכמה.

את הספר חיבר ר׳ יוסף בשנת תרס״ג (1903), בהיותו כבן עשרים שנה, ונמנע מלפרסמו למרות הפצרות אביו. בשנת תרע״ה (1915) נפטר אביו ואז תקפה אותו חרטה על שלא שמע בקול אביו, כדבריו:

וצער גדול היה לי שלא מלאתי את דבריו ולא הקמתי את עצתו, ולא קיימתי מצוה בשעתה להדפיס הקונטרס הזה בעוד מר אבי בחיים. ומאותו היום גמרתי בדעתי להעלות הקונטריס הזה בדפוס לעלוי נשמתו, ולא אסתייעא מילתא ……… עד עתה שעזרני ה׳ להעלותו בדפוס.

מאחר וספר זה עד כמה שידוע לנו לא נדפס עד היום, הרי ניתן לפרש את דבריו ״להעלותו לדפוס״, כלומר לסדר את החומר שאסף בנושא, לערוך אותו ולהעתיקו לנקי בספר, שיהיה מוכן לדפוס. לחיבור יש שער והקדמה משל המחבר, אינו ממוספר וכולל מט דפים. הדף 23*18 בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—17 מלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר