ארכיון יומי: 16 במאי 2015


פרק ז – התאסלמות בימי הביניים.

פרק ז – התאסלמות בימי הביניים. 

שאיפתם הייתה לאסלם את כל הזרים בשטחי שלטונם. נשללה מהיהודים ומהנוצרים הסובלנות שהשריעה האסלאמית מצווה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו, וחודשה רק על ידי סוחרים אירופאים בדורות הבאים, שיסדו מושבות סוחרים בעיקר בערי החוף.

המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146 – 1147 ועד 1150 השתלטו על מכנאס ומראכש בדרום. בכל המקומות אילצו את היהודים להתאסלם. מי שסירב, נאלץ לקחת את מקל הנדודים ליד. הנשארים הוצאו להורג בשריפה, כמו שאירע עם הדיין רבי יהודה הכהן.

רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם שנמלט מהמייחדים בספרד, הגיע לפאס ב – 1159 או ב – 1160, למרות היותה מרכז למייחדים. ויש הנחה כי רצה ללמוד מפיו של חכם פאס רבי יהודה הכהן אבן סוסאן. כאן כתב רבי מימון, את " אגרת הנחמה " בשנת 1160.

הוא קבע כי ה' לא מאס בעמו, וישראל עודנו עם סגולה, ויש להתחזק באמונה. וכן הדגיש את גדולתו של משה רבינו והתורה שנמסרה לו, לעומת מוחמד והקוראן. הוא עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שדרש מהם למות על קידוש ה' ולא להתאסלם. הציע שהיהודים יודו למראית עין כדי לא ליהרג. אבל ישתדל האדם לעסוק בתורה ולקיים מצוות בסתר.

הרמב"ם כתב ב – 1164 או שנה אחר כך את " אגרת השמד ", או בכינוי " מאמר קידוש השם ". הוא קיים בגופו מה שכתב באגרה זו : " כשכופין אותו לעבור על אחת מן המצוות – אסור לעמוד באותו מקום, אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה עד שימצא מקום שיהא יכול להעמיד דתו והעולם גדול ורחב ".

הרמב"ם אומנם פסק כי " הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה " ובהמשך כתב עליהם בכבוד, בניגוד לנוצרים – תשובות הרמב"ם, מהדורת בלאו סימן רסט, תמח – סכל זאת הוא עזב, כי סירב להתאסלם.

אם כי יש גם הנחה שהוא התאסלם, ורק בשלב כלשהו החליט לחזור ליהדות. לשם כך הפליג לארץ ישראל, הגיע לעכו ב – 16 למאי 1165 ואחר כך ירד למצרים, יחד עם אביו רבי מימון ואחיותיו שהיו עמו בפאס.

ב – 1165 גברה הקנאה המוסלמית, הרדיפות הוחמרו, ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה סירב מנהיגה הרוחני של קהילת פאס רבי יהודה בן שושן – אבן סוסאן להתאסלם. הוא נשרף על קידוש ה'. כמוהו נהרגו על קידוש ה' 150 יהודים.

היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, והמשיכו בסתר לשמור על דיני היהדות. בעקבות המייחדים צומצם מספר היהודים במרוקו, וחלה פגיעה בחיי הרוח, באשר רבים מהחכמים ברחו.

רבי יהודה הכהן אבן סוסאן אנציקלופדית " ארזי הלבנון ".

אבותיו באו מבבל לפאס הוא חי במאה השתים עשרה לספירה.  רבי סעדיה אבן דנאן הוא המקור הראשון שמזכיר אותו, הוא מספר עליו שרבינו מימון אביו של רמב״ם הביא לעיר פאס את בנו משה – רמב״ם למד תורה לפני רבי יהודה הכהן אבן סוסאן.

