מורשת יהדות מרוקו

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.     

קורות התנועה השבתאית

המעמד החוקי והמדיני של החברה

מדעמדם החוקי של היהודים במרוקו היה, בדומה למעמדם של כל היהודים בארצות האיסלם, מעמד של מיעוט דתי.

האיסלם מבדיל בין שלוש קבוצות: המאמינים – אלה המוסלמים, הכופרים – עובדי האלילים, – זכרם בל ישמע ובל יפקד בקרב המוסלמים – ״עם הספר (אהל אל־כיתאב) אלה שהיתה להם התגלות אלוהית והם מבירים באל יחיד, אך לא קיבלו עליהם את דת האיסלם,י^י היינו היהודים הנוצרים. אלה האחרונים יבולים לחסות בצלו של שלטון האיסלם, אך בהגבלות מסוימות.

בהתאם לעקרונות אלה ניסו חכמי האיסלם לגבש מסגרת חוקית מיוחדת לנוצרים וליהודים שתגדיר את זכויותיהם בארצות האיסלם.

ההגבלות, ההחמרות וצימצום הזכויות כונסו במסמך דתי בשם ״ברית עומר״, הנושא את שמו של הכליף עומר, יורשו של הנביא מוחמד. לפי "ברית עומר״ היהודים הם ״דמים״ – בני חסות של הדת המוסלמית, היינו נסבלים שיש להגן עליהם מפני התנכלויות של ההמון חורשי רעתם, תוך הגבלת זכויותיהם על־ידי חקיקה.

יחד עם זה לבני החסות מוענקת אוטונומיה בארגון חייהם הפנימיים ומוסדותיהם, אולם אין להרשות לבני המעוט להגיע לעמדות מפתח ומקומות השפעה בחיי החברה, הכלכלה והרוח של המדינה. הכלל הזה לא היה סגור במרוקו לחלוטין ולא בוצע הלכה למעשה. היו מקרים רבים בהם זכו היהודים למשרות רמות ומשפיעות, כלכליות ודיפלומטיות כפי שראינו לעיל. למרות המגבלות שצוי האיסלם מטילים על העסקת יהודים בעמדות מפתח, נתעלמו השליטים המרוקאים מהם בגלל אילוצים שנבעו ממצוקות בכח אדם מעולה והעסיקו יהודים במשרות רמות מפני שלא היה להם כנראה תחליף לכשרונותיהם האדמיניסטרטיביים, הכלכליים והדיפלומטיים.

אשר להמוני העם, הגבלות רבות הוטלו עליהם ותמורת הבטחון והחסות שהוענקו להם היו צריכים לשלם במיטב כספם. מסים רבים בשמות שונים הוטלו עליהם, כגון: ״מם גולגולת.״ את המם הזה שילמו היהודים בנפש חפצה. הוא היה בעיניהם המחיר שעליהם לשלם תמורת החופש הדתי והאוטונומיה הפנימית שהוענקו להם ושבזכותו חתמו השליטים את פה השטנים והמקטרגים לבל ישטינו עליהם, ואכן השלטונות לא רק שהתירו להם קיום מצוות הדת וניהול עניני הקהילה אלא אף יצאה הוראה ״במאמר אדוננו המלך יר״ה (ירום הודו) והשופט עז״א (עזיז אללה – היקר בעיני ה׳) שיהודי עם יהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל.״

במסגרת אמצעי ההגנה והבטחון שנתנו להם, הפקידו השלטונות שמי­רה על אזורי מגורי היהודים ״על מנת שיוכלו לקדש את שבתותיהם ומועדיהם.״

יחד עם זה הם שימשו מטרה לפורענויות ולהתנכלויות למיניהן. מלבד מם גולגולת הוטלו עליהם חדשים לבקרים מסים כבדים שרירותיים, שכינו אותם ״המוסיפין שלא כהלכתן.״ הם התקוממו נגדם וזעקותיהם ואנחותיהם בוקעות ועולות מעל דפי כל התקנות של התקופה. האמרה ״ועל דבר המם מלאה הארץ חמס״, חוזרת ונשנית ברוב התקנות.

כל הצרות, הרדיפות, הנגישות והמסים היו בעיניהם כאין וכאפס לעומת חופש הפולחן הדתי, ממנו נהנו. הם היו אסירי תודה לחסדיו יתברך שנתן להם כוח כדי לעמוד בפני היסורין שבאו עליהם כדי למרק את עוונותיהם ועל שנתן בלב השליטים רוח טובה להניח להם לקיים את מצוות התורה. אומר אחד מחכמי התקופה: ״ותחת יד ישמעאל אנחנו, שעם כל גזרותיהם משתדלים תמיד בקיום דתנו, ומצווה עליהם מנביאם לתמוך את ידנו בחזוק אמונתנו.״