קשה לקבל דברי רבי סעדיה כפשוטם שהרי הרמב״ם לפני בואו לפאס התפרסם בחכמתו, חיבר פירושים לתלמוד והחל בפירושו למשנה ועוד. לכן ניתן לקבל את דברי רבי סעדיה זו נכונה ניתן יהיה לפרש בעזרתה דברי רמב״ם בפירוש המשנה [מסכת מקואות פרק ד, ד]: ״

וכבר חשב איש גדול מאוד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשכיות כשרה… ונהרג על זה באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספר והנה התואר איש גדול מאוד רב העיון״ יתאים לתיאור שתיאר רבי סעדיה את רבי יהודה ״ חכם גדול וגאון ״.

 ובתשובות הרמב״ם מ זכיר וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה  בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל…״

מדברי הרמב"ם בתשובתו יתברר שהיה לו משא ומתן הלכתי עם רבי יהודה. רבי יהודה שמו היה פרחון. דבריו בפירוש המשנה ״ ונהרג על זה יתאימו רק לרבי יהודה שנהרג על קידוש ה' אחרת דורשים הסבר. בתקופה זו לא ידוע לנו על חכם גדול המערב, חוץ מרבי יהודה.  רבי יהודה נהרג בשנת 1165 על קידוש הי. [הדברים זקוקים להבהרות].

בימי אבו יוסוף יעקב אלמצור 1184 – 1199 נכדו של עבד אל מומין, הורע מעמדם של המתאסלמים שהיו חשודים בהתחזות, וה " המתאסלמים החדשים " נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים מקוריים. גם גורות לאחר מכן כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש.

כרוניסט ערבי כת בבשנת 1224 כי לא קיים בית כנסת בכל המגרב. את תפילותיהם ערכו בצנעה. בשנת 1232 נשחטו יהודי מראכש, ואחרים עזבו לספרד או למזרח התיכון.

יערה פרלמן ההתנקשות במשוררת היהודייה עצמאא בנת מרואן

יערה פ ר ל מ ן

ההתנקשות במשוררת היהודייה

עצמאא בנת מרואן

ואלו בתי השיר של חסאן בן ת׳אבת:

בנו ואא׳ל ובנו ואקף / וח׳טמה נופלים מבנו ח׳זרג׳

כאשר אחותכם, אבוי לה, זעקה / את זעקתה, והמוות בוא יבוא

 היא טלטלה לוחם רם יחס / אצילי מפנים ומחוץ

הוא גרם לה להתבוסס בדמה / באשמורת האחרונה, ולא ביצע דבר עברה

עצמאא קיללה בבתי השיר את בנו מאלך, אלנבית, עוף וח׳זרג׳. בנו אלנבית, שכללו את עבד אלאשהל, טפר וחארִת׳ה, ובנו עמרו בן עוף, שכונו בבית השיר עוף, היו שני ענפים של השבט אוס. עצמאא קיללה את ח׳זרג׳, אלנבית ובנו עמרו בן עוף מפני שתמכו בנביא באותה התקופה. היא גינתה גם את בנו מאלך, אך זהותם אינה ברורה; אולי מדובר במאלך שממנו התפצלו ענפיו השונים של אוס. יש לציין כי עצמאא לא יצאה נגד כל שבט אוס, ולא גינתה את הקבוצה שאליה השתייכה היא עצמה. חסאן בן ת׳אבת ציין בבתי השיר שלו את השבטים שלא תמכו במחמד: בנו ואא׳ל, בנו ואקף וח׳טמה, שהיו שייכים כולם לאוס אללה. אם כן בתי השיר של עצמאא ושל חסאן בן ת׳אבת עולים בקנה אחד עם הידיעות על ההתאסלמות המאוחרת של אוס אללה.

התנקשויות במשוררים שכתבו שירת גנאי

בראשית האסלאם היה היחס למשוררים אמביוולנטי. בקראן הוצגו המשוררים באור שלילי, ולמשל בסורת המשוררים (אלשעראא, סורה 26) נכתבו דברי גנאי על המשוררים, פרט לאלה המאמינים (פסוקים 227-224). יתר על כן, על פי אמרה שיוחסה לנביא עדיף שהגוף יהיה מלא מוגלה מאשר מלא דברי שירה. מנגד הנביא אמר כי יש שירה שיש בה גם דברי חכמה, ויש מסורות שלפיהן לאחר ששמע את חבריו מדקלמים שירה מן הג׳אהליה חייך באישור. שירה שסיכנה את האסלאם נחשבה שלילית, ואילו שירה אשר מטרתה הייתה לשבח את הנביא או לגנות את מתנגדיו הייתה ראויה לשבח.

עצמאא כתבה שירת גנאי(הג׳אא) כנגד הנביא. לעומת שירת שבח (מַדְח/ מדיח), אשר מטרתה לפאר ולהאיר צדדים חיוביים, שירת גנאי כוללת דברי ביקורת ונעשה בה שימוש בביטויים מביכים ואף בקללות. שירת הגנאי הייתה נפוצה מאוד כבר לפני האסלאם. היא כוונה לעתים נגד אדם יחיד ולעתים נגד קבוצת אנשים. בשיר גנאי לאדם יחיד הוטל דופי בהכנסת האורחים שלו, בבורותו, בפחדנותו, במוצאו וכו'; בשיר גנאי לשבט או לקבוצת אנשים הובע זלזול במספרם הקטן, בחוסר הכישרון של משורריהם, בתבוסותיהם, באבותיהם וכו'. עם בוא האסלאם שמרה שירת הגנאי על מעמדה ועל חשיבותה הרבה. הנביא עצמו נעזר במשוררים כמו חסאן בן ת׳אבת, כעב בן מאלך ועבדאללה בן וזאחה, והם חיברו בתי שיר בגנות יריביו, למשל אנשי מכה אשר לא קיבלו עליהם את האסלאם. שירת גנאי נחשבה כלי נשק חזק ויעיל ביותר הן בתקופת הג׳אהליה והן עם בוא האסלאם, וצעדים חריפים ננקטו נגד מי שהפרו בשירתם את הסדר באסלאם.

המשוררים של קֻרַיש נהגו לחבר שירת גנאי על הנביא, ומשוררי הנביא היו עונים להם ומגנים אותם גם כן. גם משוררים יהודים כמו עצמאא חיברו שירת גנאי נגד הנביא, ובראשם כַּעְבּ בּן אלאַשְרַף, מהשבט היהודי בנו אלנציר. כעב בן אלאשרף היה ממתנגדי הנביא הבולטים באלמדינה. המקורות המוסלמיים מנו סיבות רבות להתנקשות בו: הוא חיבר שירת גנאי על מחמד ותומכיו, עורר את אנשי מכה נגד הנביא, כתב שירי עגבים על נשות המוסלמים כדי להשפילן ועוד. בתגובה על כל זאת שלח הנביא קבוצת אנשים להתנקש בחייו.

מתוך ויקיפדיה

כעב אבן אלאשרף

כעב אבן אלאשרף (בערביתكعب بن الاشرف; נפטר ב-624) היה משורר אשר לעג לנביא האסלאם מוחמד. הוא היה בן לאם יהודיה משבט בני נדיר ולאב ערבי משבט תאי, והיה יהודי בדתו.

לפי סיפורי החדית' של אל-בוקארי, אשרף עין את מחמד וחיבר שירים שביטאו עוינות זו, ושירים נוספים שנתפסו בידי מוסלמים כפוגעניים, ועל כן ראו בהם הפרה של חוקת מדינה. אלאשרף נסע למכה, שם ניסה להסית כנגד המוסלמים. כאשר נשאל האם הוא מעדיף את דתם של אנשי מכה (פאגניזם באותה עת), או את דתו של מוחמד, אמר שהפאגנים עדיפים.

מספר גרסאות בסיפור החדית' מספרות על רציחתו של אל-אשרף בידי תומכי מוחמד, בידיעתו ובברכתו. לפי גרסה אחת, הובא ראשו הכרות של כעב למוחמד, וכפרס הוא נתן לרוצח מקל שעמו הוא יצעד בגן עדן. לאחר רציחתו של אל-אשרף הסלימו היחסים בין שבט בני נדיר למוחמד. המקורות המוסלמיים מייחסים לבני נדיר קנוניה לרצוח את מוחמד, שנתגלתה לו כשהמתין לקבל תרומה כספית וגררה צו גירוש לבני השבט.

כחודש לאחר ההתנקשות בעצמאא התנקשו באַבּוּ עַפְךּ, שלפי מספר מקורות היה משורר יהודי בא בימים מבנו עמרו בן עוף, שחלקם תמכו בנביא. בדומה לעצמאא הוא הסית נגד הנביא בשיריו, וסאלם בן עמיר, אשר היה שייך גם הוא לבנו עמרו בן עוף, הרג אותו בחצר ביתו. הניצחון בקרב בדר חיזק את מעמדו של מחמד, והוא נעזר בכוח שצבר בקרב זה כדי להיפטר משניים ממבקריו החריפים – עצמאא בנת מרואן ואבו עפך. לא סופר על נקמה או על ניסיון לנקמה בעקבות שתי התנקשויות אלה.

ידיעה נוספת בביוגרפיה של הנביא מספרת על הרג שתי נערות מזמרות (ביחיד: קַיְנַה) ששרו שירי גנאי עליו. עבדאללה בן ח׳טל, שכפר באסלאם לאחר שהרג מוסלמי אחר, ושברח למכה מחשש שמחמד יהרוג אותו בגלל פשעו, נהג לשיר עם שתי נערות מזמרות, פַרְתַנַא ואַרְנַב, שירי גנאי על מחמד. משוררת נוספת בשם סַארַה נהגה גם היא לחבר שירי גנאי על מחמד במכה. סארה ניגשה פעם אל הנביא וביקשה ממנו עזרה, ואף שהביע סלידה משיריה הוא נתן לה מזון. סארה שבה לקדיש, אך לא הפסיקה לפגוע בנביא, ולכן ביום כיבוש מכה הוא ציווה להרוג אותה. כמו כן ציווה הנביא להרוג את שתי הנערות המזמרות של עבדאללה בן ח׳טל. אחת מהן נרצחה, אבל האחרת זכתה להגנה וחייתה עד ימי עת׳מאן בן עפאן. עבדאללה בן ח׳טל חוסל גם הוא בעודו נאחז בכיסוי הבד המפואר של הכעבה.

רבים ממתנגדי מחמד, בהם משוררים כמו עצמאא שכתבו עליו שירי גנאי, נהרגו. מכאן שכתיבת שירי לעג על הנביא נחשבה פשע חמור ובלתי נסלח. מן המקרים השונים שהוצגו מתברר כי היחס למחברי שירת הגנאי – גברים, נשים, שפחות או קשישים – היה נוקשה. יש לציין שלא רק יהודים שכתבו שירת גנאי נפגעו מכך אלא גם מי שהתאסלמו ואחר כך כפרו באסלאם.

במספר התנקשויות שהתבצעו באלמדינה הייתה קרבה בין המתנקש ובין הנרצח. מי שהרגו את עצמאא ואת אבו עפך היו אנשים משבטם. סאלם בן עמיר היה שייך לבנו עמרו בן עוף, וכך גם אבו עפך. עצמאא בנת מרואן הייתה נשואה לאיש מבנו ח׳טמה, והמתנקש עמיר בן עדי היה שייך גם הוא לקבוצה שבטית זו. בסיפור ההתנקשות בכעב בן אלאשרף נאמר כי מחמד בן מסלמה ואבו נאא׳לה, שניים מהאנשים שנשלחו להרגו, היו אחיו ליניקה, ובמושגים של ערב וגם של האסלאם מדובר באחים לכל דבר. הנכונות לפגוע בבני משפחה או בחברי השבט העידה על נאמנותם הרבה של המתנקשים לנביא.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

                                    

 ילדות.

כשבני משפחת אברבנאל השתקעו בפורטוגל, הייתה הארץ שרויה בתהליך של התחדשות. הייתה זו התקופה שלאחר קרב אלז'ובארוטה בין פורטוגל וקסטיליה בשנת 1385, שנסתיים בניצחון פורטוגלי מכריע, ניצחון שהבזיק כוח בלאומיות הצעירה של פורטוגל של חצי האי האיברי, לא רק הציל את עצמאותה של פורטוגל, אלא אף גרם לכך שפורטוגל, בניגוד לארגון, לא התמזגה מעולם עם קסטיליה.

קשה למצוא גורם חיצוני אובייקטיבי, שבגללו חייב היה גורלה המדיני של פורטוגל להיות שונה כל כך מזה שח ארגון. מבחינה גיאוגרפית פורטוגל היא שלוחה ישירה של קסטיליה, מבחינה אתנית אינה שונה מקסטיליה יותר מארגון, ומבחינה לשונית היא אף קרובה אליה יותר. מפני כן יש לראות בפורטוגל אומה שבעיקרו שח דבר נולדה מתוך מאבקים מדיניים. להבדיל ממדינות אחרות באירופה, הייתה ראשיתה של פורטוגל נעוצה רק במידה מועטת בתסבוכת הפיאודלית של ימי הביניים.

עד קרב אלז'ובארוטה לא נואשה קסטיליה מתקוותה לשוב ולהתאחד עם פורטוגל, וביתר דיוק, לספח אותה לתחומה. מנקודת מבטה של קסטיליה הייתה פורטוגל נחלתה הלגיטימית, ועצמאותה של פורטוגל לא הייתה אלא תוצאה של מעשה עושק, שכן מתחילה הייתה פורטוגל אחוזה פיאודלית שהעניק מלך לאון, אלפונוסו השישי, לחתנו ושר צבאו, אנרי מגַסקוניה. אולם הווסל, ובייחוד בנו של זה האחרון, פיתחו עד מהרה תשוקה לעצמאות. בשנת 1143 נולדה רשמית המלוכה הפורטוגלית, ועמה הוקמה פורטוגל כאומה.

מלחמות המגן והתקיפה, שנלחמו בניה של אומה זו במוסלמים, עוררו ופיתחו בה תודעה לאומית. גודל השטח שהעניק אלפונסו לחתנו היה כמחצית שטחה של פורטוגל בימינו, את המחצית השנייה היה צורך להוציא במאבק קשה מידי המאורים. בשורה של מלחמות שנמשכו כמאה שנה השתלטו כוחות פורטוגליים, בלי סיועה של קסטיליה, על שטח נוסף זה, ועל ידי כך הגדילו את תחום ארצם לאורך האוקיאנוס האטלנטי עד קצהו הדרומי של חצי האי. פורטוגל, שלידה הייתה בשחרור והתפשטותה בחרב, הייתה מן המדינות הראשונות באירופה שפיתחו רגש לאומי חזק.

מלחמות ההתפשטות שלה ומאבקה על עצמאותה הם שקבעו, במידה מרובה, את יחסה של פורטוגל אל היהודים. כל עוד עמדה הארץ בפני סכנה כפולה, מצד המוסלמים ומצד קסטיליה, לא נגעו הפורטוגלים לרעה במיעוט היהודי, יתר על כן, התנאים הכלכליים נוחים היו ליהודים לא פחות מן המדיניים.

במחוזות שנכבשו זה מקרוב ובערים השוממות למחצה נתקבלו היהודים, שבימי הביניים יצא להם שם של מקימי ערים חרֵבות, בברכה, כמתיישבים וכסוחרים. אולם בתקופה השנייה לתולדות פורטוגל, שהתחילה עם כיבוש אלגארְוֶה, החבל האחרון שהוצא מידי המאורים בשנת 1249, חל שינוי לרעה במצבם של היהודים מבחינה מדינית וכלכלית כאחת.

במאה ה-14 התפתח בפורטוגל מעמד ניכר של עירונים, ובד בבד עם תופעה זו התפתחה גם השנאה ליהודים. תוצאת הסכסוך הקסטילייני – הפורטוגלי פגעה אף היא לרעה במצבם של היהודים, כי ניצחונה המכריע של פורטוגל על קסטיליה בשנת 1385 פטר אותה מבעיית החוץ העיקרית שלה ומיקד את תשומת הלב שלה בבעיות פנים, מה שגרם לחיזוק הרגשות הלאומיים, שאף הם תרמו תרומה של ממש לחיכוך הגובר עם ההודים.

בתקופה השלישית, שהתחילה עם עלייתו של ז'ואן, גיבור הקרב של אלז'ובארוטה, למלוכה, נתרבו בהדרגה הדרישות בקוורטס – אסיפת באי כוח המעמדות – לבטל הזכויות המיוחדות שהעניק הכתר ליהודים, ולהטיל עליהם הגבלות דומות לאותן שהוטלו עליהם בקסטיליה השכנה.

אבל בפורטוגל , עוד יותר מבארצות אחרות, רווחת הייתה הדעה שהיהודים הם רכוש הכתר, ואילו הכתר היה טרוד בבעיות שונות מזו של התנגדות העממית ליהודים. וכמו בארצות אחרות בימי הביניים, אפשר היה לעמוד בפורטוגל על המדיניות כלפי היהודים לפי המדחום המדיני, שציין את היחסים בין המלוכה והאצולה.

ז'ואן הראשון האיר פנים לאצולה. הודות לתמיכה ולשיתוף פעולה של האצילים הגדולים זכה בכתר בשנת 1385, כשכלתה למעשה השושלת הישנה, והודות לאהבת המולדת של האצילים ולגבורתם עלה בידו להביס את חילות קסטיליה. את הכרת טובתו לאצולה הוכיח בשפע של מתנות, שניטלו בעיקר מאדמות הכתר. כתוצאה מכך הפסיד כמעט את כל ההכנסות שהיה מקבל ממקור זה, ונעשה תלוי, לשם כיסוי ההוצאות של מינהלו, בתשלומי המכס ושאר המסים, שדילול נכסיו לא השפיע עליהם. לפיכך מעוניין היה לתמוך ביהודים, שהיוו גורם מסחרי חזק בפורטוגל ועם זה נחשבו, כאמור, כשיכים למורשת המלכותית.

מאותם הטעמים לא נתנגד ז'ואן הראשון לקליטתם של המוני מומרים, ביניהם אנוסים, שברחו מקסטיליה מפחד מרגלי הכנסייה, ואפילו לשיבתם הגלויה ליהדות. הכהונה הנוצרית נזדעזעה, כמובן, מעמדה זו של המלך, שבעטיה נודעה פורטוגל לשמצה בכל הארצות הנוצריות כמדינה שנותנת מקלט לכופרים נמלטים.

אבל פורטוגל נחשבה זה כבר כעצם בגרונה של הכנסייה, וז'ואן, הגם שהיה נוצרי נאמן, המשיך במדיניותם המסורתית של מלכי פורטוגל, שסיכלו שוב ושוב את ניסיונות הכנסייה להתערב בדרכי השלטון של המלוכה. אף על פי כן הוכרח ז'ואן מזמן לזמן, בהשפעת האיבה העממית ליהודים, ולהיכנע לתביעות הקורטס לחוקק חוקים נגד היהודים, ובכללם חוק שמנע מהם את הזכות להתמנות למשרות בשירות המלוכה בשנת 1404.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר